"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון בפסטיבל חיפה. הישר מוונציה

סוכות מגיע השנה מוקדם מן הרגיל. ב-19 בספטמבר – חודשיים אחרי נעילת פסטיבל ירושלים – ייפתח פסטיבל חיפה, שמכניס לאחיו הירושלמי סנוקרת הגונה בלקקן. איזה נוק-אאוט מרשים. התקשורת תמיד מתייחסת לפסטיבל חיפה כאל הפסטיבל השני בישראל, זה שמלקט את הפירורים מצלחתו של פסטיבל ירושלים. ובכן, לא עוד. איך זה קרה? מאוד בפשטות: בשעה שעיריית ירושלים מקצצת את התמיכה בפסטיבל שלה עוד ועוד ותקציבו הולך ומצטמק, תקציבו של פסטיבל חיפה רק הולך וגדל והתמיכה של העירייה בו פשוט אסטרונומית. זה גם כסף, אבל גם תמיכה מערכתית. הנה טיפ: בימים פסטיבל חיפה, לא תקבלו דוחות חניה. לפחות ככה שמעתי. למה? כי מבחינת עיריית חיפה, פסטיבל חיפה הוא חג עירוני. וזה בא לידי ביטוי בכמות הצופים הגדה משנה לשנה, וזה בא לידי ביטוי אצל הקולנוענים הישראליים שהפכו השנה את התחרות החיפאית למותחת ומסקרנת במיוחד; וגם למפיצים, שנותנים לחיפה את היפים שבתפוחיהם.

ואני מניח שזה מורגש גם בחו"ל. רוצים לראות את סרטי פסטיבל קאן השנה? כמות נכבדה מהם מתקבצת בחיפה השנה.

פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, ואבינעם חרפק, מנהל התוכניה של פסטיבל ירושלים, רוצים אותם סרטים. שניהם אלופים בפרוגרמציה. השאלה היא למי תהיה המערכת שתעזור להם להשיג את רשימת החלומות שלהם. כשליה ון-ליר היתה פעילה בסינמטק ירושלים, היה קשה להביס את הצוות ון ליר/חרפק/ויויאן אוסטרובסקי מבחינת קשרים בחו"ל. ון ליר כבר לא טסה לפסטיבלים, אבל הימים ההם חלפו, ועכשיו חיפה מביא תוכניה שאני פשוט מרייר עליה ביומיים האחרונים.

לדוגמה. גם פסטיבל חיפה וגם פסטיבל ירושלים רצו את הטרילוגיה "גן עדן" של אולריך זיידל. חיפה השיגו אותה. שניהם רצו את "הסיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי. חיפה השיגו (אליסיה ווסטון, המנהלת היוצאת של פסטיבל ירושלים, אמרה לי שזה הסרט שהיא הכי אהבה השנה והיא מאוד רצתה אותו, אבל היא כבר ידעה שהוא הולך לחיפה ולא אליה). צורב במיוחד עבור ירושלים הוא ההפסד על "אחרון הלא-צדיקים" של קלוד לנצמן. בירושלים היו בטוחים שהסרט הזה, שהוקרן בבכורה בקאן, יהיה אצלם בפסטיבל. הרי לנצמן הוא בן בית בסינמטק, ידיד אישי של ליה ון-ליר, הוא היה אורח הסינמטק הירושלמי באפריל, שם ערכו לו מחווה. מחווה ערכו לו! ולבסוף, "אחרון הלא-צדיקים" הולך לחיפה. זה בוודאי צורב.

אבל תחרות בצד, מי שמרוויח הם חובבי הקולנוע שנודדים בין ירושלים לחיפה. כי מפה לשם, חלק נכבד מהסרטים הכי מדוברים של פסטיבל קאן האחרון יגיעו למסכינו (ורוב אלה שלא הגיעו לחיפה/ירושלים יגיעו להפצה מסחרית עד ינואר, למשל הסרט הזוכה בדקל הזהב, "כחום הוא הצבע החם ביותר").

אז הבה נדפדף. מה מסקרן בפסטיבל חיפה הקרוב?

"רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'רמוש

continue reading…

מסך ההצבעה לפרסי אופיר תשע"ג

אתמול החלה ההצבעה לשלב הסופי של פרסי אופיר בה ייקבעו הזוכים. ההצבעה תינעל ביום חמישי, 29.7, ב-10:00 בבוקר. הזוכים יוכרזו בטקס פרסי אופיר שיתקיים בחיפה ב-28 בספטמבר, במקביל לנעילת פסטיבל חיפה. אני חושב שפשוט צריך לתת ליונה יהב, ראש עיריית חיפה, לנהל ולממן את כל האקדמיה הישראלית לקולנוע מכיסו. הוא ממילא נשאר הפטרון האחרון שעוד מתלהב מהמוסד הזה, שכל מהלכיו נהיים משונים יותר ויותר משנה לשנה, ונראה שהוא האחרון שעוד מאמין באקדמיה ובחשיבותה. והוא גם עושה את זה בפילנתרופיות מרשימה, כי הרי שלושה מחמשת הסרטים המועמדים הם סרטים שצולמו בירושלים ומומנו על ידי מיזם הקולנוע שם – ורוב הסיכויים הם שהסרט שיזכה יהיה סרט שצולם בירושלים וסביבתה (ואם לא ירושלמי, אז הרצליאני או יווני), ועדיין יונה יהב רוצה את הטקס הזה בעירו. בחיי, צדיק. אני רציני, תנו לו להיות האחראי על האקדמיה. אני חושב שהוא יודע מה הוא עושה.

==================

אני עוד לא יודע מי יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בעוד חודש, אבל אני כבר שש להמר בפזיזות על מי יזכה בפרס אופיר continue reading…

נתחיל עם המציאה המשעשעת הזאת שהעלה שאול דישי בפייסבוקו: כך נראה הקול-שיט (Call Sheet) ליום הצילום השני של "הבלתי נשכחים 3" שהתקיים לפני חמישה ימים בבולגריה (יום שני מתוך 54 ימים). האולפנים של ניו אימג' בבולגריה – שם צולמו גם "זוהי סדום", "המטרה הבית הלבן" וסרט ההמשך של "300" – מגלמים בימים אלה את רחובות מוגדישו, בסצינות בהן משתתפים סילבסטר סטאלון, ווסלי סנייפס, ג'ייסטון סתייתאם וטרי קרוז. פטריק יוז האלמוני מביים. דני לרנר ובועז דוידזון מפיקים.

(עדכון: התמונה הוסרה לבקשת בועז דוידזון. מתברר שהנייר הזה מסווג סודי ביותר).

====================

טד פוסט הלך לעולמו בגיל 95. כששואלים מי האיש שהפך את קלינט איסטווד לכוכב, נוהגים להזכיר ראשון את סרג'יו ליאונה שליהק את איסטווד במערבוני הספגנטי שלו. אבל איסטווד כבר היה כוכב מערבונים בכיר למדי בטלוויזיה כשליאונה הגיע אליו, continue reading…

שבוע חדש התחיל. החופש הגדול תכף מסתיים (אנחת רווחה). התורים בקופות בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון הצטמצמו מאוד. בואו נביט אל מה שקורה בקופות. הסרטים הכי מבוקשים בסוף השבוע היו אותם סרטים מהשבוע שעבר: "הדרדסים 2" מוביל בראש, והוא כבר עם 400,000 כרטיסים. "אנחנו המילרים" במקום השני, אחרי שפתח בשבוע שעבר עם למעלה מ-30,000 כרטיסים. הוא כבר הכפיל את זה. "מטוסים" במקום השלישי. בשבוע שעבר הוא המריא עם 20,000 כרטיסים. גם "מגודלים 2" עדיין עובד, והוא כבר חצה את 200,000 הכרטיסים. קומדיות וסרטי ילדים, זה מה שהולך בארץ. "גנוב על המיניונים" כבר עם 250,000 כרטיסים. "בית ספר למפלצות" עם 200,000 כרטיסים. "וולברין" הצליח להגיע ל-100,000 כרטיסים. "אליסיום" ו"רווח וכאב" לא מתניעים.

ובחזית הישראלית: "לצוד פילים" של רשף לוי הגיע בסוף השבוע האחרון ל-150,000 צופים, והפך רשמית לסרט הישראלי הנצפה ביותר לשנת 2013.

"מי מפחד מהזאב הרע" הגיע בתום עשרה ימים לצאתו continue reading…

זה הג'ט-לג. הפוסט הזה כבר מגיע אליכם מתל אביב, מסע הקיץ האמריקאי של "סינמסקופ" ושות' הגיע לסיומו. השלמות שעות שינה + שבת הביאו אותי להכין את טבלת המבקרים השבוע באיחור. תוך יום יומיים של התאוששות והבלוג חוזר לשגרה ונכנס לאקשן: הסיבוב האחרון של פרסי אופיר.

אבל בינתיים, אנחנו עם טבלת המבקרים של השבוע, ועם ארבעה סרטים חדשים שנכנסו לתוכה. שניים מהם סרטים ישראליים ("הנוער" של תום שובל, שגם היה אמור לצאת השבוע, נדחה לשבוע הבא וכך ברגע האחרון לא נוצר פקק תנועה של סרטים ישראליים בבתי הקולנוע). "פרדייס קרוז" של מתן גוגנהיים הוא הסרט המוביל מבין ארבעת הסרטים החדשים בטבלה. וככה היא נראית השבוע:

continue reading…

הלו!

בפנים: 2,000 מילה על הוליווד וברודוויי והתעוררות מאוחרת.

השבוע שלנו בניו יורק הגיע לסיומו ואני חווה בו חתיכת משבר. הלכתי לקולנוע לראות שניים מהסרטים שהכי חיכיתי להם הקיץ – "בלו ג'סמין" ("יסמין הכחולה") של וודי אלן ו"אליסיום" של ניל בלומקמפ. שני סרטים של במאים-תסריטאים בעלי חזון – האחד קטנטן, השני ענק. האחד צעיר, השני מבוגר. האחד עכשווי, השני עתידני. ושניהם היו אכזבה נוראית. שניהם היו מהנים במידה מסוימת, אבל גם היו בעלי תסריטים עצלניים, בלתי מפותחים, עם פתרונות עלילתיים כל כך קלים ומרושלים שזה שבר את הלב לצפות בזה ולהבין כמה מעט סבלנות השקיעו בכתיבה של הסרטים האלה, ובחשיבה עליהם. ובעיקר שניהם מיחזרו בצורה די מביכה את חומרי העבר של היוצרים. כשזה מגיע מוודי אלן, אני עוד איכשהו מקבל את זה. זכותו למחזר והוא הרוויח את זכותו גם לייצר מדי פעם סרטים חלשים (ו"בלו ג'סמין", לדעתי, הוא מהחלשים ביותר שלו). כשזה מגיע מוודי אלן, גם סרט חלש שלו ראוי לעיון ולדיון (והוא בוודאי לא טוטל-לוס מוחלט. הניו יורקרים, למשל, די מתמוגגים ממנו. בעיקר הניו יורקריות, אגב). וזאת נעשה באוקטובר כשיגיע ארצה ונוכל לדון בהתעוררות הסוציאלית של אלן וביחסו לדמויותיו הקבועות. אבל כשזה מגיע מבלומקמפ, שממחזר בלי בושה את העולם של "מחוז 9" – ואת המשל שלו על החיים בדרום אפריקה הגזענית – התחושה קשה מאוד, של סוס של טריק אחד, שהרשים מאוד בסרטו הראשון, ובסרטו השני חוזר על עצמו, עם תקציב גדול יותר, אפקטים מרשימים יותר, אבל עם סיפור ודמויות שלא עניין אותי לראות.

ובאחד האמשים הוקרן ב-HBO שיתוף הפעולה של לארי דיוויד כתסריטאי ושחקן עם גרג מוטולה כבמאי ("סופרבאד") בסרט הטלוויזיה "מחק היסטוריה" ("Clear History"). גם כאן, תחושה קשה מאוד של מיחזור ועצלנות מצד הטאלנט שיודע ש-HBO יאכלו כל מה שהוא יגיש להם. יש בסרט כמה וכמה בדיחות מצוינות, והוא לא רע – בתור סרט טלוויזיה. אבל הוא לחלוטין מתויג תחת רובריקת ה"זהו?".

אני הולך לבתי הקולנוע שאני הכי אוהב בעולם, ורואה את הסרטים של היוצרים שאני הכי מסוקרן מהם, ומתאכזב.

ואז, למחרת, אני הולך למקומות שהכי רחוקים מהעולם התרבותי שלי וחווה חוויה הפוכה לחלוטין: תיאטרוני ברודוויי. אני לא איש של הצגות, אני לא איש של ברודוויי, אבל אני כן רוצה לשבת באולם חשוך ולחוות התעלות, והשנה בניו יורק זה לא קרה לי בקולנוע, אלא בתיאטרון. שתי הצגות מוזיקליות שראיתי העמידו אותי על הרגליים בתשואות, גרמו לי לצאת לרחוב עם חיוך ענק, ולב פועם מריגוש, ועם תחושה שחוויתי משהו חד פעמי. פעמיים. פעם אחת היתה "ספר המורמונים" בתיאטרון יוג'ין אוניל ברחוב 49; הפעם השניה היתה "מתילדה" בתיאטרון שוברט ברחוב 44. אין כאן חדשות מסעירות, אני מניח. אוהבי תיאטרון הבקיאים בתחום בוודאי מגלגלים עיניים למשמע חוסר העדכון שלי, המתלהב מהצגות ששיא הדיבור עליהם היה ב-2011. שתיהן יצאו עם פרסים ב-2012: הראשונה סחפה את פרסי הטוני, השני (שהתחיל כהפקה אנגלית בווסט אנד) עוטרה בפרסי האוליבייה. זה פחות או יותר שקול לבלוג תיאטרון שיגלה היום ש"הארטיסט" הוא אחלה סרט.

continue reading…

צחי גראד חופר

אני נמצא עדיין שבע שעות מאחוריכם, לכן המידע הזה – שהגיע אליי כבר אתמול – מגיע אליכם רק הבוקר. פיגור. "מי מפחד מזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו יצא בסוף השבוע לבתי הקולנוע – בליווי תשואות הביקורת – ואנחנו רוצים לדעת כמה אנשים ראו אותו. אז הנה הנתון הרשמי, המגיע באחריות מפיצי הסרט ומפיקיו: נכון ליום ראשון בערב, ראו את הסרט כ-12,000 צופים. כ-10,500 מהם בבתי הקולנוע מחמישי עד ראשון, ובעיקר בסינמה סיטי ובלב דיזנגוף, שם הוא עובד הכי חזק, ועוד 1,500 ראו אותו בהקרנות טרום בכורה.

באופן כללי, פתיחה של סרט ישראלי מעל ל-10,000 צופים נחשבת מצוינת ומרשימה – ואף נדירה למדי. לא כל שכן, לסרט שאין לו שום תקדים קודם במפת ההפצה הישראלית. מתח, אימה, אלימות, הומור – זה פרופיל קולנועי שהקולנוע הישראלי לא מכיר. אנחנו יודעים לנתח היטב פתיחות של דרמות משפחתיות, סרטי מלחמה וקומדיות. אבל סרט כזה, שבאופן מובהק לא פונה לקהל היעד של "הערת שוליים" או "שבעה", איך אפשר לדעת מה לצפות ממנו? אני גם סקרן לדעת האם מישהו בדק איך נראה הפרופיל הדמוגרפי של הצופה הממוצע? צעיר יותר? גברי יותר? האם מבוגרים מגיעים לסרט? ונשים?

אני כן יכול לתת את האבחנה הזאת: continue reading…

הבניין שבמקום מגדלי התאומים. צילומים: ורד פלוק

הביקור בניו יורק הגיע לסיומו. עשר שנים חלפו מאז עזבנו אותה בפעם הקודמת. מגדל חדש וחצוף (אך מרהיב) קם במקום בו היו מגדלי התאומים (ועוד מגדלי ענק נוספים, אך קטנים יותר לצידו, במקום אלה שקרסו מול התאומים שאיש כבר לא זוכר שהם היו וגם קרסו). הסקיי ליין משתנה.

טיימס סקוור עדיין מסמאת, אבל עכשיו עם מסכי ענק בסופר היי דפינישן.

הנה מקבץ תמונות ניו יורקיות. לעידוד הגעגוע ולהאצת הביקור הבא.

רשמי מסע, בלי נדר, בדיווח הבא (כולל וודי אלן ו"ספר המורמונים").

עוד…

continue reading…

צירוף מקרים מופלא. בשבוע בו פורסם שאולפני דיסני הצהירו על הפסד של 190 מיליון דולר על "הפרש הבודד" של ג'רי ברוקהיימר/גור ורבינסקי, ביקרנו בניו יורק והגענו לתערוכה של לין פאוקס (Llyn Foulkes) בניו-מיוזיאום בסוהו. פאוקס, שחמיו היה אנימטור בדיסני, פיתח שינאה לכל מה שדיסני ומיקי מאוס, ותרבות הקומיקס בכלל, מייצגים, והוא משלב אותם לא מעט בעבודותיו מאז שנות השמונים. לפני 30 שנה, ב-1983, הוא יצר את העבודה הנבואית הנ"ל בה נראה מיקי מאוס, לבוש בגדי אישה (בגדי אשה חלוצה מימי המערב הפרוע) עומד מעל גופתו של הפרש הבודד (דמות הירואית מוכרת מסדרות הטלוויזיה של שנות החמישים והששים).

פאוקס אומר משהו continue reading…

לפני כמה שבועות, כשהחלטתי – בעידודם של עמיתיי – לייסד כאן טבלת מבקרים צעירה ואינטרנטית ברובה, כאלטרנטיבה לטבלת המבקרים המבוססת והמבוגרת שהיתה ב"עכבר העיר" וכעת מתפרסמת ב"גלריה" של יום שישי, על יום כזה פינטזתי. על היום שבו סרט כמו הסרט שנכנס השבוע לראש הטבלה יעשה את זה. לא סרט איטלקי או רומני, ולא סרט סינמטקים מהורהר, אלא סרט אלים ועצבני, סרט ז'אנר, סרט שהתמיכה בו היא, במידה רבה, הכרזה דורית. והנה זה קורה.

יש לנו חמישה סרטים חדשים השבוע בטבלה, שלושה סרטים שעולים היום ועוד שתי השלמות מהשבוע שעבר שנכנסו השבוע. יש לנו בה שני סרטי נקמה המשלבים אלימות והומור, האחד בראשה השני בתחתיתה. ההשלמות הם "הלקחנים", סרט האנימציה החינני מבית סטודיו ג'יבלי ו"העולם על פי דנקן" האמריקאי. חדשים השבוע הם "מי מפחד מהזאב הרע" (הנה הביקורת) של אהרון קשלס ונבות פפושדו, מעוטר ב-11 מועמדויות לפרסי אופיר ונכון להרגע הסרט הישראלי הכי מפורסם בעולם לשנת 2013; "אנחנו המילרים" הטראשי; ו"קיק אס 2", שאני ממש חיבבתי אבל רוב עמיתיי היו יותר קשוחים איתו (אגב, אני בקלות יכול לדמיין את אהרון קשלס ונבות פפושדו כותבים ומביימים את "קיק אס 3"). איך כל אלה משתבצים בטבלה? מי כבש את המקום הראשון? ואילו סרטים עזבו את הטבלה השבוע? כל אלה ייחשף בפנים:

continue reading…