המכונות של דפש מוד
שלב טרום-ההפקה הסתיים: הכרטיסים להופעה של דפש מוד בפארק הירקון (ב-7 במאי) בידיי; הדיסק החדש, "דלתא מאשין", בידיי. ובעוד חודש ושבוע אני מקווה לראות אותם בהופעה בפעם הרביעית. בהאזנה ראשונה ל"דלתא מאשין" אני מנפיק שתי תובנות: אחלה סאונד יש לדיסק הזה; והוא יותר טוב ממה שציפיתי. יש בו כמה שירים לא רעים בכלל. הדיסק הקודם, "Sounds of the Universe", גרם לי לתהות האם אזכה לשמוע שוב שירים באמת טובים מדפש מוד, וגם גרם לי להבין שזה כבר לא ממש משנה לי. הם נתנו לי כל כך הרבה שירים נהדרים ב-32 השנים האחרונות – כנער, כחייל, כסטודנט, כשכיר, כחתן, כבן זוג, כעצמאי, כאבא – שלבקש אפילו שיר מעולה אחד נוסף הוא בבחינת גרגרנות כמעט לא מוסרית. והנה, בתום האזנה וחצי, אני שומע שיש כאן כמה רגעים יפים מאוד (ושיר מצוין מאת דייב גאהן, שעוד יהפוך בקצב הזה לכותב השירים המועדף עליי בלהקה, ולא הזמר-שעורך-הדין-שלו-השיג-לו-תנאי-בחוזה-שבלי-שלושה-שירים-שלו-מינימום-בדיסק-הוא-מפרק-את-הלהקה).
ועכשיו יש גם סינגל חדש עם קליפ חדש. את הווידיאו ל"Soothe My Soul" ביים וורן פו, עורך, מעצב ואיש אפקטים שכבר ביים קליפים לקילרז ולסטרוקס, אבל כאן מצליח להבריק יפה. נאמר זאת כך: זה הקליפ הכי יפה של אנטון קורבין לדפש מוד מזה שנים, ואנטון בכלל לא ביים אותו. הוא מזכיר גם קצת את הקליפים שברוס וובר והרב ריטס היו עושים פעם. הקליפ, בהמשך (זהירות: לא צנוע. NSFW. יש מעט עירום):
קו המשווה: טבלת המבקרים של "עכבר העיר" מהיום ב"בסינמסקופ"
אחד הדברים שיחסרו לי, עם סגירתו של "עכבר העיר" (בגרסתו המודפסת, גרסת האונליין עוד לא נסגרה), הוא הדפדוף השבועי לעבר טבלת המבקרים (או בשמה הרשמי: "קו המשווה"), שבשנים האחרונות שובצה בעמוד הלפני אחרון בעיתון. כפי שכתבתי כאן לפני שבוע, דומני שלא הייתי יחיד בהרגל הזה. וגם עבורנו, שמונת המבקרים שהשתתפו בדף הזה, היה הרגל בקבלת המייל השבועי מהעורך התורן של מדור הסרטים (המון עורכים ומפיקים התחלפו בשנים האלה), לראות מה הם הסרטים שעולים השבוע, ולתת לאלה מביניהם שראיתי – גם כאלה שלא כתבתי עליהם ביקורת – ציון. מוחו של מבקר קולנוע, איש מילים ואינטלקטואל בעיני עצמו, מצוי בשסעת חמורה אל מול הטבלה הזאת. מצד אחד, היינו רוצים להשתמש במילים – הרבה מילים – כדי לתאר את תחושותינו ומחשבותינו ופרשנויותינו על סרט, ולא תמיד סרט מניב פסק דין נחרץ. מצד שני, יש משהו מרתק, מאצגר וגם סתם פשוט כיף בלצמצם את כל המחשבות והרעיונות והתחושות לתוך מספר, שיש בו – צריך להודות – משהו כמעט שרירותי.
אבל זה מהנה וגם שימושי ובעיקר חושף את העובדה שלא כל מבקרי קולנוע חושבים אותו דבר, ושתפקידו של הקורא הוא למצוא את המבקר שהוא מזדהה איתו: בטעם, בדעות או בסגנון הכתיבה.
אז כדי שהדבר הזה שנקרא "טבלת המבקרים" לא ייעלם, ומכיוון שאני מרגיש כלפי הטבלה הזאת אחריות אישית, החלטתי לאמץ אותה לתוך הבלוג. האמת, מגיע לה יותר מזה. מגיע לה מקום ב"גלריה" או ב"7 לילות", ועד שזה יקרה אני אשמור עליה כאן, ואטפח אותה כאן.
אז מה חדש? ככה:
א. אורי קליין פרש. הוא לא רוצה לתת יותר כוכבים. חבל.
ב. אורון שמיר ואבנר שביט הצטרפו. אנחנו עומדים עכשיו על תשעה מבקרים. ארבעה מבקרים מחזיקים מדור בפרינט, ארבעה מבקרים כותבים רק באינטרנט, אחד ברדיו.
ג. אין לי את יכולות העיצוב של הגרפיקאים ב"עכבר" שהמירו את המספרים לכוכבים קטנים, אז אני משאיר את הטבלה במצבה הגולמי, כפי שראו אותה חברי המערכת ולא כפי שראו אותה קוראי העיתון: עם המספרים, ועם הממוצע המדויק ולא המעוגל. זה גם פשוט קובץ תמונה ולא טבלה אינטרנטית. אם יש למישהו פתרון עיצובי קל ונוח לזה, שייצור קשר (תוך כדי כתיבה מצאתי דרך להמיר את המספרים לכוכבים, עכשיו נשארת רק השאלה מה עדיף: המספר או הכוכב. נתלבט על זה יחד בשבוע הקרוב).
תזכורת: סרט צריך מינימום של שלושה מבקרים כדי להיכנס לטבלה.
הטבלה מכילה השבוע 30 סרטים. שלושה סרטים חדשים נכנסו אליה: "תופעות לוואי" של סטיבן סודרברג, "ספרינג ברייקרס" של הרמוני קורין ו"תרז" של קלוד מילר המנוח. מבין השלושה, "תופעות לוואי" הוא המוביל בניקודו.
ונעבור לטבלה:
אלן ברלינר ו"מעשה של הרג" בדרך לדוקאביב
"מעשה של הרג" של ג'ושוע אופנהיימר, בפסטיבל דוקאביב
סוף סוף קצת אקשן בתחום הדוקומנטרי הבינלאומי בישראל. אני אומר את זה כבר כמה שנים: דוק-אביב אט אט מתחיל להתעורר בזירה הבינלאומית, אחרי שנים על גבי שנים שהתוכנית הבינלאומית שלו (כך לדעתי, לפחות) היתה לא רלוונטית. אני אוהב לראות את התחרות שבין דוק-אביב ובין פסטיבל ירושלים, המתקיים חודשיים אחר כך, סביב מי ישיג את הסרטים התיעודיים הבולטים של השנה. ומדי שנה פסטיבל ירושלים מצליח לנצח: גם בזכות קשרים הדקים יותר עם עולם הפסטיבלים וגם בזכות טעם טוב יותר. אבל מאז שנכנס סיני אבט לניהול האמנותי של פסטיבל דוק-אביב, זה מתחיל אט-אט להשתנות. הסרט "מרינה אברמוביץ: האמנית נוכחת", למשל, שהיה אחד הסרטים התיעודיים הבולטים, המדוברים ומעוטרי הפרסים של השנה שעברה, הוצג בדוק-אביב ולא בירושלים. (לעומת זאת, גם "5 מצלמות שבורות" וגם "שומרי הסף" הוצגו בבכורה בירושלים, ללמדנו שעם כל השיפורים האיטיים במעמדו של דוק-אביב וברפרטואר שלו, ירושלים כמעט תמיד עדיין מנצחים אותם, גם בזירה המקומית – אבל התנודות הקלות האלה של השנים האחרונות מעידות שאולי לא לעד).
והנה מתפרסמת התוכנית הבינלאומית של פסטיבל דוק-אביב הקרוב (שייפתח ב-2 במאי) והיא מכילה שלושה מהסרטים התיעודיים הכי מסקרנים ומדוברים של השנה החולפת. continue reading…
ג'ון סטיוארט עושה סדר
"הדיילי שואו" חזרה אמש אחרי פגרה ושודרה בדיוק כשכל יהודי אמריקה ישבו לקיים את ליל הסדר והפסידו פרק שהיה מלא לא מעט מילים בעברית. החל מאיחולי פסח שמח של ג'ון סטיוארט למשפחתו, ועד לסיקור ביקורו של ברק אובמה בישראל – כולל אובמה אוכל מצה – תחת הכותרת "ברק אתה אדוניי". הנה הקטע:
פריוויו קיץ 2013: "סופר" או "סטאר"?
המון סרטי מדע בדיוני עומדים לנחות על כדור הארץ בקיץ הקרוב (בין מאי לאוגוסט). וסרטי גיבורי על. ואנימציה. וסרטים ישראליים. אבל מי מהם יהיה אלוף הקופות של העונה החמה? הרי התחזית (כולל: לוח ההפצה הישראלי המעודכן לקיץ 2013).
פסח שמח מ"סינמסקופ"
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מימין, מחזיק את ההגדה) וְרַבִּי יְהושֻׁעַ (מיסטר פינק) וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה (עם השיער הלבן) וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְ(נטינו)פון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית."
חג שמח, כשר ומלא מילים, מ"סינמסקופ".
מה נשתנה?
לצאת מן המיצרים
כילד, שראה המון טלוויזיה וסרטי קולנוע, ידעתי המון על חג המולד, על פסחא, על האלוואין, על יומו של פטריק הקדוש. תגידו לי שם של חג נוצרי ואשלח אתכם לסרט שמתרחש במהלכו ומכיל אגב כך את מנהגיו וגינוניו. אבל לא ידעתי דבר על חגי ישראל. באמריקה, למשל, מקפידים להכין מראש פרקים מיוחדים לכל הסדרות לפי החגים המרכזיים. החישוב ברור לחלוטין: כולם נמצאים באווירת חג, לעיתים היא בשמחה, לעיתים היא קדחת של קניות ולחץ משפחתי, ובטלוויזיה רוצים להתחבר לרגעים האלה על לוח השנה, לגרום לקהל להזדהות. וגם: ליצור מסורת. הטלוויזיה האמריקאית מחפשת את המסורת (ויצירת מסורת חדשה) כדרך לחבר בין קהליה. כנ"ל בקולנוע. זה לא רק סרטים לילדים המיועדים לימי החופשות מבית הספר, אלא גם סרטים המתוזמנים לחגים ולמועדים ומיועדים לצפייה משפחתית. continue reading…
תגובות אחרונות