את התמונה הזעומה הזאת לכדתי במכשיר המוטורולה רייזר האיום שלי מבעד לשמשת מונית נוסעת בבנגקוק. מחיר תספורת ממוצע באיזור הקאוסן הוא 150 באט. באיזור סוקומוויט זה יותר. לכן כשראיתי מספרה מציעה תספורת במאה באט נזרקתי בבת אחת אל האייטיז:
1982, הלהקה של ג'סטין ניק הייוורד, גיטרה, מרימבה ומכנסי באגי בגזרה גבוהה (אזהרת מצב רוח טוב):
בדרך כלל ראיונות אי-מייל הם עסק די נחות מבחינה עיתונאית. אבל במקרה של ג'יימס קמרון ראיון האי-מייל שלו עם כתב "וראייטי" דיוויד כהן הפך למעשה למאמר מקיף פרי עטו של קמרון על עתיד הקולנוע הסטריאוסקופי (קרי, התלת-מימדי). בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לומדים (או לפחות למדו בימיי) מאמרים של יוצרים ותיאורטיקנים רוסיים, גרמניים וצרפתיים משנות העשרים של המאה הקודמת, בו הם מהרהרים בכתב מה ניתן לעשות עם המדיום הקולנועי: בעד ונגד עריכה/מונטאז', בעד ונגד תקריבים, בעד ונגד צבע, בעד ונגד קול. כל התפתחות טכנולוגית הביאה למאבק בין יוצרים ותיאורטיקנים, כשהשמרנים קוראים חמס ומשוכנעים שההתפתחות הזאת תחריב את הקולנוע והפרוגרסיבים משוכנעים שההתפתחות הזאת רק תשפר את הקולנוע. נדמה לי שבאופן כללי הפרוגרסיבים צדקו.
והנה מגיע ג'יימס קמרון וכותב טקסט מבריק ומאלף על חוויית הבימוי, הצילום, העריכה והצפייה בסרט סטריאוסקופי, בזמן שהוא עובד על "אוואטר" שלו (שייצא בסוף 2009). הוא טוען שתוך 10-15 שנה כל המסכים שלנו – מהאיי-פון דרך מסך הטלוויזיה ועד שלטי פרסום החוצות – יוכלו להציג תמונה תלת מימדית ללא עזרת משקפיים. הוא גם טוען שאיכות ההקרנה האופטימלית לסרט תלת מימד שמוקרן בהקרנה דיגיטלית היא ברזולוציית 2K אבל במהירות של 48 פריימים בשניה ("אולי ב'אוואטר 2'", הוא מקווה). והוא טוען שסטנדרט ה-4K שנקבע על ידי האולפנים להקרנה דיגיטלית נולד מפחדנות.
בקיצור, זה אחד הטקסטים הראשונים שעוסקים בקולנוע תלת מימדי שהייתי מכניס לסילבוס של תיאוריה קולנועית בבית ספר לקולנוע. וקמרון, בעיני, הוא לא פחות חלוץ וחדשן, בתיאוריה ובפרקטיקה קולנועיים, מסרגיי אייזנשטיין.
הנה הטקסט המלא.
ולמקרא הטקסט של קמרון נזכרתי בתפילה שנשאתי לפני כשלוש שנים, בפעם הראשונה בה ראיתי סרט באיימקס תלת מימדי בפירמידה הכחולה באילת. כך כתבתי ב-15 ביוני 2005 במדורי ב"פנאי פלוס":
continue reading…
בשבוע שעבר כתבתי טקסט מודאג – חצי כעוס – ב"7 לילות" על כך שתאריך הפצת סרטו האחרון של וודי אלן, "החלום של קסנדרה", כבר נדחה פעמיים, ולא ברור האם ומתי יעלה בארץ. האם יתכן שוודי אלן ייגנז? יונייטד קינג, מפיצי הסרט, הודיעו שהם מתכננים להפיץ אותו כעת במאי. ובינתיים קרו שני דברים: continue reading…
אז מה השתנה ב-16 היום בהם נעדרתי מהארץ?
לא הרבה. למרות שהלילה חלמתי שאהוד אולמרט חזר בתשובה.
בית הבונים החופשיים בתל אביב, מאחורי בית משפט השלום, נעלם. מישהו יודע לאן?
לפני נסיעתי הוצפה תל אביב בפרסומי חוצות בלבן על שחור בנוסח "כמו טוארג אבל סוחבת בעליה" ו"כמו טוארג אבל יפה". התפלאתי ותהיתי איזה פרסומאי יעז להיכנס ראש בראש בפולקסוואגן, מה גם שחוקי הפרסום בארץ אוסרים להשתמש במותג אחד כדי לפרסם על גבו מותג מתחרה. וב"הארץ", טרם נסיעתי, פרסמה חברת צ'מפיון מוטורס, יבואנית פולקסווגן, מודעה בה היא מאיימת שתתבע על לשון הרע את מי שמנהל את מסע הפרסום הזה נגד מותג רכבי השטח שלה. וכעת בשובי המודעות עדיין שם, אבל עם לוגו פולקסווגן בתחתית. כלומר, הם ניסו ליצור שערוריה במו ידיהם. מגוחך.
החרם החרדי נגד רשת AM:PM מבאס אותי. ועוד חרם שנעשה באמצעי מאפיה – קרי הפעלת לחץ על בעל הבית באמצעות חרם צרכנים של עסק אחר שלו, שבכלל לא קשור לעניין. שישכנעו החרדים את כל בני ישראל לשמור שבת במקום להכריח את הרשת לסגור את שעריה בשבת. זה ההבדל בין חינוך וכפייה. כנ"ל עם חוק החמץ. שימכרו לחם בפסח, למי אכפת. אם אני דתי שומר שבת אני יודע להתרחק מ-AM:PM ומלחם ארז, אבל אין לי עניין להכריח את חבריי החילוניים, שרוצים לקנות בשבת ולאכול לחם בפסח, להיות כמוני בכוח. זה ילדותי ומרגיז.
ייאמר לזכות הקהל החרדי שהם אלופים בהתארגנות קהילתית. מהבחינה הזאת אני מקנא בהם והייתי רוצה להידמות להם. כלומר, מי שמכעיס אותו שיש לו סניף פתוח בשבת מתחת לבית בהחלט נכון שיארגן מחאה קהילתית, שכונתית, לסלק את המפגע. ונכון מצד רשת ארצית לגלות גמישות בהתאם לאוכלוסיה המקומית. במילים אחרות: אני תומך בסגירת סניף AM:PM בשינקין בשבת, אם זה הכעיס כל כך הרבה אנשים בסביבתו, אבל מתנגד לכפייה לסגירת כל הרשת בשבת. (הפוסט הזה, אגב, נכתב לפני כניסת השבת).
והאם רק עכשיו הצטרף בראש מדור "תוצרת הארץ" ב"מוסף הארץ" גריד הנייר החשבוני הכחול, שנראה כאילו נתלש מעמוד השער של "כלכליסט", או שזה היה שם תמיד ורק היום הבחנתי בזה?
וענבל עדכנה בתגובות – והצליחה לשמח אותי עד מאוד – שאיאן בראון יגיע ארצה להופעה במאי. הידד.
ובשבועיים האלה מתו מוסקו אלקלעי (עצוב, ראיינתי אותו פעם והוא היה מקסים ומצחיק), שוש עטרי ("חדש, חדיש ומחודש" היתה אחת התוכניות המשפיעות ביותר על חיי המוקדמים, לצד "עד פופ" עם אהוד מנור ו"הפסקת עשר" עם מיכל ניב. אופס, האם מסתמן כאן קו משותף?), ריצ'רד ווידמרק, צ'רלטון הסטון וז'יל דאסן. ופטריק סווייזי עדיין חי. יבדל"א.
מה עוד השתנה? כלום.
תודה לדרורית, אורון וסטיבי שהשגיחו על הבלוג בימים בהם הייתי מנותק מאמצעי תקשורת, ובזכותם גם אני נשארתי מעודכן. תודה לכם שהמשכתם לבוא להתעדכן כאן גם בהיעדרי. עכשיו חוזרים לעסקים כרגיל. יש לי המון עדכונים לימים הקרובים, שובו לבקר.
ארבעה סרטי ילדים יוצאים היום בארץ, בול בזמן לחופשת הפסח. ביקורות קצרות שלי על שניים מהם, מ"פנאי פלוס" של אתמול: כאן.
מאז שהבנות שלי הפכו צרכניות קולנוע קבועות – וזה קרה רק בחודשיים האחרונים – נהייתי מודע לכך שלא מגיעים ארצה מספיק סרטים מדובבים המתאימים לילדים עד גיל שמונה. סרטי הילדים המדובבים מגיעים רק לקראת חופשות מבית ספר. וזה משונה, כי בחופשות מבית הספר היה הגיוני להביא סרטים המתאימים לבני עשר ומעלה, אלה שכבר נמצים בבית לבד, ללא השגה ויכולים ללכת בעצמם, או עם חברים לסרטים. ילדים עד גיל עשר ממילא זקוקים להורים כדי להגיע לסרטים כך שלהם עניין החופשות לא משנה, הם חיים משבת לשבת. בקיצור, כך כבר נאלצתי לראות את "כוורת בסרט" שלוש פעמים. אני מתחיל עם הבנות שלי בהרגלי צפייה, על טעם טוב נעבוד בהמשך.
אז בחופשת הפסח הזאת תצטרכו לתהות מה אתם חושבים יפחיד את הילדים שלכם פחות: גובלינים או נאצים. זה המבחר. "סוס המים" הוא סרט מיושן נורא, עם כמה סצינות מתוקות, אבל לא מעט רגעים טרחניים להפליא סביבן, בו מתמודד הילד המנומש מ"מיליונים" עם מותו של אביו במלחמת העולם השנייה ועם החשש שצוללת נאצית תפלוש לחופי סקוטלנד מול ביתו, והוא עושה זאת תוך התיידדות עם מפלצת מיתולוגית, שצומחת להיות המפלצת מלוך נס. כל הסצינות עם המפלצונת החיננית חמודות, והן ממלאות בערך 15 דקות מהסרט. בהקרנת טרום הבכורה של הסרט בפורים – עשיתי את הטעות הנוראית של צפייה בסרט באולמות הקולנוע המזעזעים של ג.ג בקניון הזהב בראשון לציון – נקבעה הפסקה בדיוק באמצע סצינת מרדף בין הילד, כלב בולדוג מבדר בשם צ'רצ'יל ואותו סוס הים. סצינת המרדף הזאת היא הדבר המבדר היחיד בסרט הדי משמים הזה (בנותיי שנאו אותו) וההפסקה חירבה גם אותו.
אם "סוס המים" מנסה להיות מעין "אי.טי" לא מוצלח במיוחד – נער מתמודד עם היעדר אביו באמצעות ידידות עם יצור מעולם אחר – הרי ש"עלילות ספיידרוויק", גם אם אינה דומה ל"אי.טי", לפחות מייבא אליו את הצוות של ספילברג. פרנק מרשל וקתלין קנדי הם המפיקים, וג'יימס ביסל, שהיה מעצב הסט של "אי.טי" ו"לנצח" של ספילברג, עיצב.
ב"עלילות ספיידרוויק", שלא אקח את בנותיי אליו כי הוא לא מתאים להן, אלא לבני 9 ומעלה, מגלם פרדי היימור ("צ'רלי בממלכת השוקולד") אחים תאומים המגיעים לבית ישן עם אחותם ואמם (מרי לואיז-פרקר) ומגלים שצבא גובלינים בראשות טרול כעוס (ניק נולטי) רוצה לכבוש את הבית ולנסות להשיג ספר שכתב הדייר הקודם של הבית, ברנש בשם ארתור ספיידרוויק (דיוויד סטראתרן), שהקדיש את חייו לתיעוד חיי הפיות, הגובלינים, הטרולים ושאר היצורים שבני האדם בטוחים שמצויים רק באגדות. מארק ווטרס, במאי שאני מחבב בזכות "שישי הפוך" ו"ילדות רעות" השנונים שלו (עם לינדסי לוהן בתפקידים הראשיים), משתלט כאן על פנטזיית אפקטים אפלולית. ג'ון סיילס, שמוצא את פרנסתו משכתוב-נטול-קרדיט של לא מעט בלוקבאסטרים הוליוודיים ("אפולו 13", למשל), יוצא כאן מהארון ומסכים לקבל קרדיט על כתיבת דראפט הצילומים של התסריט, למרות שתוכנו אינו מתקשר במאום לקורפוס המוכר יותר שלו (אם כבר אז "האי של רואן איניש", סרט ילדים קודם ויוצא דופן של סיילס, מזכיר קצת בטעמיו – אך לא באיכויותיו – את "סוס המים"). אבל למרות שסיילס הוא אחד התסריטאים האהובים עלי, קיילב דשאנל הוא אחד הצלמים האהובים עלי, וג'יימס הורנר היה פעם אחד המלחינים האהובים עליי ("אפולו 13", למשל), הסרט – אותו ראיתי בבית קולנוע מופלא בבנגקוק – מחמיץ כמות עצומה של פוטנציאל הטמונה בו.
"ספיידרוויק" הוא סרט חביב – למרות שהאמת, ציפיתי ליותר. הוא מתאר מסע מוגבל למדי בהשוואה לעלילות "נרניה" או "הארי פוטר" שהסרט בוודאי היה רוצה להידמות להם (גם הוא מבוסס על סדרת ספרי פנטזיה לצעירים שיכולה להיתרגם לשלל סרטי המשך). הסרט נראה כמו פתיח למשהו. האכזבה העיקרית היא שעם ווטרס כבמאי וסיילס כתסריטאי התוצאה היתה אמורה להיות ממזרית יותר, מורבת יותר, מסחררת יותר. הסרט סימפטי, לא יותר.
"חנות הפלאים" הוא החמצה תמוהה, גם אם מעוצבת היטב, שאת אכזבתי ממנה תוכלו לקרוא בביקורת הנ"ל.
(זהירות, רצף אסוציאציות: "ילדות רעות" של מארק ווטרס היה מעין גרסה חייכנית ונטולת רשע של "Heathers", סרט הפולחן האייטיזי שכתב אחיו, דניאל ווטרס. דניאל ווטרס היה בין תסריטאי "באטמן חוזר" של טים ברטון. ל"חנות הקסמים" יש ניחוח טים ברטוני מסוים, מכיוון הווילי וונקה שלו. פרדי היימור, מ"ספיידרוויק", שיחק ב"צ'רלי והשוקולד", ו"ספיידרוויק" עצמו יכול להיראות, אם לא מקפידים על ניואנסים, כמין "ביטלג'וס". אחד התסריטאים של "ביטלג'וס" [ושל "באטמן"], וורן סקארן, כתב לפני מותו תסריט לסרט המשך שלישי ל"בעקבות האוצר הרומנטי", תסריט שמעולם לא הופק. "המירוץ לזהב", שגם עולה היום, הוא בעצמו מעין סרט המשך שלישי ל"בעקבות האוצר הרומנטי". אם לא מקפידים על ניואנסים).
ונותר לי "הורטון", שהטריילר שלו כישף אותי ואת בני ביתי – ואת בנותיי שישנות כבר שנים למרגלות תמונה ממוסגרת של מצעד של כל הדמויות של דוקטור סוס – כבר לפני שבועות. אראה אותו מחר ואדווח.
מהערב אתם יוכלים לארגן לכם טריפל-פיצ'ר של נטלי פורטמן בתי הקולנוע. איך תרצו אותה?
קצרת שיער ב"חנות הפלאים"?
ארוכת שיער ב"בת בולין האחרת"?
או בלונדינית ב"לילות בלוברי"?
זהו. זה הפוסט האחרון שלי ממסעי הארוך והמתארך במזרח – תחילה בנפאל וכעת בתאילנד. לא טרקים, לא חופים, לא סמים, אלא עבודה. עבודה מהסוג המהנה, אמנם, ובכל זאת. הפוסט הבא כבר יעלה הלילה או מחר מהארץ.
=========
פרישתו של יובל דרור מכתיבת הגלוב מדאיגה אותי. אני מאוד מקווה שזה עוד תעלול תשומת-לב מכיוונו ולא נטישה אמיתית של הבלוגוספירה. האם בלוגים הם תחביב בלבד? הייתי רוצה להאמין שמדובר בשליחות. ומשליחות לא פורשים בגלל שחיקה. יוצאים לחופשה, נחים, אבל לא פורשים.
=========
אללי, הידיעה שהביאה נירית אנדרמן על הצעת החוק שתמנע תמיכה מסרטים "שייפגעו באושיות קיומה של ישראל" מפיצה צמרמורת של גועל בגוף. מצד אחד, הייתי רוצה לחשוב שמדובר בנון-אייטם: שני ח"כים תאבי פרסום הוגים הצעת חוק פשיסטית בכסות פטריוטית וזוכים לכותרות ענק, כשההגיון אומר שממילא אין סיכוי לחוק כזה לעבור. אבל רגע, במליאת מחוקקי ישראל ההגיון לאו דווקא תקין, אז מישהו שם עוד עשוי לחשוב שזה חוק הגיוני והוא יועבר, ושוב נחזור לימי ערוץ 1 של שנות השבעים, בו הוטלה צנזורה מחשבתית ותוכנית על כל מי שרצה להציג את שלל הקונפליקטים – הפוליטיים והחברתיים – של המדינה. אולי עדיף לחוקק חוק שיאסור הצעות חוק "שייפגעו באושיות קיומה של ישראל".
הבעיה אינה נוסח החוק, הבעיה אינה אפילו קיומם של חברי כנסת שהיו רוצים לראות בבתי הקולנוע רק סרטים על חיילים אמיצים שעוזרים לקשישות שמחות לחצות את הכביש ומאחוריהם דגל ישראל מתנופף בעוז (מעל ארץ ישראל השלמה), הבעיה היא הפרשנות. כי יבואו הח"כים – ואם לא אלה, אז אחרים – ויטענו ש"ביקור התזמורת", "בופור" ו"מדוזות" הם סרטים שפוגעים באושיות המדינה. יבואו ח"כים אחרים ויטענו ש"חופשת קיץ" ו"אדמה משוגעת" פוגעים אף הם. הבעיה היא שיש אנשים בעמדות חקיקה שלא מאמינים באמנות, בפולמוס, בדיון, בדיאלקטיקה, בסובייקטיביות, בדעתו של מישהו כפי שהיא מנוסחת ומסוגננת על פי טעמו והשקפתו, הם מאמינים רק בתעמולה, ביחצנות. הם רואים את הסרטים הישראליים עושים חיל בחו"ל ומאמינים (אני מניח) שאם ככה, אולי נשכנע את העולם עם הסרטים שלנו שהכל נהדר כאן, שאין כיבוש, אין דיכוי, אין מלחמת תרבות, אין עוני, אין מתח על רקע דתי. ושאין בני אדם. יקימו נא הח"כים הנכבדים קרן פרטית, מכיסם (או מתרומות אלה החושבים כמותם), ושיממנו באמצעותה סרטים כמו אלה שהיו רוצים לראות. נראה מה ייצא מזה.
===========
וכמעט באותו עניין: אחד הדברים שאני מחפש בחנויות בנגקוק לפני שאני שב הביתה הוא סרטים תאילנדים בדי.וי.די. מדפי הקולנוע התאילנדי ברשתות למכירת די.וי.די גדושות בהמון סרטי אימה (בדיוק כשהשבוע מוקרן כאן "Shutter" – בקרוב בישראל בשם העברי "זום אין" – שהוא רימייק אמריקאי לסרט אימה תאי, רימייק שזוכה לביקורות איומות ונעלבות בעיתונות התאילנדית), ואם זה לא סרטי אימה, אז קומדיות התבגרות. זה מה שהולך כאן. אבל אני רוצה את הסרטים של פן-אק רטאנארואנג ושל אפיכטפונג ויראסטקול אבל לא מוצא. מצאתי רק את "גלים נסתרים" של ראטאנרואנג בהוצאה מיובאת מיפן ואת "פלוי" שלו בהוצאה תאילנדית, אבל נטולת תרגום לאנגלית. חיפשתי בעיקר את "סינדרומים ומאה", סרטו האחרון של ויראסטקול, שהוקרן לפני כמעט שנתיים בוונציה. ולא מצאתי.
מזה שבמאים איכותיים, שזוכים לתשואות בפסטיבלים ומצד מבקרי קולנוע בעולם אבל לא מעוררים שמץ עניין במולדתם אני לא מופתע. זה דרכו של עולם. אבל זה שאין זכר לסרטים שלהם בחנויות – אפילו לא במדפי המבצעים – זה משונה.
אבל רק היום הבנתי למה לא מצאתי את מה שהיה אמור להיות הטרי והמהולל שבסרטים אותם חיפשתי, "סינדרומים ומאה": הסרט עוד בכלל לא יצא להקרנות מסחריות בתאילנד. למעשה, הוא ייצא בבנגקוק, בבית קולנוע אחד בלבד, בעוד יומיים. למעשה, הסרט נאסר להקרנות בתאילנד, לכן לא הופץ עד כה. ולמה נאסר? כי שלטונות תאילנד טענו שהסרט מהווה פגיעה בנפש האומה התאילנדית. איך אני יודע את זה? כי במודעת הסרט, המפרסמת את הקרנתו הבלעדית בבית הקולנוע (המעולה והמהודר) "סיאם פראגון" מופיעים ציטוטים נגד הסרט (כנראה מתוך רצון להביא לסרט קהל שיביע בצפייתו מחאה נגד החלטות צנזוריאליות), המציג – כך על פי הצנזורים – סצינות שהן נגד המדינה ונגד הבודהיזם. אולי יוזמי הצעת החוק הישראלית, אלה שדורשים שרק סרטים שלא פוגעים באושיות המדינה ושמעוניינים רק ב"סרטים שיטפחו אזרחות טובה, ויחזקו את הקשר עם המורשת היהודית והציונית" ירגישו בבית בפרלמנט התאילנדי.
את "סינדרומים ומאה" כבר אראה, אני מניח, באוזן השלישית בישראל.
===========
סוף סוף קראתי את ההודעה לעיתונות על מכירת "איים אבודים" להפצה בינלאומית ואני חייב לתקן כמה מושגים שגויים. ובכן, הסרט לא נמכר להפצה. הסרט מצא לעצמו סוכן מכירות בינלאומי. יש הבדל. הסוכן אינו מפיץ, הסוכן הוא זה שמעניין מפיצים. יכול להיות שסוכן המכירות לקח את הזכויות הבלעדיות של מכירת הסרט תמורת תשלום (מקדמה), את זה אינני יודע. חברת המכירות הצרפתית, "Films Distribution", סגרה דילים להפצה גם של "עץ לימון" ושל "תהלים", והיא מקדמת עכשיו את הסרט הבלגי המדובר "בן X" ואת הסרטים האחרונים של הו שיאו-שיאן ושל רובר גדיגיאן.
קיומו של סוכן מכירות אינו מבטיח שהסרט יימכר להפצה בעולם, אבל הוא כן מעיד על כך שיש מישהו, בעל חושים אמנותיים/מסחריים, שמביע אמון בסרט, וזו כנראה הכותרת שניסו מפיקי הסרט להשיג. ואכן, לחברות מכירה קל יותר להשיג חוזי הפצה מאשר למפיק הסרט שמגיע לבדו לפסטיבל. גם כי חברת המכירה היא שסתום בקרה מסוים, כלומר מישהו שכבר ביצע סינון (ויש חברות מכירה נחשבות יותר, ויש פחות), וגם כי החברה יכולה לארגן דילים וחבילות של מכירת כמה סרטים במחירים אטרקטיביים.
השלב הבא הוא שהחברה תיקח את הסרט לשווקים, ואם יש לה קשרים אולי תצליח לדחוף אותו לפסטיבלים – אני מניח שקאן עכשיו על הפרק, או באחת המסגרות הצדדיות, או לפחות בשוק הסרטים – ושם ינסו לייצר לסרט זמזום שיתבטא בחוזים.
===========
אני כבר לא בקטמנדו, אבל מחר יתקיימו בנפאל, בפעם הראשונה מזה עשור, בחירות דמוקרטיות. כלומר, אם יצליחו לנהל את זה. האלימות לקראת הבחירות גוברת. יריות, פיצוצים. יהיה שם ברדק מחר. ויהיה מעניין לראות איזו מין נפאל תישאר אחרי ספירת הקולות.
מזל טוב לקוף הגדול מכולם. קינג קונג חגג (אתמול) 75. אדוארד קופלנד חוגג לו יומהולדת
בראד פיט אמר (לפי מגזין "פיפל") שלא יעשה יותר סצנות עירום, כי הוא מתבייש שכשילדיו יגדלו הם יראו את אבא'לה מביך אותם על המסך הגדול. כאן קיבצו כמה תמונות מעניינות שיקלו עלינו את הפרידה מהאיבר החשוב ביותר של השחקן המצוין הזה.
מותו של הית' לדג'ר זעזע רבים, ובמיוחד את הבמאי/ם שהיה אמור להמשיך להצטלם לסרטים שלהם. הנה רשימה של עוד כמה סרטים שמעולם לא סיימו לצלם, בין השאר בגלל מוות ושאר מרעין בישין של משתתפים.
ומה קורה עם תוכניות הלייט נייט בארה"ב? בשבוע שעבר לנו דיבר שטויות ואחר כך התנצל, והשבוע לטרמן חוזר כמעט במאה אחוז על מונולוג הפתיחה.
ואפרופו לנו, הנה מכתב ישן (2006) שכתב ג'ף וויטי, יוצר המחזמר אבניו קיו, ללנו, שמתאר בדיוק איך הוא מרגיש לגבי הבדיחות ,הלא מצחיקות לטעמו על הומוסקסואלים.
סינמטק חדש בצפון? משמח מאוד.
ולסיום, תמונות חדשות מ"איירון מן".
דרורית – לסינמסקופ
העבירו את המסר: המסע שלי מתקרב לקיצו, ממש תכף מתחילה הנדידה לכיוון הארץ. אורון, דרורית ושות' עדיין מחזיקים את הקו, ואני אסיר תודה להם, אבל תוך יום-יומיים הם יוכלו להוריד כוננות. ובינתיים, כמה דברים די מאסיביים שהצטברו לי בתיבת הסמסים:
"איים אבודים", סרטו הראשון של רשף לוי כבמאי, נמכר השבוע להפצה בחו"ל. בגלל המרחק ממקורותיי, פערי השעות ומגבלות התווים בסמסים זה פחות או יותר כל המידע שיש לי בשלב הזה. אני מניח שמחר כבר תמצאו פרטים נוספים בכל הוויינטים והוואלה-אים.
עדכון (מהשות' הנ"ל): ע"פ ההודעה לעיתונות, Films Distrbution (הטעות במקור, יחד עם עוד כמה) קנתה את הסרט להפצה בינ"ל כבר בגרסת הראף-קאט אחרי משא ומתן וניצחון בתחרות עם Memento Films. הסרט ייצא בארץ ב-3 ביולי.
=========
חובבי הקומיקס ואלן מור, עורו! בג.ג מחפשים בדחיפות שם ל"Watchmen", הגרסה של זאק סניידר לסדרת הקומיקס. אם למישהו יש רעיון מצוין, זה המקום והזמן להציע. מדובר בהחלטה דחופה: למרות שהסרט מתוכנן ליציאה רק במרץ 2009 נראה שאת חומרי הפרסום והדפוס בעברית צריך לסגור, לאשר ולהכין כבר עכשיו. מי שבקיא באופן בו תורגם שם סדרת הקומיקס בשפות זרות, זה המקום לשתף. מי שבקיא בעלילת הסדרה ורוצה להציע שם מושכל, אנא.
תזכורת: זה הבלוג של זאק סניידר מימי הצילומים, שהסתיימו ממש לא מזמן.
==========
ועוד מג.ג:
לפני כמה ימים דיווח דורון פישלר על ייסוד עידן ההקרנה הדיגיטלית בישראל עם מקרן ההיי-דפינישן הראשון בארץ שיותקן בגלובוס עזריאלי בזמן לבכורת "איירון מן" ב-8 במאי. צהלתי למקרא הידיעה, אבל נדאגתי מהנתון שהביא פישלר שהרזולוציה של ההקרנה תהיה 1080X2048. "מה?!", התפלצתי, "כך יהיה עידן ההקרנה הדיגיטלי בישראל? עם איכות תמונה שאינה משופרת משמעותית מזו של שידורי ההיי-דפינישן הביתיים?!". ובכן, לא. אני לא יודע מנין הנתון של פישלר, אבל על פי יחצני ג.ג המקרן שיותקן בעזריאלי יהיה מקרן 4k של סוני. אם זה נכון, הרי שהרזולוציה שהמקרן הזה מסוגל לספק היא של 4096×2160 פיקסלים, שהם קצת יותר משמונה מיליון פיקסלים, בהשוואה ל-2 מיליון פיקסלים של שידור ההיי-דפינישן הביתי.
מקרני היי דפינישן נוספים יותקנו בכל הרשת בהדרגה, והסרט הבא אחרי "איירון מן" שיוצג בהקרנה דיגיטלית יהיה "אינדיאנה ג'ונס" החדש.
למרבה הצער, והדאגה, המקרן לא מתאים כרגע להקרנה תלת מימדית ולא מתוכנן בינתיים להחליף את המסך, כהכנה לקראת הקרנה דיגיטלית תלת מימדית (שיטת הצגה שג'פרי קצנברג מדרימוורקס, שג.ג הם מפיציה בארץ, מקדם במרץ לקראת 2009).
יש לי הרבה מה להגיד על עניין ההקרנה הדיגיטלית, כולל תקוות אבל גם דאגות (אני חושש – קטן אמונה שכמוני – שבישראל יצליחו לפשל גם בזה). אבל אמתין עם כל זה עד שובי, כשאקבל מידע נוסף ואולי אוכל לדגום את המערכת במו עיניי.
===========
"ביקור התזמורת" הגיע בסוף השבוע האחרון באמריקה לכמעט 2.5 מיליון דולר בהכנסות. אלה, אם כן, חמשת הימים של "ללכת על המים" של איתן פוקס כמחזיק שיא "הסרט הישראלי הקופתי ביותר באמריקה". "ללכת על המים" הגיע ב-2005 ל-2.7 מיליון דולר אחרי 189 יום בהפצה. "ביקור התזמורת" יעקוף אותו (על פי הערכתי) עד יום ראשון, במלאת 65 יום להפצתו. האפשרות שהוא גם יחצה, בעוד כחודש, את קו 3 מיליון הדולר בהכנסות, נראית כרגע בלתי מופרכת כלל.
============
ובינתיים, בתאילנד, מנחם גולן ממשיך לראות הכנסות מפרויקטי עברו: אמש ב-HBO תאילנד הוקרן בפריים-טיים "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס (ושלי ווינטרס וחנה שיגולה) שביים גולן ב-1986. ותראו מה מצאתי במדף להיטי הקומדיה ברשת חנויות די.וי.די תאילנדית (מהסוג שמוכרת סרטים אמיתיים, לא עותקים פיראטיים):
=============
ואת זה צילמתי באחד מאלפי הדוכנים הפיראטיים בקטמנדו. מאיה מרון סופרסטאר גם שם:
==========
וראיתי היום אחלה סרט: "Doomsday" של ניל מארשל, במאי מצוין שכבר התלהבתי מ"Dog Soldiers" ומ"The Descent" שלו. פרטים בהמשך.
ג'ון מלקוביץ' מתארח בתוכנית האירוח החדשה והלא שגרתית של קרייג בירקו.
או בפרומו לתוכנית הזו.
אם בכלל יש כזו תוכנית.
תגובות אחרונות