אחרי יומיים שקטים בבלוג הגיע הזמן לראות מה קרה ב-48 השעות האחרונות כאן (אני מניח שכבר שמתם לב לדינמיקה: בימים ראשון, שני, שלישי ושישי יש אקשן. ברביעי-חמישי שקט. בימי רביעי אני מלמד בירושלים, הסמסטר תכף נגמר, וביום חמישי אני מסיים את העבודה על המדור השבועי). לכן הייתי צריך לשלוף את הכותרת הנ"ל כדי למשוך את תשומת הלב (אני מזהה בבלוג התפלגות של 80-20 לטובת הבנים. בקרוב נתחיל פעילות שיווקית להביא הנה יותר קוראות).

קודם כל, עצרו לקרוא את הגרסה האינטרנטית של המדור השבועי. יש שם ביקורות על שני סרטים בריטיים גדושים מתח מיני, "גברת הנדרסון גאה להציג" המשעשע אך הזניח, ו"יס", סרט יומרני ויוצא דופן. לא שבוע חזק בקולנוע (וזו הבאסה במדור שבועי. כשאין סרטים טובים, המדור משעמם).

והנה עוד מהמתרחש השבוע בעולם הקולנוע.

אני מוצא כתבה כזאת אחת לשנה: זוג עם תינוק טרי ו"נוח" (קרי, מרבה לישון) רוצה ללכת איתו לקולנוע ומגלה שבתי הקולנוע מחייבים מחיר כרטיס מלא עבור הפעוט הנם במנשא. בתגובה מודה הרשת די בכנות שהמדיניות נועדה להרתיע הורים מלהיכנס עם עוללים לאולם, משום שהקטנים – כך טוענת הרשת – עושים רעש ומפריעים לאחרים. יודעים מה? שיהיה. אם חצי ליטר קולה עולה 12 שקל למה שתינוק לא ישלם כרטיס מלא. זה עסק פרטי, שייקחו כמה שהם רוצים. אבל הבעיה עם הקולנוע בארץ באה לידי ביטוי בסאבטקסט של תגובת הרשת, שאומר: אין לנו מושג איך להשליט סדר על הצופים באולם. רמז ממני אליהם: קוראים לזה סדרן. אם תינוק מרעיש, זה לא קשור לשיקול הדעת של ההורה ורמת הציקצוקים והגערות של השכנים לשורה, זו אחריות הסדרן להשליט סדר. שיגש וילווה את האם או האב אל מחוץ לאולם עד שהמטרד יחלוף. אבל הבעיה אינה תינוקות. גם אם תינוקות יוכנסו בחינם, רובם יהיו שקטים (החושך והקירבה להורה גורמים להם להירדם די בקלות). אבל מה עושים עם חבורות של נערים ונערות המגיעים לסרט כערב כיתתי. למה לא לקחת עליהם מחיר כפול? הרי ברור שהם יעשו המון רעש. והנה, הרשת מודה: אף אחד לא יהיה שם כדי להסות אותם. מרגע שקרעו לכם את הכרטיס, אתם לבד בעסק הזה. הקימו מילציות שיטור ביניכם, ארגנו משמרות במהלך הסרט. לא יהיה מישהו בעל סמכות לעזור לכם. חכמים על תינוקות, מגינים על הצופים מפני בני שבועיים. נראה אתכם מתמודדים עם בני ה-13. ואם לרשתות הקולנוע היה אומץ, שיילכו עם מדיניות ההשקטה צעד נוסף קדימה ויידרשו מחיר כרטיס מלא גם על הטלפון הסלולרי. אם יש סיכוי שהתינוק בן החודש יתעורר זה רק אם הנייד של הג'נטלמן בשורה שלפניו יתחיל לצלצל. ואז, אויה, יש לקוות שהאם תצא במהרה מהאולם, כדי לא להפריע לאדון לנהל שיחת טלפון בלחש שכל האולם שומע. אני כתבתי על אותו נושא בדיוק לפני ארבע שנים, וגם שירי כץ ואביב לביא כתבו עליו בעבר, ובכל המקרים שיגרה הרשת בדיוק את אותה תגובה (עם סצינת האימה המחרידה: מישהו פעם החליף חיתול על המושב!). מה שמדאיג בה זו לא העובדה המשתמעת מהתגובה שמי שכתב אותה מעולם לא היה הורה, אלא שמי שכתב אותה מעולם לא היה בקולנוע. במילים אחרות, ניהול בתי הקולנוע בארץ מחפיר, אין מי שדואג לצופים, והמלחמה היחידה שלהם היא בבני השבועיים. (שימו לב גם לטוקבקים לכתבה ולתגובות בבלוג של עידו קינן. הקהל, באופן כללי, תומך בהחלטת הרשת, לא רוצה תינוקות בקולנוע אבל מפספס את המשמעות האמיתית של דברי בעלי הרשת).

קרן הקולנוע הישראלי פרסמה בשבוע שעבר באילו סרטים היא תשקיע השנה. יוסף סידר יקבל חצי מיליון דולר על "בופור". הגיוני. שני סרטים הקודמים הביאו שפע קהל בארץ, עשו חיל בפסטיבלים וזכו שניהם בפרס אופיר. אבי נשר יקבל חצי מיליון דולר על הקופרודוקציה "הר אדוני". הגיוני. נשר יצר את שובר הקופות הגדול ביותר של 22 השנים האחרונות, ועכשיו הביא ארצה כוכבת צרפתיה (פאני ארדן) וכסף צרפתי לסרטו החדש. אבל רגע, מי זה מופיע בהמשך הרשימה? יונתן פז, גם יקבל כ-400 אלף דולר כדי להפיק את "אסקימוסים בגליל". אתם בוודאי זוכרים את יונתן פז. סרטו הראשון היה "רכבת העמק". סרטו השני, "זאיה", כלל לא הופץ. בשני הסרטים ההם הקרן כמעט שלא הפיקה. ועכשיו כן? אני מקווה שזה הולך להיות סרט השנה עם תסריט מרהיב כדי לתת 400 אלף דולר למשהו שנראה מרחוק אבוד מראש. וגם ההשקעה בסרטו החדש של רוני ניניו נראית משונה. האם מישהו מחכה לסרטו החדש של יוצר "המחצבה" ו"שחקנים"? שמעו, יכול להיות שפז וניניו יביאו תוך שנה סרטים מצוינים ואני אצטרך לבלוע את המילים של עצמי. כרגע, הרשו לי להביע ספק אם משהו ראוי ייצא מכמעט מיליון דולר שמושקעים כאן על פרויקטים בלתי מסקרנים.

ויש לי בשורות רעות: המדליף/ה שהעביר/ה לי בשבועות האחרונים את טבלאות מכירת הכרטיסים בארץ נלכד ונתלה. גופתו תוצג לראווה במהלך השבוע הבא אחרי שמפיצי הסרטים יגמרו למצות איתו את הדין (יש דיבור אולי להסגירו לידיו של פרופ' היס). בימים אלה אני שותל חפרפרת חדשה באחד המשרדים של מפיצי הסרטים בתקווה שאספקת האינפורמציה תחודש בהקדם. אם, עד אז, יש למישהו מכם גישה לטבלאות האלה, המופצות מדי יום שלישי בין המפיצים, אנא אל תהססו ללחוץ על send לכתובת המייל שלי. הסודיות שלי מובטחת, אריכות הימים שלכם לא.

8 מועמדויות ל"הר ברוקבק". מתישהו אני חייב להתחיל לשים כסף על ההימורים שלי.

"מינכן" הצליח להפיל בפח את כולנו. לפני כמה ימים כתבתי כאן בבטחה שהוא לא יהיה מועמד לסרט, אבל כן לבימוי. והוא כן מועמד לסרט. המפסיד הגדול ברשימה הוא "הולך בדרכי" שהלך לדרכו.

המועמדים לסרט הטוב ביותר הם:

"הר ברוקבק", "טרומן קפוטה", "לילה טוב ובהצלחה", "התרסקות", "מינכן".

את הרשימה המלאה, שהועלתה לאתר דקות ספורות אחרי שפורסמה בלוס אנג'לס על ידי אהוד קינן, וובמאסטר של כבוד (ומי שהוסיף לכם מצד שמאל למטה תיבה של התגובות האחרונות, תמצאו אחרי הקפיצה.

continue reading…

כאמור, אני אהיה בסרט. אבל עד אז אתם מוזמנים להמר כאן מי יהיה מועמד. והראשון מביניכם שמעלה קופי-פייסט של הרשימה המלאה באיזור התגובות יזכה למעמד של כבוד בבלוג.

הימור שלי: 8 מועמדויות ל"הר ברוקבק". מישהו חושב יותר? פחות?

דן וויליאמס מ"רויטרס" פירסם ידיעה על קבלת הפנים הצוננת לה זוכה "מינכן" בישראל. הוא מציג את הביקורות של "ג'רוזלם פוסט" (השמרני, על פי וויליאמס) ושל "הארץ" (הליברלי) המציגות טענות דומות. הבעיה עם הסרט, על פי כל המבקרים, אינה עם האידאולוגיה שלו אלא עם העשייה הקולנועית הדלה שלו. וויליאמס מצטט גם מהביקורות של שניצר ב"מעריב" ושל דובדבני ב-ynet. הביקורת באמריקה, מציין וויליאמס, היו אוהדות יותר.

שירית גל, יחצנית הסרט, מציינת באייטם שבסוף השבוע הראשון לצאתו מכר הסרט 25,000 כרטיסים. נתון שהיא מעידה עליו שהוא "טוב" (אם כי נמוך מבכורה ממוצעת של סרט הוליוודי).

הנה לינק לאייטם המלא: "מינכן" משעמם את הישראלים. 

רק כדי שיהיה לנו קצת יותר מעניין עם כל הימורי האוסקרים (שייצאו לדרך מחר, שלישי, אחרי הצהריים כשיפורסמו המועמדים) חולקו הבוקר פרסי גילדת השחקנים (SAG) וסיפקו תפנית מעניינת בעלילה: "הר ברוקבק" יצא בידיים ריקות.

את הפרס לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר, המקבילה של גילדת השחקנית לפרס הסרט הטוב ביותר, לקח "התרסקות", סרטו של פול האגיס.

בפרס השחקן זכה פיליפ סימור הופמן על "טרומן קפוטה", בפרס השחקנית זכתה ריס וויתרספון על "הולך בדרכי". שני אלה ממשיכים להיות המובילים לזכייה באוסקר, אחרי שזכו גם בגלובוס הזהב. רייצ'ל וייס ("הגנן המסור") ופול ג'יאמאטי ("סינדרלה מן") זכו כשחקני משנה.

הסיבה לכך שפרס גילדת השחקנים מושך אליו תשומת לב היא כי השחקנים מהווים הקבוצה הגדולה ביותר בקרב חברי האקדמיה המצביעים לאוסקר.

אבל מצד שני, אולי ההפסד של "ברוקבק" ב-SAG רק מבטיח את זכייתו באוסקר. בשנה שעברה כל השחקנים שזכו ב-SAG זכו אחר כך באוסקרים, אבל פרס האנסמבל הלך לבסוף ל"דרכים צדדיות". ב-2002 זכה "גוספורד פארק" בפרס האנסמבל. במילים אחרות, המתח עולה, אבל זכייתו של "הר ברוקבק" נראית ודאית. "התרסקות", על פי הדוגמאות מ-2005 ו-2002, הבטיח לעצמו את אוסקר התסריט המקורי.

אנג לי זכה הבוקר בפרס גילדת הבמאים האמריקאית (DGA) על סרטו "הר ברוקבק". לאורך השנים הוכיחה גילדת הבמאים שהיא המנבאת הטובה ביותר לזוכה באוסקר. ב-51 מ-57 השנים האחרונות הבמאי שזכה בפרס ה-DGA זכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב המקרים, הסרט שזוכה בפרס הבימוי באוסקר, זוכה גם בפרס על הסרט (אגב, רק כדי להפוך את הכל לטיפה יותר מותח ופחות צפוי צריך להזכיר שאחד מששת הבמאים שזכו ב-DGA אבל לא זכו באוסקר לבסוף היה אנג לי בעצמו, שזכה ב-2000 ב-DGA על "נמר, דרקון" אבל הפסיד באוסקרים לסטיבן סודרברג על "טראפיק").

ורנר הרצוג זכה בפרס הגילדה על בימוי הסרט התיעודי המופתי "גריזלי מן". באופן מעורר השתאות הסרט הזה אינו נמצא ברשימת הסרטים מהם יבחרו מצביעי האקדמיה את המועמדים לאוסקר.

ועוד בקשר לפרסים: היום בערב (שעון החוף המערבי באמריקה) יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת השחקנים. אם "הר ברוקבק" יזכה בפרס על האנסמבל זה פחות או יותר סוגר את כל הצדדים מצד הסקציות המרכזיות של מצביעי האקדמיה (מפיקים, במאים ושחקנים). אבל פרס השחקנים יעזור לפענח מי מוביל בקטגורייה לשחקן הטוב ביותר: הית לדג'ר, חואקין פיניקס או פיליפ סימור הופמן.

ובינתיים, בסאנדאנס חולקו אמש הפרסים לסרטים בתחרות. הישראלים יצאו בידיים ריקות. ולראשונה בתולדות הפסטיבל שני הסרטים, העלילתי והתיעודי, שזכו בפרסי חבר השופטים זכו גם בפרס הקהל. הנה ההודעה לעיתונות:

ספילברג לא יודע מה הוא עושה? מכל הביקורות בעולם זה הכיוון שחלק ממבקרי ארצנו בחרו כדי לתקוף את "מינכן". יעל שוב ב"טיים אאוט" מעלה את ההשערה הזאת באופן גלוי. השאר אומרים את זה במובלע. משונה, איך הפך הבמאי האמריקאי הגדול ביותר של 30 השנים האחרונות לבמאי הכי פחות מובן בארץ? ועם "מינכן" משתמשים רוב המבקרים (לא כולל רותם דנון) כדי להצדיק אנטי-ספילברגיות ארוכת שנים.

נכון, גם אני הייתי נבוך מסצינת הסקס התמוהה במהלכה צפות מול עיניו של באנה תמונות מתוך ניסיון החילוץ שנגמר בטבח (הסצינה שמחזירה את ה"מין" ל"מינכן"). הטבח, אגב, היה עשוי היטב, מבחינה קולנועית, אם לא טקטית. ברור מה ספילברג ושות' רצו להגיד: למרות שהסוכן חשאי ברח מהכל וחזר למקום שהוא הכי רוצה תהיות בו – בחיק המשפחה – הוא לא יצליח להוציא את התמונות שהוא ראה מראשו. אבל את זה ספילברג עושה הרבה יותר טוב בסצינה הקופולאית הפראנואידית המצוינת בה הולך באנה ברחובות ברוקלין וחושד שמישהו עוקב אחריו. וגם: זו דווקא נראתה החלטה מוצלחת, עד אותו רגע, להשאיר את הטבח מחוץ לסרט.

נכון, "מינכן" הוא הסרט של ספילברג שהכי קשה לי להגן עליו מאז "אמיסטד". אבל אין לי ספק: למרות כמה מכשלות וקצב לא אחיד, מדובר בסרט מצוין מבחינה קולנועית, ובוגר מבחינה אידאולוגית. אבל כמו שהיפנים התעצבנו שנגעו להם בתרבות עם "זכרונותיה של גיישה" (אופס, שספילברג הפיק), ככה אנחנו מתעצבנים כשנוגעים לנו באתוסים עליהם מושתתת הזהות הלאומית שלנו.

ובנימה אישית יותר: בעיני "מינכן" הוא סרט בעל משמעות נוספת. תבינו, לפני 24 שנים ראיתי את "אי.טי" בקולנוע וחיי השתנו. עד אז אהבתי סרטים – מאוד! – אבל בפעם הראשונה הרגשתי שסרט מדבר אליי, פונה אליי באופן אישי. זה היה רגע מכונן. הרגע בו קולנוע הפך עבורי לאהבת חיים, לייעוד. אני כאן מולכם בגלל הסרט הזה, ובגלל כל הדברים שספילברג לחש על אוזני מאז. לא ידעתי אז כלום. לא על יהדותו או משפחתו, והוא כמובן לא ידע עליי כלום. עכשיו צפו במהלך הקוסמי הזה מנקודת מבטו של נער בן 13. זה לא שאני בגרתי והלכתי למצוא עבודה אצל ספילברג, אלא כעבור 24 שנים הוא בא אליי ארצה ועושה סרט על המדינה שלי. טוב, לא ממש אליי ולא ממש ארצה. אבל "מינכן", בכל זאת, הוא כמעט סרט ישראלי. בוודאי במגרעות שלו. ואם זה לא חיבור ספיריטואלי בין צופה ובין הבמאי ששינה את חייו, אני לא יודע מה כן. מנקודת המבט שלי – והרי מאז 1982 נותרתי לנצח אליוט – ספילברג היה זקוק לי כשם שאני הייתי זקוק לו. אז נכון, אני לא בטוח שספילברג הוא בכיר היוצרים הפוליטיים בעולם – וכשצפיתי ב"מינכן", ממש כמו שקרה כשצפיתי לפני כמה חודשים ב"מזימות זרות", נורא התגעגעתי לאלן ג'יי פקולה, שהיה מסוגל להפוך את שני הסרטים האלה ליצירות פרנויה פוליטיות חדות כתער. ובכל זאת, קשה להתעלם מהתשוקה של ספילברג למצוא את עצמו בעולם, ולנסות סוף סוף לעבור מתפקיד הילד הנצחי, לתפקיד האב המגונן. המעבר יוצר גמגומים, אבל הוא מסקרן לעתיד.

ובאשר לביקורות של עמיתיי. גם "וואלה" וגם "עיתון תל אביב" הלכו על כותרות סרות טעם: "אולימפיאדת הנכים" ב"וואלה", "אולימפיאדת הנכים רגשית" ב"עיתון תל אביב". רותם דנון, גוד בלס הים, שוחט את הסרט בעדינות ומתוך אהבה לספילברג. נאה. יקיר אלקריב, לעומת זאת, מנצל את "מינכן" כדי להשמיץ באותה הזדמנות את "טרמינל" ואת "AI". על כבודו של "טרמינל" לא אלחם. חשבתי שזה סרט נורא מצחיק, מין פרנק קפרה בן ימינו, אבל הוא בהחלט מיצירותיו המינוריות של ספילברג. אבל "AI"? מה יהיה? מתי יבינו עמיתיי, המבקרחם והצופים, שזהו לא רק אחד מסרטיו הטובים ביותר של ספילברג אי פעם, אלא גם אחד הסרטים האמריקאיים החשובים והמשמעותיים של העשור האחרון? אולי צריך לקיים איזה יום עיון בנוגע לסרט, שאני אבין אחת ולתמיד מה אנשים רואים בו שכל כך מרגיז אותם, ושאסביר להם סוף סוף למה לדעתי הם טועים (ואם אני זוכר נכון את ביקורתו של אלקריב על "AI" נדמה לי שהוא כלל לא הבין את הסוף).

הכי משונה: אלקריב כותב, בדומה לביקורת שלי, על הדימיון בין "מינכן" ו"גן עדן עכשיו". אבל על "גן עדן עכשיו" הוא כותב בחיוב (אם הבנתי נכון) בעוד שעל "מינכן" הוא מקיא. ואת זה הוא עושה עם אותם נימוקים. אבל החיבור ביניהם מדויק: שניהם סרטים פולמוסיים, עמוסי לבטים ועם ברכיים רועדות, שמנסים להגן על ארץ אבותיהם אבל גם לבקר אותה. בשניהם, בעיני, העוצמה הקולנועית גוברת על ההסננות הפוליטית.

לכל בוחרי הראזיסקופ: קראו את ביקורתו של שניצר על "מינכן" ותבינו למה לא במהרה תצליחו לשכנע אותי שהוא זה שראוי לפרס המשמיץ את כתיבתו. אמנם טון הדברים, הנימה הצינית והפטרונית, לא עושים חסד עם הטקסט, אבל מדובר בביקורת מבריקה, המגישה קריאה מרתקת של הסרט וכוללת הבנה פרטנית לא רק באחורי הקלעים של ההפקה אלא גם במודלים דרמטיים ותסריטאיים של הקולנוע ההוליוודי.

תוספת, ראשון בבוקר: גם אורי קליין מחסל את "מינכן". צפוי. אבל מה שמשונה הוא שהוא טוען ש"טופז" של היצ'קוק הוא סרט טוב מ"מינכן". אני חושב שהיצ'קוק הוא הבמאי הגדול בתולדות הקולנוע, אבל אין סיכוי בעולם ש"טופז" טוב מ"מינכן". משונה.

"ללכת על המים", שביים איתן פוקס על פי תסריט של גל אוחובסקי, הוא אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסזאר בקטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה. "ללכת על המים" יתחרה נגד "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, "נקודת מפגש" של וודי אלן, "היסטוריה של אלימות" של דיוויד קרוננברג ו"הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבאר.

זו לא הנציגות היחידה של הקולנוע הישראלי בסזאר השנה. ראדו מיכאיליאנו, הבמאי הרומני שצילם בישראל את "תחיה ותהיה" (במימון צרפתי ברובו) מועמד לפרס הסרט והבמאי. "תחיה ותהיה" מועמד גם לפרס התסריט ולפרס הפסקול.

את רשימת המועמדויות המלאה תמצאו בלינק הזה. הפרסים יחולקו ב-25 בפברואר.

ובינתיים בצד השני של האוקיינוס: הגרסה הקולנועית של "הקייטנה של קנלר", הנובלה של אתגר קרת, הוצגה השבוע בפסטיבל סאנדאנס. שמו באנגלית Wristcutters: A Love Story. הסרט, הפקה אמריקאית עצמאית בבימויו של הקרואטי גורן דוקיץ' (כשקרת חתום כשותף לתסריט), זכה לביקורת אוהדת מדיוויד פולנד, איש Movie City News, שהישווה את הסרט ל"גרדן סטייט" ול"נפוליאון דיינמייט", להיטי סאנדאנס מהשנתיים שעברו. (בתמונה הצמודה לביקורת רואים את פטריק פוג'יט, שהיה הנער ב"כמעט מפורסמים", וכעת נראה כמו כפיל של אוהד קנולר).

עידכון, 17:00: הנה עוד שתי ביקורות על "הקייטנה של קנלר". קירק האניקאט מ"הוליווד ריפורטר" הגיב בקרירות לסרט, אבל הביקורת לפחות לא קטלנית. סטיבן גארט מ"אינדי ווייר" חיבב את תחילת הסרט והתאכזב מסופו. עכשיו רק צריך לראות האם הסרט הזה יגיע להקרנות בארץ. את קנלר, אגב, מגלם טום ווייטס.

וגם ל"חמישה ימים", סרטו התיעודי של יואב שמיר ("מחסומים") על היציאה הישראלית מעזה, כבר יש ביקורות. דוויין בירג' מ"הוליווד ריפורטר" מתייק ביקורת נלהבת, העושה שימוש בתארים כמו "מרתק" ו"אינטליגנטי". לזלי פלפרין מ"וארייטי" ויוג'ין הרננדז מ"אינדי ווייר" העלו ביקורות אוהדות על הסרט עוד לפני סאנדאנס, אחרי בכורתו ב-IDFA באמסטרדם.

ואם כבר עוסקים במועמדים: ביום שלישי ב-15:30 שעון ישראל יוכרזו המועמדויות לאוסקרים (אני מניח שההכרזה עצמה תתקיים כעשר דקות אחרי תחילת השידור). אני אהיה באותה שעה בסרט עד 16:30, כך לא רק שאחמיץ את השידור החי, אלא גם לא אוכל לדאוג באופן אישי שכבר ב-15:45 תופיע כאן הרשימה המלאה. הראשון מביניכם שמעלה בתגובות קופי-פייסט של רשימת המועמדים המלאה (באנגלית) יקבל ממני משהו. עוד לא יודע מה. מעמד של חבר כבוד בבלוג? די.וי.די מתנה? סתם הוקרת תודה נטולת שכר גשמי? לא יודע, אני פתוח להצעות. העניין הוא שהמועמדויות המלאות חייבות להתפרסם כאן לפני שהן עולות ב-ynet, NRG או וואלה. הולך?

יאיר הוכנר מפרגן ל"קיס קיס בנג בנג" בשתי מילים, פלוס מינוס שתי מילים נוספות

1. בפעם הראשונה אחרי המון זמן אני מרוצה ממה שקורה בסינמטק תל אביב. הסיבה? ההקרנה המסחרית של "קיס קיס בנג בנג" שם שהתחילה אתמול. אחרי שראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה והתמוגגתי ממנו התקשרתי ליחצנית וורנר בארץ לברר מתי הוא מיועד לצאת. "עוד לא ברור אם הוא בכלל ייצא", היא ענתה לי. הייתי צריך לנחש. סרט כל כך שנון, חכם, מצחיק וגדוש אהבת קולנוע ברור שיעוף מעל לראשיהם של המפיצים בארץ. והנה, רגע לפני שהוא הושלך לפח, קם פיני שץ מסינמטק תל אביב ויזם את הקרנתו המסחרית בסינמטק 2. לצורך העניין, הסינמטק עצמו הוא מפיץ הסרט, למרות שזכויות ההפצה הן של וורנר בארץ (השייכים לג.ג). אילולא היוזמה הזאת – שבינתיים מוכיחה את עצמה מבחינת הביקורת שמפרגנת לסרט – ספק אם הייתם רואים את הפילם נואר השנון הזה על מסך גדול בארץ. צרפו את "קיס קיס בנג בנג" לרטרוספקטיבה של דיוויד קרוננברג שהתקיימה שם בדצמבר ולמחווה לגאי מאדין שהתקיימה לפני כשנה, ולהקרנה של "מסיכת מראה" של דייב מק'קין וניל גיימן בשבוע שעבר במסגרת הפסטיבל הבריטי ובפעם הראשונה מזה שנים יש תחושה שהסינמטק מקדיש תשומת לב מודעת לקולנוע אלטרנטיבי עכשווי. אני מוריד את הכובע. ואתם, לעזאזל, לכן לראות את "קיס קיס בנג בנג".

(ופיני, קדימה – צא להציל סרטים נוספים שהמפיצים מייבשים אצלם. "סריניטי", למשל. או "לגעת במילים" ("Bee Season"), ואולי אפילו "מהומה בשנחאי" אם יש עותק פילם שלו מסתובב בארץ. ומה עם כותרי הפסטיבלים שיונייטד קינג מאיידים במחסנים? למשל, "חיים אחרונים ביקום" של פן-אק רטנרואנג התאילנדי, עם הצילום הנפלא של כריסטופר דויל? במילים אחרות, המלאכה רבה, והיוזמה כמעט קדושה).

2. לעומת זאת, אל תלכו לראות בקולנוע דיזנגוף את "סיפורו של די.ג'יי". לא בגלל שזה סרט לא טוב. למעשה זה סרט לא רע בכלל. לא גדול, אבל בהחלט עמוס כשרון. אבל בקולנוע דיזנגוף החליטו ליישר קו עם קולנוע לב מהקומה מעל ולהתחיל להקרין סרטים בדי.וי.די. "סיפורו של די.ג'יי" הוא הראשון שבהם. אני לא יכול להתחיל לתאר כמה היוזמה הזאת פוגענית בעיני, כמה היא איומה, כמה היא נצלנית ונטולת אהבת קולנוע. הסרט "סיפורו של די.ג'יי" ("It's all Gone Pete Tong" במקור) הוקרן בעותק פילם סינמסקופי נפלא בפסטיבל הבריטי (למרות שזהו ברובו סרט קנדי), אבל בדיזנגוף הוא יוקרן ממערכת הקרנה ביתית. לשם אנחנו צועדים? לכך שמפיצי הסרטים מתחילים לחסוך בעליויות שינוע עותקים ושיכפולם ומציגים סרטים בדי.וי.די? לב עושים את זה, בסינמטק עושים את זה, בסינמה סיטי עושים את זה, ועכשיו גם בדיזנגוף. כל מי שקורא לזה "הקרנה דיגיטלית" או אומר שלא תשימו לב להבדל בין הקרנה בדי.וי.די ובין הקרנה בפילם פשוט משקר לכם.

3. לעומת זאת, מן העבר השני של רחוב קינג ג'ורג' הוקמו חדרי ההקרנה בדי.וי.די של האוזן השלישית. כאמור, הרעיון של הקרנה פומבית בתשלום מתוך מדיה ביתית עושה לי לא נעים בגוף. ובכל זאת, אני מקבל באהבה ובחיבה את המיזם של האוזן השלישית. משתי סיבות: קודם כל, כי החדרים נבנו במיוחד בעבור הקרנה ממקרן וידיאו. הם לא גדולים בנפחם והמרחק בין המקרן למסך אידיאלי לצורך העניין. זהו, למעשה, חדר הקרנה ביתי המיועד לשימוש ציבורי. כך שהאיכות בו גבוהה בהרבה מאיכות ההקרנה מדי.וי.די בלב, בסינמטק או בסינמה סיטי (לא ראיתי את הקרנת הדי.וי.די בדיזנגוף. אנא שתפו אם ראיתם). הסיבה השנייה: חדרי ההקרנה בבאוזן השלישית הם מבחינתי המפלט האחרון. לסרטים שאין להם בית בשום קולנוע אחר, שנזרקו על ידי כל המפיצים בארץ, ורק אנשי האוזן מספיק אוהבים אותם כדי לאסוף אותם לחיקם ולאפשר להם הקרנה פומבית, גם אם לא בתנאים אידיאליים. משום כך אני נוטה להיות סלחן יותר להקרנה הדי.וי.די של האוזן, בעיקר כי אין כאן נצלנות, אלא ניסיון נואש להצלה. במילים אחרות: הייתי מכבד בהרבה את אנשי סרטי שפירא אם היו נותנים לאוזן השלישית את עותק הדי.וי.די של "סיפורו של די.ג'יי" שיוקרן בחדרים הדי.וי.די היעודיים לכך ושיעשו עם הסרט הזה מעט חסד, ולא שיציגו אותו בתוך אולם קולנוע ויגידו לכם "לא תרגישו בהבדל".

(ואסא אופק מהאוזן מעדכן שמיום חמישי, 2.2, ובכל יום חמישי, שבת ושני יוקרן שם ב-21:30 הסרט התיעודי הקורע מצחוק "האריסטוקרטים", על הבדיחה הכי גסה ביקום. מכיוון שהסרט ממילא צולם בדי.וי, וממילא אף מפיץ אחר לא העיז להקרין אותו בארץ, וממילא אם אין לכם HOT, שם הוא מוקרן בסוף השבוע הזה, הרי שזו הזדמנות מעולה לצפות בו בחברותא. רצוי גם מעט שיכורים).

4. מה שמעלה את השאלה: מתי כבר יתחילו להקרין בארץ בפורמט היי דפינישן? זהו הפתרון לבעיית עלויות העותקים של המפיצים. יותר ויותר סרטים מצולמים בהיי דפינישן וניתן להקרינם מקלטת בטא דיגיטלית שעברה מאסטרינג בהיי דפינישן. כמובן, רק אם יש לכם מערכת הקרנה באיכות תואמת. הקרנות ההיי דפינישן שראיתי בחו"ל היו עוצרות נשימה. לא רק שלא מרגישים בהבדל בין זה ובין פילם, לא פעם אפילו זה נראה טוב יותר (תלוי כמובן איך הסרט צולם ואיך מתוחזק ציוד ההקרנה. ראיתי את אותו סרט של פיטר גרינאוויי בהקרנת היי-דף בוונציה ובברלין ובשניהם האיכות היתה שונה. בברלין זה נראה מרשים, בוונציה זה נראה מרהיב. ההבדל היחיד היה כיוונון המקרן).