אזהרה, אל תיכנסו לפוסט הזה אם אין לכם לפחות שעתיים לשרוף.

=========

אני גר מטר וחצי מקולנוע גת, כך שיוצא לי לחלוף על פניו – בין אם בחיפושי חניה או בחיפושי משמעות – לפחות ארבע פעמים ביום. וביומיים האחרונים הבחנתי שמשהו קורה שם: יש קהל בלובי, יש אנשים מחוץ לקופות. לא תורי ענק, לא המונים, לא צפיפות, אבל יש נוכחות מורגשת, תנועה, דופק. נדמה לי ש"מעבר ליקום" מתחיל לתפוס, מתחיל למצוא קהל, למרות מלאכת שיווק מחפירה. אגב, אם בקולנוע גת היו עושים הצגות יומיות הסרט הזה היה מרוויח מאוד משביתת התיכונים. אבל גת מתעקש לשמור על תדמיתו כ"האולם הכי טוב בתל אביב, אבל הקולנוע הכי מבוזבז".

=========

"כאריות לכבשים" מכר 14,000 כרטיסים בעשרת הימים הראשונים להצגתו בארץ. "עולם משלו" – שנחת בבתי הקולנוע אאוט-אוף-דה-בלו כאילו הבמאי שלו הוא לא החבר הכי טוב של ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג – מכר 4,000 כרטיסים.

"אבידות ומציאות", על פי יחצניו, מכר 11,200 כרטיסים בשלושת הימים הראשונים להקרנתו ב-13 בתי קולנוע. זה מספר נאה מאוד. "רק כלבים רצים חופשי" מכר את כמות הכרטיסים הזאת בשלושה ימים ב-27 (!) בתי קולנוע. "בופור" מכר 30,000 כרטיסים בשלושה ימים ב-35 בתי קולנוע. כלומר שאם המספר הזה אמין, הרי ש"אבידות ומציאות" מכר – פר אולם – בדיוק כמו "בופור", אפילו בשבריר יותר: הפר-אולם של "בופור" בסוף שבוע הבכורה היה 857 כרטיסים, והפר-אולם של "אבידות ומציאות" הוא 861 כרטיסים.

==========

לפני ארבעה חודשים התחלתי לחכות בהתלהבות להגעת עידן ה-HD להוט וליס. אז הנה זה קורה: ב-23 בדצמבר יתחילו שידורי ההיי-דפינישן של יס, ברזולוציה HD מלא – 1080i. כדי ליהנות מ-HD תצטרכו להזמין טכנאי לביתכם שיתקין לכם ממיר HD ותצטרכו טלוויזיה (או מסך או מקרן) שיכולים להציג שידורי HD. בשלב הראשון יהיו רק שלושה ערוצי היי-דפינישן: ערוץ אחד לסדרות ולסרטים, ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק וערוץ ספורט. כמה חודשים אחר כך יפוצל ערוץ הסרטים והסדרות לשני ערוצים נפרדים, אחד לסדרות ואחד לסרטים, ויתווסף גם ערוץ MGM בהיי-דפינישן (MGM השיקו ערוץ היי דפינישן ממש באחרונה בארצות הברית, וזו ברכה גדולה כי כרגע MGM הוא ערוץ הסרטים המשודר באיכות הכי גרועה מבין כל ערוצי יס). מה שכן, זה יעלה לא מעט כסף אבל אם יס יסגרו דיל עם יבואן מסכי פלזמה איכותיים בגדלים 42 ו-50 אינץ', שמי שקונה את הטלוויזיה יקבל את הערוצים בחינם לתקופה או בהנחה משמעותית, אני מתחבר.

===========

ביקשתי תמונות מעמיתיי למסע העיתונאים לקריית ביאליק לצפייה ב"בייוולף", וקיבלתי את הלינק לווידיאו הזה. באמת לא הבנתי למה יש מישהו שכל הזמן מצלם את בני מייזלס מיסמין טי.וי ועכשיו הבנתי שמדובר בפינת ביקורת קולנוע לאתר היפ. צפיתי בפינות קודמות וגילגלתי עיניים. למה קאוצ' פוטטו? לאן נעלמה ה-צ' הסופית? ולמה ברנש, שמנסה להגיד דברים בעלי תוקף וטעם על חלק מהסרטים, מחביא אותם תחת דמות אידיוטית. רוצים פינה מצחיקה? תשתוללו, תהיו בוטים, תקרעו את הסרטים לגזרים, תרדו עליהם. תתמסרו לקומדיה ולא לביקורת. זה יכול לצאת מבדר מאוד. רוצים להיות רציניים וענייניים? תהיו. אבל אם תהיו גם רציניים וגם אידיוטיים תקבלו את פינות הקולנוע המשונות שנחמן אינגבר פעם צילם עם דוד טור, בהן הוא העביר את ביקורתו מחופש למיני דמויות מסרטים מפורסמים. ברררר… רגע שפל…

הביקורת המאוד-מאוד-מורחבת שלי על "בייוולף": מחר או מחרתיים כאן. גרסה מקוצרת שלה כבר היום בקיוסקים בגיליון "פנאי פלוס" החדש.

============

מספרים לי ש"לה מונד" מאוד מחמיא לדני לרנר בביקורת הזו על "ימים קפואים". ביקורת שגורמת לי לתהות: ענת קלאוזנר, אייך?

=============

פיטר זינר, העורך של "הסנדק" (מועמדות לאוסקר), "צייד הצבאים" (אוסקר) ו"קצין וג'נטלמן" (מועמדות לאוסקר), מת בגיל 88.

=============

תיא אנגלופולוס התחיל לצלם אתמול ברוסיה את סרטו החדש, הפקה דוברת אנגלית בתקציב של 12 מיליון דולר המצולמת שתהיה החלק השני בטרילוגיית שהתחילה לפני שלוש שנים עם "האחו הבוכה" המצוין. ווילם דפו וברונו גאנץ מככבים וההפקה תנדוד לקזחסטן, קנדה, ארה"ב, יוון ואיטליה.

=============

השורט-ליסט של 15 הסרטים התיעודיים שמתוכם ייבחרו חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר פורסם אתמול. "בצילו של הירח", סרט תעודה נפלא שהוקרן בפסטיבל ירושלים, נעדר. כך גם "הילד שלי יכול לצייר ככה" של אמיר בר-לב. איי.ג'יי שאנק, שמפעיל בלוג דוקומנטרי מעולה וביים את "Kurt Cobain About a Son", חוטף עצבים מהרשימה. הוא מתחיל עם ניתוח ה-15, פירוט של כל סרט וסרט, מה הוא, מי הוא, ומה סיכוייו. ואז עובר להסביר למה זו השנה הגרועה ביותר בתולדות קטגוריית הסרט התיעודי וזועף על כמות הסרטים המעולים שנשארו בחוץ. חובה לקרוא.
בכל מקרה, המועמדים הבולטים כרגעי להגיע למועמדות לאוסקר על סרט תיעודי הם "סיקו" של מייקל מור, "אין סוף באופק" של צ'רלס פרגוסון (בהפקת אלכס גיבני, שביים את "מונית לצד האפל" שגם ברשימה אבל סיכוייו להגיע לחמישיה פחותים), "אגם של אש" של טוני קיי, "גופות מלחמה" של פיל דונהיו ואלן ספירו ו"ככה התנ"ך אומר לי". ויש גם את "The Rape of Europe" ברשימה, שיוקרן בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים שיתחיל ב-1 בדצמבר.

סרט נוסף בין ה-15 הוא "ננקינג" של ביל גוטנטג (שכבר זכה פעמיים באוסקר) ודן סטורמן שעוסק בטבח הסינים על ידי היפנים ב-1937. אין לי מושג איך הסרט, אבל הנה שני שירים מתוכו שכתב ומבצע לו ריד:

1. "איזור ביטחון": 02_Safety_Zone_10.29.2007.mp3

2. "כוח הכובד": 01_Gravity_10.29.2007.mp3

השירים מכאן, ויה כאן.

================

אמיר רותם, איש יקר, מוציא את גיליון מספר 6 של "מסמרים" וממליץ על קבצי סיפורים קצרים.

רוצים סיפורים קצרים? בבקשה.

קחו לינקים לפרק הראשון מהספר החדש של וודי אלן (שהוא בעצם הוצאה מחודשת בכרך אחד של שלושת ספריו הקודמים). ולפרק הראשון מעוד ספר חדש של וודי אלן (שהוא בעצם אוסף טוריו ל"ניו יורקר" מהשנים האחרונות). ולפרק הראשון מספר חדש על וודי אלן (ועם ראיונות איתו). והביקורת עליהם.

===========

אפרופו לו ריד, וודי אלן ואמיר רותם: תראו מה קורה בניו יורק. הטריילר החדש של "קלוברפילד" (שעכשיו כבר אפשר לקרוא לו סרטו החדש של מאט ריבס, הבמאי של "על חברים ולוויה אחת") פשוט מבריק, גם הטיזר היה מעולה. אם כל הסרט ייראה ככה, מין פרויקט המכשפה מבלייר על חורבן מנהטן, הוא עשוי להיות פאקינג מדהים. אבל יודעים מה הכי מפחיד? אם מישהו יצלם בווידיאו ביתי מגורען ורועד את ישיבות הקריאטיב בג.ג שם בוודאי הוגים עכשיו שם עברי לסרט. אוי, הצמרמורת.

תראו מי התארחו בתפקיד עצמם (כלומר, בתפקיד הקול של עצמם) בפרק של "משפחת סימפסון" ששודר באמריקה ביום ראשון: הקומיקסאים אלן מור, ארט ספיגלמן ודניאל קלאוס. בקטע הבא הם חותמים לילדי ספרינגפילד בחנות הקומיקס החדשה שנפתחה בעיר, ואז… נו, תראו לבד. זה די משעשע. משונה שאלן מור לא דרש להסיר את שמו מהקרדיטים.

סון-אוף-א-ביץ'! הווידיאו הוסר. אחרי יומיים בהם הוא מסתובב בכל אתרי הקומיקס האפשריים, איך שאני העליתי אותו רופרט מרדוק החליט לדפוק על השולחן ולהסיר אותו מיו-טיוב. אל דאגה, נארוב לו כשיצוץ מן הסתם ברוב איפשהו. אולי מרדוק רוצה אותו בלעדית למיי-ספייס?

שביתת התסריטאים, היום ה-15

התסריטאים של סטיבן קולבר מציגים: שביתת התסריטאים מנקודת מבטם של בעלי האולפנים (מצחיק):

.
.
התסריטאי אירב ברכר, בן 94, שעבד עם האחים מרקס וכתב את "ביי ביי בירדי" ואת "פגוש אותי בסיינט לואיס" כבר עבר שביתות בחייו, ושמע כבר את כל סיפורי האולפנים שלא רצו לשלם תמלוגים על תוכניות טלוויזיה, ואז לבסוף הסכימו אחרי מאבקים. עכשיו זה האינטרנט. "זה תמיד אותו סיפור", הוא אומר לעמיתיו הצעירים, "אל תוותרו" (עצוב):

.
.
.
סת מקפרלן, האיש מאחורי "איש משפחה", נואם לשובתים (מצחיק):

.
.
.
במהלך מבריק פונה הווידיאו הבא של ה-wga לבעלי המניות של תאגידי התקשורת הגדולים ואומר להם דבר פשוט והגיוני: אם התאגידים אומרים לכם, המשקיעים, שהניו מדיה יכניסו לרשתות מאות מיליוני דולרים השנה אבל לתסריטאים הם אומרים שאי אפשר לדעת כמה כסף ייכנס מהאינטרנט והפצות ניו-מדיה, אם בכלל, למי הם משקרים? לתסריטאים או לבעלי המניות? כי אם הם משקרים לבעלי המניות, הרי שזו עבירה על החוק הפדרלי (מבעית):

ניקי פינק מדווחת: פגישה ראשונה, ובלתי רשמית, בין ראש איגוד התסריטאים ונציג המו"מ מצד האולפנים התקיימה שלשום בביתו של הסוכן ההוליוודי בריאן לורד, שתפקד כמגשר. השניים סיכמו שביום שני הבא, 26 בנובמבר, יום העבודה הראשון אחרי חופשת חג ההודיה (שיחגג ביום חמישי הקרוב), יחזרו הצדדים לשולחן הדיונים.

============

אתמול במפגש של ראשי הוליווד, סוכנים ובמאים עם יוצרים ישראלים בסינמטק תל אביב, אמרה איימי פסקל – יו"ר אולפני סוני, והאישה הכי חזקה בהוליווד כרגע: "אם יש כאן תסריטאים אשמח לקבל את כרטיסי הביקור שלכם כי אנחנו זקוקים לכם". אוזניו של אריק קנלר, סוכן תסריטאים, נזקפו: "את רצינית או שזו היתה בדיחה?", הוא שאל מהקהל. "או, זו היתה בדיחה", הסבירה פסקל, "כי אם תכתבו בזמן השביתה תהיו שוברי שביתה ואז אחרי השביתה לא תוכלו להתקבל ל-wga ולקבל עבודות".
כשקנלר ביקש לשמוע ממנה עוד על השביתה, ענתה פסקל: "אנחנו חייבים לדבר על זה? התסריטאים רוצים יותר כסף ואנחנו לא רוצים לתת להם". ואז בראד סילברלינג ("עיר של מלאכים" ו"מייל לאור ירח") הזדקף ואמר: "דווקא כדאי לדבר על זה עוד קצת. אני גם חבר בגילדת הבמאים וגם בגילדת התסריטאים. ומה שקרה כאן זו סופה מושלמת בה החוזים מול האולפנים של שלושת האיגודים נגמרים באותה שנה ושלושתם רוצים אותו דבר: אחוזים מההכנסות של האולפנים והרשתות מהשידורים החוזרים באינטרנט. אלא שהאולפנים, ואני יכול להבין אותם, אומרים: אנחנו לא יכולים לחלק אחוזים ממשהו שאנחנו עוד לא יודעים איך הוא ייראה בעתיד. התסריטאים, בגלל שהם עסקו עסקה מאוד רעה עם האולפנים ב-1988 בכל הקשור לתשלומי תמלוגים על קלטות וידיאו לא מוכנים עכשיו לוותר. הם רוצים לתקן את העסקה ההיא והם יודעים שמה שהם לא קובעים היום לא יהיה זמין להם יותר בעתיד".
פסקל: "זה נכון, כי אנחנו עוד לא יודעים באמת מה יהיה בעתיד עם כל הניו-מדיה הזה ואיך זה ישפיע עלינו. אבל יש דבר אחד נכון: התסריטאים בהוליווד זוכים ליחס של אזרחים סוג ב', כך שהזעם שלהם מובן לי. יש להם סיבה טובה להרגיש פרנואידים".

אם היתה מסקנה אחת שבאי האירוע יצאו ממנה, לפחות אלה שרוצים להשתחל להוליווד היא שמילת הקסם היא נטוורקינג. רישות. מי אתם מכירים שמכיר מישהו שיכניס אתכם פנימה. ובהוליווד יש שפע ישראלים, או בנים להורים ישראלים לשעבר. תשאלו את נינה ג'ייקובסון שישבה שם על הבמה: היא הועפה מראשות דיסני והוחלפה על ידי איש השיווק אורן אביב. ואיימי פסקל בוודאי עובדת בעבר עם יאיר לנדאו ומכירה את דוד מטלון, שהיה פעם ראש טריי-סטאר, וארנון מילצ'ן. ועקיבא גולדסמן. ורוד לוריא. וארי עמנואל, המגה-סוכן שהוריו ישראליים ועל דמותו מבוססת דמותו של ארי גולד ב"הפמליה". ומה עם הצלם שרון מאיר, התסריטאית מיקי לוי והשחקנים יגאל נאור, איילת זורר ואלונה טל. כולם ישראלים שעובדים עכשיו בהוליווד. הסוכנים בפאנל אמרו את זה בפשטות: אם מישהו שאנחנו מכירים מכיר אתכם וימליץ לנו לשים עין, נשים. את מי הם מכירים בישראל? את כתרי שחורי ואת רנן שור. נטוורקינג.
"אז מה", שאל עופר שכטר ממרומי האולם, "פשוט צריך לעבוד ואז לחכות?". לכך ענה לו בראד סילברלינג: "אם הייתי צריך לחצוב באבן את המשפט שמתאר את תעשיית הקולנוע הוא יהיה בדיוק זה: לעשות את העבודה ואז לחכות. כמובן שזה מתסכל כשאתה עושה משהו ואתה רוצה שהעולם יכיר בזה, אבל זה לוקח זמן".
עצה נוספת שהמגה-סופר-בכירים הציעו היא: טפחו את הקהילה ממנה אתם באים. דאגו שהקהילה היצירתית בה אתם עובדים תהיה חזקה, ואז יהיה לכולם קל יותר לבלוט. אבל אמש בסינמטק לא היתה תחושה של קהילה, אלא של אנשים שבהול להם לקבל עבודה בהוליווד. אם כי אף אחד לא ממש הסביר למה זה כל כך בהול לו. פרסום? כסף? עושר? הבמאים וגם מנהלי האולפנים הזהירו: היזהרו במשאלותיכם.
הפתיעה אותי דלית קהן שהסדרה שלה "מתי נתנשק" תעלה לשידור בערוץ 10 בקרוב. היא היתה ממש לחוצה להבין איך היא גורמת למישהו מהוליווד לצפות בפרקים של הסדרה ואולי לקנות אותה. יושבי הפאנל, שלא מכירים אותה, ענו: חכי שהיא תשודר קודם.
וכאן באמת תמהתי: הנה השיגה קהן סדרה משלה לערוץ 10 – חלומם שלח כל כך הרבה תסריטאים ושחקנים בארץ – אבל היא עדיין לא מרוצה, ובטרם שודר ממנה פריים היא כבר להוטה למכור אותה להוליווד. עצה שלי: לכי לחגי לוי. עצה נוספת: אחד הבעלים של הערוץ שהפיק את הסדרה שלך הוא ארנון מילצ'ן. אם הסדרה ראויה לרימייק אמריקאי הוא האיש שיטיס אותך לשם. בקשי פגישה איתו, דומני שיש לך זכות לכך. אם הוא לא מכניס אותך להוליווד יש סיכוי שהוא חושב שהסדרה גרועה. גם עם זה צריך להתמודד.
אבל המסקנה מנהוכחות הערב היתה שכל מי שישב באולם בא עם התחושה: כאן לא מעריכים אותי, בהוליווד יידעו לזהות אותי ואת כישורי. למה לא מעריכים אותי בארץ? כי אין כאן אף אחד שבאמת מבין משהו שיידע להעריך אותי. במילים אחרות: הבעיה אינה מקצועית אלא רוחנית. ולכן אני ממליץ לדלית קהן, ולשאר באי האירוע אתמול, לקרוא את "מעשה מחכם ומתם" של ר' נחמן מברסלב, המספר על איש חכם שלא היה מרוצה מכלום, בשום מקום, והוא הלך וצבר ידע, וניסיון, ועושר, ומוניטין אבל תמיד הרגיש שאם היה נמצא במקום אחר ועושה עבודה אחרת למען אנשים אחרים, שם יידעו להעריך אותו. הנה המעשייה בגרסתה המקורית, והנה גרסה מעובדת לעברית קצת יותר עכשווית.

מה הציק לחכם? "כי הוא היה יודע בעצמו שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא היה חשוב ונפלא מאוד".
(שפאניא=Spain=ספרד)

===========

ג'וש הורביץ מ-mtv.com מראיין את נטלי פורטמן לרגל צאת סרטה החדש ושואל אותה בין השאר על הפרסומים שהיא תביים את סרטה הראשון עם העיבוד של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. פורטמן מתחמקמקת:

MTV: I asked you recently about whether you'd want to direct, and you were pretty cagey. And now it seems you are going to direct a film of the book "A Tale of Love and Darkness."
Portman: [She laughs.] I'm still going to be cagey about it because it's so far away. It's one thing to announce your intention, but to actually follow [through with it] is another story.
MTV: Why do you want to direct this story?
Portman: I really love the book. It was the first book that I read that I was able to visualize as a film. While I was reading it, I felt like I was watching it. I felt like I knew how to do it. It's a beautiful story. It's [author Amos Oz's] true-life story and an incredible book and someone I truly admire.

הסרט "הרוצחים בינינו" הוקרן אתמול בסינמטק חיפה. ביום שלישי הוא יוקרן בסימטק תל אביב וביום חמישי הוא יוקרן בסינמטק ירושלים. טבלת ההקרנות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2007

עם כל התסכול שלי מהסינמטקים בארץ, תודה לאל שפעם-פעמיים בשנה עצם קיומם מצדיק את עצמו. זה יקרה, למשל, בשבוע הקרוב כשמחווה של סרטים ממזרח גרמניה, שהופקו על ידי חברת DEFA בין 1946 ועד 1990, תנדוד ברחבי הסינמטקים בארץ. אחד הסרטים שיוקרנו הוא "הרוצחים בינינו" של וולפגאנג שטאודה, סרט שעד כה רק שמעתי עליו ורק בשבוע שעבר ראיתי אותו בראשונה. התחושה הזאת, שיש עוד המון מטמונים קולנועיים שחמקו מעיניי ושאני עוד יכול לגלות, ממלאת אותי אושר קולנועי צרוף. אך, במקביל, גם ייאוש: למה הסינמטקים בארץ מספקים לנו כל כך מעט הזדמנויות לפגוש יצירות מופת קלאסיות – בין אם מפורסמות או עלומות – כשהן מוצגות על מסך גדול בהקרנה מעותק פילם? אך די לרטינה, נעבור להלל.
"הרוצחים בינינו" צולם במזרח ברלין שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. הרחובות בהם מתהלכות הדמויות אינן תפאורה או סט, זו ברלין החרבה והמופצצת. המראה בלתי נקלט. אשה צעירה, שנשלחה למחנה ריכוז על ידי הנאצים (המילה "יהודיה" לא נאמרת בסרט, רק מסופר שהיא נשלחה למחנה "בגלל אבא שלה"), חוזרת כניצולה למזרח ברלין. היא מגיעה לדירת מגוריה ומגלה שמישהו אחר גר שם. היא לא יודעת מי הוא ומה הוא עשה במלחמה, הוא לא יודע מנין היא חזרה. הם הופכים שותפים לדירה, שניהם רדופים על ידי זכרונותיהם. אבל מה שהיה יכול להפוך למלודרמת אשמה צדקנית, הופך בידיו של שטאודה – שמת ב-1984 – לפילם נואר מרתק, מסוגנן, מצמרר ועוכר שלווה. כבר משמו מתכתב סרטו של שטאודה עם "M, הרוצח בינינו" של פריץ לאנג שנוצר 15 שנים לפניו. אבל גם אם התוכן שונה, הסגנון דומה ומבחינה תימאטית הסרטים כאילו ממסגרים האחד את השני. סרטו של לאנג, כמו לא מעט מהסרטים האקספרסיוניסטיים האפלים שנוצרו בגרמניה עד 1933, ביטאו תקופת מצוקה חשוכה וחרדה מפני קטסטרופה חברתית בלתי נמנעת. סרטו של שטאודה, הראשון שנעשה בגרמניה תחת הכיבוש הסובייטי אחרי המלחמה, ממשיך את הדיון הסגנוני מהמקום בו הוא הופסק ערב עליית הנאצים. הפעם המצוקה החברתית היא החיים עם האשמה על מה שעשו הגרמנים במלחמה, בשואה (שוב, מילה שלא מוזכרת בסרט). בשתי התקופות התוצאה היא סרטים אפלים על חוסר אונים המוביל לאלימות פסיכוטית. "הרוצחים מבינינו" הוא סרט מופתי, גדוש זוויות צילום עקומות, דמויות ממוסגרות בין שברי זכויות, והמון המון צלליות. הסרט צולל אל תוך החור הכי שחור בנשמה הגרמנית שאחרי המלחמה, ומנסה להתמודד – באופן שבוודאי נראה מטריד עד היום – לא רק עם ניצולי השואה, אלא גם עם אלא שהיו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית ורק מאוחר מדי קלטו מה הם עשו. הדיון המוסרי סביב העניין מורכב מאין כמוהו, אבל הביטוי הקולנועי שלו – מבחינת עלילה, סגנון, דמויות ומתח פסיכולוגי בלתי נלאה, הופך את "הרוצחים בינינו" לסרט שמעלה זיעה קרה, ממה שקורה על המסך, וגם מחוצה לו.

מריצים קדימה ל-2007. יוצא סרט חדש של שבי גביזון, ותכל'ס הביקורת על "נינה" עובדת מצוין גם כאן: המון מגרעות, אבל יש משהו צלול וברור בסרט שמלכד אותו. לא הרצף הוא זה שעובד אלא האווירה, המכלול, המטא-סרט.
יעל שוב ב"טיים אאוט" תוהה בביקורת שלה האם תמאו עוד מישהו חוץ מדנה מודן שיכול לשלב ברפליקה אחת את המילים "ציפי שביט" ו"אושוויץ". ואילו אני טוען ש"ציפי שביט" ו"אושוויץ" במשפט אחד זה בדיוק שבי גביזון. אז זו תהייתי הראשונה: בפרויקט המשותף של גביזון את מודן, מי אחראי למה? האם זו פשוט סימביוזה מושלמת? הטמעתו של המנטור בתלמידתו? או שפשוט חלוקת עבודה אחרת שהופכת את כל המשפטים הגביזונהיים נורא בולטים בעולם דנה מודני. אלא שגם כל המבנים העלילתיים והמוטיבים החוזרים באים ישירות מהעולם הגביזוני. לעיתים, כמעט על גבול הגניבה העצמית (או, בשם האקולוגיה, המיחזור). ואולי הסרט מכיל את מיטב הלהיטים מתוך סדרת הטלוויזיה שאמורה עוד להגיע. ובתור סרט חדש של גביזון הוא בחר את המיטב של עצמו. "אבידות ומציאות" בהחלט נראה ונשמע ומתנהג כמו בן דוד קרוב של "האסונות של נינה".
אבל הכי משונה: מבחינתי, אחרי כמאה דקות סרט, כל עניין סדרת הטלוויזיה שאמורה עדיין לבוא בהמשך הופך מיותר לגמרי. הסיפור ברור. הדמויות מובנות. החורים בעלילה? מילא. אצפה בסדרה, לפחות בתחילתה, בסקרנות, אבל יהיה לי קשה להשתכנע ש"אבידות ומציאות" הוא ה"פאני ואלכסנדר" של גביזון/מודן. נראה.

ועוד דבר מעניין: בסוף השבוע הזה יוצאים בארץ גם "אבידות ומציאות" וגם "מייקל קלייטון", ובאופן משונה יש משהו דומה באופי של שני הסרטים האלה. קודם כל כי שניהם סרטים עם המון דברים טובים ומרתקים, אבל שנמהלים בהחלטות חלשות שפוגעות בתוצאה הסופית. ושניהם עוסקים במצפון, אשמה והתחרפנות. ולשניהם יש לוק תכלכל אפלולי וצונן, שכאילו צולם לפנות בוקר, רגע לפני הזריחה. הכרזה של "מייקל קלייטון" בקרנות הרחוב מכילה צילום מעולה של ג'ורג' קלוני, בכל תכלכלותו. פרט לכך אין שום קשר בין המותחן המשפטי הניו יורקי והמלודרמה המשפחתית התל אביבית.

הנה הביקורת שלי על "אבידות ומציאות":

continue reading…

או:
2003 התקשרה, היא רוצה את האיילת זורר שלה בחזרה

השבוע ב"פנאי פלוס": ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בדי.וי.די חדש לסרט מוקדם של שמי זרחין (לטובת קוראיי הדיסלקטים: למרות שזה נראה כך למי שאותיות מתחלפות לו בקריאה, שבי גביזון ושמי זרחין אינם אותו איש). פלאשבק ל"סינמסקופ" מ-18 בספטמבר 2003: ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בסכוייו של סרט של שמי זרחין להפתיע בפרסי האקדמיה. קבלו, "סינמסקופ" טרי-טרי מהארכיון.

חולם אהבה
"האסונות של נינה", סרטו השלישי של שבי גביזון, והראשון אחרי שמונה שנים, הוא יצירה מרגשת שבדרך נס מגרעותיה רק מדגישות את מעלותיה

"האסונות של נינה". שתי חתונות ולוויה
continue reading…

שביתת התסריטאים, היום העשירי

פיל אולדן רובינסון, במאי/תסריטאי שאני מאוד אוהב ("שדה החלומות", "סניקרס") מסביר מה השיגה גילדת התסריטאים בשביתות הקודמות, ולמה השביתה מ-1988 נכשלה:

.
.

הכותבים של "הדיילי שואו" נואשים. התוכנית שלהם לא משודרת כבר שבועיים. מה נותר להם לעשות? להרים "לא הדיילי שואו" מהמדרכה בה הם מפגינים. בהשתתפות: שחקן אורח מ"כן הדיילי השואו":

.
.
.
התסריטאים של "הסימפסונים" סופרים למי מהם יש יותר פרסי אמי:

יש פעלתנות די מסקרנת במשרדי המפיצים בשבועות האחרונים. האנשים שלי בפורום פילם מספרים לי שהם ראו שם לפני שבועיים את "זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון והתגובות היו מדהימות. והאנשים שלי בקולנוע לב מספרים לי שהם כבר ראו בשבוע שעבר את "Be Kind Rewind" של מישל גונדרי ושאנשי המשרד נפלו מצחוק ממנו.

בשבוע הקרוב תמצאו ברחבי תל אביב פוסטרים עם הקופי "הקלטת שתקעה אותי 33 ו-שליש" שתקרא לקהל לעזור ולמצוא שם עברי לסרט של גונדרי ושתזמין קומץ בני מזל להקרנה מוקדמת של הסרט כבר בסוף נובמבר. מצד אחד: הטרנד נמשך, המפיצים מבינים ששמות רעים מזיקים לסרטים. מצד שני: אויה. "הממלכה", ששמו נשמר כבמקור אחרי היוועצות עם קוראי אתר זה, נדחה לינואר. "בין הסדינים של צ'אק", ששמו נקבע אחאי התייעצות עם גולשי האתר של א.ד מטלון, כרגע גנוז (אם כי הוא מקום ראשון באנגליה השבוע, כך שאולי הוא עוד יופשר מגניזתו). כנראה שיש תופעות לוואי לטרנד הזה. בכל מקרה, "Be Kind Rewind" – יש למישהו רעיון. יש כאן מישהו שהיתה לו ספריית וידיאו בשנות השמונים/תחילת התשעים והיתה לו מדבקה כזאת בעברית?

ובינתיים, בג.ג: לא ברורה בדיוק הסיבה, אבל היציאה של "אמריקן גנגסטר" הוקדמה בחודש. הוא ייצא ב-6 בדצמבר. האח. אני מניח שהעובדה שעותק די.וי.די שלו דלף לרשת, כמו גם התגובות המעולות שהסרט זוכה להם באמריקה – אצל המבקרים ובקופות – שיכנעה מישהו שם לרוץ עם הסרט קדימה ולא ללחכות בצד שהמומנטום יאבד. החלטה נבונה.

============

עכשיו אנשי העיתונות הזרה בהוליווד פסלו את "ביקור התזמורת". זה, בעיני, הרבה יותר טראגי ומצער מהפסילה באוסקרים. לאוסקרים יש תקנון נורא ברור, וקל היה לדעת שהסרט בצרות כבר מקריאתו. אבל גלובוס הזהב תמיד היו נינוחים יותר בחוקיהם מהאוסקרים ונדמה ש"ביקור התזמורתצ" הוא גם בול מתאים לטעם שלהם. טום ברנרד, שותפו של מייקל ברקר לניהול סוני פיקצ'רס קלאסיקס, אומר ל"לוס אנג'לס טיימס" שגם הפעם הם מאשימים בהחלטה פעילות של גורמים חיצוניים:

"It's a very competitive year," Bernard said. "We've heard that voices from other foreign films have put pressure [on awards groups] this year."

מה שמצער במיוחד הוא שגלובוס הזהב תמיד היה הרבה יותר פרו-קולנוע ישראלי מאשר האוסקרים. "השוטר אזולאי" ו"סלאח שבתי" זכו בגלובוס הזהב. ויותר מזה: בין תשעים חברי אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד, בוחרי הגלובוסים, יש לפחות שלושה דוברי עברית: עמנואל לוי, אביק גלבוע, יורם כהנא. ויש את ג'ודי סולומון, שכבר מזמן לא דוברת עברית, אבל מייצגת את "מעריב" בגלובוס הזהב. הייתם מצפים שדווקא הם יגלו גמישות.

============

ראיתי את "כאריות לכבשים" ברב חן דיזנגוף השבוע ולפניו הוקרנו ארבעה טריילרים. שניים מהם הפתיעו אותי בכמה שהם היו רעים, לסרטים שדווקא היו לי ציפיות מהם. הטריילר של "מצפן הזהב" היה איום ונורא. אם היתה בי סקרנות לראות את הסרט היא התפוגגה למראה הטריילר. (לעומת זאת גיאחה, שבדיוק גמר לקרוא את הספר השבוע, חושב שהטריילר נהדר). גם "מכושפת", החצי-אנימציה-חצי-לא של דיסני, נשמע חינני מהדיווחים, אבל הטריילר שלו היה נטול חן. הבדיחות העצמיות על סרטי דיסני, שאולי נורא מוצלחות בסרט, נראו בטריילר נורא מאולצות. הטריילר השלישי היה ל"אוצר לאומי 2". אין לי ציפיות לגביו, ספק אם בכלל אראה אותו, הראשון היה זוועה והשני נראה זוועה בריבוע.
אבל…
אז הגיע טריילר רביעי שגרם לי להרים גבות מתרשמות. הסרט "Vantage Point" (עם התרגום הכה לירי, מעודן וחסכוני: "שמונה צדדים לאמת") אמנם נראה כמו מותחן קונספירציות שגרתי, אבל הבקרוב היה קצבי, מסקרן, מותח ומרשים. אמרתי לעצמי: את זה אני רוצה לראות.
צפו בו.
והנה הטוויסט: רק בצאתי מהקולנוע, בעוברי ליד כרזות הסרט, שמתי לב שהאישה בתפקיד הנשי השני בחשיבותו בסרט, אחרי סיגורני וויבר, היא איילת זורר. צפיתי בטריילר שוב. אלליי, היא מופיעה שם בלפחות חמישה שוטים, ולא שמתי לב שזו היא. עכשיו אני בוודאות רוצה לראות את הסרט.
וחוץ מזה, תראו מה קורה: יגאל נאור ב"חקירה מעבר לקווים", אוהד קנולר ב"מצונזר" ואיילת זורר ב"שמונה צדדים לאמת". מי אמר ש"מינכן" לא עשה טוב לתעשיית הקולנוע הישראלית. או לפחות לשחקניה.

====

ואני עדיין חייב לכם דיווח מ"בייוולף" וביקורת על "אבידות ומציאות". בעבודה. והגיע הזמן לעדכן את טור הצד משמאל עם הסרטים הטובים והרעים. למה מהסרטים החדשים שיצאו בשבוע-שבועיים האחרונים לדעתכם כדאי למהר ועל מה עדיף לוותר?

שביתת התסריטאים, היום השמיני והתשיעי

עוד כותבי טלוויזיה שובתים משיקים בלוג בהיעדר מקום אחר לכתוב בו (ומכיוון שממילא הם לא מקבלים כסף על האינטרנט): הפעם אלה התסריטאים של דיוויד לטרמן.

=============

ניקי פינק טוענת שזה הווידיאו שכל הוליווד מדברת עליו כרגע. תסריטאי חריף מצא קטעי ראיונות עם כל ראשי התאגידים והאולפנים שלא מוכנים להיענות לדרישת התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות הדיגיטליות (קרי, אינטרנט, סלולרי וכו'). טענתם לתסריטאים: אין בכלל הכנסות מההפצה הדיגיטלית כרגע. טענתם למראיינים: יש לנו ה-מ-ו-ן כסף! התחושה כלפי המוגולים בסוף הצפייה: Busted!

.
.
.

אתמול עשרים בלוגרים הכותבים על טלוויזיה החשיכו את מסך הבלוג שלהם כאות תמיכה בתסריטאים השובתים. הקמפיין הבא שהוצע בתגובות אצל פינק: לנסות לשכנע את צופי הטלוויזיה לשבות במשך יום אחד מצפייה בטלוויזיה במהלך סוף השבוע של חג ההודיה.

גם ג'וס ווידון שובת:

.
.
.

אבל לאדם הממוצע הנושא הזה של תמלוגים עדיין לא לגמרי ברור ונשמע כמו מאבק של עשירים על הזכות להתפנק. ג'ון אוגוסט מסביר למה תמלוגים הם עניין חיוני בעבודה כמו תסריטאות.

ג'ון באומן, מי שעומד בראש צוות המו"מ של התסריטאים, מעדכן על מצב השביתה בכניסתה לשבוע השני שלה, על התוכניות להמשך השביתה ועל המו"מ שכרגע בכלל לא מתקיים:

.
.
.
אתמול גייסו התסריטאים את כוכבי הסדרות להפגנה שמנתה 2500 איש מחוץ לאולפני יוניברסל. השחקנים מ"עקרות בית נואשות", חברי "חברים", ועוד. התמונות והסרטונים בטח יתחילו לזרום תכף, כי כשיש כוכבים בהפגנה גם הפפרצי מתחילים להתעניין בזכויות עובדים.

ועוד מניקי פינק: מה מתכננות הרשתות כדי למלא את האוויר המת שתכף יהיה להם בפריים-טיים? ה-מ-ו-ן שעשועונים. וואו, הטלוויזיה האמריקאית בשעת שביתת תסריטאים תתחיל להיראות כמו הטלוויזיה הישראלית בשבוע עבודה רגיל.

איך תראה הטלוויזיה האמריקאית בעוד שנה אם שביתת התסריטאים לא תסתיים (זהירות, מערכון בינוני):

.
.
.
ולסיום: איך היו נראות הסצינות האהובות עלינו אם לא היו תסריטאים בעולם. לתלמידים שלי: שיעור נפלא בסאבטקסט ואירוניה. חכו לפאנץ' בסוף.