==================================

צר לי. נראה לי שאני מדלג השנה על גלובוס הזהב. הוא תקוע לי בין יום הוראה ירושלמי אחד ליום הוראה ירושלמי שני ואני לא יכול לשרוף לילה. טינה פיי ואיימי פוהלר בטח יהיו מצחיקות, אבל אצפה בהן רק השכם בבוקר. השידור החי יתקיים החל מ-3:00 בבוקר בערוצי הסרטים של יס. מי שער ונמרץ, מוזמן לעדכן כאן מה קורה. אני אעדכן לקראת הסוף כשאקום. בדרך כלל אני משתמש בגלובוס הזהב כדי לאמן את שרירי הלייב בלוג שלי חודש לפני האוסקרים – וגם כי זה משדר די משעשע לצפייה, גדוש בדיחות פנימיות  – אבל האוסקרים נדחו השנה למרץ, אז הגלובוסים לא ממש עוזרים לי.

יש נקודה אחת מסקרנת בטקס הלילה: מי יפתח את הפער בדרך לאוסקר – ״12 שנים של עבדות״ או ״כוח משיכה״? אני מריע לנבחרת ״כוח משיכה״, כמובן. אבל יש לי תחושה ש״12 שנים של עבדות״ יהיה הזוכה הגדול של הערב: סרט, פסקול, שחקנית משנה. אולי גם תסריט. אולי גם במאי, אני לא בטוח כאן. זה נראה לי ההימור הבטוח, בו חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד נועץ את הדגל ומכתיר את ״12 שנים של עבדות״ כסרט חשוב ובעל חשיבות היסטורית. אבל אם זה יהיה הפוך ו״כוח משיכה״ יזכה בסרט, במאי ופסקול (בתרחיש כזה, פרס התסריט ילך ל״חלום אמריקאי״), אז תהיה לזה השפעה דרמטית יותר על מצב המירוץ לאוסקרים. אם אני צריך להמר, אני מהמר על ״12 שנים של עבדות״ כזוכה בקטגוריית סרט הדרמה.

יש גם את קטגוריית הקומדיה/מיוזיקל שאני אף פעם לא ממש מבין לכן קשה לי להמר שם. נראה לי ש״חלום אמריקאי״ יהיה הזוכה הגדול בקטגוריות הקומדיה (אני מעולם לא חשבתי שהסרט הוא קומדיה, אגב) עם זכייה בפרס הסרט והשחקנית. יש גם סצנריו הוא זוכה גם בפרס התסריט ושחקנית המשנה ובכך הוא למעשה יהפוך לזוכה הגדול של הערב.

אני מהמר שרוברט רדפורד יזכה בפרס השחקן הדרמטי (אבל זה לא ישפיע על אי-זכייתו באוסקר) וקייט בלנשט תזכה בפרס השחקנית הדרמטית (וכנראה גם באוסקר). ג׳ארד לטו יזכה בפרס שחקן המשנה (וגם באוסקר) ויש גם המון קטגוריות טלוויזיוניות שלא מעניינות אותי.

הנה רשימת המועמדים המלאה. הימורים עד 3:00? מישהו?

אתמול דיווחנו על כך שניר ברגמן וערן קולירין הוזמנו להגיע בפברואר לשוק הקופרודוקציות בברלין כדי להציג בו את סרטיהם החדשים. אבל לא ידעתי לספר מה הם סרטיהם החדשים. היום אני יודע קצת יותר.

עבור שניהם זהו סרטם העלילתי הקולנועי השלישי (ברגמן אחרי ״כנפיים שבורות״ ו״הדקדוק הפנימי״, קולירין אחרי ״ביקור התזמורת״ ו״ההתחלפות״), ושניהם מעבדים למסך ספר שיצא בהוצאת כתר.

ראשון, ערן קולירין שעובד על continue reading…

רוב פאקינג ריינר מתוך ״הפאקינג זאב מפאקינג וול סטריט״

אמריקאים מגיבים ל״הזאב מוול סטריט״ בשונה מהישראליים. באמריקה השימוש הבוטה בשפה ובסקס הוא נושא השיחה העיקרי סביב הסרט. הסרט, כך ספר מישהו, מכיל את המילה ״פאק״ על שלל הטיותיה 522 פעם. יותר מכל סרט אחר בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. בישראלי ״פאק״ ו״שיט״ הן מילים ששומעים בטלוויזיה בפריים טיים באופן חופשי ואיש לא חושב לצנזר או לעשות פיפס עליהם. כשראיתי את הסרט לא שמתי לב בכלל למילה הזאת או לסנסציה שבשימוש המרובה שלה. עניין של רגישות. באמריקה, השימוש במילה ״פאק״ גורם לאוזניהם של רוב האנשים להאדים ממבוכה (ומזעם). ונר נעוץ בישבנו של ליאונרדו דיקפריו? באמריקה זה כותרת ראשית. בישראל? לא שום דבר ששרון אלכסנדר לא יעשה ביום עבודה שגרתי.

וכך, כדי להבליט עד כמה ״הזאב מוול סטריט״ הוא סרט לכאורה קיצוני, יש מישהו וצמצם את הסרט ל-522 הפאקים שלו, ולארבע דקות וחצי. מצד שני: 4.5 דקות של ״פאק״ מול 180 דקות של סרט? זה פתאום לו נראה כל כך הרבה:

״היא״. הוא

continue reading…

״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו יוצא להקרנות מסחריות בארות הברית ביום שישי הקרוב, והוא מגיע לזה תחת מטר מכובד מאוד של נוכחות תקשורתי. למעשה, מבין הסרטים העצמאיים והזרים שיוצאים בסוף השבוע הקרוב (וביניהם גם ״סיפור משפחתי של קורה-אדה), זה הסרט שמקבל הכי הרבה חשיפה. ואם עד עכשיו זה היה מוגבל לבלוגים העוסקים בסרטי אימה ובקולנוע עצמאי, היום הגיע ״מי מפחד מהזאב הרע״ ל״ניו יורק טיימס״. מחר זה יתפרסם בגיליון יום ראשון של העיתון המודפס אבל היום זה כבר באתר: מבקר הקולנוע הניו יורקי ג׳ון אנדרסון (ולא סולן להקת יס), הכין כתבה על קשלס ופפושדו, ועל החשיבות של ״מי מפחד מהזאב הרע״ לקולנוע הישראלי. אנדרסון מציין – בין שלל השבחים שלהם זכה הסרט בעולם – את העובדה שהוא זכה בפרס הסרט הטוב מצד פורום מבקרי הקולנוע של ישראל (גילוי נאות: אנדרסון יודע את זה כי בתור חבר בתא מבקרי הקולנוע של ניו יורק הוא עזר לי ולשותפיי לצוות הפרס הישראלי רבות בבניית שיטת ההצבעה, שהיא גרסה ישראלית לשיטת ההצבעה הניו יורקית). הכתבה שלו גם מלאה אבחנות מוצלחות. הוא, למשל, מכנה את ״מי מפחד מהזאב הרע״ ״סרט אימה מדמם עם מצפון חברתי״, והוא רגיש לעובדה הנכונה כל כך שבישראל, הקהל, המבקרים והממסד נוטה לקחת את הסרטים המקומיים באופן אישי מאוד, גם ברמה הלאומית. ושיש תזוזה מסוימת לשינוי בשנים האחרונות בטעמים שהקולנוע הישראלי מייצר, תחילה מצד דור חדש של מבקרים (אחד מהם היה קשלס), ואז מצד דור חדש של במאים (אחד מהם הוא קשלס). אנדרסון גם מספר שסרטם הבא של הפפשולסים יהיה ״היו זמנים בפלסטינה״, בו הם הופכים את המאבק להקמת מדינת ישראל למערבון ספגטי. אה, והוא ראיין גם אותי לכתבה.

====================

ומזאב לזאב: ״הזאב מוול סטריט״ מסתמן כאחת ההפתעות המסחריות הגדולות של העונה. בארץ. continue reading…

רגע לפני פטירתו של אריק שרון, העלה אבי מוגרבי את סרטו הקוואזי-תיעודי, סמי-אירוני, מ-1997, ״איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון״ במלואו ליו-טיוב (שעה של סרט). אני, אגב, מעולם לא חוויתי את הטרנספורמציה שעליה מדווח מוגרבי בכותרת (כנראה בציניות, אגב). אריק שרון נותר, עד לרגע זה, הפוליטיקאי הישראלי שהכי הפחיד אותי. הנה הסרט של מוגרבי, בו הוא רודף אחר שרון ברחבי הארץ, במהלך מערכת הבחירות של 1996, בניסיון להשיג ממנו ראיון (כן, כותרות הפתיחה הן הומאז׳ לגודאר):

continue reading…

ביום חמישי, כשיוכרזו המועמדויות לאוסקר, לא יהיה שם נציג ישראלי*. אמנם, ארנון מילצ׳ן חתום כמפיק על ״12 שנים של עבדות״, ודני דימבורט ואלכסנדרה מילצ׳ן (הבת של ארנון) חתומים על ״הזאב מוול סטריט״, אבל הם לא יוזכרו ברשימת המועמדים (המוגבלת לשלושה שמות בלבד, של אנשים שהיו המפיקים ממש, ולא בעמדה ניהולית בכירה של אישור פרויקט ומימונו וליוו אותו מרחוק). וגם ל״מעשה בהרג״ התיעודי יש נקודה ישראלית בזכותה של פיליפה קוברסקי, השותפה לסרט ומשמשת כמפיצה הבינלאומית שלו.

אבל אתמול פורסם שיהיה השנה זוכה ישראלי באוסקר. continue reading…

שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה. אחד זינק הישר לצמרת, ממש-ממש גבוה, אחד קרס הישר אל המקום האחרון, השלישי ניתר הישר אל אמצע הטבלה.

הסרטים הם: ״היא״, סרטו החדש של ספייק ג׳ונז; ״עומאר״, סרטו של האני אבו-אסעד; ״פעילות על טבעית: המסומנים״ סרטו של הבן של האבא מ״בית קטן בערבה״.

והנה הטבלה, שגם נשרו ממנה כמה סרטים מעניינים מאוד:

continue reading…

האני אבו אסעד בסינמטק תל אביב, שלשום

שלשום (יום שלישי) התקיימה בסינמטק תל אביב הקרנת הבכורה התל אביבית של ״עומאר״, סרטו של האני אבו אסעד (הסרט יוצא היום להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב). אבו אסעד, שביים את סרטיו הראשונים בתמיכה ישראלית (״פורט טרנזיט״ מומן על ידי קרנות ישראליות, ו״גן עדן עכשיו״ הופק בעזרת שותפים ואנשי צוות ישראליים – אבל מומן מכסף אירופי) מנסה ככל האפשר להתנתק יותר ויותר מהתלות בישראל ליצירת סרטיו. את ״עומאר״ הוא הפיק במימון כמעט מלא של אנשי עסקים פלסטיניים, ורוב אנשי הצוות על הסט היו פלסטיניים (ורק מעט ישראליים). ראוי לציון במיוחד צלם הסרט, איהאב אסאל, שהיה עד כה אסיסטנט של צלמים כמו וילמוש זיגמונד ואנטואן הברלה (שצילם את ״גן עדן עכשיו״ ואת ״מדוזות״), ועכשיו לוקח פיקוד על המצלמה ועושה עבודה משובחת.

אז בתוך כל ניסיונותיו של אבו אסעד להתנתק מהזיהוי הישראלי, הגעתו להציג את הסרט בסינמטק תל אביב היא בראש ובראשונה הישג של הסינמטק. ואני מעריך את אבו אסעד שהסכים להגיע (ובצדק, אלון גרבוז וסינמטק תל אביב היו מאז ומתמיד התומכים הכי גדולים של הקולנוע של אבו אסעד, גם כשהממסד הישראלי תקף אותו).  את הפוליטיקה השאיר אבו אסעד לשפת הדיבור: ממש כמו עמיתו, אליה סולימאן, אבו אסעד מסרב לדבר עברית באירועים רשמיים. זו שפת הכיבוש. הוא מוכן לדבר רק אנגלית או ערבית. וממש כמו עמיתו, אליה סולימאן, אבו אסעד הוא יליד נצרת, שתקוע בין גדרות והגדות: הוא אזרח ישראל, אבל הוא מזדהה עם המאבק הפלסטיני ומסרב לכנות את עצמו ״ישראלי״ או לדבר את שפת המדינה. לכן, כמו אליה סולימאן, הוא מעדיף לחיות מחוץ לגבולות המדינה ולחזור לעיר הולדתו, נצרת, רק לצילומי סרטיו (אבו אסעד התחיל את דרכו הקולנועית על הסט של אליה סולימאן ב״כרוניקה של היעלמות״, וזה די מדהים בעיניי ששניים מהבמאים הכי טובים במזרח התיכון מגיעים שניהם מנצרת. ולמיטב ידיעתי, שניהם גם לא מדברים זה עם זה מאז).

הנה השיחה בת חצי השעה בתום ההקרנה. זהירות, יש ספוילרים לסוף הסרט, אם כי אם ראיתם את ״בית לחם״ אתם יודעים מה הולך לקרות – למרות שהסרטים שונים (באמצע השיחה מדבר דרור שאול, אותו מציג אבו אסעד כ״חבר״. ביאור לעניין: שאול ואבו אסעד השתתפו יחד במעבדת התסריטים של סאנדאנס באותו מחזור, שאול עם ״אדמה משוגעת״ ואבו אסעד עם ״גן עדן עכשיו״):

continue reading…

כידוע, למי,שעוקב איתנו כאן באדיקות אחרי שנים של סיקורי מערוץ האוסקר, שאם יש פרס מקדים אחד שהוא באמת חשוב ומנבא בדרך אל האוסקרים הרי שזהו פרס גילדת הבמאים האמריקאית (dga). ביותר מתשעים אחוז מהמקרים הבמאי שזוכה ב-dga, הוא הבמאי שזוכה באוסקר, והסרט שהבמאי שלו זוכה באוסקר הוא גם הסרט שזוכה באוסקר. יש פיצולים, אבל הם נדירים.
חמשת הבמאים המועמדים הערב הם, אכן, הבכירים והבולטים בעונה, אין הפתעות. אני מסדר אותם לפי סדר סיכוייהם לזכות:

סטיב מקווין, "12 שנים של עבדות"
אלפונסו קוארון, "כוח משיכה"
דיוויד או ראסל, "חלום אמריקאי"
פול גרינגראס, "קפטן פיליפס"
מרטין סקורסזי, "הזאב מוול סטריט"

הזוכים יוכרזו בסוף ינואר, אבל האוסקרים יתקיימו השנה רק בתחילת מרץ, בגלל אולימפיאדת החורף שתופסת את הפריים-טיים של פברואר באמריקה.