רוג'ר איברט היה מעריץ גדול של פסטיבל טורונטו. עוד מהימים הראשונים של הפסטיבל, לפני שהוא הפך לאחד הפסטיבלים הגדולים והמשפיעים בעולם (בעיקר על עולם ההפצה האמריקאי), איברט היה מגיע לשם וכותב ממנו ועליו. למעשה, במשך שנים, אי אז בתחילת דרכו של הפסטיבל, האיש הכי מפורסם בפסטיבל טורונטו היה איברט עצמו, שהיה מוכר לחובבי הקולנוע בזכות תוכניות הטלוויזיה שלו. איברט הלך לעולמו באפריל השנה, ובערב הפתיחה של פסטיבל טורונטו השבוע, לפני הקרנת "הרשות החמישית" של ביל קונדון על פרשת וויקיליקס, הוקרן סרטון הוקרה של הפסטיבל לזכרו של איברט. על פי מנהלי הפסטיבל בעבר, בתחילת דרכו של הפסטיבל, קולנוענים רצו להגיע עם סרטיהם לטורונטו רק כי הם ידעו שאיברט יהיה שם ויצפה בהם. הנה הסרטון:

continue reading…

האקדמיה האירופית לקולנוע פרסמה היום את רשימת 46 הסרטים שיתחרו השנה על פרסיה. 2,900 חברי האקדמיה מרחבי אירופה יצפו בסרטים האלה בחודשיים הקרובים ויצביעו לרוב הקטגוריות המרכזיות כדי לקבוע את חמשת המועמדים בכל אחת (צוות שופטים בן שבעה חברים יבחר את המטעמדים בקטגוריות הטכניות, כמו צילום, עריכה וקטגוריות העיצוב והסאונד).

הקולנוע הישראלי מאוזכר ברשימה השנה ארבע פעמים. בראש ובראשונה עם "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, שזכה בשנה שעברה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה; "מעל הגבעה" של רפאל נדג'ארי, שהוקרן במסגרת שבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן השנה, נמצא גם הוא ברשימה; וכך גם "כנס העתידנים" של ארי פולמן. ולבסוף, גם "חנה ארנדט" של מרגרטה פון-טרוטה, סרט שצולם בחלקו בישראל ושהושקע בו גם כסף ישראלי מטעם מיזם הקולנוע של ירושלים.

continue reading…

לפני כמה ימים, בפוסט סיכום השנה הראשונה של "סינמסקופ" העצמאי, הזכרתי את העובדה שבתחילת ימי הבלוג (ב-2006) היו לא מעט מגיבים קבועים וחרוצים שהפכו מאז לקולנוענים פעילים. אחד מהם הוא אסף פולונסקי, שכבר יצר שני סרטים קצרים בארץ ("ריצ'רץ" ו"במיטה לפני עשר") ואז הלך לעשות תואר שני בקולנוע בלוס אנג'לס ב-AFI. לפני כשנה הפניתי אליכם בקשה שלו לעזור לו לממן את סרט הגמר שלו שם, "סאמננג", על מהגר קמבודי העובד בלילות כמכין דונאטס. טענתי אז שהתקציר מזכיר לי קצת את "אשה מרציפן" של איתן גרין. מאז כבר ראיתי את הסרט ופספסתי את הידיעה שהוא נבחר כאחד המועמדים הסופיים לפרס האוסקר של סרטי הסטודנטים. אבל האמת שהידיעה הבאה מרגשת אותי יותר: "סאמננג" של פולונסקי יהיה אחד הסרטים הקצרים שיוצגו בפסטיבל ניו יורק הקרוב. כלומר, אם השקעתם בו כסף, השם שלכם יהיה בפסטיבל ניו יורק. יותר מזה: פולונסקי הוא הבמאי הישראלי היחיד השנה בפסטיבל ניו יורק (בשנה שעברה היו שניים). כבוד ובהצלחה. פולונסקי כבר עובד על פיצ'ר, אותו פיתח בחממת התסריטים הראשונה של ירושלים.

===============

ועוד קצת על הצלחתם של ידידי הבלוג בעולם הגדול. חברת סינפיל של פיליפה קוברסקי מוכרת כבר השנים כסוכנת מכירות בולטת למדי של סרטי תעודה ישראליים בשווקים בחו"ל. מדי פעם, כמו עם "לפניך ברעדה", ייצגה קוברסקי סרט בינלאומי בעולם, אבל כמעט תמיד היה לזה איכשהו קשר ישראלי. ההפצה שלה את "שומרי הסף" הקפיצה את סינפיל ליגה. בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה קוברסקי הפיצה בעולם את "מעשה בהרג" של ג'ושוע אופנהיימר, סרט תיעודי שוורנר הרצוג וארול מוריס חתומים עליו כמפיקים שותפים ושעשה לא מעט רעש בפסטיבל ברלין ובפסטיבלים תיעודיים, ובפסטיבל טורונטו הנוכחי עשתה קוברסקי כותרות אתמול שקנתה את זכויות ההפצה continue reading…

 28 סרטים ישראליים יצאו בשנת תשע"ג (ראו נספח ב' לשמות כל הסרטים שהופצו השנה) מתוכם אני בוחר, זו הפעם השביעית, מדי ערב ראש השנה את אלה שהכי אהבתי. קבלו את פרסי אצבע הזהב לשנת תשע"ג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 2.9.2013

שמישהו יאפס את השנה הזאת. תראו מה קורה כאן, בדרך כלל את המדור הראשון של ספטמבר אנחנו מקדישים לסיכום עונת סרטי הקיץ ההוליוודיים, והנה מגיע ספטמבר ואיתו תשרי ואנחנו צריכים לפנות הכל, מוקדם מהרגיל, לטובת סיכום השנה בקולנוע הישראלי. וזו אכן היתה עונה משונה, אך מרתקת.

פרסי אצבע הזהב, המחולקים בזאת בפעם השביעית (ונבחרים פה אחד על ידי ועדה המונה איש אחד, אני), הם הגרסה שלי לפרסי סוף השנה. אני מקבץ אליהם את כל הסרטים שהופצו בבתי הקולנוע בין ראש השנה לראש השנה. ב-2006 היו 19 סרטים. ב-2009 היו 20 סרטים. השנה זה כבר עלה ל-28 סרטים. כמות הסרטים עולה, כמות הצופים יורדת. למה? ננסה להבין את זה בהמשך. נתחיל עם קצת מספרים: 28 סרטים ישראליים יצאו השנה לבתי הקולנוע. 16 מהם הם סרטי ביכורים, יותר מחמישים אחוז. מניסיון העבר, לחמישים אחוז מהם, זה גם יהיה סרטם האחרון. 7 מהם הם סרטים עצמאיים, שנוצרו בתקציב דל, ויצאו לדרכם ללא תמיכה ממסדית (שלרוב הגיעה אליהם בשלב מאוחר, אחרי העריכה). 4 סרטים, שביעית מכמות הסרטים, בוימו על ידי נשים.

ועכשיו, החגיגות והפרסים למצטיינים:

  continue reading…

סוף השבוע הארוך של ראש השנה נגמר ואני פוגש את המחשב אחרי ארבעה ימים (שבמהלכם עלו חמישה פוסטים בלעדיי). ופיסת הניוז הראשונה היא סיכום פסטיבל ונציה ושלל ההשלכות שיש למה שקורה שם על שאר חיינו. נתחיל עם הפרסים.

הסרט שזכה בפרס הראשון בוונציה הוא "Sacro GRA", סרט תיעודי שביים האיטלקי ג'יאנפרנקו רוזי. זו הפעם הראשונה שסרט תיעודי משתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה (שימו לב, בפסטיבל ונציה – כמו בקאן – אין הפרדה בין סרטי תעודה וסרטים עלילתיים. בקאן כבר זכה "פרנהייט 911" התיעודי של מייקל מור בדקל הזהב). וזו הפעם הראשונה מזה 15 שנים שסרט איטלקי זוכה בפרס אריה הזהב. ברנרדו ברטולוצ'י עמד בראש חבר השופטים (ולצידו רנטו ברטה, שצילם לא מעט מסרטיו של עמוס גיתאי, שהתחרה בתחרות הרשמית עם "אנה ערביה", שצילם הפעם גיורא ביח בשוט אחד).

בפרס הבימוי ובפרס השחקן זכה הסרט היווני "Miss Violence". צאי מינג ליאנג, שהתגלה בפסטיבל ונציה, יצא גם הפעם עם פרס: פרס חבר השופטים, על סרטו הטייואני "כלבים שוטים". מקריאה בלבד נראה שהסרט הזוכה, "Sacro GRA" והסרט של צאי מינג-ליאנג שקיבל את הפרס השני די דומים זה לזה, למרות שהאחד מוצג כתיעודי והשני כעלילתי: שניהם סרטים כמעט נטולי עלילה המציגים פנכות חיים של אנשים בשולי החיים.

"פילומנה" של סטיבן פרירס, שהיו שהימרו שיזכה באריה הזהב או אולי בפרס השחקנית לג'ודי דנץ', הסתפק בפרס התסריט. הסרט החדש של היאו מיאזאקי יצא מהפסטיבל בידיים ריקות (אבל הוא כנראה הבטיח לעצמו מועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה).

ויש גם נציגות ישראלית בפרסים:

continue reading…

"צל הימים" של מישל גונדרי גבוה מעל כולם (כמעט)

וואו. איזה שבוע. ארבעה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה, שלושה מהם הם סרטי ארט-האוס משובחים, שמפתיע ומרגש לראות שהם מצאו הפצה בארץ (וכל מפיץ עם גישתו ההפוכה לתרגומי שמות). אני חשבתי ששלושתם טובים עד מצוינים, עמיתיי הסכימו איתי לגבי שניים מהם. הסרטים הם: "צל הימים", יצירת המופת הצרפתית הפרועה, מלאת ההמצאות והשיגעון של מישל גונדרי, על פי ספרו של בוריס ויאן; "אפסטרים קולור" ("Upstream Color"), מעין סרט מדע בדיוני מהורהר מאוד ומאתגר מאוד מאת שיין קארות (אם סם היפנוטי המופק מתולעים ומשפיע על בני אדם וחזירים הוא בעיניכם מדע בדיוני, אז כן. זה מדע בדיוני); ו"נאהבים מחוץ לחוק" ("Ain't Them Bodies Saints"), סרט הבכורה היפה לעין של דיוויד לאורי, עם קייסי אפלק ורוני מארה. מה שמעניין הוא שגם "אפסטרים קולור" וגם "נאהבים מחוץ לחוק" מאוד מושפעים מהקולנוע של טרנס מאליק. זה מאוד מורגש בצילום העדין, הפיוטי ורך התאורה ומרובה התקריבים של שניהם. ובאופן מפתיע, לאורי וקארות מכירים זה את זה: לאורי הוא אחד העורכים של "אפסטרים קולור". נקודת השקה נוספת בין סרטי השבוע: גם "צל הימים" וגם "אפסטרים קולור" הם סרטים שיוצריהם עשו אותם בעשר אצבעותיהם. גונדרי (כפי סיפר לאבנר שביט בראיון המשובח ביניהם ל"וואלה") יצר את האפקטים וקטעי האנימציה של "צל הימים" בעצמו; קארות כתב, ביים, הלחין, השתתף בעריכה והשתתף בצילום של "אפסטרים קולור". והוא גם מגלם את התפקיד הראשי (גונדרי מסתפק בהופעת אורח קטנה בסרטו).

בקיצור, סוף שבוע של סרטים אישיים ויחודיים. ובעיניי, סרטים מצוינים. לגבי שניים מהסרטים יש קונסנזוס. הסרט הרביעי הוא "לזמן את הרוע" ("The Conjuring"), סרט האימה המבוסס על אירועים שאולי קרו לאנשים אמיתיים, שביים דיוויד וואן ("המסור").

הנה הטבלה הראשונה לשנת תשע"ד:

continue reading…

ככה זה התחיל. 27.7.2011. האחים דוד ואיתן קוניו מגיעים לאודישן ראשון. צילום: אורית אזולאי

בפסטיבל ירושלים האחרון זכו האחים דוד ואיתן קוניו בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידם בסרט הבכורה של תום שובל, "הנוער" (שיצא עם פרס הסרט מאותו פסטיבל). שנה לפני כן האחים קוניו היו שני חיילים מקיבוץ בדרום עם חלום להשתתף בסרט ישראלי חדש. חלום שלא היה משותף לשניהם. בשנה הזאת היה עליהם לעבור סדרה ארוכה של אודישנים, סדנת משחק ותהליך ארוך של הדרכה עד שהגיעו לבסוף לאתר הצילומים. בחיים הם אחים תאומים, בסרט הם אחים לא תאומים. "הנוער" מוצג מזה שבוע בבתי הקולנוע בארץ, והיום תום שובל, משתף אותנו בטקסט מיוחד שכתב ל"סינמסקופ", על התהליך שעבר עם ליהוק הסרט ובחירת השחקנים.

תאומים או שונים / מאת תום שובל

נקודת המוצא ממנה כתבתי את התסריט לסרט "הנוער" הייתה הקשר החזק השורר ביני לבין אחי, דן. ארבע שנים מפרידות בנינו ועם זאת, אנחנו מרגישים בני אותו גיל כשאנחנו אחד עם השני. זהו קשר המבוסס על הבנה אינטימית עמוקה ביותר, כאילו כל אחד מאיתנו הוא השתקפות של השני. הקשר הזה היה תמיד מקור לתמיהה ופליאה עבורי, יש בו משהו כמעט מיסטי או אולי אפילו טלפתי, שלא היה לי הסבר אליו. רציתי למצוא את הדרך לשקף את הקשר הזה לקולנוע. הסרט הראשון באורך מלא היה עבורי המרחב האפשרי לבדוק זאת.

continue reading…

עזרה בדרך

הבוקר פורסם ש"הנוער" התקבל לפסטיבל לונדון, שם יתחרה על פרס סרט הביכורים. ספיישל "הנוער" שלנו ממשיך.

עוד לפני שהלך ללמוד קולנוע בסם שפיגל, ותוך כדי לימודיו, שמו של תום שובל כבר היה מוכר בסצינה הקולנועית בארץ. עוד כנער כל מבקרי הקולנוע היו רואים אותו ואת אחיו מתלווים לאבא שלהם, איקי שובל, מי שהיה אחראי על רכישת המודעות הבידור ב"מעריב", להקרנות עיתונאים ולפסטיבלי קולנוע (אחיו, דן שובל, עובד ביונייטד קינג בתחום ההפצה – המשרדים בסינמה סיטי, אגב, לטובת מי שראה כבר את "הנוער" – ואני מניח שלא פעם כשאני מקטר כאן על החלטות הפצה כאלה ואחרות ביונייטד קינג, אני בעצם מקטר עליו ועל האנשים איתם הוא עובד). בתיכון הוא למד קולנוע בעירוני א', ובצבא הוא הקים עם חבריו – אדם סנדרסון, אורן שי, דניאל אדר ויהושע סימון – את קבוצת באבון, שניסתה לעשות קולנוע אלטרנטיבי עצמאי שגרמה לי בעיקר לגלגל עיניים.

אבל בין לבין, שובל גם ביים כמה קליפים, ושניים מהם הם הקליפים שאני אוהב בארץ. ב-2001, כשהיה בן 20, ביימו שובל ואדם לבינסון למוניקה סקס את הקליפ הזה, שנראה כמו הומאז' משעשע לכל במאי הקליפים שהם אוהבים:

continue reading…

מוסף ערב ראש השנה של "סינמסקופ" מוקדש ל"הנוער" של תום שובל, שיצא לפני שבוע. בהמשך היום תמצאו כאן טקסט מאלף שכתב שובל בלעדית ל"סינמסקופ" על סרטו, אבל עד אז…

שבע שנים לפני שביים את סרטו העלילתי הראשון, "הנוער", ביים תום שובל את סרט הגמר שלו מבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים – "פתח תקווה". כשמציבים את שני הסרטים זה מול זה, רואים איך "הנוער" מפתח רעיונות ונושאים שכבר התחילו בסרט הקצר. ב"הנוער" מספר שובל על שני אחים שבוחרים בדרך קיצונית ואלימה לעזור לאביהם מצוי בחובות. "פתח תקווה" מספר סיפור דומה, אבל מנקודת מבטו של האב (בגילומו של מכרם חורי), שמוצא עצמו מובטל ונואש. סגנונית, הסרטים שונים מאוד. המצלמה ב"פתח תקווה" רודפת אחר עורפו של הגיבור, כמו בסרטים של האחים דארדן. ב"הנוער", מבעד לעדשתו של ירון שרף, הצילום מקבל ליטוש אפלולי יותר, כמו מעין פילם נואר משפחתי. פילם נוער.

הנה "פתח תקווה". 26 דקות: