יש פעלתנות די מסקרנת במשרדי המפיצים בשבועות האחרונים. האנשים שלי בפורום פילם מספרים לי שהם ראו שם לפני שבועיים את "זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון והתגובות היו מדהימות. והאנשים שלי בקולנוע לב מספרים לי שהם כבר ראו בשבוע שעבר את "Be Kind Rewind" של מישל גונדרי ושאנשי המשרד נפלו מצחוק ממנו.

בשבוע הקרוב תמצאו ברחבי תל אביב פוסטרים עם הקופי "הקלטת שתקעה אותי 33 ו-שליש" שתקרא לקהל לעזור ולמצוא שם עברי לסרט של גונדרי ושתזמין קומץ בני מזל להקרנה מוקדמת של הסרט כבר בסוף נובמבר. מצד אחד: הטרנד נמשך, המפיצים מבינים ששמות רעים מזיקים לסרטים. מצד שני: אויה. "הממלכה", ששמו נשמר כבמקור אחרי היוועצות עם קוראי אתר זה, נדחה לינואר. "בין הסדינים של צ'אק", ששמו נקבע אחאי התייעצות עם גולשי האתר של א.ד מטלון, כרגע גנוז (אם כי הוא מקום ראשון באנגליה השבוע, כך שאולי הוא עוד יופשר מגניזתו). כנראה שיש תופעות לוואי לטרנד הזה. בכל מקרה, "Be Kind Rewind" – יש למישהו רעיון. יש כאן מישהו שהיתה לו ספריית וידיאו בשנות השמונים/תחילת התשעים והיתה לו מדבקה כזאת בעברית?

ובינתיים, בג.ג: לא ברורה בדיוק הסיבה, אבל היציאה של "אמריקן גנגסטר" הוקדמה בחודש. הוא ייצא ב-6 בדצמבר. האח. אני מניח שהעובדה שעותק די.וי.די שלו דלף לרשת, כמו גם התגובות המעולות שהסרט זוכה להם באמריקה – אצל המבקרים ובקופות – שיכנעה מישהו שם לרוץ עם הסרט קדימה ולא ללחכות בצד שהמומנטום יאבד. החלטה נבונה.

============

עכשיו אנשי העיתונות הזרה בהוליווד פסלו את "ביקור התזמורת". זה, בעיני, הרבה יותר טראגי ומצער מהפסילה באוסקרים. לאוסקרים יש תקנון נורא ברור, וקל היה לדעת שהסרט בצרות כבר מקריאתו. אבל גלובוס הזהב תמיד היו נינוחים יותר בחוקיהם מהאוסקרים ונדמה ש"ביקור התזמורתצ" הוא גם בול מתאים לטעם שלהם. טום ברנרד, שותפו של מייקל ברקר לניהול סוני פיקצ'רס קלאסיקס, אומר ל"לוס אנג'לס טיימס" שגם הפעם הם מאשימים בהחלטה פעילות של גורמים חיצוניים:

"It's a very competitive year," Bernard said. "We've heard that voices from other foreign films have put pressure [on awards groups] this year."

מה שמצער במיוחד הוא שגלובוס הזהב תמיד היה הרבה יותר פרו-קולנוע ישראלי מאשר האוסקרים. "השוטר אזולאי" ו"סלאח שבתי" זכו בגלובוס הזהב. ויותר מזה: בין תשעים חברי אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד, בוחרי הגלובוסים, יש לפחות שלושה דוברי עברית: עמנואל לוי, אביק גלבוע, יורם כהנא. ויש את ג'ודי סולומון, שכבר מזמן לא דוברת עברית, אבל מייצגת את "מעריב" בגלובוס הזהב. הייתם מצפים שדווקא הם יגלו גמישות.

============

ראיתי את "כאריות לכבשים" ברב חן דיזנגוף השבוע ולפניו הוקרנו ארבעה טריילרים. שניים מהם הפתיעו אותי בכמה שהם היו רעים, לסרטים שדווקא היו לי ציפיות מהם. הטריילר של "מצפן הזהב" היה איום ונורא. אם היתה בי סקרנות לראות את הסרט היא התפוגגה למראה הטריילר. (לעומת זאת גיאחה, שבדיוק גמר לקרוא את הספר השבוע, חושב שהטריילר נהדר). גם "מכושפת", החצי-אנימציה-חצי-לא של דיסני, נשמע חינני מהדיווחים, אבל הטריילר שלו היה נטול חן. הבדיחות העצמיות על סרטי דיסני, שאולי נורא מוצלחות בסרט, נראו בטריילר נורא מאולצות. הטריילר השלישי היה ל"אוצר לאומי 2". אין לי ציפיות לגביו, ספק אם בכלל אראה אותו, הראשון היה זוועה והשני נראה זוועה בריבוע.
אבל…
אז הגיע טריילר רביעי שגרם לי להרים גבות מתרשמות. הסרט "Vantage Point" (עם התרגום הכה לירי, מעודן וחסכוני: "שמונה צדדים לאמת") אמנם נראה כמו מותחן קונספירציות שגרתי, אבל הבקרוב היה קצבי, מסקרן, מותח ומרשים. אמרתי לעצמי: את זה אני רוצה לראות.
צפו בו.
והנה הטוויסט: רק בצאתי מהקולנוע, בעוברי ליד כרזות הסרט, שמתי לב שהאישה בתפקיד הנשי השני בחשיבותו בסרט, אחרי סיגורני וויבר, היא איילת זורר. צפיתי בטריילר שוב. אלליי, היא מופיעה שם בלפחות חמישה שוטים, ולא שמתי לב שזו היא. עכשיו אני בוודאות רוצה לראות את הסרט.
וחוץ מזה, תראו מה קורה: יגאל נאור ב"חקירה מעבר לקווים", אוהד קנולר ב"מצונזר" ואיילת זורר ב"שמונה צדדים לאמת". מי אמר ש"מינכן" לא עשה טוב לתעשיית הקולנוע הישראלית. או לפחות לשחקניה.

====

ואני עדיין חייב לכם דיווח מ"בייוולף" וביקורת על "אבידות ומציאות". בעבודה. והגיע הזמן לעדכן את טור הצד משמאל עם הסרטים הטובים והרעים. למה מהסרטים החדשים שיצאו בשבוע-שבועיים האחרונים לדעתכם כדאי למהר ועל מה עדיף לוותר?

שביתת התסריטאים, היום השמיני והתשיעי

עוד כותבי טלוויזיה שובתים משיקים בלוג בהיעדר מקום אחר לכתוב בו (ומכיוון שממילא הם לא מקבלים כסף על האינטרנט): הפעם אלה התסריטאים של דיוויד לטרמן.

=============

ניקי פינק טוענת שזה הווידיאו שכל הוליווד מדברת עליו כרגע. תסריטאי חריף מצא קטעי ראיונות עם כל ראשי התאגידים והאולפנים שלא מוכנים להיענות לדרישת התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות הדיגיטליות (קרי, אינטרנט, סלולרי וכו'). טענתם לתסריטאים: אין בכלל הכנסות מההפצה הדיגיטלית כרגע. טענתם למראיינים: יש לנו ה-מ-ו-ן כסף! התחושה כלפי המוגולים בסוף הצפייה: Busted!

.
.
.

אתמול עשרים בלוגרים הכותבים על טלוויזיה החשיכו את מסך הבלוג שלהם כאות תמיכה בתסריטאים השובתים. הקמפיין הבא שהוצע בתגובות אצל פינק: לנסות לשכנע את צופי הטלוויזיה לשבות במשך יום אחד מצפייה בטלוויזיה במהלך סוף השבוע של חג ההודיה.

גם ג'וס ווידון שובת:

.
.
.

אבל לאדם הממוצע הנושא הזה של תמלוגים עדיין לא לגמרי ברור ונשמע כמו מאבק של עשירים על הזכות להתפנק. ג'ון אוגוסט מסביר למה תמלוגים הם עניין חיוני בעבודה כמו תסריטאות.

ג'ון באומן, מי שעומד בראש צוות המו"מ של התסריטאים, מעדכן על מצב השביתה בכניסתה לשבוע השני שלה, על התוכניות להמשך השביתה ועל המו"מ שכרגע בכלל לא מתקיים:

.
.
.
אתמול גייסו התסריטאים את כוכבי הסדרות להפגנה שמנתה 2500 איש מחוץ לאולפני יוניברסל. השחקנים מ"עקרות בית נואשות", חברי "חברים", ועוד. התמונות והסרטונים בטח יתחילו לזרום תכף, כי כשיש כוכבים בהפגנה גם הפפרצי מתחילים להתעניין בזכויות עובדים.

ועוד מניקי פינק: מה מתכננות הרשתות כדי למלא את האוויר המת שתכף יהיה להם בפריים-טיים? ה-מ-ו-ן שעשועונים. וואו, הטלוויזיה האמריקאית בשעת שביתת תסריטאים תתחיל להיראות כמו הטלוויזיה הישראלית בשבוע עבודה רגיל.

איך תראה הטלוויזיה האמריקאית בעוד שנה אם שביתת התסריטאים לא תסתיים (זהירות, מערכון בינוני):

.
.
.
ולסיום: איך היו נראות הסצינות האהובות עלינו אם לא היו תסריטאים בעולם. לתלמידים שלי: שיעור נפלא בסאבטקסט ואירוניה. חכו לפאנץ' בסוף.

איירה לווין, הסופר שכתב את הספרים שעליהם התבססו הסרטים "תינוקה של רוזמרי", "The Stepford Wives" (המקור והרימייק), "נשיקה לפני המוות" (המקור והרימייק), "הבחורים מברזיל" ו"סליבר", מת אתמול בניו יורק מהתקף לב בגיל 78.

===========

לזכרו של נורמן מיילר, שנפטר בשבת, שלף רוג'ר איברט מארכיונו כתבה מ-1986 בה הוא מבקר את מיילר בן ה-63 על הסט של סרטו ההוליוודי עתיר התקציב הראשון -" Tough Guys Don't Dance" עם ריאן אוניל ואיזבלה רוסליני – אחרי שביים כמה סרטי מחתרת דלי תקציב. מפיק הסרט היה מנחם גולן, ומיילר – אני לא מופתע כלל – חיבב אותו מאוד:

"In a funny way, he feels like family," Mailer says. "I feel as if I understand him. He is easy to caricature, because he always says what he thinks. He's shrewd, he has sound judgment. The big question is whether he will really make the move from exploitation films to serious ones".

(ויה ישי קיצ'לס, אמסטרדם)

===========

את הסרט התיעודי המרתק "פרדייס לוסט" ("גן העדן האבוד"), של ג'ו ברלינר ואלן סינופסקי ("שומר אחי"), ואת סרט ההמשך שלו, אתם יכולים למצוא לעיתים די תכופות בערוץ יס דוקו. הגיע הזמן לשדר את שניהם שוב ברצף כי יש ראיות חדשות בפרשה, וככל הנראה גם סרט תיעודי שלישי שאולי יסגור את חקירת הרצח הזאת אחת ולתמיד.
הסיפור מתחיל ב-1993 כששלושה ילדים נמצאים מתים וערומים בתעלת ניקוז בארקנסו. שלושה נערים נתפסים כחשודים ברצח, ובגלל שהם היו חובבי רוק כבד התביעה ציירה אותם כאנשי כת השטן שרצחו את הילדים כחלק מריטואל דם. השלושה הורשעו. שניים נשלחו למאסר עולם, על השלישי נגזר עונש מוות. ברלינר וסינופסקי הציגו בסרט שעשו על הפרשה עד כמה הראיות היו מתלהמות, נסיבתיות ומבוססות על פחד במקום על הגיון. הסרט הטיל ספק באשמת הנערים. עכשיו, בעידן ה-CSI וה"דקסטר" נתגלו ראיות די.אן.איי חדשות שעשויות לזכות את השלושה סופית. בזירת הרצח לא נמצא בדל די.אן.איי שקושר את השלושה לאירוע, אבל כעת מתברר ששיערות שנמצאו על הגופות ובקרבת מקום שייכות לאביו החורג של אחד הנערים ולחברו הטוב, שסיפק לו את האליבי למעשיו באותו יום. ה"גרדיאן" מדווח.

============

מה הקשר בין שביתת התסריטאים באמריקה ושביתת המורים בישראל?

ג'ון אוגוסט כתב בשבוע שעבר דבר די פוקח עיניים בקשר להשלכות הכלל-תעשייתיות שיהיו לשביתה מתמשכת של תסריטאי הוליווד. זה לא רק עסק של האולפן נגד התסריטאי. זה אומר שזה ישתק את רשתות בתי הקולנוע ויפיל את ההכנסוטת של הרשתות הקמעוניות שמוכרות די.וי.די. אז למה הם לא נכנסים לתמונה ודורשים מהאולפנים תשובות, איך זה יכול להיות שהם לא ממהרים לפתור את המשבר שעשוי לפגוע בעסקים שלהם ב-2009.

The blockbusters of 2009 are sitting unwritten. That’s an economic factor I’ve never seen reported in all of this. The next installments of Spider-Man, Harry Potter, and every other movie franchise are unwritten and unproducible until the strike is over.
If I were a theater chain, I’d be worried. If I were Wal-Mart, I’d demand answers. If I were a shareholder, I’d demand blood. The AMPTP’s refusal to return to the bargaining table is costing more than jobs, and will keep hurting the studios well into 2009 unless they get back to negotiating.

אתמול סיפרה לי מישהי שהבן שלה, תלמיד כתה י"ב יושב כבר חודש בבית לא עושה כלום. אבל, היא הבהירה, לה לא משנה כלום, בגרות מלאה הוא יגמור. "אני לא נותנת לו להתגייס עד שהוא לא משלים בגרות מלאה", היא אמרה לי. ופתאום נפל לי האסימון. גם כאן יש לשביתה השלכות מתגלגלות. אם כל ההורים של תלמידי י"ב ייצאו בהכרזה דומה – "הילדים שלנו לא יתגייסו עד שהם לא יגמרו בגרות" – פתאום השביתה הזאת תפסיק להיות קרב בין המורים ומשרד החינוך, פתאום גם לצה"ל יהיה כאן צד. ואם הרמטכ"ל יגיע לראש הממשלה ויגיד לו, "שמע, אתה דופק לי את גיוס אוגוסט ואוקטובר השנה", פתאום זה לא עניין חינוכי יותר, אלא בטחוני. ולעניינים בטחוניים תמיד יש כסף בארץ, לא? ראש הממשלה מרים טלפון לשר האוצר, מורה לו לשלם מה שצריך, שר האוצר מרים טלפון לשרת החינוך. וזהו, נגמר. וזו גם הטרגדיה הישראלית בשיאה הפרדוקסלי: כנראה שהדרך היחידה להצלת החינוך היא הנצחת הכיבוש.

תכף: עוד דיווחים משביתת התסריטאים. ואז אני מסיים את מדוורי לשבוע הבא על "בייוולף" של רוברט זמקיס, ואז אעדכן כאן על יום הכיף שאירגנו ג.ג/וורנר אתמול לכ-50 מבקרי קולנוע ובני זוג בנסיעה לקרית ביאליק לצפייה בגרסת האיימקס 3D של הסרט. היה עקוב מדם. מי שצילם, מוזמן לשלוח לי לינקים לתמונות.

כמה פנכות מכפולת "כך תפענחו את כרזות הסרטים" ("7 לילות", 9.11.2007) + אייטמים שלא היה להם מקום בעמוד. הרגישו חופשיים להוסיף משלכם.

"כדאי לראות", איברט&רופר ("חגיגה של אהבה")
המפיצים האמריקאים הכי אוהבים לשים את הכותרת "Two thumbs up" מתוכנית ביקורת הקולנוע הטלוויזיונית של רוג'ר איברט וריצ'רד רופר. הביטוי באנגלית מציין את העובדה ששני המבקרים הניפו את אגודליהם כלפי מעלה לטובת הסרט ובכך המלצתם גורפת. וזו, אכן, המלצה אמינה למדי לרוב, לכן היא כה נחשקת. אלא שאיברט כבר יותר משנה מחלים מניתוח להסרת גידול במיתרי הקול ונעדר מהתוכנית ולצד רופר מופיעים מבקרים מתחלפים. חמור יותר: בגלל חילוקי דעות חוזיים אסר איברט לפני כחודשיים על חברת ההפקה של התוכנית לעשות שימוש בצירוף "Two Thumbs Up", שרשום כסימן מסחרי על שמו. כך שכשמפיצי "חגיגה של אהבה" בארץ כותבים שאיברט ורופר אומרים "כדאי לראות", למה הם מתכוונים. ובכן, האמת נעימה כמו קניית בשר שעבר ליקוקי חתול ואז תובל להסתרת הריח. רוברט וילונסקי, המבקר המחליף, קטל את הסרט. ואילו רופר אמר "כדאי לראות אבל עם הסתייגויות". כוחה של עריכה.

"קולע בול!", לארי קינג ("חגיגה של אהבה")
לארי קינג מסי.אן.אן הוא שם נהדר לעטר בו כרזת סרט, הרי כולם מכירים אותו, אבל צריך לדעת: קינג אוהב הכל. לאיש אין טעם. אבל מאז שאולפני סוני נתפסו כשהמציאו מבקר קולנוע פיקטיבי שהעניק ציטוטים משבחים לסרטיהם, כנראה שלארי קינג הוא השם היחיד שיגיד מילה טובה על כל סרט (בתנאי שיציעו לו ראיון עם הכוכב שלו).

"יצירת מופת מהפנטת", פול פישר, "דארק הורייזונז" ("משחקי בילוש")
אוי ויי. כשסרט לא מקבל ביקורות טובות מאף אחד, ואפילו לא זוכה להצלחה כלכלית שאפשר להתגאות בה, צריך להתחיל לחפור עמוק עד שמגיעים לתחתית החבית. ואז מגיעים לאתר האינטרנט "דארק הורייזונז". למרבה המזל יש עדיין לאן לרדת: כשסרט שעולה בישראל משתמש בביקורת של מבקר מתחנת רדיו מקומית בפיניקס, אריזונה או פורט וורת, טקסס דעו שתחתית החבית גורדה.

ארבעה כוכבים, יעל שוב ("היירספריי")
מפיצי הקולנוע בארץ מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם המבקרים. שבוע אחרי שהסרט יצא בארץ יוחלפו לרוב הציטוטים הזרים בציטוטים מקומיים (אם הסרט רץ כבר כמה שבועות ואין אף ציטוט ממבקר ישראלי, ראו בכך אות אזהרה). ציון לסרט זוכה להבלטה רק מעל ארבעה כוכבים.

חמישה כוכבים – גידי אורשר, יהודה סתיו, אמיר קמינר, יואב גינאי ("ביקור התזמורת")
חמישה כוכבים. הגביע הקדוש של כל סרט. ואם הוא גם מגיע צמוד לשם של אושיית תקשורת שהקהל מכיר, מה טוב. גידי אורשר ויהודה סתיו הם ככל הנראה מבקרי הקולנוע הכי מפורסמים בארץ. קמינר וגינאי, למרות שאינם אוחזים במשרת ביקורת, מזוהים עם תחום סיקור התרבות והקולנוע. הם מייצגים את המיינסטרים הקולנועי.

"הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי מאז 'אור' ו'שנת אפס'", אורי קליין/ "סרט מפתיע", מאיר שניצר/"סרט נהדר וייחודי", שמוליק דובדבני ("וסרמיל")
טריפקטת האיכות של מבקרי הקולנוע. הייתי מת להשתייך למחנה שלהם, אבל אני חושש להשתעמם שם.

ארבעה כוכבים, אתר סרט ("התנפצות")
המממ… כשזו הביקורת החיובית היחידה שיש לסרט בישראל זה בעצם מסגיר עד כמה הוא רע לא?

ארבעה כוכבים, אתר בידור ובמה ("רק כלבים רצים חופשי")
סליחה. כשזו הביקורת החיובית היחידה.

חמישה כוכבים, "אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר. לא להחמיץ, תתרגשו עד דמעות", אלברט גבאי, ערוץ 1 ("נודל")
עצה ידידותית: אם אלברט גבאי ו/או שרי רז הם המבקרים היחידים שמופיעים על מודעת פרסום, אל תלכו לסרט.

"למעלה מ-300 אלף צופים כבר גילו מי המלך של הקיץ" ("שרק 3")
באמריקה סופרים דולרים, בישראל סופרים כרטיסים. 300,000 צופים נשמע להם יותר חזק מ"10.5 מיליון שקלים בהכנסות בישראל!". כשמונים את הצופים הקריאה היא "ומה אתכם? כבר ראיתם?", כשמונים את הכסף המסר הוא "ווהו! גרפנו בוכטות על הסרט הזה!" וזה, בישראל, לא עובד טוב על הקהל. המפיצים מתחילים להתגאות במספרי הצופים בארץ החל ממאה אלף צופים – הרף ממנו סרט בהפצה רחבה בישראל נחשב כבר ללהיט – נתון אותו הם מתחילים לפרסם לרוב בסביבות הצופה ה-80,000.

"הסרט החזק של השנה" ("ילדים של מחר")
מי אמר? אף אחד. זו היתה פשוט סיסמת השיווק של הסרט בארץ. רעיון מבריק. אם הקהל במילא לא מבדיל בין המבקרים – שלא לדבר על זה שחלק מהמפיצים בכלל מחרימים מבקרים – למה שלא נגיד להם אנחנו, בעלי הבית, מה הם אמורים לחשוב על הסרט. ועם ניסוח עקום כזה – "הסרט החזק של השנה" – יש רק לשמוח שהמפיצים אינם מבקרי קולנוע. הבאג היחיד בתיאוריה: הסרט הזה היה באמת מעולה.

"הסרט הקורע של הקיץ" ("מבול של צרות")
קורע לצופים את הצורה, הכוונה.

"סרט כזה מגניב לא היה כבר ימבה זמן" ("תפוס ת'גלים")
אוי ואבוי. נתנו לילד בן 7 לנהל את מחלקת השיווק.

"המותחן המסחרר של השנה" ("זהות אבודה")
רגע נדיר של כנות. הסרט הזה באמת עושה סחרחורות.

"אחד הסרטים המצחיקים של השנה" ("צ'אק ולארי")
ולכן אנחנו מביאים לכם אותו חצי שנה אחרי שיצא באמריקה כשכבר אפשר להשיג אותו בדי.וי.די.

לבקשת הקהל, סטארי ואלה, קאמבק רגעי של Monday Morning Mix עם אסופת השירים שאני הכי מאושר מהם כרגע (פלוס Birdhouse in Your Soul מ-1990, בחזקת נשק בלתי קונציונלי שאי אפשר שלא להתחיל בוקר מעולה איתו).

שמונה שירים. חצי שעה. זה נגמר עם "Stay Tuned" של רוברט וויאט (מהחדש שלו, "ComicOpera"). לא יצא לי לשמוע 88 אף.אם באחרונה אז אני לא יודע אם השיר הזה נטחן שם בלי הכרה. זה שיר שאני יכול לדמיין את 88 אף.אם מתמוגגים ממנו. אז גם אם הוא נטחן בלי, בכל זאת אני מוסיף אותו. הוא פשוט יפה באופן בלתי חוקי.

אופציות לשמוע.

1.
כאן, ברצף בנגן המצורף:

2.
להוריד את הקובץ, לשים בנגן ה-MP3.

3.
להאזין בנגן הזה, רק לשירים שאתם רוצים, בסדר שמתחשק לכם:

הוא היה נשוי שש פעמים. הוא דקר את אחת מנשותיו עם אולר. הוא היה מיימסדי ה"ווילג' וויס". הוא היה שתיין. הוא ביים בי-מוביז. והוא כתב כמה מהספרים האמריקאים המפורסמים של חצי המאה האחרונה. הוא זכה בפוליצר. והיה לו פה גדול, טמפרמנט ענק ואגו מפלצתי. נורמן מיילר נפטר בגיל 84 מאי ספיקת כליות. גור וידאל בטח מרגיש שהוא הבא בתור.

=========

זה לא קשור לקולנוע, אבל זו הידיעה העיתונאית הכי מצחיקה שקראתי השבוע (באדיבות ענבל). אידלשטיין וסטיבי, במיוחד בשבילכם.

=========

מדרכות ניו יורק מתחילות להיות צפופות. אתמול הצטרפו לתסריטאים השובתים שובתים נוספים: איגוד עובדי הבמה של ניו יורק. התוצאה: רוב ההצגות בברודוויי מושבתות.

========

זה אייטם די מופלא: לעיתונאי לי סטראנהם יש בלוג בו הוא כותב פכים מחייו ואהבותיו. אבל יש לו גם בן, בן 15, בשם שיין סטראנהם. משפחת סטראנהם גרה בברבנק, ולא מעט אולפני קולנוע וטלוויזיה מרוכזים במרחק דקות הליכה מביתם ("אולפני וורנר ממוקמים בקצה הרחוב בו אני גר"). לקח שיין בן ה-15 מכשיר הקלטה, צעד לכיוון המפגינים והתחיל לדבר עם אחד מהם על השביתה. מתברר שהאחד הזה הוא ג'ו מדירוס, הכותב הראשי של "טונייט שואו" של ג'יי לנו, ואדם שכמעט ומעולם לא מתראיין (כך על פי ניקי פינק). התוצאה: פודקאסט בן 5 דקות בו מראיין שיין הצעיר את ג'ו המבוגר על השביתה. ואולי תחילתה של קריירה עיתונאית מפוארת.

===========

"וראייטי" השיק בלוג המכסה את שביתת התסריטאים. ומשם: אסופת צילומי שלטים מהפגנת ה-4000 ביום שישי.

==========

האתר של המגזין "אנטרטיינמנט וויקלי" (בבעלות תאגיד טיים-וורנר-aol) עם דיווח וידיאו מהפגנת ה-4000 ביום שישי, כולל שיחות עם ג'אד אפאטו ומרק צ'רי, ותסריטאים נוספים שמדווחים כמה פרקים נותרו לסדרות בהן הם עובדים.

==========

רוב לונג, אחד התסריטאים של "חופשי על הבר", מתמודד עם השביתה כמו יותר ויותר מעמיתיו: הוא השיק בלוג.

==========

Shoe-days

ולסיום, ויה עונג שבת: הדיסק המעולה של שני קדר, "Bloodlines", מוצע להאזנה חופשית בשבוע הקרוב, ו/או לקניה ב-20 שקל. האזינו. קנו.

ההפגנה הגדולה של התסריטאים אתמול בבוקר מול שערי אולפני פוקס משכה 4000 מפגינים. זו היתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות גילדת התסריטאים. נשיא האיגוד, פטריק ורון, נאם. זאק לה רושה וטום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין ניגנו. אבל נכון לעכשיו נציגי האולפנים לא מוכנים עדיין לחזור לשולחן המו"מ.

4000 תסריטאים מפגינים, אתמול בהוליווד (via Nikki Finke)

לא רק אני חושב שניקי פינק עושה עבודה מעולה עם דיווחי השביתה (אפילו ג'ף וולס בקושי נוגע בשביתה). התגובות אצל ניקי פינק מדווחות שתוכניות החדשות המקומיות כמעט ולא כיסו את ההפגנה של אתמול (התחנות המקומיות נמצאות בבעלות הרשתות הארציות, שנמצאות בבעלות האולפנים). ואתמול שמה של פינק שולב בססמת הפגנה מאת אחד מכותבי "בטי": ""Variety and the Reporter stink. We get our news from Nikki Finke." פינק משועשעת.

Daily Show Daily

אין "דיילי שואו". כל הצוות של התוכנית ושל "קולבר ריפור" מתייצב מדי יום בכניסה למשרדי הרשת ומפגין. אבל הנה קצת תחליפים:
התסריטאי הראשי של "הדיילי שואו" כותב ב"ניו יורק דיילי ניוז" למה הוא וחבריו שובתים.

ורוב קוטנר, אחד הכותבים ב"דיילי שואו", הנפיק את קטע הווידיאו הבא שמנסה להסביר לצופים מה הם יכולים לעשות כדי לעזור לשביתה להסתיים, ומה יקרה אם לא:

.
.
.
.

טונייט שואו חוזרת?

אן.בי.סי, בבעלות אולפני יוניברסל ו-GE, הצהירה שהיא מתכננת להחזיר בעוד שבועיים את "טונייט שואו" לאוויר, עם מנחים אורחים במקום ג'יי לנו שמסרב להנחות בהזדהות עם כותביו השובתים. נשאלת השאלה: איזה שחקן או קומיקאי יסכימו להתיישב על כסא המנחה ולהיות מזוהה כשובר שביתה? ומי יכתוב?

רגע, ומה עם סרטי הקולנוע?

וואלה, איך שכחנו מסרטי הקולנוע. בגלל שהכמות הגדולה של התסריטאים עובדים בטלוויזיעה, ובגלל שהפגיעה בטלוויזיה היא המיידית בשביתה אף אחד לא שאל האם השביתה הזאת תשפיע על סרטי הקולנוע. ובכן, ג'ון אוגוסט שואל. הוא מסביר שכל סרטי 2008 כבר די גמורים. בצילומים או בפוסט-פרודקשן. אבל לסרטי 2009 עוד לא נכתבה מילה. הוא נותן לדוגמה את הידיעה הבאה: מייק ניואל נבחר להיות הבמאי של "Prince of Persia" (בחירה נוראית, אגב). אבל אין תסריטאי. אוגוסט עצמו אמור לעבוד על שלושה תסריטים ל-2009: "שאזאם!", סרט לסם מנדס, וסרט ל(כנראה) טים ברטון. אבל הוא לא כותב מילה.
בסוף השבוע שעבר התפרסמה מודעה של התסריטאים הראשיים בסדרות הטלוויזיה שבישרו שהם לא יכתבו מילה בשביתה. עכשיו מתפרסמת מודעה דומה – ששווה המון מיליוני דולרים וגם כמה אוסקרים – של תסריטאי הפיצ'רים שמודיעים שגם הם לא כותבים מילה בזמן השביתה. ואפילו לא מוכנים להשתתף בפגישות פיתוח. הרשימה המצורפת מדהימה (וג'ון אוגוסט מוסיף שבגלל ההפקה המהירה של המודעה הם לא הצליחו להשיג את כל התסריטאים שהם ניסו להשיג, כך שמודעה עם רשימה נוספת עשויה להתפרסם בקרוב).


מודעת התמיכה של כותבי סרטי הקולנוע. (לחצו להגדלה. via John August)

ועוד כמה קטנים

* ג'ון אוגוסט הסתובב בהפגנה עם פדומטר. בסוף משמרת המחאה שלו נמנו 13,139 צעדים. או 6.6 קילומטרים של צעידה.

* עוד תסריטאי השיק בלוג עם דיווחים וצילומים מההפגנות.

* זוכרים את ג'וש פרידמן? תסריטאי צעיר שכתב בלוג מאוד מפורט בו כתב בהרחבה על מלחמתו להשיג קרדיט על "מלחמת העולמות", והאיש שלמעשה השיק את הטירוף האינטרנט סביב "נחשים על המטוס". מאז הקריירה שלו נסקה – עם תסריט ל"הדליה השחורה" מחד, וחוזה להיות התסריטאי הראשי (שואו-ראנר) בספין-אוף של "שליחות קטלנית", "עלילות שרה קונור". וכך, מרוב עבודה, הבלוג שלו נותר שומם מאז ינואר השנה. אבל עכשיו פרידמן שובת. אז איפה הוא יכתוב? בבלוג שלו. ועל מה יכתוב? על השביתה, כמובן.

ציטוטים שנשמעו בין המפגינים:

"This morning, I picketed with an 86 year writer, who wrote for 'Mr. Ed.' He said, 'It pisses me off that that fucking horse wound up speaking Italian, Polish and Rumanian, and I never made more than a nickel.'"

בשנות הששים, לפני שביתת התסריטאים הגדולה של העשור ההוא, הסוס בסדרה "מיסטר אד" הרוויח יותר מהתסריטאים

ועוד אחד (שאני מניח שאמור להצחיק את מעריצי "אבודים"):

"William Mapother, aka "Ethan Rom" from "Lost," walked the picket line Wednesday… BUT HE WASN'T ON THE MANIFEST!!!"

הישג ענק לאיגוד התסריטאים ביום רביעי: הוא הצליח לקבץ על מדרכה אחת כמאה מה-Show-runners של תוכניות הפריים-טיים שהביעו תמכה בשביתה ועזבו את העבודה על הסדרות שלהם. כפי שכבר כתבתי קודם, לא היה ברור מאליו האם ה-show-runners יצטרפו לשביתה. הם הרי נמצאים במעמד ביניים – הם אלה שעומדים בין התסריטאים ובין הרשתות. אז למי הם יצהירו נאמנות? אז הם בחרו צד. הנה וידיאו בו כמה מהם – כולל "מריצי-התוכניות" של "אבודים", "המשרד", "המגן", "אי.אר" ו"סקראבס" – מבהירים לתסריטאים שהם לצידם, כשזה המחיר של זה הוא בעצם לעצור את ההפקה על הסדרות שהם עצמם יצרו וחלמו.

=========

ועכשיו, כמה מילים על זכיינים כפויי טובה. קחו למשל את הכבלים. הם עכשיו זורקים מהממיר את סי.אן.אן. למה? החלטה עסקית, אני מניח. ענייני כסף. מחיר מול תמורה. יו נואו, כל מה שמעסיק אנשים שאין להם עניין בתוכן. אבל ההעפה של סי.אן.אן רוויית אירוניה. הרי מה בנה את הכבלים? מה גרם לחדירה הכה פנומנלית שלהם לאחוז כה גבוה של בתי-אב בישראל והפך את הכניסה שלהם לשוק הישראלי לפרט שזכה לסיקור ודיווח בכל העולם בתור אחוז חדירה חסר תקדים? זה היה סי.אן.אן.
הכבלים עלו לאוויר ב-1990. ההיענות בציבור היתה איטית. מהוססת. עד ינואר 1991. מה קרה אז? פרצה מלחמת המפרץ. הקהל בארץ היה צמא למידע, וכל מה שהיה זמין לו זה ערוץ 1 שהפך את דובר צה"ל דאז, נחמן שי, לטאלנט. גלי צה"ל ורשת ב' איחדו שידורים. כל המידע הגיע רק ממקור אחד: רשות השידור, והוא נסמך באופן מוחלט על דיווחי דובר צה"ל. אבל אנשים רצו לדעת יותר ופתאום היה להם איך: סי.אן.אן שידרה את צילומי הנפילות בשידור חי, ובמקביל את הדיווחים מהמתקפה האמריקאית על בגדד. הקהל הישראלי התנפל על הכבלים, הביקוש היה עצום, והכל בזכות סי.אן.אן. 16 שנה אחרי אין כבר אף אחד בהוט שכנראה היה באיזור ב-1991 ואין אף אחד שיגיד: רבותיי, אנחנו חייבים לסי.אן.אן את הקיום שלנו. אנחנו חייבים לצופים שלנו את סי.אן.אן, כי זה מה שהם באו בשבילו. נו, לכו תשכנעו אנשי כספים עם טיעונים של כבוד, קומון-סנס וסנטימנטליות. ואני? אני ממילא לקוח של יס. שיורידו מצידי בהוט מה שבא להם.

========

לכל אמצעי תקשורת יש את האירוע שמביא להבשלתו. לרוב, זהו אירוע משברי הגורם לקהל לחפש מקורות מידע חלופיים. הכבלים נכנסו לבתים בישראל בזכות מלחמת המפרץ. וחדשות ערוץ 2, למשל: מישהו זוכר שעד 1995 (שנתיים אחרי שהושק ערוץ 2) חדשות ערוץ 1 עדיין ניצחו ברייטינג את חדשות ערוץ 2? מה גרם למהפך? רצח רבין. הדיווחים של ערוץ 2 בימים שאחרי הרצח גרמו לצופים לפנות אליהם ולנטוש את מדורת השבט של חיים יבין. חדשות ערוץ 10, על פי אותו הגיון, צריכים עכשיו איזו מלחמה טובה או קטסטרופה אחרת, כדי לעקוף את ערוץ 2.
שביתת התסריטאים בהוליווד – בייחוד אם היא תימשך זמן רב – עשויה להיות נקודת המפנה ביחס של הציבור הרחב לאינטרנט. ולא רק הציבור, גם בעלי הבית של הרשתות והאולפנים. רק השנה התחילו הרשתות האמריקאיות לגשש את דרכם באינטרנט כמקום המציע תוכניות מלאות לצפייה. עד השנה האינטרנט – עבור בכירי הטלוויזיה, התקשורת והעיתונות – היה רק אמצעי עזר שאמור לקדם מכירות לטובת המדיה החוץ-אינטרנטית – עיתונים, שידורים, סרטים. רוב התאגידים עוד לא לגמרי הםנימו שהאינטרנט הוא הדבר עצמו, ולא העלון הפרסומי של שידורי הטלוויזיה.
גם בישראל זה מתחיל לחלחל, נורא לאט. עבור הזכיינים האינטרנט הוא עדיין מקום בו הצופים מוזמנים לקבל בונוסים אחרי סוף התוכנית. היחס אליו הוא עדיין חשדני. גם עבור רוב העיתונים. האינטרנט, רבותי, אינו מוצר נלווה לקידום המכירות. הוא הדבר עצמו.
ובתחום בלוגי הקולנוע: אין לי מושג איך זה מתבטא מבחינה מספרית אבל יש לי תחושה ששביתת התסריטאים הזאת הופכת את ניקי פינק לכוכבת הבלוגרים בהוליווד. הדיווח שלה פשוט פנומנלי בעיני. נדמה שזה המקום הראשון אליו מגיעים התסריטאים והטייקונים כדי להתעדכן מה קורה היום בחזית השביתה.

=========

ואפרופו חוסר נאמנות של זכיינים לתכנים שלהם: זוכרים שלפני שנים בודדות "עקרות בית נואשות" הביאו לימי ראשון של איי.בי.סי רייטינג שהשתווה כמעט למספרי הסופרבול? ששנתיים טקס גלובוס הזהב של אן.בי.סי הזיז את עצמו לימי שני כדי לא להפסיד ל"עקרות בית"? זו היתה סנסציית רייטינג מטורפת. בסך הכל לפני שלוש שנים. ועכשיו גם מארק צ'רי, יוצר הסדרה, שובת נגד דיסני, התאגיד שבבלותו רשת איי.בי.סי. ולצידו השואו-ראנר של "אבודים":

=========

גם התמיכה של השחקנים בתסריטאים אינה דבר ברור מאליו. אם נכנסתם לדיווחי השביתה מ-1988 שלינקקתי אליהם שלשום, ודאי ראיתם שהמצב היה אז שונה לגמרי. השחקנים לא התייצבו לצד התסריטאים. ואפילו התסריטאים עצמם היו מאוד מפוצלים ומסוכסכים סביב השביתה. הפעם, השחקנים מפגינים לצד התסריטאים. זו גם סולידריות, אבל גם הבנה שהתסריטאים הם חיל החלוץ: החוזה של השחקנים מול האולפנים יפוג ביוני 2008 והם יבואו לשולחן המו"מ עם אותן דרישות בדיוק – אחוזים מההכנסות על שידורים באינטרנט, בסלולרי ובאמצעי מדיה חדשים.

פטרישה היטון, מ"כולם אוהבים את ריימונד" וקתרין הייגל מ"האנטומיה של גריי" מפגינות. (Via Vulture)

פטריק דמפסי ואלן פומפיאו מצטרפים לשביתת תסריטאי "האנטומיה של גריי"

דיווח של "אנטרטיינמנט טונייט" מההפגנה של שחקני "האנטומיה של גריי". השחקנים לא שובתים, הם ממשיכים בצילומי הסדרה, שכרגע כתובה רק עד פרק 11. הם ויתרו על הפסקת הצהריים שלהם כדי להצטרף להפגנה ולהביע הזדהות.

שאר התוכניות שמתחילות להיפגע מהשביתה: העונה השביעית של "24" מצטלמת עכשיו. ההפקה נמצאת בפרק השישי. יש תסריטים מוכנים עד הפרק השמיני. ואחרי זה? הכל ייעצר. הרשת לא רוצה להעלות את הסדרה לפני שיש לה 24 פרקים ביד, כך שאם השביתה לא תיגמר עד ינואר יש סיכוי ש"24" תחזור למסך רק ב-2009. בשבוע הבא ישודרו הפרקים האחרונים במלאי של "המשרד". ואם "אבודים" תעלה לשידור בפברואר, זו תהיה עונה עם שמונה פרקים בלבד. אחרי זה כבר אין לרשתות כלום.


הצוות של "סקראבס" מצטרף לשביתה

=========

אד דקטר, אחד התסריטאים של "משתגעים על מארי", מציע רעיון לחבריו התסריטאים: אם יש כאן מישהו שלמד באוניברסיטה עם החבר'ה מגוגל – הוא כותב – בואו נפנה אליהם ישירות. עזבו את רשתות הטלוויזיה, בואו ניצור תוכניות ישירות לגוגל, על פי המודל העסקי שלהם המשלם אחוזים מהכנסות לבעלי זכויות היוצרים.

==========

השאלה שכולם שאלו בימים האחרונים: איפה ארנולד שוורצנגר? כמושל מדינת קליפורניה לשביתה הזאת יש השלכות כלכליות עצומות לאוכלוסיה שבאחריותו. וכשחקן (לשעבר?) הוא אמור להיות לצד התסריטאים. אז, בשעה טובה, הוא כנראה נכנס לעניינים ומנסה לגשר בין הצדדים.

===========

גארי מרשל הבמאי של "אשה יפה", ולפני זה יוצר הסדרות "ימים מאושרים", "הזוג המוזר" ו"מורק ומינדי" (ואח של פני) משווה את השביתה הנוכחית לארבע השביתות הקודמות שהוא השתתף בהן.

============

כל התוכניות מושבתות. חוץ מכמה אופרות הסבון. איך? אלה ההפקות היחידות שפנו במוצהר לתסריטאים שיבואו לכתוב בשמות בדויים מאחורי גבו של האיגוד. אין דבר בזוי יותר מלהיות שובר שביתה, אבל מתברר שיש עדיין שמוכנים לזה. אבל התסריטאים השובתים מסבירים לשוברי השביתה שזה פשוט לא ישתלם להם, לטווח הארוך.

בפודקאסט הזה, מהאתר samandjimgotohollywood.com, מסבירים צמד התסריטאים המתחילים סאם וג'ים מה כל כך רע בלהיות שובר שביתה (scab בלשון האיגודים). האזינו:

=====================

ראיון מצוין עם רון מור, היוצר של "בטלסטאר גלקטיקה" המחודשת, סביב סוגיות השביתה:

"Fundamentally this is about the internet, and this is about whether writers get paid for material that is made for the internet or if they're paid for material that is broadcast on the internet that was developed for TV or movies." Moore shared a story to illustrate the scenario, saying "I had a situation last year on Battlestar Galactica where we were asked by Universal to do webisodes [Note: Moore is referring to The Resistance webisodes which ran before Season 3 premiered], which at that point were very new and 'Oooh, webisodes! What does that mean?' It was all very new stuff. And it was very eye opening, because the studio's position was 'Oh, we're not going to pay anybody to do this. You have to do this, because you work on the show. And we're not going to pay you to write it. We're not going to pay the director, and we're not going to pay the actors.' At which point we said 'No thanks, we won't do it.'"

"We got in this long, protracted thing and eventually they agreed to pay everybody involved. But then, as we got deeper into it, they said 'But we're not going to put any credits on it. You're not going to be credited for this work. And we can use it later, in any fashion that we want.' At which point I said 'Well, then we're done and I'm not going to deliver the webisodes to you.' And they came and they took them out of the editing room anyway — which they have every right to do. They own the material — But it was that experience that really showed me that that's what this is all about. If there's not an agreement with the studios about the internet, that specifically says 'This is covered material, you have to pay us a formula – whatever that formula turns out to be – for use of the material and how it's all done,' the studios will simply rape and pillage."

=============

היום ב-10:00 בבוקר שעון לוס אנג'לס (שמונה בערב בתל אביב) ינסה איגוד התסריטאים לרכז למיקום אחד את ההפגנה הכי גדולה מאז תחילת השביתה. הכוונה היא להביא 3000 חברי איגוד אל שערי אולפני פוקס להפגנת כוח גדולה שתסכם את שבוע השביתה הראשון. יש תסריטאים שחוששים שלמרות שהשבוע הראשון אכן היה מצוין באירגונו והראה שהאיגוד מלוכד ושהתעשייה הקריאטיבית כולה לצידו, יש חשש מפני נפילה במצב הרוח כשהשביתה תימשך. אם אתם בלוס אנג'לס, הנה פרטי ההפגנה המתוכננת היום.

עוד משהו בפאתי החרם הדו מפיצי (במלאת לו שנה וחצי): זו כבר השנה השנייה בה מתחיל נובמבר ואני סוף סוף רגוע שלא אחמיץ את הדיווח בזמן אמת של הסרטים הכי מדוברים. כמו שיולי היא עונת הדובדבנים, כך נובמבר היא עונת הסקרינרים. ידידיי חברי הגילדות השונות באמריקה מתחילים לקבל משלוחים של כותרי די.וי.די שהאולפנים מאיצים בהם לראות כדי לקחת בחשבון בעת ההצבעה לפרסי סוף השנה השונים. הערימה המצטברת על שולחני כבר מדאיגה: מתי אספיק לראות הכל? מקווה לראות כבר בסוף השבוע את "Once" הכה מדובר, שנראה כאילו הוא נטול תוכניות הפצה מקומיות. על סקרינר של "The Savages" ("לסגור מעגל" בעברית) ויתרתי, כבר ראיתי אותו בחיפה. ואני בדילמה לגבי "There Will be Blood" של פול תומס אנדרסון. האם לחכות לסקרינר שלו, שמיועד לצאת בסוף דצמבר (באמריקה ההפצה היא של פרמאונט), כדי לכתוב עליו במקביל ליציאתו בארץ, או לוותר במקרה הזה על המרדף העיתונאי, להתייחס אליו פשוט כאל סרט של פ.ת אנדרסון, אחד היוצרים האהובים עליי באמריקה, ופשוט ללכת לראות אותו על מסך גדול, ביודעי שזה די מטרפד לי כל אפשרות – מלבד בבלוג – להתייחס אליו בדפוס בזמן אמת.

===============

ומצד שני, איזה מזל שיש פה ושם עוד ידידים מעולם ההפצה המקומי שעוזרים לי לראות סרטים יחד איתם. כך קרה לפני כשלושה שבועות כשהוזמנתי לצפות בעותק של "מייקל קלייטון", סרט שידעתי שאוחרם ממנו. על פי דפי ההפצה שבידיי הסרט הזה היה אמור לצאת ב-1 בנובמבר בארץ, שבוע שעבר. ראיתי אותו בתחילת שבוע שעבר, כתבתי עליו כמה מילים ל"שבעה לילות" (ראו בהמשך) וביקורת למדורי של היום. זה סרט שמאוד חיכיתי לו, גם בגלל אהדתי לג'ורג' קלוני, אנתוני מינגלה, סטיבן סודרברג וסידני פולק, המעורבים בו כמפיקים, וגם כי הוא נראה לי מעין "תביעה אזרחית" פוגש את "ארין ברוקוביץ'" בתוך "הפירמה", כולם סרטי עו"דים/תאגידים שאהבתי מאוד. לכן די התאכזבתי לגלות ש"קלייטון" הוא סרט טוב למדי שעטוף בשכבות עבות של סרט בינוני מאוד. די מפח. ואז מה אני מגלה? שהסרט בכלל יוצא ב-15 בנובמבר. שבוע הבא (חרם מפיצים, כנראה, כולל גם איפול על תאריכי היציאה). שבעיני זה מעולה: מי שלא רוצה ביקורות בשבוע היציאה, יקבל אותם שבוע לפני. הנה, "מייקל קלייטון": continue reading…

21:00: הללו את יוסטין מסוויטהום, המארחים שלי, שאחרי שש שעות פתר את הבעיה תוך שניה. ואני כבר הייתי על סף התקף לב. חזרנו לעסקים כרגיל.

16:00: הפוסט הזה עלה ב-13:00 וזמן קצר אחריו אתר קרס. אם אתם עדיין רואים רק פוסט אחד במקום את דף הבית הרגיל סימן שאנשי "סוויטהום" עוד לא פתרו את הבעיה. להמשך דיפדוף באתר ליחצו כאן.

מתי הלילה

(ויה סטיבי:) פול נוריס, היוצר של הקומיקס "אקווה-מן", מת. ויני צ'ייס מרכין ראש.

ועוד אחד: שלושה שבועות אחרי שדברה קר הלכה לעולמה מת ביום ראשון בעלה, פיטר וירטל, סופר ותסריטאי ומי שכתב את הרומן "צייד לבן, לב שחור", המבוסס על האירועים האמיתיים שקרו בזמן צילומי "המלכה האפריקאית" של ג'ון יוסטון. קלינט איסטווד ביים את הסרט על פי הספר ב-1990. ארנסט המינגוויי וגרטה גרבו היו חברי המשפחה.

ומה קורה בקופות?

נכון לאתמול ראו את "ביקור התזמורת" 187,000 איש.
את "רק כלבים רצים חופשי" ראו עד כה 31,000 צופים.

רוב צופי הקולנוע – ואפילו רוב העורכים בתקשורת – כבר מזמן שכחו, אבל חרם המבקרים על ידי שניים מהמפיצים עדיין נמשך. אמנם, רק שניים-שלושה מבקרים עדיין מוחרמים בפועל מההקרנות של מטלון ופורום כל השאר הפכו משת"פים חייכניים וידידותיים ליחצן. מגיעים להקרנות ולא כותבים ביקורת עד יום ראשון שאחרי יציאת הסרט. מצמרר בעיניי.
וכמו שכולם יודעים, למבקרים אין באמת השפעה על נתוני הקופות. אז למי אכפת, נכון? אבל כשסרט לא זוכה לכיסוי ביקורתי בסוף השבוע של היציאה, הקהל פשוט לא יודע שהוא שם. והכי חשוב: יודעים מה הטקסט העיתונאי שהכי משפיע על צופים בבחירת הסרטים שלהם בסוף השבוע? טבלת המבקרים של "עכבר העיר". והסרטים שהמבקרים מוחרמים מהם פשוט לא נמצאים שם בשבוע הבכורה, ולעיתים הם גם לא מופיעים שם אחר כך.
התוצאה? הבה נבדוק.

סוף השבוע האחרון של אוקטובר. "סימנים של כבוד" נגד "חקירה מעבר לקווים". "סימנים" יוצא בסוף השבוע עם ביקורות, חלקן מהללות חלקן פושרות. "חקירה" יוצא רק עם מסע פרסום, בלי עיתונות, בלי ביקורות, בלי נוכחות ב"עכבר העיר". מי מנצח?
את "חקירה מעבר לקווים" ראו בסוף השבוע הראשון שלו כ-9000 איש. את "סימנים של כבוד" – שמפיציו מסרבים למסור נתונים – ראו על פי הערכתי (מביקור באולמות הקולנוע ותשאול העובדים) כ-20,000 באותו סוף שבוע.

שבוע אחרי: "מעבר ליקום" נגד "אשת החלומות", "בעמק האלה" ו"עולם גדול מופלא".
את "אשת החלומות", שהוקרן לתקשורת, ראו כמעט 20,000 איש (המקום הראשון בישראל השבוע). את "עולם גדול מופלא" ראו גם די הרבה אנשים (לכו תוציאו מהם מספרים, אבל זה כנראה באיזור ה-10-15 אלף), את "בעמק האלה" ראו 9,000 איש את "ביקור התזמורת" 7,000. ואת "מעבר ליקום" בהפצת המחרימים? 1200 איש. או, על פי בוקס אופיס מוג'ו: 8,870 דולר.
אין ספק, החרמת מבקרים ודחיית הביקורות ליום ראשון שאחרי היציאה זה נכס עצום לאגו. ואנשי ממון, מה הם צריכים יותר מאגו מלוטש? כסף כבר יש להם.

שביתת התסריטאים, היום השלישי

דיווח מהשביתה בניו יורק – 1
דיווח מהשביתה בניו יורק – 2
ה"האפינגטון פוסט" מכסה את שביתת התסריטאים באופן ראוי להערכה. שווה לעקוב.
וזה עמוד דיווחי השביתה של "וראייטי", שם מעריכים שהשביתה הזאת תימשך פחות עד תחילת 2008.
ניקי פינק העלתה תמונות של מט גריינינג ולארי דיוויד מפגינים מחוץ לאולפני פוקס.
ג'אד אפאטו מתראיין על השביתה ותמיכתו בה (ויה פינק).

ושימו לב: הבלוג הרשמי של השובתים – unitedhollywood.com

ולא רק בלוגים הם יודעים ליצור, גם קטעי וידיאו הנה התסריטאים של "המשרד" בסרטון שצילמו מעמדת ההפגנה, בו הם גם מנסים להסביר בעצם למה הם שובתים:

(ויה MCN)
שביתת התסריטאים הקודמת היתה ב-1988 ונמשכה 150 יום. 22 שבועות. חמישה חודשים. וכולם יצאו חבולים ממנה. ה"לוס אנג'לס טיימס" שלף את דיווחיו מהארכיון והעלה אותם לאינטרנט (לעמודי הספורט?!) כדי להזכיר איך זה נראה אז, ואיך זה נגמר.