הנה מה שאני יודע נכון לרגע זה על הסרטים הישראליים שיוצגו בפסטיבל חיפה:

"רק כלבים רצים חופשי" (אולי השם הרע ביותר לסרט מאז "כלבים לא נובחים בירוק")
"המפטיר"
"מופע החיים של גוטל בוטל"
ו"התנתקות"
(אני, להבדיל מאחד המגיבים כאן, חושב שזה רעיון מצוין לפתוח את הפסטיבל עם סרט של עמוס גיתאי. יוצר המזוהה עם העיר חיפה, ושסרטו החדש מוצג בעונה הנוכחית גם בוונציה וגם בטורונטו, כך שיש כאן גם צידוק לוקאלי וגם צידוק אקטואלי. ואני, שלא ידוע כמי שמעריץ את סרטיו האחרונים של גיתאי, מקווה שזה שהוא הוזמן גם לוונציה, גם לטורונטו וגם לפתיחה החיפאית היא עדות לכך שסרטו החדש ראוי ואינו מיצג קקופוני כמו "איזור חופשי").

והנה, בפרסום ראשון לדעתי, כמה מהסרטים היותר מסקרנים שיוצגו שם השנה בסוכות:

"הגירוש" של אנדריי זוויאגינצב. סרטו השני של במאי "השיבה".
סרט תיעודי על קישלובסקי
סרט תיעודי על פזוליני
סרט תיעודי על דיוויד לינץ'
"ליידי צ'טרלי" של פסקל פראן
"פלוי" של פן-אק רטאנארואנג
"הרסיסים של טרייסי" של ברוס מקדונלד
"מאהבת זקנה" של קתרין ברייה
"שנת הדג" של דיוויד קפלן
"אהבה מטורפת" של דן קלורס (תיעודי)
"הרוחות של סיטה סוליי" של אסגר לת (תיעודי)
"הסרט הזה עדיין לא מדורג" של קירבי דיק (תיעודי)
"גן חיות" של רובינסון דוור (התיעודי הזאופילי)
"אלכסנדרה" של אלכסנדר סוקורוב
"להתראות באפאנה" של בילה אוגוסט
"האלאם פו" של דיוויד מקנזי
"Sleuth" של קנת בראנה (העיבוד של הרולד פינטר למחזה של פיטר שייפר שכבר עובד על ידי ג'וזף מנקייביץ)
"The Savages" של תמרה ג'נקינס.

אני מניח שעד פתיחת הפסטיבל בטח יגיעו אליי שמות סרטים נוספים, אבל כרגע הרשימה שבידיי עוזרת לי למחוק בסך הכל שבעה סרטים מתוך ה-wish-list הפרטי שלי שפרסמתי אחרי פסטיבל ירושלים.

החופשה הקצרה הסתיימה. אני קורא עכשיו מאות מיילים, עובר על תגובותיכם ופותח עשרות פריטי דואר. עדכוני האתר יתחדשו בקרוב עם כמה בשורות נחמדות, מבצע מפתיע לבחירת שם עברי לסרט הוליוודי ושלל עדכונים נמרצים מרחבי העולם.

עד אז, השלימו מה שאולי החמצתם.
איתן מעדכן מפסטיבל ונציה שנפתח שלשום. כאן וכאן.
מי הוא סטיב בארון, מגדולי ומחלוצי במאי הווידיאו-קליפ בתחילת שנות השמונים?
איך נראו נתוני הקופה של קיץ 2007 בהשוואה לתחזיות שלי בסתיו 2006?
מה חשבתי על "חופשת קיץ"? ומה חשבו קוראיי על הסרט?
האם אתם מחפשים עבודה בחברת הפצה גדולה?
ואם גם אתם נחים קצת מעונת המלפפונים, האם כבר שמתם לכם באייפוד בפול ווליום את מיקס האייטיז החמוד שלי?

רטרוספקטיבה לסטיב בארון
Steve Barron's video retrospective

אחרי ההצלחה למחווה שלי לאנטון קורביין, חשבתי שהגיע הזמן לעשות כבוד לאחד מבמאי הקליפים הגדולים הראשונים של עידן אם.טי.וי: סטיב בארון. נזכרתי בו כשערכתי את המיקס-טייפ האייטיזי מלפני שלושה ימים. נזכרתי שהיו ימים, לפני שספייק ג'ונז ומישל גונדרי ומייקל ביי ודיוויד פינצ'ר עשו את המהפכות שלהם, שכל קליפ שראיתי, לכל שיר שאהבתי, היה שייך לבארון. הקליפים הראשונים שלו הצטיינו בכך שהם בכלל היו קיימים: בימים הראשונים של שנות השמונים הוא פשוט ביים את הקליפים לשירים הכי טובים. אני מלנקק אליהם ולא מצרף לאתר כי למרות שהשירים ראויים והקליפים זכורים, אין בהם ערך קולנועי/אמנותי שמחזיק מעמד עד היום, והצפייה בהם מענגת בעיקר בגלל הנוסטלגיה:
להמשך הקריאה…

אני לוקח לי שלושה ימים של הילוך נמוך כדי להתאושש מהקיץ. היום אין לי מדור ב"פנאי פלוס" וביום שישי אעדר מפינת הקולנוע בתוכנית הבוקר של קשת. עד שבת אהיה עסוק יותר בתרגולי השחייה של הבת הגדולה מאשר בעדכוני אינטרנט ובלוג. הפוסטים ימשיכו לעלות – צפו לרטרוספקטיבת וידיאו-קליפים חדשה מחר – אבל אני עשוי לפספס כמה כותרות.
כך שהמושכות עוברות לידיים שלכם.
נתקלתם בידיעה שחייבים לקרוא? לנקקו אליה והרחיבו בתגובות, ואני אקפיץ את הדברים המוצלחים לפוסט.
מי שיוצא לדרך לפסטיבלי הסתיו – ונציה וטלורייד – שיעדכן מה קורה שם ומה הוא רואה. וגם את זה אעביר לפוסט.
ומי שרואה דברים ראויים בקולנוע, שיעביר הלאה.
אני ממשיך להסתובב כאן, אעלה כמה טקסטים מהארכיון, אנסה לעדכן אם קורה משהו דחוף. אבל פרט לזה, אני מפקיר את הבלוג ב-48 השעות הקרובות לידיים שלכם. טפלו בו היטב.
ביום ראשון בבוקר כולם מתייצבים כאן בחזרה. יהיה כבר ספטמבר.

בספטמבר 2006 כתבתי מדור פילר ל"פנאי פלוס" שהיה מיועד לסוכות – תמיד באיזורי החגים צריכים להכין מדורים מראש בגלל כל הסגירות המוקדמות. החלטתי להקדים את כולם, כולל את המגזינים האמריקאיים, ולפרסם כבר באוקטובר פריוויו נבואי לקיץ 2007. ולא סתם פריוויו: ניסיתי לנחש כמה כסף יכניס כל סרט. היתה תקופה שכך נראה פריוויו הקיץ של "פרמייר", שהתפרסם מדי אפריל, ואפילו הם הפסיקו את זה כי הם גילו את מה שכל מנהל אולפן יודע: שפשוט אי אפשר לנבא כמה כל סרט יכניס. אבל אותי זה שיעשע, ההימור הזה. עד כדי כך שכשבסוכות כתבתי לבסוף מדור שוטף והזזתי את פרסום הפריוויו הזה לסוף השנה, חודשיים אחר כך, סירבתי לתקן את תחזיותיי. למרות שהתחילו להתברר סיפורי אימים על "מבול של צרות", למשל. בגלל שזה ניחוש ולא מדע, אמרתי לעצמי, אצמד לניחוש המקורי שלי.

עונת הקיץ ההוליוודית מסתיימת ביום שישי, כשמתחיל סוף השבוע הארוך של לייבור דיי, המציין את תחילת עונת הסתיו והחזרה ללימודים. ביום ראשון הצליח קיץ 2007 לשבור את השיא של קיץ 2004 בהכנסות והיה לקיץ הראשון בכל הזמנים שהניב הכנסות של מעל ארבעה מיליארד דולר. כמו שצפיתי זה היה קיץ לוהט בקופות (טוב, לא חוכמה, כולם ידעו לצפות את זה) אבל משעשע אותי לפרסם כעת שוב את התחזית ההיא, להשוות מה ידעתי על הסרטים לפני הצפייה עם מה שאני יודע עליהם אחרי הצפייה ולראות מה ההבדל בין התחזית למציאות. הנה הטקסט המקורי, בסוף כל פסקה הוספתי באות מודגשת את הנתונים הסופיים והאמיתיים של כל סרט.

להמשך הקריאה…

בעקבות בקשת כמה קוראים, הנה עוד שתי אפשרויות להאזנה למיקס-טייפ מהבוקר:

1. נגן הפלאש הבא, שינגן לכם את השירים ברצף, או יאפשר לכם לדלג ישר לשירים שאתם אוהבים.

2. הורדת השירים, כולם או רק אלה שאתם אוהבים, והטענתם באופן יחידני בנגן ה-MP3 המועדף עליכם. מכאן.

3. הגרסה מהבוקר, האזנה לקובץ הערוך ברצף או הורדה שלו:

אוקיי, הקיץ הזה הכניע אותי. עד עכשיו חשבתי שהכל די חינני – הרחובות הריקים מאדם (לאן כולם נסעו?), ריבוי הצרפתית באוויר (היה טרנספר בצרפת שלא דווח עליו?), כתיבת המדורים והבלוג כששתי ילדות בחופשה מנסות למשוך את תשומת ליבי (כבר כילד ידעתי שהחופש הגדול הוא קללה), התנועה הדלילה במסדרונות הבלוג (לאן כולם נסעו??), ובעיקר התחושה ששום דבר משמעותי לא קורה כרגע בעולם הקולנוע.
אז חזרתי אחורה בזמן, ודליתי תריסר משירי הגל החדש-סינתיפופ שהכי אהבתי באיזור 1980-1982 וערכתי מיקסטייפ חלומי. הכל כאן מסונתז, מעובד, מתוכנת, הכל עם סינתיסייזרים עתיקים, אבל באופן משונה רוב השירים נוגעים ללב, עוסקים באהבות נכזבות, עולם מתפורר. הצליל מדע בדיוני, התכנים רומנטיים. כנערון בתחילת שנות השמונים הייתי מאוהב בשירים האלה, אבל במקביל האזנתי לסדרת המיקסטייפים של יואב קוטנר על הביטלס, "מסע הקסם המיסתורי". אז עכשיו תורי לנוסטלגיה בת 20, וזה אם תרצו "מסע הקסם האלקטרוני" שלי.

54 דקות. 12 שירים. רובם שירים מוכרים, אבל בכוונה לא בחרתי את השיר הכי מוכר של הלהקה, אלא שהיה הלהיט השני הכי גדול של אותו מבצע באותה תקופה. וממילא חיבבתי יותר את הלהיטים הקטנים יותר מאשר את הגדולים יותר.
הליגה האנושית? לקחתי את "Being Boiled" ולא את "Don't You Want Me". אני זוכר כששמעתי את "Being Boiled" לראשונה, לא שמעתי מעולם שיר שנשמע ככה (ואני משוכנע שהמאפר-שהפך-זמר סטיב סטריינג' גנב ממנו כשהוציא את "פייד טו גריי" של ההרכב שלו, ויסאז'; אם מיומנויות המיקסוס שלי היו טובות יותר הייתי מוכיח את זה במאש-אפ ראוי).
אולטרווקס? לא "וינה" המוכר, אלא "White China", שהיה גם הוא להיט ענק אבל נשכח במרוצת השנים.
תמרונים תזמורתיים בחשיכה (הימים ימי רשת ג', כל שמות הלהקות תורגמו למשעי), או OMD בקיצור? לא "אנולה גיי" שעדיין מנוגן בגלגל"צ אלא "מזכרת" המושלם מהאלבום הנפלא שבא אחריו, "אדריכלות ומוסר".
קים וויילד? לא "הילדים באמריקה" הסופר-פופולרי, אלא "מראה מהגשר" המרגש יותר. וכך הלאה.

הנה רשימת הרצועות (כוכבית, *, מסמלת שיר שהעדפתי לשים את גרסת המקסי-סינגל "12 שלו):

01- Human League – Being Boiled*
02 – OMD – Souvenir
03 – Godley and Creme – Under your thumb
04 – Kim Wilde – View From A Bridge
05 – Depeche Mode – See You*
06 – Ultravox – White China
07 – Heaven 17 – Let Me Go
08 – Yazoo – Nobody's Diary*
09 – Visage – Mind Of A Toy
10 – Landscape – Einstein a Go Go
11 – Gary Numan – Are 'Friends' Electric
12 – Talk Talk – The Last Time

מי שרוצה להוריד את הקובץ (50 מגה גודלו) ולשמוע בנגן ה-MP3 שלו, הנה הלינק להורדה.
ואולי אמשיך עם מיקס אייטיזי נוסף. לא אלקטרוני, אלא יותר רוק, תופים ושטויות. אדם והנמלים מצד אחד ושירי ההיתולים המקסימים של ניל וג'ו דולצ'ה מאידך. אתם תכריעו על פי התגובות.
ולאיזה להיט אייטיז אלקטרוני אתם הכי מתגעגעים?

בשורה מפתיעה ומסקרנת ממשרדו של עלי ג'פאר, המסקר את הקולנוע המזרח תיכוני לעיתון ההוליוודי "וראייטי": בערך בעוד שבועיים תתחיל מערכת העיתון להוציא לאור מוסף שבועי שיעסוק באיזור, עם דגש על הקולנוע הישראלי. המוספון הזה יהיה נגיש לקריאה באתר של "וראייטי" או כניוזלטר הנשלח לתיבות האימייל, אבל לא יופיע בשלב זה בדפוס. הבשורה הזאת מעידה על כך שגם ב"וראייטי" שמו לב שמשהו קורה בצד הזה של העולם שראוי לסיקור ממוקד ושוטף, קודם כל עבור הקהילה עצמה.

========

ביום שישי נכתב ב"דה מרקר", בטור המחייכים של השבוע, שסך ההכנסות מסרטי הקיץ שברו שיא ועברו את 4 מיליארד הדולר. יכולת החיזוי שלהם מרשימה. השיא הזה נשבר היום. בפעם הראשונה בתולדות הוליווד חצו הכנסות הסרטים בארבעת החודשים שבין 1 במאי ועד 1 בספטמבר את רף ארבעת מיליארד הדולר, ובכך נשבר השיא הקופתי של 2004. ניקי פינק מדווחת, ומוסיפה טבלה של עשרת הסרטים הקופתיים של הקיץ:

via deadlinehollywooddaily.com

======

רגע של פרסום עצמי: סופי מרסו תגיע לפסטיבל חיפה. "הארץ" דיווח על זה היום. "וויינט" דיווחו ביום שישי. אני בישרתי על זה כבר בשבת לפני שבועיים. כאן לרוב אני מוסיף עקיצה לכיוון הכתבים שמחכים לקומוניקטים מיחצנים במקום לקרוא מה שקורה מתחת לאף שלהם, אבל הפעם אוותר.

========

ועוד פרסום ראשון שלי: סרט הפשע הישראלי העצמאי "מפטיר" יתחרה במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה. אחרי "ימים קפואים" ו"חופשת קיץ", פסטיבל חיפה ממשיך למצב את עצמו כפסטיבל שמסכים לתמוך בקולנוע ישראלי עצמאי, גם ללא עותק פילם (שהוא תנאי להתקבל לתחרות וולג'ין בירושלים). אני בקונפליקט לגבי התקנה הזאת: מצד אחד אני מסכים עם רוב הפסטיבלים בעולם שסרט עלילתי מסחרי באורך מלא צריך להיות מוקרן אך ורק בעותק פילם או בעותק היי-דפינישן, מצד שני קשה להתכחש לרצף התגליות של פסטיבל חיפה, שהזניק את הסרטים האלה להצלחות בינלאומיות והאמין בהם ראשון.

========

אני מוסיף את "מפטיר" לרשימת הסרטים המוכנים להקרנה שייצאו במהלך תשס"ח. ומצרף לשם גם את "סיפור גדול" של שרון מימון וארז תדמור, שמתחיל את צילומיו ב-28 בנובמבר.

========

"קונטרול" של אנטון קורביין זכה בשני פרסים בפסטיבל אדינבורו – פרס הסרט הבריטי הטוב ביותר ופרס השחקן (סם ריילי). זה סתם תירוץ בשבילי לחזור ולהזכיר כמה אהבתי את הסרט הזה אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים.

=========

דבורית שרגל מדווחת בבלוגה שאתמול (שבת) בהצגה יומית של "חופשת קיץ" בקולנוע לב האולם היה מלא עד אפס מקום.

=========

בגלל שקריאה בעיתון "העיר" כרוכה אצלי במידה לא מבוטלת של כאב לב, מהזן המקצועי-ז'ורנליסטי, אני לרוב דוחה את הדפדוף בגיליון עד שכבר לא נותר לי מה לקרוא (אני קורא את "הארץ נדל"ן" לפני שאני מגיע ל"העיר"), וכך רק היום קראתי על מנוי הסינמטק שהתפרע בכניסה לאולם אחרי שהקרנה במסגרת הפסטיבל הברזילאי התארכה וגרמה לאיחור בהקרנה שאחריה. מצד אחד, האיחורים בסינמטק כה תכופים, כה רבים וכה בלתי נסבלים שזה ממש נס שזה לא קרה עד עכשיו. אבל בעיקר לא יכולתי שלא לתהות: האם המנוי המתנפל הזה אינו אותו האיש שמופיע גם כאן בתגובות תחת הכינויים "ידיד הבלוג"/"סתום בלחיצה"/"חתום למחיקה"/"גילעד" ושצץ בבלוגים אחרים תחת שמות כמו "קלישאי" ו"עוכר שמחות". נשמע אותו פרופיל: הסינפיל הטפיל המרעיל המפיל.

===========

היעדרו של אהרון קשלס מ"וויינט" מתחיל להיות מורגש. את משבצת מבקר-הסרטים-שדובדבני-לא-רוצה-לראות מאייש עכשיו ארז דבורה, מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אלא שהביקורת שלו על "הדייט שתקע אותי" קצת בלתי נסבלת. לא זו בלבד שהמבקר מצליח להתייחס לסרט ללא הומור, או לקרוא לבמאי ג'וד במקום ג'אד, או לכתוב שהרולד ראמיס ביים את "בית החיות" (ראמיס רק כתב, ג'ון לנדיס ביים), הוא גם כותב דבר הבל בפסקה האחרונה. אני לא יודע אם לדבורה יש ילדים או אין, אבל סצינת הלידה ב"הדייט" מצמררת בריאליזם מהפך הקרביים שלה. אכן, אני מסכים, שסוף הסרט שמרני וקונפורמי במסריו, אבל לא בייצוגיו. הסצינה הזאת הדהימה את הנשים באיזורי.

כתבי הבידור והקולנוע עוסקים בזמן האחרון גם בדיווחי פלילים. הנה מקבץ לא נעים מהיום-יומיים האחרונים (תייקו תחת: עונת המלפפונים):

– הבמאי ג'ון סינגלטון דרס למוות בשישי בבוקר הולכת רגל בת 57 שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה. זה קרה בלוס אנג'לס, סינגלטון, שביים את "2 מהיר, 2 עצבני", נהג ב-4X4 של לקסוס. מדיווח המשטרה נשמע כאילו האשמה בתאונה היא הולכת הרגל שקפצה מול המכונית. הבמאי היה ללא השפעת סמים או אלכוהול. ולשוטר שאחראי על החקירה קוראים ג'ייסון לי.
– בתחילת אוגוסט נשדדה סוויטה במלון סוהו גרנד בניו יורק בה שהתה קירסטן דאנסט. הגנב לקח תיק יד ששווה 13 אלף דולר, 2,500 דולר במזומן, שתי מצלמות דיגיטליות, כרטיסי אשראי ואייפוד. הגנב תועד במלמת הבטחון במלון ונלכד. כעת מתנהל משפטו.
– ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו", נשדד השבוע ברחוב ברומא בסמוך למשרדו. שני אנשים ניגשו אליו, האחד הכה אותו בראשו ואז הם לקחו ממנו את הארנק, הטלפון הנייד והשעון. טורנטורה הגיע לבית החולים שם עבר בדיקת CT לוודא שלא נגרם נזק מוחי.
– ביל מוריי נעצר בשטוקהולם אחרי ששוטרים הבחינו בו נוהג שיכור בקלנועית של מגרשי גולף. למרות שהודה שהוא שתוי, הוא סרב לבדיקת נשימה והעדיף בדיקת דם. מוריי מוכר כמי שמעדיף לשחק גולף מאשר לשחק בסרטים מאז שיחק ב"מהומה במועדון" לפני 25 שנה. הוא הוזמן לטורניר גולף בשבדיה. הוא שוחרר בערבות וכנראה כבר שב לאמריקה. אם יימצא שאחוז האלכוהול בדם שלו היה גבוה מהמותר הוא יועמד לדין.
– גם היילי ג'ואל אוסמנט נעצר כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול וסמים, והואשם גם באחזקת מריחואנה. הם גדלים כל כך מהר.

עמיתיי מתעלפים מ"חופשת קיץ". לא חושב שנתקלתי בכזה דבר מימיי. דובדבני. קליין. שניצר (בביקורת מצוינת).
ואכן, מדובר בסרט בכורה מרשים מאוד. לכן כשאורי קליין כותב "זו יצירה שלמה ובשלה של אמן אמיתי" אני מהסס לגבי ה"שלמה ובשלה", אבל מסכים לחלוטין עם האבחנה שדוד וולך הוא "אמן אמיתי". צריך להיות קצת חרדי כדי להיות אמן אמיתי, להמיר אובססיה אחת בשנייה.
אבל הטקסט הכי משכנע של סוף השבוע הוא דווקא המונולג של וולך עצמו לאלון הדר ב"מוסף הארץ". לרגעים זה גולש ללהג בלתי מובן, אבל לרוב זה טקסט של איש יצירתי, גועש המחפש תשובות ומצא את הקולנוע ככלי להתנסח בו. ההשפעות של ברגמן, דרייר וקישלובסקי מורגשות, וראויות להערכה, אבל וולך איננו ברגמן או קישלובסקי עדיין. כך שאני נוטה לומר לעמיתיי "תרגיעו". ייתכן שלוולך מסתתרת יצירת מופת בשרוול, אבל "חופשת קיץ" היא עדיין רק טיוטה, מרשימה מאוד, בדרך לשם.
את הביקורת שלי על הסרט, המובאת כאן בגרסה ארוכה יותר מזו שנדחסה לדפי הדפוס ב"פנאי פלוס", אני מציע לקרוא רק למי שכבר ראה את הסרט. המחמירים יגידו שהיא עמוסה ספוילרים. אלא שבסרט, שמתחיל מהסוף ואז עובר אחורה בזמן, אין איזשהו סוד שנחשף בסופו ושאני מגלה. ובכל זאת, מי שרוצה לראות את הסרט – והוא אכן ראוי לצפייה – שיילך ואז יבוא להתווכח איתי כאן.

"חופשת קיץ" הוא סרט בכורה קטנטן ומרשים שזועק "אין אלוהים", ואז מוכיח שיש

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.8.07

"חופשת קיץ", יצירת הבכורה של דוד וולך, הוא סרט קטן, שנולד כדרמת טלוויזיה לפני שהורחב לסרט באורך מלא. יש בו ציר עלילתי אחד, שלוש דמויות ואין בו עלילות משנה. מצד אחד זה יוצר תחושה של דלות, של חוסר פיתוח. אבל מצד שני דווקא הצמצום יוצר איזושהי צלילות. יש משהו מרוכז ומדויק בסרט הזה.
צפיתי ב"חופשת קיץ" פעמיים. בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה לפני כשנה, לשם הגיע כשהוא עדיין מוקרן מקלטת וידיאו. אחרי שזכה לציון לשבח כיצירת ביכורים בפסטיבל הוא הודפס בעותק פילם, הוקרן בפסטיבל טרייבקה בניו יורק וזכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר. כעת, רגע לפני עלייתו להקרנות מסחריות בארץ (ורגע אחרי שהפתיע רבים והתברג לחמישיית הסרטים המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע) צפיתי בו שוב. והסרט הזה, עלי לציון בהתפעלות מהולה בתסכול, הוא סרט בכורה בוסרי, אבל עם רגעים מרשימים מאוד. ובעיקר, הוא סרט שכדאי לשים לב אליו. הוא עושה עבודה טובה בתרגום רעיונותיו לצורה ולאימג'ים, אלא שהוא כושל פה ושם בהחלטות בעייתיות, כמו גם בסתירות פנימיות. זה סרט פולמוסי, שבבסיסו זעקת מחאה, או קריאה לעזרה, אך לעיתים נדמה שהמסר של היוצר משתלט על הדרמה.
על כל דבר משובח בסרט יש רגע מאכזב. אולי לכן קל להתמיד לסרט את המילה "בוסרי". הוא חושף פוטנציאל מרשים, אך כזה שלא תמיד מצליח להיות ממוקד ומלוטש. הנה, לדוגמה, שתי הסצינות הראשונות בסרט. השוט הראשון: תקריב על פניו של אסי דיין, אותו די קשה לזהות בתחילה מתחת לזקן העבות של הדמות אותה הוא מגלם: רב ליטאי מחמיר וקפדן. המצלמה מסתתרת מאחורי ערימות ספרי הקודש על שולחנו, מציצה בו כמבין חרכי ירי. והרב פורץ בבכי. אלא שהבכי הזה, ברגע הזה של הסרט לפני שאנחנו מכירים את הדמות, וגם באופן בו הוא מבוצע, יוצר תחושה של אי נוחות. אני בספק אם מריל סטריפ היתה יכולה לפרוץ בבכי בשוט רצוף אחד ובכזה קלוז אפ, כך שהמטלה שדרש הבמאי מהשחקן שלו היתה די אימתנית. משהו בסצינה הזאת נראה צורם, משוחק, לא נעים. הסצינה הבאה: הרב, עשתונותיו חזרו אליו, עולה לשאת תפילה מול קהלו בבית הכנסת. האולם מלא, אבל כסא אחד ריק. להמשך הקריאה…