"מה שקורה בווגאס", הביקורת
עם כל עונת הקיץ הזאת, וההקרנה הדיגיטלית, ופסטיבל קאן שתכף מתחיל, כבר שכחתי לגמרי שפורום פילם עדיין מחרימים מבקרי קולנוע מהקרנות הפריוויו. התרגלנו כבר לחיות בלעדיהם. מה גם שחוץ מ"וול-E" אין להם הקיץ שום דבר מעניין, כל הסרטים הכי מסקרנים הם של ג.ג ויונייטד קינג. אבל ביום שישי העלה אריק – שם בדוי של עיתונאי אמיתי שאני מעריך – ביקורת מתלהבת מסרט שהוא ראה בשם "מה שקורה בווגאס" (עם הליהוק הבלתי נסבל של אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז בתפקידים הראשיים), שלא העליתי על דעתי שיש סיכוי שהוא יהיה חינני (חשבתי שהוא יהיה בשר התותחים שיפול קורבן לגלגלים הדורסניות של "ספיד רייסר" בסוף השבוע הקרוב באמריקה), אבל מביקורתו אני מבין שיש כאן סיכוי ללהיט מפתיע, ובעיקר שמדובר בסרט מקסים. הפתעה. הסרט יוצא ביום חמישי בארץ, ואני – שכלל לא תכננתי לראות אותו עד שלא יגיע לטלוויזיה – תוהה כעת האם לשנות את דעתי. מה אתכם? מישהו כאן מתכנן לקנות לזה כרטיס? הנה הביקורת של אריק:
לפני כמה שבועות פירסם ה”ניו יורק טיימס” מאמר על הבצורת שחווה עולם הקומדיות הרומנטיות. ואכן, הז’אנר שהיה בעבר מתחרה כבד משקל בשוק הקופתי פינה בהכנעה את מקומו לסרטים הפונים לגברברים או לכל המשפחה. מישהו יכול לציין שם של קומדיה רומנטית מצליחה באמת מהשנים האחרונות? “הצד שלו, הצד שלה”? “מילים ולחן”? “אהבה בתפריט”? אף אחד מאלה לא ייכנס לקאנון.
והנה, סוף סוף מגיע סרט פוצי-מוצי, “מה שקורה בווגאס” שמו, שיכול לראות עצמו מועמד לקבלה לפנתיאון הרומנטיקה ההוליוודי, ואולי חשוב מכך – לעשות כסף. היפ-היפ הוריי!
"היי, לי זה בכלל נשמע כמו 'המירוץ לזהב II', אבל בלי קייט הדסון"העלילה – אפשר לקרוא לה קומדיית סקרובול לדור האם.טי.וי – מבוססת על רצף של ארבעה תרחישים לא הגיוניים במיוחד: אשטון קוצ’ר וקמרון דיאז נפגשים בווגאס ומתחתנים בטעות לאחר ליל הוללות; הם מחליטים שהם מתעבים זה את זה באותה זריזות שבה התאהבו; הם אוגרים יחדיו שלושה מיליון דולר בקזינו ומתווכחים למי שייך הכסף; הוויכוחים הללו מובילים אותם לשופט שמרני, שכדי להעביר מסר חיובי לכל הזוגות הצעירים וחסרי הסבלנות מכריח אותם לשהות יחדיו שישה חודשים. נו, קשקוש. נו, רייגן במיטבו. מה לעשות, אלה הם ערכי הקולנוע האמריקאי – זוכרים שב”ג’ונו” וב”הדייט שתקע אותי” אופציית ההפלה אפילו לא עמדה על הפרק?
את הפוסטר של הסרט מעטרים קוצ’ר ודיאז (ליהוק מבריק מבחינה שיווקית-מסחרית; מישהו חושב שפטריק דמפסי ומישל מונהן יצליחו לגבור עליהם?), אבל דומני שאת הקרדיט ואת תשומת הלב צריך להעניק בעיקר לבמאי הבריטי טום וון, מי שאחראי גם לStarter For 10″" המקסים בכיכובו של ג’יימס מקאווי. וון, שהולך ומתגלה כיוצר הצ’יק-פליקס המשובח של דורנו (מי צריך את נורה אפרון?), משכיל ליצור סרט שאמנם נעשה במיליוני דולרים, עוסק במיליוני דולרים ושואף אך ורק להרוויח מיליוני דולרים, אבל מציג לפנינו אנשים אמיתיים עם רגשות אמיתיים ובעיות אמיתיות. ולכן, “מה שקורה בווגאס” אינו רק מהנה, אלא גם חכם ומרגש.
מי שמחפש סיבות להספיד את הוליווד בכלל ואת הסרטים הסכריניים שלה בפרט ימצא גם כאן תחלואים. מה לעשות, קוצ’ר זה לא קרי גרנט. אבל מי שעוד מאמין בכוחה של התעשייה לשחזר את ההצלחות של “זה קרה לילה אחד” ו”נדודי שינה בסיאטל” יבין שיש לנו כאן עסק עם יהלום אמיתי.
תגובות אחרונות