הכי חשוב: אם אתם קוראים את זה מספיק מוקדם, רוצו לסינמטק תל אביב. הוא פתוח חינם, והיום תוכלו לראות – בהזדמנות די נדירה, בפילם, על מסך גדול – כמה מהרגעים היפים, האבסורדיים, האקספרימנטליים, אבל החינניים של הקולנוע הישראלי. ובראשם, ב-11:00 בבוקר: "חור בלבנה", spoof קולנועי מופלא של אורי זהר, אברהם הפנר ודן בן אמוץ, עם כמה גגים שלא היו מביישים את מונטי פייתון (שבאו אחריהם) או את תוכניות הטלוויזיה של חברי ה-goon show (שפעלו לפניהם). וב-12:50, "הגלולה", שיתוף הפעולה הטריפי הקסום של דוד פרלוב (בימוי) עם ניסים אלוני (תסריט) ויוסי בנאי (משחק, בתסרוקת אנטון שיגור), מבעד לעדשתו הסהרורית של אדם גרינברג. ב-16:15 "השמלה", הסרט היחיד של ג'אד נאמן שמציג גחמנות אבסורדית נעימה – שההנאה ממנה בוודאי נתמכת בלוק הסיקסטיזי שנראה כיום מלא שיק. ויוצגו גם "איריס" של דוד גרינברג ו"מקרה אשה" של ז'אק קטמור, פרויקטים אקספרימנטליים יותר, שסלחנות נוסטלגית מיטיבה עמם. וזה גם אמור להיות חינם. יום סינמטקי מושלם.

========

תודה למברכים מלפני יומיים. המשפחה נטלה אותי למחוזות שרק ראשי ממשלה נופשים בהם וכך נעדרתי יום מהבלוג. סליחה. ביום הזה גיליתי שגם הנשיא פרס אוהב, ממש כמוני, לאכול דגים על שפת הכנרת. כמוני? כמו אלפי אנשים אחרים שהפכו את הנסיעה הקצרה מעין גב לטבריה לסיוט שנמשך כשעתיים. יום יום חג.

וכך החמצתי את ההתפנצ'רות של הברווז על גג העירייה. האמת, תהיתי איך הוא יחזיק מעמד מנופח כל הימים האלה, אבל הנחתי שאולי מישהו חשב על זה. כנראה הכיתוב שנתתי לתמונה מהאירוע בשבוע שעבר – "ברווז על גג פח לוהט" – היה פשוט אמיתי מדי. אבל אם במקרה יש מישהו מהעירייה שקורא בלוגי קולנוע, תקשיבו רגע: הברווז הזה הוא הברקה. הוא גורם לי לחייך כל בוקר, לעיתים לפרוץ בצחוק, סתם ככה ברחוב. הוא גורם לבנות שלי לצהול כשהן רואות אותו. אני רואה אנשים מחייכים באבן גבירול. סתם ככה. זה מוניומנט שחייבים להשאיר. מי שבעד, שירים יד.

===========

פספסתי את זה עוד בימיי בחו"ל, אבל המבקרים האמריקאיים די התמוגגו מ"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן: איי.או סקוט ב"ניו יורק טיימס", ג'יי הוברמן ב"ווילג' וויס" וליסה שוורצבאום ב"אנטרטיינמנט וויקלי". קרת מרכז עוד ביקורות על הסרט, שיצא בתחילת החודש באמריקה, בבלוגו. אני גם מאוד אהבתי את הסרט.

============

מחר היום יוכרזו הסרטים של פסטיבל קאן. אני יודע כבר על פיצ'ר ישראלי אחד בתחרות, ועל סרט סטודנטים. ואני מנסה לברר לגבי פיצ'ר שני. למישהו יש פרטים?

============

וביום חמסין ממיס ברווזים איזו דרך טובה יותר לצנן את המוח מאשר לעסוק בהימורי קיץ: עונת סרטי הקיץ ההוליוודית נפתחת בעוד שבוע בדיוק – בארץ ובעולם – עם "איירון מן". ממאי ועד ספטמבר כל הסרטים הגדולים יהיו גדושי אפקטים, פיצוצים, בדיחות אסלה, ואקשן והומור שנתפרו במדויק לצרכיו של בן ה-13 הממוצע. עזבו כרגע איכות, ותנו הימור: מה יהיה הסרט הכי קופתי (באמריקה) בתקופה שבין מאי לספטמבר? ומה יהיה הפלופ הכי כואב?

זה לקח קצת יותר זמן מה שציפיתי, אבל אחרי עשרה שבועות בהפצה באמריקה "ביקור התזמורת" שבר את השיא של "ללכת על המים" מ-2005, והוא כעת הסרט הישראלי הקופתי ביותר אי פעם באמריקה. נכון לאתמול הסרט הכניס 2.783 מיליון דולר, לעומת 2.781 מיליון דולר ל"ללכת על המים". ההכנסות הגלובליות של "ביקור התזמורת" הם כבר מעל עשרה מיליון דולר.

========

והנה בלוגר שאהב מאוד את "ביקור התזמורת", שנא את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" והתבאס מ"חיי נישואין" (תודה לסטיבי).

========

בלונדון מתקיים פסטיבל הקולנוע הפלסטיני. ב"גרדיאן" כותב ניקולס בלינקו (בעלה של הבמאית ליילה סנסור) טקסט מבוא לא רע על תולדות הקולנוע הפלסטיני ואיכויותיו.

=========

האתר Film in Focus מרכז את הלינקים לאתרים החוקיים בהם אפשר לצפות (בתשלום) בסרטים זרים ועצמאיים.

==========

דיוויד האדסון מרכז ב"גרין סין" אסופה מוצלחת של לינקים לסרטים ברשת. בין השאר: פארודיית הגראס ל"זה יגמר בדם", ביקור בפרויקט המולטימדיה של פיטר גרינאוויי, שהקים לתחייה באורות ובמוזיקה את "הסעודה האחרונה" של דה-וינצ'י (אבל בלוקיישן שונה ממה שתוכנן), וג'ון סטיוארט מראיין את ג'ורג' וו. בוש בערב ההתרמה של כוכבי "קומדי סנטרל":

בערב פסח ברוב בתי הקולנוע אין סרטים. הקולנועים סגורים. כולם בחיק המשפחה – סדרנים וצופים. יש בתי קולנוע שמפעילים הקרנות חצות, לטובת הצעירים שרוצים לצאת לבלות אחרי ליל הסדר – אם כי לא בטוח שלהיות יחד בקהל אחרי ארוחה דשנה ולפחות ארבע כוסות יין זה רעיון טוב. בלוח השנה הישראלי יש ששה ערבים בהם בתי הקולנוע סגורים: ערב פסח, ערב ראש השנה, יום כיפור, ט' באב, יום השואה ויום הזכרון.
ואני מניח שרוב קוראי הבלוג הזה ממילא יבלו את הערב עם משפחותיהם, ולא באינטרנט – אולי מאוחר בלילה. לכן, אשאיר את הפוסט הזה פתוח לטובת אלה שבודקים בה קורה און-ליין, אי שם בין ה"יחץ" ל"כרפס".

אז זהו פוסט open thread בו אני מבקש מכם, הקוראים – הקבועים והמזדמנים, המגיבים הפעילים והמשתתפים הפסיביים – לשתף את כולם איזה חמץ קולנועי הייתם מבערים לקראת החג. מה נראה לכם לא כשר – לא רק בפסח, אלא כל השנה? יש שחקן שהייתם רוצים שייעלם מהמסכים? במאי? ז'אנר? טרנד? יש אולם קולנוע שהייתם מעלימים עם נר ונוצה? מבקר? סרט? בארץ? בעולם? הייתם מבערים את חמץ ההפסקות, או מעלימים את אלה שרוצים להפסיק את ההפסקות? משמידים תרגומי שמות גרועים, או מעדיפים למכור לגויים דווקא את אלה שמקטרים על תרגומים גרועים?
ואם אתם זקוקים לקצת מחשבה, העלו את הסוגיה לדיון סביב שולחן הסדר. שם אחרי שפע כוסות יין וגרון ניחר משירת "אחד מי יודע" ו"והיא שעמדה" בוודאי תמצאו יחד שלל חמץ קולנועי שהגיע הזמן שיטואטא מחיינו.
קדימה, תתחילו לבער.
וכמובן: חג שמח.

סרטים שמציגים עכשיו בבתי הקולנוע בארץ:
"Shine a Light" שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין
"לילות בלוברי" שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן בשנה שעברה
"כפרה" שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה
"ברוז'" שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס
"21" שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל SXSW
ו"מלך קליפורניה" שהיה אמור להיות סרט הפתיחה של פסטיבל אילת

=========

פסטיבל טרייבקה ייפתח ביום רביעי הקרוב, עם היצע ישראלי דל (בהתחשב בכך שבשנה שעברה זכה שם "חופשת קיץ" של דוד וולך בתחרות הדרמטית): פיצ'ר אחד ושני סרטי סטודנטים קצרים. הפיצ'ר הוא "זרים", שכבר הוצג בירושלים וסאנדאנס, ויעלה להקרנות מסחריות בארץ בתחילת מאי. הקצרים הם "דרכים" של ליאור גלר מאוניברסיטת תל אביב ו"הרי את" של פזית ליכטמן ממעלה. בלינקים של שמות הבמאים תמצאו קטעי וידיאו שהיוצרים הכינו לפסטיבל טרייבקה בו הם מציגים את עצמם ואת סרטם.

==========

נטע אלכסנדר שיושבת באמסטרדם שלחה לי מייל שנבלע בספאם ורק אתמול גיליתי אותו, באיחור של חודש. אז הנה עדכון על אייטם לא אקטואלי, ובכל זאת מעניין: שלושה צעירים הולנדיים, בעלי רקע ישראלי, החליטו ליזום, להפיק, לאצור ולהרים בכוחות עצמם פסטיבל קולנוע ישראלי בהולנד. מהדורת הבכורה התקיימה באמסטרדם לפני שבוע בדיוק. שידור חוזר ומצומצם של הפסטיבל יתקיים בשבוע הבא בהאג. זה האתר של הפסטיבל. וזו השיחה שקיימה אלכסנדר בבלוגה עם יזמי הפסטיבל.

===========

סיגורני וויבר נדבקה בחידק התלת מימד אחרי שהצטלמה ל"אוואטר" של ג'יימס קמרון (21 שנה אחרי שהם עשו יחד את "שובו של הנוסע השמיני"). בראיון ל"בוסטון הראלד" היא מנבאת שבעתיד כל הסרטים יהיו בתלת מימד ושילדים לא ירצו לראות את הסרטים הישנים "כי הם שטוחים". זה הציטוט:

To see scenes that are really about something played beautifully by our young actors and see them in a 3-D context was like a revelation to me. I think kids soon are going to be saying, ‘I don’t want to see that. That’s flat,’ because it’s such a natural step forward for our business.

===========

"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" נמשך שעתיים ועשרים. ומקורותיו של דווין פראצ'י מ-CHUD שראו את הסרט טוענים שהוא לא טוב. מצד שני, אם הסרט יצליח הריסון פורד כבר מביע נכונות לככב באינדיאנה ג'ונס חמישי. ולוקאס את ספילברג מתכננים להשיק, אחרי זה, טרילוגיית אינדיאנה ג'ונס נוספת, הפעם בכיכובו של שיי לבף, שיחליף את פורד כשכבר יהיה באמת מבוגר מדי לשיט הזה.

============

השאלה שהוליווד שואלת כרגע היא: במה יבחרו נערי אמריקה לשרוף את זמנם בסוף השבוע הראשון של מאי. האם הם ילכו לבכורת "איירון מן" או האם יישבו בבית וישחקו ב"Grand Theft Auto IV". על פי הערכות שפורסמו השבוע ב"וראייטי", ובהסתמך על הזמנות מוקדמות, מסתמן שמשחק הווידיאו הזה ישבור לא רק את השיא של "היילו 3" אלא כל שיא אפשרי של עולם הבידור ויניב הכנסות של 400 מיליון דולר במכירות בשבוע אחד.

בסינמה סיטי מופיעה שקופית בין הטריילרים שמבשרת "לראשונה בישראל! קולנוע דיגיטלי. מאי 2008". למי יש פרטים? מי? מה? מו?
עשיתי אמש דאבל פיצ'ר: "סופרהירו" ו"Shine a Light". כמה מביך: "סופרהירו" היה באולם 1 הגדול, המכובד. "Shine a Light" באולם 9 הקטן והמעפן. ל"סופרהירו" הגיעו לפחות שתי קבוצות של חבורות של בני/בנות 10-11 שצחקו מהסרט נורא. אני צחקתי בו שלוש-ארבע פעמים. הופתעתי למצוא בסרט את לזלי נילסן, בעיקר כי בישראל לסרטים עם לזלי נילסן יש קוד מיוחד: הם נושאים את שם הקוד "מת מצחוק". שלא לדבר על זה שדיוויד צוקר ורוברט וייס, ממפיקי "טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק", הפיקו את הסרט (שכתב וביים קרייג מייזין). בקיצור, תהרגו אותי אם אני מבין איך הסרט קיבל את השם העברי-יפני "סופרהירו" ואיך מישהו שם התאפק מלקרוא לו "גיבור העל מת מצחוק". אני כמעט מאוכזב.
אבל יותר משונה: אחרי שראיתי באולם 1 בשבת את "הורטון שומע מישהו" משהו קרה להקרנה בימים שחלפו עד אמש. קודם כל, הפריים היה טרפזי. היה רגע שחשבתי שאולי מנסים עלינו את מקרן ההיי-דפינישן החדש של סינמה סיטי בלי לעדכן אותנו. לא ראה לי הגיוני, כי היו בסרט שריטות. אבל משהו שם היה לא כתמול-שלשום. לא הצלחתי לבדוק, כי חדר ההקרנה של אולם 1 נורא גבוה (מעל קומת המשרדים של הסינמה סיטי) והייתי צריך לרוץ ל"Shine a Light". מי שמעודכן מה קורה שם, אנא שתפו.

===========

הייתי בטוח ש"סופרהירו" יהיה להיט גדול מזה בארץ, אבל בסוף השבוע הראשון לצאתו (שלושה ימים ראשונים) הוא הכניס כאן רק 135,375 דולר. שזה כ-15,000 כרטיסים.
עוד יותר מדהים הוא ש"הורטון שומע מישהו" – אליו הילדים באים עם הוריהם (להבדיל מ"סופרהירו" שזה סרט שנערים ונערות הולכים אליו לבד) לא עשה בהרבה יותר ממנו. בארבעת ימיו הראשונים בהפצה הוא הכניס רק 157,054 דולר. שזה כ-17,500 כרטיסים.
"עלילות ספיידרוויק" הכניס 123,789 דולר בסוף השבוע העמוס הקודם. קרי, כ-14,000 כרטיסים.
ו"המירוץ לזהב" הכניס רק 89,808 דולר. שהם כ-10,000 כרטיסים.

יכול להיות שמנקודת המבט של בתי הקולנוע ארבעה סרטים חדשים שמביאים יותר מ-10,000 צופים בשלושה ימים זה עסק טוב. ואולי סרטי חופשת הפסח עובדים טוב יותר בחול המועד, ולא לפני. אין לי מושג. בינתיים זה מוזר לי שאף אחד מהסרטים האלה לא בלט יותר מהאחרים כלהיט ברור וגדול.

(לצערי רק משתמשי אקספלורר יכולים לראות את כותרת הפוסט במלואה. אני מתנצל בפני משתמשי פיירפוקס, הדפדפן המועדף עליי, שעדיין לא מתמודד היטב עם תצוגת ניקוד בעברית)

"ברוז'", הביקורת

יש משהו מרענן, ממזרי, חצוף ומקסים ב"ברוז'", סרט הבכורה של מרטין מקדונה (מחזאי אירי שכבר זכה באוסקר על בימוי סרט קצר). לכאורה זו קומדיית גנגסטרים תוקפנית – האח הוורבלי, הקצת פחות ויזואלי, של "Sexy Beast" של ג'ונתן גלזר (תסלחו לי אם לא אקרא לו "לצאת נקי", טוב?), אבל להבדיל מלא מעט במאים שעושים את סרטם הראשון נדמה שמקדונה חש כמות רבה של שיחרור, ולא של עצירות. הסרט, שעיקר כוחו (או לפחות כך נדמה בשני שליש הראשונים שלו) הוא בדיאלוגים ובסיטואציות, מתחיל כמו פסטיבל-שנינויות שלא היה מבייש את וודי אלן, דיוויד מאמט או האחים כהן. ומשלושתם הוא לוקח את היכולת הדי סבוכה למזג בין קומדיה וטרגדיה. לצחוק עד שבוכים. שזה קצת כמו לנשום עד שמתים.
אבל מה שהכי מבדר ב"ברוז'" – אליבא דשחרור חרצובות הבמאי – היא העובדה שזה סרט שנראה כמו התקפת טורט. הוא פשוט משמיץ שם את כולם. איזה סרט חסר טקט ופוליטיקלי קורקטיות. הוא לועג לגמדים, צוחק על שמנים, מקניט אמריקאים, מכפיש הולנדים, מלגלג על רוסים, מעליב אנגלים, ולמעשה די מתעלם מקיומם של הבלגים. זה כמו קומיקאי-העלבות (insult-comic, ע"ע דון ריקלס או טריומף הכלב) בצורת סרט.
ובתוך כל זה, מדובר גם בתרגיל-לוקיישן מבדר מאוד, שמשתמש בעיר ברוז' כדמות, בשעה שהוא גם די מתעלם מקיומה. בתוך כל הדיונים על מוסר, שכר, עונש, רגשות אשם, חיים ומוות, זו גם קומדיה – מאוד בריטית, אגב – על טיפוסים של תיירים. זה שאוהב לעשות sight-seeing וזה שסובל מכל רגע שהוא מחוץ לסביבה הביתית המוכרת לו. מה שיפה בתסריט של מקדונה הוא שעד סוף הסרט הוא מצליח לגרום לנו להבין שהגישה המבואסת של הדמות – שלועגת לכולם, סובלת מהמסע, ומתה להתחפף מהעיירה הציורית- קשורה אף היא לעלילה ולמינעי הדמות, ולא סתם גחמה של דמות אנטיפטית.

=========

עשרים ואחד מי יודע

יש לי לראות היום גם את "21" וגם את "Shine a Light". לא ברור לי עדיין איך אספיק את שניהם. עם מה להתחיל? המלצות?

איזה באסה שאין את "Shine a Light" באיימקס. הייתי נוסע עד קרית ביאליק בשביל זה.

ובתוך כל דיוני תרגומי השמות, יונייטד-קינג מוציאים זה השבוע השני סרט בו הם שומרים על השם הלועזי המקורי, באותיות לועזיות: "P2" ו"Shine a Light". את "P2" קניתי בדי.וי.די בבנגקוק וטרם הספקתי לראות. נראה לי מסוג הסרטים שאני אמור לחבב.

ועוד יונייטד קינג: מדיניות דחיית ההפצה של סרטים מסקרנים ממשיכה להתפוצץ להם בפרצוף. אחרי שאני כתבתי על "החלום של קסנדרה" של וודי אלן ב"7 לילות" וישי קיצ'לס פרסם את ראיונו עם אלן ב"סופשבוע" כותבת היום מיכל ויניק ב"עכבר העיר" על הסרט של אלן, ועל "לפני שהשטן יידע" של סידני לומט. שניהם סרטים של יונייטד קינג, ושניהם אמורים לצאת במאי.

===========

חד גדיא. מאוד מאוד חד

אני אקסטטי ממרתון "הנוסע השמיני" שיתקיים במהלך פסח בערוץ ה-HD של יס. אני אקסטטי כפליים ממרתון "שליחות קטלנית" ב-HD בסוף השבוע הבא. והיום נודע שבמאי, בסמוך לעליית אינדיאנה ג'ונס החדש בארץ (במקביל לשאר העולם) יוקרנו שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס הקודמים ב-HD, כשישראל תהיה מהמדינות הראשונות בה ישודרו גרסאות ההיי-דפינישן של הטרילוגיה. אושר.
אני גם מחכה לראות את "בטלסטאר גלקטיקה: רייזור" ב-HD.

ועוד בעניין ה-HD. ערוץ הספורט בהיי-דפינישן נחסם לצפייה. מעכשיו צריך לשלם עליו כדי לצפות בו. ואני בדילמה: אנילא ממש מבין או מתעניין בספורט. אבל בגלל שחדות הצילום במצלמות הטלוויזיה בהיי דפינישן יוצרת תמונה מרהיבה (וחדה מדי לטעמי קולנוע, אבל מושלמת לאירועים עם תנאי תאורה כמו של ספורט) אהבתי לבהות בערוץ הזה. אבל גם אני, הבור, הבנתי שמשודרים שם בעיקר משחקי כדורגל בני שנה ומעלה. וממילא את הסופר-בול שידרו בערוץ ה-HD של הסרטים ולא של הספורט.
לכן אני פונה לראשי ערוץ הספורט שיבינו שכדי לקדם את הערוץ הם צריכים לעניין בו גם אנשים כמוני, שהעניין שלהם בספורט הוא אקראי. משחקי הליגה האנגלית לא מעניינים אותי. אבל הפיינל פור בגביע אירופה בכדורסל כן. והאולימפיאדה כן. זה יותר מסיבות של אקטואליה. אם אדע מה מתוכנן לשידור בהמשך השנה בערוץ הזה, אולי ארגיש שיש לי טעם לשלם עבורו.

=============

בעוד שבועיים תתקיים בכורת "איירון מן" בארץ, עם מקרנת היי-דפינישן החדשה שתורכב בקרוב באולם 1 בגלובוס עזריאלי. אבל עם כל הכבוד להיי-דפינישן ול"איירון-מן", אני עדיין חסיד של צפייה בסרט על פי הפורמט שבו הוא צולם. לכן גם "איירון מן" וגם "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" שיוקרנו בהיי-דפינישן פחות מלהיבים אותי: הם הרי צולמו ב-35 מ"מ וכך הייתי מעדיף לראות אותם. מתי אתרגש ממקרן ההיי-דפינישן של עזריאלי? כשיוקרן שם ב-19 ביוני "ספיד רייסר" של האחים וושאובסקי. או כשיוקרן שם "קונג פו פנדה" של דרימוורקס. כשסרט יוצר כולו בטכנולוגיה דיגיטלית, העובדה שהוא לא מועבר לפילם – ומוקרן ישירות מהארד-דיסק – נראית לי הדרך האופטימלית לצפות בחזון המקורי של הבמאים.

=============

קנטטה לגלקטיקה

שלשום התקיים בלוס אנג'לס קונצרט של מוזיקה מתוך "בסטלסטאר גלקטיקה", בניצוחו של מלחין הסדרה בר מקרירי. הקונצרט הזה הוסף, אחרי שערב קודם התקיים קונצרט שתוכנן מראש שכל הכרטיסים לו נמכרו. בתחילת החודש צפו 2 מיליון צופים בפרק הבכורה של העונה הרביעית והאחרונה של "גלקטיקה" בערוץ Sci-fi.
הנה דיווח של "בילבורד" מהקונצרט שלשום. והנה הבלוג של בר מקרירי בו הוא מתאר בפרוטרוט מאלף, איך הוא הלחין כל פרק, גם ב"גלקטיקה" וגם ב"שליחות קטלנית: עלילות שרה קונור".

רוקנרול בסינמטק! מחר! "Shine a Light" של הרולינג סטונס/מרטין סקורסזי עולה להקרנות שם. ומחר בחצות: "קונטרול" של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן. זה הזמן וזה המקום: חמישי בחצות בסינמטק זה בדיוק השיבוץ הנכון ל"קונטרול". זה יהיה גם חתיכת דאבל-פיצ'ר: הרוקר ששרד מול הרוקר שהרים ידיים.

=========

וממחר בבתי הקולנוע גם "2 ימים בפריז" החמוד של ז'ולי דלפי: ערבוב סימפטי למדי בין "לפני השקיעה" של ריצ'רד לינקלייטר עם "סלין וג'ולי יוצאות לשוט" של ז'אק ריווט.

=========

במגזין "האוזן השלישית" תקראו על תנועת ה-Mumblecore (המלמלנים), חבורת יוצרים היפסטרים אמריקאים שמביימים סרטים עצמאיים על בחורים שיושבים בדירות שלהם ומדברים הרבה. "Mutual Appreciation" של אנדרו בוז'אלסקי הוא המוכר מהגל הזה, שהיה טרנדי לרגע בזכות תוכנית רטרוספקטיבית בזמן אמת שהוצגה בלינקולן סנטר בקיץ שעבר ותועדה מיידית ב"ווילג' וויס" וב"ניו יורק טיימס".
ההישג של מגזין "האוזן השלישית" הוא ראיון קטן אך ראוי עם אהרון כץ, אחד הבמאים המשויכים לתנועה הזאת. שווה קריאה.
ומי ירים מרתון Mumblecore בישראל?

===========

רוברט דה נירו עזב את הסוכנות שלו CAA ועבר ל-Endeavor והוליווד טולטלה (הוא היה אחד מקבוצת טלנטים שערקה מהסוכנות תוך זמן קצר). אבל אחד הסוכנים ב-CAA לא נשאר חייב ושלח תגובה אנונימית בה הוא מלכלכך כהוגן על דה-נירו. למה הוא ערק מהסוכנות שלו לסוכנות אחרת? אולי, הוא אומר, כי הם הבטיחו לו להחזיר לאחור את מחוגי הזמן ולגרום לו לשוב ולהיות צעיר ורלוונטי לצופי הקולנוע. אולי כי הוא התבאס מזה שאף אולפן כבר לא מוכן לשלם לו 20 מיליון דולר לסרט, ואף אולפן לא מוכן לשלם לו עמלת הפקה על זה שהוא מערב את חברת ההפקה שלו בכל סרט שהוא מעורב בו מבלי שהוא עושה משהו להצדיק אותה, ואולי כי אף תאגיד לא מוכן לממן את פסטיבל הקולנוע שלו, שמציג את עצמו כעמותה ללא כוונת רווח אבל בעצם מתנהל כעמותה לקידום האינטרסים הפרטיים של דה נירו, שותפתו ובעלה.

ובינתיים: דה נירו בעצמו מלגלג על המעבר שלו בין הסוכנויות בערב הוקרה למריל סטריפ שהתקיים שלשום, בו הוא נשא נאום קצר ורווי הומור עצמי. "אני שמח שהמארגנים הסכימו לאפשר לי גם לנאום הערב, למרות שהם הזמינו אותי רק אחרי שהם ראו שכבר קניתי כרטיס". וגם: "יש תפקיד למעין-מריל סטריפ בסרט חדש שאני אולי אעשה. הבעיה היא, מריל, שהסוכנים שלך לא חוזרים אלי. אמרו לי שיהיו השלכות לנטישה שלי את CAA. אז אולי נדבר אחרי זה מאחורי הקלעים, אם כי אני לא בטוח שהכרטיס שקניתי מאפשר כניסה לאפטר-פארטי". דיפיימר מביא את הנאום המלא + קטע וידיאו (כנראה ממצלמה סלולרית).

אתרים המאפשרים צפייה חוקית (בתשלום) בסרטים, או הורדתם, הופכים יותר ויותר נפוצים בעולם. למשל איי-טיונז, או שירות unbox של אמזון, או שלל אתרים קטנים יותר כמו זה, או זה, או זה.
הבעיה היא שרוב האתרים הגדולים והממוסדים הפועלים מאמריקה, סגורים לכניסה לגולשים הבינלאומיים. מהפכת ההורדות של איי-טיונז – בשירים ובתוכניות טלוויזיה – דילגה מעלינו לגמרי. שלשום הודיע מנכ"ל גוגל ישראל איי-דיגיטל בכנס האינטרנט של דה-מרקר שיש תוכנית על השקת איי-טיונז ישראלי. מתישהו.
עד כה שמעתי על כמה וכמה מיזמים שנמצאים בתכנון לקראת שירותי VOD אינטרנטיים. יש את מיזם ה-VOD האינטרנטי של "האוזן השלישית" שכנראה נמצא בהקפאה כי לא הרבה זז בו בשנה-שנתיים האחרונות. ויש שמועה שגם יונייטד-קינג (אק"א NMC-יונייטד) מתכננת איזשהו איי-טיונז ישראלי עם קטלוג המוזיקה והסרטים שלה. אבל אנחנו כבר ב-2008 ושום דבר לא נראה באופק.
לכן זה מפתיע שבשורת ה-VOD באינטרנט תגיע ככה פתאום, כמעט בהחבא, מאתר קטן בשם "זוּלה". אין בו עדיין הרבה סרטים – למעשה, יש בו די מעט – אבל כבר במבחר המצומצם הזה מצאתי כמה סרטים שהחמצתי ושסימנתי לפני שאולי אשקיע כמה שקלים בצפייתם. צפיתי בינתיים רק במעט מהסרט "שוד בשחקים" שמוצע חינם ובכמה טריילרים. מהירות הסטרימינג מוצלחת, האיכות קצת פחות, אבל בשלב ראשוני זה נראית בערך סבירה. תיאורי הסרטים קצת מעפנים.
אבל הסרטים באתר לא רעים. הם מבטיחים שם בקרוב את "סיפורו של האלאם פו" ואת "Redacted" של בריאן דה פלמה. ובינתיים יש להם את "שכרון הכוח" של קלוד שברול, את "קרייזי" המקסים, ואת "מלה נוצ'ה", סרט הבכורה של גאס ון סאנט. במחיר מציאה של 9.90 שקלים תמצאו בקטגוריית "זרים" את "מלכה אחת ומספר מלכים" המצוין של ארנוד דפלשן, ואת "התערבות אלוהית" המשובח של אליה סלימן. יש שם גם את "אורות בין ערביים" של אקי קאוריסמקי, את "זרים אינטימיים" של פטריס לקונט ואת "החיים הם נס" של אמיר קוסטוריצה. הכיוון ברור.
כל סרט ניתן לצפייה ל-24 שעות, אבל הצפייה היא רק מנגן באתר ואי אפשר להוריד את הסרט למחשב, שזה חסרון.
שירותי הסטרימינג, ה-VOD וההורדות החוקיות באמריקה ובעולם עדיין מאוד בוסריים. כל הכלכלה סביבם לא ברורה, אבל הם צצים בעיקר כדי לקבוע עובדות בשטח ולנעוץ דגלים בטריטוריה שכולם שיודעים שתהיה מאוד יוקרתית ומבוקשת בשנים הקרובות, אבל אף אחד עוד לא ממש הבין את הנדסת האנוש שלה, או את המודל הכלכלי שלה.
"זולה", מהבחינה הזאת, היא חלוצה. נראה אם מישהו יזמין משם סרטים. אני רק מקווה שלא יקרה להם מה שקרה לשירות ה-VOD האינטרנטי המוקפא של האוזן.

עכשיו כשהברווז של דודו גבע יושב על גג עיריית תל אביב, אני חייב להזכיר שאי שם באיזור 1992, כשיצא גיליון "זמן תל אביב" הראשון בעריכת ציפה קמפינסקי, גבע אייר בשער גיליון הבכורה, כהצהרת כוונות, דינוזאור* שמכרסם את פסל שלושת העיגולים של קדישמן מחוץ להבימה. אני מזכיר את הפוטומונטאז' הזה – הדינוזאור היה מצויר, צילום הפסל וככר הבימה היה אמיתי – כי אם כבר מקימים לתחייה את חזונו של גבע, הייתי רוצה לראות גם את העסק הזה מתנפח.

* כן, היה לו קטע גם עם דינוזאורים, שלתקופות קצרות אף האפילו על ברווזיו.

ככה זה נגמר: ברווז על הגג

אין ספק, זה היה אירוע מקסים. באתי עם הבנות להראות להם שגם בעיר אפורה ורצינית יכולים לקום פתאום בעלי חזון ולצבוע את הכרך ברוח שטות מידבקת. ברווז על בניין העירייה. כמה חינני. והיה לי שם – כפי שקורה לי קצת יותר מדי בזמן האחרון – התקף נוסטלגיה. לתל אביב שבעיקר קראתי עליה, תל אביב שהיתה כולה רוח שטות: שינקין, הפינגווין, שוק קחתן. תל אביב שהונצחה ב"העיר", ולעיתים נדמה שהיא הומצאה על ידי "העיר". זה היה רגע של תל אביב מהסוג שכשהייתי קורא עליו, אי שם בערבות ראשון, עשה לי חשק לעבוד ב"העיר" הרבה יותר מאשר לגור בעיר. זו תל אביב שמוסדותיה העירוניים יוצגו על ידי יוסף ממחלקת המים, עוד המצאה של דודו גבע (הפעם בשיתוף עם קובי ניב, שלא איתרתי אותו בקהל המאות שהגיע הערב לכיכר רבין). רבים אמרו שזו אזכרה לדודו. היו שאמרו לי שעצוב שדודו לא חי כדי לראות את זה – כשלי ברור שאם דודו היה חי, זה לא היה קורה. הוא כבר מזמן היה הוזה, הוגה וקודח איזה רעיון אחר. וגם שאלו אותי מה אני חושב שדודו היה אומר על זה. היכרתי את דודו ממש קצת – עבדנו יחד ב"העיר" וב"עכבר העיר" – ומכיוון שאני תמיד ייצגתי בעיניו את "המערכת", הוא תמיד היה קצת מסויג ממני, מקפיד לעשות תמיד ההפך – או לפחות מספיק ההפך – ממה שביקשתי ממנו. דודו נרתע מהממסד, ממוסדות שררה, מיצוגיות. מה היה דודו אומר למראה הברווז שלו על גג העירייה? הוא בטח היה מתבאס מזה נורא. הוא בטח היה מארגן שער אחורי קולני שיורד על האירוע ההזוי וכל מי שנתן לו יד. דודו אהב לנשוך את היד שהאכילה אותו ולצייר קומיקס קורעים מצחוק מהדם שטפטף ממנה. הוא אהב לשרוף גשרים, ולאייר לאור האש הבוערת. הוא היה אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי, ואני תמיד חי בהחמצה ענקית על כך שמעולם לא הצלחתי אני לגרום לו לצחוק. ואלוהים, כמה שניסיתי.
ברווז על גג העירייה. איזה רעיון מופרך. יש בעיר הזאת רגעים של קסם אמיתי. ואיוולת.

וככה זה התחיל. בלון מפונצ'ר משתלשל מצידי בניין העירייה ב-18:20

הבלונים מועפים והברווז מתחיל להרים ראש. אירוע מופרך או אירוע מופרח?

ברווז על גג פח לוהט

שמי השקיעה מנומשים בלונים

יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך

האח! הידד! מוריסי יגיע להופעה בישראל ב-29 ביולי. הווידיאו-פרומו שלו ב-ynet מקסים. אבל מה זה פסטיבל "היט-ווייב" שהוא יופיע במסגרתו? מי עוד יופיע שם? וככה יש לנו בקיץ הקרוב את לורי אנדרסון, מוריסי ואיאן בראון. אני בשמיים. את לורי אנדרסון ראיתי כבר פעמיים בהופעה חיה. את מוריסי ראיתי גם. את איאן בראון טרם. ארוץ לראות אותם.

==========

עלי ג'פאר מדווח ב"וראייטי" על ערוץ ה-HD של MGM שיושק בקרוב ביס. וואו! האם ישודר "התפוח" של מנחם גולן בהיי-דפינישן?

==========

אל תתבלבלו: "חיי נישואין" שעולה בסוף השבוע בארץ ו"חיי אהבה", ההפקה הישראלית-גרמנית שתעלה כאן כמה שבועות אחר כך, אינם אותו סרט.

===========

ב"ברוז'", סרט מצוין שיעלה בארץ בסוף השבוע, מפתח קולין פארל תיאוריה לפיה גמדים (או ננסים) נוטים להתאבד בפרופורציות לא שגרתיות יחסית לכמותם באוכלוסיה. והוא מנסה להיזכר האם הגמד (או הננס) שגילם את R2D2 גם התאבד או לא. אז הוא לא. קני בייקר עדיין חי, הוא בן 73, אבל עכשיו הוא גם די חולה. אולי קולין פארל עשה לו נאחס.

ואגב, אחרי שראיתי את "החלום של קסנדרה" ואת "ברוז'" באותו שבוע אני שוב מחבב את קולין פארל.

=========

באיזור וולסטריט במנהטן שיחזרו את קיר הזכרון שהוקם באופן ספונטני על גדר כנסיית סיינט פול בימים שאחרי 9/11, וזאת במסגרת צילומי הסרט "ג'ולי וג'וליה".

ה"ניו יורק טיימס" מדווח.

===========

דחיית סיפוקים

כשסרט מדובר, עם כוכב גדול, נדחה ונדחה ונדחה, הרושם שנוצר הוא שמדובר בפרויקט בצרות, או לפחות במצוקה. לפעמים המצוקה היא רק מסחרית, ולא אמנותית. אבל בכל מקרה, זה מביא את הסרט לבתי הקולנוע כשהוא צריך להיאבק בשמועות על היותו דפוק. "ואלקירי" של בריאן סינגר, עם טום קרוז בתפקיד הראשי, הוא עכשיו כזה. אחרי שנחדה פעם אחת לסוף 2008, הוא נדחה השבוע בפעם השניה לפברואר 2009. האולפן – "יונייטד ארטיסטס" – מנמק את זה בשיקולים שונים של תיאומי תאריכים, אבל הסטיגמה כבר נקבעה. ומה שברור הוא שהאולפן לא מאמין שהסרט הוא בקליבר אוסקרים. הנה הטריילר בהיי-דפינישן ל"ואלקירי" (כמה מתערבים שבעברית יקראו לזה משהו בסגנון "התנקשות גורלית"?).

ובאותו עניין: אני עדיין משלים ידיעות קולנועיות מימי היעדרי, וגיליתי רק כעת ב"עין הדג" ש"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז גם הוא נדחה, זו כבר הפעם השלישית או הרביעית (מועד ההפצה המקורי שלו היה אמור להיות בעוד חודש, והסרט כנראה די גמור – לפחות מבחינת ג'ונז – אלא שאולפני וורנר כנראה מאוד לא מרוצים ממנו).

=============

ויה אן תומפסון: דייטון ופאריס ("מיס סאנשיין הקטנה") מביימים את הפרומואים לפליי-אוף של האן.בי.איי שמתחיל בשבוע הבא. (הלינק אמור להפעיל נגן חלונות אצלכם).

=============

לשאלתי מלפני כמה ימים מה קרה לבית הבונים החופשיים ברחוב ברקוביץ' בתל אביב, ענו לי ידידיי, חברי מסדר הבונים החופשיים, סניף תל אביב, שראו את הלשכה הגדולה שלהם נמחקת מעל פני האדמה: מתברר שהיה איזשהו עניין הקשור בקרקע, בין המסדר ובין עיריית תל אביב, והעירייה ניצחה. השטח עליו ניצב הבית החד קומתי (שעם קצת שיפוץ יכול להפוך לפנינה אדריכלית מודרניסטית) ייקבר בקרוב תחת מגדל משרדים ענק. מסדר הבונים החופשיים יקבל חצי קומה לפעילותיו במגדל המוזיאון הסמוך. לפחות בית שלום עליכם הסמוך, אחד הבתים האהובים עליי בתל אביב, עדיין לא הוחרב.

==============

כשהייתי ילד כל החברים שלי היו מראשון לציון, גרו באותה שכונה והיו כולם בנים, סטרייטים ואשכנזים. כיום יש לי חברים מכל מיני סוגים: שינקינאים ומתנחלים, אתאיסטיים ודתיים, סטרייטים והומואים, ימנים ושמאליים, ברסלבים וחב"דניקים, במאים ומבקרים, ואפילו חברי מסדר הבונים החופשיים. ואני כמו "זליג", אבל הפוך. ליד האתאיסטיים אני קצת דוס, ליד הדתיים אני חילוני, ליד הימניים אני שמאלי, ליד השמאליים אני ימני. האישיות שלי נטועה אי שם בתווך שבין "הכל" ו"כלום". אבל יש רגעים בהם פתאום משהו נוגע בי ודורש ממני הבהרות. רגע כזה – שנמשך כבר כמה ימים – נחת עלי מאז שמעתי את השיר "המשורר", מתוך הדיסק הנפלא "נקודה טובה" של שולי רנד. אם בעוד עשר-עשרים-שלושים שנה תפגשו אותי ותגלו שחזרתי בתשובה, דעו שזה בגלל/בזכות השיר הזה. ובכלל, כל הדיסק הזה – שנשמע כמו ועידת פסגה של אהוד בנאי (שמשתתף בו), מאיר אריאל וה-Travelling Wilburies – הוא מאז מוצאי שבת ספק רגעי הנחת הכי גדולים שלי.
"המשורר" מספר על שיחות בין רנד ובין דמות שהוא קורא לה "המשורר" (עטיפת הדיסק, בה צולל רנד לבריכה כשהוא בלבוש חסידי מלא, מתכתבת עם מילות השיר הזה). רנד טוען שיש אלוהים, המשורר ("רב מג של מילים") טוען שאין. מי זה המשורר? האם זה סיפור אמיתי? והאם יש קשר בין השיר ובין סרט הסטודנטים "המשורר", שביים גידי דר (מי שביים גם את "אושפיזין"), בו שיחק רנד, עוד כשהיה חילוני?

(ליזט דנן ב"מומה" קלעה בול: "מה התכלית", השיר שפותח את הדיסק, יכול להיות החצי השני של מאש-אפ נהדר עם "Calling Elvis" של דייר סטרייטס. ב"מומה" תוכלו לשמוע שלושה קטעים מהדיסק).

ואגב: רנד מבקש על עטיפת הדיסק לא לנגן את הדיסק בשבתות ובחגים. כיבדתי את בקשתו והאזנתי רק ממוצאי שבת. אבל בחנות "צליל" בסינמה סיטי מכרו את הדיסק בשבת. אז מה הקטע? לנגן לא, אבל למכור כן?

(ובהשפעת רנד והדיסק שלו אכתוב היום יותר מאוחר את ההתרשמות שלי מ"הורטון שומע מישהו").