גרסת הדפוס נמצאת כאן. זו הגרסה המורחבת:

החיפושית השובבה

באיחור בלתי אלגנטי הגעתי רק בשבוע שעבר להשלים פערים של סרטים שהחמצתי באחרונה והלכתי לראות את "היירספריי". מודה, הייתי סקפטי לגבי הסרט. גרסה קולנועית למיוזיקל הבימתי על פי הסרט של ג'ון ווטרס? האם לא למדנו מטעות "המפיקים"? וכך, כולי ספקות וציפיות נמוכות הלכתי לסרט ו… קרקפתי הועפה אל תקרת האולם. איזה סרט מבדר, מהנה, משעשע. כמה חן היפראקטיבי, המסתיר בחובו גם ביקורת חברתית ותיעוד ביקורתי של ההיסטוריה האמריקאית. הסרט הזה בידר אותי כהוגן. פתאום הבנתי למה הסרט הזה הרתיע אותי לפני הצפייה בו. חשבתי שיהיה מדובר במוצר קאמפי, טוויסט-על-טוויסט לחובבי ג'ון ווטרס, קריצה משולשת למוקירי דיוויין, והאמת שהפוסט-מודרניזם של שנות השמונים כבר קצת מעייף אותי. אבל ביושבי בסרט קלטתי מה סוד קסמו: זה סרט לילדות בנות 13. אם היתה לי ילדה בגיל הזה הייתי מדלג הביתה, כמו ג'ון טרבולטה בחליפת המשמנים שלו, שולף אותה מהמיטה ורץ איתה להצגה השנייה, שם היינו רוקדים בין הכסאות.

זאק אפרון ב"היירספריי"

למחרת, מעשה שטן, אני קורא את הידיעה הבאה: המיוזיקל החדש "מעבר ליקום" הפך ללהיט לא continue reading…

תוספת:
למה אף אחד לא מספר לי שג'ון לנדיס מגיע בשבוע הבא ארצה? ביום חמישי, 1.11, יוקרן בסינמטק הסרט התיעודי שלו על דון ריקלס, "מר חום" (הישר מפסטיבל ניו יורק), ולנדיס – כך אני מבין – יהיה נוכח בהקרנה. הללויה. מדובר בבמאי אהוב עליי עד מאוד. כן, כולל "השוטר מבברלי הילס 3".
(נחמד. אני העליתי את העדכון ב-13:30. בוויינט העלו על זה ידיעה ב-15:50 תחת הלוגו "פרסום ראשון". חמודים).

על שח ועל אשך

היום ב"פנאי פלוס": ראיון טלפוני קטן שערכתי עם ויגו מורטנסן, שמככב ממחר ב"סימנים של כבוד" המופתי של דיוויד קרוננברג, בו הוא מדבר על סצינת קרב הסכינים בעירום מהסרט, שהיא אולי אחת הסצינות המדהימות ביותר שנראו השנה בקולנוע. אני גם שואל אותו על ההומאז' לנבוקוב בשם הדמות שלו, ניקולאי לוז'ין, והוא עונה שעבור קרוננברג כל הסרט הוא מעין "משחק שחמט אלים". כשאני מצויד במידע הזה הלכתי לראות את הסרט פעם שניה, בחיפוש אחר מוטיבים נוספים מעולם השח. ואכן מצאתי: מלבד העובדה שמדובר בחייל שמנסה להביס מלך, והשימוש בעיצוב המרבה בשימוש בשחור ולבן, הבחנתי שהשוטים הראשונים של הסרט מתבססים על תנמועות מצלמה ישרות לחלוטין. לא אובחנה תנועת מצלמה מעגלית. אפילו השוט הראשון יוצא דופן: הוא מתחיל כשוט גבוה ממרומי קריין, ואז הוא נע הצידה ואז למטה באלכסון ומגיע לדלת הכניסה של מספרה תורכית בה מתרחשת סצינת הפתיחה. האם זה בראשי או שהמצלמה נעה בצורת תנועת הפרש על לוח השח? אחרי כמה דקות הסרט סחף אותי לתוכו – הצפייה השנייה בו מעולה לא פחות מהראשונה, ומאפשרת עיון בדקויות הבימוי המבריקות של קרוננברג – וכך הזנחתי את המעקב אחר ביסוס התזה הזאת. לכן, אם אתם הולכים לראות את "סימנים של כבוד", אנא דווחו לי: האם יש תנועות מצלמה מעגליות בסרט, או שאכן המצלמה נעה רק בקווים ישרים וזוויתיים, כמו כלי משחק על לוח השח?
אך יש יותר: שמו של מורטנסן בסרט הוא ניקולאי לוז'ין, לא אלכסנדר לוז'ין כמו בספר "הגנת לוז'ין" של נבוקוב, ואני מניח שהניקולאי הוא איזכור לסיינט ניקולאס, הקדוש השומר על הזונות ועל התינוקות, והאיש שעליו מבוססת דמותו האגדתית של סנטה קלאוס (ו"סימנים של כבוד" מתרחש בימי חג המולד, ועוסק בזונות ובתינוקת בת יומה). בקיצור, למרות שהסרט פחות טוב מ"היסטוריה של אלימות" הגאוני, ומבוסס על תסריט חלש יותר, זהו עדיין סרט אדיר, ובמידה מסוימת גם יצירה אחות ל"היסטוריה של אלימות", עם מבנה תסריטאי דומה, ועם דמות ראשית שמתכתבת עם הדמות שגילם מורטנסן ב"היסטוריה". סרט מצוין.

וורד-אפ

מחר ב-9:00 יתקיים במכללת אפקה כנס וורד-קאמפ. אם אתם בלוגרים, או אם אתם שוקלים להקיןם בלוג, הכנס הזה ינסה לשכנע אתכם להשתמש בפלטפורמת הבלוגים וורד-פרס, המבוססת על קוד פתוח, היא חינם לחלוטין, נוחה להפליא, ובעיקר: מאםשרת לכם להשתחרר ממכלאות הבלוגים של ישראבלוג, תפוז, בלוגלי וקפה דה-מרקר. הבלוג שלי משתמש באחת התבניות של וורד-פרס, ומשום כך הוזמנתי להשתתף בכנס מחר בפאנל שיתחיל ב-11:55, בו ידברו כמה בלוגרים שמגיעים מצד התוכן, לא הטכנולוגיה, על העבודה עם תוכנת וורד-פרס. אהוד קינן, שעזר לי בהקמת הבלוג, ינחה את הפאנל, ואני אשב שם על תקן הקוף המאולף שיוכיח לקהל שכל אחד יכול להשתלט על התוכנה. ויהיו שם עוד שפע דוברים נוספים לאורך היום כולו. תוכנית הכנס נמצאת כאן. ההשתתפות חינם, אבל דורשת הרשמה.

אנדרו סאריס אומר שזה הסרט הגדול ביותר בכל הזמנים

סמנו בלוח המשדרים שלכם: "מדאם דה" של מקס אופולס מ-1953, יוקרן ביום שישי ב-22:00 בערוץ יס 3. כשהסרט יצא במרץ השנה להקרנות חוזרות בניו יורק, בעותק 35 מ"מ מחודש, כתב עליו אנדרו סאריס ב"ניו יורק אובזרבר" כך:

When people have asked me to name the greatest film of all time—in my humble opinion, of course—my instant answer has been unvarying for the past 30 years or so: Max Ophüls’ Madame de … (1953).

If you’ve never seen this masterpiece, now is your chance—and even if you have, a second or third viewing is strongly recommended.

Curiously, I’ve had a much harder time convincing my students in film class of the “greatness” of Ophüls and Madame de …. It may partly be a generation gap, and partly the youthful suspicion of romanticism in some of its less cynical guises. Then again, even among my contemporaries, I have become notorious over the years for my ecstatic—to the point of orgasmic—addiction to camera movement as an expression of the tyranny of time in the drama of human life.

המחלקה תעבור לדום ותגיד אקשן

בסוף השבוע יוקרן בטרום בכורה הסרט "בעמק האלה" של פול האגיס. אחת הדמויות בסרט, חייל בצבא ארצות הברית שמוצב בעירק, מצלמת בטלפון הסלולרי שלה את הפעילות המבצעית השוטפת, ולוכד בעדשה כמה רגעים הרי אסון. בשבת בערוץ 8 ישודר הסרט "שלום פלוגה א'", המבוסס על צילומים שביצע הבמאי יניב ברמן במצלמתו הפרטית תוך כדי שירות מילואים בשטחים. התוצאה נראית מבעיתה בתחילה: זה נראה כמו שילוב בין סרט מלחמה לסרט אימה סופר-ריאליסטי, הציפייה היא שמשהו איום עומד לקרות.

קראתם סרט טוב לאחרונה?

האתר הזה, של חברת Paramount Vantage הוא אחד הדברים המופלאים שראיתי כבר הרבה זמן. מטרתו לקדם את סרטי החברה – זרוע סרטי האיכות של אולפני פרמאונט – בקרב מצביעי האוסקר והגילדות השונות. וכך תמצאו שם מיני-אתרים ל"בכוח הלב", "רודף העפיפונים", "דם יישפך" של פול תומס אנדרסון, "מרגו בחתונה" של נוח באומבך ו"Into the Wild" של שון פן. לכל הסרטים, חוץ מזה של אנדרסון, יש את התסריט המלא בקובץ PDF, ולכל הסרטים (חוץ מ"מרגו") יש גם את הפסקול המלא. את הפסקול של "בכוח הלב" הלחינה מולי ניימן, הבת של מייקל ניימן. את הפסקול של "רודף העפיפונים" הלחין אלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של פדרו אלמודובר. ואת הפסקול לסרט של שון פן הלחינו אדי ודר ומייקל ברוק. שיריו של אדי ודר נמצאים גם הם להאזנה במלואם באתר. תלמידי התסריטאות שלי: שימו לב לתסריטים, אחד מהם עשוי לצוץ בעבודת סוף הסמסטר.

לאן נעלם ג'ון סטיוארט?

ומי שמחפש כאן את התוכנית היומית של "הדיילי שואו" וסטיבן קולבר: התוכניות יצאו לחופשה בת שבוע. הן יחזרו ביום שני הקרוב, כלומר שמיום שלישי הבא (30.10) הן גם יחזרו לכאן. ובינתיים: הנה סטיבן קולבר מתארח ביום ראשון השבוע אצל טים ראסרט ב"פגוש את העיתונות" לראיון לא ממש מצחיק.

אם עד עכשיו הכיסוי של פסילת "ביקור התזמורת" מהאוסקרים בתקשורת האמריקאית היה מרוכז ברובו בבלוגים אינטרנטיים, אתמול זכה הסיפור לכיסוי הגדול והאוהד ביותר שלו מטעם התקשורת האמריקאית המיינסטרימית: פטריק גולדסטין, שמפרסם מדי יום שלישי ב"לוס אנג'לס טיימס" את המדור "התמונה הגדולה", יוצא במתקפה נגד האקדמיה האמריקאית ותקנונה בעקבות פסילת סרטו של ערן קולירין. הטקסט המלא נמצא כאן.

הטור מתחיל כך: "יש לי עצה לאקדמיה האמריקאית: קחו את 44 העמודים של ספר התקנון שלכם, העיפו אותם מהחלון ותתחילו מהתחלה".
"ב-2005 האקדמיה פסלה את 'מחבואים', אחד הסרטים הכי מהוללים של אותה שנה, מהסיבה שהסרט נשלח על ידי אסטריה אבל הכיל דיאלוג בצרפתית. ב-2004 פסלה האקדמיה את 'מריה הלבנה', נציג קולומביה, כי לא היה בו מספיק ספרדית. הקורבן השנה הוא 'ביקור התזמורת' סרט ישראלי שגרף את פרסי אופיר וזכה לכבוד בפסטיבלים בכל העולם… הטון של הסרט אירוני ומחמם לב, אבל מבלי לגלוש לסנטימנטליות ומובילה אותו הופעה נהדרת של ששון גבאי, שמפגין את הסטואיות מלאת הנשמה של באסטר קיטון".

מארק ג'ונסון, יו"ר ועדת הבחירה לסרט הזר אומר לגולדסטין:

"You have to remember, it's called best foreign-language film, not best foreign film," says Johnson, a respected Hollywood producer. "I'm heartbroken, because I loved the movie. But there wasn't a single person on our committee that disagreed with the decision. If we accepted this film just because we liked it so much, the rules wouldn't mean anything at all."

ועיניו של מפיק הסרט, אהוד בלייברג, התמלאו דמעות כשהוא דיבר עם גולדסטין על הנושא:

The film's producer, Ehud Bleiberg, broke down in tears when we spoke about the academy decision. "This is a tragedy, especially for the filmmaker, who made this film for everybody,"' he said. "We were just banned from the film festival in Abu Dhabi simply because we were an Israeli film. Now we've been banned from this Oscar category because they say our movie has too much English. It's almost Kafkaesque, to have a movie judged not on its art, but by a stopwatch."

He stopped to compose himself. "How does the academy think that Israelis and Egyptians can talk to each other? Should they only talk with weapons?"

Bleiberg said that while the Israeli academy has submitted a backup entry, many of its members are infuriated by the U.S. academy's decision. "They feel as if they've been slapped in the face. It won eight of our 12 film award prizes — best film, director, screenplay, lead actor and actress. To have the rest of the world only hear about our country when it comes to war and strife, and then have this beautiful, optimistic film rejected, is a terrible blow for everyone."

It's also a huge blow for the film's commercial reach. Eighty percent of the box-office returns for the German film "The Lives of Others" came after it won the Oscar for best foreign-language film this past February.

וגולדסטין חושף, לתדהמתו, שרק איש אחד צפה בסרט לפני הפסילה: ג'ונסון עצמו

But much to my shock, Johnson told me he was the only person on the committee who actually watched the movie. It was simply judged by a stopwatch. Filmmakers often complain that conservative ideologues attack Hollywood movies for being unpatriotic without bothering to see the films — as has just happened with "Rendition" — yet an august body of academy filmmakers rejected Israel's most decorated film without bothering to see it.

I give academy executive director Bruce Davis credit for his willingness to get on the phone and defend the decision. But he was dismissive of my concerns. "Seeing the film really isn't essential," he said. "Out of 60 or more foreign-language entries, there are probably a dozen that had eligibility questions. No one has the time to watch every movie where there's an issue. It doesn't matter whether this was a wonderful film. This film didn't come close to meeting the criteria, so it's out."

Rules are rules, but something's wrong when an organization devoted to celebrating the greatness of cinema is making its decisions, as Sony Classics co-chief Michael Barker put it, "based on mathematics instead of art." Davis, who also makes the point that the film is still eligible in other Oscar categories including best picture, believes I'm the one being arbitrary by putting a film's value ahead of the academy's rules. But it's the academy that has put itself in an indefensible position by devising rules that are needlessly arbitrary.

A rule decreeing that foreign films have to be "predominantly in a non-English language" is a rule showing its age. Already the common business language, English is quickly becoming a common language of cinema as well, especially as local productions try to reach a global audience. Even worse, by overruling a selection made by a respected group of filmmakers in the film's country of origin, the academy allows itself to be viewed as another arrogant American institution that insists on having the rest of the world play by its rules.

שביתה, חברים, שביתה

בניגוד למה שכתבתי כאן לפני כמה ימים, מתברר ששביתת התסריטאים בהוליווד עדיין לא ירדה מהפרק. התסריטאים אמנם השיגו יתרון מסוים כשהצליחו לאלץ את האולפנים והרשתות לוותר על דרישתם הדרקונית לבטל את חלוקת התמלוגים על הפצת סרטים וסדרות בדי.וי.די, אבל עדיין נותרו מספיק נושאים על שולחן המו"מ שאם לא ייענו עד 1 בנובמבר עשויים לגרור שביתה במהלך אותו חודש. קרייג מייזין, התסריטאי של סרטי "מת לצעוק", עוקב אחר העסק בבלוג שלו. הנה, לדוגמה, הפוסט שלו משבת. וניקי פינק מוסיפה פרט מפתיע: יש לא מעט ראשי רשתות שידור שדווקא יקבלו בשמחה שביתה ברגע זה, כי זה יציל להם החיים. עונת שידורי הסתיו, היא מדווחת, זוכה לרייטינג איום, הסדרות החדשות לא תופסות, והסדרות שכן מצליחות (כמו "Pushing Daisies") כל כך יקרות שהן מכניסות את הרשתות לגירעון. בינתיים רק סדרה אחת כבר עפה מלוח השידורים, "Viva Laughlin" של יו ג'קמן, וראשי הרשתות מקווים (לפחות חלקם) שאם תפרוץ שביתה זה יעזור להם פשוט לבטל את כל הסדרות האלה, לסגור את ההפקות לתקופת השביתה ולהתארגן מחדש.

שריפה, אחים, שריפה

ובינתיים, העסק בוער. זו לא מטאפורה: כל דרום קליפורניה עולה באש. מאיזור מליבו בצפון לוס אנג'לס ועד סן דייגו בדרום. יותר מרבע מיליון איש נמלטו מאיזור סן דייגו. שריפת היערות העצומה מתקרבת לגן החיות של סו דייגו, וחלק מהחיות כבר פונו משם. והמצב רק עומד להחמיר: תנאי מזג האוויר כבר גרמו לכבאים, לחזאים ולמושל שוורצנגר לכנות את זה כ"סופה מושלמת", בה יותר מדי תנאים שליליים – רוחות חמות במהירות של הוריקן ואדמה יבשה אחרי חודשים של בצורת – חוברים יחד ליצירת גל שריפות שרק מתחזק.
מה שעשוי לגרום ללא מעט מהמפיקים שאמורים לעסוק בעונת השידורים, סרטי קולנוע או מו"מ עם התסריטאים להתמקד בימים הקרובים דווקא בבתיהם: אחד האיזורים שנפגעו במליבו הוא האיזור בו גרים מיטב עשירי אמריקה. למעשה, השריפה פרצה בשבת שעות אחרי שעשירי הוליווד, בראשות רון מאייר נשיא אולפני יוניברסל, ערכו אירוע התרמה למען ברק אובמה, המתמודד לנשיאות. הבתים של דיוויד גפן, ג'פרי קצנברג ואיש ההיי-טק לארי אליסון נמצאים באיזור. גם בריטני ספירס וליאונרדו דיקפריו בדיוק קנו בשבועות שעבר אחוזות חדשות במליבו. דיקפריו שילם על שלו 6.3 מיליון דולר, והוא יגור ליד בראד פיט ואנג'לינה ג'וני, סינדי קרופורד ובראד גארט (האח מ"כולם אוהבים את ריימונד"). בריטני שילמה 9.3 מיליון דולר. הנה הדיווח המתעדכן של ניקי פינק. הנה הדיווח של תחנת איי.בי.סי המקומית. הנה סי.אן.אן.

ויה ניקי פינק: כבאי עומד על גג ביתו של ג'פרי קצנברג במליבו, מתיז קצף כדי למנוע מהמבנה לעלות באש

ויה סי.אן.אן: ככה נראה איזור דרום קליפורניה בתמונת לוויין

התיקנים

ואחרי שהוליווד תישרף כליל מי ישרוד? הג'וקים. הנה ג'יימי סטיוארט בפרק הרביעי והאחרון של דיווחיו מפסטיבל ניו יורק. הפעם בכיכובו של ג'ון לנדיס וג'וקים שמזכירים את ווילם דפו, בריאן דה פלמה ואורחים נוספים מהפסטיבל. ארבע דקות אחרונות עד השנה הבאה. לצפייה בסרט. להורדת הסרט.

1. מיינסטרים

בשנה הבאה ימלאו 20 ל"וויתנייל ואני", סרט הפולחן הבריטי של ברוס רובינסון עם ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד וויתנייל ופול מקגן בתפקיד "אני". בפסטיבל לונדון, המתקיים עכשיו, הוקרן סרט קצר באורך 12 דקות המאחד את שני השחקנים האלה – אבל בתפקידים שונים לחלוטין – בפעם הראשונה מאז. את הסרט ביים דאנקן וולאוויי, וה"לונדון טיימס" מספר איך הוא הצליח לאחד את וויתנייל ואת אני לסרט אחד נוסף, גם אם קצר. אתם יכולים להוריד את הסרט, חינם וחוקי, כאן. או לצפות בו כאן אצלי:

שם הסרט, "Always Crashing in the Same Car", מושאל כמובן משמו של שיר של דיוויד בואי מתוך "Low" (עולם קטן, בדיוק אתמול ראיתי את "אשת החלומות" של האחים פארלי, הגדוש כולו שירים של בואי). וזה כמובן הזכיר לי שגם אני הייתי פעם מעורב בסרט שגנב את שמו משם של שיר, הפעם של הסמיתס.

2. אלטרנטיבי

ג'ונתן רוזנבאום כתב ספר על אורסון וולס והגיע אתמול לערוץ הטלוויזיה הקהילתית של שיקגו כדי לדבר עליו. אחרי כמה דקות שיחה הוא הציג קטע נדיר, הנמשך כשש דקות, מתוך "דון קיחוטה" של וולס. הסצינה הזאת צולמה במקסיקו בסוף שנות החמישים, ונגנזה. הקטע נטול הסאונד מציג את סנשו פנזה מגיע לבית קולנוע ומוצא את דון קיחוטה צופה בסרט. הוא מתיישב ליד ילדה המלמדת אותו איך מלקקים סוכריה על מקל, ואז דון קיחוה רואה אשה במצוקה על המסך בסרט ומנתר ממושבו עם חרב שלופה כדי להציל אותה. הוא כמובן רק מצליח לקרוע את המסך ולהרוס את הסרט. רוזנבאום, כמובן, חושב שיש כאן מטאפורה לגבי אורסון וולס עצמו. בבלוג שלו ב"שיקגו רידר" רוזנבאום מספק הקדמה לקטע ומגדיר אותו כ"שש הדקות היפות ביותר בתולדות הקולנוע":

3. ניסיוני

לכריס מרקר – הבמאי המפורסם ביותר של הסרטים שאיש לא מכיר, כפי שהוא מגדיר את עצמו – יש סרט חדש הנמשך דקה וקיים באינטרנט באתר של "מחברות הקולנוע" (לחצו על תמונת העכבר כדי להפעיל אותו). זהירות: למרות שהוא אירוני ומודע לעצמו הוא עדיין די מבאס (ומזכיר לי את סרטה האחרון של ויויאן אוסטרובסקי – פילנתרופית נהדרת, אוצרת סרטים מעניינת, אבל קולנוענית בינונית – בו היא צילמה את חתוליה במצלמה סלולרית, למגינת ליבם של הצופים). זהו מעין טריילר פיקטיבי לסרט פעולה בכיכובה של העכברה ליילה שחדרה לדירתו של הבמאי ושבתה את ליבו. מרקר מלווה את סרטו במאמר די משעשע, שתרגום שלו תמצאו כאן.

מה שמזכיר לי: מישהו סיפר לי שיצאה מהדורה חדשה בדי.וי.די, מתורגמת לעברית של "ראן" של אקירה קורוסאווה, המכילה כבונוס את "א.ק", הסרט התיעודי של כריס מרקר המתעד את צילומי הסרט. האם מישהו ראה? האיכות נאה? סבירה? ראויה?

אני נורא אוהב לקרוא פיסות נוסטלגיה על היכלי הקולנוע של שנות הששים והשבעים בישראל (וגם על ארמונות הקולנוע המפוארים, עם השטיחים והנברשות, בניו יורק של שנות ה-20). מאיר שניצר, לרגל סגירת קולנוע פאר – שנוסד ב-1960 – משרטט את מסלול בתי הקולנוע המיתיים של תל אביב.
דוד שליט, שכתב את הספר המשובח "מקרינים כוח" המתאר את הכרוניקה של הצגת הסרטים בישראל, מוסיף את הנימה שלו.

אני, לעומתם, חף מנוסטלגיה. זה כמובן מצער אותי כשמחליטים להרוס בית קולנוע ישן במקום לשפץ אותו – כל בתי הקולנוע בראשון לציון, בהם ראיתי המוני סרטים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נהרסו – אבל הבניין או מיקומו האורבני פחות מהותיים לי, מה שחשוב לי זו איכות ההקרנה. האם אני רואה את הסרט כמה שיותר קרוב לחזון של הבמאי שיצר אותו. וכששליט כותב "כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר", הוא שוכח שהחניה היתה הקטנה בבעיות קולנוע פאר. אלא העובדה שזה היה קולנוע בו רק שניים מחמש אולמותיו צוידו בסאונד דיגיטלי (שמשום מה צרם כמעט מהיום הראשון), ואולמות 4 ו-5 היו קטנים מדי כדי להצדיק צפייה איכותית בהם. שלא לדבר על הבנייה המשונה, והעקבית בלא מעט אולמות ג.ג, בה המסך נמצא מעל קו הראש של הצופים ומחייב הטיית צוואר כלפי מעלה כדי לצפות בסרט.

הסגירה של פאר דווקא מבשרת שינוי נוסף באופני הצפייה בסרטים. אחרי קצת יותר מעשור של מולטיפלקסים עירוניים, שכונתיים, שוויתרו על גודך מסכים לטובת כמות, שוב נזכרו בעלי בתי הקולנוע שסרט מוצג במיטבו כשהוא מוקרן על מסך גדול ועם סאונד חזק. וזה נכון באותה מידה למייקל ביי ולאינגמר ברגמן. כשסרט עוטף אותנו בתמונותיו ובצליליו אנו נשאבים לתוכו. והדור החדש של בתי הקולנוע, שנמצא עכשיו בהקמה, מחזיר את מסכי הענק (ומתקן טעות תפיסתית בת עשור: אפשר ליצור אולם קטן ובו מסך גדול). המחיר שעלינו לשלם על כך הוא נדל"ני: האולמות האלה, שנועדו להילחם במסכי הפלזמה 50 אינץ', בלו ריי והסאונד ההיקפי הדיגיטלי הביתי (שגם במערכות ה-200 דולר היה מוצלח יותר מהסאונד באולם 5 בפאר) ייבנו כעת בפרברים (שזה אירוני: כי אני סבלתי מנעוריי הפרבריים כי רציתי לחיות בין המון בתי קולנוע במרחק הליכה ברגל וחלמתי לעבור לתל אביב, ועכשיו כשאני גר מעל קולנוע גת נדמה שדווקא ראשון לציון עומדת להיות תוך שנתיים העיר עם הכי הרבה מסכי קולנוע בארץ).

===========

ההלם הכי גדול שהכה אותי עם מותה של דבורה קר ביום שלישי, בגיל 86, היה העובדה שהיא עדיין היתה בחיים. בגלל בריאותה הרופפת ומחלת הפרקינסון שלה, קר לא נראתה בפומבי מאז 1994 ולא שיחקה בסרטים מאז שנות השמונים. ובכל זאת, היא מאכלסת כמה מהפריימים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע, כמו זה:

=============

טוד היינס הוזמן לפני כשבועיים להקרין את סרטו "Safe" (עם ג'וליאן מור בתפקיד הראשי) בעיר מגוריו פורטלנד, אורגון, במסגרת פסטיבל סרטים על זיהום אוויר ואיכות הסביבה. אבל הוא היה בדיוק בפסטיבל ניו יורק, לבכורת "אני לא שם, סרטו החדש עם קייט בלנשט, אז הוא שלח להם את הווידיאו הבא במקום, כהקדמה להקרנה:

(ויה ריי פרייד)

"רק כלבים רצים חופשי" חופשי אינו סרט ההמשך ל"כלבים לא נובחים בירוק", אבל הוא בהחלט מתחרה איתו על תואר השם הגרוע ביותר אי פעם לסרט ישראלי. והוא גם סוג של קטסטרופה. אם כי, היה כאן פוטנציאל ל"שבעה צעדים" ישראלי, אם רק היה כאן במאי. הנה הביקורת רוויית הספוילרים שלי על הסרט:
continue reading…

סליחה על העיכוב. עבודות תשתיות בייתיות ניתקו אותי מהאינטרנט ל-26 שעות. והיום: בן אפלק אצל ג'ון סטיוארט. ואצל סטיבן קולבר: אושיית האינטרנט קרייג מקרייגסליסט.
continue reading…

אם ביימתם השנה סרט שהייתם רוצים שיקחו אותו בחשבון למועמדויות לגלובוס הזהב או לנשיונל בורד אוף ריוויו או לפרסי איגודי המבקרים, התאריך האחרון שלכם להקרין אותו בפני הקבוצות האלה הוא 5 בדצמבר. ההצבעות מתחילות ב-10 בדצמבר.

=========

זו בהחלט אחת השנים הכי סוערות בתולדות האוסקר הזר, לפחות בשנים בהן אני עוקב אחר התחרות. הקטגוריה המנומנמת הזו, בדרך כלל, הצליחה לסחוט בשבועות האחרונים לא מעט כותרות. זה התחיל עם פרשת "ביקור התזמורת". וזה הגיע לשיא אתמול כשהאקדמיה הודיעה לטייוואן שהיא – קחו אוויר – פוסלת את "זהירות, תשוקה" של אנג לי מהתחרות. וכך בתוך שבוע עפו מהרשימה שני סרטים שרבים האמינו שמקומם בתשיעיה הסופית מובטח (ואולי אף בחמישיה הסופית). מה שאומר שהמירוץ עכשיו פתוח לחלוטין.
אז מה קרה לאנג לי? נציגי האקדמיה צפו בסרט, ואפילו נשארו במקום עד הקרדיטים, והגיעו למסקנה שהסרט אינו מספיק טייוואני כדי להתמודד. לא היה נימוק מורחב מזה, דבר שעורר לא מעט תהיות. אז נכון ש"זהירות, תשוקה" צולם ברובו בסין עם שחקנים סיניים, אבל זה לא מנע מהאקדמיה להסכים למועמדות של אנג לי כנציג טייוואן גם כשסרטיו צולמו בניו יורק ("מסיבת נישואים") או הונג קונג ("נמר, דרקון"). אז מה השתנה הפעם? אולי העובדה שבעוד האקדמיה הסכימה לראות בעבר את טייוואן והונג קונג כחלק מסין, והעלימה עין כששחקנים ואנשי צוות ממדינה אחת עבדו בסרט ממדינה אחרת, ב"זהירות, תשוקה" ההפקה היתה כנראה בינלאומית מדי לטעמם: הבמאי אמנם מטייוואן, אבל התסריטאי אמריקאי, הצלם מקסיקני והמלחין צרפתי. במילים אחרות, נדמה שאף מדינה לא היתה יכולה להיות זכאית להגיש את הסרט. (אגב, סין – שהסרט צולם בתחומה – הצהירה שהיא תגיש את הסרט כנציג שלה לאוסקרים, אבל טייוואן הוכיחה שמעשים חזקים יותר ממילים ולא אמרה דבר, ופשוט הגישה את המסמכים לאקדמיה לפני סין. אנג לי, מצידו, בכלל לא רצה שהסרט שלו יהיה נציג סין לאוסקרים אחרי שהצנזורים במדינה דרשו ממנו לחתוך קטעים מהסרט).

אבל התעלומה האמיתית היא איך גילו חברי האקדמיה שהסרט של אנג לי לא עומד בתקנון. מכיוון שטייוואן שלחה במקומו את הסרט "אטיוד לאי" של צ'ן הואי-אן (הצלם של הו שיאו-שיאן) לא נותר לי אלא להסיק שצ'ן המניאק הרים טלפון לאקדמיה והלשין לה שהצלם הוא יליד מקסיקו. אפשרות נוספת היא שהמלשין הוא יוסף סידר, שניסה להיפטר מאנג לי כדי להבטיח מועמדות ל"בופור".

האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות? אני מניח שבאיזור יולי הבא יישבו חברי האקדמיה ויהגו בנושא הזה, לקראת אוסקר 2009.

אבל זה עוד לא הכל: גם בוליביה נפסלה. כנראה שבגלל שהיא פשוט שלחה את הסרט שלה מאוחר מדי (זה כבר קרה לה לפני שנתיים). בעוד לישראל ולטייוואן הרשתה האקדמיה לשלוח סרט חלופי, בוליביה נאלצה להישאר בחוץ. גם כאן התעוררה סערה תקשורתית בבוליביה. מפיקי הסרט שנשלח מאשימים את הבלוגרים הבוליביאנים שאם לא היו לועגים להם על העיכוב במשלוח, ואף שולחים מיילים לאקדמיה כדי לקבל תגובה בנושא, איש באקדמיה האמריקאית לא היה שם לב שהסרט הבוליביאני הגיע באיחור. הרי ידוע שחברי האקדמיה ממילא לא בודקים את הדואר כל יום.
גם כאן מופנות אצבעות מאשימות לכיוונו של סידר.

וגם זה עוד לא הכל: אחרי שנשלח הסרט ההודי לאוסקר תבעה במאית מתחרה את הוועדה הבוחרת את הסרטים בהודו והאשימה אותם באי סדרים. האקדמיה פנתה לוועדה ההודית וביקשה לוודא שהנציג שלהם נבחר כדין (השמועה היא שיוסף סידר הוא זה שדירבן אותה להגיש את התביעה). גם כאן האקדמיה האמריקאית נתנה להודים אפשרות להחליף סרט. הוועדה ההודית התכנסה והחליטה להשאיר את הבחירה על כנה.

וכך יצא ששנת 2007, בדיוק בשנה שלישראל היה סיכוי להכניס סרט לאוסקרים, החליטו פקידי האקדמיה לשבת על כל מילה בתקנון. ברור שאם יוסף סידר לא היה בוחש בעניינים כל זה לא היה קורה.

אז מה קורה עכשיו? 63 הסרטים – מספר שיא – יחולקו לשלוש קבוצות, 21 סרטים בכל קבוצה. ועדה של חברי אקדמיה – רובם פנסיונרים עם שפע זמן פנוי – תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תצפה ב-21 הסרטים שלה ותבחר מתוכם שלושה סרטים. כל חברי הקבוצות חייבים לצפות בכל הסרטים בחטיבה שלהם (הם רשאים לעזוב את הסרט אחרי חצי שעה אם הם סובלים ממנו, ועדיין יירשם להם שהם ראו אותו. אבל חצי שעה רצופה הם חייבים לראות ממנו, אפילו בלי הפסקת שירותים). תשעת הסרטים האלה יוקרנו אז בפני כל חברי הוועדה ובהצבעה חוזרת תצומצם הרשימה לחמשת המועמדים הסופיים. חמשת המועמדים האלה יוקרנו בפני כל 6000 חברי האקדמיה. רק החברים שהחתימו כרטיס נוכחות המוכיח שראו את כל חמשת הסרטים המועמדים זכאים להצביע לקטגוריה הזאת (כלומר, קטגוריית הסרט הזר היא בין הבודדות באוסקר בה באמת חייבים לראות את הסרט לפני ההצבעה, ולא לסמן בטופס על סמך באז, פרסום או חיבה אישית. וכאמור, ההחתמה מתבצעת ביציאה מהסרט, ורק בתום חצי שעה מתחילתו). משלוח של סקרינרים בדי.וי.די אסור בקטגורייה זו.

אני מאמין שלמרות ש"בופור" מגיע לאוסקרים נטול באז וביקורות כמו "ביקור התזמורת", הרי שמרגע שיישבו חברי הוועדה לצפות בו הם לא יוכלו שלא להתפעם ממנו.

הנה הדיווח של "וראייטי" בנושא; של אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר", אחד התומכים הגדולים של "ביקור התזמורת"; של סשה סטון; ושל נתניאל ר.

ואלה 63 הסרטים שיתחרו ביניהם כדי להגיע למועמדות לסרט הזר, ב-22 בינואר:
continue reading…

והיום: ג'ייק ג'ילנהול, זכרונות השירותים הציבוריים של הסנטור לארי קרייג, וסמנתה בי הולכת לבדוק מה כל כך כיף במכוני גמילה לידוענים. ואצל סטיבן קולבר: גארי קספרוב. מחר: בן אפלק.

continue reading…