לצוד מבקרים
היה לנו את יוסף סידר מול אורי קליין לפני שנתיים. והיום יש לנו את רשף לוי נגד אורי קליין. מנה קטנה של שנאת חינם לכבוד ט' באב. "היה לי ברור מראש ש'לצוד פילים' הוא לא הטעם שלו", כותב לוי בדף הפייסבוק שלו המבקר של "הארץ" בלי להזכיר את שמו. "וזה בסדר גמור. הסרט התכוון לרגש ולהצחיק וזה דבר שהמבקר הזה לא אוהב למצוא בסרטים שלו."
חייבים לתת לאורי קליין קרדיט: אין עוד מבקר קולנוע בן זמננו שמצליח לעורר כאלה אמוציות בקרב יוצרי הקולנוע בארץ. כמי שקשור בתקשורת ובקולנוע, אני חייב להגיד שהתגוששות בין במאי ובין מבקר היא אירוע הספורט שאני אוהב לצפות בו, ולפעמים חבל לי שאני מנומס מדי להיות מהמתגוששים ולא מהצופים בצד. אבל בעידן, ובדור, שנהיה מנומס יותר וענייני יותר בכתיבתו על סרטים (בוודאי מקומיים) קליין נשאר האחרון שמצליח להקפיץ לכולם את הפיוזים. ואני חייב להגיד את זה לזכותו. הוא לא דופק חשבון.
אבל אני גם חייב להיזכר כאן בזכרון שלי מימיי כעורך ב"העיר". כשהיה מגיע דיסק חדש של מדונה או בריטני ספירס הייתי מעביר אותו לאחד ממבקרי המוזיקה של העיתון והייתי מקבל בחזרה ביקורת שהמסר הכללי שלה הוא "איכס, זה פופ". כלומר, לא האם זה פופ טוב, אלא פסילה של עצם קיומו של הדיסק או האמן על סמך העובדה שזה פופ ולא רוק או אינדי. הביקורת של קליין על "לצוד פילים" היתה, תכל'ס, "איכס, זה פופ". ואם קראתם את הטקסט של קליין על "אלדורדו" של מנחם גולן, במלאת 50 שנה לסרט (טקסט שאותי ממש עיצבן) אתם מבינים שקליין אוהב את הפופ שלו בן 50, כשהוא כבר איבד את מעמד הפופ וכבר הפך לקלאסיקה, או נוסטלגיה. מהבחינה הזאת, "לצוד פילים", כמו "סוף העולם שמאלה" או "מבצע סבתא" או "זוהי סדום", יזכו ב"הארץ" לביקורת אוהדת מאוד בעוד 50 שנה. אני מקווה שמאת קליין עצמו.
וכאן מתחילה הדילמה שלי: האם במאי שסרטו מצליח – ואין ספק ש"לצוד פילים" יהיה הסרט הישראלי המצליח של השנה – לא אמור להסתפק בכך ולהתייחס בג'נטלמניות משועשעת לביקורות השליליות? או, לכל הפחות, להתעלם מהן. אין לי ספק שדף הפייסבוק של רשף לוי נקרא יותר מהעמודים הפנימיים של "גלריה". ואני חייב להגיד שלקרוא לפיטוריו של אדם – רק כי הוא שנא את הסרט שלך – זה לא הדבר הנכון לעשות.
מה אני עשיתי? הלכתי לחפש מבקרת שאוהבת פופ ומתמחה בזה. בשביל זה אלוהים ברא את דפנה לוסטיג. מישהו שיידע להעריך סגנון מוזיקלי שרוב המבקרים מתנשאים עליו, או סתם פשוט שונאים. אני לא יודע אם זה נכון גם לגבי הקולנוע הישראלי, למדר מבקרים לפי ז'אנרים (אם כי, ב"ניו יורק טיימס" עושים את זה). ואני חייב להודות שאני מעריך את הגישה האורתודקסית של קליין שלמעשה מכריז כבר שנים שהקולנוע הישראלי לא אמור לעסוק בז'אנרים פופולריים, אלא אך ורק בארט-האוס. קליין לא יחיד בכך, אבל הוא בהחלט האחרון שעדיין טוען ככה ומעל במה מרכזית.
ומשום מה, למרות שיש לי סימפתיה והערכה ליוצרים, כשיוצר נכנס במבקר, משהו שם לא נוח לי.
תגובות אחרונות