שביתת התסריטאים, היום ה-24

נציגי האולפנים והתסריטאים מנהלים מו"מ מאז יום שני והטילו איפול מוחלט על ההתקדמות. ניקי פינק שמעה הדלפות בסוף יום המו"מ הראשון, שהעסק מתקדם היטב ושיש תחושה אופטימית, אבל אחר כך נעצרו ההדלפות.
אבל התסריטאים ממשיכים בהפגנות. הנה למשל הפגנת תסריטאי סרטי האימה מחוץ לאולפני וורנר: הם הגיעו לשם כדי לבצע טקס גירוש שדים. "אנחנו לא חושבים שהאולפנים מרושעים", אמר אחד מהם, "אלא שרוחות מרושעות השתלטו עליהם". ואם זה לא יעבוד, אפשר לעבור לבובות וודו. אבל לפחות יצא מזה סרטון וידיאו משונה.

הפגנה משמעותית יותר, וטיפה פחות פגאנית (אם לא סופרים את גילברט גודפריד), התקיימה בניו יורק וקיבצה אליה לא מעט שחקנים. צוות "האפינגטון פוסט" היה שם במילים ובקטעי וידיאו. טים רובינס ודני גלאבר נאמו (שימו לב ללהט המרשים של גלאבר).

ויש מי שכבר מתכנן לשבור שביתה: קארסון דיילי, שמגיש באן.בי.סי את תוכנית הלייט-לייט-נייט, הודיע שהוא מתכנן לחזור לאוויר בשבוע הבא ושלח מייל לכל מי שהוא מכיר – כולל הרופא שלו ואמא ואבא – בו הוא ביקש ממכריו להפיץ את המייל הלאה ולהתקשר למספר טלפון בו הם מתבקשים להציע לו בדיחות לתוכנית, כי הרי התסריטאים שלו בשביתה ואין מי שיכתוב לו בדיחות (האתר "האקדח המעשן" מציג את המייל המפליל). גילדת התסריטאים גינתה את דיילי על שהחליט לחצות את הקווים ולחזור לשדר בשעה שלטרמן, אוברייאן ולנו (כולם חברי איגוד התסריטאים) מפגינים סולידריות. והם גם מגנים אותו שהוא מאיץ באנשים להפוך לשוברי שביתה.
אולי קרסון דיילי צריך לראות מה תסריטאי סרטי האימה עושים לשוברי שביתה:

זהו, עונת פרסי סוף השנה החלה באופן רשמי. "Into the Wild" של שון פן הוא הזוכה הראשון של העונה, כשזכה אמש בפרסי גות'אם בברוקלין. ואתמול בבוקר – שעון לוס אנג'לס – הוכרזו המועמדויות הראשונות של העונה, לפרסי האינדיפנט ספיריט (להפקות עצמאיות ודלות תקציב). וכך מסוכמות המועמדויות על ידי העיתונאים השונים:
עיתונאי קולנוע אמריקאים: "אני לא שם" של טוד היינז מוביל עם ארבע מועמדויות.
עיתונאי שואו-ביז: פוקס-סרצ'לייט מובילים עם 11 מועמדויות.
בלוגר ישראלי: "ביקור התזמורת" מועמד לאינדיפנדנט ספיריט בקטגוריית הסרט הזר!

"אני לא שם", הלא-סרט על לא-בוב דילן, זכה לארבע מועמדויות בדיוק ביום בו מפיציו הישראליים שלחו מייל מגמגם שבו הם לא בטוחים אם הוא ייצא ב-27 בדצמבר, כפי שנקבע, או אולי ב-3 בינואר, או מתי שיתפנה אולם בסינמטק. נו, העיקר שייצא. גם המועמד המוביל השני, "הפרפר ופעמון הזכוכית" היה אמור לצאת בארץ בסוף דצמבר אבל בינתיים נדחה לאיזור פברואר. גם "זהירות, תשוקה", "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ו"מרגו בחתונה" אמורים לצאת בשבועות/חודשים הקרובים בארץ. הסרטים היחידים במועמדויות שכרגע אומרים משהו לצופה המקומי הם "בכוח הלב" (מועמד לסרט הטוב ביותר), "מלצרית" (מועמדות לתסריט הבכורה), "ראיון לילי" (מועמדות לשחקנית), "עניין של שם" (מועמדות לשחקן משנה) ו"אהבה מטורפת" (מועמד לסרט תיעודי). חלק מהסרטים האחרים הוקרנו בפסטיבלים, וחלק מהם אמורים עדיין להגיע להפצה מקומית: "פרספוליס", "2 ימים בפריז" ו"לסגור מעגל" ("The Savages"). אחרים הוקרנו בפסטיבלים, ובזאת התאדו מחיינו: "ונאג'ה" (חיפה), "Rocket Science" (ירושלים), "ליידי צ'טרלי" (חיפה), "סיפורי אקדח" (חיפה), "Manufactured Landscapes" (ירושלים). ואחרים הם חברים גאים במועדון הגנוזים, חפשו אותם בדי.וי.די: "The Lookout", "Year of the Dog", ו"Talk to me". מה קורה עם "ג'ונו", "פרנואיד פארק", "Once" ו"Before the Devil Knows You're Dead"? אין לי מושג.

ומי המתחרים של "ביקור התזמורת" בקטגוריית הסרט הזר (שימו לב שכאן מדובר ב"סרט זר" ולא ב"סרט בשפה זרה", כי חוץ מ"ביקור התזמורת" יש גם אם "Once" דובר האנגלית)? קודם כל, "פרספוליס", שהולך להיות המועמד המוביל גם בקטגורייה המקבילה באוסקרים; "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שזכה בקאן וזוכה לביקורות מעולות (אבל, כפי שדווח, לתגובות צוננות בקרב קהל מצביעי האקדמיה המנומנם); "ליידי צ'טרלי" הצרפתי; וכאמור, "Once", שזכה לאהדה רבה ונראה כזוכה כמעט ודאי בקטגורייה הזאת.

ולמרות ש"אני לא שם" מוביל במועמדויות, האם יש לו סיכוי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר? אני בספק (לפני שראיתי). צריך לזכור שהאינדיפנדנט ספיריט הוא פרס "מיס סאנשיין הקטנה". לכן "ג'ונו" (שאמור להיות מבדר ושנון ומחמם לב) ו"הפרפר ופעמון הזכוכית" (המרגש עד דמעות) הם המובילים הבולטים לזכייה. "מלצרית" של אדריאן שלי בוודאי יזכה בפרס התסריט.

הטקס ישודר יום לפני האוסקרים, ב-23 בפברואר. ותאריך היעד הבא הוא יום חמישי, ה-13 בדצמבר בשלוש אחרי הצהריים, כשיוכרזו המועמדויות לגלובוס הזהב.

זה היה סוף השבוע של חג ההודיה בו נלחמה הנסיכה מ"מכושפת" (שעוד לא ראיתי) נגד הלוחם של "בייוולף" (שראיתי כבר פעמיים) על המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בעולם. באמריקה ניצח "מכושפת". בשאר העולם ניצח "בייוולף", שמציג ב-26 מדינות מול שמונה מדינות בלבד של "מכושפת" (שייצא בהמשך השנה בשאר אירופה).

ומה בישראל? מי ניצח? "מכושפת" או "בייוולף"? ובכן, המאבק היה צמוד אבל יש מנצח. כלומר, מנצחת. כלומר, שני מנצחים. "מכושפת" הוא הסרט שנמצא השבוע במקום הראשון בארץ, עם 148,000 דולר בהכנסות (שהם כ-18,000 כרטיסים). "בייוולף" במקום השני עם 122,000 דולר (שהם כ-15,000 כרטיסים). אבל "מכושפת" הופץ ב-56 עותקים (חצי בעברית וחצי באנגלית) ו"בייוולף" הבלתי מדובב הופץ ב-26 עותקים בלבד. כך שבחישוב פר-קולנוע "בייוולף" הוצג מול אולמות מלאים יותר.

וכמה מ-15,000 הכרטיסים של "בייוולף" נמכרו באולם האיימקס בקרית ביאליק? לא יודע. מג.ג לא מוסרים.
באמריקה, לעומת זאת, גרסת האיימקס משגשגת: "בייוולף" מוצג באמריקה ב-84 מסכי איימקס, מתוך 3200 האולמות בהם מציג הסרט. בשעה שבשבוע השני הכנסות הסרט רשמו ירידה של ארבעים אחוז, הירידה בהכנסות באולמות האיימקס בסוף השבוע השני היתה רק של 15 אחוז. מתוך 56 מיליון הדולר שהסרט כבר הכניס בעשרה ימים, 9 מיליון הם הכנסות מהאיימקס בלבד. כלומר שישית מסך ההכנסות נצברו מאחד חלקי 38 של כמות האולמות.

ו"אבידות ומציאות" הגיע אחרי סוף השבוע השני ל-20,000 כרטיסים.

דף הבית של "סקרין דיילי" היה מפוצץ אייטמים ישראליים אתמול:

– "תהלים" של רפאל נדג'ארי זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו-פילמקס (שזה לא פסטיבל טוקיו המפורסם הגדול בו זכה מוקדם יותר השנה "ביקור התזמורת", אלא פסטיבל אחר, קטן יותר).
– "מדוזות" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאן-לואי בארגנטינה. (אני מכיר את פסטיבל מאר-דל-פלטה בארגנטינה. זה כנראה אחד קטן יותר, שזו היתה שנת הבכורה שלו). הנה הדיווח מאתרו של אתגר קרת.
– "השוטר" של נדב לפיד, שנמצא בשלבי טרום-הפקה, זכה ב-15 אלף דולר מענק קו-פרודוקציה בפסטיבל סלוניקי. הוא גבר על 13 סרטים אחרים מאזור הים התיכון.
– קרן הקולנוע העולמית בברלין תשקיע במימון סרטו החדש של תאופיק אבו וואיל ("צמאון").

וגם "וראייטי" מתעדכנים מה קורה בישראל ומדווחים על החוזה-האו-טו-טו-חתום של אילן דה-פריס בסינמטק ירושלים ועל תוכניותיו הקרובות של כתרי שחורי, עכשיו כשוויתר על ניהול סימטק ירושלים והכריז שהוא נשאר בקרן לעתיד הקרוב והחליט שלא לעזוב ולחפש מחליף. רגע. אמממ… מי חתום על האייטמים האלה? אוי, ביזיון. הכל פרוטקציה בבלוג הזה.

ועוד כותרות קולנוע ישראליות מהיממה האחרונה:

– הסרט הבא של איתן פוקס וגל אוחובסקי יופק בגרמניה על ידי החברה שהפיקה את "חיי אהבה", שזוכה כעת לביקורות אוהדות.
– הסיפור העגום על גיבורת "בובות של נייר" שגופתה נמצאה השבוע בצד השני של העולם, ומסעו של תומר הימן לביקור משפחתה במנילה.
– צילומי הסרט "סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון יתחילו בסוף נובמבר ויימשכו שישה שבועות ברמלה וביפן. האמת, התקציר של הסרט נשמע לי קיקיוני להפליא: חבורה של שמנים מחליטים לא לרזות אלא לחבק את משמניהם ולהפוך לשחקני סומו. אבל כשאני קורא היום בהודעה לעיתונות שאת התפקיד הראשי יבצע איציק כהן (שהיה מעולה ב"המפיקים") והצלם הוא דוד גורפינקל פתאום אני חושב שאולי יש כאן משהו.

ומהנעשה בשאר העולם:

– קוסטה-גאוורס יעמוד בראש חבר השופטים של פסטיבל ברלין בפברואר. מאיפה שלפו אותו פתאום?
– "מצונזר", הסרט של בריאן דה-פלמה על המלחמה בעירק, עשה הרבה רעש בפסטיבל ונציה ובפסטיבל ניו יורק, אבל בסוף השבוע הוא יצא למסכים באמריקה והתפגר. לפחות הוא בחברה טובה: אף אחד מסרטי "גל סרטי המלחמה בעירק" לא הביא קהל בחודש האחרון – "חקירה מעבר לקווים", "בעמק האלה" ו"כאריות לכבשים".

אני, מצידי, לא נרגעתי מזה ששרה אדלר, השחקנית הישראלית המועדפת עלי כרגע (עד שתחזור לחיינו מאיה מרון מהמקום שהיא מתחבאת בו), כיכבה השבוע בפעם השנייה תוך ארבעה חודשים על שער "פנאי פלוס". שיק!

המשא ומתן בין התסריטאים והאולפנים מתחדש הערב כך שאני מניח שמחר בבוקר נזכה לאחת משלוש כותרות: השביתה הסתיימה, המו"מ פוצץ השביתה תימשך לנצח, או המו"מ מתקדם לאט באווירה חיובית ואין בשורות.
ואם שני הצדדים יצפו בסרטון המתוק הזה, שהופק על ידי צמד תסריטאים שובתים, אולי עיניהם יצטעפו וגרונם יוצף רגש ודמעות.

השיר, אגב, למי שמתגעגע לסבנטיז, הוא של אינגלנד דן וג'ון פורד קולי מ-1976. ככה הם נראו.

בעוד כשבוע: בשורה בלוגית נאה.

==========

בתי הקולנוע של רשת רב חן בקניון שבעת הכוכבים ארנה עומדים להיסגר בקרוב, כך נודע לי השבוע. במקומם – ממש כמו במקרה לב אביב וקניון סביונים – יוקמו שטחי מסחר רגילים של מותגי אופנה. במקרה של רשת תיאטראות ישראל, מפעילת רשת רב חן, סגירת בתי הקולנוע בקניונים היא חלק מאסטרטגיה מוצהרת של הוצאת המולטי-פלקסים הקטנים מהקניונים ובמקום זאת הקמת מגה-פלקסים, שהם בעצמם קניני קולנוע יעודיים, המכילים בין 15 ל-20 אולמות. המגה-פלקס הבא של הרשת, אחרי יס פלאנט ברמת גן, מוקם בימים אלה בצומת הצ'ק-פוסט בחיפה. תגובת הרשת לא נמסרה.

=========

הייתי קצת מנוטרל מהמחשב בימים האחרונים – רק סיבות טובות, לא מחלות או מצוקות – ופספסתי את הבשורה הדי מרגשת הזאת שהעלה ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2 ביום רביעי: רודריגו גרסיה ("Nine Lives") יביים את הגרסה האמריקאית ל"הכוכבים של שלומי" בהפקת סלמה האייק ובהפצת MGM. שמי זרחין ואיתן אבן זורחים.

===========

"נינט תשחק בסרט של דני לרנר". זו כותרת נהדרת. והלוואי וייצא ממנה משהו, הייתי רוצה לראות את נינט בסרט של דני לרנר. אבל מאז הכותרת הזאת למדתי להטיל ספק בידיעות האלה.

============

תודה לדורון פישלר על הלינק: דיוויד פולנד מחמיא ל"בופור". ואם לפני שבוע ישב כהן בשורות האחוריות של הסינמטק כשעפר שכטר שאל את ראשי האולפנים והסוכנים ההוליוודיים איך הוא וחבריו השחקנים יוכלו להשתלב בהוליווד, הרי שכעת – בזכות ציטוט אחד של פולנד – כהן יכול לצפות לקבל טלפונים: The star of the film is 23-year-old Oshri Cohen, a visual combo of Jason Patric and Hayden Christensen.

=============

שתי יוזמות פרטיות מסקרנות עליהן שמעתי השבוע: צמד צופים שראה בסינמטק את "חותכי ורידים: סיפור אהבה" של גוראן דוקיץ' על פי אתגר קרת, מנסה לבדוק אפשרות לרכוש בעצמו את זכויות ההפצה של הסרט בארץ ולממן אותן על ידי מגבית אינטרנטית, בדומה למכירת מניות.
ומן העבר השני: צופה שרצתה לפצוח בשירה עזה בעת הצפייה ב"מעבר ליקום" בקולנוע גת, התבאסה מכך שבקולנוע לא מקובל לשיר והיא מנסה להרים הקרנת sing-a-long של הסרט, בה הקהל יוזמן לשיר עם הדמויות את שירי הביטלס ולא רק להנהן בראש לצליליהם.
רעיונות אדירים, שניהם.

==============

מהנעשה בשוהם/מודיעין

בשוהם ייפתח השבוע בית קולנוע חדש. ההודעה לעיתונות לא מוסרת הרבה אבל אני מבין ממנה שמדובר בקולנוע עצמאי שאינו חלק מאחת הרשתות הגדולות, שזה כבר מבורך. אבל אני לא מבין ממנה אילו סרטים יוצגו שם. ובעיקר אני לא מבין את הניסוח של ההודעה לעיתונות (עשיתי קופי-פייסט):

השבוע יפתח בית קולנוע , במרכז המסחרי, המקום כולל מתחם בית קולנוע חדיש, שכולל 2 אולמות כשבכל אולם 120 מקומות ישיבה מפוארים. באולמות הושקעו מערכת קולנוע מהמתקדמות בעולם , כיסאות מרופדים לנוחיות ולרווחת הצופים. מחוץ לבתי קולנוע מתחם שכולל אספרסו בר, ומזנון.

פששש… כסאות מרופדים. ואני סקרן לדעת מה זה "בית קולנוע חדיש" ו"מערכת קולנוע מהמתקדמות בעולם". אחכה בסבלנות ליום הפתיחה – יום רביעי הקרוב – כדי לגלות.

ובינתיים, במודיעין:

אולם תרבות חדש נפתח במודיעין, כנראה גם שם עם כסאות מרופדים, דבר שהביא לאירוע הפתיחה לא רק את ידועני מודיעין וכמה פוליטיקאים אלא גם את כתב הווידיאו הנמרץ של פורטל מודיעין באתר go443. כולם חגיגיים, מברכים, שמחים. אלא שאז מתחילה ההצגה: ומה הובא למודיעין לחנוכת האולם החדש? אללי: השיקוץ "Avenue Q". כמה אנשים יוצאים מההצגה, כמה אף זועפים על הבחירה סרת הטעם לטעמם, והכתב הנמרץ מאבחן סקנדל במשמרתו ועט על הסיפור. הוא שואל את כולם, אבל לא בדיוק במילים אלה, "איך ייתכן שהצגה עם בובות שעושות סקס מוצגת בעירנו התמה והבתולה?". את מנהלת האולם שזה עתה נחנך הוא צולב בכריזמה זועמת על השז-לונג האדום שלה ודורש את התשובות שמגיעות לו. משום מה הוא שוכח לשאול "האם מ'מותו של סוכן' לא היו יוצאים עוד יותר הרבה אנשים באמצע"? קטע הווידיאו המצורף כה מצמרר בעליבותו שהוא שיעור מאלף בעיתונות חוקרת (ובאינסטינקטים העיתונאים הכי פחות מפותחים), אבל גם במושג הזה "תרבות" ואיך הוא מנוצל לצרכי פוליטיקה, ולמניפולציה תקשורתית. ומשום מה במודיעין נורא מאוהבים בפראזה "באמנות כמו באמנות…". אלדד זיו דורש תמלוגים.
אגב: חבר שלי שמשחק ב"Avenue Q" הזמין אותי להצגה (לא במודיעין, תודה לאל) וממש נהניתי. לא ראיתי את המקור מברודוויי, אבל כבר למדתי שעדיף לא להשוות. החריזה היתה מבדרת, הדינמיקה סוחפת, הליהוק היה מבריק (יש לי תחושה שמיכל ינאי בישראל טובה יותר מגארי קולמן באמריקה) והאווירה היתה שמחה מכף רגל ועד ראש. אבל אל תספרו את זה לחברי מועצת עיריית מודיעין, או לכתבי העיר.

אוקיי, זה הולך להיות מעניין: אם כל הסרטים העלילתיים האחרונים שהוצגו בגרסאות איימקס צולמו ב-35 מ"מ ואז נופחו ל-70 מ"מ (בשיטה המכונה IMAX DMR), בשנה הבאה ינסה כריס נולן להציג חזון הפוך. הוא צילם את "The Dark Knight" במצלמות איימקס (70 מ"מ, 15 פרפורציות לפריים). זה כמובן ייראה נהדר כשהסרט יוקרן על מסכי איימקס, אבל יהיה גם מעניין לראות איך זה יבוא לידי ביטוי מבחינת רזולוציה כשהסרט יצומצם לגרסאות ה-35 מ"מ שלו. הנה סרטון, שיגרום למעריצי באטמן לרייר על חולצתם, בו מסביר נולאן – תוך הדגמות מהסרט שעדיין בהפקה – על השילוב של מצלמת איימקס בסרט:

continue reading…

מדי פעם קוראים ראיון עם במאי שמספר על הפעם הראשונה שראה סרט כמו "המסע השביעי של סינבאד" או "יאסון והארגונאוטים" או אפילו "התנגשות הטיטאנים", סרטים שאת סצינות האקשן שלהם הנפיש איש האפקטים האגדי ריי הריהאוזן, ואיך הצפייה בסרטים האלה גרמו לו לרצות להיות במאי. ובכן, דומני שבעוד 30 שנה יהיה מי שיזכיר את סצינת הסיום של "בייוולף" כרגע כזה שגורם לאדם, שסתם נכנס לראות סרט להנאתו, להפוך את הקולנוע לאובססיה, לקריירה, לייעוד.
ראיתי את "בייוולף" פעם אחת באיימקס 3D ופעם שנייה בגרסת ה-35 מ"מ הרגילה. מצחיק: למרות שהסרט הזה עדיין מוקרן ביותר עותקי 35 מ"מ סטנדרטיים מאשר עותקי תלת מימד – בין אם באיימקס או 3D דיגיטלי – נדמה שהתחושה היא שהסרט הזה נועד בראש ובראשונה להיראות בגרסאותיו עתירות הרזולוציה. ובכן, גרסת האיימקס הופכת את הסרט הזה להיסטורי. זו טענה פרובלמטית, כי היא טוענת שמה שחשוב בסרט הוא המדיום, הטכנולוגיה, ולא התוכן. וכי מה יהיה בעוד חצי שנה כשהוא ייצא בדי.וי.די? האם ללא אולם גדול, סאונד רועם ומשקפי תלת מימד אין טעם לצפות בו? האם הסרט הזה הוא רק גימיק טכנולוגי? דיסק הדגמה מרהיב מבחינת צליליו אבל עקר מבחינה מוזיקלית איתו אפשר להמחיש את איכויותיה של מערכת שמע יקרה? קצת כן. אבל לא רק. כשם שאהדתי את "רכבת לקוטב" – בעיקר את סצינות הרכבת – מבלי שראיתי את גרסת האיימקס שלו, כך נדמה לי שהייתי מחבב את "בייוולף" גם אם לא הייתי רואה אותו באיימקס. אמנם הייתי תוהה לאן נעלם זמקיס, האיש עם שמחת חיים ממזרית וחוש מפותח לאירוניה, ומי באמת ביים את הסרט הרציני והברוטלי כל כך הזה. אבל גם לכך מצאתי לבסוף תשובה. אבל לא יהיה לי מנוס מלתת את חוות הדעת המאוד לא מתוחכמת, זו שמתייחסת לקולנוע לא רק כאמנות אלא גם לטכנולוגיה, לא רק לחוויה אינטקטואלית אלא גם לחוויה פיזית: "בייוולף" באיימקס משפיע על כל הגוף. בעיני זה אדיר כשסרט מסוגל לעשות את זה.

שתי הערות טכניות:

1. מחיר כרטיס באיימקס יקר יותר באופן משמעותי מכרטיס לסרט רגיל. במקרה הזה אני חושב שהמחיר עדיין מוצדק.

2. אחד הדברים שמנעו את כניסת האיימקס לישראל – חוץ מהעובדה שכל עותק עולה 25,000 דולר וסרט תלת מימד צריך להיות משונע ב-72 גלגלים נפרדים – הוא עניין התרגום לעברית. איימקס הוא מסך ענק. העיניים צריכות לשוטט בו כדי להכיל את כולו, חוויית הצפייה פעלתנית להפליא, ובמסך כזה אי אפשר פשוט למקם את הכתוביות בתחתית המסך פשוט כי אז תהיו עסוקים בקריאה במקום בלראות כל מה שקורה מעל.לכן כל סרטי האיימקס שהגיעו עד כה לישראל דובבו לעברית. "בייוולף" מתורגם. והתרגום מוקרן ממקרן וידיאו ישירות על המסך, בתחתית הפריים, באותיות די קטנות. כך מי שהאנגלית שלו לא מספיק טובה וזקוק לקרוא כל מילה בתרגום עשוי לפספס משהו מהחוויה.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, הנה הגרסה המקורית והמלאה לביקורת שלי, קיצרתי אותה למטרות דפוס בגיליון "פנאי פלוס" משלשום.

continue reading…

צריך לתת קרדיט לאיליי רות שהצליח השנה להפוך את חג ההודיה למתחרה של האלווין מבחינת אסוציאציות האימה והאלימות, והכל בזכות הטריילר-הפיקטיבי הדי מבריק שלו ששולב בפרויקט "גריינדהאוס" של טרנטינו/רודריגז. רוצים תזכורת? הנה (זהירות: סקס ואלימות)

.
.
ועכשיו, אם אתם גרים בארצות הברית וחוגגים הערב את חג ההודיה, תוכלו להזדרז ולקנות חולצה מתאימה:


.
.
או לשלוח למכריכם אימייל מברך עם gif חגיגי:

===============

עיתונאית הקולנוע שהכי מתעבת את איליי רות היא ניקי פינק, לכן זה בוודאי אירוני שאני מקבץ אותה לאותו פוסט איתו. פינק קיבלה מגילדת התסריטאים חתיכת מתנת חג מרשימה: כאות תודה לסיקור שלה את שביתת התסריטאים האיגוד נותן לאתר שלה את הקרנה הבכורה האקסקלוסיבית לסדרת תשדירי שירות שנועדו ליצור הזדהות ולהגביר עירנות לקיומה של השביתה ונושאיה. את הסרטונים ביימו בין השאר פול האגיס ורוד לוריא ומשתתפים בהם שחקנים רבים, המביעים תמיכה בתסריטאים השובתים, שבלעדיהם הם "ללא מילים". פינק תציג את הסרטונים בבלוגה deadlinehollywooddaily.com באופן בלעדי מהיום בשבע בערב שעון תל אביב, עד יום ראשון בערב. מיום שני הם יוצגו באתר SpeechlessWithoutWriters.com

שון פן, מתוך אחד מחמישים סרטוני Speechles without Writers


לורה ליני, מתוך אחד מחמישים סרטוני Speechles without Writers

לא אהיה מול המחשב בערב, אז אני משאיר את התגובות לכם: מה דעתכם עליהם? על הקמפיין? הביצוע? המסר? היוזמה?

שנאתי את "דרך לא שמורה". הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס", 15.11.2007

"דרך לא שמורה" דומה מדי להמון דרמות אמריקאיות עצמאיות שנעשו בשנים האחרונות. בהבדל אחד: הוא גרוע יותר

איזה מזל שטרי ג'ורג' כתב וביים את "דרך לא שמורה". עוד לפני שאני מגיע להתמודדות עם סרט כמוצר אמנותי או בידורי, והאופן בו הוא מגיש את טיעוניו ורגשותיו לצופה, אני גם חווה אותו באופן פרטי. וסרט הנפתח בכך שילד נדרס אחרי חמש דקות של סרט, ומשם הדרמה רק הולכת ונהיית מייסרת יותר, על רגשות אשמה והתמודדות עם אובדן, הוא סרט שכל גופי מתקומם מולו. אם ביקורת קולנוע לא היתה המקצוע שלי ולה מחויבותי ואם "דרך לא שמורה" היה סרט שהייתי נקלע אליו כצופה מן המניין, כנראה הייתי קם ועוזב את האולם בתום רבע שעה. הוא פשוט מפרך מדי רגשית לצפייה, והוא מציע בתמורה כל כך מעט שצריך לתהות איזה ערך, מלבד שעה וחצי של מירורים בבכי, יש לצפייה בסרט.
אבל, כאמור, מזל שטרי ג'ורג' כתב וביים אותו. כי אם הוא היה מגיע לידיו של במאי טוב, יש סיכוי שהייתי שוקע בקונפליקט: הנושא בלתי נסבל (לפחות לעיניו של אבא לילדים קטנים שלא אוהב שלוחצים לו על כפתור "הילדים שלך יכולים להיקטף ממך בכל רגע נתון") אבל הטיפול הקולנועי/האמנותי/התסריטאי היה יכול להיות משובח. ואז לסרט היה יכול להיות ערך אמנותי, אולי אפילו צידוק, או איזושהי משמעות מלבד פריסת העלילה, אבל היה לי קשה להתמודד איתו או להגן עליו או אפילו לצפות בו. אלא שג'ורג', גוד בלס הים, הוא בעיניי באופן עקבי אחד התסריטאים הבינוניים ביותר, לפחות ביחס לכבוד ולמעמד להם זכה. הוא לחלוטין אובר-רייטד. החל מסרטיו עם ג'ים שרידן ("בשם האב") ועד סרטיו כבמאי ("מלון רואנדה"), ג'ורג' הוא קולנוען שפועל בנתיב הצר ביותר של הברור מאליו, הצפוי, הנדוש והבוטה. כבמאי הוא מצליח למצוא ביטוי מושלם לתסריטיו הבינוניים: הוא מייצר סצינות עקרות מפיוט, נטולות מעוף שרק מנסות להלום בראשו של הצופה בזכות שימוש מופרז במצוקה, יגון, כעס, אשמה וביטוייהם הצווחניים ביותר. כך שאין דילמה וקונפליקט: הנושא בלתי נסבל, הסרט גם.
ב"דרך לא שמורה" דורס מארק רופאלו את בנם של חואקין פיניקס וג'ניפר קונלי. רופאלו בורח מזירת התאונה ומשם מתחיל לחוש המון רגשי אשמה. פיניקס, מצידו, יוצא לחפש נקמה אחר מי שהרג את בנו, כשהוא מתמלא יותר ויותר זעם. העלילה מתרחשת בעיירת חוף אמידה ופסטורלית בקונטיקט, בה כולם מכירים את כולם וחייהם של ההורג והקורבן שזורים אלה בתוך אלה, והיא מנסה – אם הבנתי נכון – להוקיע קצת את האמריקאים על הזחיחות שלהם, על כך שהם ממוגנים ושאננים אבל לא יודעים מהו צער אמיתי, או מה טיבו של המוות והחיים לצידו. אלא שהמשמעות הזאת נדחסת בתוך סצינה אחת מיותרת למדי, שסביבה רצף סצינות בהן התובנות שלי כצופה רק מתחדדות: אני לא מחבב אף אחת מהדמויות, אין אף אחת מהן שאני מאמין שזו דמות בשר ודם ושפעולותיה מבוססות על רגש או הגיון. הדמויות נמצאות שם רק כדי לייצג ארכיטיפיים רגשיים, שרק גורמים לנו לתהות – מלבד הצער הנובע מהסיטואציה הטראגית – האם הם לא קצת אהבלים בתגובותיהם? תוסיפו לכך את הליהוק הכל כך רע לתפקידים הגבריים – רופאלו ופיניקס, שני שחקנים לא רעים, שפשוט מגלמים כאן דמויות שאתם לא יכולים לקבל כסביר שאחד מהם היה יכול להיות הדמות הזאת – והתוצאה נהיית כבר גרוטסקית (הנשים בסיפור, ג'ניפר קונלי ומירה סורבינו, שתיהן זוכות אוסקרים, מוצלחות בהרבה, אבל תפקידן כמעט זניח ביחס לעלילה הניאנדרתלית על מסעו של גבר אחד לצוד גבר אחר). "דרך לא שמורה", בגלל הבוטות של ג'ורג' וחבטותיו בפרצופי קהלו, הוא מהסרטים האלה שתוך חמש דקות הרגישים בקהל יתחילו לייבב. אחרי עשרים דקות זה כבר יהיה בכי קורע לב. בתום שעה וחצי תרגישו שהייתם בשבעה של אנשים שאתם לא מכירים, וכנראה שגם לא היה לכם עניין להכיר אותם או לשמור איתם על קשר.

תוספות:

1.
אורי קליין מזכיר שהסרט הזה של קלוד שברול טיפל בעלילה דומה בצורה מוצלחת יותר. אני רוצה להזכיר דווקא את הסרט הזה של שון פן כדוגמה טובה משניהם.

2.
"דרך לא שמורה", עם העלילה הטראגית, השילוב בין שתי משפחות, המיקום בעיירה לירית, פסטורלית ואמידה הוא אחד בסדרת סרטים שצצו בעשור האחרון ושהפכו, משום מה, לייצוג של הקולנוע האמריקאי העצמאי, זה הפונה לקהל בוגר. "סופת קרח" של אנג לי הוא הבכיר והמוצלח בחבורה, אבל מאז נעשו סרטים נוספים ש"דרך לא שמורה" מנסה לחקות לא מעו מהם: "21 גרם" (אשמה, ילד מת, תאונת דרכים), "בחדר המיטות" (אב מחפש נקמה), "בית של חול וערפל" (ג'ניפר קונלי בוכה הרבה), "ילדים קטנים" (עיירה קטנה, ילדים בסכנה, משפחות מתפרקות, ג'ניפר קונלי), "דלת נסתרת" (משפחה מתפרקת, רגשות אשמה של האם בעקבות מות הבן בתאונה), "אהבה במקום אחר" (מארק רופאלו מלא רגשות אשמה) ו"מישהו לסמוך עליו" (שוב, מארק רופאלו מלא רגשות אשמה, וגם ילדים, תאונת דרכים, אובדן).

3.
הרבה רד-סוקס בזמן האחרון. "דרך לא שמורה" כמו גם "אהבה מליגה אחרת" מלפני שנתיים עוסקים – בקטנה – בכך שהקבוצה הכי מפסידנית באמריקה, אבל עם אוסף מעריצים אדוק ונאמן – פתאום נהייתה ווינרית. הרד סוקס זכו גם השנה וגם ב-2004, בזמן צילומי "אהבה מליגה אחרת" של האחים פארלי באליפות העולם בבייסבול.