עמית בניו יורק

1. כשאין לי זמן לקרוא עיתונים אני לפחות נכנס לאתרים העוסקים בתקשורת ונותן להם לדפדף בהם עבורי. כך היה אתמול כשנתקלתי באתר "ולווט אנדרגראונד" בקטע מכתבה של איתן עמית, כתב "ידיעות אחרונות" באמריקה: "נחמה אחת: כרגע לא עומדים על הפקת סרטי המשך לסופרמן, כך שאפשר להיות רגועים". האייטם, הכה ממוחזר, עסק בקללה המוזרה על ראשם של השחקנים שגילמו את "סופרמן" בקולנוע ובטלוויזיה. אז עמית מכר לעורכיו חומר שפורסם כבר עשרות פעמים בעבר (ולכאורה זכה לרלוונטיות מסוימת עם מותה של דיאנה ריב, אלמנתו של כריסטופר ריב), וגם הפליא עם משפט סיום אידיוטי שכמובן אינו נכון.

מה שאני לא מבין הוא זה: אם איתן עמית לא מבין בקולנוע, למה הוא כותב על קולנוע? (ואיך זה שאף אחד מעורכי ומגיהי "24" לא יודע שיש סרט "סופרמן" חדש כמעט גמור?). ונניח שהוא לא מתמצא בקולנוע, אבל אם הוא יושב בניו יורק הוא לא חולף על פני חנויות מגזינים, הוא לא מרגיש צורך לעיין בכתות השער של ירחוני הכרומו כדי לדעת מה קורה בעולם? הוא לא הבחין שברנדון רות', הסופרמן החדש, וקייט בוסוורת, הלויס ליין החדשה, כבר כיכבו על השער של "פרמייר" לפני חודשיים? אז מה הוא עושה שם בניו יורק? מה הוא מסקר? אחרי מה הוא עוקב? מה הוא קורא? ואם כל ילד עם אינטרנט – שימצא בשניה בגוגל התייחסות ישירה של רות ל"קללת סופרמן" והאם הוא חושש ממנה – מעודכן יותר ממנו, למה צריך אותו שם?

ומה הכי מכעיס אותי? שרק בענייני קולנוע יכול לקרות כזה דבר. אתם מדמיינים עורך במדור הספורט שייתן לכתב שלא מבין מה קורה בעולם לכתוב לו, או שיעביר כתבה עם פרט כל כך בלתי מעודכן? ועורך בכלכלה? לא נראה לי (לא שאין שם טעויות, אבל התחושה היא שהכותבים והעורכים שם יודעים על מה הם מדברים ואין פדיחות קולוסליות). רק קולנוע הוא, כרגיל, שטח ההפקר של העיתונות הישראלית.

בן שטרית בטרייבקה

פסטיבל הסרטים בטרייבקה, ההוא של רוברט דה-נירו ושותפתו ג'יין רוזנטל, ייפתח ב-25 באפריל והיום פורסמו שמות הסרטים שיתמודדו בתחרות של הפסטיבל. סרטו של דויד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים", יוקרן בתחרות הדוקומנטרית. הסרט, שהוקרן כבר בפסיבל ירושלים ובערוץ 8 (ושבעת צילומיו הוכה בן שטרית על ידי מאבטחי משרד הבטחון בקריה כשהגיע לראיין את דוברת צה"ל). הסרט, העוסק בסרבני גיוס בצה"ל, אינו היצירה הקולנועית הכי מפוארת של בן שטרית (אחד הדוקומנטריסטים המושחזים ביותר בארץ), אבל זהו מסמך פוליטי מרתק העוסק במוסר ובהקרבה האישית כדי לחיות חיים מוסריים.

הבוס

לא בכל יום מגיע ראש אולפן הוליוודי לעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס", אבל זה מה שקרה שלשום לבראד גריי, המנכ"ל הטרי-יחסית של אולפני פרמאונט. בראד גריי, שלפני שהפך לראש אולפן היה סוכן שחקנים ומפיק ("הסופראנוס", למשל, היא סדרה שלו) נחקר כעת על ידי האף.בי.איי על קשריו עם החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו. נגד פליקאנו הוגשו כתבי אישום על שיטות איסוף הנתונים שלו, שכללו האזנות בלתי חוקיות, פריצות למאגרי מידע משטרתיים, שוחד ואיומים. גריי, מתברר כעת, שכר את שירותיו של פליקאנו, כדי לאסוף מידע נגד אויביו (כמו גם לא מעט מעמיתיו למקצוע). שיטות ההפחדה, אגב, הופעלו לא כנגד מתחרים עסקיים, אלא בעיקר נגד אנשים מועטי כוח – עובדים התובעים את מעסיקיהם, פרודות במאבק גירושין, מאהבות שמסרבות להיפרד, וכו'. בכתבה ב"ניו יורק טיימס" נחשף הקשר בין גריי, פליקאנו וגארי שנדלינג, ואיך הוא קשור לחברתו לשעבר של שנדלינג, שהפכה לעדה מרכזית בפרשה.

 1.4 מיליארד כרטיסים והאולמות ריקים

אתמול נפתחה בלאס וגאס ועידת ShoWest, המפגש השנתי של בעלי בתי קולנוע מהחוף המערבי. בעלי בתי הקולנוע נפגשים עם מפיקים וראשי אולפנים המציגים בפניהם את התוצרת הקולנועית של הקיץ הקרוב, ועם נציגים של חברות המנסות לשדרג את חוויית הצפייה הקולנועית.

הוועידה השנה מתקיימת תחת צילו של הנתון המציג ירידה מתמדת במכירת הכרטיסים באמריקה, והיחלשות הקולנוע מול ההום סינמה. בעלי בתי הקולנוע, מסכימים כולם, חייבים למצוא את הדרך להמציא מחדש את חוויית הצפייה הקולנועית. האולפנים, הם גם טוענים, חייבים לעשות סרטים יותר טובים, ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לשווק אותם.

שתי כתבות שכדאי לקרוא בנושא. קודם כל, ריצרד קורליס מראיין ב"טיים מגזין" את ג'ורג' לוקאס. לוקאס אולי הפך במאי מעצבן אבל הוא עדיין מרואיין מעולה, והוא מנסה לקדם את החזון שלו למען עתיד הקולנוע. (הנה)

הכתבה השנייה היא של שרון וקסמן, כתבת "ניו יורק טיימס" בהוליווד שמתארת את היום הראשון של הוועידה, ואת הבלבול שאוחז במשתתפיה. (הנה).

מומלץ לקריאה בעיקר לבעלי בתי הקולנוע בארץ, אלה שרוצים להחזיר את הגלגל לאחור, בשעה שהעולם מחפש דרכים להניע את הגלגל קדימה.

הברון

ולבסוף, הנה תיאור מטעם אנשי "עין הדג" של המפגש עם טרי גיליאם שנערך בשבוע שעבר. שמי אינו מוזכר בתיאור, אבל אינני נוטר טינה. הנה, יש אפילו לינק.

גישוש בלתי פורמלי ראשון נעשה ביום חמישי בין נציג בעלי HOT ובין פורום היוצרים המארגן את מאבק הבמאים והתסריטאים נגד חברת הכבלים (הנה הידיעה). כאות רצון טוב הצהיר מטה המאבק שהוא משהה את פעילות המחאה נגד HOT למשך עשרה ימים. מה שמעלה אצלי שתי שאלות מעט ציניות: האם שלחו אנשי HOT את נציגם כדי לפייס מעט את מטה המאבק ולדאוג לכך שאירוע סיום העונה של "השמינייה" בהיכל הספורט ביד אלינו יעבור בשקט? או אולי ההפך: אולי מטה המאבק הבין שעם כל הכבוד למרכז ענב ולסינמה סיטי, היכל הספורט ביד אליהו הוא מבצר שיהיה להם קשה לפרוץ אליו, והאירוע יהיה המוני מכדי שמחאתם תורגש, והם מיהרו להצהיר על דטאנט של עשרה ימים, רק כדי לרדת מהעץ הגבוה מדי שטיפסו עליו?

והאם השיחה הלא-פורמלית הזאת באמת תביא לפריצת דרך בסכסוך? אם כן, לא יפתיע אותי שנציגו של נוני מוזס בדירקטוריון HOT, שילֹה דה בר, יהיה האיש שיביא לפיוס ההיסטורי בין היוצרים ובין HOT.

למה? כי דה בר, מי שנפגש עם נציג היוצרים בשבוע שעבר, הוא כרגע אמנם בצד של HOT, אבל למעשה הרקע שלו אינו שונה ממש מזה של דורון צברי, ממנהיגי מרד היוצרים. צברי היה בשנות השמונים רכז הכתבים ב"חדשות" וב"עיתון תל אביב" של ידיעות תקשורת, דה בר היה בשנות התשעים רכז הכתבים ב"ידיעות אחרונות". צברי היה במאי תוכניתו של רינו צרור בערוץ 10, בימים בהם היה דה בר סמנכ"ל התוכן של חדשות 10, ולמעשה העורך האחראי של צרור וצברי. כשדה בר עזב את חדשות 10 כדי להפוך ליד ימינו של מוזס, רינו צרור מונה להיות מחליפו (תפקיד ממנו פרש כשאבי ברזילאי מונה להחליף את רם לנדס בתפקיד המנכ"ל). והכי חשוב, ואת זה אני יודע מכמה שיחות פרטיות שלי עם דה בר, בימים שהיתה לי פינת קולנוע בתוכנית הבוקר בערוץ, האיש ממש אוהב קולנוע.

בת זוגו של דה בר היא כתבת הבריאות של "מעריב", גיסתו היא מפיקת טלוויזיה. השילוב בין היותו איש ניוז משופשף, חיית מדיה סופר-מעודכנת, וחובב קולנוע מושבע הופך אותו, באופן טבעי, למי שגם אם אינו בן ברית של היוצרים לפחות יודע על מה הם מדברים. לפחות מכיר את העבודה שלהם, יודע מי ביים מה, יודע בכלל מה עושה במאי. לא בטוח שיצחק תשובה, אליעזר פישמן או רם בלניקוב ממש מבינים כמוהו על מה המאבק. דה בר, בתקווה שלא הפך לגמרי מאיש הפרולטריון לנציג ההנהלה שמתנכר לעברו, הוא כרגע התקווה הגדולה של המאבק, הוא האיש שיוכל להביא למלחמה הזאת קץ. אני גם מקווה שזה יקרה, כדי להיווכח שבמעבר שלו מטי-שירט צבעונית לחולצת כפתורים לבנה ומגוהצת הוא לא התקרנף, לא הפך למשרת האינטרסים של בעלי הממון, ומפנה גבו למילייה בו צמח.

ושלא יהיו לכם ספקות, בתוך כמה שנים דה בר יהיה מנכ"ל של אחת הזכייניות (צנגן, מאחוריך) או עורך "ידיעות אחרונות" (גינת, מאחוריך). אם הסדר בין היוצרים ל-HOT, כזה ממנו שני הצדדים יצאו בהרגשה שהם ניצחו, יהיה רשום על שמו הוא יגיע לתפקידו הבא בתור האיש שהביא שקט לתעשיית הטלוויזיה, כפי שמתחייב מתנאי הזיכיון של הכבלים. הרגולטור ימות על זה.

אפשר לקרוא להאני אבו אסעד הילד הרע של הקולנוע הישראלי. או, בעצם, הפלסטיני. או, בעצם, ההולנדי. בבוא היום, כשננתח מכלול סרטיו של אבו אסעד (בתקווה שיהיו מוצלחים כמו אלה שעשה עד כה), נראה לי שאפשר יהיה להתחיל שם: במאי יליד ישראל שלא מוכן להיות מזוהה כישראלי. פלסטיני, שהפלסטינאים לא ממש מקבלים אותו (כי הוא ישראלי), שחי בגלות בהולנד (שעבורם "גן עדן עכשיו" הוא סרט הולנדי לחלוטין), שבכלל התכוון להיות מהנדס חשמל ולא במאי. וסרטיו, באופן עקבי, מטשטשים קווי הפרדה וגבול, לא מוכנים לחיות בתוך תוואי גדרות מקובלים. לפני ש"גן עדן עכשיו" התסיס את עירית לינור, ביים אבו אסעד את "פורד טרנזיט" שהקפיץ לגואל פינטו את הפיוזים. הסרט הוקרן בפסטיבלים באמסטרדם ובירושלים והוצג כסרט תיעודי, העוקב אחר שגרת יומו של נהג מיניבוס המסיע את תושבי השטחים עד למחסומים הצה"ליים. כמה ימים אחרי שזכה הסרט בפרס בפסטיבל ירושלים, חשף פינטו ב"הארץ" שזה אינו סרט תיעודי כלל, אלא מבוים כמעט כולו (למעט כמה סצינות בלתי מבוימות עם חיילים במחסומים) ושהנהג הוא קרוב משפחה של אבו אסעד ושחקן. האם אבו אסעד רימה? או האם הוא הצליח ליצור מהתלה מוקומנטרית וניסה לסחוב את האשלייה הכי רחוק שיכל? בדיעבד, אני כמובן מרגיש קצת טמבל על שצפיתי בסרט ולא עליתי על זה שהוא אינו תיעודי, אבל גם בצפייה חוזרת, גם כשיודעים שרוב הסרט מלוהק ומתוסרט, הוא מצליח להיות מבריק (למעשה, מבחינה בימויית עכשיו הוא למעשה מבריק אף יותר, רמת הדיוק של אבו אסעד, וחדות העין שלו, די מופתיות). ובעיקר, ממש כמו ב"גן עדן עכשיו" וב"חתונתה של רנא" (סרטו השני), הוא עושה שימוש נהדר בהומור, אירוניה, ציוניות ומקאבריות, כדי להמחיש את אורח החיים הקפקאי בו נתונים אלה החיים תחת כיבוש.

ולמה נזכרתי בזה? כי בחדרי ההקרנה של "האוזן השלישית" מקרינים ביום רביעי (15.3) ובשבת את "פורד טרנזיט" (80 דקות, 20 שקל), וממש כדאי לכם לראות את הסרט השנון והקצבי הזה, שעוסק במין קאובוי מודרני, שבסך הכל מנסה לשרוד, ולדפוק את השיטה, בשטח ההפקר שבין מחסום אחד לשני.

הנה מה שכתבתי על "פורד טרנזיט" ב"העיר", 23.7.2003, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים (ובסמיכות לצפיה ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שהיה בו משהו דומה, מבחינת הטון הסאטירי והיחס  לסגנון התיעודי). הטקסט נכתב עוד כשחשבתי שהסרט הוא תיעודי (ובאמת לא הבנתי איך יצא שדווקא במונית הזאת נוסע באסם זועמוט):

1. מישהו כאן היה אתמול במפגש עם טרי גיליאם בתיאטרון נגה? היה מבדר מאוד, אבל כרגיל בדרך החוצה השאלות שלא נשאלו הציקו יותר מאלה שכן. שעה נוספת היתה בהחלט מתקבלת בברכה.

הכותרת איתה יצאתי מהמפגש היא שג'פרי קצנברג מנסה לקנות את הזכויות ל"Spamalot", המחזמר על פי "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שמוצג עכשיו בהצלחה גדולה בברודוויי. כוונתו של קצנברג היא להפוך את המחזמר לסרט אנימציה. גיליאם עידכן שנכון לעכשיו אף אחד מחמשת חברי מונטי פייתון שעדיין בחיים לא מעוניינים להיות מעורבים בסרט.

2. אחד הדברים שאני הכי שונא בעיתונות הישראלית זה האופן בו עורכי ניוז, ולעיתים גם רפורטרים, מנסים להגביר סנסציה של אייטם על ידי שימוש בצירוף "כמו בסרט". אם מתרחש מרדף משטרתי, או שוד, או מעצר רב משתתפים. דוגמאות, רק מהשבוע האחרון: על סרט הווידיאו המתעד את מעצרו את זאב רוזנשטיין כתה בוקי נאה שזה נראה כמו סצינה מסרט. השריפה בבית הדירות בפתח תקווה הושוותה ל"המגדל הלוהט" (סרט בן 30 שנה). ואייטם ב"מנטה" על מתאגרפת ישראלית הישווה אותה ל"מיליון דולר בייבי" למרות ש(זהירות ספוילר, מוקדש לדן ברזל)המתאגרפת הישראלית לא נהייתה משותקת. ואני שואל: כמה עלובים אנחנו יכולים להיות? ההשוואה לסרט אינה מוציאה את הכותב/עורך תרבותי יותר, אלא רדוד יותר. הרי הסרטים אליהן מתייחסות הכותרות מבוססים ממילא, אם ישירות או על דרך ההשראה, על אירועים או אסונות שקרן במציאות. וזה לא משונה שיכולת העיבוד של עורך ניוז מובילה אותו להשוואה לסרטים, ולא לחיים? החיים חזקים יותר מהקולנוע (זו, אגב, הסיבה שאני מעדיף קולנוע). אבל גם קטנים יותר. לכן בית דירות בן 8 קומות בפתח תקווה, בו איש לא נהרג, אינו דומה במאום ל"המגדל הלוהט". והייתי מעדיף שעורכי החדשות יפסיקו להשוות את החיים לקולנוע, ויתחילו למצוא דרכים קצת פחות סנסציוניות לתאר את מה שקרה באמת.

3. בימים האחרונים אני מנסה להשיג את הטלפון של ג'ף סקול, אחד המייסדים של eBay, שהפך מפיק סרטים ומשקיע לא מעט מכספו הפרטי בהפקת סרטים בעלי מסר פוליטי ברור, הנוטה באופן מוצהר לשמאל. שנה אחרי שסקול הקים את חברת ההפקה שלו, "פרטיסיפנט", הסרטים בהם היה שותף זכו ל-11 מועמדויות לאוסקר – 6 ל"לילה טוב ובהצלחה", 2 ל"ארץ קרה", 2 ל"סוריאנה", 1 ל"מרדרבול" התיעודי. סקול הפיץ באמריקה את "הילדים של ארנה", של ג'וליאנו מר. סרט תיעודי נוסף בהפקתו, "העולם על פי רחוב סומסום", הוקרן השנה בפסטיבל סאנדאנס ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל דוק-אביב. אני רציתי להגיע לסקול כדי לראיין אותו, על המעבר ממילארד אינטרנט למפיק סרטים, ועוד כזה עם אג'נדה פוליטית. זה נועז ואמיץ בעיני. ועכשיו מתברר שגם מצליח, באוסקרים ובקופות.

אבנר שביט ב"העיר" (עיתון אהוב שהפך לצמח בתרדמת אחרי שני שבצים, ועכשיו מתחיל לגלות סימני קלים של תנועה בזרת) הקדים אותי והקדיש לסקול כתבת עמוד מוצדקת ומדויקת (וגם הכותרת "סינמסקול" נגעה לליבי). האם אצליח לראיין את סקול? לא יודע. ואולי עכשיו כבר לא צריך, אחרי הסקירה של שביט (והכתבה עליו ב"פרמייר"). הנה, בכל מקרה, הפרופיל המקיף ביותר שמצאתי על סקול, קנדי במקור, מה"גלוב אנד מייל" בטורונטו, העיר בה גדל. 

4. אני פרו שמרה מרחק מסוים מ"הר ברוקבק", המבוסס על סיפור קצר פרי עטה. עכשיו, אחרי ההפסד ל"התרסקות", היא כותבת ל"גרדיאן" טקסט מריר למדי המתאר את חוויותיה מהטקס. ל"קראש" היא קוראת "טראש". ושימו לב לפאנץ' ליין עם הסיינטולוגיה. הקנטה ערמומית. פול האגיס, הבמאי והתסריטאי של "התרסקות", הוא סיינטולוג.

ולסיום: אני די שונא פרג.

ודאי הבחנתם שטרי גיליאם מסתובב כבר שבוע בארץ. אם עוד לא נתקלתם בו, יש לכם הזדמנות לעשות את זה מחר ב-17:00 בתיאטרון גשר. המפגש, אותו אני אנחה, פתוח לתלמידי קולנוע מרחבי הארץ, אבל גם קוראי האתר הזה מוזמנים אליו. הכניסה חופשית, אבל צריך קודם להירשם בכתובת המייל הזאת (אם אתם לא סטודנטים לקולנוע, כיתבו שאתם קוראי האתר הזה ותיכנסו לרשימה, ככל שתפוסת האולם תאפשר זאת).

אם אתם באים, הכינו שאלות. חלק מהאירוע יוקדש לשאלות הקהל. אל תחששו לשאול את השאלות הספציפיות ביותר, על שוטים או סצינות. במאים מתים על שאלות כאלה. אם אתם לא יכולים להגיע, ויש לכם שאלות לשאול, אתם מוזמנים להציע אותן כאן בתגובות ואת המוצלחות שביניהן אשאל מחר. נכחתי במפגש של גיליאם עם חובבי סרטיו לפני כמה שנים במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק והוא היה משעשע להפליא, וניהל קשר בלתי אמצעי עם הקהל. אני בטוח שיהיה מבדר ומהנה.

קאר שם בחוץ

דיוויד קאר, עיתונאי קולנוע ב"ניו יורק טיימס" ואלוף הימורי האוסקר השנה, מציע תזה משלו לסיבות שגרמו ל"התרסקות" לזכות באוסקר ולא ל"הר ברוקבק". טענות ההומופוביה, שנשמעו מצד פרשנים הוליוודיים אחרים, נדחקות הצידה לטובת תיאוריה שאינה שונה ממש מזו שהצעתי שלשום בראיון שערך איתי ערד ניר ב"סדר עולמי". "התרסקות", טענתי (וכך גם קאר), נתפס כסרט לוס אנג'לסי מקומי, שצולם בעיר, עם צוותים מקומיים. לעומת "הר ברוקבק" שצולם בקנדה על ידי חברת הפקה ניו יורקית. זה היה קרב בין החופים, ולוס אנג'לס – שתושביה עדיין מהווים רוב מבין חברי האקדמיה – ניצחה.

טענה נוספת, שכדאי לחשוב עליה בבוא יום הבחירות בארץ (כשהעיתונאים ינסו להסביר איך "קדימה" הובילה בסקרים אבל הפסידה בבחירות), גורסת שמכיוון ש"הר ברוקבק" היה הזוכה הצפוי, חברי האקדמיה החליטו לתת את קולם ל"התרסקות", מתוך הנחה שכל שאר עמיתיהם יצביעו ל"ברוקבק".

לוקח לי כמעט יומיים להתאושש מהאוסקרים. קצת כמו ג'ט-לג. הנה כמה שאריות מהטקס, ומחשבות פרומות, לאו דווקא על קולנוע.

1. הילדים של ריס וויתרספון וריאן פיליפה בטח היו הכי מאושרים אתמול. אמא זכתה באוסקר על תפקידה ב"הולך בדרכי", והסרט שאבא שיחק בו, "התרסקות", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זוג מלכותי.

2. נדמה לי שחואקין פיניקס שונא את ריס וויתרספון.

3. ג'ון סטיוארט מקבל ביקורות נהדרות, רובן מוצדקות, אבל הרייטינג על הפנים: 38 מיליון צופים, רייטינג של 27 אחוז. לעומת רייטינג של 30 אחוז בשנה שעברה (שגם לא היתה מי-יודע-מה). ובכלל, באיי.בי.סי לא רגילים שבערב האוסקר צופים פחות מ-40 מיליון צופים (רק השנה של "שיקגו" היתה נמוכה יותר).

4. הרייטינג של האתר הזה, לעומת זאת, קרע את מכשירי המדידה. 17,000 איש נכנסו אתמול 43,000 פעם לאתר. אלפים שוטטו כאן בין ארבע לשש בבוקר. די נדהמתי. רוב מוחלט של הנכנסים כבר יודע להקיש את כתובת האתר בעצמו (ואולי יש לכם לינק במועדפים, אם כן תודה רבה). מבין האתרים שהיפנו לאירוע הסיקור החי של האוסקר הכי הרבה גולשים הגיעו אלי דרך עין הדג (108 גולשים). 130 הגיעו אלי דרך ישראבלוג (מונה הכניסות לא מבדיל בין הבלוגים השונים, אבל ראיתי הפניות גם אצל נטע וגם ב"ולווט"). 86 דרך "וואלה". 58 דרך האתר של שושנה פורבס. 48 דרך עידו קינן. כמה מאות דרך גוגל. ו-15,000 פשוט נכנסו ישירות. תודה לכל מי שלינקק ותמך ולכל מי שנכנס, שוטט והגיב. מקווה שתחזרו גם לפני האוסקר הבא.

5. ג'פרי וולס נזכר כמה ימים לפני האוסקר בבמאים שזכו באוסקר והתחרפנו. ג'יימס קמרון. פיטר ג'קסון. מל גיבסון. האם אנג לי הבא בתור? (האייטם כאן, בתחתית הדף).

5. כשבוויינט כותבים ש"הלכה לעולמה אשתו של סופרמן" האם הם מתכוונים ללויס ליין?

6. לכל משמיצי "גן עדן עכשיו", הנה ידיעה בלתי קולנועית, מהחיים שלנו. תגידו לי מה אתם מרגישים כלפיה:

לא ראיתם את האוסקר? אל דאגה, אני כאן בשבילכם. בעוד קליק קטן תיכנסו לסיקור של שלוש שעות ו-22 דקות של כמה זכיות צפויות וטוויסט מרעיש אחד. כמו לראות את השידור החי, רק בלי התמונות. תיהנו. 

רואים את כפתור ה"המשך"? לחצו עליו. הדיווח ימשיך אחרי הקפיצה.

continue reading…

תראו מה זה. בימים האחרונים אני מנהל מעין קמפיין אינטרנטי לקדם את אירוע הלייב בלוגינג שיתחיל כאן בעוד שעה וחצי, ומי התעוררו פתאום? גם וויינט וגם וואלה מבטיחים עכשיו "דיווחים חיים" במהלך הטקס. מחמיא, כמובן, שבלוג קטן ועצמאי גורם לאתרים הגדולים נדודי שינה, אבל גם מעצבן. אם כך, לא נותר אלא להפשיל שרוולים ולתת לתחרות לשפר את איכות המוצר. מחר בבוקר אתם תקבעו מי לוקח את האוסקר על דיווחי האוסקר. ובמילים אחרות: תישארו כאן, טוב? בבקשה? אל תשאירו אותי לבד. אמצע הלילה. חושך. אל תלכו…

"גן עדן עכשיו" זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט בקטגוריית הסרט הזר. מרשים מאוד.

אני עדיין מתכנן להעלות כאן קטעי אודיו מדי פעם, ואם אצליח להשתלט על כל הצדדים הטכניים (ואני דווקא מגלה יכולת למידה נאה) אנסה להעלות היום או מחר קטע מהראיון עם הית לדג'ר, המתפרסם במלואו ב"פנאי פלוס" האחרון.

אבל כדי לעשות טסט לנגן החדש של האתר, הנה קטע מוזיקלי קטן בשם "כנפיים", שאתם אמורים לשמוע הרבה הלילה באוסקרים

brokeback.mp3
(בבקשה תעבוד, בבקשה).

מנגן? יופי. נמשיך את פוסט הבוקר נטול הקלוריות הזה לצליליו. את הקטע הלחין גוסטבו סנטאוללה הארגנטינאי, והוא מתוך "הר ברוקבק". אולי הנעימה הקולנועית המרגשת של השנה. האם היא תזכה את גוסטבו באוסקר? הקטע, הנמשך רק 1:52 דקות, נמצא בפסקול "הר ברוקבק" שאתם יכולים לקנות בחנות הדיסקים החביבה עלי.

הנה סדר היום של מבקר קולנוע ערב האוסקרים:

16:00 אירוח חי בפורום הקולנוע של "וואלה". אתם מוזמנים להגיע ולשאול שאלות.

18:00 "שש עם עודד בן עמי" בערוץ 2 (ירד. אולי מחר)

20:00 נמנום קל (אחרי כיוונון היס-מקס ו-19 שעונים מעוררים).

3:00 לייב בלוגינג של האוסקר, ממש כאן, לראשונה בעברית. צריך לזכור: הטקס עצמו מתחיל ב-3:30. ב-3:00 זה רק ה-Pre-Show של איי.בי.סי. בחצי השעה הזאת נחמם מקלדות, נרשום נוכחות ונסכם את כל הימורי האוסקר שהתפרסמו בתקשורת העברית. אתם מוזמנים לצרף את הימוריכם, או לינק להם, בתגובות לאייטם זה.

7:00 כתיבת אייטם סיכום לעיתון.

8:30 הולכים לישון.

מי שרוצה להכין לו ולחבריו טופס מודפס של כל המועמדויות, הנה לינק מוצלח: http://i.imdb.com/IMDb_RTO_Ballot.pdf אולי זה יעבוד?