ביקורות השבוע במדור הדפוס: האם רוברט בנטון ("חגיגה של אהבה") וקנת בראנה ("משחקי בילוש") איבדו את זה?

========

שאפו לפיני אסקל, הרכש החדש של מערכת "פנאי פלוס", על ההתייחסות המוצדקת שלו לשביתת התסריטאים האמריקאים שהיתה אמורה לפרוץ בשבועות הקרובים. ממש אתמול, ביום שהטקסט הזה הגיע לקיוסקים, נדמה שאיום השביתה נמוג כשמפיקי הוליווד חזרו בהם מהדרישה הכי דרקונית שלהם מהתסריטאים, זו שהקפיצה להם את הפיוזים. המפיקים דרשו לבטל את הכנסות התסריטאים מתמלוגים. כרגע, כל די.וי.די שנמכר מכניס לתסריטאי שחתום על הסרט 4 אחוז ממחיר המכירה. המפיקים דרשו לבטל את זה. התסריטאים דרשו להכפיל את האחוזים ל-8 ולהחיל את הסדר התמלוגים על כל הפצות הניו-מדיה, אינטרנט וסלולר. אז כרגע יש סיכוי שהשביתה הזאת תבוטל.
ובינתיים בישראל: אסקל כותב "תסריטאים ובמאים מחזיקים ידיים בצורה מטאפורית ומחכים שמשהו יקרה. כן, הם מדברים, וכן, הם זועמים, אבל ההפגנה (סו קולד) היא בעיקר הפגנת אימפוטנציה", ואכן יש תחושה שקצת מדברים יותר מדי, ועושים פחות מדי, אבל נכון לעכשיו התוצאות הן לטובת התסריטאים והיוצרים. המחאה מהשבוע שעבר עזרה לעצור את חקיקת חוק זכויות היוצרים שאיים לנשל את היוצרים מהזכויות ליצירתם, בשנה שעברה הצליחו היוצרים לכופף את הוט ואת הזכיינים ולהביא אותם לשלם בראשונה תמלוגים, ואך לפני שבועות ספורים הנפיקו קשת ואיגודי התסריטאים והבמאים מחירון ראשון מסוגו מאז קום הטלוויזיה הישראלית למחירי מינימום של עבודת תסריטאים ובמאים, מחירון שמחייב כרגע רק את הפקות קשת, אבל שבפועל יהפוך לסטנדרט התעשייתי. ומי שעוקב באופן יומיומי אחר דיווחי המו"מ מהוליווד רואה שגם שם לא הכל מיליטנטי. נתחים מרכזיים בגילדת התסריטאים רצו לאגד את כוח השביתה שלהם עם גילדות הבמאים והשחקנים, שהכריזו על שביתה ביולי 2008 אם לא ייכנסו איתם לדיוני חוזים מחודשים. רק פלח מיליטנטי יותר מהאגף הלוס אנג'לסי של הגילדה טען שהשביתה חייבת להתקיים בשבועות הקרובים, ולפרוץ באופן מפתיע, ללא הצבת תאריך יעד, כדי למנוע מהאולפנים לאגור תסריטים ובכך להפוך את השביתה למעין חופשה. ניקי פינק מסכמת את המצב, נכון להיום.

===========

חדשות מעולות: "קונטרול" נקנה להפצה בישראל. תאריך ההפצה המשוער: ינואר. המפיץ הצדיק: עודד הורביץ מסרטי אורלנדו. "קונטרול", סרטו של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן, יצא בסוף השבוע באמריקה וזכה למטר של לא מעט ביקורות מעולות ומוצדקות. זהו הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה – עצוב להפליא, אבל מהווה שילוב מדויק בין אהבה למוזיקה ותשוקה לקולנוע.

היום: מריל סטריפ, ברק אובמה וסטיבן קולבר יוצא בהצהרה דרמטית. מחר: ג'ייק ג'ילנהול.

continue reading…

ב"עין הדג" שאלו אתמול "מה עושים כשמכירות כרטיסי הקולנוע באמריקה עוברות תקופה לא טובה? מחפשים אשמים. והנה נמצא אשם חדש: משחקי הוידאו, וספציפית, 'היילו 3'. בזה עוד לא האשימו אותם". והוסיפו לינק לכתבה ב"אד-אייג'" המאשימה את "היילו 3" בכשלון הסרט החדש של בן סטילר, "אשת החלומות" (לשעבר "שובר הלבבות"). לא האשימו, אבל ההצלחה של "היילו 3" היתה צפויה – גם אם לא במימדים אליהם הגיעו, עם מכירות בסך 170 מיליון דולר ביום אחד – וגם היה ברור שתהיה לזה השפעה מסוימת על כל מה שקורה מסביב. כך כתבתי ב"7 לילות" ב-21 ביוני, לפני ארבעה חודשים:

האם (הסרטים) יצליחו? האם ישברו שיאים? או שחודש אחרי שהעונה התחילה, ועוד לפני שמתחילה חופשת הקיץ לתלמידי בתי הספר, כולם כבר מותשים מהבליץ הגדול ואת שאר הקיץ יעבירו בבית מול "היילו 3"?

בסוף "היילו 3" זז לתחילת הסתיו ועונת הקיץ ניצלה. הטקסט המלא ההוא נמצא כאן.

=============

נורית שני שלחה אתמול מכתב אישי למנויי קולנוע לב לגבי הסגירה הצפויה של לב אביב ב-31 בדצמבר: "האולמות ברמת אביב אכן נסגרים, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד במלוא המרץ. לתושבי אזור רמת אביב, אני מבטיחה שנוסיף הקרנות בלב דניאל שבהרצליה ובלב אלרם שברמת גן, ואף נבדוק אפשרויות לרכוש או לשכור אולמות חלופיים באזור".

============

פסטיבל ניו יורק ננעל לפני ארבעה ימים, אבל לג'יימי סטיוארט יש עדיין עוד סרטון או שניים בקנה. הנה סרטון מספר 3, בכיכובם של פיגומים, שלוליות וטוד היינס. מומלץ מאוד.

=============

איזה שבוע משונה: ברשימת שוברי הקופות באמריקה מסוף השבוע האחרון אף אחד מ-17 הסרטים הראשונים ברשימה לא מציג השבוע בישראל. נורא 1996.

===========

אמריקה עדיין מנסה לפענח את תעלומת טיילר פרי. "הניו יורק טיימס" חוזר אליו בפעם השלישית השבוע, הפעם בטענה שסרטיו מנציחים סטריאוטיפיים שחורים. וניוזדיי. והלוס אנג'לס טיימס. גלן קני תוהה גם הוא בעניין. ומהארכיון: אבנר שביט ב"עכבר העיר" מ-2006 כותב על הבכורה של פרי.

=============

על פי הדיווח ב-AP זה מה שאמר דיוויד לינץ' לקהל הישראלי בביקורו כאן השבוע:

"The experienced gardener doesn't worry about the leaves. Get at (the problem) from its roots," he said. "A peace on the surface — it doesn't address the seeds of war … it's a `peace' of paper."

וזה הזכיר לי את הסצינה הזאת, מתוך "להיות שם" של האל אשבי, בו מגלם פיטר סלרס גנן רפה שכל שדימויי הגננות שלו נתפסים כפניני חוכמה על ידי פוליטיקאים ואנשי ממשל:

President "Bobby": Mr. Gardner, do you agree with Ben, or do you think that we can stimulate growth through temporary incentives?
[Long pause]
Chance the Gardener: As long as the roots are not severed, all is well. And all will be well in the garden.
President "Bobby": In the garden.
Chance the Gardener: Yes. In the garden, growth has it seasons. First comes spring and summer, but then we have fall and winter. And then we get spring and summer again.
President "Bobby": Spring and summer.
Chance the Gardener: Yes.
President "Bobby": Then fall and winter.
Chance the Gardener: Yes.
Benjamin Rand: I think what our insightful young friend is saying is that we welcome the inevitable seasons of nature, but we're upset by the seasons of our economy.
Chance the Gardener: Yes! There will be growth in the spring!
Benjamin Rand: Hmm!
Chance the Gardener: Hmm!
President "Bobby": Hm. Well, Mr. Gardner, I must admit that is one of the most refreshing and optimistic statements I've heard in a very, very long time.
[Benjamin Rand applauds]
President "Bobby": I admire your good, solid sense. That's precisely what we lack on Capitol Hill.

השבוע השני למבצע "ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר באריזה יומית, כמעט (כמעט) בזמן אמת". רק ללקוחות "סינמסקופ".
והיום (כלומר, אמש): אל גור זוכה בפרס נובל, טוני סנואו בא לדבר. ואצל סטיבן קולבר: המועמד לנשיאות דניס קוסיניץ' מגיע לאולפן לרוקן את כיסיו. ויש בונוס סטיבן קולבר בסוף. ומחר: מריל סטריפ.
continue reading…

סרטו הראשון של רשף לוי כבמאי, "האיים האבודים", נמצא עכשיו בחדר העריכה. הסרט האוטוביוגרפי מתרחש בשנות השמונים.
פסקול הסרט יהיה, לפיכך, גדוש שירים מהאייטיז. זו רשימת השירים שלוי, מפיקיו והיועץ המוזיקלי של הסרט, קובי בן עטר, קנו את הזכויות שלהם בשביל הפסקול:

I Ran של Flock of Seagulls ("זה השיר האהוב עלי בסרט", אומר רשף לוי)
"אבראקדברה", סטיב מילר בנד (שיר השנה במצעד הפזמונים השנתי בגלי צה"ל, 1982).
Only you של יאזו
Don’t you want me של Human League
Moonlight Shadow של מייק אולדפילד
Total Eclipse of the Heart של בוני טיילר
Will You של הייזל אוקונור (שהופיע במקור בפסקול הסרט "זכוכית שבורה")
Forever Young של אלפאוויל
Come on Eileen של Dexys Midnight Runners
Mad World בביצוע של גארי ג'ולז (מפסקול "דוני דארקו")
It must be love בגרסה המקורית של לאבי סיפרי
Still Loving You של הסקורפיונס
Alone Again של גילברט או'סאליבן
Age of Aquarius מהמחזמר "שיער". המחזמר, בגרסה הקולנועית של מילוש פורמן, "גרם לי בגיל מאד צעיר לרצות לעשות סרטים, ולהתאהב במחזות זמר", אומר לוי.
וגם נעימות הפתיחה מתוכניות הטלוויזיה "איים אבודים" (שעל שמה נקרא הסרט) ו"ספינת האהבה". לוי: "לטלוויזיה של התקופה יש נוכחות חזקה בחיי הגיבורים".

לוי מסביר את חשיבות המוזיקה לסרט, ליוצרים ולדמויות: "כשיצאתי לצילומים היו לי ביד עשרה שירים שידעתי שיש לי אופציה לרכוש אותם. שמעתי את השירים כשתכננתי עם הצלם עופר הררי את השוטינג, נתתי אותם למעצב יואל (הרצברג), ואחר כך השמעתי אותם לשחקנים. ואפילו על הסט היינו שומעים את המוזיקה לפני טייקים כדי שכולנו נקבל את ה-feel של השיר. בעיני זאת שיטה מדהימה לפתח את הסרט, כי הרבה פעמים השירים גורמים לך לדמיין את הסיטואציה אחרת ממה שחשבת כשכתבת. חלק גדול מהשירים נובעים ממקורות מוזיקה מצטלמים, ולפעמים הגיבורים מגיבים למוזיקה, שרים אותה ורוקדים איתה. זה לא ממש מחזמר, אבל הושפעתי בעבודה מיצירות עם אופי של מחזמר, גיליתי שאני מאוד אוהב לצלם אנשים שמושפעים ממוזיקה. בזיכרון שלי זה חלק מהתקופה, ובודאי חלק מהילדות שלי. הסרט מספר את הסיפור האישי שלי ושל המשפחה שלי, ואנחנו כמשפחה מרובת ילדים, ודי ענייה מכפר סבא כל הזמן שמענו מוזיקה רקדנו ושרנו בסלון. היינו מאד 'איטלקיים'. ניסיתי לשחזר את זה בסרט. מכיוון שהסרט בעבודה יש סיכוי שחלק מהשירים הללו ימצאו את עצמם בסצנות החתוכות של הדי.וי.די. ומביוון שהסרט עדיין בעבודה אני לא מתחייב על אף שיר, ואם מישהו מתכנן לבוא לסרט בשביל שיר ספציפי שיבדוק איתי לפני היציאה של הסרט אם זה הוא עדיין בפנים".

תגידו, מישהו כאן ראה אחד מהסרטים של טיילר פרי? מישהו ממליץ על אחד מהם? בסוף השבוע יצא באמריקה סרטו הרביעי תוך שנתיים, "למה התחתנתי?". זה יוצא בערך אחד כל חצי שנה. שניים נוספים כבר בעבודה. כמו שלושת הקודמים גם הסרט הזה הפך מיד להצלחה קופתית. התקשורת המיינסטרימית האמריקאית מרימה גבות מול ההצלחה, בעיקר כי המילייה של הסרטים האלה זר להם, אבל אחרי להיט רביעי ברציפות הם לפחות נותנים לו כבוד (נדמה שהמבקרים האמריקאים כבר סלחנים יותר כלפיו). "הניו יורק טיימס" שלח כתב אל החזית, מרחק שלושה בלוקים מהמערכת, כדי לתאר את התגובות של הקהל בסרט. נשים שחורות עומדות בתור ארוך ויוצאות מהסרט מתמוגגות. רוג'ר איברט נתן לסרט הראשון שלו כוכב אחד ודי שנא אותו, אבל הקהל של טיילר פרי טוען שהסרטים האלה קורעים מצחוק, וגם מרגשים, כי הוא מתאר בדיוק רב את החיים בבית אפריקאי-אמריקאי.
הסרטים מבוססים על הצגות תיאטרון מצליחות בהיסטריה בדרום ארצות הברית, שפרי היה המחזאי הבמאי והכוכב שלהן. מהתקצירים ומהתמונות זה נראה לי כמו איך שייראו סרטים שיביים זאב רווח על פי הצגות כמו "בנים גידלתי ורוממתי" או "אני פה בגלל אשתי". אבל חוץ מהעובדה שטיילר פרי מרתק אותי כתופעה תקשורתית עוד לא ראיתי אף סרט שלו. מישהו ממליץ?

==============

תגידו, מישהו היה במפגש עם דיוויד לינץ'? איך היה?

============

אם תכננתם לנסוע לסיינט לואיס או ללוס אנג'לס לחזות בגרסאות הסינג-א-לונג האמריקאיות של המיוזיקל של באפי, או אם תכננתם להעלות אותו בעצמכם בארץ, שימו לב: רשת פוקס הוציאה הודעה שהיא אוסרת כל הקרנה פומבית של סדרותיה. הנה הפרטים. ללא מעט אמריקאים זה הולך לדפוק את האלווין המתקרב.

============

לפני כמה חודשים שאל אותי דורון צברי אם הוא יכול להציע את שמי כמועמד אפשרי לנציג במועצת הקולנוע. גמגמתי כהוגן. מה אני יודע על מועצות, הרי צריך שם פוליטיקאים ואנשים שדופקים על שולחנות ומנסחים מכתבים ודואגים למקורבים. וחוץ מזה, עניתי, כל עוד רוני מילוא עומד בראשות המועצה, המקום הזה ממילא פארסה מרוקנת מתוכן, ומה הטעם להיות קשור בביזיון כזה. בינתיים מילוא עזב. עכשיו מיכה חריש יו"ר המועצה. ואיגודי הבמאים והתסריטאים הציעו לשר התרבות שמות של נציגים אפשריים למועצה. נחשו שמו של מי שם. אני כמובן מצפה ששר התרבות יגיד "כולם כן, חוץ מההוא". אבל מה אם יגידו לי שבאמת רוצים שאשב במועצת הקולנוע? מה אעשה אז? אהרהר בנושא ואעדכן.

=============

ולקינוח: ניקי פינק, הראיון.

ונקובר, קנדה. שבוע שעבר. "ביקור התזמורת" ו"בופור" נפגשים בפעם הראשונה באותו פסטיבל ונלחמים זה נגד זה על פרס הקהל. ומי זוכה? "פרספוליס". רמז לבאות?

אנתוני קאופמן ב"אינדי-ווייר" מדבר עם אהוד בלייברג ומסקר את תלאות השבוע האחרון של "ביקור התזמורת". ובכלל, נדמה ש"אינדי-ווייר" לקח את "ביקור התזמורת" תחת חסותו. שזה דבר טוב: הסרט הישראלי האחרון שזכה שם לסיקור כה אינטנסיבי היה "ללכת על המים" – גם בו יש הרבה אנגלית – שהפך לשובר קופות בזעיר-אנפין (ביחס לסרט ישראלי), כך שעתידו הכלכלי של "ביקור התזמורת" נראה ירוק מתמיד.

וישראל? חובבנים כולם. תראו מה קורה בהודו. שם באמת הגיע נושא בחירת הסרט לאוסקר עד לבית המשפט. סשה סטון מדווחת.

למי שמדלג על איזור התגובות, בו נמצא האקשן האמיתי של האתר, תראו את מי הפסדתם:

יוסף סידר
אתגר קרת
קרן מרגלית

אין לי איך להספיד את קולנוע פאר. "ברוך שפטרנו" זו דרך לא רעה לסכם את סגירתו. הוא היה קולנוע בלתי נסבל (אם כי היתה לי סימפטיה משונה לאולם 3 בו). ובכל זאת, כמה זכרונות נעימים שצברתי בו.

1. התחלתי לכתוב על קולנוע במקומון "ערים" בסוף 1989. הסרט הראשון שהוזמנתי להקרנת העיתונאים שלו הוקרן שם. זו היתה הפעם הראשונה שלי בקולנוע הזה. הסרט היה "Resurrected" (לא זוכר את שמו בעברית), הבכורה של במאי בריטי צעיר בשם פול גרינגראס. לא אהבתי אותו. גרינגראס, לימים הבמאי של "טיסה 93" ו"בלאדי סאנדיי", ביים השנה את "זהות אבודה" שמאוד אהבתי. "זהות אבודה" הוקרן בקולנוע פאר עד לפני שבוע.

2. ב-1989 פאר היה עדיין אולם אחד ענק, בבעלות משפחת גלפנד, שבבעלותה היתה גם חברת ההפצה גלפנדפילם. כמה שנים אחר כך ראש המשפחה ומנהל החברה, אלי גלפנד, מת מהתקף לב והחברה פשוט נעלמה. קולנוע פאר עבר לידי יורם גלובוס שפיצל אותו לחמישה אולמות.

התמונה מכאן

3. ב-1990 הלכתי לראות שם בהקרנת עיתונאים את "לב פראי" של דיוויד לינץ', שהגיע רב עיטורים מפסטיבל קאן. לא זוכר בדיוק איך זה קרה ובתיווכו של מי, אבל איכשהו יצא שאיילת מנחמי, במאית פרסומות צעירה שאת סרטיה כסטודנטית הערצתי ("מיסטר קאירו", "עורבים"), הרימה אלי טלפון וביקשה להצטרף. וכך הלכתי לסרט עם איילת מנחמי (מאז פעם ראשונה ואחרונה שהיה בינינו איזשהו סוג של קשר, עד הרגע בו פגשתי אותה בבכורת "נודל"). ותראו מה זה: עכשיו סוגרים את פאר, כש"נודל" סרט של מנחמי מוצג בו, ביום שדיוויד לינץ' נוחת בארץ. ועוד יותר מופלא ורב-קארמה: בשנות השמונים גם לינץ' וגם מנחמי עסקו בסרטיהם בעולם פוסט-מודרני אפלולי, מסוגנן, סוריאליסטי. כיום שניהם עמוק במדיטציה: היא בוויפאסנה, הוא בטרנסנדנטלית.

4. אחרי שחזרתי משנה בניו יורק, בסוף 1999, עמדתי מחוץ לקולנוע פאר ודיברתי ארוכות עם אחד מעמיתיי. מעבר לכביש ראיתי שחקן שזיהיתי במעומעם מהטלוויזיה, עידן אלתרמן. הוא עבר עם שקית קניות גדושה. כמה דקות אחר כך, הוא עבר שם עם עוד שקית גדושה. זה נראה לרגע כמו קמט במאטריקס, רגע של דז'ה וו. כמה שבועות אחר כך יצא לנו להיפגש, ביוזמתו, ומאז אנחנו חברים. התברר לי שהוא גר שני בתים ליד קולנוע פאר. אשתו היתה פעם, מזמן מזמן, קופאית שם. פעם כשהתיישבנו אצלו בסלון לראות סרט בדי.וי.די, הוא קפץ שניה החוצה וחזר עם שני קרטוני פופקורן מהקולנוע הסמוך.

ביום שישי התפלא ג'פרי וולס איך זה ש"וראייטי" עוד לא כתבו כלום על הפסילה של "ביקור התזמורת", ואיך זה ש"אינדי-ווייר" מדווחים על הפסילה עדיין כמעין שמועה. סשה סטון כתבה גם היא על הפסילה. בהמשך אותו יום כבר עלתה הידיעה של עלי ג'פאר ב"וראייטי".

=========

הדבר המעניין באתר האוסקרים של סשה סטון – אלופה בתחזיות אוסקרים – הוא שברשימת הסרטים שהיא הימרה שיגיעו לחמישיה בקטגוריית הסרט הזר היא בכלל לא כללה את "ביקור התזמורת". האם כי היא לא ראתה אותו, או כי האמינה שאין לו סיכוי? הרשימה המצומצמת, הכוללת ששה סרטים, שהיא מהמרת עליה נכון ליום שישי היא "ימים של אפלה" מקנדה (דניס ארקן), "4 חודשים, 3 שבועות" מרומניה, "פרספוליס" מצרפת, "בית יתומים" מספרד, "זהירות, תשוקה" מטייוואן (אנג לי), ו"אשה אלמונית" מאיטליה (ג'וזפה טורנטורה). ביום שבת בלילה היא כבר הסירה את שמו של "ביקור התזמורת" מטור הצד בדף הראשי באתרה, בו מופיעים שמות כל נציגי המדינות.

=========

הדבר המדהים מבחינתי בכל הסיפור הזה הוא שכל מה שאמרתי שיקרה, אכן קרה. היו כאלה שטענו בתגובות שפעלתי למען "בופור", כי אהבתי אותו יותר. ואכן, אני אוהב את "בופור" יותר. זה לא סוד. הכל בבלוג הזה מאוד שקוף. אבל זה אידיוטי, כי הרי בעצמי אמרתי אחרי טלורייד שעם תגובות כאלה נדמה שבפעם הראשונה מגיע סרט ישראלי לאוסקרים כשהוא במצב של יתרון – תקשורתי לפחות – על פני לא מעט ממתחריו.
את השאלה האם "ביקור התזמורת" מכיל מספיק שפה זרה כדי שיעמוד בתקנוני האוסקר העליתי בפעם הראשונה ב-26 במאי, אחרי שקראתי ביקורת על הסרט שהגדירה אותו כסרט באנגלית. ב-8 ביוני, אחרי שראיתי את הסרט בפעם הראשונה כתבתי כך:

אני לא סמכות לענייני פרוטוקולי האוסקר, אבל בעניין השפה הזרה נדמה לי שלא צריכה להיות בעיה ל”ביקור התזמורת”. יש בסרט מספיק עברית וערבית כדי להיחשב “סרט בשפה זרה” למטרות האוסקר. רצוי, כמובן, שמישהו מוסמך ממני יבדוק את הנושא.

והאם מישהו מוסמך ממני בדק את הנושא הזה? לא. למה? ככה. לא, אני רציני: למה?

הבלגן התחיל ב-9 באוגוסט, לפני חודשיים. לא. סליחה, טעות. הבלגן התחיל ביולי 2004. לפני שלוש שנים. אז כתבתי ב"העיר" על האקדמיה והתחלתי למעשה את הקמפיין שלי לגרום להם לשנות את האופן בו מתנהלת ההצבעה ובו בוחרים סרטים לייצוג המדינה באוסקר. האקדמיה עובדת במסווה של התחסדות וצביעות: מצד אחד הם טוענים שהנציגות באוסקרים הם הביי-פרודקט של בחירת הסרט הטוב ולא המטרה עצמה, כאשר בפועל הקולנוענים המועמדים משתוקקים בלהט לנסוע לאוסקרים. כלומר, האקדמיה כלל לא מסונכרנת עם הקולנוענים אותה היא מייצגת. ואכן, מאז 2004 כל מה שאמרתי שיקרה קרה, כשהשנתיים האחרונות הם השיא: זו השנה השניה ברציפות שטקס האקדמיה הישראלית מסתיים בשפיכות דמים. בשנה שעברה זה היה "אביבה אהובתי" נגד "אדמה משוגעת", והשנה זה "ביקור התזמורת" נגד "בופור". ב-2004, למרבה האירוניה, המלחמה היתה בין יוסף סידר ואבי נשר. סידר זכה, נשר הושפל. שלוש שנים אחרי, ועכשיו סידר הוא האבי נשר החדש. בעוד שלוש שנים, ערן קולירין?
וכל זה למה? כי האקדמיה, בראשות מארק רוזנבאום, ותחת ועד מנהל עצל ומיושן, חושבת שהיא לא יותר מצינור חלול, שאין לה אחריות לניהול התקין של הליך הבחירה, ומרגע שנבחר סרט לתפקיד שגריר ישראל באוסקר היא מאמינה שאין לה שום אחריות עליו. האחריות היחידה, לטענתם, היא של המפיקים. תראו לי מפיק אחד שיגיד מיוזמתו שהסרט שלו לא עומד בתקנון.
ביומיים האחרונים מתנהל כאן ובשאר כלי התקשורת קמפיין נגד מפיקי "בופור" שלכאורה "הלשינו" על "ביקור התזמורת" לאקדמיה. אני מניח שנציגי "ביקור התזמורת" מנהלים עכשיו את קמפיין ההשחרה הזה, כדי להסיר את האחריות מכתפיהם. העניין פשוט בהרבה: האמריקאים חיים בחרדת מוות מפני תביעות משפטיות, לכן תקנונים הם עניין סופי ומוחלט עבורם. בישראל לא. עניין של מנטליות. אם "ביקור התזמורת" היה זוכה באוסקר מישהו מהמפסידים היה תובע את האקדמיה לדין. "ביקור התזמורת" לא עומד בתקנון, כך הם קבעו. זה לא ניתן למיקוח, זו עובדה. מישהו שם ישב וספר. הם ניסחו את התקנון, הם בדקו: לא עומד. כלומר, כל מה שאלה שמאשימים את "בופור" (ואותי) בהלשנה רוצים להגיד הוא: קיווינו שהם לא ישימו לב. שזה טיעון חזק ומדהים בטפשותו. אני מדמיין את עיתונות הספורט המקומית מסקרת אירוע של התאחדות האיגרוף שולחת מתאגרף במשקל 200 קילו לאליפות העולם באיגרוף במשקל זבוב. ומאמן של מתאגרף אחר אומר: אממממ… אולי כדאי שמישהו ישקול אותו קודם, לפני שהוא נשלח? וההתאחדות תענה משהו שבין "הוא שקל את עצמו ואמר שזה בסדר" ובין "נו, בחייך, מי ישים לב". מה שהאקדמיה הישראלית עשתה זו חלמאות. זה הכל.
אלה שבאים עכשיו בטענות ל"בופור" לא קולטים שאת עובדת הכללת האנגלית בסרט וכמותה, אי אפשר להסתיר. גם אם, נגיד, דממה תקשורתית ישראלית היתה, נגיד, מסיחה את דעת האקדמיה. ונגיד שחברי הוועדה הצופה בסרטים הזרים אכן לא היו שמים לב לכך שהסרט מכיל יותר מ-50 אחוז אנגלית. ונגיד ש"ביקור התזמורת" היה מגיע לשלב השורט-ליסט של תשעת הסרטים מתוכם ייבחרו החמישה בהקרנות חוזרות. האם אחד מנציגי 51 המדינות האחרות לא היה מבקש מהאקדמיה לבדוק האם הסרט עומד בתקנון? (ובשלב הזה, אי שם בתחילת ינואר, אם היה נפסל, לא היו מאפשרים לישראל לשלוח סרט חלופי). ונגיד, שגם כאן השגחה עליונה היתה עומדת לצידנו ובאמת איש לא היה מבחין, והסרט היה זוכה באוסקר. האם לא היה קם מתישהו, אי שם בעתיד, מישהו שיגיד: רגע, הסרט בכלל לא עומד בתקנון. ואז היה נדרש הבמאי להחזיר את הפרס (אם מחזירים מדליות מהאולימפיאדה שבע שנים אחרי הזכייה, בוודאי שגם אוסקרים אפשר לקחת חזרה). בקיצור: כל הברדק הזה היה נמנע אם מישהו באקדמיה הישראלית היה בודק כבר לפני ארבעה חודשים מה מינון האנגלית מול העברית. במקרה כזה האקדמיה היתה צריכה להגיד: "ביקור התזמורת" יכול להיות הסרט הטוב של השנה, אבל הוא לא יכול לנסוע לאוסקרים. על הנציגות לאוסקרים נקיים הצבעה נפרדת.
וזה הסינדרום הישראלי: דווקא ברגעים הכי טובים, קורים דברים איומים. זו הרי שנה מופלאה מבחינה יצירתית, עם שני סרטים שאני מעריך שהיו יכולים להגיע לחמישיה, אבל במקום חגיגות יש כאן מלחמה. בגלל ביורוקרטיה, עצלנות, חפפנות ואשכרה רוע לב, יש סיכוי לדפוק את זה.

תומכי "ביקור התזמורת" טענו נגדי בתגובות, כבר מזמן, שהכי נכון שהסרט הטוב של השנה ייסע לאוסקרים (למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שמחנה "מדורת השבט" טען נגדי כשכתבתי ב-2004 של"הכלה הסורית", "סוף העולם שמאלה" ו"ללכת על המים" יש סיכויים טובים משלו באוסקר האמריקאי). אני טענתי שעבור לא מעט מצביעים הבחירה היא לאו דווקא מה הסרט הכי טוב, אלא איזה סרט יש לו הכי הרבה סיכויים באוסקר. ועל כך ענו לי בתגובות שאני מקשקש וממציא. והנה, מגיע גואל פינטו ב"הארץ" ביום שישי ומצטט תגובות של חברי אקדמיה שמודים שהצביעו ל"ביקור" כי האמינו שלו הסיכויים הכי טובים באוסקר, ואם היו אומרים להם שהוא לא עומד בתקנון היו מצביעים למישהו אחר. הם אמרו את זה כדי לעשות דה-לגיטימציה לשליחה של "בופור", אבל בדרך הם איששו את מה שטענתי כל השנים האלה: שיקולים זרים עומדים על הפרק. לכן חובה לפצל את הבחירה לשתי קטגוריות נפרדות.

ואלה שמוחים נגד הנסיעה של "בופור" (אם הוא בכלל יספיק לעמוד בדד-ליין שהאקדמיה האמריקאית הציבה לו), אני מחזיר אתכם ל-9 באוגוסט. אילנה שרון אמרה את זה כאן מפורשות: "במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע”י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני". אלא שחברי האקדמיה בישראל הם ללא ספק אנשים קצרי ראייה שהאמינו שיהיה בסדר, ולא ייפסל, ו"ששש… אל תכתוב על זה כלום, כדי שהאמריקאים לא ישמעו על זה ולא ישימו לב". ואז מי אשם בפסילה? האקדמיה? לא, הבלוגר. ברור.

ואני שוב אומר, המפיקים עובדים כאן בקוצר-רואי מופלא. אלה שמרביצים עכשיו יחטפו בשנה הבאה, וההפך. למה? כי לא חושבים על העתיד ולא מגבים בחוקים את מה שעשוי לקרות. הרי אותו אהוד בלייברג מ"ביקור התזמורת" יביא בשנה הבאה את "אדם בן כלב". לקטגוריית הסרט הזר בוודאי שהוא לא יכול להישלח, כי הסרט דובר אנגלית. בלייברג ינסה לדחוף אותו למועמדויות הרגילות באוסקר האמריקאי. אבל על פי שיטת הבחירה הנוכחית זה אומר שגם בכלל אין לו טעם לשלוח את הסרט לאקדמיה הישראלית. והאם האקדמיה הישראלית בכלל תהיה מוכנה לקבל סרט באנגלית? יש תקנון ישראלי בנושא? ומה יעשה איתן אבן, חבר הנהלת האקדמיה, עם "הבוגד הקטן" שלו, שדובר אנגלית? וכדאי שגם אבן וגם בלייברג יבקשו מהר מלין רות ופול שריידר, ומג'ף גולדבלום ומאלפרד מולינה, שיעלו ארצה, כי אחרת הם כלל לא יהיו רשאים להיות מועמדים לאופיר בישראל.

פינת הקולנוע שלי בקשת, 21 בספטמבר 2007

כששמעתי ביום חמישי אחרי הצהריים על הפסילה באמת שנכנסתי לדכאון. גם אני נסחפתי באופוריה. גם אני האמנתי של"ביקור" יש סיכוי. ובעוד את ערן קולירין אני לא מכיר – אם כי את כשרונו אני אוהד עוד מאז "המסע האחרוך" שכה חיבבתי – עם אילון רצ'קובסקי ועם קובי גל-רדאי אני סוג-של מיודד (ככל שמבקרים ומפיקים יכולים להיות סוג-של מיודדים), ואת פועלו של יוסי עוזרד אני מעריך. והם יודעים את זה כי יצא לי להגיד להם את זה באופן אישי וגם באופן עיתונאי. ואת הישגיהם המופלאים של החבורה הזאת השנה שיבחתי כאן חזור ושבח. אבל, למרות המועמדות באקדמיה האירופית והמועמדות שאני מעריך שעוד תגיע בגלובוס הזהב וההצלחה בפסטיבלים ו-400,000 הצופים שאני מעריך שהסרט יביא אליו באמריקה כשייצא, עדיין אי אפשר להימנע מהעובדה הנורא יבשה: הסרט לא עמד בתקנון. זה הכל. ויודעים מה, אם יורשה לי לנחש, יש לי גם תחושה שהם ידעו את זה.

ולקולנוענים, אם אתם להוטים לאוסקר: בפעם הבאה שידברו ערבים וישראלים ביניהם בצרפתית.

==========

עמוד הקלון:

חברי הוועד המנהל של האקדמיה:
מרק רוזנבאום – יו"ר, איתן אבן, גידי אורשר, נפתלי אלטר, עו"ד דורלי אלמגור, מוסקו אלקלעי, עמי אמיר, יורם גולן, מנחם גולן, דוד גורפינקל, יונה ויזנטל, דניאל לפין, יוסי מולה, עו"ד גבי מיכאלי, אייל מלובן, יוסי משולם, גאולה נוני, רו"ח עמוס פרושן, ישראל רינגל, כתריאל שחורי, ריקי שלח, איתי קן-תור.

==========

די. ממשיכים הלאה, לפחות עד העדכון הבא. הפוסט הבא יהיה כבר על עניינים אחרים.

סטיבן קולבר אצל לארי קינג.

ג'ון סטיוארט

לאן רצה לין צ'ייני?
continue reading…