05 מרץ 2006 | 09:13 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

נעימה מאוד

"גן עדן עכשיו" זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט בקטגוריית הסרט הזר. מרשים מאוד.

אני עדיין מתכנן להעלות כאן קטעי אודיו מדי פעם, ואם אצליח להשתלט על כל הצדדים הטכניים (ואני דווקא מגלה יכולת למידה נאה) אנסה להעלות היום או מחר קטע מהראיון עם הית לדג'ר, המתפרסם במלואו ב"פנאי פלוס" האחרון.

אבל כדי לעשות טסט לנגן החדש של האתר, הנה קטע מוזיקלי קטן בשם "כנפיים", שאתם אמורים לשמוע הרבה הלילה באוסקרים

brokeback.mp3
(בבקשה תעבוד, בבקשה).

מנגן? יופי. נמשיך את פוסט הבוקר נטול הקלוריות הזה לצליליו. את הקטע הלחין גוסטבו סנטאוללה הארגנטינאי, והוא מתוך "הר ברוקבק". אולי הנעימה הקולנועית המרגשת של השנה. האם היא תזכה את גוסטבו באוסקר? הקטע, הנמשך רק 1:52 דקות, נמצא בפסקול "הר ברוקבק" שאתם יכולים לקנות בחנות הדיסקים החביבה עלי.

הנה סדר היום של מבקר קולנוע ערב האוסקרים:

16:00 אירוח חי בפורום הקולנוע של "וואלה". אתם מוזמנים להגיע ולשאול שאלות.

18:00 "שש עם עודד בן עמי" בערוץ 2 (ירד. אולי מחר)

20:00 נמנום קל (אחרי כיוונון היס-מקס ו-19 שעונים מעוררים).

3:00 לייב בלוגינג של האוסקר, ממש כאן, לראשונה בעברית. צריך לזכור: הטקס עצמו מתחיל ב-3:30. ב-3:00 זה רק ה-Pre-Show של איי.בי.סי. בחצי השעה הזאת נחמם מקלדות, נרשום נוכחות ונסכם את כל הימורי האוסקר שהתפרסמו בתקשורת העברית. אתם מוזמנים לצרף את הימוריכם, או לינק להם, בתגובות לאייטם זה.

7:00 כתיבת אייטם סיכום לעיתון.

8:30 הולכים לישון.

מי שרוצה להכין לו ולחבריו טופס מודפס של כל המועמדויות, הנה לינק מוצלח: http://i.imdb.com/IMDb_RTO_Ballot.pdf אולי זה יעבוד?

04 מרץ 2006 | 14:54 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

לילה טוב ובהצלחה

לפני הכל: זוכרים? מחר (ראשון) 3:00, צופים באוסקר כשהמחשב פתוח על האתר הזה לקבלת עידכונים ופרשנות בזמן אמת. בואו להשתתף ולהגיב. יהיה משעשע. ובטח גם מותח. כל הנמים, קראו מה הפסדתם בבוקר שלמחרת. דקה אחר דקה.

ג'ורג' הסקרן

רק שלשום ראיתי לראשונה את "לילה טוב ובהצלחה". מכל מיני סיבות לא הצלחתי להגיע לשתי ההקרנות המוקדמות לסרט. ומה זה עזר לך, וילנצ'יק? כל עיתוני ואתרי סוף השבוע כותבים על הסרט, חוץ ממני. לא היית מעדיף לקרוא על הסרט הזה עם יציאתו, דבר שיכול לקרות רק בזכות העובדה שעיתונאי הקולנוע רואים את הסרטים כשבועיים לפני יציאתם, כשבוע לפני הדד ליין שלהם בהגשת ביקורותיהם? (הביקורת שלי תתפרסם ב"פנאי פלוס" בשבוע הבא. נתתי שם את כיתוב התמונה "מורו ורבו" ולחרדתי גיליתי מאוחר מדי שזו הכותרת לביקורת של רותם דנון ב"וואלה!". אז למרות שנדב רביד ב"וואלה!" הוא כרגע אשף הכותרות הכי מוצלח בתחום הבידור הישראלי אני מצהיר בזאת: לא גנבתי).  

וההפסד כולו שלי. כי גיליתי, מאוחר מדי, את אחד הסרטים הטובים של השנה. אם הוא היה יוצא בארץ ב-2005 הוא היה מגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה שלי, אחרי "היסטוריה של אלימות". אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר בו בתור סרט השנה באוסקר. זה סרט פשוט נפלא. וחכם. וחשוב. ומעורר מחשבה. ועגום. ועושה חשק לצאת לעולם ולעשות משהו, להזיז משהו, לשנות משהו. לא יודע, אם הייתי רואה אותו לפני שכתבתי את תחזית האוסקר שלי, יכול להיות שהייתי מהמר שג'ורג' קלוני יזכה באוסקר על הבימוי, גם אם "הר ברוקבק" יזכה באוסקר על הסרט (די בדומה לאופן בו וורן בייטי, הג'ורג' קלוני של שנות השבעים, זכה באוסקר על בימוי "אדומים", גם הוא סרט שהסעיר אותי כשצפיתי בו לראשונה). מחר בלילה, אם אנג לי יזכה אשמח כי זה משפר את אחוזי הקליעה שלי. אבל בליבי אני מריע לקלוני.

אבנר שביט ויעל שוב, המלקטים את הכוכבים לטבלאות המבקרים ב"עכבר העיר" וב"טיים אאוט", תרשמו: חמישה כוכבים. עד כדי כך אהבתי אותו.

ראזי ברקאי

אפרופו אוסקר: הלילה יחלקו את פרסי הראזי, המוענק לסרטים הגרועים ביותר. מעולם לא הבנתי למה התקשורת הישראלית מתמוגגת מהפרס הזה. למה ערוצי הסרטים טורחים להקדיש לו מקום. הרי זה לא באמת פרס חתרני, המכריז "גרוע!" על סרט שכולם מעריצים. זה סרט שנותן את פרסיו למי שממילא כשלו באופן כללי, בקופות ובביקורת. והסרטים הזוכים בו, באמת לרוב זניחים ובלתי זכירים. אז מה הביג דיל? לא ברור לי. (תמצאו ראיון עם הראזיונר הראשי אצל עידו קינן. כאן)
לעומת זאת, היום בלילה יחולקו גם פרסי האידיפנדנט ספיריט, המוענק לסרטים עצמאיים, סרטי בכורה, סרטים שהופקו בתקציב של פחות מעשרה מיליון דולר, וגם סרטים דלי תקציב אף יותר. זה, בעיני, פרס שחשיבותו הולכת ומתעצמת משנה לשנה. בעיני, שלושת פרסי הקולנוע החשובים ביותר באמריקה הם האוסקרים (בהם התעשייה הממוסדת מצהירה מהו סוג הסרט המועדף עליה, בצורה ובתוכן), פרסי האינדיפנדנט ספיריט (אותו דבר, רק של המפיקים העצמאיים) ופרסי אם.טי.וי (פרסי הקולנוע היחידים שמביאים בחשבון את קהל היעד של הקולנוע האמריקאי בימיניו – בני ה-13 עד ה-25). ומה קרה? השנה ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר הם סרטים עצמאיים, שלושה מתוכם הופקו בתקציב של פחות מ-10 מיליון דולר ("התרסקות", "לילה טוב", "קאפוטה"). "הר ברוקבק" עלה 18 מיליון דולר. רק "מינכן" עלה באיזור ה-60 מיליון. ומי זכה בשנה שעברה בפרס אם.טי.וי? "נפוליאון דיינמייט", סרט שעלה פחות מארבעה מיליון דולר, ושבהוליווד בכלל לא שמו לב לקיומו, אבל הפך לסנסציה בקרב בני הנוער.

במילים אחרות: גם באוסקר וגם באם.טי.וי התכנסו לכיוון האינדיפנדנט ספיריט. העצמאיים, כרגע, ניצחו. הציבור, בין אם הוא בני נוער או אנשי הוליווד ותיקים, מחפשים קולנוע אמריקאי קצת שונה, קצת פחות בומבסטי, קצת פחות נוסחתי.

בעשרים שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שהסרט שזכה אצלהם זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987 עם "פלאטון". נדמה לי שהלילה, 19 שנה אחר כך, זה יקרה בפעם השניה.

היוצרים נגד הוט

האייטם שהעליתי שלשום (עם לא מעט בעיות טכניות. יניב רן הרשטיין: העיברות שעשית לוורדפרס מקסים, אבל ממרר את חיי בכל פעם שאני מנסה להעלות קטע מצוטט ממקור חיצוני), על מאבק התסריטאים והבמאים בהוט, על זכותם של היוצרים לתמלוגים מחברת הכבלים עבור עבודתם, גרר לא מעט תגובות. אני שמח שעמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים ואחד האנשים המרכזיים במאבק, עצר כאן כדי להגיב. אני מקווה שמחר (ראשון) יגיעו עוד יוצרים להשתתף בדיון, ואולי גם נציגי הוט. אני, מצידי, מתכוון להמשיך לתת למאבק הזה במה (או כמו שאומר אד מורו ב"לילה טוב ובהצלחה", וזו פראפרזה עילגת שלי: "מי אמר שלכל מאבק יש צד שני הוגן, שצריך לפרסם את תגובתו באופן שקול ושווה ערך?").

הנה התגובות לאייטם הקודם. תגובתו של עמית ליאור היא השלישית. התפתח גם דיון מעניין בעקבותיה.

והנה עוד חומר קריאה בנושא. עוזי וייל, אחד הכותבים הכי מוכשרים בעברית, לא משנה באיזה מדיום, כתב – רגע לפני היציאה לפרמיירה של דני סירקין – על מה בעצם נאבקים היוצרים:

היום בערב יהיה לא נעים. "הוט" עורכת עוד פרמיירה מתוקשרת לאחת מהפקות המקור שלה, ושוב נהיה שם – מאות במאים ותסריטאים – כדי לפוצץ את ההקרנה הזאת, ולומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את הדבר הבא: שכל עוד הוט ממשיכה לבוז ליוצרים בישראל ולגזול מהם באלימות את זכויות היוצרים שלהם, לאף אחד אין סיבה לחגוג.
אבל רגע לפני שהרוחות מתלהמות, אני רוצה לעצור לרגע ולחשוב בקול רם על מה אנחנו בעצם נלחמים. ואני חושד, שלמרות שהוט כרגע על הכוונת מעצם הברוטליות של פעולתה, הרי שהמאבק הוא הרבה יותר נרחב. הוא על זכות הדיבור, והמחשבה, והיצירה בכלל.
  יש שתי מגמות סותרות בחיים: האחת היא לעשות מה שבא לך, והשניה לעשות מה שצריך. הראשונה נולדת מתוך היותו של האדם בן חורין, השניה מתוך מגבלות העולם בו אנו חיים. בין שני הקטבים האלה נוצר המתח, הנותן חיים לכל התרבות האנושית.
ומה על האדם היוצר? לו, מאז ומתמיד, היתה רשות לעשות מה שבא לו, לפחות כאשר הוא יוצר. לפעמים היא עלתה לו בחייו, בוודאי שהיא עלתה לו בבריאות ובעוני מתמיד – אבל תמיד הוא היה מסוגל לעצום עיניים ולדמיין עתיד טוב יותר.
אבל שימו לב, בבקשה, שמשהו מהותי מאוד השתנה בעולם בשני העשורים האחרונים. שמי שמאיים על חופש הביטוי שלנו אינו יותר המלך, או הממשלה, או הצבא, או ההסתדרות, או בית הספר. לאף אחד מהם אין יותר אג'נדה למכור. שום תפיסת עולם. כלום. הם כולם רוצים רק לשרוד.
לכאורה, ניצחון גדול לחופש הביטוי. אבל זו רק מראית עין. כי למעשה, חופש הביטוי שלנו מאויים בדרכים חדשות, מתוחכמות הרבה יותר.
   
העולם החדש הוא צרכני לחלוטין, ומי שמספק את הצרכים הוא המלך החדש. הוא עולם בידורי, ומי שמספק את הבידור הוא השליט החדש. הוא עולם של טכנולוגיה והסחת דעת, ומי שמספק טכנולוגיה והסחת דעת, יש לו מספיק כוח לא רק למנוע ממך להגיד את מה שאתה רוצה, אלא אפילו למנוע בעדך מלחשוב מחשבה אחת סדורה שאותה תוכל להפוך למלים.
אין בעיה יותר עם חופש הדיבור. הבעיה היא חופש המחשבה. מכונות הבידור והצריכה ימלאו את צינור המידע בכל כך הרבה זבל, כל כך הרבה הסחות דעת, שבתוך הבליל העצום והרב אתה לעולם לא תגיע לשמוע אדם אחד שרוצה להגיד דבר חכמה. או דבר אמת. או כל דבר שמפר את המולת הצריכה האינסופית.
   
וכאמור, השפיץ כרגע של המגמה הזאת היא הדרישה הברוטלית והאלימה מהיוצרים, לוותר על זכויות היוצרים שלהם. אבל אפשר לראות אותה במקומות נוספים, רבים מספור. אחד מהם, כמובן, הוא המאבק להתרת שילובו של "תוכן שיווקי" בתוך היצירה הטלוויזיונית, מגמה שאותה כל ברוני התקשורת מנסים לדחוף בכל כוחם.
מה הם רוצים? שיותר להם להכניס פרסום לתוך היצירה ממש. מה שמיד יביא למצב שאמן לא יוכל ליצור, אלא אם כן היצירה שלו תמצא חן בעיני קוקה קולה, או חברות הסלולר. ואם היא לא תמצא חן? אין בעיה, הם אומרים לך, תיצור מה שאתה רוצה. אולם לעולם לא תצליח לשדר את זה, ובוודאי לא להתפרנס מזה. ואנחנו נפרסם ונאדיר באמצעות כלי התקשורת שברשותנו את כל אותן היצירות שכן מתאימות לנו.
איזה יצירות? יצירות על אנשים יפים, מצליחים, נחשקים, שמשתמשים כל הזמן במוצרים חדשים ומבריקים.
 במודע או שלא במודע, השלטון הכלכלי מתנהג כמו כל שלטון כיבוש אחר: מה שאינו כלכלי, לא ייאמר. לא ישודר. לא יקבל במה. ומה שהוט עושה כרגע, הוא נדבך נוסף במסע הכיבוש הזה. לקחת מתסריטאי או במאי את זכות היוצרים שלו, זה בעצם להגיד לו: אנחנו היוצרים. אנחנו שיושבים במשרדים המאובזרים, אנחנו המקבלים משכורת נאה מדי חודש ורכב צמוד, אנחנו נאמר לכם מה לכתוב ואיזה סרטים לעשות. אתם לא היוצרים יותר. אתם רק "ספקי תוכן".
עולם המדיה עומד בפני שינוי גדול, וכולם יודעים את זה. הצלחתו הפנומנלית של ה-VOD, והתקדמות יכולות השידור באינטרנט ובסלולר, יגרמו למצב שבו כל אדם, בכל זמן, יוכל להזמין לעצמו איזו יצירה שירצה. הוא לא יצטרך יותר גוף שידור שיארגן לו לוח שידורים, אלא יוכל להזמין לעצמו, מתוך ספרית וידאו אינסופית וענקית, כל פרק בכל סדרה ששודרה אי פעם.
אבל כאן יש בעיה. אם בעוד עשר שנים נאמר, אנשים ימשיכו להזמין תוכניות של "החמישיה הקאמרית", שהייתי מכותביה, זאת אומרת שאני – עוזי – האיש שהולך ברחוב וחושב מחשבות ומדבר לעצמו וחולם בלילות על עולם אחר – טיפה אחר, בסדר? – שאני האיש המוזר הזה אקבל כסף בסוף כל שנה.
ולא אהיה תלוי בהזמנת העבודה הבאה.
זאת אומרת שיהיה לי את הזמן לשבת ולחשוב מה הדבר הבא שאני רוצה להגיד.
   
כי זה בדיוק מה שמאפשרים תמלוגים. הם מאפשרים ליוצר לבוא מתוך עמדה של כוח מסוים למשרדי הזכיין ולהגיד: שלום. אני רוצה לעשות כך וכך. למה? כי הלכתי ברחוב והיה לי רעיון. הזכיין יכול לקבל או לא לקבל, ובוודאי שהכוח נשאר אצלו, אבל יש לאמן כוח סירוב. הוא יכול לומר בסדר, אלך למקום אחר, או אעשה את זה בצורה אחרת; אני לא חייב להגיד מה שאתם רוצים שאגיד.
אבל ברגע שלוקחים מהיוצר את התמלוגים שלו – כלומר את הכסף שהוא מקבל על עצם זה שבמשך שלושים שנה אנשים עדיין אוהבים את יצירתו, ומוכנים לשלם עבורה, ומוכנים להקשיב לדבריו – לוקחים ממנו את האפשרות להגיד לא לעבודה הבאה שיציעו לו. ובעצם מכריחים אותו להגיד את מה שברוני התקשורת רוצים שיגיד. משהו עם אנשים צעירים ויפים, מן הסתם.
"ספקי תוכן", הם קוראים לנו.
מה שהוט מנסים לעשות זה לנצל את כוחם האבסולוטי מול היוצרים החלשים, ולקחת בכוח – פשוט בכוח, באלימות ובהפחדה – את היכולת שלנו ליצור בעצמנו.
הם יודעים שהיוצר הוא תמיד חלש יותר – הוא אדם אחד, שיושב לבד בבית עם מחשב מקרטע ומשכנתא ושני ילדים בוכים בחדר השני – והם רוצים לנצל את החולשה הזאת כדי לגרום לו לומר את המלים שהם רוצים שיאמר.
אנחנו חייבים להגיד לזה לא. ולכן נהיה שם גם היום, למרות שכל הקרנת בכורה של יצירה מקורית היא חג לתרבות העברית. אבל אנחנו נהיה שם, מאות תסריטאים ובמאים, כדי להגיד: לא ניתן לכם לעשות את הדבר הזה. לא ניתן לכם להכתיב לנו מה לחשוב ומה ליצור.
אנחנו כולנו, יוצרים וצופים כאחד, אנחנו אנשים. לא סטטיסטיקות במחלקת שיווק. אנחנו רוצים לחשוב בעצמנו, ולחלום את החלומות שלנו בעצמנו, ואנחנו רוצים להתרגש ולהתאהב ולהיות מופתעים בעצמנו.

ואנחנו לא רוצים שתדחפו לנו קוקה קולה ביד אחת וטלפון סלולרי בשניה, כשאנחנו באים להתנשק.

– עוזי וייל

(אגב, הטקסט של וייל הגיע אלי במסגרת האיגרת ששולח האיגוד לחבריו, כך שהנחתי שהוא מיועד לנחלת הכלל. אם אני טועה ובפרסומו מפר את זכותו של וייל לתמלוגים על הטקסט, שמישהו בבקשה יעדכן אותי ואסירו מיד).

האני פאי

ועוד קצת חומר קריאה. האם קראתם את הראיון עם האני אבו אסעד ב"7 ימים". מה חשבתם? האם זה רק בראשי או שגם אתם רואים איך הכל קשור האחד בשני? הסרט של ג'ורג' קלוני, מחאת היוצרים, הכיבוש? איך כל מאבק כאן הוא, בעצם, פוליטי? אני חשבתי שלמרות מגרעותיו, זה היה ראיון מאלף. ואני צריך להזכיר, כי בזה הכתבה לא עסקה, שאבו אסעד הוא במאי מצוין. אולי הגיע הזמן להציג בסינמטק את "חתונתה של רנא" ואת "פורד טרנזיט", סרטיו הקודמים. נראה לי שאת "חתונתה של רנא" עירית לינור תחבב. 

 

 

 

נושאים: אוסקר 2005

02 מרץ 2006 | 22:10 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

מלחמת אחים

מטה המאבק של התסריטאים והבמאים פוצץ אתמול את הקרנת הבכורה של הסרט הישראלי (המוצלח) "למראית עין". טירפוד האירוע הוא חלק ממאבק שהסלים באחרונה בין איגודי התסריטאים והבמאים ובין חברת HOT סביב סוגיית תשלום תמלוגים ליוצרים עבור שידורים חוזרים.

האירוע אתמול היה תקדימי, כי הוא לכאורה פגע בחברי האיגוד עצמם – הבמאי, דני סירקין, והתסריטאית נועה גרינברג – שהקרנת הבכורה היתה אמורה להיות יום חגם, מול אנשי הצוות ובני משפחתם. אם עד עכשיו הסנקציות שנקטו חברי האיגוד היו מול HOT בלבד (ע"ע השחתת שלט הפירסום הענק של החברה באבן גבירול, מקרה שלא בטוח שנעשה על ידי חברי האיגוד, אבל ללא ספק נעשה מתוך הזדהות עם מאבקם), כעת מצהירים היוצרים שהם מוכנים להקריב את הפרמיירות של עצמם ושל חבריהם למען המטרה.

לפני שנמשיך עם הפולמוס הזה, מילה אישית. האירוע אתמול, למרות שלא הוזמנתי אליו ולא נכחתי בו, הציב אותי בסיטואציה לא פשוטה כעיתונאי קולנוע. מצד אחד, כעיתונאי אני אמור להיות אובייקטיבי, משקיף מן הצד. אבל אינני כזה. אני מזדהה לחלוטין, ומצהיר על כך בגלוי, עם מאבק היוצרים נגד כל תאגיד תקשורת עשיר שאינו מבין את תפקיד היוצרים בתהליך היצירה, לוקח את עבודתם כמובנת מאליה וחומס את זכויותיהם הבסיסיות לשכר הוגן. כמבקר קולנוע אני נדראש להביע את דעתי הסובייקטיבית בענייני תוכן ומלאכה של הסרט עצמו, ובכן זו חובתי המוסרית גם להביע עמדה בעניינים הקשורים לפוליטיקה של העשייה הקולנועית. כשהייתי עורך התרבות של "העיר", בשנת 2000, השקתי – בגיבויו של אמנון רבי, עורך העיתון – את המדור "העיר עם היוצרים", שתמך בגלוי במאבקם. גם אז נלחמו היוצרים נגד הכבלים, ובעד קביעתה של מכסת הפקה מקורית, ותנאים להפקה נאותה (כלומר, תקציב מינימלי להפקת שעת דרמה או שעה תיעודית). עכשיו אני מקווה להשיק במה דומה באתר זה, ולהצדיע מכאן למטה המאבק על מלחמתו.

אבל רגע, זה לא נגמר כאן. כדי לסבך את העלילה, אני גם חבר באיגוד התסריטאים. בתור מי שמדי פעם נוטל חלק בכתיבה ובעריכה עבור תוכניות טלוויזיה, הרגשתי שזו צביעות מצדי לדרוש ממפיקים שמעסיקים אותי שיעמדו בקריטריוני השכר שנקבעו באמצעות מאבק היוצרים מבלי להיות חבר באיגוד. הם נלחמים ואני, המשקיף מן הצד, קוטף את פרי עמלם? לא ראיתי הגיון בכך. מה גם שאם ממילא אני תומך במאבקם, ואם ממילא אני לא אמון על הסיקור היומיומי של מאבק זה, ואם ממילא אני מביע את עמדתי, תוך מתן גילוי נאות על עמדותיי והשתייכותי, אין סיבה שתמיכתי בהם תישאר מבחוץ (השתייכות לאיגוד מקצועי אינה שקולה להשתייכות למפלגה. איגוד מקצועי רק מגן על זכויות החברים בו, כדי שלא כל אחד מהם יצטרך להילחם באופן בודד על תנאי העסקתו. לו היה איגוד העיתונאים, שאינני חבר בו, אקטיבי חיוני כמו של הבמאים והתסריטאים, יכול להיות שמקצוע העיתונות לא היה נשחק בארץ, הן מבחינת שכר, הן מבחינת יחסי מו"ל-מערכת, והן מבחינת דרישות המינימום המקצועיות לתפקיד).

אבל את הקו של אתמול לא הצלחתי לחצות. כשזה מגיע לפיצוץ פרמיירה לסרט ישראלי, אני עדיין יותר מבקר קולנוע מתסריטאי, ולא יכול להיות חלק מהאירוע. אחרי הכל, "למראית עין" הוא סרט שביקורת שלי עליו תתפרסם בגיליון הבא של "פנאי פלוס", וערבוב העיסוקים האלה הותיר אותי הפעם מחוץ לדבר. מה גם, שרגשותיי בנושא פיצוץ ההקרנה היו מעורבים. האין הקרנת הבכורה מאמש יותר אירוע יחצני, הנועד לקדם את הצלחת הסרט בקופות בעת הקרנתו התיאטרלית, ולא אירוע ממנו מרוויחה חברת HOT. אם כבר, אז המפסידים הגדולים מאירועי אמש היו האחים אדרי, אנשי יונייטד קינג וסינמה סיטי, שהם המשקיעים הפרטיים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי, שעושים זאת ללא דרישת הרגולציה. אלה אנשים שהאיגוד צריך לשמור עליהם מכל משמר. יותר מכך: אלה אנשים שהאיגוד צריך לגייס אותם לצידם, כי הם אלה שבאמת מסוגלים להפעיל על HOT את הלחץ שהם יבינו – לחץ כלכלי.

ומסכן דני סירקין, במאי סופר מוכשר, ואחד האנשים האהובים בתחום. הפרמיירה הראשונה של סרט עלילתי שלו הלכה פייפען.

סירקין, חבר איגוד, פנה למטה המאבק וביקש מהם שלא יפוצצו את הבכורה שלו. הנה המכתב ששלח להם שלשום:

שלום רב, הערב הובא לידיעתי באופן רשמי כי מטה המאבק מתכוון "לפוצץ" את הקרנת הבכורה של הסרט שלי "למראית עין" שתתקיים בסינמה סיטי גלילות ב-1 במרץ.

אני חבר איגוד זה כמה שנים, אני תומך נלהב ברעיון האיגוד, וברעיון הסולידריות המקצועית. כמו כן אני תומך במאבק של האיגוד נגד חברת HOT ונגד כל גוף שמנסה לגזול מהיוצרים בישראל את מה שמגיע להם. חתמתי על מכתב התמיכה במאבק ואני מאמין שאנחנו זכאים לתמלוגים.

למרות זאת אני נאלץ למחות בחריפות כנגד הכוונה "לפוצץ" את הפרמיירה של הסרט שלי. מה תועלת תצמח מזה? האם לוח השידורים של הוט ייפגע והיא לא תשדר את הסרט? האם גרוש אחד ייגרע מכיסה של חברת הוט בעקבות פיצוץ הפרמיירה?

היחידים שייפגעו יהיו אני, חבריי ליצירה שעמלנו עליה קשה, בני המשפחה שלנו, וחברינו שבפניהם אנו רוצים להציג את פרי עמלנו.

ולמה צריך לפוצץ? האם אי אפשר להפגין? או למחות?

בעיני, האקט הבריוני הזה יפגע מעל לכל בסולידריות המקצועית בינינו כאנשי תרבות המכבדים זה את יצירתו של זה, ונלחמים יחד למען היצירה הישראלית.

ישאל את עצמו כל חבר איגוד שמתכוון לבוא "לפוצץ", איך הוא ירגיש כשירצה להציג את הסרט שלו בפני קרוביו, וחבריו, כשעמיתיו היוצרים מונעים זאת ממנו.

יש דרכים רבות לפגוע במי שרוצה לגזול מאתנו את זכויותינו הלגיטימיות: באפיקים משפטיים, בתקשורת. ועל סט הצילומים.

אל תחשדו בי שאני מוכן להאבק רק על גבם של אחרים – לראיה, בזמן צילומי הסרט "למראית עין" נתגלע סכסוך מקצועי בין איגוד עובדי הקולנוע לבין חברת ההפקה, הוכרזה שביתה של אק"ט והעבודה על הסט הופסקה עד שהסכסוך נפתר. אני תמכתי במאבק ובהשבתת הסט, וישבתי לצד העובדים בזמן השביתה מכיוון שאני מבין שכוחו של איגוד עובדים הוא במקום העבודה, על סט הצילומים. ולא בארוע שבא לחגוג יצירה ישראלית חדשה.

לסיום, לידיעת חברי האיגודים:

עלי לציין שהאופן בו נודע לי על הכוונה להשבית את הפרמיירה שלי מקומם. איש לא טרח לצלצל אלי מטעם האיגוד שאני חבר בו ואמור לייצג אותי, נודע לי על ההפגנה מן האינטרנט. רק לאחר שיחה אישית בין נועה גרינברג התסריטאית לבין יוסי מדמוני, הרים יוסי טלפון ובישר לי רשמית על כוונות מטה המאבק. אני מודה ליוסי על ההודעה, המאוחרת אמנם, אך רואה טעם לפגם בכך שנודע לי על הדבר לראשונה מפי השמועה.

דני סירקין, במאי

מי שענה לסירקין היה גל פרידמן, יוצר "אהבה מעבר לפינה", שהסביר לו בטון אמפתי למה בכורת סרטו היא הנזק ההיקפי המתקבל על הדעת במאבקם:

היי דני. מה שלומך?

קראתי את הקריאה של מטה המאבק לפוצץ את ההקרנה של סרטך, וקראתי את מכתב תגובתך. הגם שאינני מסכים עם דעתך, המכתב שלך נגע לליבי, ונגע לי שבעתיים כי אני מכיר אותך אישית. בגלל עובדה זו אני חש אי נעימות גדולה לבוא ולפוצץ הקרנה שלך. שקלתי את העניין, אני מרגיש קרוע משני הכיוונים.

עם זאת, ולמרות הכל, אני תסריטאי חבר באיגוד. היה כינוס לפני למעלה מחודש שם הצביעו כמאתיים חברי איגוד פה אחד בעד ההחלטה להיאבק בהוט לפי הנהגת מטה המאבק. אין סיכוי לשום מאבק בכל נושא, אם הנאבקים אינם מאוחדים תחת הנהגה אחת. אם כל יוצר יעשה מה שבראש שלו, לא נשיג כלום.

מטה המאבק החליט שלא תהיינה יותר הקרנות חגיגיות של הוט, ואני כמו חייל ממושמע, חייב להגיע ולהתייצב.

לא אהיה שותף לשום צעד אלים שיפגע גופנית באדם אחר. אבל כל עוד מדובר במניעת הקרנה, אין לי ברירה. למרות אי הנעימות הגדולה והצער על הפגיעה המקצועית והאישית בך, אני מתכוון להגיע לסינמה סיטי ולהיות שותף להפגנה נגד הוט.

אני מתנצל שוב ומקווה שתבין אותי.

ידידך, גל פרידמן.

כשהתקרבה שעת הבכורה, התגייס אריק שגב, מכותבי "ארץ נהדרת" וחבר איגוד התסריטאים, בניסיון למחות נגד הפעולה. גם שגב שלח מכתב:

בעקבות הכוונה לפוצץ את הפרמיירה החגיגית של הסרט "למראית עין", אני, אריק שגב, מודיע בזאת כי לא אסכים יותר, וזאת לצערי העמוק, לשתף פעולה עם פעולות המחאה של מטה המאבק כנגד "הוט", כל עוד ימשיך המטה לפוצץ הקרנות כחלק ממסע המחאה. איגוד התסריטאים והבמאים מפגין לדעתי חוסר רגישות ואטימות חושים כאשר הוא מונע מבמאים ותסריטאים לחגוג את יצירתם,

כאשר כל אחד מהעוסקים במקצוע יודע עד כמה קשה להגיע לכדי הפקת סרט, לא כל שכן להגיע לשלב המוצר המוגמר.

איגודי הבמאים, התסריטאים והשחקנים הואשמו לא אחת, על פי רוב בחוסר צדק, בניהול משא ומתן בצורה לא מנומסת, לא הגיונית וחסרת כל נכונות להקשיב. חבל שמטה המאבק מטעם ארגון שאמור לייצג אותי ואת חבריי למקצוע התסריטאות, אינם יכולים לנהל דיאלוג סבלני אפילו עם הקולגות שלהם, ובמהלך המאבק למנוע מהם ליהנות מחגיגת יצירתם המוגמרת.

איגוד שעומד בשם מאבק למען התסריטאים והבמאים להשבית את שמחתו של בשר מבשרם, אינו מייצג את האינטרסים שלי. פעולות מחאה כנגד "הוט" חשובות בעיניי, ואקטיביזם חריג ותקיף שיוצא מגבולות העצומות והמכתבים הוא חלק בלתי נפרד מהפעולות האלה, אך מקומו אינו באירועים של מי שאמורים להיות אחיהם למקצוע, לא כל שכן למאבק.

אני קורא בזאת לחבריי התסריטאים, הבימאים והשחקנים שלא לשתף פעולה עם הקריאה למחות תוך כדי חבלה מכוונת בעמלם של אחרים.

כולי תקווה כי בקשתו של דני סירקין, כמו גם בקשתי שלי, לא יפלו על אוזניים ערלות, וכי תחזרו בכם מהכוונה לפוצץ את הפרמיירה של סרטו.

תודה רבה על הזמן שהקדשתם לי.

אריק שגב

הפעם היה זה יוסי מדמוני, קודמו של עמית ליאור בתפקיד יו"ר איגוד התסריטאים, שהשיב לשגב. מכתבו של מדמוני נשלח היום, אחרי שהצליחו היוצרים לחדור לאולם הקולנוע ולמנוע את הקרנת הסרט.

אריק שגב שלום,

קראתי את תגובתך בנוגע לפיצוץ הפרמיירה של "מראית עיין" והרגשתי צורך לקיים דיאלוג עמך.

המאבק מול הוט הוא בן 3 שנים ובמהלכו נעשה כל ניסיון הדברות. הוליכו אותנו שולל לאורך כל הדרך.

לפני יותר מחודש הוכרזו עיצומים מול הוט בכנס בו השתתפו למעלה מ 200 חברי איגוד.

העיצומים כללו – 1. אי חתימת חוזים חדשים מול הוט. 2. מניעת פרמיירות של הוט.

נערכה הצבעה בין חברי האיגוד – כל הידיים הורמו לתמיכה בהצעה. לא נרשמה התנגדות. כידוע לך, כשאיגוד פותח בעיצומים – אין לו תקומה באם הוא נכנע לגוף שמולו, בדרך כלל גוף חזק ממנו בהרבה, ומפסיק את העיצומים עליהם הכריז. אין תקומה – נקודה.

לשמחתי ההיענות של יוצרים למאבק מול הוט, כולל פיצוץ פרמיירות, היא הגבוהה ביותר מזה שנים רבות.

למה? כי מדובר בפרנסה של מאות יוצרים, בעתידם הכלכלי, עתיד משפחתם, עתיד ילדיהם. ועתיד היצירה. כן. חברה שגוזלת זכויות יוצרים מאמניה היא חברה ששונאת יוצרים. קשה לי ליצור בחברה כזאת.

האם כל אלא לא שווים פגיעה בערב שמח אחד? בעיני התשובה היא ברורה – בהחלט.

הנזק (הגדול) בפיצוץ פרמיירה של חבר, בשר מבשרנו,בטל בשישים אל מול התועלת העתידית.

דקות ספורות אחרי הפיצוץ כבר הגיעו אלינו ניסיונות גישוש של הוט, לראשונה מאז המאבק. המאבק הזה הוכיח את עצמו. לא לתת להוט לחגוג. כל ערוצי המאבק האחרים, אקטיביסטיים או משפטיים ממשיכים לפעול, אבל לפעולה אתמול היתה משמעות מיוחדת מסתבר.

חשוב לציין – יוצרים רבים מבטלים בעצמם פרמיירות של סרטים שעשו עבור "הוט". הם מודיעים להוט שיפעלו נגד הפרמיירות הללו אם בכל זאת תנסה "הוט" לקיים אותן.

לטעמי, זה פירוש המילה סולידריות – לוותר על אינטרס של עצמך לטובת אינטרס של ציבור גדול יותר ועקרון חשוב יותר.

בלי גילויי סולידריות אין לנו סיכוי.

לסיום, אני חושב שלדיאלוג הזה בינינו ובין כלל היוצרים יש חשיבות מיוחדת. אכפתיות ומעורבות כמו שלך היא תנאי הכרחי לפעילות ציבורית. אני קורא לך להצטרף כחבר לאיגוד התסריטאים. לפי תגובתך התרשמתי שיש לך מה לתרום לנו.

בכבוד רב

יוסי מדמוני (אקס יו"ר איגוד התסריטאים)

ההקרנה אמש בוטלה. המוזמנים חזרו לביתם בלי לראות את הסרט, אבל אחרי שחזו בהופעה חיה של מרי אזרחי. כמו תמיד בפעילויות טרור, עם המניעים קל להזדהות, אבל הקורבנות החפים מפשע לעיתים מצליחים לגרום למאבק להיראות חסר ערך. לפחות אם מסתכלים על זה לטווח הקצר. בטווח הארוך, אחרי ש-HOT ייכנעו – ואני מאמין שזה עניין של זמן – יוכל סירקין לספר בגאווה בעוד חמישים שנה, ב"חיים שכאלה", איך בזכות סרטו העוסק בעיוורון נפקחו עיניהם של פרנסי הטלוויזיה בארץ ותסריטאים ובמאים התחילו להתפרנס ממלאכתם, גם בלי להידרש לחלטורות.

התסריטאית שרה עזר, שהיתה שותפה לכתיבת "סוף העולם שמאלה" (גם הוא הופק בחלקו על ידי HOT, וכרגע אין סיכוי שעזר תראה אגורה מרבבות ההזמנות שהסרט רשם ב-VOD), ענתה לסירקין היום בתגובות בוויינט, אחרי שנודע שהקרנתו פוצצה:

דני ידידי. תאמין לי שברגע שתבוא להוט ותבקש את התמלוגים שלך, הם יגידו לך ללכת ולא לחזור. שמעת על השיחה שהיתה לי עם מנכ"ל הוט, בלניקוב ועל האמת האחת שיש לו לעמך ישראל והאמת השניה ליוצרים?
התעשת. אם היו אומרים לי שיפוצצו את הפרמיירה של "סוף העולם שמאלה" למען העתיד שלי ושל בני וכדי שלא נגמור את חיינו כמו דוד אבידן, רביקוביץ' או שיחיה קניוק, הייתי תומכת באקט הזה וחבל שהוא לא קרה אז כי הוא היה עושה הדים גדולים.
אל תתבאס, המטרה, במקרה הזה, מה אפשר לעשות, מקדשת את האמצעים וזה רק מקרה שיצא שזה אתה. מחר, זה יהיה מישהו אחר. בכל מקום שהוט תציג, שם נהיה כדי להאבק גם בשבילך. אתה יודע שאני צודקת, אז בוא, שים בצד את ההרגשה הרגעית המבאסת ותחשוב על הילדים שלך.
שרה עזר, רחובות

ואת זה כותבת השותפה לתסריט של הסרט הישראלי המצליח ביותר ב-22 השנים האחרונות. אם הוט לא עשו מיליוני שקלים על גבה, מבלי שהיא ראתה אגורה נוספת על התשלום המקורי שקיבלה מההפקה (ואולי בונוס של עוד כמה אלפי שקלים ספורים ממשה אדרי, אחרי הצלחת הסרט בבתי הקולנוע) אני צנצנת.  

 

 

  

 

02 מרץ 2006 | 13:41 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת הבלוגרים

בקשה:

אם יש מבין קוראי האתר הזה אנשים שמחזיקים בבעלותם בלוג, לא משנה באיזו שפה ובאיזה נושא, יהיה ממש מקסים אם במהלך היום-יומיים הקרובים תשימו אצלכם לינק למבצע ה-Live Blogging שלי ביום ראשון בלילה. למעוניינים אך המתעצלים הנה טקסט לדוגמה, למטרות קופי-פייסט (אפשר גם להפיץ לכל העולם במייל):

חובבי אוסקר? שימו לב: בעת השידור החי של טקס האוסקר, החל ב-3:00, בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, יתקיים אירוע Live Blogging באתר הקולנוע של יאיר רוה, www.www.open-it.co.il/orange. האתר יעודכן מדי כמה דקות לא רק עם שמות הזוכים בכל קטגוריה, אלא גם עם רגעי השיא מתוך נאומי הזכייה, פרשנויות ופרטי טריוויה. אם אין לכם טלוויזיה בלילה, זה הדבר הכי קרוב לתחליף. אם יש לכם טלוויזיה, זה כמו קומנטרי בשידור חי, ואם אתם הולכים לישון, זה כמו לקבל את התקציר על הבוקר, דקה אחר דקה, ובלי טעויות התרגום המצחיקות ובלי ההשמטות המעצבנות של השידור החוזר הערוך. יום ראשון, 3:00, www.www.open-it.co.il/orange. הכניסה חינם.

תודה.

(ואגב, אם אתם שמים לינק אצלכם אנא שימו לינק ללינק בתגובות כאן, או במייל. ובכלל, אם אתם מגיעים לבלוג הזה דרך בלוג אחר, אשמח לדעת מזה).

נושאים: אוסקר 2005, כללי

01 מרץ 2006 | 19:31 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

והרי התחזית

ותחילה, התנצלות בפני קוראי "פנאי פלוס": 12 מתוך 130 עמודי הגיליון שיצא לאור היום אני כתבתי. עמכם הסליחה. באחת הכתבות אף השתמשתי במילה "פאוסטיאני". אנא, מחלו לי. את הראיון עם פיליפ סימור הופמן, מי שאני חוזה שיזכה באוסקר ביום ראשון הקרוב, תוכלו לקרוא גם פה. בראיון הזה מתארח גם בנט מילר, המועמד לאוסקר על בימוי "טרומן קפוטה" (אך יפסיד). בעיתון עצמו תמצאו גם ראיון עם הית לדג'ר, המועמד לאוסקר על "הר ברוקבק" (אך יפסיד להופמן), המדבר בכנות משובבת גם על המועמדות של אשתו וזוגתו לסרט, מישל וויליאמס. וגם, סיקור של מסיבת עיתונאים שנונה במיוחד עם ג'ורג' קלוני וסטיבן גייגן. לקלוני יש שלוש מועמדויות השנה: שתיים על "לילה טוב ובהצלחה" ואחת על "סוריאנה". גייגן מועמד על התסריט של "סוריאנה". קלוני, כך אני צופה, אמור לזכות במשהו.

ב"סינמסקופ", המדור המודפס (וגם בוויינט), תמצאו את התחזית שלי לזוכים באוסקר בעשר הקטגוריות המרכזיות. קוראי "פנאי פלוס" ימצאו גם סיפור קטן ומשעשע המפגיש בין אצ'י סטרו, לשעבר המלווה של שלמה ארצי וכיום מפיק סרטים, וצ'ן קאיגה, מבכירי במאי סין וזוכה דקל הזהב על "שלום לפילגש".

 ועוד קצת חומרי קריאה מקוונים:

 גע"ס מציעה בבלוגה אתגר קולנועי מבדר, על שם דיוויד מאמט.

פיליפ ק. דיק הלך לאיבוד. לא הסופר, הוא מת. אלא הרובוט שנבנה לזכרו והנושא את שמו. כן, יש רובוט שאבדו עקבותיו. מפתה לכתוב שהוא הלך לרעות כבשים חשמליות. מהסיפורים המצחיקים שקראתי לאחרונה (באדיבות ע"ק).

אחרי להיטי האינטרנט – הטריילר הקומי ל"הניצוץ" וגרסת "הר ברוקבק" ל"בחזרה לעתיד" – הבינו באולפני יוניברסל שעורכי הטריילרים הכי טובים הם לאו דווקא אלה שעובדים עבורם. אז הם מציעים 25,000 דולר למי שיערוך טריילר טלוויזיוני לסרט האימה הרפטילי שלהם, "Slither". חוקים, תנאים וחומרי הגלם נמצאים כאן. (ויה MCN).

פיטר סטורמר, הפסיכופט החביב על האחים כהן, מגלם את הגרמני המשעשע ביותר מאז דיטריך מ"שפרוטקס" של מייק מאיירס בפרסומת חדשה, ואנטי-אם.טי.וי.אית לפולקסווגן. (גם ויה MCN)

ולבסוף: בליל האוסקרים, בין ראשון לשני, מ-3:00 לפנות בוקר, אעלה כאן עדכון חי (Live Blogging) של טקס האוסקר. לדעתי זה עוד לא נעשה בעברית (לגבי האוסקר. עדכונים חיים ממשחקי כדורגל וכדורסל כבר היו. אבל לא בקצב שאני מתכנן). מי שלא תהיה לו טלוויזיה יכול להתעדכן כאן ממש בזמן אמת מי זוכה, כולל המטב מנאומי הזכיה. מי שיש לו טלוויזיה מוזמן לנצל את הפסקות הפרסומות כדי לכתוב תגובות ולקרוא את הפרשנויות שלי. ומי שסתם רוצה לישון בלילה, יוכל לקרוא על הבוקר מה קרה בזמן שישנתם, כמעט דקה דקה. בואו בהמוניכם, האינטרנט מקום שומם וחשוך מכדי לבלות בו לבד בלילה. 

 

28 פברואר 2006 | 01:37 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

מעלה קרחות

 נטלי פורטמן, לפני שבועיים, לא מגולחת

כמה נחמד לכתוב אייטם סחבקי על נטלי פורטמן. המשטרה עצרה אותה. תתקשרי ללירון לבו. בגלל הקרחת חשבו שהיא קרימנלית. צחוקים ושנוניאדה, אבל בלי שמץ של אמת. כי קרחת כבר אין לפורטמן. אז קרימינלית בטח לא חשבו שהיא. אבל בוויינט כן. ומה זה משנה, העיקר הדאחקה, ולא הניוז. אה, זאת ידיעת רכילות, היא לא צריכה להכיל פרטים אמינים. סליחה על חוסר ההומור. משמאל, אגב, פורטמן כפי שצולמה לפני שבועיים בפסטיבל ברלין. יש להניח שעד שהיא נעצרה על ידי השוטר הניו יורקי התארך שיערה בעוד כמה מילימטרים.

מעלה השערות

מגיע השבוע הזה בשנה בו אני מתחיל להמר בכפייתיות בכל אתרי הימורי האוסקר. תמיד הדילמה קבועה: האם להמר בכולם אותו הימור, מתוך אמונה שלמה בנבואותיי, או בכל אתר לשנות קצת את ההימור, כדי לפזר את הסיכונים. בשנה שעברה הייתי כה בטוח בהימורים שלי שהפצתי את נבואותיי (בשמות בדויים, כמובן) לכל אתר אפשרי. כך קרה שזכיתי בספר אצל רוג'ר איברט (שמעולם לא הגיע לכתובת הבדויה שלי) ובחולצה מ"עין הדג" (שהגיעה והפכה לפיג'מה-לשם-כבוד). והשנה מה? עוד לא החלטתי. 

אל תהססו לפרסם את ניחושיכם/נבואותיכם גם כאן. האם גם אתם, כמו רוג'ר איברט, חושבים ש"התרסקות" יזכה באוסקר? או "הר ברוקבק"? ומי ייקח פרס על שחקן.

הנה לינקים לכמה מהתחרויות היותר חביבות לניחושי אוסקרים ברשת:

החידון הרשמי של מפיקי האוסקר (c), איי.בי.סי, הרשת המשדרת, ו"אנטרטיינמנט וויקלי". הם קוראים לזה "חידון האוסקר הגדול בעולם, אבל הוא פתוח רק לתושבי ארה"ב. הזוכים יוטסו לשבת בשמש ההוליוודית לראות את הכוכבים צועדים על השטיח האדום. דורש הרשמה לאתר של איי.בי.סי. בקיצור, ניג'וס.

הביסו את איברט. כדי לזכות אתם צריכים קלוע ביותר הימורים מרוג'ר ריברט פלוס שאלת שובר שוויון. כדי להשתתף אתם צריכים לתת כתובת אמריקאית, אבל לא בפלורידה.

נבאו את האוסקרים. שאלון חמוד בו לכל קטגוריה יש ניקוד. לא הבנתי אם יש בכלל פרסים.

Oscar Watch. מסוג השאלונים שאני צריך לארגן באתר הזה עד האוסקר הבא.

החידון של דרו. תחרות משונה של אתר התסריטים המשובח בה אתם נדרשים לנחש מי יפסיד, לא מי ינצח. ויש פרסים לא רעים בכלל.

הנה תחרות שווה להפליא אליה הגעתי דרך אוסקר-וואץ', בה יזכה המנחש המצטיין בסט המכיל 72 מתוך 77 הסרטים שזכו באוסקר עד כה. שווי הפרס, 1000 דולר. דורש הרשמה.

והנה עוד משהו חינני באוסקר וואץ', בלי פרסים, בלי ניחושים: תחרות כתיבת האיקו לאוסקר. באנגלית. יש שם כמה משעשעים.

עין הדג. חידון אוסקר מקומי שרק הולך ונהייה משוכלל משנה לשנה.

מכירים אתרי טוטו-אוסקר נוספים, עם או בלי פרסים? עדכנו. רוצים לשתף על מי הימרתם ולמה? שתפו. (זיכרו: השאלונים האלה לא מבקשים לדעת במי אתם הייתם בוחרים, אלא על מי אתם מהמרים שייזכה).

ואגב, לידיעת המנחשים: דיון ביבי זכה בפרס אגודת הצלמים האמריקאית בפרס על הצילום של "זכרונותיה של גיישה". ואני עדיין חושב שרודריגו פרייטו יזכה באוסקר על הצילום של "הר ברוקבק".

נושאים: אוסקר 2005, כללי

27 פברואר 2006 | 02:06 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

הרב שפירא

1. הפוסט על הג'אנקטים גרר לפחות שני איזכורים בבלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד". אחת המגיבות שם, דנה, מוסרת תחילה ברמיזה ואז מפורשות שהכתבה עם סטיב מרטין כלל לא נעשתה בחו"ל. מה שהופך את הסיפור למשונה כפליים. אני חושב ש"דנה" היא "עדי", וכך או כך, אם "דנה" או "עדי" מוכנות לשלוח לי מייל עם עוד פרטים על מה פשר הכתבה המשונה הזאת, אודה לכן.

2. הו, כמות הדברים שהייתי רוצה לכתוב על מולי שפירא, צאר התרבות של גלי צה"ל. אבל מכיוון שכל מילת ביקורת שלי כלפי עולמו התרבותי עשויה להתפרש כניסיון שלי לנקום בו על שהוריד את "ציפורי לילה קולנועיות" (של עידן אלתרמן ושלי) אחרי עונה אחת, אני מניח לו בינתיים (ומאפשר לו להתחרט ולהחזיר אותנו לעונה שנייה).

אבל אני רוצה להתמקד באייטם מביך במיוחד ששודר בתוכניתו ביום שישי. באייטם הוקיע שפירא, משל היה אחרון הטוקבקיסטים ב"וואלה!", את יוסף סידר על שליהק לסרטו הצבאי שחקנים שלא שירתו בצה"ל. הנה, שוב באדיבות מגיבי "ולווט אנדרגראונד", קטע מהשיחה של שפירא עם סידר.

סידר: "הופתעתי מאד מהכתבה שלכם, אני אולי יכול להבין למה גלי צה"ל ינסו להרים תחקיר כזה אבל זו גם תוכנית תרבות ואני שואל אותך אם אתה מצפה שאני אעשה אודישנים לשחקנים ואסנן מראש מי שלא עשה שירות צבאי?"

מולי: "כן. אני בהחלט חושב שלגבי סרט שעוסק באחד המיתוסים הגדולים של צה"ל שאנשים שלנו נהרגו ונפצעו שם, אחרים שבזמן הזה למדו בבית ספר למשחק וקידמו את הקריירה האישית שלהם ומרוויחים מהסרט, הם לא צריכים לשחק בסרט הזה. זה תוכנית תרבות, זה אולי לא "פוליטקלי קורקט" בכמה עיתונים, אבל אני בהחלט חושב כך ואני לא לבד בעניין הזה."

סידר: "אני רוצה להעלות זווית קצת אחרת למה שאתה הצגת. אתה חושב שאם הייתי בוחר שחקנים שאני חושב שהם לא השחקנים הכי טובים והייתי בוחר אותם רק בגלל העבר הצבאי שלהם והייצוג שלהם בסרט היה פחות טוב מאשר יכל להיות.. זה כן היה עושה טוב לסרט?"

מולי: "יש מספיק שחקנים טובים ששרתו בצבא. אני לא חושב שהיה צריך לבחור אותם רק בגלל הרקע הקרבי .. יש מספיק שחקנים ששרתו בצה"ל, נתנו את התרומה שלהם למדינה, לא השתמטו מהצבא".

אז עכשיו כדי לשחק בסרט צבאי צריך להיות יוצא צבא? וכדי לשחק אברך צריך לחזור בתשובה? ואיזה שחקנים יוכלו לשחק נרקומנים? הייתי באמת רוצה לכתוב באריכות ולהסביר למולי שפירא ולטיפשי "וואלה!" למה הציפייה שלהם שחיילים קולנועיים יהיו גם חיילים בחיים היא לא פחות ממטומטמת (ואני תוהה: האם הם יכולים להיות גם ג'ובניקים, או בתיאטרון צה"ל, או רק בקרבי?), אבל האייטם הזה כל כך מהפך את קרביי שאני לא מצליח להיות אלא הלום מולו. איזה מזל שיוסף סידר סיים שירות צבאי, אחרת מי יודע אם מולי שפירא היה בכלל מרשה לו לביים את הסרט הזה.

עדכון. תודה למגיב אצטקה על הלינק. הוא מכיל תמלול של הכתבה המלאה וכן של השיחה המלאה בין סידר ושפירא שאני הבאתי רק חלק קטן ממנה. עכשיו שהסרט של סידר על הכוונת (חה חה, בדיחה צה"לית), מעניין מה יקרה אם יתברר שהסרט אינו מנסה לשרת את מיתוס הבופור אלא לקעקע אותו. וויי וויי מה שיעשו לו. בתור מי שאהב מאוד את המערכה השלישית של "ההסדר" (בניגוד לרוב המבקרים בארץ) אני קורא מכאן לסידר: בעט, יוסי, בעט.

עדכון 2. למולי שפירא: מקורותיי מוסרים לי שיש חשד שכמה מהשחקנים הראשיים, ואפילו חלק מאנשי הצוות על הסט, לא עברו ברית מילה כהלכתה. לא יעלה על הדעת שמיתוס כל כך חשוב כמו הבופור ייפול לידיים של אנשים שיש ספק לגבי יהדותם. אנא, בצע תחקיר בנידון בהקדם. העם מצפה ממך שתציג בפניו את ערלתו של אושרי כהן! מול, מולי, מול.

 

 

 

24 פברואר 2006 | 19:42 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

See More

"טרומן קאפוטה", אחד הסרטים היפים והחכמים של העונה, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ. הנה הביקורת שלי על הסרט.

סלומון סקין

ועוד בעניין פיליפ סימור הופמן ו"טרומן קאפוטה". בשבוע שעבר התפרסם ב"מעריב" ראיון שערכה ג'ודי סלומון עם הופמן. הראיונות של סולומון בנויים תמיד כך: הקדמה ביוגרפית ואז רצף של שאלות-תשובות. הקורא התמים מאמין שהשאלות, המוגשות באות מודגשת, נשאלו על ידי העיתונאי החתום על הכתבה. אבל לא במקרה של ג'ודי סלומון. למעשה, לא במקרה של רוב הראיונות עם שחקני קולנוע אמריקאיים בעיתונות הישראלית.

ה"ראיונות" עם "כוכבי" קולנוע נעשים לרוב במפגשי עיתונות המכונים "ג'אנקט" (ולא כי התוצאה העיתונאית שלהם היא ג'אנק, אלא כי "ג'אנקט" היא המילה האמריקאית המציינת מסע עסקים הנעשה בחסות ובמימון הגוף שמציג את מרכולתו בפני העיתונאי או איש העסקים). ג'אנקט היא הדרך המהירה של היחצנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. בג'אנקט הוליוודי טיפוסי תמצאו חמישה עד עשרה עיתונאים יושבים שביב שולחן ומראיינים כוכב אחד במשך 15 עד 30 דקות (ככל שהכוכב גדול יותר, כך הוא נותן פחות דקות). זו, למעשה, מעין מסיבת עיתונאים קטנטנה. הכוכב מקדיש, בממוצע, 20 דקות ליד שולחן, ואז קם ועובר לחדר הבא, בו מחכה לו קבוצה נוספת. כך במשך יום שלם. מארגני הג'אנקט צריכים לדאוג שסביב אותו שולחן לעולם לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה.

סולומון מראיינת את כוכביה בג'אנקטים כאלה, אבל הם קצת שונים. אלה ג'אנקטים מיוחדים המאורגנים על ידי האולפנים במיוחד עבור תא הכתבים הזרים בהוליווד, אלה שגם בוחרים את גלובוס הזהב (סולומון היתה בעבר נשיאת התא). כבר נאמר בכתבות תחקיר שנעשו בעבר על תא הכתבים הזה, שיש לא פעם קשר בין האופן בו התייחס שחקן לתא הכתבים בג'אנקט ובין סיכוייו לזכות בגלובוס הזהב.

וכך, שואלים עיתונאיי תא הכתבים הזרים את שאלותיהם, כל אחד בתורו (אני בספק אם עיתונאי אחד מספיק לשאול יותר משתיים-שלוש שאלות) ואז נשלחת הקלטת שהקליטה את המפגש לתמלול. סולומון לרוב שולחת למערכת "מעריב" פשוט את קובץ התמלול, באנגלית. לפעמים היא מוסיפה פסקת הקדמה (באנגלית) ולפעמים לא. עורכיה ב"מעריב" צריכים למסור את הקובץ לתרגום, ולא פעם לעבד את זה לצורת כתבה עיתונאית, עם הקדמה, פסקאות אמצע, ודברי הסבר. כך למשל, כשכתוב בתחילת הטקסט על הופמן שהוא זכה בגלובוס הזהב, מדוע לא מזכירה סולומון את העובדה שזו היא, ועמיתיה לתא, שהעניקו לו את הפרס? ובכלל, אני לא יכול שלא לחשוד שהג'אנקט הזה נערך מתישהו בדצמבר, בסמוך ליציאת הסרט באמריקה, לפני שבכלל פורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב (עדות לכך אני מוצא בתיאור גופו של הופמן כ"רזה מאי פעם". אני פגשתי את הופמן בג'אנקט שנערך בברלין לפני שמונה ימים והוא בהחלט לא היה "רזה מאי פעם", אלא "צ'אבי כהרגלו").

אז מי כתב את ההקדמה בה מתואר "בדם קר" כ"הרומן הריאליסטי הראשון" (המה?!). ומי תירגם את הטקסט והשאיר את שמות סרטיו הקודמים של הופמן "פאנץ' דראנק לאב" ("מוכה אהבה" בארץ) ואת "פלולס" ("אנשים מושלמים") נטולי תרגום?

מה שמעלה את השאלה: מה בדיוק תרומתה של ג'ודי סולומון לכתבה שהיא חתומה (ומשולמת) עליה?

מסיבה זה לא

וכמעט באותו נושא. את עדי פולק אני מכיר שנים (אהלן עדי, ברכות על המינוי). כעת היא עורכת את "פרומו" של מעריב (ואולי תצליח סוף סוף להגיש את כתבותיה של סלומון עם אינטגריטי עיתונאי, ולא סתם כמחטפי יחצנות מול "7 לילות"). רגע לפני שהתיישבה על הכסא עליו ישבו לפניה גל אוחובסקי, גיא אסיף, אורית הראל ושי גולדן היא צ'ופרה בנסיעה למסיבת עיתונאים עם סטיב מרטין, לרגל בכורת "הפנתר הוורוד".

מסיבת עיתונאים זה אחד הדברים הכי גרועים שעיתונאי יכול להשתתף בו. ככל שאני יודע, ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מסיבת עיתונאים מתפקדת כבסיס לכתבת מגזין, או מוצגת כראיון. מסיבות עיתונאים נועדו כדי לספק תשובות מהירות לעיתון של מחר, לתת סאונד-בייטס המלווה אייטם קטן וזריז, ולא פיצ'ר העומד בפני עצמו. וגם כאן עולם העריכה של העיתונות הישראלית, לא ניסח קודים נאותים לגבי האופן בו מוצגת עבודת העיתונאי במסיבת עיתונאים.

מצד אחד, מגישה פולק גילויים נאותים לכך שהראיון נערך במסיבת עיתונאים (אם כי לא מתי ואיפה). היא מתארת שתי שאלות של עיתונאים אחרים. אבל שאר השאלות מוצגות שוב, בפורמת ה-Q&A – שאלה מודגשת, תשובה במרכאות, הרומזות לכך שהכתב החתום על הטקסט הוא זה ששאל אותן. האם הצליחה פולק לשאול שמונה שאלות במסיבת עיתונאים המונית? אם כן, היא שאקלית. אבל אני מניח שלא, לא רק כי אני יודע איך זה הולך. אבל בעיקר כי היא בעצמה מסגירה את זה: "אתה צודק", עונה מרטין לאחת השאלות המודגשות. אני לא מניח שיש גם עדי פולק בן ב"מעריב". ואלא אם זו טעות בשיקלוט, מדובר בתשובה אמיתית של מרטין לעיתונאי אחר. ולכן, אני שוב שואל: מה עשתה עדי פולק בכתבה שהיא חתומה עליה (לבד מהעובדה שהיא שכחה שרוברטו בניני ואלן ארקין כבר נכנסו בעבר לנעליו של פיטר סלרס המנוח)? ואם השאלות המוצגות בכתבה לא נשאלו על ידיה, למה היא היתה צריכה להטריח את עצמה במטוסים כדי להשתתף במסיבה? למה לא לבקש מהאולפן את קלטת האודיו או הווידיאו של מסיבת העיתונאים ולהרכיב את הכתבה מזה? הרי זה ממילא מה שג'ודי סולומון עושה, לא?

זו לא המסיבה שלי

הסיבה שאני כותב על כך היא כי הייתי רוצה לראות סטנדרטים של עיתונות אמיתית גם בתחום סיקור הקולנוע. כתבים פוליטיים וצבאיים משתתפים במסיבות עיתונאים כמעט מדי יום, וככל הידוע לי לעולם לא יעז אחד מהם להציג שאלה של עמיתו כשלו בידיעה בדפוס (ובכלל, אם אתם רואים מסיבות עיתונאים בטלוויזיה, השאלות נחתכות החוצה ורק התשובות נשארות). במסיבות עיתונאים התשובות הן נחלת הכלל, אך עדיין צריך חוצפה כדי לנכס לעצמך קרדיט על שאלה של עיתונאי אחר.

אז מה הדרך הנכונה לעשות את זה? קודם כל, להפסיק להפוך מסיבות עיתונאים וג'אנקטים לכתבות מגזין. ברגע בו כל העיתונים יצהירו בפני המפיצים ויחצניהם שראיון שאינו אחד-על-אחד לא יקבל נפח של יותר מ-800 מילה, המפיצים יעשו יותר מאמצים להשיג ראיונות כאלה מהטאלנטים. ב"7 לילות" מתפרסם היום אייטם קטן, פלאפי, צבעוני וחסר חשיבות ממשית פרי עטי על הילדה מ"העולם החדש". זה היה ג'אנקט בן 15 עיתונאים הנמשך 35 דקות, ועדיין הקפדתי להבהיר מתי השאלה שנשאלה היתה שלי ומתי של קולגה. גואל פינטו, ב"הארץ", עושה היום דבר דומה עם אותו פיליפ סימור הופמן. פינטו ראיין את הופמן ושות במלון ריץ-קרלטון בברלין ביום חמישי שעבר. בדיוק באותה שעה בה אני עשיתי אותו דבר, אבל בחדר אחר (כאמור, לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה סביב אותו שולחן). השאלות כמעט תמיד דומות, התשובות והאנרגיה בחדר לרוב משתנות, לכן לכל עיתונאי יצא אייטם קצת שונה. את הטקסט שלי על המפגש עם פיליפ סימור הופמן, תקראו ביום רביעי ב"פנאי פלוס".

מחלקת תלונות הציבור

ולסיום, אל תחמיצו את את המדור Answer Man של רוג'ר איברט השבוע, המוקדש כולו לחוויית הצפייה ההולכת ומידרדרת בבתי הקולנוע. מעניין, לא רק כי חלק מהתשובות מתאימות גם למצב הקולנוע בארץ, אלא כי נדמה שהאמריקאים עוברים כעת ישראליזציה של תנאי ההקרנה שלהם, וסופגים מבול של פרסומות לפני הסרטים ובתחילת די.וי.די. במכתב הראשון נותן איברט את הצעות השיפור שלו לרשתות הקולנוע. במכתב האחרון הוא נדרש לסוגיית היעדר ההפסקות בבתי הקולנוע. בעוד אני נלחם על ביטול ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ מסיבות אמנותיות (אסור לקטוע סרט באמצע!), נותן איברט הסבר כלכלי/מסחרי לעניין (הפסקות גוזלות זמן ומקטינות את כמות ההצגות שבית הקולנוע יכול לדחוס ביום אחד). כך או כך, מרתק לראות את האמריקאים, עם המולטיפלקסים המהודרים שלהם, סובלים מאותם תחלואים שהורסים גם בישראל את חוויית הצפייה בקולנוע.

22 פברואר 2006 | 17:21 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

ברלין, פרק 6 (הסוף)

 

שלום. הפוסט הזה נכתב ביום שני. רק עכשיו הגעתי סוף סוף לחוף המבטחים של המחשב שלי בבית. הנה מזכרת אחרונה מברלין. עכשיו צריך להתחיל לראות מה קורה בשאר העולם. אה, וואלה. יש אוסקר.

====

זה הפוסט האחרון מברלין. הפסטיבל הסתיים אתמול סופית, כתבותיי לעיתוני סוף השבוע הוגשו, חדר העיתונות קופל ובעודי כותב את הטקסט הזה (על וורד-פאד, מתוך הפקת לקחים מטראומת הפוסט שאבד) עדיין אין לי מושג איפה אמצא בעיר אינטרנט אלחוטי כדי להעלות אותו (אבל אם אתם קוראים אותו עכשיו, מן הסתם הסתדרתי).
אסייד טכני: אהוד, עידוק ושאר ידידיי האתר שמתמצאים בצד הממוחשב – מישהו יכול להסביר לי איך מעלים פוסט באמצעות המייל? בדיעבד, זה היה חוסך לי לא מעט צרות. ודבר שני: אני רוצה להעלות לכאן קטעים מתוך כמה מהראיונות שקיימתי במהלך הפסטיבל, את כולם הקלטתי בפורמט WAV, אם אתם מכירים תוכנת עריכת סאונד, והמרה, פשוטה וחינמית שלחו לינק בתגובות או במייל.
אסייד מוזיקלי: אני מסתובב בעיר עם הדיסק האחרון של ה-Eels באוזניות. קשה לי לתאר כמה הדיסק הכפול הזה יפהפה וקורע לב. אני בכלל פריק (או שמא ביוטיפול פריק) של מארק אוורט והאילז והדיסק האוטוביוגרפי הזה מלווה אותי כבר שמונה חודשים ועוצר את נשימתי בכל פעם מחדש.

==============
 

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל. תכננתי לראות 50, אז יש כאן אכזבה מסוימת. מזכר לעצמי: לא יותר מארבעה ראיונות בפסטיבל, גג חמישה. 11 ראיונות זה ממש יותר מדי. יותר מזה, יש לי תחושה שחלק מהסרטים בכלל לא ייצאו בארץ לבסוף (למרות שכולם נקנו להפצה) כך שחלק מהראיונות היו ממש בזבוז זמן. כמה מתערבים ש"Snow Cake" הבריטי/קנדי ו"גלים בלתי נראים" התאילנדי (אחד הסרטים שהכי חיבבתי בתחרות, אגב) לעולם לא יוקרנו בארץ מסחרית?
==============
 

לא אתפלא כלל אם מבין סרטי התחרות שלא ראיתי מסתתר אוצר יפהפה וקסום. "אופסייד" האירני של ג'אפאר פנהי נשמע חביב להפליא. El Custodioהארגנטינאי נראה מרשים מהקטעים שראיתי. "איזבלה" ההונג קונגי פיצל את דעת המבקרים כאן, מה שמיד גורם לי להסתקרן ממנו. וקלוד שברול, עם "קומדיית הכוח" שלו, הוא מהבמאים שאני תמיד נהנה מסרטיהם, גם הפחות טובים. אני מניח שבפורמט כזה או אחר – מסחרי, פסטיבלי או אוזן-שלישיתי – אתקל בסרטים האלה בחצי השנה הקרובה בארץ.
אבל הסרטים שזכו לפרסים מטעם חבר השופטים בפסטיבל ממש לא הרשימו אותי. "סבון", שזכה גם בפרס לסרט ביכורים וגם בדוב הכסף מטעם חבר השופטים, עשוי להיות להיט ארט-האוס ישראלי (אין לי מושג אם הוא נקנה, אבל הגיוני שכן), זה קראוד-פליזר דני – דמיינו גרסת דוגמה ל"הכל אודות אמא" – אבל בעיני הוא היה חסר יחוד. "גראבוויצ'ה", שזכה בדוב הזהב ושנראה כמו סרט גמר של סטודנטית לקולנוע, יחרט בזכרון העולמי ממש כמו "יו-כרמן" הדרום אפריקאי שזכה בשנה שעברה (וצלל לתהומות השכחה).
מבחינת הנאה, הסרט הכי מבדר ומענג שהוצג בתחרות היה של רוברט אלטמן, "המדריך לחיים בכפר" (השם העברי שאני מנסה לקדם ל-A Prairie Home Companion. יש למישהו תרגום חלופי?). מבינה אמנותית, שני הסרטים הכי חזקים היו "גלים בלתי נראים" של פן-אק רטנראנג ו-The Free Will הגרמני, סרט כמעט מפלצתי בעוצמתו. הסרט הגרמני אכן זיכה את השחקן הראשי, יורגן פוגל, בפרס מיוחד עבור תרומה אמנותית, שלא רק סחב את הסרט על כתפיו כמופע כמעט יחיד ופיזי לחלוטין שנמשך 2:43 שעות, אלא גם היה שותף לכתיבה ולהפקת הסרט.
בקטגוריית הפנורמה מאוד אהבתי את "ארוחת בוקר על פלוטו" (שנקנה להפצה בארץ) של ניל ג'ורדן ואת "אחים בראש", סרט בוסרי אבל גדוש קינקיות קולנועית מהנה וטונות של מוזיקה מעולה, מאת קית פולטון ולואיס פפה (שביימו את סרט התעודה "אבודים בלה מנשה" וביימו את סרטם על פי תסריט של טוני גריסוני, השותף לתסריטיו של טרי גיליאם). "חוק משפחתי" של דניאל בורמן הארגנטינאי ("חיבוק אבוד") הוא אולי הסרט הכי קליל ובידורי שראיתי בפסטיבל. הוא עינג אותי כהוגן.
קטוריית הפורום התמקדה השנה בלא מעט סרטים שמערבבים בין דוקומנטרי ועלילתי. הבולט שבהם הוא "37 שימושים לכבשה מתה" שביים בטורקיה הבריטי בן הופקינס ("סיימון מאגוס"). הסרט לא אחיד, אבל ברגעיו הטובים הוא ממש מבריק, וברוב שאר הרגעים הוא שנון למדי. זה מסוג הסרטים שאתם יכולים להיות בטוחים שיוצגו בפסטיבל ירושלים, ולא בשום מקום אחר בארץ.

===================
  כל הסרטים הישראליים שהוצגו בברלין יצאו מכאן עם פרס כלשהו או צל"ש. כולם, חוץ מ"מחילות" של אודי אלוני. האמנם שפה חדשה, אסנת?
אני שמח בשמחתו של תומר הימן על הזכייה בפרס חביב הקהל עם "בובות נייר" שלו, אבל לידיעת קוראי וויינט: הסרט לא זכה גם בפרס הטדי, המוענק לסרט ההומו-לסבי הטוב ביותר בפסטיבל. הוא זכה בפרס מטעם קוראי המגזין ההומו-לסבי "סאוסשפיגל", והפרס הזה חולק במסגרת טקס חלוקת פרסי הטדי. פרס הטדי לסרט עלילתי הלך ל"פריחתו של מקסימו אוליברוס" (שגם זכה בציון לשבח בקינדרפילם-פסטיבל). פרס הטדי לסרט התיעודי הוענק ל"מעבר לשנאה", שהוצג בפורום.
 

=================
 

אם רועי ששון או אחד ממקורביו קוראים את זה: הגעתי לראות את "ברבורות" בהקרנה של שבת ב-13:00 בסינמקס 6 ולא נתנו לי להיכנס כי האולם היה מלא עד אפס מקום. אנא, צור קשר דרך המייל. רוצה לראות את סרטך.
 

==============
 

לשאלתו של הקורא עידן: סרט שראיתי בברלין ויוצא להקרנות ממש השבוע או בשבוע הבא לא אראה שוב בהקרנות המבקרים הפרוטקציונרים. מכיוון שנראה לי ששאר הסרטים שראיתי יגיעו ארצה רק אחרי הקיץ (מבין אלה שבכלל יגיעו) בהחלט ארצה לצפות בהם שנית לפני שאכתוב עליהם באריכות. הצעה לקורא עידן: Anger Management
 
 

18 פברואר 2006 | 22:24 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

אההההההההההההההההההההההה!

הרגע סיימתי לכתוב פוסט ארוך על טקס הסיום של פסטיבל ברלין וכשניסיתי להעלות אותו נותק החיבור האלחוטי והטקסט התאדה.

אנסה לשחזר בלילה, אחרי שהתקפת העצבים תחלוף.

נושאים: כללי