18 דצמבר 2016 | 07:33 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

סטיבן ספילברג, הבמאי האהוב עליי, בן 70: מסע בין העשורים בקריירה של הברומטר האמריקאי

כולם אוהבים את ״מלתעות״ ו״אי.טי״ ו״אינדיאנה ג׳ונס״. אבל מעריצי ספילברג אמיתיים אוהבים גם את "AI"

יש המון דרכים לחגוג לסטיבן ספילברג יום הולדת 70. דרך אחת, למשל, היא פשוט ליצור גלריה של הפריימים הכי מוכרים מסרטיו, וההבנה שהאיש הזה יצר כמה מהאיקונים הוויזואליים הכי מוכרים של דורנו. דרך אחרת, אישית יותר, היא לנדוד בזמן בין סרטיו ולספר סיפור אישי, על המפגשים שלי עם יצירתו. כמו למשל הרגע הזה ב-1982 כשאני מגיע לראשונה למולטיפלקס הראשון בישראל, רב חן בכיכר דיזנגוף, שזה עתה חודש ושופץ, ורואה לראשונה את ״אי.טי״ (משורה שנייה, כי כל האולם היה מלא) ומבין בגיל 14 שחיי כרגע השתנו. או הרגע הזה, 11 שנים אחר כך, כשאני יושב בקולנוע שחף ורואה את ״פארק היורה״ ומבין באותו ערב שהקולנוע השתנה באופן מהפכני מול עיניי. אפשר לעשות משאל ״מה הסרט של ספילברג שאתם אוהבים?״ או חידון בקיאות בסרטיו, ואם הייתי יכול הייתי מארגן סדרת הקרנות דווקא לסרטיו הנשכחים יותר, לנסות לגלות אותם מחדש. את ״אימפריית השמש״ לא ראיתי הרבה זמן, ופתאום בא לי.

אבל יחד עם עמיתיי לכתב העת ״ליברל״ בחרנו גישה אחרת. הרי אם ספילברג הוא במאי כה מצליח, מכל בחינה שבה תגדירו ״הצלחה״, זה אומר שיש משהו בסרטיו שמצליח להיות רלוונטי לכל תקופה שבה הוא פועל. אז הבה נבדוק מה אומרים סרטיו של ספילברג על התקופות שבהן הם נעשו.

פורסם ב״ליברל״, גיליון דצמבר 2016

היום, 18 בדצמבר, חוגג סטיבן ספילברג יום הולדת שבעים, וזו הזדמנות מצוינת לערוך מחווה קצרה למי שהעולם קורא לו ״הבמאי הכי מצליח ומשפיע של דורנו״ ואילו אני קורא לו ״הבמאי האהוב עלי בכל הזמנים״. כן, דפדפו בין ערוצי הסרטים ועצרו לרגע על אחד משלושים הסרטים העלילתיים שביים, גם אלה שלא אהבתם בזמן אמת, ותראו מאסטר בפעולה: תנועות מצלמה שהפכו לסימן ההיכר שלו ושיודעות לתרגם רגש לתנועה; עריכה מדויקת שמביאה את הקאט בדיוק ברגע שבו הסצינה מתרוממת לשיא; ושימוש מופתי במלודיות שיוצרות קתרזיס כמעט בכל סצינה. אנחנו חוגגים יום הולדת 70 לספילברג אבל מצדיעים באותה הזדמנות לשותפיו הקבועים שהופכים את סרטיו למושלמים מבחינה הפקתית: הצלם יאנוש קמינסקי, שעובד איתו רצוף מאז 1993; העורך מייקל קאהן שעובד איתו כמעט ברצף מאז 1978; והמלחין ג׳ון וויליאמס, שהלחין את כל סרטיו של ספילברג (למעט שניים).

ב-45 שנים שבהן הוא מביים, ספילברג עבר בין דורות, בין אופנות, בין סגנונות, בין משברים, בין נשיאים ובין הלכי רוח. נשאלת השאלה: איך כל זה משתקף בסרטיו? התשובה: ספילברג, מתברר, הוא ברומנטר מצוין למדידת מצב הרוח סביבו.

ספילברג מביים את ״מלתעות״

שנות השבעים: ״מלתעות״

ספילברג נכנס לעסקי הקולנוע באחת התקופות היפות בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא אומץ כמעין אח קטן לחבורה של ג׳ורג׳ לוקאס, פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזי, שהיו מבוגרים ממנו והיו בוגרי בתי ספר לקולנוע. ספילברג לא למד קולנוע ואפילו לא גמר את לימודיו בקולג׳. להבדיל מחבריו, הוא היה נטול רדיקליות פוליטית, אבל היה לו את הקולנוע בבטן, והם זיהו את זה. הוא הזדרז לגדל זקן, ממש כמותם, והתיידד בעיקר עם לוקאס, חברו הקרוב עד היום, והאיש שחיבר בינו ובין שאר חברי כנופיית הקולנוע הזאת. שלושתם ייצרו את הסרטים שהחליפו ביניהם את תואר ״הסרט הקופתי בכל הזמנים״ במהלך שנות השבעים: ״הסנדק״ של קופולה, ״מלתעות״ של ספילברג ו״מלחמת הכוכבים״ של לוקאס.

שנות השבעים היו שנות משבר באמריקה: איבוד אמון בשלטון, בעקבות פרשות ווטרגייט ונשיאות ניקסון; הפניית עורף לצבא, בעקבות מלחמת וייאטנם; ומצוקה כלכלית, בעקבות משבר האנרגיה של אמצע שנות השבעים. הקולנוע האמריקאי הפך את התחושות האלה ליצירות מופת קולנועיות, שעסקו בחרדה, פרנויה ופסימיות, אבל אם תרצו לבחור סרט אחד שמנקז אליו את כל העשור הזה, זה יהיה ״מלתעות״, שנוצר בול באמצעו. לכאורה, בסך הכל סרט אימה. ספילברג רצה לעשות תרגיל בקולנוע היצ׳קוקיאני, כולל נעימת הנושא שהיא מעין מחווה למוזיקה של ברנרד הרמן. אבל זה סרט על חוסר אמון, על כך שהשליטים מקריבים את האזרחים לטובת אינטרסים. זה סרט של מצוד אחר כריש, אבל ספילברג – רגיש להלכי הרוח של סרטי התקופה – הפך את הכריש הזה לדימוי סמלי של תקופה שמילת המפתח שלה היתה בעתה.

״אי.טי״

שנות השמונים: ״אי.טי״

שנות שלטונו של רונלד רייגן, האיש שהתקשה להבדיל בין קולנוע ובין מציאות, ופנטז להפוך את ״מלחמת הכוכבים״ לתוכנית אמיתית להגנה על אמריקה מפני טילים בליסטיים. תקופה שחזרה לשמרנות, לערכי משפחה, לשדרוג כלכלי על ידי הפרטה ופנייה לשווקי ההון על פני התעשייה. ובמידה רבה, ״אי.טי״ של ספילברג – שהפך ב-1982 לסרט הקופתי בכל הזמנים – הוא הסרט שעיצב את הסגנון של העשור הזה: אחרי הקולנוע המגורען והמחוספס של שנות השבעים, ״אי.טי״ הציע חזרה לקולנוע מלוטש, נוצץ, מדויק מאוד, שממקם את עלילותיו בבית המשפחה הפרברי. התאורה התכלכלה של ״אי.טי״ והתחושה שהסרט מודפס על דפי כרום הפכה לסימן ההיכר של סרטי שנות השמונים, שנהיו מהודרים ויקרים כמו החליפות של אנשי וול סטריט. אבל ״אי.טי״ גם לימד אותנו לקרוא את סרטיו של ספילברג במבט חתרני: באמריקה שהתחילה לדבר בעוינות כלפי זרים, זה היה סרט על חיזר אהוב, פגישה מרוממת נפש עם ״האחר״; באמריקה שמקדמת את ערכי המשפחה השמרנית, ספילברג – בן להורים גרושים שאף פעם לא באמת התגבר על כך – עשה סרט על משפחה הרוסה שלא מצליחה להשתקם. ״אי.טי״ הוא הסרט שמכיל את הדי.אן.איי הכי אישי של ספילברג והמפתח לכל סרטיו: ניתן לראות בסרטיו צדדים ילדותיים, ידידותיים, נוחים לצפייה משפחתית, אבל יש בהם גם צד אפל מאוד, מעורער, ולאו דווקא אופטימי. ספילברג עושה לא מעט סרטים לילדים, אבל סרטיו לא באמת ילדותיים.

״פארק היורה״

שנות התשעים: ״פארק היורה״ ו״רשימת שינדלר״

לבני הדור שלי – אתם מזהים אותנו לפי היחס העז שיש לנו כלפי ספילברג, אהבה עצומה או אנטיגוניזם גדול – שנות השמונים היו השנים שבו גילינו את ספילברג ופתחנו את מערכת היחסים האובססיבית שלנו איתו: שלושת סרטי אינדיאנה ג׳ונס, ״אי.טי״, וההפקות של ״פולטרגייסט״, ״בחזרה לעתיד״, ״הגוניס״, ״הגרמלינס״ (את ״הצבע ארגמן״ ו״אימפריית השמש״ היינו צעירים מדי להבין בזמן אמת). אבל שנות התשעים היו השנים שבהן ספילברג עבר מהערצת הנערים להערצת העולם. באופן ספציפי נדמה ש-1993 – ביל קלינטון בבית הלבן, אמריקה הליברלית יכולה להתרווח בנינוחות בכורסתה, ולהרגיש שהעולם בידיים טובות – היא השנה החשובה בקריירה שלו. כשיבוא היום לסכם את הפילמוגרפיה של ספילברג באופן סופי, נגלה ש-1993 היא השנה בה מצוי קו הקיפול הסימטרי של הקריירה שלו: ״פארק היורה״ בקיץ, ״רשימת שינלדר״ בחורף. ״פארק היורה״, הסרט השלישי בפילמוגרפיה של ספילברג שזוכה בתואר הסרט הקופתי בכל הזמנים; ״רשימת שינדלר״, הסרט שהביא לספילברג סוף סוף את האוסקר, שנדמה שהוא כה כמה לו. אבל זה עמוק מרק ההישגים החומריים: שנת 1993 היא השנה שבה ספילברג, בן ה-47, שינה פאזה כבמאי. אם עד כה הוא ביים את סרטיו מנקודת המבט של ״הבן-של״ – הבן של הורים גרושים, בן של אב נעדר, ילד שמרגיש מאוים מהעולם (שזו נקודת המבט של ״פארק היורה״) – הוא עובר באותה שנה תהליך של התבגרות מואצת ומתחיל לביים מנקודת המבט של ״האבא-של״. ספילברג – אב לשבעה ילדים – התחיל לעשות סרטים כדי ללמד אותם על העולם. זה הרגע בחייו של אדם שבו הוא כבר מפסיק לקנות לספרייתו ספרי מדע בדיוני ומתחיל להעדיף ביוגרפיות וספרי נון-פיקשן. עבור ספילברג, העבודה על ״רשימת שינלדר״ היתה גם הרגע שבו הוא גם התחיל להתמודד באופן עמוק עם היהדות שלו (תהליך שהתחיל שנה לפני כן, בעת תהליך הגיור של אשתו, קייט קפשו). מאז, נדמה לי שאפשר למצוא רעיונות מהמקורות והפילוסופיה היהודית ברוב סרטיו. הפיצול הזה יאפיין את בחירותיו מאז: סרטי פופקורן שוברי קופות ולצידם דרמות היסטוריות ״רציניות״. שנות ה-90, בהן גם היה שותף לייסוד אולפני דרימוורקס, הסתיימו בשיא לא פחות מרשים: האוסקר השלישי שלו, על בימוי ״להציל את טוראי רייאן״.

שנות האלפיים: ״AI״

מעריציו של ספילברג שכבר זכו לכל כך הרבה שיאים ממנו, היו מוכנים להתחיל לדבר על הקריירה שלו בלשון עבר. לכל במאי יש את הרגע הזה שבו סרטיו החדשים לא עומדים בסטנדרט של סרטיו הישנים. אבל עיון בפילמוגרפיה של ספילברג מגלה נתון מדהים: העשור הראשון של שנות האלפיים היה הטוב ביותר בקריירה שלו. אולי לא היה בו סרט אחד בודד שיהיה היסטורי ונצחי כמו העשורים הקודמים, אבל הרצף שהוא יצר היה מסחרר: ״AI״, ״דו״ח מיוחד״, ״מלחמת העולמות״, רצף מופלא של סרטי מדע בדיוני, ולצידם, סרטים קטנים יותר, שהאהבה אליהם גדלה בצפיות חוזרות: ״טרמינל״, ״תפוס אותי אם תוכל״. אם עד כה ניסיתי למצוא דיאלוג בין ספילברג ובין האקטואליה שבתוכה הוא חי, נדמה שבעשור הזה הוא עבר ממצב של יוצר שמגיב, למצב של יוצר שכבר חוזה את העתיד. ולראייה: ״AI״, סרט שרק מעריצים אמיתיים של ספילברג מכירים בגדולתו ובעובדה שהוא מהטובים ביותר בפילמוגרפיה שלו, מציג עולם שמשתקם מקטסטרופה, שמציג מציאות עתידנית בה מנהטן הוחרבה על ידי אקולוגיה שיצאה משליטה, בו גורדי השחקים קרסו. חודש אחרי יציאת הסרט קרסו מגדלי התאומים בפיגוע הטרור של 11 בספטמבר. ספילברג הגיב ל-9/11 באופן מפורש ב״מינכן״, ובאופן עקיף ב״מלחמת העולמות״.

״לינקולן״. הכמיהה לנשיא שפוי

שנות ההווה: ״לינקולן״

עדיין אי אפשר לסכם את העשור הנוכחי בפילמוגרפיה של ספילברג, אבל כבר נדמה שהוא עשוי להיות הפורה ביותר שלו: אם הוא אכן יביים את כל הסרטים שהוא מתכנן, הוא עשוי לסיים את העשור הנוכחי עם תשעה סרטים עלילתיים (לעומת 6-7 בעשורים הקודמים). עם כניסתו לעשור השמיני בחייו אפשר לצפות להאטה מסוימת בתפוקה, כמו גם השאלות הבלתי נמנעות מה הוא יעשה כששותפיו הוותיקים והמבוגרים ממנו (וויליאמס וקאהן) יכריזו על פרישתם. במבט לאחור, חגיגות יום ההולדת הששים של ספילברג לימדו אותנו שתמיד יהיה מוקדם מדי להספיד אותו ולסכם את הקריירה שלו, אבל דבר אחד יהיה מסקרן לראות: איך הבמאי שהתחיל לביים בימי ניקסון, הפך אייקון בימי רייגן, ויצר את סרטיו הקודרים והעמוקים ביותר בימי בוש הבן, יגיב בסרטיו לשנות השלטון הבוודאי קודרות ומאיימות של דונלד טראמפ. את זה נוכל לסכם כשספילברג יגיע לגבורות.

============================

וב-29 בדצמבר נציין 30 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי, הבמאי השני הכי אהוב עליי. איפשהו בין הקולנוע הנגיש והאמוציונלי של ספילברג ובין הקולנוע המהורהר, ההגותי והשכלתני של טרקובסקי נפרש כל הטעם הקולנועי שלי, שמסוגל למצוא דמיון באופן שבו שני הבמאים השונים האלה משתמשים בז׳אנר המדע בדיוני כדי ליצור משלים על זכרון ואנושיות.

============================

הידעתם? ב-1971 ביים ספילברג את הפרק הראשון של סדרה חדשה בשם ״קולומבו״, עם פיטר פולק בתפקיד בלש שלומיאל שהעמיד פני טמבל אבל היה חכם יותר מכולם. הסדרה, שהורכבה מפרקים של 90 דקות שהוקרנו פעם בחודש, המשיכה לרוץ במשך 13 עונות.

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “סטיבן ספילברג, הבמאי האהוב עליי, בן 70: מסע בין העשורים בקריירה של הברומטר האמריקאי”

  1. ניר נ. 18 דצמבר 2016 ב - 7:55 קישור ישיר

    שורה אחת לסיום: שהרי בין "נעורי איוון" ל"אימפריית השמש" נמתח חוט מקשר והוא אינו דק.

  2. שלו 18 דצמבר 2016 ב - 9:08 קישור ישיר

    שפילברג פתח את הצוהר האישי שלי לאהבת המדיום הקולנועי אבל מרגע שנכנסתי, הוא גם ליווה אותי יד ביד בתוך נבכיו. ככה אני אוהב להסתכל על זה, מבחינתי כמו שכתבת כל כך יפה יאיר, הוא המאסטרו האמיתי. כל סרט שאני רואה מושווה ישירות לעבודות שלו וכל סרט שלו מנותח לעומתן. הפואטיקה שלו והבחירות הסיפוריות מהפנטות אותי בכל פעם מחדש, בעיקר בעבודותיו משנות ה 80-90.
    היופי הוא שאפילו בסרטים שהוא לא ביים, הוא היה נוכח (כמו במלחמת הכוכבים) ברוח ובחומר, מייעץ ועוזר. על העבודות של קמינסקי גדל דור שלם של צלמים שמבחינתי נציגו הבולט ביותר בעת הנוכחית הוא עימנואל לובצקי. וכמובן המוסיקה, המוסיקה הנהדרת של וויליאמס שמלחימה את הפריימים בקסם שאי אפשר לייצר בשום דרך אחרת.
    הגדול ביותר שלו הוא שינדלר, עד היום אני צופה וצופה ולא מסוגל להבין איך צילמו את מה שצילמו שם. אילו הוראות בימוי הוא נתן לשחקניו ומה הייתה האוירה על הסט אחרי שהוא צעק קאט. רק מישהו גדול מהחיים יכול היה לביים יצירה כל כך כבירה ובאותה שנה להוציא גם את פארק היורה ולהצעיד את עולם הקולנוע קדימה לעידן הדיגילי (לא רק CGI הוצג שם לראשונה במלוא תפארתו אלא גם ה DTS).

  3. הגמד 18 דצמבר 2016 ב - 15:29 קישור ישיר

    אני שייך לדור שגילה את שפילברג בפארק היורה (סרט שגרם לילד קטן כמוני לבכות מפחד) ובעיקר בדיעבד. אני חושב שאינדיאנה ג׳ונס היה הגילוי הכי מסעיר ומרשים וגם מלתעות, רשימת שינדלר ואי טי. חוץ מפארק היורה רק בשנות האלפיים ממש יכולתי לראות את הסרטים שלו בקולנוע ונוצרה לי דיכוטומיה בין במאי סרטי פעולה מפעים וטרחן משעמם. רק בשנים האחרונות אני יכול לחזור לסרטים המשעממים לכאורה שלו ולהבין שהם פונים לקהל אמריקאי בשפה שבנוייה על הפוליטקלי קורקט האמריקאי שרק היום אני איכשהוא מבין אותו ויכול לפענח אותם בעזרתו (ועדיין אני מעדיף את הבמאים שמעבירים מסרים אנכיסטיים יותר אוניברסליים כמו פינצ׳ר ונולן – אבל זה אני).


השאירו תגובה