היה לנו פוסט שלם על אפקטים בצהריים. אז הנה עוד אחד קטן. זהו קטע וידיאו קצר שעלה לפני שלושה שבועות שמציג את עבודת האפקטים שעשה ירון ישינסקי על "רוק בקסבה" של יריב הורוביץ. חלק מהעבודה בסרט היא כזאת שכבר הפכה לסטנדרט בסרטים – ניקוי הפריים מכל מה שלא רלוונטי לעלילה (כמו, למשל, הסרת תחנת הכוח של חדרה מהלוקיישן שאמור להיות חוף עזה) – אבל מתברר גם שהרבה מהאש, האבנים והאקשן שבחלק מהסצינות הם הוספות מאוחרות. סרטון חביב על השקרים שבסרטים:
עודד גרנות, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הוא כיום איש אפקטים שיושב בוונקובר, קנדה, ועובד שם עבור חברות האפקטים Sony Pictures Imageworks ו-Rhythm And Hues (החברה שפשטה את הרגל, למרות שאנשיה זכו באוסקר השנה על האפקטים של "חיי פיי"). בימים אלה גרנות מסיים את עבודת האפקטים על סרטו החדש של רולנד אמריך, "White House Down" (לא להתבלבל עם "המטרה: הבית הלבן" של אנטואן פוקוואה שכבר יצא בשבוע שעבר). הוא עבד על שוטים וסצינות גם ב"חיי פיי", "באטלשיפ", "שלגיה והצייד" ובאחרונה גם על "ארץ אוז". הנה האתר שלו. מדי פעם אתם יכולים למצוא אותו בתגובות בבלוג, מספר קצת על אחורי הקלעים של עולם האפקטים. אז פניתי אליו שיכתוב פוסט אורח, שמתאר קצת את עבודתו של איש האפקטים ב"ארץ אוז". שימו לב: בז'רגון של אנשי אפקטים כשאומרים "תלת מימד" על פי רוב הכוונה היא למודל תלת מימדי שנוצר במחשב (להבדיל מאנימציה קלאסית, שטוחה). כשהם מדברים על סרט תלת מימדי, כלומר כזה שצריכים להרכיב משקפיים כדי לצפות בו, הם קוראים לזה "סטריאוסקופי" או "סטריאו" (לא לבלבל עם ז'רגון הסאונד, שממילא כבר מזמן עבר לסראונד).
הנה הטקסט של עודד גרנות, וכמה המחשות ויזואליות מתוך שוטים שהוא עבד עליהם. וגם: מה עושה סם ריימי בכל הסיפור הזה. בבקשה:
"פיינאפל אקספרס 2"?
הנה כמה וכמה פריטים שהצטברו לי על המחשב בימי חול המועד וחגיגות חג ה-1 באפריל.
אחרי הטראפיק המטורף של פברואר מגיע מרץ, שהכיל את פסח מוקדם מהרגיל ואיתו ירידה בלתי נמנעת. כשם שערב האוסקר הוא תמיד הרגע עם הרייטינג הכי גבןה בבלוג, כך ליל הסדר הוא היום שבו הבלוג נטוש מקוראים. ובמהלך חול המועד גם אני פחות זמין לעדכונים שוטפים, וגם אתם לא ממש מול מחשבים – חופשות מרוכזות וכו'. ובכל זאת, הנה המהדורה השלישית של סיכום החודש שלנו.
הסרטים הטובים של מרץ: continue reading…
העדכון הקצר הזה נכתב אליכם בעת הקרנת הטריילר ל"הממלכה הסודית" ביס פלאנט, לפני צפייה עם הבנות ב"איגור ומסע האגורים". אז מה קרה בקופות בסוף השבוע בארץ?
קונסנזוס בקומפלקסים: "המטרה: הבית הלבן" היה הסרט הנצפה ביותר בסינמה סיטי וגם ביס פלאנט. גם בהמשך זהה: "הקרודים" בגרסה העברית במקום השני ו"חשבון משותף" במקום השלישי.
שלב טרום-ההפקה הסתיים: הכרטיסים להופעה של דפש מוד בפארק הירקון (ב-7 במאי) בידיי; הדיסק החדש, "דלתא מאשין", בידיי. ובעוד חודש ושבוע אני מקווה לראות אותם בהופעה בפעם הרביעית. בהאזנה ראשונה ל"דלתא מאשין" אני מנפיק שתי תובנות: אחלה סאונד יש לדיסק הזה; והוא יותר טוב ממה שציפיתי. יש בו כמה שירים לא רעים בכלל. הדיסק הקודם, "Sounds of the Universe", גרם לי לתהות האם אזכה לשמוע שוב שירים באמת טובים מדפש מוד, וגם גרם לי להבין שזה כבר לא ממש משנה לי. הם נתנו לי כל כך הרבה שירים נהדרים ב-32 השנים האחרונות – כנער, כחייל, כסטודנט, כשכיר, כחתן, כבן זוג, כעצמאי, כאבא – שלבקש אפילו שיר מעולה אחד נוסף הוא בבחינת גרגרנות כמעט לא מוסרית. והנה, בתום האזנה וחצי, אני שומע שיש כאן כמה רגעים יפים מאוד (ושיר מצוין מאת דייב גאהן, שעוד יהפוך בקצב הזה לכותב השירים המועדף עליי בלהקה, ולא הזמר-שעורך-הדין-שלו-השיג-לו-תנאי-בחוזה-שבלי-שלושה-שירים-שלו-מינימום-בדיסק-הוא-מפרק-את-הלהקה).
ועכשיו יש גם סינגל חדש עם קליפ חדש. את הווידיאו ל"Soothe My Soul" ביים וורן פו, עורך, מעצב ואיש אפקטים שכבר ביים קליפים לקילרז ולסטרוקס, אבל כאן מצליח להבריק יפה. נאמר זאת כך: זה הקליפ הכי יפה של אנטון קורבין לדפש מוד מזה שנים, ואנטון בכלל לא ביים אותו. הוא מזכיר גם קצת את הקליפים שברוס וובר והרב ריטס היו עושים פעם. הקליפ, בהמשך (זהירות: לא צנוע. NSFW. יש מעט עירום):
אחד הדברים שיחסרו לי, עם סגירתו של "עכבר העיר" (בגרסתו המודפסת, גרסת האונליין עוד לא נסגרה), הוא הדפדוף השבועי לעבר טבלת המבקרים (או בשמה הרשמי: "קו המשווה"), שבשנים האחרונות שובצה בעמוד הלפני אחרון בעיתון. כפי שכתבתי כאן לפני שבוע, דומני שלא הייתי יחיד בהרגל הזה. וגם עבורנו, שמונת המבקרים שהשתתפו בדף הזה, היה הרגל בקבלת המייל השבועי מהעורך התורן של מדור הסרטים (המון עורכים ומפיקים התחלפו בשנים האלה), לראות מה הם הסרטים שעולים השבוע, ולתת לאלה מביניהם שראיתי – גם כאלה שלא כתבתי עליהם ביקורת – ציון. מוחו של מבקר קולנוע, איש מילים ואינטלקטואל בעיני עצמו, מצוי בשסעת חמורה אל מול הטבלה הזאת. מצד אחד, היינו רוצים להשתמש במילים – הרבה מילים – כדי לתאר את תחושותינו ומחשבותינו ופרשנויותינו על סרט, ולא תמיד סרט מניב פסק דין נחרץ. מצד שני, יש משהו מרתק, מאצגר וגם סתם פשוט כיף בלצמצם את כל המחשבות והרעיונות והתחושות לתוך מספר, שיש בו – צריך להודות – משהו כמעט שרירותי.
אבל זה מהנה וגם שימושי ובעיקר חושף את העובדה שלא כל מבקרי קולנוע חושבים אותו דבר, ושתפקידו של הקורא הוא למצוא את המבקר שהוא מזדהה איתו: בטעם, בדעות או בסגנון הכתיבה.
אז כדי שהדבר הזה שנקרא "טבלת המבקרים" לא ייעלם, ומכיוון שאני מרגיש כלפי הטבלה הזאת אחריות אישית, החלטתי לאמץ אותה לתוך הבלוג. האמת, מגיע לה יותר מזה. מגיע לה מקום ב"גלריה" או ב"7 לילות", ועד שזה יקרה אני אשמור עליה כאן, ואטפח אותה כאן.
אז מה חדש? ככה:
א. אורי קליין פרש. הוא לא רוצה לתת יותר כוכבים. חבל.
ב. אורון שמיר ואבנר שביט הצטרפו. אנחנו עומדים עכשיו על תשעה מבקרים. ארבעה מבקרים מחזיקים מדור בפרינט, ארבעה מבקרים כותבים רק באינטרנט, אחד ברדיו.
ג. אין לי את יכולות העיצוב של הגרפיקאים ב"עכבר" שהמירו את המספרים לכוכבים קטנים, אז אני משאיר את הטבלה במצבה הגולמי, כפי שראו אותה חברי המערכת ולא כפי שראו אותה קוראי העיתון: עם המספרים, ועם הממוצע המדויק ולא המעוגל. זה גם פשוט קובץ תמונה ולא טבלה אינטרנטית. אם יש למישהו פתרון עיצובי קל ונוח לזה, שייצור קשר (תוך כדי כתיבה מצאתי דרך להמיר את המספרים לכוכבים, עכשיו נשארת רק השאלה מה עדיף: המספר או הכוכב. נתלבט על זה יחד בשבוע הקרוב).
תזכורת: סרט צריך מינימום של שלושה מבקרים כדי להיכנס לטבלה.
הטבלה מכילה השבוע 30 סרטים. שלושה סרטים חדשים נכנסו אליה: "תופעות לוואי" של סטיבן סודרברג, "ספרינג ברייקרס" של הרמוני קורין ו"תרז" של קלוד מילר המנוח. מבין השלושה, "תופעות לוואי" הוא המוביל בניקודו.
ונעבור לטבלה:
תגובות אחרונות