הערב ב-23:15 יתקיים בסינמטק תל אביב מרתון היפופוטם/"המוסד הסגור", פלוס משתה (אירוע שהייתי קורא לו משטה, ולא סתם משתה). אולי הגיע הזמן שאראה את הסרט הזה.
אהוד קינן, עיתונאי מחשבים, בלוגר (והוובמסטר של בלוג זה בימיו הראשונים) סיים באחרונה לימודים בבית ספר לעריכת וידיאו. עבודת הסיום שלו היתה לביים ולערוך סרט תיעודי קצרצר שהוא צילם באחד מאירועי "המוסד הסגור". הנה הוא, בהקרנת בכורה:
סרט קאלט? from ehud kenan on Vimeo.
(עדכון: תוקן הווידיאו של פרק 3 שהיה חסר. צפייה נעימה)
קצת משונה לחגוג את יום העצמאות בג' באייר במקום בה' באייר (שיוצא השנה בשבת). במאבק בין ציווי אלוהים וציווי המדינה, אלוהים מנצח. אז האמנם עצמאות? או שזו העצמאות האמיתית?
==========
אחת לכמה זמן אני פונה לקוראי הבלוג בניסיון לעשות מעין התפקדות באיזור התגובות, להכיר גם את אלה שקוראים כאן – בין אם בקביעות או שנקלעו לכאן היום במקרה – כדי לדעת מי נמצא שם בחוץ, בצד השני של מסך המחשב. והיום אנא ענו לי: איפה בדרך כלל אתם קוראים את הבלוג הזה (אם זו לא הפעם הראשונה שלכם כאן)? בבית או בעבודה? אתם מוזמנים לענות בשמכם האמיתי, או – כנהוג באומות האינטרנט – להמציא לכם אחד (והיום: המציאו ניקים של דמויות מסרטים ישראליים).
============
והנה מפגן יום העצמאות שלי: שניים מהמפיקים העצמאיים המובילים והמשובחים של ניו יורק (המשרדים שלהם עדיין בווילג', עוד מהימים שזו היתה האלטרנטיבה האנדרגראונדית להוליווד), משוחחים על הקריירות שלהם בסדרה שהופקה לערוץ הכבלים Plum TV. כריסטין ואשון הפיקה את כל סרטיו של טוד היינז ("אני לא שם", בהפקתה, עדיין מציג בארץ, כמו גם "כשהיא מצאה אותי" של הלן האנט) והיתה מחלוצי הגל הקווירי הניו יורקי של תחילת שנות ה-90. טד הופ היה המפיק של האל הרטלי ואז הצטרף לגוד-מאשין, חברת ההפקה האולטרה איכותית. אחרי שגוד-מאשין נמכרה לאולפני יוניברסל והפכה לפוקוס-פיצ'רז, הופ פרש ממנה והקים עם אנתוני ברגמן (שותף רביעי בגוד-מאשין) את This is That Productions, שחתומים על "לסגור מעגל" ועל "שמש נצחית בראש צלול".
פרק ראשון: הפעם הראשונה שלי (איך נהיים מפיקים עצמאיים, מאיפה מגייסים כסף, ואיך זה לעבוד עם האל הארטלי וטוד היינז). 26 דקות
continue reading…
מזה זמן שאני תוהה מה יהיה הסרט הישראלי הראשון שמפיציו יחליטו להשיקו בגרסת HD, בין אם לבתי הקולנוע או לשוק הביתי. לא אתפלא אם להיטי השנה האחרונה – "בופור", "ביקור התזמורת" וכו' – כבר עברו מאסטר היי-דפינישן ובטח יוצגו בבוא היום בערוצי ה-HD של יס ושל הוט, ולא אתפלא אם אחד מהם יהיה גם כותר הבלו-ריי הראשון בעברית (אני זורק כאן ספקולציות, אין לי מושג ובכל פעם ששאלתי את אנשי NMC-יונייטד האם יש תוכניות להוציא סרטים ישראליים בבלו-ריי לא קיבלתי תשובה).
אבל כרגע נראה שסרט קטן, דל תקציב, עצמאי, שהופק ללא קרנות וללא תמיכת יונייטד קינג יהיה החלוץ ויעקוף את כולם בסיבוב.
"מפטיר", סרטו של דוד דזאנאשווילי (שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה ויצא משם עם ציון לשבח על הצילום של שי פלג) יעלה להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב ב-24 ביולי ויהיה הסרט הישראלי הראשון שיוקרן בהקרנה דיגיטלית – היי-דפינישן 2k. כדי שזה יקרה עובר הסרט בימים אלה און ליין ב-HD, ובמקביל יוצא דזאנאשווילי – שביים, כתב, הפיק וכעת מפיץ את הסרט בעצמו – למצוא נגן היי-דפינישן לסינמטק, שהרי מקרן 2k כבר יש שם כמעט שנתיים, אבל נגן שאיתו אפשר להקרין באיכות מתאימה אין להם. הסרט, מעדכן דזאנאשווילי, יעלה ככל הנראה גם במקרני הדיגיטל-סינמה של סינמה סיטי במקביל.
בחודשים שעברו מאז הבכורה בחיפה – מעדכן הבמאי – עבר הסרט מקצה עריכה נוסף, והוא קוצר בשש דקות. הסרט, כותב לי דזאנאשווילי במייל, "נערך בצורה מדוייקת יותר, ואני חושב שזה שיפר אותו פלאים".
הבשורות האלה, אני חייב לומר, מעודדות מאוד. הקרנת ההיי-דפינישן תעשה חסד עם הלוק האפלולי של הסרט, ומכיוון שהדבר שהיה הכי בעייתי בו היה העריכה – והאופן שבו נפרש הסיפור על פני כמה מישורי זמן – הרהור חוזר בחדר העריכה הוא בדיוק מה שהוא היה זקוק לו. בפסטיבל חיפה הרגשתי שיש לו פוטנציאל, אב שהתוצאה הסופית גולמית מדי. יהיה מסקרן לראות איך הוא נראה כעת.
"מפטיר" יוצג לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ב-25 במאי ב-22:00 בסינמטק תל אביב, במסגרת ההקרנות המוקדמות לקראת פרסי אופיר.
=======
ואגב, במאים של סרטים ישראליים נוספים המתחרים על פרס אופיר מוזמנים לשלוח לי טריילרים לסרטיהם, או לינקם לטריילרים, ואציג את כולם.
רביעיית פוגות?! זה משחק ילדים. יש לי עכשיו F-15 עושה לופים מחוץ לחלון שלי. אני מרגיש כמו בסרט של ג'יימס קמרון.
בשבוע שעבר, רגע לפני צאת "איירון מן", כתבתי ל"7 לילות" קטע קטן בו אני מונה את גיבורי העל האהובים עליי, שהגיע הזמן שיגיעו גם לקולנוע. אמש פירסמו אולפני מארוול, שהפכו באחרונה לאולפן עצמאי שממן בעצמו את כל סרטיו, את תוכנית ההפקות שלו עד 2011. עבור אולפני מארוול אתמול היה יום חגיגי, אחרי שנספרו הדולרים בקופות והתברר ש"איירון מן" גרף כמעט 200 מיליון דולר ברחבי העולם בשלושה ימים. ההכרזה הגדולה היתה ש"איירון מן 2" מתוכנן כבר ל-30 באפריל 2010.
הגיבורים הבאים של מארוול שיגיעו לקולנוע:
"הענק הירוק", 13 ביוני 2008
"איירון מן II" (במאי: ג'ון פאברו), 30 באפריל, 2010
"תור" (במאי: מתיו ווהן), 4 ביוני, 2010
"קפטן אמריקה", 6 במאי, 2011
"The Avengers", יולי 2011
"אנט מן" (במאי: אדגר רייט), בפיתוח
"ספיידרמן 4", בעבודה
כמה מחשבות:
1. אף פעם לא חיבבתי את ת'ור (Thor). אחת מדמויות הקומיקס שתמיד נותרתי אדיש להן. מישהו כאן מחכה לו בקוצר רוח?
2. אני בהיסטריה מ"קפטן אמריקה", מגיבורי העל האהובים עליי (ראו בהמשך).
3. אני סקפטי לגבי "The Avengers". מדובר בסופרגרופ של איירון מן, קפטן אמריקה, הענק הירוק ותור. סרטים שמערבבים גיבורים ממקורות שונים יחד לא עובדים טוב, יש בהם משהו נחות. ע"ע "הטורף נגד הנוסע השמיני" או "ג'ייסון נגד פרדי", או הכשלון בהרמת "ליגת הצדק", או "ארבעת המופלאים והגולש הכסוף". לצורך העניין: מה הסיכוי שרוברט דאוני ג'וניור ואדוארד נורטון יבואו ל"The Avengers"? נראה קלוש כמו להביא את סיגורני וויבר ל"הטורף נגד הנוסע השמיני". אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים שם, כי זה כרגע הפרויקט שנראה לי הכי פחות מלהיב.
4. מה זה? אין גיבורי על ב-2009?
ומה הם גיבורי העל שאני הכי מחכה להם? קיפצו פנימה:
continue reading…
הנה הקונפליקט הישראלי בתמציתו. בפוסט הקודם אני זועם על איוולות הכיבוש הישראלי שמונע כניסה לשטחים מבמאית. אלה מהרגעים בהם ישראל נראית לי המדינה הכי ברברית. ובפוסט הזה אני מתלהב מסממני הלאומיות והלאומניות של אותו גוף כובש וחסר אנושיות. ובמילים אחרות: הבוקר התאמנה רביעיית מטוסי פוגה של הצוור האווירובטי של חיל האוויר מול חופי תל אביב, לקראת מטס יום העצמאות שיתקיים ביום רביעי. אני הולך ברחוב, מרים עיניים ורואה מחזה מופלא (המוטורולה רייזר האומלל שלי עושה למראה הזה עוול):
עולים כגוש אחד
יורדים כתפרחת שושנה
המוח שלי כמובן מוצא רציונל: יש בזה משהו קולנועי, גדול מהחיים, פעלולים שאני מכיר רק מעולם בדיוני, הנפרסים מולי בלי הכנה, סתם בשעת שיטוט ברחוב. אבל לא יעזור, זה הפטיש המיליטריסטי והלאומני והכוחני שמתבטא גם אצלי ופורץ החוצה בתשואות למראה ביצוע מושלם של פעלולי מכונות מלחמה.
רציני מאוד:
אנמארי ג'אסר על סט סרטה, "מלח ים" (תמונה ויה vertigomagazine.co.uk)
הבמאית הפלסטינאית אנמארי ג'אסר תציג בשבוע הבא את סרטה "מלח ים" במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. בשבוע שעבר היא רצתה להציג את סרטה בבכורה בהקרנה תחת כיפת השמיים במחנה הפליטים עמארי ברמאלה, אבל בהגיעה למעבר הגבול בגשר אלנבי נמנעה ממנה הכניסה לישראל. הבמאית, שמחזיקה דרכון אמריקאי, לא יכלה להיכנס לשטחי הרשות גם לפני כתשעה חודשים, כשרצתה לצלם סצינות נוספות לסרטה. הסצינות צולמו לבסוף במרסיי. הסיפור הזה, שנולד ממייל שכתבה ג'אסר עצמה, הופץ בשבת במייל שרשרת בין אנשי תעשיית הקולנוע בארץ בשבת. הוא הוליד אייטם שלי בבלוג באנגלית, ואת הידיעה של נירית אנדרמן הבוקר ב"הארץ". הנה המייל המקורי של ג'אסר.
די רציני:
טום הנקס, בווידיאו ביתי מדף המיי-ספייס שלו, רוצה שברק אובמה יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית:
<
.
.
רציני למדי:
ג'ונתן רוזנבאום יצא לפנסיה מה"שיקגו רידר" אבל הוא ממש לא מחוסר עבודה. הוא השיק אתר חדש שכבר מכיל את כל כתביו מ-1987 ועד היום.
לא רציני בכלל:
הגרמלינים עושים קאמבק בפרסומת לחברת הטלפונים הבריטית.
אם לא נשארתם עד סוף הקרדיטים של "איירון מן", זה מה שהחמצתם, סצינה בת 52 שניות. צפו בה מהר כי אולפני פרמאונט קוצרים את כל קטעי הווידיאו האלה מיו-טיוב האחד אחרי השני, אז היא לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן:ואם אתם כבר כאן: הטריילר החדש של "אינדיאנה ג'ונס", בהיי-דפינישן.
עדכון ויה אורון: יש כבר באיכות נאה ביו-טיוב:
עם כל עונת הקיץ הזאת, וההקרנה הדיגיטלית, ופסטיבל קאן שתכף מתחיל, כבר שכחתי לגמרי שפורום פילם עדיין מחרימים מבקרי קולנוע מהקרנות הפריוויו. התרגלנו כבר לחיות בלעדיהם. מה גם שחוץ מ"וול-E" אין להם הקיץ שום דבר מעניין, כל הסרטים הכי מסקרנים הם של ג.ג ויונייטד קינג. אבל ביום שישי העלה אריק – שם בדוי של עיתונאי אמיתי שאני מעריך – ביקורת מתלהבת מסרט שהוא ראה בשם "מה שקורה בווגאס" (עם הליהוק הבלתי נסבל של אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז בתפקידים הראשיים), שלא העליתי על דעתי שיש סיכוי שהוא יהיה חינני (חשבתי שהוא יהיה בשר התותחים שיפול קורבן לגלגלים הדורסניות של "ספיד רייסר" בסוף השבוע הקרוב באמריקה), אבל מביקורתו אני מבין שיש כאן סיכוי ללהיט מפתיע, ובעיקר שמדובר בסרט מקסים. הפתעה. הסרט יוצא ביום חמישי בארץ, ואני – שכלל לא תכננתי לראות אותו עד שלא יגיע לטלוויזיה – תוהה כעת האם לשנות את דעתי. מה אתכם? מישהו כאן מתכנן לקנות לזה כרטיס? הנה הביקורת של אריק:
לפני כמה שבועות פירסם ה”ניו יורק טיימס” מאמר על הבצורת שחווה עולם הקומדיות הרומנטיות. ואכן, הז’אנר שהיה בעבר מתחרה כבד משקל בשוק הקופתי פינה בהכנעה את מקומו לסרטים הפונים לגברברים או לכל המשפחה. מישהו יכול לציין שם של קומדיה רומנטית מצליחה באמת מהשנים האחרונות? “הצד שלו, הצד שלה”? “מילים ולחן”? “אהבה בתפריט”? אף אחד מאלה לא ייכנס לקאנון.
והנה, סוף סוף מגיע סרט פוצי-מוצי, “מה שקורה בווגאס” שמו, שיכול לראות עצמו מועמד לקבלה לפנתיאון הרומנטיקה ההוליוודי, ואולי חשוב מכך – לעשות כסף. היפ-היפ הוריי!
"היי, לי זה בכלל נשמע כמו 'המירוץ לזהב II', אבל בלי קייט הדסון"העלילה – אפשר לקרוא לה קומדיית סקרובול לדור האם.טי.וי – מבוססת על רצף של ארבעה תרחישים לא הגיוניים במיוחד: אשטון קוצ’ר וקמרון דיאז נפגשים בווגאס ומתחתנים בטעות לאחר ליל הוללות; הם מחליטים שהם מתעבים זה את זה באותה זריזות שבה התאהבו; הם אוגרים יחדיו שלושה מיליון דולר בקזינו ומתווכחים למי שייך הכסף; הוויכוחים הללו מובילים אותם לשופט שמרני, שכדי להעביר מסר חיובי לכל הזוגות הצעירים וחסרי הסבלנות מכריח אותם לשהות יחדיו שישה חודשים. נו, קשקוש. נו, רייגן במיטבו. מה לעשות, אלה הם ערכי הקולנוע האמריקאי – זוכרים שב”ג’ונו” וב”הדייט שתקע אותי” אופציית ההפלה אפילו לא עמדה על הפרק?
את הפוסטר של הסרט מעטרים קוצ’ר ודיאז (ליהוק מבריק מבחינה שיווקית-מסחרית; מישהו חושב שפטריק דמפסי ומישל מונהן יצליחו לגבור עליהם?), אבל דומני שאת הקרדיט ואת תשומת הלב צריך להעניק בעיקר לבמאי הבריטי טום וון, מי שאחראי גם לStarter For 10″" המקסים בכיכובו של ג’יימס מקאווי. וון, שהולך ומתגלה כיוצר הצ’יק-פליקס המשובח של דורנו (מי צריך את נורה אפרון?), משכיל ליצור סרט שאמנם נעשה במיליוני דולרים, עוסק במיליוני דולרים ושואף אך ורק להרוויח מיליוני דולרים, אבל מציג לפנינו אנשים אמיתיים עם רגשות אמיתיים ובעיות אמיתיות. ולכן, “מה שקורה בווגאס” אינו רק מהנה, אלא גם חכם ומרגש.
מי שמחפש סיבות להספיד את הוליווד בכלל ואת הסרטים הסכריניים שלה בפרט ימצא גם כאן תחלואים. מה לעשות, קוצ’ר זה לא קרי גרנט. אבל מי שעוד מאמין בכוחה של התעשייה לשחזר את ההצלחות של “זה קרה לילה אחד” ו”נדודי שינה בסיאטל” יבין שיש לנו כאן עסק עם יהלום אמיתי.
הביקורת הראשונה שלי על "איירון מן" התפרסמה באנגלית. זו השניה, מגיליון "פנאי פלוס", 30.4.2008
תגובות אחרונות