continue reading…

בשעה טובה! פרשת "ביקור התזמורת"/"בופור" הגיעה ל"ניו יורק טיימס". איזבל קרשנר, כתבת ה"ניו יורק טיימס" בירושלים מדווחת משדות הקטל. וג'פרי וולס מוסיף עדכון לעדכון לעדכון. עייפתי.

============

ועוד בשורות על ישראלים בהוליווד. זו הפעם השניה השנה שרם ברגמן – ככל הידוע לי האיש היחיד בתבל שהגיע מראשון לציון להוליווד – מנפיק לקולנוע העצמאי את הכותרות הכלכליות הכי מסעירות שלו. אחרי ששבר שיאים בפסטיבל סאנדאנס האחרון במכירה של הסרט דובר הספרדית "לה מיסמה לונה" ("אותו ירח"), הגיעה הבשורה שלשום שהסרט "האחים בלום", שכתב וביים ריאן ג'ונסון ("בריק") נמכר לחברת Summit להפצה בצפון אמריקה בלבד בעבור סכום בן שמונה ספרות (כלומר, יותר מעשרה מיליון דולר, בעבור סרט שכל תקציבו הוא 20 מיליון דולר ושמומן כולו באופן עצמאי). בהתחשב בעובדה שחברת וויינסטין כבר קנתה את רוב זכויות ההפצה הבינלאומיות, ברגמן אומר לאינדי-ווייר שהסרט כבר רווחי (למפיקיו. עכשיו נראה אם הוא יהיה רווחי למפיציו). המכירה לסאמיט נחשבת חסרת תקדים לא רק בגלל הסכום ששולם, אלא כי כל מה שראשי החברה ראו עד כה הוא תסריט וקליפ בן שתי דקות מהסרט, שעדיין נמצא בעריכה (בכורתו העולמית מתוכננת לאחד הפסטיבלים ב-2008 לפסטיבל סאנדאנס בינואר).

מארק ראפלו, רייצ'ל וייס ואדריאן ברודי ב"האחים בלום" של ריאן ג'ונסון

סאמיט הניחה שבסאנדאנס יתחיל קרב הצעות מחיר סביב הסרט ופשוט עקפה את התור, שמה את הכסף, ולקחה את הסרט. הברגמן הזה אס (שלא לדבר על כך שסרטו הקודם של ג'ונסון, "בריק", הפך לסרט פולחן וג'ונסון הוא כרגע אחד הבמאים-תסריטאים הכי מסקרנים באמריקה).
שלחתי לברגמן מייל בתהיה האם יש סיכוי לראות איך נראה קליפ בן שתי דקות ששווה סכום בן שמונה ספרות והוא ענה לי: "אני מקווה ששתי הדקות האלה לעולם לא יראו אור יום. ערכנו אותן במהירות לקראת השוק בקאן בזמן שעדיין היינו בצילומים". "האחים בלום", ככל הנראה, יופץ בישראל על ידי פורום פילם אי שם עמוק לתוך 2008.

=============

היום, 31 באוקטובר, פוקע החוזה בין המפיקים ובין איגוד התסריטאים בהוליווד. ממחר בבוקר בכל רגע יכולה לפרוץ שביתה. במקביל למשא ומתן המתקיים בין הצדדים, מנסים התסריטאים לגייס למאבק את תמיכת האיגודים האחרים בהוליווד. הם בעיקר זקוקים לתמיכת איגוד הבמאים, שנמצא גם הוא במו"מ מול המפיקים (על חוזה שתאריך פקיעתו בקיץ 2008), שהרי אם הם יצטרפו לשביתה מתוך סולידריות הוליווד תשותק לגמרי. מי שיסבול מכך יהיו פחות אולפני הסרט ויותר רשתות השידור. ניקי פינק דיווחה אתמול שהתסריטאים זכו לתמיכה לא צפויה מצד איגוד נהגי המשאיות, ה-Teamsters, שהוא האיגוד המקצועי החזק ביותר באמריקה. סניף הוליווד של איגוד הנהגים, בו רשומים כל הנהגים שעובדים באולפנים ובהפקות, הוציא הודעת תמיכה בתסריטאים והכרזה שככל הנראה ישבתו רוב הנהגים בסולודיריות עם התסריטאים. זה אומר שיתוק אמיתי של ההפקות. וזה כבר מלחיץ מאוד את בעלי הבית בהוליווד.

============

וממה יתפרנסו התסריטאים בזמן השביתה? הנה ההצעות של שניים מהם בקליפ חינני של כדקה והמכיל לא מעט תסריטאים מוכרים-למחצה:

ואלכס פרז מנצל את השביתה המתקרבת והשיק סדרת פרומואים בהם הוא מציע עצמו למפיקי הוליווד בתור תסריטאי שובר שביתה. מבדר.

מאחורי הקלעים של מינויו של אילן דה פריס למנהל סינמטק ופסטיבל ירושלים. וגם פרשנות.

את הפוסט הזה – התוהה מי יהיה המנהל החדש של סינמטק ירושלים והפסטיבל שלו אחרי ליה ון ליר – התחלתי לכתוב ביולי השנה, באמצע פסטיבל ירושלים, אך רגע לפני הפרסום שלו הגיעה אלי הכחשה כה גורפת שהנחתי אותו בצד. ואז לפני שבועיים הגיע אליי עדכון מוסמך מאוד, שרק ביקש ממני לחכות עוד כמה ימים כדי שהעסק יהיה סגור. אלא שאני, בגלל רפיסות והזנחה, נתתי לו לחמוק מבין אצבעותי. בגלל שאני אוהב להיות זה שמפרסם ראשון את סיפורי הקולנוע המעניינים בארץ, אני כבר כמה שעות דופק את הראש בקיר מאז נתקלתי – באיחור – בידיעה של נירית אנדרמן מ"הארץ" של אתמול המבשרת על כך שכתרי שחורי הסיר את המועמדות שלו לניהול סינמטק ירושלים. אנדרמן מוסיפה: "המועמד המוביל כעת לתפקיד הוא אילן דה פריז".

הדיווח שלי כמעט זהה, אך הייתי מנסח אותו קצת אחרת: אילן דה פריס נמצא במגעים סופיים לקראת חתימה על חוזה להתמנות למנהל סינמטק ירושלים ופסטיבל ירושלים. המו"מ עם דה פריס החל אחרי שביולי בישר כתרי שחורי, המועמד המוביל לתפקיד המנהל, שהוא מסיר את מועמדותו.

רקע

הסיפור הזה התחיל בפסטיבל קאן 2006, לפני שנה וחצי, כששיחת היום בקרב אנשי התעשייה היתה הבשורה שכתרי שחורי מנהל מגעים להחליף את ליה ון ליר בראשות סינמטק ירושלים, ושהוא עתיד לעזוב את ניהול קרן הקולנוע הישראלי. את הידיעה הזאת פרסמתי ב-28 במאי 2006 כשנדמה היה שהסיפור סגור ונותרו בו רק כמה חוטים אדמניסטרטיביים לא סגורים (כמו למשל למצוא לשחורי מחליף בקרן). אלא שהפרסום הזה עשה קצת ברדק. או כמו שאמר לי אחד האנשים הבכירים המעורבים בעניין "איזה בלאגן שאתה עשית". עיתונאים, אני אומר לכם.

ון ליר, מצידה, פגועה מההדלפה בבלוגי, הזדרזה להכחיש את דבר ההחלפה ב"הארץ" וב"וויינט". כתבי הקולנוע שם, שבוודאי שמעו כמוני על כך שהעסק די סגור ועכשיו זה רק עניין של זמן, העדיפו לצטט את תגובתה של ון ליר כלשונה. קרן ירושלים, שעמדה רגע לפני השקעה עצומה בשיפוץ הסינמטק, העדיפה ככל הנראה שקט תעשייתי, וגם לא להיראות כמי שפוגעת בכבודה של ון ליר. ון ליר נשארה בתפקיד מנהלת הפסטיבל גם השנה, כשהיא זוכה לכבוד המוצדק בחנוכת הפסטיבל ה-24, בשנת ה-40 לאיחוד העיר, במבנה הסינמטק המשופץ. אלא שסבלנות קרן ירושלים נהייתה קצרה: הפסטיבל ב-2008 יציין את שנת חצי היובל להקמתו, ובמסגרתו יחנך המבנה החדש שנבנה כעת בצמוד למבנה הקיים. מנהל חדש לסינמטק ישדר שהמקום אינו קופא על שמריו אלא צועד קדימה. אלא שון ליר הקשתה: על פי הדיווחים שהגיעו לאזניי ון ליר רצתה לוודא שמי שיבוא לניהול הסינמטק יהיה מתחתיה ולא במקומה. היא סרבה לפרוש ורצתה לוודא שנותרות בידיה סמכויות ניהול משמעותיות. שחורי, כמובן סרב לכך.

קופצים שנה קדימה

את המסע לחיפוש מחליף לון ליר מנהלת קרן ירושלים בראשות רות חשין. קרן ירושלים היא התורמת העיקרית לתפעול הסינמטק וההחלטה למצוא דור המשך לניהול המקום הגיעה ב-2006 במקביל להחלטת הקרן להשקיע עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ מבנה הסינמטק והקמת אולם נוסף. הכוונה היתה להכריז על תחילת השיפוצים ועל המנהל החדש בפסטיבל 2006. אלא שון ליר לא הסכימה ששחורי יוצג כמחליפה. כל ניסיון למצוא לשחורי ולון ליר תארים וסמכויות שיירצו אותם כשלו. בפסטיבל 2007 התעוררו השמועות האלה שוב. הפעם הם הגיעו מן החוץ. כתב "וראייטי" עלי ג'פאר, המכסה את המזרח התיכון לעיתון, הפיץ לראשי תעשיית הקולנוע מייל פרסומי המודיע על השקת ניוזלטר בהפקת "וראייטי" שיוקדש לקולנוע הישראלי והאיזור. הוא הזמין את בכירי התעשייה לרכוש שטחי פרסום בגיליון הראשון שיעסוק בין השאר בעזיבתה של ליה ון ליר את הסינמטק. גם את זה פרסמתי. ושוב, ון ליר יצאה במסע הכחשות והוציאה בעיצומו של הפסטיבל הודעה לעיתונות המוחה על הפרסומים.

מעניין מאוד, כי עכשיו אני קורא אצל אנדרמן שון ליר כבר היתה מוכנה להכריז על שחורי כמנהל החדש של הסינמטק בפתיחת הפסטיבל השנה, אלא שהפעם שחורי הוא זה שעצר את המהלך. שבועיים אחרי סוף הפסטיבל, כשהוא הבין כנראה שון ליר חזקה מחשין ומי שיגיע לסינמטק יצטרך לתפקד כשחקן משנה לצידה, הוא ויתר על התענוג. שחורי נשאר בקרן הקולנוע.

פרשנות

הבחירה באילן דה פריס למנהל הסינמטק נשמעת על פניה לא רק מוצלחת אלא גם הגיונית. דה פריס כבר היה סגנה של ון ליר במשך רוב שנות השמונים, והיה לצידה בהקמת פסטיבל הקולנוע. הוא גם איש תוכן מנוסה, גם מנהל מנוסה וגם אחת הדמויות האהודות והחביבות בתעשייה. דה פריס היה המפיק של "בלוז לחופש הגדול", ומאז עזב את הסינמטק בתחילת שנות התשעים הוא היה מנהל התוכניות של טלעד, חבר בדירקטוריון בית הספר לקולנוע סם שפיגל ובאחרונה הוא המנהל של משכנות שאננים (מה שאומר שלמקום עבודתו החדש הוא יצטרך בסך הכל לחצות את הכביש). אני מניח שכבן טיפוחיה של ון ליר דה פריס ייתן לה את הכבוד אותו היא דורשת, יאפשר לה להישאר במרכז אור הזרקורים עם תואר כמו "נשיאת הפסטיבל" או "יו"ר הפסטיבל" כשהוא בינתיים מתעסק בצדדים הפחות זוהרים. היא מצידה בוודאי תרגיש כעת בלתי מאוימת כש"אחד משלנו" נמצא שם, ובוודאי יודע את מקומו. מפאת כבודה של ון ליר איש, כמובן, לא מעז להגיד בקול רם את מה שהכי מדאיג את אנשי קרן ירושלים: שלמרות אישיותה הכריזמטית, נמרצותה ונוכחותה הכה סמלית בפסטיבלים ברחבי העולם לון ליר בת ה-83 לא נותרו שנים רבות בהם תוכל להמשיך לתפקד באותו מרץ, חדות וריכוז סמכויות. וכך, במקום להכריז על מנהל שיחליף אותה (שחורי) נבחר מנהל שיהיה שם לצידה עד היום שבו הוא יוכל להתיישב באופן מלא בכסאה (דה פריס). אחד העיכובים, למשל, בחתימת החוזה עם דה פריס בשבועיים האחרונים היה העובדה שון ליר היתה רתוקה למיטתה למשך כמה ימים עם בעיות גב.

ועכשיו, בעקבות הלקח מהפרסומים הקודמים, אני חייב להדגיש: עד שהעסק לא סגור, הוא לא סגור. ואין בדברים הנ"ל משום רצון להפחית מכבודה של הגב' ון ליר, מהבכירות והמשמעותיות באושיות הקולנוע הישראליות. אני גם מאחל לה בריאות ואריכות ימים. פסטיבל הקולנוע הירושלמי נוצר בצלמה ואישיותה ונוכחותה בו בלתי נפרדים מאופיו ואישיותו של הפסטיבל הזה. ובזכות הסימביוזה המשונה אך התמיד מבדרת למעקב בינה ובין אבינעם חרפק, מנהל התוכניה של הסינמטק והפסטיבל, הוא גם סיגל לעצמו אישיות תכנית יוצאת דופן עם תמהיל יחודי. בדיווחים האלה (והאלה והאלה) אני רק מעביר הלאה את מה שאני שומע שקורה מאחורי הקלעים. קלעים שהגב' ון ליר העדיפה שיישארו מוגפים מעיני הקהל.

הדיווחים הקודמים שלי בנושא:
פרסום ראשון: ליה יוצאת, כתרי נכנס
מי יעמוד בראש פסטיבל ירושלים ב-2008?
ליה לנצח
"עוד פעם אתה מפטר אותי?" (פסטיבל ירושלים: סיכום)

אחרי שבוע חופשה מגלה ג'ון סטיוארט שהשריפות בקליפורניה הם כנראה מזימה של אל-קעידה. וסטיבן קולבר הגיע למקום הראשון בטבלת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".

continue reading…

שייקה אופיר. נסים אלוני. דן בן אמוץ. אפרים קישון. יוסי בנאי. כל אלופי השפה העברית שפוררו אותה ליסודותיה, עירבבו בלחלוחית המציאות ואז צרו ממנה יצירות לשוניות קצביות שבוצעו בידי שלישיית הגשש החיוור, כל אלה כבר אינם. ועכשיו, אחרי שאברהם (דשא) פשנל כבר נפטר, מת גם סרג'יו קונסטנצה. פולי. ישראל פוליאקוב. האיש שעשה הכי הרבה כבוד, וגם בושות, לעדה הרומנית (והרי אצל הרומנים, כבוד ובושה הם כמעט מושגים שקולים). עד עכשיו הגששים התפרקו מאחורי הקלעים, נבזזה מהם הנבחרת הקריאטיבית שלהם. בסוף דרכם הם נותרו עם מוטי קירשנבאום ודני רווה יבדל"או, שעשו כמה דברים זכירים, אבל זה כבר לא היה בדיוק זה. מהיום הגששים הם צמד. וממילא כבר שנים הם שלושה בודדים.
מי שאמר שהגששים לישראל הם כמו הביטלס לשאר העולם צדק. ואני אומר את זה בהערכה מהולה בכעס. כעס, כי הם כבשו מונופול שלא ניתן להתחרות בו על החדרת מטבעות לשון לעברית. יש לי אלרגיה לגששיזם. אני לא אוהב כשמצטטים פראזות. אני לא אוהב כשאומרים לי "מה שבע?", "היה מנוע?", "דייג אוהב דגים?". אני לא אוהב תגובות רפלקסיביות המונעות משטיפת מוח במקום ממחשבה עצמאית. מצד שני, איך אפשר להילחם בזה? ומכאן הערכתי. כמו הביטלס, שאקורדים משיריהם פתאום צצים בראש בלי שהוזמנו לבקר, כך גם הגששים טבועים כבר בדי.אן.איי הישראלי. הבנות שלי אולי לא יידעו מי היו הגששים, הן פשוט יחשבו ש"מה שבע? מה כמה?" הוא משהו מהתלמוד, כמו "שניים אוחזים בטלית". אני סובל מהגששיזם כי גם אני נגוע בזה, עד כמה שאנסה להילחם. ואני נלחם. ובכל זאת אני נזכר תדיר בספר "העיט" של האנס דיטריך מועלם, לו נדרשתי אך אמש – כששולחן האוכל התנדנד ודחפתי אותו מתחת לרגל הקצרה. אני מעדיף את הצ'יפסים שלי דקים-דקים, כמו חיילים. אני מפנטז על טיסה באווירון-דוד. אני אלרגי לישראבלוף. וכשאני מכוון עובר אורח ברחוב, אני מפנה את תשומת לבו לכך שזה לא בית כנסת, זה בנק.

אני מניח שאצל כל מי שהיה ילד בשנות השבעים והשמונים חוויית הגששים היתה די דומה. שבת בבוקר, 10:00, רשת ב', תוכנית המערכונים "אותי זה מצחיק". ובעיקר, הגששים או יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. כל עורך שניסה להבריק ולמצוא מערכונים אחרים למטרות גיוון הנפיק מכל בני הבית שישבו מול הרדיו מבטי זעף. רצינו רק גששים. וזה הצחיק בכל פעם מחדש. ובראשי היה לי ברור שאלה שנמצאים באולם ורואים את המופע מולם מקבלים גם חוויה ויזואלית עשירה. דמיינתי איך נראית המכונית המגויסת, שחלקיה החסרים נחשפים בהדרגה. איך נראה פגז קומפוט. מיקמתי את המערכונים במקומות שבהם הייתי בטיולים משפחתיים. הקפיטריה בטבריה? היה לי לוקיישן בשבילה. המוסך בו נמצאת הפיאט של קלארשו בראשי היה מאוד דומה לכניסה של החנות של דודלי.
לכן, כשהגעתי – בגיל די מאוחר – בפעם הראשונה להופעה של הגששים, אי שם בשנות השמונים (בצוותא? בבית החייל? לא זוכר) לבי נשבר. לא יכולתי להתגבר על האכזבה. הבמה ריקה. רק שלושה מיקרופונים. אין סטים. אין תפאורה. אין כמעט פרופס. מדי פעם החלפת תלבושות. עצמתי את העיניים והמשכתי לדמיין את הלוקיישנים שאני בדיתי, עם פרטים מאוד מדויקים של מיקום ועיצוב. כלא שש. המתנחלים. הדירה של משפחת קרקר. המרפסת שנפלה. וגם זה לא הספיק. אחרי שנים-על-גבי -שנים של האזנה לאותה הקלטה, מאותן הופעות שהונצחו בתקליטים, הכרתי כל ניגון, כל פאוזה, כל סלסול. ופתאום, בהופעה החיה זה היה קצת שונה. מדי פעם הם אילתרו עם המשפטים, שינו פאנצ'ים להתאים לאקטואליה. לא סבלתי את זה. רציתי לחזור להקלטה הישנה. שם, בכל פעם שהיתה דממה על הבמה ורק הקהל היה מתפקע, השלמתי בעצמי מה קורה על הבמה שכה מצחיק אותם. למשל, איך נשר'קה מכדרר את הכדור, מעל האקווריום.

את "הכל דבש" לא ראיתי (אני מניח ששידור חוזר הוא בלתי נמנע כעת, מבטיח להשלים). אבל פולי היה נהדר ב"למראית עין" של דני סירקין. חבל.

מחר יחגגו האמריקאים את האלווין. וזה הזמן לחזור אחורה בזמן שבע שנים שלמות, לימים שלפני 9/11 וכשג'ון סטיוארט עוד הסתובב בשידור עם פונפון שיער על הראש. בקטע המצוין הזה מהתוכנית, ששודרה ב-30 באוקטובר 2000 מתווכחים סטיב קארל וסטיבן קולבר האם האלווין הוא חג טוב או רע. שבע שנים אחרי, סטיבן קולבר מריץ עצמו לנשיאות, סטיב קארל מככב בסרט המועמד לאוסקר וג'ון סטיוארט מנחה את האוסקרים.

והנה, שנה אחרי. לואיס בלאק בערב האלווין תוהה איך זה יכול להיות שכשחותכים דלעת היא מריחה כמו חרא, אבל בכל זאת מכינים ממנה עוגות טעימות.

שידורי הדיילי שואו הסדירים יתחדשו היום אחרי הצהריים, כאן.

זהו אחד מאותם רגעים שבהם אני יכול רק לגלגל עיניים בייאוש ולתהות מה הטעם לכל זה. אני קורא ב"עין הדג" שהשם העברי ל"No Country for Old Men" של האחים כהן יהיה "ארץ קשוחה". שזו רקיקה הגונה בפרצופו של קורמק מקארתי – כנראה טיפוס שבג.ג לא שמעו עליו – שעל ספרו "לא ארץ לזקנים" (שתורגם באחרונה לעברית) הסרט מבוסס. מזל שאין עיבוד מתקרב ל"החטא ועונשו" שמפיציו בארץ יוכלו לקרוא לו "חטא קטלני" או "עונש קשוח".

לא כתבתי דבר עד כה על תרגומי השמות ל"מעבר ליקום" ול"כאריות לכבשים", כי לפחות ברמה המצלולית הרגשתי שהם עובדים, גם אם הם לא מדייקים. אלא שיועצי השפה שלי מסבירים לי ש"מעבר ליקום" הוא תרגום איום ונורא ל"Across the Universe". "מעבר ליקום" פירושו "Beyond the Universe" ולא Across. תרגום נאמן יותר למקור היה יכול להיות "ברחבי היקום". אני, מצידי, כל עוד לא קוראים לסרט "היקום הוא שיר", בלבול קטן במילות יחס הוא מס שאני מוכן לשלם – כל אחד והרגישות האלרגנית שלו (אם כי, אני מזכיר למפיצים: יועצי עברית ותרגום הם כוח עבודה שאתם חייבים במשרדיכם. מה שקורה מבחינת תעתיק ברוב הכרזות הוא קטסטרופה).
כנ"ל לגבי "כאריות לכבשים". מתברר שהציטוט המקורי לקוח משיר שכתב חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה – אולי אפילו הגנרל מקס פון גאלוויץ בכבודו ובעצמו – ובו הוא מהלל את החיילים הבריטים שנלחמו כאריות, אף על פי שמפקדיהם התנהגו ככבשים. כך שהתרגום "כאריות לכבשים" נשמע טוב, אבל הוא לא ממש מדויק. העניין כאן הוא לא אחד שטורף את השני, אלא הפער בין האריות בחזית והכבשים בעורף, כששניהם מאותו צד של המתרס. הנה הסיפור המלא על מקור השם (באדיבות ענבל).
ואיך "כאריות לכבשים"? בתום ההקרנה לעיתונאים אמש דיווחו כאן שניים. חןחן כתב "כאריות לכבשים הוא לא ממש סרט. הוא תשדיר תעמולה של המפלגה הדמוקרטית" (שזה רע?) ודניאל הוסיף אחריו "ממש סרט משעמם". לא יודע, אני מכיר היטב את הרטוריקה הפופוליסטית של רוברט רדפורד, רטוריקה שהיא אבן יסוד של הקולנוע ההוליוודי הפסאודו-ליברלי, ומבחינה קולנועית וגם דמגוגית אני לרוב חי איתה בשלום, ואף יותר מזה. אצטרך כמובן לראות את הסרט. מי שראה אתמול מוזמן כבר להמליץ או להזהיר בהרחבה.

===========

עסקי "בופור"/"ביקור התזמורת" כבר מתישים אותי. אבל הנה עוד סיבובונצ'יק קטן על הסיפור הזה שכבר חשבתי שנסגר וכנראה עוד לא ממש. אחרי שביום שישי ג'פרי וולס חתך את "בופור" כי הוא שמע שמפיקיו פנו לאקדמיה האמריקאית כדי להלשין על "ביקור התזמורת", שלחתי אליו מייל מופתע כדי לדעת עוד פרטים. חשבתי שהוא פיצח את התעלומה, ושהוא גילה מי מאנשי "בופור" התקשר למי מאנשי האקדמיה ומה בדיוק הוא אמר לו. סיפרתי לו שזה די ביג דיל בארץ כי עד כמה שאני יודע איש מצוות "בופור" לא התקשר לאף אחד באקדמיה האמריקאית, ושעל פי מה שידוע לי, ומה שדיווחתי בבלוגי, אנשי "בופור" פנו לאקדמיה הישראלית כדי שתברר מה קורה במקרה שהסרט הנשלח נפסל, והאם יהיה אפשר לשלוח במקומו סרט חלופי. האקדמיה הישראלית, שעד אז ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה מלהתערב בפרשה, פתאום קלטה כנראה שכשמפיקי "ביקור" מצהירים על "47 אחוזי אנגלית בלבד" יש כאן משהו נוח מדי. הדאגה של אנשי "בופור", מול חוסר האונים של האקדמיה, היתה מוצדקת. החלפנו בינינו כמה מיילים אתמול. הוא סיפר לי שמי שאמר לו שאנשי "בופור" פנו לאקדמיה האמריקאית היה אהוד בלייברג. אני עניתי לו שאלא אם בלייברג יודע משהו ספציפי שטרם פורסם, כל נושא ההלשנה הזה הוא בראש שלו. ואם כבר, אז יש מקום לשאול האם ההצהרה על 47 אחוזי האנגלית נעשתה בכנות, או שצוות "ביקור" קיווה שאיש לא ישים לב לכך שהסרט דובר אנגלית. מה שקרה בפועל הוא שאנשי "ביקור" שלחו את סרטם לאוסקר כשהם יודעים – אני משוכנע בכך – שיש סיכויים טובים שהם ייפסלו, ואחרי שזה קרה, במקום לחייך במבוכה ולהגיד "ניסינו, נתפסנו" ואז לתמוך ב"בופור" הם גם מלכלכים עליו והפכים אותו למשת"פ הראוי לקלון.
ואני מזכיר: "ביקור התזמורת" הוא סרט מקסים, שזוכה לביקורות נהדרות ויעשה חיל בקופות באמריקה, וגם יגרוף לא מעט פרסים מטעם גופים פחות פדנטיים מהאקדמיה. אבל הסיבה לאהבה המומטרת עליו היא בדיוק הסיבה לכך שהוא נפסל: הסרט באנגלית. לקהל האמריקאי העצלן קל להתחבר אליו. וזה בסדר שהוא באנגלית. האנגלית בסרט מושלמת. היא משוחקת נפלא, היא נכונה לעלילה. כל טיעון על מקומה בסרט מוצדק. אבל היא מונעת מהסרט להתמודד על פרס הסרט הזר באוסקרים (כל פרס אחר פתוח בפניו). זה הכל. בקיצור, וולס פרסם הבוקר תיקון להצהרה שלו והתנצלות בפני צוות "בופור". הפוסט הזה נותר נכון לעכשיו נטול תגובות. כנראה שחוץ מבלייברג וממני לאף אחד כבר לא אכפת. בצדק.

===============

ועל פי המודעה בסוף השבוע כבר ראו את "ביקור התזמורת" 175,000 איש, וממש כמו "כנפיים שבורות" – זוכה פרס אופיר הקודם שנקנה להפצה על ידי סוני קלאסיקס – גם הוא זכה בפסטיבל טוקיו. זה קרה אתמול. ובדיוק באותו יום הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל אירו-אסיה באנטליה, טורקיה. את "נודל", שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל הקולנוע הישראלי של פוגי, ראו (על פי יחצניתו) כבר 170,000 אלף איש. אם המספר הזה אמין, זה המון לסרט הזה שהייתי בטוח שיגיע גג ל-120,000.

================

בשורות הפצה: "Redacted" של בריאן דה-פלמה נקנה להפצה בארץ על ידי סרטי אורלנדו. הסרט יקרא בעברית "מצונזר". עוד אין תאריך יציאה. ו"החיים על פי דן", עם סטיב קארל וז'ולייט בינוש, הגיע למקום השני בטבלת שוברי הקופות בסוף השבוע ויגיע לישראל לקולנוע לב בינואר.

================

זר ברכות, בשיא הכנות, לאורי קליין על זכייתו בפרס סוקולוב. שאפו, תשואות וקידה קלה של ענווה. מטעמים דרמטיים אני אוהב למקם אותי ואותו בשני מחנות שונים – הוא בבריכה האולימפית, אני בבריכת הפעוטות – ולהדגיש את הפערים בינינו בטעם, בסגנון ובתפיסת ביקורת הקולנוע כז'אנר עיתונאי, אבל בסופו של דבר זה לא יותר ממרד ילדותי נגד דמות פטריארכלית שגדלתי עליה, שהעשירה אותי ושנהניתי תמיד גם להתווכח עימה, אבל גם להחכים (וגם להתעצבן כהוגן). אמנם אחרי ק' מגיע תורו של מבקר קולנוע בר' לזכות, אבל אני חושב שבשנה הבאה צריך לדלג ישר לש', שניצר. אין עוד מבקרים בקנה המידה של קליין ושניצר, לא יעזור כמה שאנחנו – הילדים – אוהבים לזעוף נגד הסמכות שלהם.

================

הקליפ הזה, של כוכבי ערוץ 1 נלחמים בערוץ 2 כפי שרק פלמ"חניקים ותיקים יודעים לעשות, די שיעשע אותי. עצוב, כמובן, שזו הפקת המקור היחידה של הערוץ בכך-וכך שנים האחרונות. ועצוב, כמובן, שבפעם האלף מאדיר הערוץ את חשיבותו אך ורק בזכות הארכיון שלו, ולא בזכות שום תוכנית עכשווית (חוץ מ"שום, פלפל ושמן זית", שאחרי כל כך הרבה שנים באוויר הייתם מצפים שצלמיה כבר יידעו לא לרכון מעל סיר מהביל כי העדשה מתכסה אדים, אבל ברשות השידור אין גרף למידה). ובכל זאת, על הקו בין מודעות עצמית בריאה ובין הודאה בפתטיות עצמית, הסרטון הזה לכל הפחות מהנה ביותר.

=================

ועוד סרטון, הפעם עצמאי: מיכל אנסקי ושלי פדרמן מציגות – אלף ואחת שימושים לטחינת גמל משכם.

מדברים בזמן האחרון הרבה על "גל סרטי עירק", או סרטים שעוסקים במלחמה, במזרח התיכון, או בפעילות האמריקאית הצבאית והמודיעינית בעקבות אירועי 9/11. הנה 14 הסרטים שמרכיבים כרגע את הגל הזה:

"בכוח הלב". במאי: מייקל ווינטרבוטום. עכשיו בארץ.
"חקירה מעבר לקווים". במאי: גאווין הוד. עכשיו בארץ.
"בעמק האלה". במאי: פול האגיס. בישראל ב-1.11.
"הממלכה". במאי: פיטר ברג. בישראל ב-6.12
"כאריות לכבשים". במאי: רוברט רדפורד. בישראל ב-8.11
"מלחמתו של צ'רלי ווילסון". במאי: מייק ניקולס. בישראל בינואר 2008.
"רודף העפיפונים". במאי: מארק פורסטר. ייצא באמריקה ב-14.12. עוד אין תאריך בישראל.
"הקרב על חדיתא". במאי: ניק ברומפילד. עוד אין תאריכים.
"Redacted". במאי: בריאן דה-פלמה. ייצא באמריקה ב-16.11
"גרייס איננה". במאי: ג'יימס סטראוס. ייצא באמריקה ב-7.12
"Stop Loss". במאית: קימברלי פירס. ייצא באמריקה ב-28.3.2008
"Hurt Locker". במאית: קתרין ביגלו. מצטלם עכשיו בירדן. ייצא ב-2008
"Imperial Life in the Emerald City". במאי: פול גרינגראס. ייצא ב-2009
"Jawbreaker". במאי: אוליבר סטון. יצטלם ב-2008, ייצא ב-2009

הקולנוע האמריקאי בדרך כלל איטי במחאותיו. קחו, למשל, את מלחמת וייטנאם. למרות שהציבור האמריקאי התחיל להפגין נגד המלחמה כבר בסוף שנות הששים, כל מה שהוליווד הצליחה לנפק בזמן אמת זה את "הכומתות הירוקות", סרט המלחמה ההירואי והפטריוטי של ג'ון וויין (הקולנוע העצמאי הניו יורקי הגיב למלחמה, ולהשלכותיה המוסריות, קצת יותר מהר). כל מחאה פוליטית או אנטי-מלחמתית הוסוותה באמצעים מטאפוריים, וכך "מ.א.ש" התרחש בכלל בקוריאה, ורצף מערבונים אלימים ואפלים, המציגים את אמריקה ככובשת תאבת דם שלא מתחשבת באוכלוסיות מקומיות, פוענחו בביקורות כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, מבלי שזה נאמר בפועל. רק אחרי שצבא ארצות הברית נסוג מסייגון התחיל הקולנוע להתייחס למלחמה. תחילה על ידי הצגת השלכות המלחמה ב"השיבה הביתה", "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו". המחאות הברורות והנוקבות יותר הגיעו רק עשור מאוחר יותר, בחצי השני של שנות השמונים עם "פלאטון", "נולד בארבעה ביולי", "מטאל ג'אקט", "חטאי מלחמה" ו"גן השיש". מלחמת וייטנאם חוזרת, אגב, גם ב"לשרוד עד החופש" של ורנר הרצוג וב"מעבר ליקום" של ג'ולי טיימור.
אלא שהמלחמה הנוכחית בעירק מסתמנת כיוצאת דופן. ארבע שנים וחצי אחרי שהיא התחילה מתחיל הקולנוע האמריקאי להגיב למלחמה בטון מחאתי ברצף סרטים שייצאו באמריקה ובעולם בחודשים הקרובים. זה לא מקרי, בוודאי, שהמחאה הזאת מתוזמנת שנה לפני הבחירות לנשיאות וחודשים ספורים לפני הפריימריס של המפלגות הגדולות. המלחמה נתפסת כפיאסקו שיש להפסיקו לאלתר. וזו לא הפרשנות שלי, אלא בדיוק מה שאומר סקוט רודין, אחד המפיקים העצמאיים החזקים והבולטים באמריקה, שמפיק את "Stop Loss", סרטה של קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים") על מצוקותיו של חייל אמריקאי החוזר הביתה מהמלחמה בעירק. "רצינו שהסרט ייצא בדיוק בעיצומה של מערכת הבחירות האמריקאית", הוא אמר ל"ניו יורק טיימס".

כרגיל, הקולנוע התיעודי היה הראשון להגיב. מ"פרנהייט 9/11" של מייקל מור, דרך "ארמון בעירק" ו"הרוחות של אבו גרייב", שהציגו את תחושת הכאוס ואובדן השליטה, לצד מדיניות ממשלתית מעורפלת שהופכת את החיילים בשטח למעין פרטיזנים שלא ממש יודעים מי בעדם ומי נגדם, ועל מה הם בכלל נלחמים. שני סרטים חדשים, שמגיעים מהצד האלטרנטיבי של הקשת הקולנועית, מושכים כבר ביקורות מצד הימין האמריקאי. "Redacted" של בריאן דה-פלמה ו"הקרב על חדיתא" של ניק ברומפילד, מציגים בדרכי הדוקו-דרמה סיפורים אמיתיים בהם חיילים אמריקאים טבחו ואנסו אזרחים עירקיים. ברשת פוקס, המזוהה עם הימין האמריקאי, כבר תהו האם הקולנוע מסלף את ההיסטוריה בהציגו רק פשעי מלחמה, מבלי לתת קול לפעולות ההירואיות, או לפשעים של חיילי ההתנגדות העירקית.
אבל העיקר עוד לפנינו. פול האגיס, התסריטאי של "מיליון דולר בייבי" והבמאי של "התרסקות", מביא בקרוב את "בעמק האלה", בו מגלה טומי לי ג'ונס מה עשה בנו בעירק. רוברט רדפורד, אחד הבמאים הכי מעורבים פוליטית בהוליווד, ביים את "כאריות לכבשים", דרמה פוליטית-מלחמתית בה הוא מככב לצד מריל סטריפ וטום קרוז, והעוסקת בתככים המדיניים מאחורי הקלעים של המלחמה. מייק ניקולס ביים על פי תסריט של ארון סורקין את "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" עם טום הנקס, שגם עוסק בצד הפוליטי האופורטוניסטי של המלחמה. ב"גרייס איננה" הקטן והעצמאי, שכבר משך תשומת לב בינואר בפסטיבל סאנדאנס, מגלם ג'ון קיוזאק אלמן המתאבל על מות אשתו החיילת בעירק. וכדי להוכיח שהמלחמה בעירק היא אקססורי אופנתי בעונת הסתיו 2007 יצאו בימים אלה סרטים נוספים שלא עוסקים ישירות בעירק או במלחמה, אבל כן נוגעים בטריטוריות בהן לאמריקה יש אינטרסים: "הממלכה" עוסק בחקירת פיגוע התאבדות נגד אזרחים אמריקאים בערב הסעודית, ו"רודף העפיפונים" מעבד למסך את ספרו של חאלד חוסייני המתרחש באפגניסטן של ימי הטאליבן (ויש סרטים נוספים הנמצאים בשלב הצילומים, בין השאר של פול גרינגראס וקתרין ביגלו).
אלא שכדי שגל הסרטים הזה יניב תשומת לב ציבורית, פוליטית ואמנותית, הוא צריך להצליח במקום היחיד בו האמריקאים סופרים הצלחה: בקופות. ובינתיים, המצב לא טוב. "בכוח הלב", הדרמה של מייקל ווינטרבוטום עם אנג'לינה ג'ולי והעוסקת בפרשת חטיפתו והוצאתו להורג של העיתונאי דניאל פרל באפגניסטן, יצאה מוקדם יותר השנה באמריקה ויצרה אדוות שעמום ואדישות מצד הקהל. "הממלכה" יצא וזכה להצלחה מינורית בלבד, שתויגה כאכזבה. "בעמק האלה" זכה לביקורות פושרות ולמיעוט צופים. המצב הוא כזה ששנייה אחרי שכתב הקולנוע של "הניו יורק טיימס" הגיש את כתבת "היכונו לגל האנטי-מלחמתי הגדול" הוא כבר תייק כתבה נוספת התוהה "האם לציבור לא אכפת בכלל מסרטים נגד המלחמה". כדי שלסרטים האלה תהיה השפעה ציבורית יהיה עליהם לזכות בהצלחה ולבלוט באוסקרים הקרובים. כרגע, לפני שצפינו ברוב הסרטים, לא ברור האם יהיה אחד מהם יצליח בכך. אם לדווח על קיומם של כתריסר סרטים העוסקים במישרין או בעקיפין במלחמת עירק היה הגל העיתונאי הקודם, הרי שהגל הנוכחי הוא לדווח על מותם בחזית. הסרטים שכבר יצאו פשוט לא מושכים קהל, מדוּוח ב"וושינגטון פוסט", עם גיבוי מצד ה"לוס אנג'לס טיימס" ו"וראייטי" (שמוסיפים שאף דרמה עצמאית איכותית לקהל מבוגר לא מצאה קהל עד כה העונה, בלי קשר לעירק). האם זה כי הסרטים האלה פשוט לא מספיק טובים? כי השיווק שלהם כשל? או כי הקהל האמריקאי לא יודע להעריך איכות, ובמקום זאת מעדיף להפוך את הסרט הרביעי בסדרת "המסור" ללהיט?
תוספת, ראשון 12:30: גם איי.או "טוני" סקוט מה"ניו יורק טיימס" מהרהר הבוקר בנושא.

מאוד הופתעתי לקבל את גיליון "פנאי פלוס" האחרון ולראות על השער את קלארק קנט:

===============

ואפרופו אושרי כהן: ג'פרי וולס מתייצב לימינו של יאיר לפיד ויורה חץ בליבו של "בופור". זה צורב:

If I were king I would scratch Israel's Beaufort (director: Joseph Cedar). There doesn't appear to be any question that Beaufort's producers lobbied the Academy's foreign film committee on the 50% foreign-language issue that wound up disqualifying The Band's Visit. Punish the Beaufort team for playing dirty, discourage this kind of thing, etc.

================

ועוד ויה ג'פרי וולס: זה הראיון – או שמא ה"ראיון" – הראשון של אוון ווילסון מאז ניסיון ההתאבדות שלו. ואיפה הוא משודר? במיי-ספייס (שלגמרי לא במקרה נמצאת בבעלות ניוז קורפ, שבבעלותה גם אולפני פוקס, מפיקי הסרט החדש של ווס אנדרסון). דיבורים על התאבדויות אין בקטע בן החמש דקות הזה, אבל יש שיחה טרנס-אטלנטית – ווס בניו יורק, אוון בלוס אנג'לס – על צילומי הסרט "דרג'ילינג בע"מ" בהודו.

Artist on Artist: Owen Wilson and Wes Anderson

Add to My Profile | More Videos

ספיישל "סימנים של כבוד"

1. הראיון שלי עם ויגו מורטנסן (כולל שלל טעויות קופי-פייסט של עורכי וויינט, אני מתנצל בשמם).

2. בונוס מהראיון:

את התסריט (הבעייתי, יש לומר) ל"סימנים של כבוד" כתב הבריטי סטיב נייט, שכבר עסק בעולם תחתון אפלולי בלונדון בסרט "דברים יפים מלוכלכים" של סטיבן פרירס. אבל יש עוד דבר שצריך לדעת על סטיב נייט.
– ידעת שסטיב נייט, התסריטאי שלכם, הוא האיש שהמציא את השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר"?
"באמת? לא ידעתי. רק ידעתי על 'דברים יפים מלוכלכים'. וגם שיש לו מבשלת בירה משלו בתוך הבית. הוא מכין בעצמו את הבירה שלו".
– ואיך היא?
"לא רעה".

3. אם אתם הולכים לראות את הסרט, אתם מוזמנים לעיין בדיון על מוטיב השחמט מאתמול וזיכרו את המשימה שלי אליכם.

4. והנה הביקורת:
continue reading…