בעודי מקבל ואוסף ומחשב ומשקלל את תוצאות מדגם האקדמיה שלי, שיתפרסם היום או מחר, נקלעתי בלי כוונה לליבו של מחקר סוציולוגי מרתק, ומייאש מאין כמוהו, על דפוסי ההצבעה של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. אני תמיד חשבתי שלהצביע לסרט הטוב ביותר בכל קטגוריה זה די פשוט: עוברים על רשימת המועמדים ובוחרים מי (לטעמי) היה הכי טוב, במצב של שיוויון אולי אפשר להוסיף שיקול של "למי מגיע יותר", ובוחרים. לתומי חשבתי שאלה בחירות לפי הצטיינות. ובכן, יתכן שטעיתי. מצד שני, כמו רבים גם אני השתוממתי איך זה יכול להיות ש"מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"מקום בגן עדן" לא קיבלו מועמדות לפרס הסרט. ובכן, נדמה לי שקיבלתי תשובה.

מספר לי חבר אקדמיה א', אחד הוותיקים, המוערכים ומעוטרי הפרסים מבין אנשי הקולנוע בארץ שהוא תכנן להצביע ל"מקום בגן עדן" כסרט הזוכה בסיבוב ההצבעה השני. אבל בסיבוב הראשון הוא הרגיש מחויב להצביע לסרט של חבר שלו, והניח ש"מקום בגן עדן" כבר יסתדר בלעדיו. ולבסוף, לא הסרט ההוא ולא הסרט הזה הגיעו לחמישיית הגמר.

מספר לי חבר אקדמיה ב' שהוא אף פעם לא מצביע לסרט שנחשב למוביל במירוץ. הוא מבין למי יש את הבאזז הכי גדול ומצביע למישהו אחר. למה? "אני רוצה למחוק להם את החיוך מהפרצוף".

חבר אקדמיה ג' שיתף אותי בבחירותיו. זה היה מאלף. כמו לראות שחקן שח בפעולה. כמעט ולא היתה קטגוריה אחת שבה הוא הצביע לפי הסרט שהוא הכי רצה שייזכה, אלא על פי סבך שיקולים וחישובים מה יהיה הסרט שהצבעתו לו תזיק הכי הרבה למוביל באותה קטגוריה. הצבעה שלמה שהולכת לחלוטין נגד כל הזרם. כל מה שפייבוריט, הוא הצביע נגדו.

חבר אקדמיה נוסף סיפר לי שחברי אקדמיה אחרים אמר לו "לסרטים של המפיץ ההוא, אני לא אצביע בחיים". נדמה לי שברור לנו מי אותו מפיץ בו דובר. אבל זו כבר עדות שמיעה, לכן היא פחות תקפה.

יכול להיות שאלה ארבעה מקרים מבודדים ויוצאי דופן. ויכול להיות שלא. התוצאות בתחרות פרסי אופיר כל כך משונות (השנה במיוחד, אבל זה כבר כמה שנים ככה), שפתאום למצוא את הלך המחשבה הפתלתל מאחורי כל פתק בקלפי קצת עוזר לפענח את התמונה הזאת. לרגע נדמה היה לי שבפרסי אופיר זוכה הסרט שחברי האקדמיה הכי פחות אהבו, סתם כדי לדפוק את האחרים, "למחוק להם את החיוך מהפרצוף", או להתנקם במפיץ מסוים, או סתם, כדי לעזור לחברים במקום להצביע בפשטות לסרט הכי טוב, שהכי הערכתם ושהכי אהבתם. חברי האקדמיה, תהיו בריאים.

מתוך "נעורי איוון". במאי: אנדריי טרקובסקי. צלם: ואדים יוסוב

מהפייסבוק של הצלם גיורא ביח למדתי אתמול שהצלם הרוסי ואדים יוסוב הלך לעולמו השבוע. הוא היה בן 84. יוסוב מוכר לחובבי הקולנוע בתור מי שצילם לאנדריי טרקובסקי את סרט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע במוסקבה, "המכבש והכינור", ואז את שלושת סרטיו הראשונים: "נעורי איוון" מ-1962, "אנדריי רובלב" מ-1966 ו"סולאריס" מ-1972. על הסט של "סולאריס" הם הסתכסכו (רואים את זה בתוצאה הסופית), ואת שני סרטיו הבאים צילם גיאורגי ררברג. מבין ארבעת הצלמים איתם עבד טרקובסקי בשבעת סרטיו, נותר רק ג'וזפה לנצ'י בחיים, מי שצילם את "נוסטלגיה" באיטליה ב-1983 (ואז עבד צמוד עם האחים טאוויאני). גם ררברג וגם סוון ניקוויסט (שצילם את "הקורבן") כבר הלכו לעולמם.

לכבודו של ואדים יוסוב, ולזכרו, ליקטתי כמה פריימים מתוך הסרטים שצילם לטרקובסקי:

"נעורי איוון" (1962):

continue reading…

אנחנו מזכירים את פסטיבל טלורייד כמעט כל שנה כאן, זה אחד הפסטיבלים הכי ייחודיים באמריקה. הוא מתקיים למשך סוף שבוע אחד – כל שנה בלייבור דיי (סוף השבוע האחרון של ונציה) – על ראש הר בקולורדו. בחירת הסרטים מצומצמת מאוד – 27 בסך הכל יש שם השנה – והם מתפרסמים יום לפני פתיחת הפסטיבל – את כרטיס הכניסה לפסטיבל – תג הנמכר במאות דולרים ומאפשר כניסה חופשית לכל הסרטים, קונים 2,000 בני מזל חודשים לפני כן, על עיוור, בלי לדעת מה ישובץ. אבל 40 שנות הפסטיבל מוכיחות שהם לא מפספסים. אם זה לוהט בסצינת הפסטיבלים העולמית, זה יהיה שם.

פרסום שמות הסרטים שישתתפו בטלורייד הוא אחד האירועים שמבקרי הקולנוע הכי מחכים לו. זה הפסטיבל שבו מבקרי אמריקה רואים באופן מצומצם מאוד את הסרטים שאחר כך יעשו את רעשי האוסקר הכי גדולים. "נער החידות ממומבאי" הגיע לטלורייד כלוזר שאף מפיץ לא רצה (וורנר זרקו אותו לפח), ויצא משם הסרט עם הבאזז הכי גבוה. "הארטיסט" ו"פרידה" סחטו תשואות לפני שנתיים (וגם "הערת שוליים"). ובשנה שעברה, אחד הסרטים הכי מדוברים בטלורייד היה "שומרי הסף". כל אלה הגיעו בסוף לאוסקרים.

אגב, הסיבה לסודיות אינה סודית: פסטיבל טלורייד תקוע בדיוק בין פתיחת פסטיבל ונציה ובין פסטיבל טורונטו. והוא מקרין סרטים ששני הפסטיבלים האלה מקרינים ונלחמים על זכות לתייג אותם כבכורות עולמיות או מקומיות. אם גם הם יילחמו על הכותרות האלה של בכורות לא יהיה להם סיכוי מול הגדולים. אז הוא מקבל את הסרטים הכי מבוקשים, על תנאי של סודיות – טרום בכורות. מול קהל מצומצם.

והרגע הזה הגיע. הרשימה פורסמה. "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון, שהוקרן היום לתקשורת בוונציה רגע לפני הקרנתו כסרט הפתיחה של הפסטיבל; "נברסקה" של אלכסנדר פיין; "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלאטיף קשיש; "בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן; "הכל אבוד" של ג'יי.סי צ'נדור; וגם הסרט החדש של ארול מוריס. הנה הרשימה המלאה. ובתוכה גם "בית לחם" של יובל אדלר. המסלול טלורייד-טורונטו, הוא מסלול אוסקרים קלאסי, וזה הופך את הסרט סופית לסרט הישראלי בעל הפרופיל הגבוה ביותר באמריקה השנה.

"לוויה בצהרים", סרטו של אדם סנדרסון על פי ספרו של יהושע קורן, יוקרן בספטמבר בבכורה עולמית פסטיבל סן סבסטיאן ומיד לאחר מכן בפסטיבל חיפה. לכבוד הבכורה בחו"ל הוכנו לסרט פוסטר וטריילר. הפוסטר הנ"ל, אני חייב להגיד, הוא אחד היפים שראיתי בארץ בזמן האחרון. יש בו משהו שמזכיר לי את הצילום הזה של אירווינג פן, אחד האהובים עליי.

התקציר הרשמי הולך ככה:

continue reading…

"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון בפסטיבל חיפה. הישר מוונציה

סוכות מגיע השנה מוקדם מן הרגיל. ב-19 בספטמבר – חודשיים אחרי נעילת פסטיבל ירושלים – ייפתח פסטיבל חיפה, שמכניס לאחיו הירושלמי סנוקרת הגונה בלקקן. איזה נוק-אאוט מרשים. התקשורת תמיד מתייחסת לפסטיבל חיפה כאל הפסטיבל השני בישראל, זה שמלקט את הפירורים מצלחתו של פסטיבל ירושלים. ובכן, לא עוד. איך זה קרה? מאוד בפשטות: בשעה שעיריית ירושלים מקצצת את התמיכה בפסטיבל שלה עוד ועוד ותקציבו הולך ומצטמק, תקציבו של פסטיבל חיפה רק הולך וגדל והתמיכה של העירייה בו פשוט אסטרונומית. זה גם כסף, אבל גם תמיכה מערכתית. הנה טיפ: בימים פסטיבל חיפה, לא תקבלו דוחות חניה. לפחות ככה שמעתי. למה? כי מבחינת עיריית חיפה, פסטיבל חיפה הוא חג עירוני. וזה בא לידי ביטוי בכמות הצופים הגדה משנה לשנה, וזה בא לידי ביטוי אצל הקולנוענים הישראליים שהפכו השנה את התחרות החיפאית למותחת ומסקרנת במיוחד; וגם למפיצים, שנותנים לחיפה את היפים שבתפוחיהם.

ואני מניח שזה מורגש גם בחו"ל. רוצים לראות את סרטי פסטיבל קאן השנה? כמות נכבדה מהם מתקבצת בחיפה השנה.

פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, ואבינעם חרפק, מנהל התוכניה של פסטיבל ירושלים, רוצים אותם סרטים. שניהם אלופים בפרוגרמציה. השאלה היא למי תהיה המערכת שתעזור להם להשיג את רשימת החלומות שלהם. כשליה ון-ליר היתה פעילה בסינמטק ירושלים, היה קשה להביס את הצוות ון ליר/חרפק/ויויאן אוסטרובסקי מבחינת קשרים בחו"ל. ון ליר כבר לא טסה לפסטיבלים, אבל הימים ההם חלפו, ועכשיו חיפה מביא תוכניה שאני פשוט מרייר עליה ביומיים האחרונים.

לדוגמה. גם פסטיבל חיפה וגם פסטיבל ירושלים רצו את הטרילוגיה "גן עדן" של אולריך זיידל. חיפה השיגו אותה. שניהם רצו את "הסיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי. חיפה השיגו (אליסיה ווסטון, המנהלת היוצאת של פסטיבל ירושלים, אמרה לי שזה הסרט שהיא הכי אהבה השנה והיא מאוד רצתה אותו, אבל היא כבר ידעה שהוא הולך לחיפה ולא אליה). צורב במיוחד עבור ירושלים הוא ההפסד על "אחרון הלא-צדיקים" של קלוד לנצמן. בירושלים היו בטוחים שהסרט הזה, שהוקרן בבכורה בקאן, יהיה אצלם בפסטיבל. הרי לנצמן הוא בן בית בסינמטק, ידיד אישי של ליה ון-ליר, הוא היה אורח הסינמטק הירושלמי באפריל, שם ערכו לו מחווה. מחווה ערכו לו! ולבסוף, "אחרון הלא-צדיקים" הולך לחיפה. זה בוודאי צורב.

אבל תחרות בצד, מי שמרוויח הם חובבי הקולנוע שנודדים בין ירושלים לחיפה. כי מפה לשם, חלק נכבד מהסרטים הכי מדוברים של פסטיבל קאן האחרון יגיעו למסכינו (ורוב אלה שלא הגיעו לחיפה/ירושלים יגיעו להפצה מסחרית עד ינואר, למשל הסרט הזוכה בדקל הזהב, "כחום הוא הצבע החם ביותר").

אז הבה נדפדף. מה מסקרן בפסטיבל חיפה הקרוב?

"רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'רמוש

continue reading…

מסך ההצבעה לפרסי אופיר תשע"ג

אתמול החלה ההצבעה לשלב הסופי של פרסי אופיר בה ייקבעו הזוכים. ההצבעה תינעל ביום חמישי, 29.7, ב-10:00 בבוקר. הזוכים יוכרזו בטקס פרסי אופיר שיתקיים בחיפה ב-28 בספטמבר, במקביל לנעילת פסטיבל חיפה. אני חושב שפשוט צריך לתת ליונה יהב, ראש עיריית חיפה, לנהל ולממן את כל האקדמיה הישראלית לקולנוע מכיסו. הוא ממילא נשאר הפטרון האחרון שעוד מתלהב מהמוסד הזה, שכל מהלכיו נהיים משונים יותר ויותר משנה לשנה, ונראה שהוא האחרון שעוד מאמין באקדמיה ובחשיבותה. והוא גם עושה את זה בפילנתרופיות מרשימה, כי הרי שלושה מחמשת הסרטים המועמדים הם סרטים שצולמו בירושלים ומומנו על ידי מיזם הקולנוע שם – ורוב הסיכויים הם שהסרט שיזכה יהיה סרט שצולם בירושלים וסביבתה (ואם לא ירושלמי, אז הרצליאני או יווני), ועדיין יונה יהב רוצה את הטקס הזה בעירו. בחיי, צדיק. אני רציני, תנו לו להיות האחראי על האקדמיה. אני חושב שהוא יודע מה הוא עושה.

==================

אני עוד לא יודע מי יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בעוד חודש, אבל אני כבר שש להמר בפזיזות על מי יזכה בפרס אופיר continue reading…

נתחיל עם המציאה המשעשעת הזאת שהעלה שאול דישי בפייסבוקו: כך נראה הקול-שיט (Call Sheet) ליום הצילום השני של "הבלתי נשכחים 3" שהתקיים לפני חמישה ימים בבולגריה (יום שני מתוך 54 ימים). האולפנים של ניו אימג' בבולגריה – שם צולמו גם "זוהי סדום", "המטרה הבית הלבן" וסרט ההמשך של "300" – מגלמים בימים אלה את רחובות מוגדישו, בסצינות בהן משתתפים סילבסטר סטאלון, ווסלי סנייפס, ג'ייסטון סתייתאם וטרי קרוז. פטריק יוז האלמוני מביים. דני לרנר ובועז דוידזון מפיקים.

(עדכון: התמונה הוסרה לבקשת בועז דוידזון. מתברר שהנייר הזה מסווג סודי ביותר).

====================

טד פוסט הלך לעולמו בגיל 95. כששואלים מי האיש שהפך את קלינט איסטווד לכוכב, נוהגים להזכיר ראשון את סרג'יו ליאונה שליהק את איסטווד במערבוני הספגנטי שלו. אבל איסטווד כבר היה כוכב מערבונים בכיר למדי בטלוויזיה כשליאונה הגיע אליו, continue reading…

שבוע חדש התחיל. החופש הגדול תכף מסתיים (אנחת רווחה). התורים בקופות בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון הצטמצמו מאוד. בואו נביט אל מה שקורה בקופות. הסרטים הכי מבוקשים בסוף השבוע היו אותם סרטים מהשבוע שעבר: "הדרדסים 2" מוביל בראש, והוא כבר עם 400,000 כרטיסים. "אנחנו המילרים" במקום השני, אחרי שפתח בשבוע שעבר עם למעלה מ-30,000 כרטיסים. הוא כבר הכפיל את זה. "מטוסים" במקום השלישי. בשבוע שעבר הוא המריא עם 20,000 כרטיסים. גם "מגודלים 2" עדיין עובד, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. קומדיות וסרטי ילדים, זה מה שהולך בארץ. "גנוב על המיניונים" כבר עם 250,000 כרטיסים. "בית ספר למפלצות" עם 200,000 כרטיסים. "וולברין" הצליח להגיע ל-100,000 כרטיסים. "אליסיום" ו"רווח וכאב" לא מתניעים.

ובחזית הישראלית: "לצוד פילים" של רשף לוי הגיע בסוף השבוע האחרון ל-150,000 צופים, והפך רשמית לסרט הישראלי הנצפה ביותר לשנת 2013.

"מי מפחד מהזאב הרע" הגיע בתום עשרה ימים לצאתו continue reading…

זה הג'ט-לג. הפוסט הזה כבר מגיע אליכם מתל אביב, מסע הקיץ האמריקאי של "סינמסקופ" ושות' הגיע לסיומו. השלמות שעות שינה + שבת הביאו אותי להכין את טבלת המבקרים השבוע באיחור. תוך יום יומיים של התאוששות והבלוג חוזר לשגרה ונכנס לאקשן: הסיבוב האחרון של פרסי אופיר.

אבל בינתיים, אנחנו עם טבלת המבקרים של השבוע, ועם ארבעה סרטים חדשים שנכנסו לתוכה. שניים מהם סרטים ישראליים ("הנוער" של תום שובל, שגם היה אמור לצאת השבוע, נדחה לשבוע הבא וכך ברגע האחרון לא נוצר פקק תנועה של סרטים ישראליים בבתי הקולנוע). "פרדייס קרוז" של מתן גוגנהיים הוא הסרט המוביל מבין ארבעת הסרטים החדשים בטבלה. וככה היא נראית השבוע:

continue reading…

הלו!

בפנים: 2,000 מילה על הוליווד וברודוויי והתעוררות מאוחרת.

השבוע שלנו בניו יורק הגיע לסיומו ואני חווה בו חתיכת משבר. הלכתי לקולנוע לראות שניים מהסרטים שהכי חיכיתי להם הקיץ – "בלו ג'סמין" ("יסמין הכחולה") של וודי אלן ו"אליסיום" של ניל בלומקמפ. שני סרטים של במאים-תסריטאים בעלי חזון – האחד קטנטן, השני ענק. האחד צעיר, השני מבוגר. האחד עכשווי, השני עתידני. ושניהם היו אכזבה נוראית. שניהם היו מהנים במידה מסוימת, אבל גם היו בעלי תסריטים עצלניים, בלתי מפותחים, עם פתרונות עלילתיים כל כך קלים ומרושלים שזה שבר את הלב לצפות בזה ולהבין כמה מעט סבלנות השקיעו בכתיבה של הסרטים האלה, ובחשיבה עליהם. ובעיקר שניהם מיחזרו בצורה די מביכה את חומרי העבר של היוצרים. כשזה מגיע מוודי אלן, אני עוד איכשהו מקבל את זה. זכותו למחזר והוא הרוויח את זכותו גם לייצר מדי פעם סרטים חלשים (ו"בלו ג'סמין", לדעתי, הוא מהחלשים ביותר שלו). כשזה מגיע מוודי אלן, גם סרט חלש שלו ראוי לעיון ולדיון (והוא בוודאי לא טוטל-לוס מוחלט. הניו יורקרים, למשל, די מתמוגגים ממנו. בעיקר הניו יורקריות, אגב). וזאת נעשה באוקטובר כשיגיע ארצה ונוכל לדון בהתעוררות הסוציאלית של אלן וביחסו לדמויותיו הקבועות. אבל כשזה מגיע מבלומקמפ, שממחזר בלי בושה את העולם של "מחוז 9" – ואת המשל שלו על החיים בדרום אפריקה הגזענית – התחושה קשה מאוד, של סוס של טריק אחד, שהרשים מאוד בסרטו הראשון, ובסרטו השני חוזר על עצמו, עם תקציב גדול יותר, אפקטים מרשימים יותר, אבל עם סיפור ודמויות שלא עניין אותי לראות.

ובאחד האמשים הוקרן ב-HBO שיתוף הפעולה של לארי דיוויד כתסריטאי ושחקן עם גרג מוטולה כבמאי ("סופרבאד") בסרט הטלוויזיה "מחק היסטוריה" ("Clear History"). גם כאן, תחושה קשה מאוד של מיחזור ועצלנות מצד הטאלנט שיודע ש-HBO יאכלו כל מה שהוא יגיש להם. יש בסרט כמה וכמה בדיחות מצוינות, והוא לא רע – בתור סרט טלוויזיה. אבל הוא לחלוטין מתויג תחת רובריקת ה"זהו?".

אני הולך לבתי הקולנוע שאני הכי אוהב בעולם, ורואה את הסרטים של היוצרים שאני הכי מסוקרן מהם, ומתאכזב.

ואז, למחרת, אני הולך למקומות שהכי רחוקים מהעולם התרבותי שלי וחווה חוויה הפוכה לחלוטין: תיאטרוני ברודוויי. אני לא איש של הצגות, אני לא איש של ברודוויי, אבל אני כן רוצה לשבת באולם חשוך ולחוות התעלות, והשנה בניו יורק זה לא קרה לי בקולנוע, אלא בתיאטרון. שתי הצגות מוזיקליות שראיתי העמידו אותי על הרגליים בתשואות, גרמו לי לצאת לרחוב עם חיוך ענק, ולב פועם מריגוש, ועם תחושה שחוויתי משהו חד פעמי. פעמיים. פעם אחת היתה "ספר המורמונים" בתיאטרון יוג'ין אוניל ברחוב 49; הפעם השניה היתה "מתילדה" בתיאטרון שוברט ברחוב 44. אין כאן חדשות מסעירות, אני מניח. אוהבי תיאטרון הבקיאים בתחום בוודאי מגלגלים עיניים למשמע חוסר העדכון שלי, המתלהב מהצגות ששיא הדיבור עליהם היה ב-2011. שתיהן יצאו עם פרסים ב-2012: הראשונה סחפה את פרסי הטוני, השני (שהתחיל כהפקה אנגלית בווסט אנד) עוטרה בפרסי האוליבייה. זה פחות או יותר שקול לבלוג תיאטרון שיגלה היום ש"הארטיסט" הוא אחלה סרט.

continue reading…