"ואני אהיה צחי גראד"

פסטיבל ונציה מגיע לאמצע, פסטיבל טלורייד מגיע לסיומו, פסטיבל טורונטו תכף מתחיל, ותמונת המצב של האוסקר הקרוב מתחילה להתבהר. שתי תגליות נחשפו בסוף השבוע הקרוב שגרמו למבקרים להיאנק מהתפעלות ולהתחיל לזעוק "אוסקר!": הראשון הוא "12 שנות עבדות" של סטיב מקווין ("בושה") והשני הוא "פילומנה" של סטיבן פרירס (עם ג'ודי דנץ' וסטיב קוגן). הבאז סביב "פילומנה" התחיל עוד כשאנשי הפסטיבלים התחילו לריב עליו: הוא שובץ לוונציה, ואז לטורונטו ואנשי טלורייד שיבצו אותו כהקרנת הפתעה סודית לאתמול, אבל בפסטיבל טורונטו – שהבינו שהסרט הזה כנראה יהיה אטרקטיבי מאוד – נעמדו על הרגליים האחוריות ודרשו מהארווי וויינסטין לבטל את ההקרנה בטלורייד ולתת להם את הבכורה הצפון אמריקאית, ובינתיים הסרט גם קיבל משבצת פריים-טיימית בפסטיבל לונדון. וכך, סרט שלא שמענו עליו (לפחות אני לא שמעתי עליו) הופך תוך סוף שבוע אחד לסרט שהביקורת האמריקאית והבריטית מזמזמת עליו (ואם אני מבין נכון את אוצר המילים בביקורת אז מדובר בסרט מהכיוון של "נאום המלך", מין קראוד פליזר בריטי מנומס, מהסוג שפרירס יודע לעשות: "המלכה", למשל).

===============

והנה עוד סרט שגרם לזמזום עז מטלורייד. זה התקציר שלו: אבא שבתו נעלמה חוטף את האיש שהוא מאמין שחטף אותה, כופת אותו במרתף ומתחיל לענות אותו עד שיסגיר איפה היא. שוטר שחוקר את המקרה נכנס לסיפור. נשמע מוכר? לא, זה לא "מי מפחד מהזאב הרע", אלא מה שנראה כמו מותחן מורט עצבים ומלא יגון עם יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול בתפקידים הראשיים. "אסירים" שמו (הוא יוצא בארץ בעוד שבועיים). דניס וילנב הקנדי ("האשה ששרה") ביים.

==============

גם "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון זוכה לשבחים אחרי הקרנתו בוונציה ובטלורייד. מה שגרם לבלוגר פיל קונטרינו לפנות לאולפני וורנר ולבקש שיארגנו דאבל פיצ'ר של "כוח משיכה" יחד עם "2001: אודיסיאה בחלל" (גם הוא סרט של וורנר), שכנראה יש דמיון מסוים בין הסרטים. נשמע רעיון מעולה, ואני רוצה לרוץ איתו רגע: "כוח משיכה" יוקרן ב-28.9, ביום הנעילה של פסטיבל חיפה; "2001: אודיסיאה בחלל" מגיע בעותק מיוחד לישראל להקרנה חד פעמית בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל אייקון ב… continue reading…

נוף אוגוסט שלי

חודש אוגוסט עמד בסימן החופשה הראשונה שלקחתי מהבלוג מאז 2008. אז נסעתי לשבועיים וחצי של תחקיר במסגרת תהליך הכתיבה של "קטמנדו". השארתי את הבלוג בידיהם של שלושה מקוראיי הקבועים. מאז, נסעתי מדי פעם לחופשות קצרות של שלושה עד ארבעה ימים, אבל לא יותר מזה. הפעם זו היתה חופשה משפחתית אמיתית. שבועיים וחצי בארצות הברית, ניו יורק ואורלנדו. בניו יורק עוד איכשהו הצלחתי להמשיך ולעדכן את הבלוג. באורלנדו, בין תור בדיסני-וורלד ובין תור ביוניברסל סטודיוז, זה כבר נהיה מסובך יותר. למזלי, ענייני פרסי אופיר בשבוע האחרון עזרו לי להדביק את הפער בטראפיק ולגרום לכך שחודש אוגוסט יהיה השני הכי חזק עד כה בבלוג (אחרי יולי). פרסי אופיר עדיין מושכים קהל. אגב, גם כל מה שקשור לענייני "מי מפחד מהזאב הרע" זכה לחשיפה גבוהה בבלוג.

כתוצאה מהחופשה – אגב, זו היתה גם חופשה חופשה ראשונה מ"פנאי פלוס", שם המדור יצא בפעם הראשונה לחופשה בת שלושה שבועות, ממנה הוא חוזר רק בסוף השבוע הקרוב – מאוד הזנחתי החודש את כתיבת הביקורות (וגם החמצתי המון סרטים), דווקא בתקופה שבה נוצר פקק תנועה עצום של סרטים ישראליים. על "מנתק המים" (שלא כל כך אהבתי, למרות שהיו בו כמה החלטות אסתטיות שהערכתי), "פרדייס קרוז" (סרט מרשים, שאפתני ומלא כשרון אבל מבולגן מאוד) ו"הנוער" (סרט שמתחיל כמו פצצת זמן המאיימת להתפוצץ, ועם אנרגיה כבירה, ונגמר באנטי קליימקס מאכזב) לא הספקתי לכתוב. לפחות עדיין לא. את חובותיי ל"פרדייס קרוז" ועל "הנוער" אני מקווה עוד להספיק להשלים. בלי נדר.

החודש יש לנו גם תוספת במדור הזה. היום – 1 בספטמבר – אנחנו מציינים שנה לגלגול הנוכחי של הבלוג, מאז שאורנג' ואני נפרדנו. אז אני מוסיף את רשימת הביקורות הכי נקראות בבלוג בשנה החולפת ושאר תופיני סטטיסטיקה. הכל בפנים.

ונתחיל עם –

5 הסרטים הטובים של אוגוסט:

continue reading…

ההצבעה ננעלה אתמול בבוקר. אני מניח שאמצעי הספירה האלקטרוניים מאפשרים לראשי האקדמיה להביט בתוצאות הסופיות כבר ברגע זה, ויהיה מעניין לראות האם יצליחו לא להדליף אותם בחודש שיש עד הטקס (למה עושים פער כה גדול בין ההצבעה ובין הטקס הוא עוד אחד מהתעלומות הרבות שאופפות את האקדמיה הישראלית לקולנוע).

וגם כאן בבלוג, זו כבר מסורת. זו השנה העשירית שבה אני מצמיד אוזן לאדמה ומנסה להקשיב להלמות פרסות הסוסים של מועמדי פרסי אופיר בשעה שהם מתקרבים לטקס, ומנסה לאמוד מי מהם מוביל. עשר שנים, והשיטות שלי משתכללות. אני לא סטטיסטיקאי ואני לא מבין דבר בסטטיסטיקה אבל מדי שנה אני מגיע ליותר ויותר חברי אקדמיה. השנה ענו לי מאה חברי אקדמיה. בהנחה שמספר המצביעים לפרסי אופיר נע איפשהו בסביבות ה-500 איש (600 גג), זה מדגם של בערך חמישית מהמצביעים. אז אין לי שום פילוח סטטיסטי של גברים/נשים, צעירים/מבוגרים, אבל אני מניח שהמדגם הזה די אמין.

אני מביט במדגמי השנים שעברות ורואה שאני תמיד מסייג את התוצאות שלי באופן דומה: המירוץ צמוד, ואולי אני טועה. בגלל שאני עורך את המדגמים האלה באופן די פרטיזני – במייל ובסמסים – אני אף פעם לא ממש בטוח בעצמי. אבל צריך לומר: בתשע השנים הקודמות המדגם שלי שגה רק פעם אחת. זו היתה השנה של "הדקדוק הפנימי". יום הכיפורים של מדגם פרסי אופיר שלי. מאז אני חייב לסייג את עצמי.

והשנה, אני חייב לסייג את עצמי בריבוע: מירוץ כל כך צמוד לא ראיתי מעולם. כלומר, מאז המירוץ הצמוד של 2006, שנגמר בתיקו בין "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת". זו שנה שבה המירוץ כל כך צמוד שאם הייתי נועז יותר הייתי מכריז בכותרת "תיקו!". אבל אני לא מספיק אמיץ. הפער בין שני הסרטים המובילים הוא ארבעה אחוז בלבד. בעולם הסטטיסטיקה קוראים לזה "טווח הטעות הסטטיסטית", רזולוציה שהיא קטנה מדי לאבחון מדויק. אם ב-29.9 הטקס ינעל עם זכיה של סרט אחד אני מבטיח לכם שזה יהיה במרווח של לא יותר מחמישה קולות. בואו נתחיל עם המספרים ונמשיך עם הניתוחים אחרי.

מדגם פרסי אופיר 2013 של "סינמסקופ"

continue reading…

שלושה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה: "הנוער", "ג'ובס" ו"אקדח כפול", שעלה בשבוע שעבר ונכנס השבוע למקום טוב באמצע. "הנוער" ו"ג'ובס" כבשו כל אחד את הצמרת ואת התחתית: מי נכנס לאיפה? הציצו לטבלה ותגלו:

continue reading…

בעודי מקבל ואוסף ומחשב ומשקלל את תוצאות מדגם האקדמיה שלי, שיתפרסם היום או מחר, נקלעתי בלי כוונה לליבו של מחקר סוציולוגי מרתק, ומייאש מאין כמוהו, על דפוסי ההצבעה של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. אני תמיד חשבתי שלהצביע לסרט הטוב ביותר בכל קטגוריה זה די פשוט: עוברים על רשימת המועמדים ובוחרים מי (לטעמי) היה הכי טוב, במצב של שיוויון אולי אפשר להוסיף שיקול של "למי מגיע יותר", ובוחרים. לתומי חשבתי שאלה בחירות לפי הצטיינות. ובכן, יתכן שטעיתי. מצד שני, כמו רבים גם אני השתוממתי איך זה יכול להיות ש"מי מפחד מהזאב הרע", "הנוער" ו"מקום בגן עדן" לא קיבלו מועמדות לפרס הסרט. ובכן, נדמה לי שקיבלתי תשובה.

מספר לי חבר אקדמיה א', אחד הוותיקים, המוערכים ומעוטרי הפרסים מבין אנשי הקולנוע בארץ שהוא תכנן להצביע ל"מקום בגן עדן" כסרט הזוכה בסיבוב ההצבעה השני. אבל בסיבוב הראשון הוא הרגיש מחויב להצביע לסרט של חבר שלו, והניח ש"מקום בגן עדן" כבר יסתדר בלעדיו. ולבסוף, לא הסרט ההוא ולא הסרט הזה הגיעו לחמישיית הגמר.

מספר לי חבר אקדמיה ב' שהוא אף פעם לא מצביע לסרט שנחשב למוביל במירוץ. הוא מבין למי יש את הבאזז הכי גדול ומצביע למישהו אחר. למה? "אני רוצה למחוק להם את החיוך מהפרצוף".

חבר אקדמיה ג' שיתף אותי בבחירותיו. זה היה מאלף. כמו לראות שחקן שח בפעולה. כמעט ולא היתה קטגוריה אחת שבה הוא הצביע לפי הסרט שהוא הכי רצה שייזכה, אלא על פי סבך שיקולים וחישובים מה יהיה הסרט שהצבעתו לו תזיק הכי הרבה למוביל באותה קטגוריה. הצבעה שלמה שהולכת לחלוטין נגד כל הזרם. כל מה שפייבוריט, הוא הצביע נגדו.

חבר אקדמיה נוסף סיפר לי שחברי אקדמיה אחרים אמר לו "לסרטים של המפיץ ההוא, אני לא אצביע בחיים". נדמה לי שברור לנו מי אותו מפיץ בו דובר. אבל זו כבר עדות שמיעה, לכן היא פחות תקפה.

יכול להיות שאלה ארבעה מקרים מבודדים ויוצאי דופן. ויכול להיות שלא. התוצאות בתחרות פרסי אופיר כל כך משונות (השנה במיוחד, אבל זה כבר כמה שנים ככה), שפתאום למצוא את הלך המחשבה הפתלתל מאחורי כל פתק בקלפי קצת עוזר לפענח את התמונה הזאת. לרגע נדמה היה לי שבפרסי אופיר זוכה הסרט שחברי האקדמיה הכי פחות אהבו, סתם כדי לדפוק את האחרים, "למחוק להם את החיוך מהפרצוף", או להתנקם במפיץ מסוים, או סתם, כדי לעזור לחברים במקום להצביע בפשטות לסרט הכי טוב, שהכי הערכתם ושהכי אהבתם. חברי האקדמיה, תהיו בריאים.

מתוך "נעורי איוון". במאי: אנדריי טרקובסקי. צלם: ואדים יוסוב

מהפייסבוק של הצלם גיורא ביח למדתי אתמול שהצלם הרוסי ואדים יוסוב הלך לעולמו השבוע. הוא היה בן 84. יוסוב מוכר לחובבי הקולנוע בתור מי שצילם לאנדריי טרקובסקי את סרט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע במוסקבה, "המכבש והכינור", ואז את שלושת סרטיו הראשונים: "נעורי איוון" מ-1962, "אנדריי רובלב" מ-1966 ו"סולאריס" מ-1972. על הסט של "סולאריס" הם הסתכסכו (רואים את זה בתוצאה הסופית), ואת שני סרטיו הבאים צילם גיאורגי ררברג. מבין ארבעת הצלמים איתם עבד טרקובסקי בשבעת סרטיו, נותר רק ג'וזפה לנצ'י בחיים, מי שצילם את "נוסטלגיה" באיטליה ב-1983 (ואז עבד צמוד עם האחים טאוויאני). גם ררברג וגם סוון ניקוויסט (שצילם את "הקורבן") כבר הלכו לעולמם.

לכבודו של ואדים יוסוב, ולזכרו, ליקטתי כמה פריימים מתוך הסרטים שצילם לטרקובסקי:

"נעורי איוון" (1962):

continue reading…

אנחנו מזכירים את פסטיבל טלורייד כמעט כל שנה כאן, זה אחד הפסטיבלים הכי ייחודיים באמריקה. הוא מתקיים למשך סוף שבוע אחד – כל שנה בלייבור דיי (סוף השבוע האחרון של ונציה) – על ראש הר בקולורדו. בחירת הסרטים מצומצמת מאוד – 27 בסך הכל יש שם השנה – והם מתפרסמים יום לפני פתיחת הפסטיבל – את כרטיס הכניסה לפסטיבל – תג הנמכר במאות דולרים ומאפשר כניסה חופשית לכל הסרטים, קונים 2,000 בני מזל חודשים לפני כן, על עיוור, בלי לדעת מה ישובץ. אבל 40 שנות הפסטיבל מוכיחות שהם לא מפספסים. אם זה לוהט בסצינת הפסטיבלים העולמית, זה יהיה שם.

פרסום שמות הסרטים שישתתפו בטלורייד הוא אחד האירועים שמבקרי הקולנוע הכי מחכים לו. זה הפסטיבל שבו מבקרי אמריקה רואים באופן מצומצם מאוד את הסרטים שאחר כך יעשו את רעשי האוסקר הכי גדולים. "נער החידות ממומבאי" הגיע לטלורייד כלוזר שאף מפיץ לא רצה (וורנר זרקו אותו לפח), ויצא משם הסרט עם הבאזז הכי גבוה. "הארטיסט" ו"פרידה" סחטו תשואות לפני שנתיים (וגם "הערת שוליים"). ובשנה שעברה, אחד הסרטים הכי מדוברים בטלורייד היה "שומרי הסף". כל אלה הגיעו בסוף לאוסקרים.

אגב, הסיבה לסודיות אינה סודית: פסטיבל טלורייד תקוע בדיוק בין פתיחת פסטיבל ונציה ובין פסטיבל טורונטו. והוא מקרין סרטים ששני הפסטיבלים האלה מקרינים ונלחמים על זכות לתייג אותם כבכורות עולמיות או מקומיות. אם גם הם יילחמו על הכותרות האלה של בכורות לא יהיה להם סיכוי מול הגדולים. אז הוא מקבל את הסרטים הכי מבוקשים, על תנאי של סודיות – טרום בכורות. מול קהל מצומצם.

והרגע הזה הגיע. הרשימה פורסמה. "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון, שהוקרן היום לתקשורת בוונציה רגע לפני הקרנתו כסרט הפתיחה של הפסטיבל; "נברסקה" של אלכסנדר פיין; "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלאטיף קשיש; "בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן; "הכל אבוד" של ג'יי.סי צ'נדור; וגם הסרט החדש של ארול מוריס. הנה הרשימה המלאה. ובתוכה גם "בית לחם" של יובל אדלר. המסלול טלורייד-טורונטו, הוא מסלול אוסקרים קלאסי, וזה הופך את הסרט סופית לסרט הישראלי בעל הפרופיל הגבוה ביותר באמריקה השנה.

"לוויה בצהרים", סרטו של אדם סנדרסון על פי ספרו של יהושע קורן, יוקרן בספטמבר בבכורה עולמית פסטיבל סן סבסטיאן ומיד לאחר מכן בפסטיבל חיפה. לכבוד הבכורה בחו"ל הוכנו לסרט פוסטר וטריילר. הפוסטר הנ"ל, אני חייב להגיד, הוא אחד היפים שראיתי בארץ בזמן האחרון. יש בו משהו שמזכיר לי את הצילום הזה של אירווינג פן, אחד האהובים עליי.

התקציר הרשמי הולך ככה:

continue reading…

"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון בפסטיבל חיפה. הישר מוונציה

סוכות מגיע השנה מוקדם מן הרגיל. ב-19 בספטמבר – חודשיים אחרי נעילת פסטיבל ירושלים – ייפתח פסטיבל חיפה, שמכניס לאחיו הירושלמי סנוקרת הגונה בלקקן. איזה נוק-אאוט מרשים. התקשורת תמיד מתייחסת לפסטיבל חיפה כאל הפסטיבל השני בישראל, זה שמלקט את הפירורים מצלחתו של פסטיבל ירושלים. ובכן, לא עוד. איך זה קרה? מאוד בפשטות: בשעה שעיריית ירושלים מקצצת את התמיכה בפסטיבל שלה עוד ועוד ותקציבו הולך ומצטמק, תקציבו של פסטיבל חיפה רק הולך וגדל והתמיכה של העירייה בו פשוט אסטרונומית. זה גם כסף, אבל גם תמיכה מערכתית. הנה טיפ: בימים פסטיבל חיפה, לא תקבלו דוחות חניה. לפחות ככה שמעתי. למה? כי מבחינת עיריית חיפה, פסטיבל חיפה הוא חג עירוני. וזה בא לידי ביטוי בכמות הצופים הגדה משנה לשנה, וזה בא לידי ביטוי אצל הקולנוענים הישראליים שהפכו השנה את התחרות החיפאית למותחת ומסקרנת במיוחד; וגם למפיצים, שנותנים לחיפה את היפים שבתפוחיהם.

ואני מניח שזה מורגש גם בחו"ל. רוצים לראות את סרטי פסטיבל קאן השנה? כמות נכבדה מהם מתקבצת בחיפה השנה.

פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה, ואבינעם חרפק, מנהל התוכניה של פסטיבל ירושלים, רוצים אותם סרטים. שניהם אלופים בפרוגרמציה. השאלה היא למי תהיה המערכת שתעזור להם להשיג את רשימת החלומות שלהם. כשליה ון-ליר היתה פעילה בסינמטק ירושלים, היה קשה להביס את הצוות ון ליר/חרפק/ויויאן אוסטרובסקי מבחינת קשרים בחו"ל. ון ליר כבר לא טסה לפסטיבלים, אבל הימים ההם חלפו, ועכשיו חיפה מביא תוכניה שאני פשוט מרייר עליה ביומיים האחרונים.

לדוגמה. גם פסטיבל חיפה וגם פסטיבל ירושלים רצו את הטרילוגיה "גן עדן" של אולריך זיידל. חיפה השיגו אותה. שניהם רצו את "הסיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי. חיפה השיגו (אליסיה ווסטון, המנהלת היוצאת של פסטיבל ירושלים, אמרה לי שזה הסרט שהיא הכי אהבה השנה והיא מאוד רצתה אותו, אבל היא כבר ידעה שהוא הולך לחיפה ולא אליה). צורב במיוחד עבור ירושלים הוא ההפסד על "אחרון הלא-צדיקים" של קלוד לנצמן. בירושלים היו בטוחים שהסרט הזה, שהוקרן בבכורה בקאן, יהיה אצלם בפסטיבל. הרי לנצמן הוא בן בית בסינמטק, ידיד אישי של ליה ון-ליר, הוא היה אורח הסינמטק הירושלמי באפריל, שם ערכו לו מחווה. מחווה ערכו לו! ולבסוף, "אחרון הלא-צדיקים" הולך לחיפה. זה בוודאי צורב.

אבל תחרות בצד, מי שמרוויח הם חובבי הקולנוע שנודדים בין ירושלים לחיפה. כי מפה לשם, חלק נכבד מהסרטים הכי מדוברים של פסטיבל קאן האחרון יגיעו למסכינו (ורוב אלה שלא הגיעו לחיפה/ירושלים יגיעו להפצה מסחרית עד ינואר, למשל הסרט הזוכה בדקל הזהב, "כחום הוא הצבע החם ביותר").

אז הבה נדפדף. מה מסקרן בפסטיבל חיפה הקרוב?

"רק האוהבים שורדים" של ג'ים ג'רמוש

continue reading…

מסך ההצבעה לפרסי אופיר תשע"ג

אתמול החלה ההצבעה לשלב הסופי של פרסי אופיר בה ייקבעו הזוכים. ההצבעה תינעל ביום חמישי, 29.7, ב-10:00 בבוקר. הזוכים יוכרזו בטקס פרסי אופיר שיתקיים בחיפה ב-28 בספטמבר, במקביל לנעילת פסטיבל חיפה. אני חושב שפשוט צריך לתת ליונה יהב, ראש עיריית חיפה, לנהל ולממן את כל האקדמיה הישראלית לקולנוע מכיסו. הוא ממילא נשאר הפטרון האחרון שעוד מתלהב מהמוסד הזה, שכל מהלכיו נהיים משונים יותר ויותר משנה לשנה, ונראה שהוא האחרון שעוד מאמין באקדמיה ובחשיבותה. והוא גם עושה את זה בפילנתרופיות מרשימה, כי הרי שלושה מחמשת הסרטים המועמדים הם סרטים שצולמו בירושלים ומומנו על ידי מיזם הקולנוע שם – ורוב הסיכויים הם שהסרט שיזכה יהיה סרט שצולם בירושלים וסביבתה (ואם לא ירושלמי, אז הרצליאני או יווני), ועדיין יונה יהב רוצה את הטקס הזה בעירו. בחיי, צדיק. אני רציני, תנו לו להיות האחראי על האקדמיה. אני חושב שהוא יודע מה הוא עושה.

==================

אני עוד לא יודע מי יזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר בעוד חודש, אבל אני כבר שש להמר בפזיזות על מי יזכה בפרס אופיר continue reading…