מתוך "מקליד" של סרגיי וסלוב מהחוג לקולנוע באוניבסיטת תל אביב. בתחרות העלילתית
הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, כזכור, עובר מהשנה למתכונת שנתית והוא ייפתח ב-19 ביוני. עם ההודעה לעיתונות שנשלחה היום ומפרטת מה הם הסרטים שישתתפו בתחרות הישראלית בפסטיבל (ראו בהמשך), הם בישרו שתי בשורות מעניינות נוספות:
עשרה שבועות אחרי צאתו, וכשהוא מציג על 130 מסכים רחבי אמריקה, חצה "שומרי הסף" של דרור מורה גם את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות. הנה דיווח הקופות של סרטי ההפצה המצומצמת מתוך "אינדי-ווייר".
"שומרי הסף" הוא הסרט הישראלי החמישי שהכניס במכירות הכרטיסים בארצות מעל שני מיליון דולר. בינתיים יש רק סרט ישראלי אחד שהצליח לחצות את קו 3 מיליון הדולר בהכנסות, וזה "ביקור התזמורת", אלוף הקופות הישראלי באמריקה.
כרזת האירוע חושפת את הפרט הפיקנטי: אירוע אכילת הנעל של ורנר הרצוג התקיים ב-11 באפריל, 1978. כלומר, השבוע לפני 35 שנים
תחילה מת רוג'ר איברט בגיל 70. יומיים אחר כך נפטר אמנון דנקנר בגיל 67. והערב הלך לעולמו הבמאי הדוקומנטרי לס בלנק בגיל 77. עוד לא מצאתי קשר בין בלנק ובין דנקנר, אבל מצאתי קשר בין בלנק ואיברט.
בלנק התפרסם בתור במאי תיעודי שיוצר בעיקר פורטרטים על מוזיקאים (ריי קודר, יואי לואיס למשל). אבל שוחרי הקולנוע מכירים אותו בעיקר בזכות שני סרטי תעודה שלו על ורנר הרצוג. המפורסם מבין השניים הוא "משא החלומות" מ-1982, שהוא – לצד "לבבות המאפליה" – אחד הסרטים המבעיתים ביותר שנעשו על הטירוף הזה שנקרא "לעשות קולנוע". בלנק התלווה להרצוג ולצוותו בעת צילומי "פיצקרלדו", ושלל האסונות, הקטסטרופות והקלאוס קינסקי שתקפו את ההפקה. לדעתי, הסרט התיעודי על "פיצקרלדו" טוב יותר מ"פיצקרלדו" עצמו.
שלוש שנים לפני כן ביים בלנק את הסרט התיעודי הקצר "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו". הרצוג התערב עם ארול מוריס, שהיה אז במאי בתחילת דרכו, שהוא לא יצליח להגשים את החזון שלו ולעשות סרט על מנהגי האבלות של אנשים מחיות המחמד שלהם בבית קברות לחיות. מוריס הצליח, יצר את הסרט "שערי גן עדן" והרצוג, נאמן להתחייבותו, ביקש מהשפית אליס ווטרס (המנטורית של ארז קומורובסקי, בין השאר) לבשל לו נעל, והזמין את בלנק לתעד אותו אוכל אותה. התוצאה: סרט בן 20 דקות עליו כתבתי לראשונה כאן, והנה הוא עכשיו שוב, לזכרו של בלנק:
"בננות" של איתן פוקס מכר 30,000 כרטיסים, הישג לא רע לסרט שאני חושב שחטף את מסע ההפצה הגרוע והאומלל ביותר שנראה לסרט ישראלי. עצם העובדה שאני לא פותח את הפוסט הזה בעדכון ש"בננות" חצה את קו 130,000 הכרטיסים היא סיבה טובה לאנשי יונייטד קינג לערוך בדק בית עמוק ורציני וכואב. הם הוציאו באותו יום, כמעט בהחבא, שני סרטים שהיו צריכים להצליח הרבה יותר: את "בננות" ואת "איגור ומסע העגורים", ובזאת חיסלו את שניהם. זו רשלנות לשמה. ואוסף הטעויות שנעשו עם שני הסרטים האלה ארוכה מנשוא, וכואבת. חבל. כי יש סרטים ששום הפצה לא יכולה להציל, אבל שני הסרטים האלה יכלו לעשות הרבה יותר. "בננות" היה צריך לחצות את ה-100,000 בקלות, ו"איגור" היה צריך להגיע ל-50,000 בקלות. בקלות.
אבל "בננות" עדיין חי בסינמה סיטי, ולמרות פתיחתו החלשה הוא עדיין חי – היתה התחזקות והתייצבות – ויש לו עדיין קהל. אני מניח שבחודש הקרוב, עד ליציאת "כידון", יחזיקו אותו בסינמה סיטי בכוח.
מה שמביא אותנו לפסקול. כתבנו כאן על חיים אילפמן והפסקול שלו ל"מי מפחד מהזאב הרע" של קשלס את פפושדו, אבל אילפמן הקליט עם אותה תזמורת (הלונדון מטרופוליטן אורקסטרה) באותו אולפן (אייר) גם את הפסקול המושקע ל"בננות". הנה וידיאו קצר של הקלטת אחד הקטעים מהסרט:
ספילברג כאן, ספילברג שם, ספילברג בכל מקום. הוא היה מועמד לאוסקר בפברואר. הוא יהיה יו"ר חבר השופטים בקאן במאי. ו"פארק היורה" שלו מלפני 20 שנה (עשרים שנה!) יוצא כעת באמריקה בתלת מימד (ובקרוב גם בישראל), מה שגרם לאנשי אינדי-ווייר לפנות למבקרי הקולנוע ברחבי העולם ולערוך ביניהם סקר ספילברג. מה הוא, הם שאלו, הסרט הטוב ביותר לדעתכם של הבמאי בן ה-66? ולא רק זה: אלא, גם מה התסריט הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר, הסצינה הטובה ביותר ואפילו השוט הטוב ביותר מבין כלל סרטיו.
הכותרת ב"וראייטי"
איזו בשורה אומללה לקבל כשאתה בודק מייל רגע אחרי שגמרת להרצות על "הוגו" של מרטין סקורסזי: רוג'ר איברט מת הערב. הוא היה בן 70. זו בשורה אומללה, בין השאר כי כשיצאתי מהבית לכיוון ההרצאה השארתי על מסך המחשב פוסט בהכנה עם רצף אייטמים ולינקים, וביניהם לינק לטקסט הזה שהעלה איברט בבלוגו לפני יומיים בו הוא מציין את יום השנה ה-46 לתחילת עבודתו כמבקר הקולנוע של ה"שיקגו סאן-טיימס" וגם מעדכן שעליו לקחת כעת הפסקה מפעילותו השוטפת כמבקר, כי מחלת הסרטן בה הוא נלחם בשנים האחרונות חזרה ועליו לחזור לטיפולי כימותרפיה. אבל באותה נשימה ממש הוא פורש שם את תוכניותיו לעתיד הקרוב: ביניהן, להפוך לבעלים של הבלוג שלו (שפעל עד כה תחת האתר של ה"שיקגו סאן-טיימס"), להקים מיזם דיגיטלי, ולעבוד על כרך רביעי בסדרת "הסרטים הגדולים". וכל הערב, בעודי מנסח את הפוסט בראשי, אני תוהה האם זה ציני או אכזרי מדי לכתוב שעם כל תוכניותיו לעתיד, וכל הנימה האנרגטית והאופטימית שאיברט שידר בטקסט שלו, זה נראה לי כמו מכתב פרידה. ויממה אחר כך, במלאת 46 שנים ויום לעבודתו כמבקר, הוא אכן נפרד.
התקציר עד כה: סרטו התקופתי והתלת מימדי של באז לורמן הה אמור לצאת בסוף 2012, נדחה לאמצע 2013 מה שגרם לנו מיד להגיד "הו, הסרט בצרות", ואז נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל קאן מה שגרם לנו להגיד, "אה, רגע, אולי לא בצרות". למחרת בכורתו בקאן הוא כבר יגיע לישראל, ב-16.5. התחנה הבאה מועמדות לאוסקר? הנה הטריילר הבינלאומי המלא החדש שיצא היום:
קו המשווה: טבלת המבקרים של ישראל, 4.4.2013
והנה טבלת המבקרים של השבוע: סרט אחד חדש נכנס לטבלה – "מאמא", סרט אימה בהפקת גיירמו דל טורו, שקיבל ציונים לא רעים ממבקרינו. הטבלה גם טפחה מ-30 סרטים בשבוע שעבר ל-35 סרטים השבוע, בזכות כמה סרטים משבועות קודמים שסוף סוף קיבלו מספיק ציונים כדי להיכנס לתוכה: "גוף מארח", למשל, נכנס הישר למקום האחרון.
עוד חידושים: אחרי שנים שבהן טבלת המבקרים אירחה שמונה מבקרים (מתוכם מבקרת אחת), מהיום היא מכילה עשרה מבקרים (מתוכם שתי מבקרות, יש מעט מדי מבקרות קולנוע בישראל). continue reading…
"עמק תפארת" של הדר פרידליך
משמיים מסדרים את זה. אתה עובד על הסרט שלך שנה-שנתיים או חמש, ואז כשהוא סוף סוף יוצא לבתי הקולנוע אתה מגלה שמולו יוצא סרט תאום לשלך, או לפחות דומה. או לפחות פונה לאותו קהל יעד. אני אומר "משמיים מסדרים את זה", כי לא נעים לי לכתוב שמי שמוציא את הסרט שלו מבלי לדעת מראש אילו סרטים יופצו מולו, עושה עבודת הפצה רשלנית. (להגיד "אלה שני סרטים שונים: האחד סרט ארט האוס איטי ופיוטי והשני קומדיה קלילה" זה לא רלוונטי, כי זה ניואנס. בסופו של דבר, סרטים ישראליים מתחרים זה בזה, בייחוד כשאלה שני סרטים שפונים בדיוק לאותה דמוגרפיה).
שני סרטים ישראליים יוצאים בסוף השבוע הבא (18.4), זה בפני עצמו צירוף מקרים, אבל יש עוד: שני הסרטים מתרחשים בקיבוצים. הראשון הוא "עמק תפארת" של הדר פרידליך, השני הוא"מחכים לסורקין" של יונתן פז (ככל הידוע לי, הבמאי הקיבוצניק היחיד בעולם). לאיזה מהם ילכו כל הקיבוצניקים והקיבוצניקים-לשעבר?
הנה הטריילר ל"עמק תפארת":
"מאמא", הסרט הקצר
ב-2008 ביים הארגנטינאי אנדי מושטי את סרט האימה הקצרצר – 3 דקות, כמעט כולו בשוט אחד – "מאמא", אותו הוא הפיק וכתב עם אחותו, ברברה. זה הספיק לגיירמו דל טורו לראות, להתלהב ולארגן לאחים מושטי 15 מיליון דולר מאולפני יוניברסל כדי לפתח את הסצינה הקצרה בספרדית (שאת הפסקול שלה הלחין הישראלי גיל תלמי), לסרט באורך מלא באנגלית (שצולם בקנדה). הסרט הארוך, "מאמא", יוצא מחר בארץ והוא אחת ההפתעות היפות בז'אנר האימה של העת האחרונה. זה האטיוד:
תגובות אחרונות