והיום אצל ג'ון סטיוארט: ג'רי סיינפלד, המקדם את סרט האנימציה שלו "כוורת בסרט". מה זה, ג'רי? יהיה עוד "סיינפלד"? המממ…
ורונה, ושאר העצלנים להיכנס לתוך הפוסט כדי להגיע לתוך קטעי הווידיאו: בחייאת. אגב, כל קטעי התוכנית מופיעים תחת אותה תגית, כך שאתם יכולים להין את קורא ה-RSS שלכם בלינק הזה – http://www.open-it.co.il/orange/?cat=78 – (או להכניס אותו למועדפים) ולהתעדכן מדי אחה"צ כשעולה פרק חדש.
אחרי שכבר השתכנעתי להמשיך עם הדיילי שואו החליט האתר של סטיבן קולבר להתחרפן ולא הצלחתי להעלות אותו. אז הנה הדיילי שואו משלשום. צפו מהר, כי תכף אעלה את התוכנית מאתמול, עם ג'רי סיינפלד. כשהאתר של קולבר יחזור לתפקוד, אעדכן לאחור את הפרקים שלו.
אלה 63 הסרטים שינסו להשיג ב-22.1 מועמדות לאוסקר לסרט הזר. מישהו רוצה להמר?
לפני כחודש כל העסק נראה די פשוט. כמה סרטים שזכו להצלחה בפסטיבלים התחילו להסתמן כמועמדים בולטים בתחרות על האוסקר לסרט הזר. "החיים בוורוד" הצרפתי, " 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני, "זהירות, תשוקה" הטייוואני ו"ביקור התזמורת" הישראלי. אלא שאז, כמו שרשרת דומינו שקורסת בזו אחת זו, התחילו להגיע הבשורות. הצרפתים למשל, בכלל לא בחרו ב"החיים בוורוד" – שהיו כבר כאלה שהאמינו שהוא הזוכה הוודאי השנה – כנציג המדינה שלהם, במקומו הם שלחו את "פרספוליס", סרט האנימציה האוטוביוגרפי המבוסס על הרומן הגרפי של מרג'אן סאטראפי. ואז "זהירות, תשוקה" ו"ביקור התזמורת" נפסלו, האחד כי הוא לא מספיק טייוואני והשני כי הוא הכיל יותר מדי אנגלית. ואפילו הסרט הבוליביאני נפסל, למרות שלא סומן כפייבוריט. כשזוכרים שהנציג הטייוואני הוא אנג לי, שכבר זכה באוסקרים על "נמר, דרקון" ועל "הר ברוקבק", קל להבין עד כמה הסרגל התקנוני של האקדמיה האמריקאי קשוח, ושדין אנג לי כדין ערן קולירין.
ובכל זאת, אחרי כל הפסילות והברדקים הוגשו לאקדמיה 63 סרטים, מספר שיא. האם תוכלו, קוראים יקרים, למצוא בתוכם חמישה סרטים שיגיעו ב־ 22.1 לשלב המועמדות לאוסקר? האם "בופור", שחקן הספסל הישראלי שנכנס בדקה ה־90 במקום "ביקור התזמורת" הפצוע, יהיה אחד מהם? (סדר הסרטים בתוך הסקציות מבוסס, מטעמי נוחות/עצלות, על הא"ב האנגלי של שמות המדינות).
סיכויים לזכייה
continue reading…
זהו פוסט קטן להגיד תודה. חודש אוקטובר, שהסתיים אתמול, רשם ציון דרך חדש בתולדות הבלוג: לראשונה נחצה קו ה-100,000 קוראים בחודש אחד. ליתר דיוק: 100,962 (במילים אחרות: מזל שהיו 31 ימים החודש). בממוצע נכנסו החודש 3,256 משתמשים יוניקים ביום, גם זה שיא. אז תודה שאתם באים. תודה אם אתם חוזרים. ותודה אם אתם מעבירים את הלינק הלאה. אני מקווה שאתם נהנים.
מעיון בסטטיסטיקות של אוקטובר אני רואה שמיזם ה"דיילי שואו" וסטיבן קולבר היומי שלי די נחל כישלון. אתם לא נכנסים לפוסטים האלה. יש מישהו שנכנס בכל זאת? יש בשביל מי להמשיך להתאמץ? אחרת זה עוד רעיון שהולך לפח.
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס וורדפרס – הפלטפורמה עליה בנוי הבלוג הזה – ואני מקווה לנסות וליישם כמה רעיונות ששאבתי מאנשים שם ומהבלוגים שלהם. אני מקווה שהבלוג הזה רק יילך וישתפר, מבחינה טכנית ותוכנית.
אחד השיאים בכנס הזה, מבחינתי, היה לראות שיש באמת איש שקוראים לו רן יניב הרטשטיין ויש באמת בחורה, בשם חנית, מאחורי הניק אח"י דקר. הרטשטיין הוא האיש שתרגם לעברית תבנית הוורדפרס עליה בנוי בלוגי. אח"י דקר היא בעלת בלוג ופעילה בפורום וורדפרס בעברית, שמפוסטיה למדתי לא מעט על כל החוטים והאורות המהבהבים שיוצרים פלונטר מסנוור מתחת למכסה המנוע של האתר.
הוספתי אפליקציה קטנה שמצאה חן בעיני בטור הצד משמאל, אתם מוזמנים להשתעשע בה. יש שם רצף של עטיפות דיסקים שאני נהנה להקשיב להם בשבועות או החודשים האחרונים קליק על העטיפה מכניס אתכם לדף הרכישה באמזון. אבל הכי נחמד: אמזון התחילו שירות הורדת מוזיקה בתשלום. זה אומר שאם אתם רוצים עכשיו ברגע זה את פסקול "Across the Universe
בשעה טובה! פרשת "ביקור התזמורת"/"בופור" הגיעה ל"ניו יורק טיימס". איזבל קרשנר, כתבת ה"ניו יורק טיימס" בירושלים מדווחת משדות הקטל. וג'פרי וולס מוסיף עדכון לעדכון לעדכון. עייפתי.
============
ועוד בשורות על ישראלים בהוליווד. זו הפעם השניה השנה שרם ברגמן – ככל הידוע לי האיש היחיד בתבל שהגיע מראשון לציון להוליווד – מנפיק לקולנוע העצמאי את הכותרות הכלכליות הכי מסעירות שלו. אחרי ששבר שיאים בפסטיבל סאנדאנס האחרון במכירה של הסרט דובר הספרדית "לה מיסמה לונה" ("אותו ירח"), הגיעה הבשורה שלשום שהסרט "האחים בלום", שכתב וביים ריאן ג'ונסון ("בריק") נמכר לחברת Summit להפצה בצפון אמריקה בלבד בעבור סכום בן שמונה ספרות (כלומר, יותר מעשרה מיליון דולר, בעבור סרט שכל תקציבו הוא 20 מיליון דולר ושמומן כולו באופן עצמאי). בהתחשב בעובדה שחברת וויינסטין כבר קנתה את רוב זכויות ההפצה הבינלאומיות, ברגמן אומר לאינדי-ווייר שהסרט כבר רווחי (למפיקיו. עכשיו נראה אם הוא יהיה רווחי למפיציו). המכירה לסאמיט נחשבת חסרת תקדים לא רק בגלל הסכום ששולם, אלא כי כל מה שראשי החברה ראו עד כה הוא תסריט וקליפ בן שתי דקות מהסרט, שעדיין נמצא בעריכה (בכורתו העולמית מתוכננת לאחד הפסטיבלים ב-2008 לפסטיבל סאנדאנס בינואר).
מארק ראפלו, רייצ'ל וייס ואדריאן ברודי ב"האחים בלום" של ריאן ג'ונסון
סאמיט הניחה שבסאנדאנס יתחיל קרב הצעות מחיר סביב הסרט ופשוט עקפה את התור, שמה את הכסף, ולקחה את הסרט. הברגמן הזה אס (שלא לדבר על כך שסרטו הקודם של ג'ונסון, "בריק", הפך לסרט פולחן וג'ונסון הוא כרגע אחד הבמאים-תסריטאים הכי מסקרנים באמריקה).
שלחתי לברגמן מייל בתהיה האם יש סיכוי לראות איך נראה קליפ בן שתי דקות ששווה סכום בן שמונה ספרות והוא ענה לי: "אני מקווה ששתי הדקות האלה לעולם לא יראו אור יום. ערכנו אותן במהירות לקראת השוק בקאן בזמן שעדיין היינו בצילומים". "האחים בלום", ככל הנראה, יופץ בישראל על ידי פורום פילם אי שם עמוק לתוך 2008.
=============
היום, 31 באוקטובר, פוקע החוזה בין המפיקים ובין איגוד התסריטאים בהוליווד. ממחר בבוקר בכל רגע יכולה לפרוץ שביתה. במקביל למשא ומתן המתקיים בין הצדדים, מנסים התסריטאים לגייס למאבק את תמיכת האיגודים האחרים בהוליווד. הם בעיקר זקוקים לתמיכת איגוד הבמאים, שנמצא גם הוא במו"מ מול המפיקים (על חוזה שתאריך פקיעתו בקיץ 2008), שהרי אם הם יצטרפו לשביתה מתוך סולידריות הוליווד תשותק לגמרי. מי שיסבול מכך יהיו פחות אולפני הסרט ויותר רשתות השידור. ניקי פינק דיווחה אתמול שהתסריטאים זכו לתמיכה לא צפויה מצד איגוד נהגי המשאיות, ה-Teamsters, שהוא האיגוד המקצועי החזק ביותר באמריקה. סניף הוליווד של איגוד הנהגים, בו רשומים כל הנהגים שעובדים באולפנים ובהפקות, הוציא הודעת תמיכה בתסריטאים והכרזה שככל הנראה ישבתו רוב הנהגים בסולודיריות עם התסריטאים. זה אומר שיתוק אמיתי של ההפקות. וזה כבר מלחיץ מאוד את בעלי הבית בהוליווד.
============
וממה יתפרנסו התסריטאים בזמן השביתה? הנה ההצעות של שניים מהם בקליפ חינני של כדקה והמכיל לא מעט תסריטאים מוכרים-למחצה:
ואלכס פרז מנצל את השביתה המתקרבת והשיק סדרת פרומואים בהם הוא מציע עצמו למפיקי הוליווד בתור תסריטאי שובר שביתה. מבדר.
מאחורי הקלעים של מינויו של אילן דה פריס למנהל סינמטק ופסטיבל ירושלים. וגם פרשנות.
את הפוסט הזה – התוהה מי יהיה המנהל החדש של סינמטק ירושלים והפסטיבל שלו אחרי ליה ון ליר – התחלתי לכתוב ביולי השנה, באמצע פסטיבל ירושלים, אך רגע לפני הפרסום שלו הגיעה אלי הכחשה כה גורפת שהנחתי אותו בצד. ואז לפני שבועיים הגיע אליי עדכון מוסמך מאוד, שרק ביקש ממני לחכות עוד כמה ימים כדי שהעסק יהיה סגור. אלא שאני, בגלל רפיסות והזנחה, נתתי לו לחמוק מבין אצבעותי. בגלל שאני אוהב להיות זה שמפרסם ראשון את סיפורי הקולנוע המעניינים בארץ, אני כבר כמה שעות דופק את הראש בקיר מאז נתקלתי – באיחור – בידיעה של נירית אנדרמן מ"הארץ" של אתמול המבשרת על כך שכתרי שחורי הסיר את המועמדות שלו לניהול סינמטק ירושלים. אנדרמן מוסיפה: "המועמד המוביל כעת לתפקיד הוא אילן דה פריז".
הדיווח שלי כמעט זהה, אך הייתי מנסח אותו קצת אחרת: אילן דה פריס נמצא במגעים סופיים לקראת חתימה על חוזה להתמנות למנהל סינמטק ירושלים ופסטיבל ירושלים. המו"מ עם דה פריס החל אחרי שביולי בישר כתרי שחורי, המועמד המוביל לתפקיד המנהל, שהוא מסיר את מועמדותו.
רקע
הסיפור הזה התחיל בפסטיבל קאן 2006, לפני שנה וחצי, כששיחת היום בקרב אנשי התעשייה היתה הבשורה שכתרי שחורי מנהל מגעים להחליף את ליה ון ליר בראשות סינמטק ירושלים, ושהוא עתיד לעזוב את ניהול קרן הקולנוע הישראלי. את הידיעה הזאת פרסמתי ב-28 במאי 2006 כשנדמה היה שהסיפור סגור ונותרו בו רק כמה חוטים אדמניסטרטיביים לא סגורים (כמו למשל למצוא לשחורי מחליף בקרן). אלא שהפרסום הזה עשה קצת ברדק. או כמו שאמר לי אחד האנשים הבכירים המעורבים בעניין "איזה בלאגן שאתה עשית". עיתונאים, אני אומר לכם.
ון ליר, מצידה, פגועה מההדלפה בבלוגי, הזדרזה להכחיש את דבר ההחלפה ב"הארץ" וב"וויינט". כתבי הקולנוע שם, שבוודאי שמעו כמוני על כך שהעסק די סגור ועכשיו זה רק עניין של זמן, העדיפו לצטט את תגובתה של ון ליר כלשונה. קרן ירושלים, שעמדה רגע לפני השקעה עצומה בשיפוץ הסינמטק, העדיפה ככל הנראה שקט תעשייתי, וגם לא להיראות כמי שפוגעת בכבודה של ון ליר. ון ליר נשארה בתפקיד מנהלת הפסטיבל גם השנה, כשהיא זוכה לכבוד המוצדק בחנוכת הפסטיבל ה-24, בשנת ה-40 לאיחוד העיר, במבנה הסינמטק המשופץ. אלא שסבלנות קרן ירושלים נהייתה קצרה: הפסטיבל ב-2008 יציין את שנת חצי היובל להקמתו, ובמסגרתו יחנך המבנה החדש שנבנה כעת בצמוד למבנה הקיים. מנהל חדש לסינמטק ישדר שהמקום אינו קופא על שמריו אלא צועד קדימה. אלא שון ליר הקשתה: על פי הדיווחים שהגיעו לאזניי ון ליר רצתה לוודא שמי שיבוא לניהול הסינמטק יהיה מתחתיה ולא במקומה. היא סרבה לפרוש ורצתה לוודא שנותרות בידיה סמכויות ניהול משמעותיות. שחורי, כמובן סרב לכך.
קופצים שנה קדימה
את המסע לחיפוש מחליף לון ליר מנהלת קרן ירושלים בראשות רות חשין. קרן ירושלים היא התורמת העיקרית לתפעול הסינמטק וההחלטה למצוא דור המשך לניהול המקום הגיעה ב-2006 במקביל להחלטת הקרן להשקיע עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ מבנה הסינמטק והקמת אולם נוסף. הכוונה היתה להכריז על תחילת השיפוצים ועל המנהל החדש בפסטיבל 2006. אלא שון ליר לא הסכימה ששחורי יוצג כמחליפה. כל ניסיון למצוא לשחורי ולון ליר תארים וסמכויות שיירצו אותם כשלו. בפסטיבל 2007 התעוררו השמועות האלה שוב. הפעם הם הגיעו מן החוץ. כתב "וראייטי" עלי ג'פאר, המכסה את המזרח התיכון לעיתון, הפיץ לראשי תעשיית הקולנוע מייל פרסומי המודיע על השקת ניוזלטר בהפקת "וראייטי" שיוקדש לקולנוע הישראלי והאיזור. הוא הזמין את בכירי התעשייה לרכוש שטחי פרסום בגיליון הראשון שיעסוק בין השאר בעזיבתה של ליה ון ליר את הסינמטק. גם את זה פרסמתי. ושוב, ון ליר יצאה במסע הכחשות והוציאה בעיצומו של הפסטיבל הודעה לעיתונות המוחה על הפרסומים.
מעניין מאוד, כי עכשיו אני קורא אצל אנדרמן שון ליר כבר היתה מוכנה להכריז על שחורי כמנהל החדש של הסינמטק בפתיחת הפסטיבל השנה, אלא שהפעם שחורי הוא זה שעצר את המהלך. שבועיים אחרי סוף הפסטיבל, כשהוא הבין כנראה שון ליר חזקה מחשין ומי שיגיע לסינמטק יצטרך לתפקד כשחקן משנה לצידה, הוא ויתר על התענוג. שחורי נשאר בקרן הקולנוע.
פרשנות
הבחירה באילן דה פריס למנהל הסינמטק נשמעת על פניה לא רק מוצלחת אלא גם הגיונית. דה פריס כבר היה סגנה של ון ליר במשך רוב שנות השמונים, והיה לצידה בהקמת פסטיבל הקולנוע. הוא גם איש תוכן מנוסה, גם מנהל מנוסה וגם אחת הדמויות האהודות והחביבות בתעשייה. דה פריס היה המפיק של "בלוז לחופש הגדול", ומאז עזב את הסינמטק בתחילת שנות התשעים הוא היה מנהל התוכניות של טלעד, חבר בדירקטוריון בית הספר לקולנוע סם שפיגל ובאחרונה הוא המנהל של משכנות שאננים (מה שאומר שלמקום עבודתו החדש הוא יצטרך בסך הכל לחצות את הכביש). אני מניח שכבן טיפוחיה של ון ליר דה פריס ייתן לה את הכבוד אותו היא דורשת, יאפשר לה להישאר במרכז אור הזרקורים עם תואר כמו "נשיאת הפסטיבל" או "יו"ר הפסטיבל" כשהוא בינתיים מתעסק בצדדים הפחות זוהרים. היא מצידה בוודאי תרגיש כעת בלתי מאוימת כש"אחד משלנו" נמצא שם, ובוודאי יודע את מקומו. מפאת כבודה של ון ליר איש, כמובן, לא מעז להגיד בקול רם את מה שהכי מדאיג את אנשי קרן ירושלים: שלמרות אישיותה הכריזמטית, נמרצותה ונוכחותה הכה סמלית בפסטיבלים ברחבי העולם לון ליר בת ה-83 לא נותרו שנים רבות בהם תוכל להמשיך לתפקד באותו מרץ, חדות וריכוז סמכויות. וכך, במקום להכריז על מנהל שיחליף אותה (שחורי) נבחר מנהל שיהיה שם לצידה עד היום שבו הוא יוכל להתיישב באופן מלא בכסאה (דה פריס). אחד העיכובים, למשל, בחתימת החוזה עם דה פריס בשבועיים האחרונים היה העובדה שון ליר היתה רתוקה למיטתה למשך כמה ימים עם בעיות גב.
ועכשיו, בעקבות הלקח מהפרסומים הקודמים, אני חייב להדגיש: עד שהעסק לא סגור, הוא לא סגור. ואין בדברים הנ"ל משום רצון להפחית מכבודה של הגב' ון ליר, מהבכירות והמשמעותיות באושיות הקולנוע הישראליות. אני גם מאחל לה בריאות ואריכות ימים. פסטיבל הקולנוע הירושלמי נוצר בצלמה ואישיותה ונוכחותה בו בלתי נפרדים מאופיו ואישיותו של הפסטיבל הזה. ובזכות הסימביוזה המשונה אך התמיד מבדרת למעקב בינה ובין אבינעם חרפק, מנהל התוכניה של הסינמטק והפסטיבל, הוא גם סיגל לעצמו אישיות תכנית יוצאת דופן עם תמהיל יחודי. בדיווחים האלה (והאלה והאלה) אני רק מעביר הלאה את מה שאני שומע שקורה מאחורי הקלעים. קלעים שהגב' ון ליר העדיפה שיישארו מוגפים מעיני הקהל.
הדיווחים הקודמים שלי בנושא:
פרסום ראשון: ליה יוצאת, כתרי נכנס
מי יעמוד בראש פסטיבל ירושלים ב-2008?
ליה לנצח
"עוד פעם אתה מפטר אותי?" (פסטיבל ירושלים: סיכום)
אחרי שבוע חופשה מגלה ג'ון סטיוארט שהשריפות בקליפורניה הם כנראה מזימה של אל-קעידה. וסטיבן קולבר הגיע למקום הראשון בטבלת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".
שייקה אופיר. נסים אלוני. דן בן אמוץ. אפרים קישון. יוסי בנאי. כל אלופי השפה העברית שפוררו אותה ליסודותיה, עירבבו בלחלוחית המציאות ואז צרו ממנה יצירות לשוניות קצביות שבוצעו בידי שלישיית הגשש החיוור, כל אלה כבר אינם. ועכשיו, אחרי שאברהם (דשא) פשנל כבר נפטר, מת גם סרג'יו קונסטנצה. פולי. ישראל פוליאקוב. האיש שעשה הכי הרבה כבוד, וגם בושות, לעדה הרומנית (והרי אצל הרומנים, כבוד ובושה הם כמעט מושגים שקולים). עד עכשיו הגששים התפרקו מאחורי הקלעים, נבזזה מהם הנבחרת הקריאטיבית שלהם. בסוף דרכם הם נותרו עם מוטי קירשנבאום ודני רווה יבדל"או, שעשו כמה דברים זכירים, אבל זה כבר לא היה בדיוק זה. מהיום הגששים הם צמד. וממילא כבר שנים הם שלושה בודדים.
מי שאמר שהגששים לישראל הם כמו הביטלס לשאר העולם צדק. ואני אומר את זה בהערכה מהולה בכעס. כעס, כי הם כבשו מונופול שלא ניתן להתחרות בו על החדרת מטבעות לשון לעברית. יש לי אלרגיה לגששיזם. אני לא אוהב כשמצטטים פראזות. אני לא אוהב כשאומרים לי "מה שבע?", "היה מנוע?", "דייג אוהב דגים?". אני לא אוהב תגובות רפלקסיביות המונעות משטיפת מוח במקום ממחשבה עצמאית. מצד שני, איך אפשר להילחם בזה? ומכאן הערכתי. כמו הביטלס, שאקורדים משיריהם פתאום צצים בראש בלי שהוזמנו לבקר, כך גם הגששים טבועים כבר בדי.אן.איי הישראלי. הבנות שלי אולי לא יידעו מי היו הגששים, הן פשוט יחשבו ש"מה שבע? מה כמה?" הוא משהו מהתלמוד, כמו "שניים אוחזים בטלית". אני סובל מהגששיזם כי גם אני נגוע בזה, עד כמה שאנסה להילחם. ואני נלחם. ובכל זאת אני נזכר תדיר בספר "העיט" של האנס דיטריך מועלם, לו נדרשתי אך אמש – כששולחן האוכל התנדנד ודחפתי אותו מתחת לרגל הקצרה. אני מעדיף את הצ'יפסים שלי דקים-דקים, כמו חיילים. אני מפנטז על טיסה באווירון-דוד. אני אלרגי לישראבלוף. וכשאני מכוון עובר אורח ברחוב, אני מפנה את תשומת לבו לכך שזה לא בית כנסת, זה בנק.
אני מניח שאצל כל מי שהיה ילד בשנות השבעים והשמונים חוויית הגששים היתה די דומה. שבת בבוקר, 10:00, רשת ב', תוכנית המערכונים "אותי זה מצחיק". ובעיקר, הגששים או יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. כל עורך שניסה להבריק ולמצוא מערכונים אחרים למטרות גיוון הנפיק מכל בני הבית שישבו מול הרדיו מבטי זעף. רצינו רק גששים. וזה הצחיק בכל פעם מחדש. ובראשי היה לי ברור שאלה שנמצאים באולם ורואים את המופע מולם מקבלים גם חוויה ויזואלית עשירה. דמיינתי איך נראית המכונית המגויסת, שחלקיה החסרים נחשפים בהדרגה. איך נראה פגז קומפוט. מיקמתי את המערכונים במקומות שבהם הייתי בטיולים משפחתיים. הקפיטריה בטבריה? היה לי לוקיישן בשבילה. המוסך בו נמצאת הפיאט של קלארשו בראשי היה מאוד דומה לכניסה של החנות של דודלי.
לכן, כשהגעתי – בגיל די מאוחר – בפעם הראשונה להופעה של הגששים, אי שם בשנות השמונים (בצוותא? בבית החייל? לא זוכר) לבי נשבר. לא יכולתי להתגבר על האכזבה. הבמה ריקה. רק שלושה מיקרופונים. אין סטים. אין תפאורה. אין כמעט פרופס. מדי פעם החלפת תלבושות. עצמתי את העיניים והמשכתי לדמיין את הלוקיישנים שאני בדיתי, עם פרטים מאוד מדויקים של מיקום ועיצוב. כלא שש. המתנחלים. הדירה של משפחת קרקר. המרפסת שנפלה. וגם זה לא הספיק. אחרי שנים-על-גבי -שנים של האזנה לאותה הקלטה, מאותן הופעות שהונצחו בתקליטים, הכרתי כל ניגון, כל פאוזה, כל סלסול. ופתאום, בהופעה החיה זה היה קצת שונה. מדי פעם הם אילתרו עם המשפטים, שינו פאנצ'ים להתאים לאקטואליה. לא סבלתי את זה. רציתי לחזור להקלטה הישנה. שם, בכל פעם שהיתה דממה על הבמה ורק הקהל היה מתפקע, השלמתי בעצמי מה קורה על הבמה שכה מצחיק אותם. למשל, איך נשר'קה מכדרר את הכדור, מעל האקווריום.
את "הכל דבש" לא ראיתי (אני מניח ששידור חוזר הוא בלתי נמנע כעת, מבטיח להשלים). אבל פולי היה נהדר ב"למראית עין" של דני סירקין. חבל.
מחר יחגגו האמריקאים את האלווין. וזה הזמן לחזור אחורה בזמן שבע שנים שלמות, לימים שלפני 9/11 וכשג'ון סטיוארט עוד הסתובב בשידור עם פונפון שיער על הראש. בקטע המצוין הזה מהתוכנית, ששודרה ב-30 באוקטובר 2000 מתווכחים סטיב קארל וסטיבן קולבר האם האלווין הוא חג טוב או רע. שבע שנים אחרי, סטיבן קולבר מריץ עצמו לנשיאות, סטיב קארל מככב בסרט המועמד לאוסקר וג'ון סטיוארט מנחה את האוסקרים.
והנה, שנה אחרי. לואיס בלאק בערב האלווין תוהה איך זה יכול להיות שכשחותכים דלעת היא מריחה כמו חרא, אבל בכל זאת מכינים ממנה עוגות טעימות.
שידורי הדיילי שואו הסדירים יתחדשו היום אחרי הצהריים, כאן.
תגובות אחרונות