"צל הימים" של מישל גונדרי גבוה מעל כולם (כמעט)

וואו. איזה שבוע. ארבעה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה, שלושה מהם הם סרטי ארט-האוס משובחים, שמפתיע ומרגש לראות שהם מצאו הפצה בארץ (וכל מפיץ עם גישתו ההפוכה לתרגומי שמות). אני חשבתי ששלושתם טובים עד מצוינים, עמיתיי הסכימו איתי לגבי שניים מהם. הסרטים הם: "צל הימים", יצירת המופת הצרפתית הפרועה, מלאת ההמצאות והשיגעון של מישל גונדרי, על פי ספרו של בוריס ויאן; "אפסטרים קולור" ("Upstream Color"), מעין סרט מדע בדיוני מהורהר מאוד ומאתגר מאוד מאת שיין קארות (אם סם היפנוטי המופק מתולעים ומשפיע על בני אדם וחזירים הוא בעיניכם מדע בדיוני, אז כן. זה מדע בדיוני); ו"נאהבים מחוץ לחוק" ("Ain't Them Bodies Saints"), סרט הבכורה היפה לעין של דיוויד לאורי, עם קייסי אפלק ורוני מארה. מה שמעניין הוא שגם "אפסטרים קולור" וגם "נאהבים מחוץ לחוק" מאוד מושפעים מהקולנוע של טרנס מאליק. זה מאוד מורגש בצילום העדין, הפיוטי ורך התאורה ומרובה התקריבים של שניהם. ובאופן מפתיע, לאורי וקארות מכירים זה את זה: לאורי הוא אחד העורכים של "אפסטרים קולור". נקודת השקה נוספת בין סרטי השבוע: גם "צל הימים" וגם "אפסטרים קולור" הם סרטים שיוצריהם עשו אותם בעשר אצבעותיהם. גונדרי (כפי סיפר לאבנר שביט בראיון המשובח ביניהם ל"וואלה") יצר את האפקטים וקטעי האנימציה של "צל הימים" בעצמו; קארות כתב, ביים, הלחין, השתתף בעריכה והשתתף בצילום של "אפסטרים קולור". והוא גם מגלם את התפקיד הראשי (גונדרי מסתפק בהופעת אורח קטנה בסרטו).

בקיצור, סוף שבוע של סרטים אישיים ויחודיים. ובעיניי, סרטים מצוינים. לגבי שניים מהסרטים יש קונסנזוס. הסרט הרביעי הוא "לזמן את הרוע" ("The Conjuring"), סרט האימה המבוסס על אירועים שאולי קרו לאנשים אמיתיים, שביים דיוויד וואן ("המסור").

הנה הטבלה הראשונה לשנת תשע"ד:

continue reading…

ככה זה התחיל. 27.7.2011. האחים דוד ואיתן קוניו מגיעים לאודישן ראשון. צילום: אורית אזולאי

בפסטיבל ירושלים האחרון זכו האחים דוד ואיתן קוניו בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידם בסרט הבכורה של תום שובל, "הנוער" (שיצא עם פרס הסרט מאותו פסטיבל). שנה לפני כן האחים קוניו היו שני חיילים מקיבוץ בדרום עם חלום להשתתף בסרט ישראלי חדש. חלום שלא היה משותף לשניהם. בשנה הזאת היה עליהם לעבור סדרה ארוכה של אודישנים, סדנת משחק ותהליך ארוך של הדרכה עד שהגיעו לבסוף לאתר הצילומים. בחיים הם אחים תאומים, בסרט הם אחים לא תאומים. "הנוער" מוצג מזה שבוע בבתי הקולנוע בארץ, והיום תום שובל, משתף אותנו בטקסט מיוחד שכתב ל"סינמסקופ", על התהליך שעבר עם ליהוק הסרט ובחירת השחקנים.

תאומים או שונים / מאת תום שובל

נקודת המוצא ממנה כתבתי את התסריט לסרט "הנוער" הייתה הקשר החזק השורר ביני לבין אחי, דן. ארבע שנים מפרידות בנינו ועם זאת, אנחנו מרגישים בני אותו גיל כשאנחנו אחד עם השני. זהו קשר המבוסס על הבנה אינטימית עמוקה ביותר, כאילו כל אחד מאיתנו הוא השתקפות של השני. הקשר הזה היה תמיד מקור לתמיהה ופליאה עבורי, יש בו משהו כמעט מיסטי או אולי אפילו טלפתי, שלא היה לי הסבר אליו. רציתי למצוא את הדרך לשקף את הקשר הזה לקולנוע. הסרט הראשון באורך מלא היה עבורי המרחב האפשרי לבדוק זאת.

continue reading…

עזרה בדרך

הבוקר פורסם ש"הנוער" התקבל לפסטיבל לונדון, שם יתחרה על פרס סרט הביכורים. ספיישל "הנוער" שלנו ממשיך.

עוד לפני שהלך ללמוד קולנוע בסם שפיגל, ותוך כדי לימודיו, שמו של תום שובל כבר היה מוכר בסצינה הקולנועית בארץ. עוד כנער כל מבקרי הקולנוע היו רואים אותו ואת אחיו מתלווים לאבא שלהם, איקי שובל, מי שהיה אחראי על רכישת המודעות הבידור ב"מעריב", להקרנות עיתונאים ולפסטיבלי קולנוע (אחיו, דן שובל, עובד ביונייטד קינג בתחום ההפצה – המשרדים בסינמה סיטי, אגב, לטובת מי שראה כבר את "הנוער" – ואני מניח שלא פעם כשאני מקטר כאן על החלטות הפצה כאלה ואחרות ביונייטד קינג, אני בעצם מקטר עליו ועל האנשים איתם הוא עובד). בתיכון הוא למד קולנוע בעירוני א', ובצבא הוא הקים עם חבריו – אדם סנדרסון, אורן שי, דניאל אדר ויהושע סימון – את קבוצת באבון, שניסתה לעשות קולנוע אלטרנטיבי עצמאי שגרמה לי בעיקר לגלגל עיניים.

אבל בין לבין, שובל גם ביים כמה קליפים, ושניים מהם הם הקליפים שאני אוהב בארץ. ב-2001, כשהיה בן 20, ביימו שובל ואדם לבינסון למוניקה סקס את הקליפ הזה, שנראה כמו הומאז' משעשע לכל במאי הקליפים שהם אוהבים:

continue reading…

מוסף ערב ראש השנה של "סינמסקופ" מוקדש ל"הנוער" של תום שובל, שיצא לפני שבוע. בהמשך היום תמצאו כאן טקסט מאלף שכתב שובל בלעדית ל"סינמסקופ" על סרטו, אבל עד אז…

שבע שנים לפני שביים את סרטו העלילתי הראשון, "הנוער", ביים תום שובל את סרט הגמר שלו מבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים – "פתח תקווה". כשמציבים את שני הסרטים זה מול זה, רואים איך "הנוער" מפתח רעיונות ונושאים שכבר התחילו בסרט הקצר. ב"הנוער" מספר שובל על שני אחים שבוחרים בדרך קיצונית ואלימה לעזור לאביהם מצוי בחובות. "פתח תקווה" מספר סיפור דומה, אבל מנקודת מבטו של האב (בגילומו של מכרם חורי), שמוצא עצמו מובטל ונואש. סגנונית, הסרטים שונים מאוד. המצלמה ב"פתח תקווה" רודפת אחר עורפו של הגיבור, כמו בסרטים של האחים דארדן. ב"הנוער", מבעד לעדשתו של ירון שרף, הצילום מקבל ליטוש אפלולי יותר, כמו מעין פילם נואר משפחתי. פילם נוער.

הנה "פתח תקווה". 26 דקות:

"ואני אהיה צחי גראד"

פסטיבל ונציה מגיע לאמצע, פסטיבל טלורייד מגיע לסיומו, פסטיבל טורונטו תכף מתחיל, ותמונת המצב של האוסקר הקרוב מתחילה להתבהר. שתי תגליות נחשפו בסוף השבוע הקרוב שגרמו למבקרים להיאנק מהתפעלות ולהתחיל לזעוק "אוסקר!": הראשון הוא "12 שנות עבדות" של סטיב מקווין ("בושה") והשני הוא "פילומנה" של סטיבן פרירס (עם ג'ודי דנץ' וסטיב קוגן). הבאז סביב "פילומנה" התחיל עוד כשאנשי הפסטיבלים התחילו לריב עליו: הוא שובץ לוונציה, ואז לטורונטו ואנשי טלורייד שיבצו אותו כהקרנת הפתעה סודית לאתמול, אבל בפסטיבל טורונטו – שהבינו שהסרט הזה כנראה יהיה אטרקטיבי מאוד – נעמדו על הרגליים האחוריות ודרשו מהארווי וויינסטין לבטל את ההקרנה בטלורייד ולתת להם את הבכורה הצפון אמריקאית, ובינתיים הסרט גם קיבל משבצת פריים-טיימית בפסטיבל לונדון. וכך, סרט שלא שמענו עליו (לפחות אני לא שמעתי עליו) הופך תוך סוף שבוע אחד לסרט שהביקורת האמריקאית והבריטית מזמזמת עליו (ואם אני מבין נכון את אוצר המילים בביקורת אז מדובר בסרט מהכיוון של "נאום המלך", מין קראוד פליזר בריטי מנומס, מהסוג שפרירס יודע לעשות: "המלכה", למשל).

===============

והנה עוד סרט שגרם לזמזום עז מטלורייד. זה התקציר שלו: אבא שבתו נעלמה חוטף את האיש שהוא מאמין שחטף אותה, כופת אותו במרתף ומתחיל לענות אותו עד שיסגיר איפה היא. שוטר שחוקר את המקרה נכנס לסיפור. נשמע מוכר? לא, זה לא "מי מפחד מהזאב הרע", אלא מה שנראה כמו מותחן מורט עצבים ומלא יגון עם יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול בתפקידים הראשיים. "אסירים" שמו (הוא יוצא בארץ בעוד שבועיים). דניס וילנב הקנדי ("האשה ששרה") ביים.

==============

גם "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון זוכה לשבחים אחרי הקרנתו בוונציה ובטלורייד. מה שגרם לבלוגר פיל קונטרינו לפנות לאולפני וורנר ולבקש שיארגנו דאבל פיצ'ר של "כוח משיכה" יחד עם "2001: אודיסיאה בחלל" (גם הוא סרט של וורנר), שכנראה יש דמיון מסוים בין הסרטים. נשמע רעיון מעולה, ואני רוצה לרוץ איתו רגע: "כוח משיכה" יוקרן ב-28.9, ביום הנעילה של פסטיבל חיפה; "2001: אודיסיאה בחלל" מגיע בעותק מיוחד לישראל להקרנה חד פעמית בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל אייקון ב… continue reading…

נוף אוגוסט שלי

חודש אוגוסט עמד בסימן החופשה הראשונה שלקחתי מהבלוג מאז 2008. אז נסעתי לשבועיים וחצי של תחקיר במסגרת תהליך הכתיבה של "קטמנדו". השארתי את הבלוג בידיהם של שלושה מקוראיי הקבועים. מאז, נסעתי מדי פעם לחופשות קצרות של שלושה עד ארבעה ימים, אבל לא יותר מזה. הפעם זו היתה חופשה משפחתית אמיתית. שבועיים וחצי בארצות הברית, ניו יורק ואורלנדו. בניו יורק עוד איכשהו הצלחתי להמשיך ולעדכן את הבלוג. באורלנדו, בין תור בדיסני-וורלד ובין תור ביוניברסל סטודיוז, זה כבר נהיה מסובך יותר. למזלי, ענייני פרסי אופיר בשבוע האחרון עזרו לי להדביק את הפער בטראפיק ולגרום לכך שחודש אוגוסט יהיה השני הכי חזק עד כה בבלוג (אחרי יולי). פרסי אופיר עדיין מושכים קהל. אגב, גם כל מה שקשור לענייני "מי מפחד מהזאב הרע" זכה לחשיפה גבוהה בבלוג.

כתוצאה מהחופשה – אגב, זו היתה גם חופשה חופשה ראשונה מ"פנאי פלוס", שם המדור יצא בפעם הראשונה לחופשה בת שלושה שבועות, ממנה הוא חוזר רק בסוף השבוע הקרוב – מאוד הזנחתי החודש את כתיבת הביקורות (וגם החמצתי המון סרטים), דווקא בתקופה שבה נוצר פקק תנועה עצום של סרטים ישראליים. על "מנתק המים" (שלא כל כך אהבתי, למרות שהיו בו כמה החלטות אסתטיות שהערכתי), "פרדייס קרוז" (סרט מרשים, שאפתני ומלא כשרון אבל מבולגן מאוד) ו"הנוער" (סרט שמתחיל כמו פצצת זמן המאיימת להתפוצץ, ועם אנרגיה כבירה, ונגמר באנטי קליימקס מאכזב) לא הספקתי לכתוב. לפחות עדיין לא. את חובותיי ל"פרדייס קרוז" ועל "הנוער" אני מקווה עוד להספיק להשלים. בלי נדר.

החודש יש לנו גם תוספת במדור הזה. היום – 1 בספטמבר – אנחנו מציינים שנה לגלגול הנוכחי של הבלוג, מאז שאורנג' ואני נפרדנו. אז אני מוסיף את רשימת הביקורות הכי נקראות בבלוג בשנה החולפת ושאר תופיני סטטיסטיקה. הכל בפנים.

ונתחיל עם –

5 הסרטים הטובים של אוגוסט:

continue reading…

ההצבעה ננעלה אתמול בבוקר. אני מניח שאמצעי הספירה האלקטרוניים מאפשרים לראשי האקדמיה להביט בתוצאות הסופיות כבר ברגע זה, ויהיה מעניין לראות האם יצליחו לא להדליף אותם בחודש שיש עד הטקס (למה עושים פער כה גדול בין ההצבעה ובין הטקס הוא עוד אחד מהתעלומות הרבות שאופפות את האקדמיה הישראלית לקולנוע).

וגם כאן בבלוג, זו כבר מסורת. זו השנה העשירית שבה אני מצמיד אוזן לאדמה ומנסה להקשיב להלמות פרסות הסוסים של מועמדי פרסי אופיר בשעה שהם מתקרבים לטקס, ומנסה לאמוד מי מהם מוביל. עשר שנים, והשיטות שלי משתכללות. אני לא סטטיסטיקאי ואני לא מבין דבר בסטטיסטיקה אבל מדי שנה אני מגיע ליותר ויותר חברי אקדמיה. השנה ענו לי מאה חברי אקדמיה. בהנחה שמספר המצביעים לפרסי אופיר נע איפשהו בסביבות ה-500 איש (600 גג), זה מדגם של בערך חמישית מהמצביעים. אז אין לי שום פילוח סטטיסטי של גברים/נשים, צעירים/מבוגרים, אבל אני מניח שהמדגם הזה די אמין.

אני מביט במדגמי השנים שעברות ורואה שאני תמיד מסייג את התוצאות שלי באופן דומה: המירוץ צמוד, ואולי אני טועה. בגלל שאני עורך את המדגמים האלה באופן די פרטיזני – במייל ובסמסים – אני אף פעם לא ממש בטוח בעצמי. אבל צריך לומר: בתשע השנים הקודמות המדגם שלי שגה רק פעם אחת. זו היתה השנה של "הדקדוק הפנימי". יום הכיפורים של מדגם פרסי אופיר שלי. מאז אני חייב לסייג את עצמי.

והשנה, אני חייב לסייג את עצמי בריבוע: מירוץ כל כך צמוד לא ראיתי מעולם. כלומר, מאז המירוץ הצמוד של 2006, שנגמר בתיקו בין "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת". זו שנה שבה המירוץ כל כך צמוד שאם הייתי נועז יותר הייתי מכריז בכותרת "תיקו!". אבל אני לא מספיק אמיץ. הפער בין שני הסרטים המובילים הוא ארבעה אחוז בלבד. בעולם הסטטיסטיקה קוראים לזה "טווח הטעות הסטטיסטית", רזולוציה שהיא קטנה מדי לאבחון מדויק. אם ב-29.9 הטקס ינעל עם זכיה של סרט אחד אני מבטיח לכם שזה יהיה במרווח של לא יותר מחמישה קולות. בואו נתחיל עם המספרים ונמשיך עם הניתוחים אחרי.

מדגם פרסי אופיר 2013 של "סינמסקופ"

continue reading…

שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה: "הנוער", "ג'ובס" ו"אקדח כפול", שעלה בשבוע שעבר ונכנס השבוע למקום טוב באמצע. "הנוער" ו"ג'ובס" כבשו כל אחד את הצמרת ואת התחתית: מי נכנס לאיפה? הציצו לטבלה ותגלו:

continue reading…

בעודי מקבל ואוסף ומחשב ומשקלל את תוצאות מדגם האקדמיה שלי, שיתפרסם היום או מחר, נקלעתי בלי כוונה לליבו של מחקר סוציולוגי מרתק, ומייאש מאין כמוהו, על דפוסי ההצבעה של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. אני תמיד חשבתי שלהצביע לסרט הטוב ביותר בכל קטגוריה זה די פשוט: עוברים על רשימת המועמדים ובוחרים מי (לטעמי) היה הכי טוב, במצב של שיוויון אולי אפשר להוסיף שיקול של "למי מגיע יותר", ובוחרים. לתומי חשבתי שאלה בחירות לפי הצטיינות. ובכן, יתכן שטעיתי. מצד שני, כמו רבים גם אני השתוממתי איך זה יכול להיות ש"מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"מקום בגן עדן" לא קיבלו מועמדות לפרס הסרט. ובכן, נדמה לי שקיבלתי תשובה.

מספר לי חבר אקדמיה א', אחד הוותיקים, המוערכים ומעוטרי הפרסים מבין אנשי הקולנוע בארץ שהוא תכנן להצביע ל"מקום בגן עדן" כסרט הזוכה בסיבוב ההצבעה השני. אבל בסיבוב הראשון הוא הרגיש מחויב להצביע לסרט של חבר שלו, והניח ש"מקום בגן עדן" כבר יסתדר בלעדיו. ולבסוף, לא הסרט ההוא ולא הסרט הזה הגיעו לחמישיית הגמר.

מספר לי חבר אקדמיה ב' שהוא אף פעם לא מצביע לסרט שנחשב למוביל במירוץ. הוא מבין למי יש את הבאזז הכי גדול ומצביע למישהו אחר. למה? "אני רוצה למחוק להם את החיוך מהפרצוף".

חבר אקדמיה ג' שיתף אותי בבחירותיו. זה היה מאלף. כמו לראות שחקן שח בפעולה. כמעט ולא היתה קטגוריה אחת שבה הוא הצביע לפי הסרט שהוא הכי רצה שייזכה, אלא על פי סבך שיקולים וחישובים מה יהיה הסרט שהצבעתו לו תזיק הכי הרבה למוביל באותה קטגוריה. הצבעה שלמה שהולכת לחלוטין נגד כל הזרם. כל מה שפייבוריט, הוא הצביע נגדו.

חבר אקדמיה נוסף סיפר לי שחברי אקדמיה אחרים אמר לו "לסרטים של המפיץ ההוא, אני לא אצביע בחיים". נדמה לי שברור לנו מי אותו מפיץ בו דובר. אבל זו כבר עדות שמיעה, לכן היא פחות תקפה.

יכול להיות שאלה ארבעה מקרים מבודדים ויוצאי דופן. ויכול להיות שלא. התוצאות בתחרות פרסי אופיר כל כך משונות (השנה במיוחד, אבל זה כבר כמה שנים ככה), שפתאום למצוא את הלך המחשבה הפתלתל מאחורי כל פתק בקלפי קצת עוזר לפענח את התמונה הזאת. לרגע נדמה היה לי שבפרסי אופיר זוכה הסרט שחברי האקדמיה הכי פחות אהבו, סתם כדי לדפוק את האחרים, "למחוק להם את החיוך מהפרצוף", או להתנקם במפיץ מסוים, או סתם, כדי לעזור לחברים במקום להצביע בפשטות לסרט הכי טוב, שהכי הערכתם ושהכי אהבתם. חברי האקדמיה, תהיו בריאים.