באיחור בלתי אלגנטי ראיתי השבוע את הסרט התיעודי המצוין "מלון 9 כוכבים", שכבר זכה ביולי בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים (הסרט מוצג בסופי שבוע בסינמטק תל אביב). מעבר לדיוקן האנושי המרתק, של עובדי הבניין הפלסטיניים המסתננים לשטחי הקו הירוק כדי לעבוד באופן בלתי חוקי בבניית העיר מודיעין, הסרט מצליח לתאר, באופן ויזואלי כמעט לחלוטין, שני נראטיבים נוספים ומרשימים מאוד.

מבחינה ויזואלית, הסרט – עם הדימויים היפהפיים שלו – הזכיר לי באופן הכי אסוציאטיבי את "הר ברוקבק" של אנג לי. פיסת אדמת הפרא הזאת, שטח ההפקר הבלתי מיושב האחרון שמפריד את איזור שפלת המרכז, בואכה הרי ירושלים, ואת שטחי הרשות הפלסטינית, נראה כמו אותו הר בווייאומינג בו חוקי האדם אינם חלים עוד. ועל גבעת הטרשים המוריקה בפאתי מודיעין מוקם מחנה ארעי של גברים העובדים שם באופן עונתי וחיים על זמן שאול. אני מנטרל את האספקט ההומואי של "הר ברוקבק", שאינו רלוונטי כלל ל"מלון 9 כוכבים", ומתייחס רק לאספקט הפיקטוריאלי, של פועלי דחק רדופים המתיישבים באמצע שומקום, ומחפשים שם משמעות לקיומם. הסצינות בהן מנסים הפועלים להסתנן לישראל אחרי ימי גשם כשנחל פסטורלי הופך לנהר גועש, או כשהם תקועים בקרטוניהם ימים שלמים בגלל הגשמים המונעים את עבודות הבנייה, הסרט קיבל צביון של מערבון מקומי. במקום העברת הבקר משטח מרעה אחד לשני, כאן הם נודדים בין הבית הקבוע שלהם לבית הארעי, בו עליהם לבנות בית קבוע לאחרים, כדי לממן חיים בסיסיים למשפחתם.

ומבחינה ויזואלית, הסרט מתאר נראטיב נוסף, פוליטי לא פחות: זו העלילה האקולוגית הסמויה, הבלתי מדוברת, אבל שנחשפת בכל פריים ופריים. הפועלים שגרים באותו "מלון 9 כוכבים", שעשוי מקרטונים ופחונים, רואים את הבטון סוגר עליהם, מצמצם את אפשרויות המחייה שלהם. חומת ההפרדה הולכת ונבנית מצד אחד, וככל שבנייתה מתקרבת לסופה כך הפועלים סופרים לאחור את הזמן שנותר להם להמשיך לעבוד כמסתננים. ומהצד השני, העיר מודיעין הולכת ונבנית, הולכת ומושלמת. למרבה האירוניה, הפלסטיניים עוזרים בבנייתה של העיר שמכרסמת לתוך שטחי הרשות, מלאימה באופן פיראטי שטחי מחלוקת שעדיין אמורים להיות חלק ממשא ומתן מדיני, אבל עבור פועלי הבניין, מחשבות על שחרור שטחים הן לוקסוס, הם עסוקים בפרנסת משפחתם. הם נוברים בפחי האשפה של החברה הישראלית ומוצאים בה לא רק את קיומם, אלא גם את המותרות שלהם. זו לא רק מטאפורה מעולה, אלא גם סצינה משובחת בסרט, שהזכירה לי רגעים מ"המלקטים ואני" הנהדר של אנייס ורדה. הפועלים מוצאים בפחי האשפה הישראליים – שיש להם חוקיות עונתית, מתברר – צעצועים לילדים, מחשב למשפחה, ושאר פריטים שהושלכו על ידי בעלי האמצעים ונאספו על ידי אלה החיים בחוסר. אין אף אחד מתושבי מודיעין המופיע בסרט, אבל דיוקנה המשתמע של הבורגנות הישראלית העיוורת, החיה עם הגב לקונפליקטים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואקולוגיים, הוא מההישגים המרשימים ביותר של סרטו של עידו הר (עידו הר ברוקבק?).

במהלך הצפייה בסרט היו בו כמה תמונות שנחרתו בראשי. תמונות המתארות את הנוף של חבל מודיעין כפי שהוא הולך וננגס על ידי מפלצות הבנייה המכאניות, נוף שהולך ונאכל על ידי העיר המתוכננת של משה ספדיה. הקומפוזיציות של מצלמתו של הר, שגם צילם בעצמו את הסרט, הופכות את "מלון 9 כוכבים" לא רק לסרט נוגע ללב על אנשים הנלחמים על קיומם, אלא על סוג אחר לגמרי של כיבוש. כיבוש האדמה על ידי הבטון.

חזרתי לסרט לצפייה שנייה וליקטתי מתוכו עשרה פריימים שפשוט היו נפלאים בעיני, וסיפרו באופן ויזואלי לחלוטין את הסיפור האילם של הסרט הזה, על תהליך אורבני בלתי הפיך. (אחרי הקפיצה: גלריית הפריימים מתוך "מלון 9 כוכבים").

continue reading…

ובקישור ישיר לכל ענייני מרטין סקורסזי:

השבוע יצא "השתולים" בדי.וי.די ויצא גם דיסק אוסף של אן מוריסון שנקרא "At the Movies". את הקטע הבא אתם מוזמנים לקרוא בזמן שמתנגן ברקע השיר הבא: הגרסה החיה שהקליטו ואן מוריסון ורוג'ר ווטרס ב-1990 ל"Comfortably Numb" (מתוך "החומה" במקור). השיר הזה הופיע ב"השתולים" וחותם את האוסף החדש של ואן מוריסון.

com_numb.mp3

נדמה שואן מוריסון עשה כסף לא רע ממכירת שיריו לפסקולי סרטים. והוא חב את זה כנראה לסקורסזי. הוא התגלה על ידי הוליווד כשהופיע במופע הפרידה של הבאנד, שתועד בסרט של סקורסזי "הוואלס האחרון". סקורסזי מאז עשה שימוש בשיריו גם ב"מלך הקומדיה" וב"לגעת במוות". ניסיתי להיזכר בכמה סרטים שמעתי את "Brown Eyed Girl" שלו (חוץ מ"נולד בארבעה ביולי") ולא הצלחתי. אבל אני בטוח שהשיר הזה איכלס לא מעט סרטים וטריילרים. אגב, מישהו מכיר אתר אינטרנט מקיף בו אפשר לבדוק באיזה סרטים הופיע שיר מסוים? די התאכזבתי שבחוברת המצורפת לדיסק של ואן מוריסון אין רשימה מלאה של כל הסרטים בהם שמעתי, למשל, את "גלוריה" ואת "Someone Like You" (שיר שנתן את שמו לקומדיה רומנטית עם אשלי ג'אד ויו ג'קמן ואז הופיע גם ב"יומנה של דרידג'ט ג'ונס"). ה-IMDB מזכיר ששיריו הופיעו גם ב"משפחת טננבאום", "נערי הכרך", "הכי טוב שיש", "קצין וג'נטלמן" ו"זאב אמריקאי בלונדון", אבל אני משוכנע שהרשימה ארוכה בהרבה.

בועז ואיילת וכל מי שנמאס לו מהאוסקרים: עוד פוסט אחרון ודי. חכו כמה דקות ותכף יעלה פוסט בול בשבילכם. משהו דליקטס.

רפרפתי פעם נוספת במשדר. הנאום של פורסט וויטאקר היה נהדר. גיליתי בשידור מהשטיח האדום שהוא העלה כ-25 קילו כדי לגלם את אידי אמין. באמת התפלאתי איך מימדיו השתנו כל כך בין הקליפ מהסרט ובין המראה שלו בטקס. העייפות פוגעת בריכוז ובהגיון.

גם בכתבה אתמול ב"סדר עולמי" (אחריה אני הופעתי, באופן סהרורי, מנומנם ולא קוהרנטי) וגם בסיכום של אורי קליין הבוקר ב"הארץ" תואר הטקס כנטול הפתעות. סליחה?! נכון: מירן, וויטאקר וסקורסזי היו בהתאם לציפיות. אבל אלן ארקין הדהים כשלקח לאדי מרפי אוסקר שהיה לכאורה מבוטח לו. "תזיזו ת'רגליים" התגנב מאחורי הזוכה הצפוי, "מכוניות". "חיים של אחרים" גבר על "המבוך של פאן". השיר מ"אמת מטרידה" גבר על שלושה שירים מ"נערות החלומות". הצילום של "המבוך של פאן" ניצח את הצילום של "הילדים של מחר", שהיה אמור להיות זוכה ודאי סגור ונעול (שלא לומר הישג היסטורי, ואחד ממפעלות הצילום הגדולות בתולדות הקולנוע). ואפילו שתי הקטגוריות שהיו אמורות להיות מובטחות ל"נערות החלומות" – תלבושות ותפאורה – נמסרו לסרטים אחרים. וזה בטקס בלי הפתעות. מה שכן, בגלל האווירה הנינוחה של אלן דג'נרס והאורך הבלתי אפשרי של הטקס, רגעי ההפתעה לא הובלטו מספיק בטקס. ההפתעה היתה שמורה רק למי שעקב אחר התחזיות וידע שהפייבוריט היה בכלל אחר.

הרייטינג של האוסקר השנה באמריקה היה טוב יותר מהשנה שעברה, אך טוב פחות מהטקס מלפני שנתיים. אלן דג'נרס הביאה יותר מ-39 מיליון צופים. ג'ון סטיוארט הביא כ-38 מיליון צופים. כריס רוק לפני שנתיים הביא כ-41 מיליון צופים.

ואיך היה הרייטינג של האוסקר באתר הזה? פשוט אושר צרוף. בסוף 2006 עמד הממוצע היומי שלי על כ-2000 יוניקים. במהלך ינואר עשיתי מאמץ לשבור את רף ה-2500 יוניקים ביום. הצלחתי. בפברואר התייצבתי על ממוצע של 2500 ליום. ביום ראשון נשבר שיא חדש: 3077 יוניקים נכנסו. הייתי מאושר. אבל יום שני כבר היה דרמטי יותר: 4218 יוניקים. לשם השוואה: בלייב בלוגינג הראשון לפני שנה, חודש אחרי השקת הבלוג, היו לי 1200 יוניקים, וזו היתה אז הפעם הראשונה שעברתי את אלף הקוראים ביום אחד.
ואגב, הקפיצה הגדולה נמצאת לא ביוניקים אלא בדפים הנצפים: בגלל ריבוי הריפרוש במהלך הטקס כמות הדפים הנצפים ביום שני היתה 22,482. יותר מפי שניים מהממוצע היומי.
אז קודם כל, ובגלל האספקט האישי של המדיום הבלוגי, אני לא יכול שלא להגיד תודה לכל מי שביקר אתמול. בין אם אתם ותיקים שנכנסתם כדי לראות האם עננת האוסקר כבר חלפה מעל האתר, או חדשים שרק שמעו על הבלוג בימים האחרונים, אני שמח שבאתם לבקר ומקווה שתתמידו. אולי בשנה הבאה, אם אצליח מבחינת חלוקת משאבי זמן, אקים בתחילת השנה בלוג נוסף שיוקדש כולו רק לאוסקרים לטובת אלה שהנושא לא מעניין אותם. מצד שני: זה המונדיאל שלי, הסופר-בול שלי, הקנטאקי דרבי, אליפות אירופה בכדורסל, גביע האלופות. אין שום תחום ספורט שמעניין אותי ושאני עוקב אחריו, והאוסקר מהבחינה הזאת הוא המפלט שלי בחיפוש אחר תחרויות ופרשנות ספורטיבית, גם אם בדיעבד דברי הפרשנות בסופו של דבר נראים ריקים מתוכן משמעותי. יש בזה מידה מסוימת של אקשן, הומור, מתח. והיי, זה די מהנה. אותי לפחות.

ואגב, אני גם ממש לא מסכים עם אלה שטוענים שהאוסקר הוא פרס חסר חשיבות. האם "השתולים" הוא הסרט הטוב ביותר של 2006? לא. אבל אם בשנת 2026, כשתרצו להיזכר – או להתוודע, אם תהיו בני פחות מעשרים – למה שקרה בקולנוע בשנה שעברה, תגיעו גם לרשימת הזוכים באוסקר. ותיזכרו ב"השתולים". זה אולי לא סרטו החשוב ביותר של סקורסזי, אבל לפחות בארץ הוא היה אחד הסרטים שקהל גדול ומבוגר מאוד נהנה ממנו (זה הסרט השני אחרי "האיש שבפנים" שהכי הרבה אנשים השנה – מבוגרים, לא מהסוג שהולכים כל שני וחמישי לקולנוע – סיפרו לי כמה הם נהנו ממנו). ובסופו של דבר, רשימת הזוכים ראויה בהחלט. ג'ורג' מילר זכה באוסקר הראשון שלו. במאי נפלא. "המבוך של פאן" היה הזוכה השני הכי גדול של הטקס, וזה יהיה סרט שבהחלט עוד ידברו עליו גם בעוד 20 שנה. "מיס סאנשיין הקטנה" בהחלט יהפוך לקלאסיקה אמריקאית בת זמננו, הדבר הכי קרוב ל"אנני הול" שהיה באוסקרים בשלושים השנים האחרונות.
ובסופו של דבר, האוסקרים, כשמסתכלים עליהם עשרות שנים מאוחר יותר, נותנים תחושה של מה קרה באותה שנה. לא רק בקולנוע, בכלל. "רוקי" זכה על 1976. שנה שחורה לאוסקרים. סרט איום. אבל היו לצידו גם "רשת שידור" ו"נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא", ופתאום סיפורה של 1976 – גם בקולנוע, אבל גם באמריקה כולה – נהייה ברור יותר.

ומי שצועק "פחחחח" על כך שמבין כל סרטיו של סקורסזי הוא זכה דווקא על "השתולים", הרשו לי להזכיר לכם את סיפורו של ג'ורג' קיוקור. מדובר באחד הבמאים הדגולים של תור הזהב ההוליוודי. האם אתם זוכרים, סינפילים יקרים, בכמה אוסקרים זכה קיוקור ועל מה?
בתחילת 1965 היה ג'ורג' קיוקור בן 64. הוא היה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, אחרי שהפסיד בארבע הפעמים הקודמות. הבמאי הדגול של "סיפור פילדלפיה", "ארוחת ערב בשמונה" ו"נשים קטנות" (ומי שהיה אמור להיות הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח") זכה לבסוף באוסקר הראשון והיחיד שלו על המיוזיקל "גבירתי הנאווה". כיום זהו אחד מסרטיו המפורסמים והאהובים ביותר, אבל אז היו מבקרים שראו בכך עבודה מינורית, משנית, תעשייתית, של במאי דגול.
יום ראשון השבוע. מרטין סקורסזי עכשיו בן 64. הוא לא זכה באוסקר והוא מועמד על סרט שרבים רואים בו יצירה מינורית בהשוואה להישגי העבר. והוא זוכה. ההבדל היחיד בין סקורסזי וקיוקור מצוי במועמדות בודדה: קיוקור זכה במועמדותו החמישית, סקורסזי בשישית (טוב, וסקורסזי עושה סרטים גבריים ומדממים, וקיוקור עשה סרטי נשיים ומעודנים). במילים אחרות: בעוד 40 שנה לא יהיה לנו אכפת שסקורסזי זכה באוסקר על סרט פחות חשוב שלו – אם כי הוא מסתמן כסרטו הפופולרי ביותר עד כה – אלא תיזכר העובדה הברורה: לאחד הבמאים הכי דומיננטיים בקולנוע האמריקאי יש אוסקר ביד. ונראה לי שלסקורסזי עצמו – בהיותו סינפיל וחובב היסטוריה וטריוויה של הקולנוע – הנתון הזה היה חשוב.

ועד כאן סיקור אוסקר 2006

הנה, מתוך הגרסה הישראלית ל"נערות החלומות": במקום אדי מרפי ושלושת הסופרימז מאחוריו, מתי כספי ושלישיית שוקולד מנטה מסטיק. שימו לב למגפי הפלטפורמה שלהן.
ולמרות שההקלטה והמיקס איומים, מדובר בשיר הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים, ושיר "בוקר טוב" מעורר ומשובח

השידור החי נגמר. הטקס היה מאופק, אבל היו בו כמה הפתעות די מרעישות. הוא התחיל ב-3:30 שעון ישראל והסתיים ב-7:23 בבוקר. ארבע שעות פחות שבע דקות. ודחסתי לכם את כל ל-2400 מילים ועוד 444 טוקבקים. כנסו לקרוא מה קרה, דקה אחר דקה.

continue reading…

זהו זה. חידון האוסקרים סגור. 220 טפסים תקניים מולאו. תודה לכולם וסליחה על הבאגים. שנה הבאה יהיה יותר טוב.

ג'פרי וולס שינה הערב את ההימור שלו: עכשיו הוא מהמר על "מיס סאנשיין הקטנה" כזוכה בפרס הסרט. כמוני.
אן תומפסון מ"הוליווד ריפורטר" גם מעדכנת את הימוריה ברגע האחרון. גם היא הולכת על "מיס סאנשיין הקטנה". אגב, תומפסון השתתפה בהימורי האוסקרים שלי. נראה מי מאיתנו יוציא יותר ניחושים נכונים. מה שבטוח: אם סקורסזי יפסיד, יש סיכוי שתמצאו את הבלוג של עבדכם מאוזכר מחר בהוליווד ריפורטר.

היום בתקשורת הישראלית – ערוץ 1, וויינט, נרג', וואלה: המון דיווחים על פרסי הראזי, אירוע זניח וקיקיוני שהוא הפקה של איש אחד. קצת דיווחים על פרי האנדיפנדנט ספיריט. אפס דיווחים על הסזאר.

תחזית האוסקר של אלברט גבאי במגזין התרבות של ערוץ 1, "זמן אוויר": ל"מיס סאנשיין הקטנה" אין סיכוי לזכות באוסקר כי אפילו הבמאי שלו לא מועמד. אני מקווה שעד שמונה בבוקר יתברר שבמשפט הזה יש לא טעות אחת, אלא שתיים.

חשבתי לישון קצת לפני הטקס אבל במקום זה אני רואה את "דחויי השטן" של רוב זומבי. אלוהים, איזה סרט מופרע וחולני. אני נהנה מכל רגע. נותן מובן חדש למושג "שטיח אדום".

בשנה הבאה אולי כבר אשקיע בחברת סטארט-אפ שתאפשר למנויי בלוגים לקבל השכמה טלפונית או סלולרית כשעולה פוסט חדש או רגע לפני תחילתו של אירוע לייב-בלוגינג. עד שזה יקרה, אתם צריכים לדאוג לעצמכם (1475 – שירות ההשכמה של בזק). הלילה, משלוש לפנות בוקר אהיה כאן. דיר בלאק אם אני לבד. חצי שעה אחר כך הטקס מתחיל.

ג'אסט מיי לאק. הממיר של יס בסלון הלך. טכנאי של החברה אמור להיות בדרך. הבהרתי למוקד השירות בטלפון "יש הלילה אוסקר! זה חייב להיות היום!".

למי שלא רוצה ללכת לישון, הנה דרך טובה להישאר ערים: לראות בדי.וי.די ברצף את "דרך ללא מוצא" ההונג קונגי ומיד אחריו את הרימייק שלו, "השתולים", שיצא השבוע בדי.וי.די. האופן בו סקורסזי ומונהאן לקחו את העלילה הסינית-בריטית ומיקמו אותה בעולם מאוד ספציפי של המאפיה האירית בבוסטון, תוך הידוק משמעויות חברתיות ופוליטיות לעלילה, הופכים את התסריט הזה למלאכת עיבוד מאוד מרשימה. לפחות בשני השליש הראשונים. השליש האחרון גם מתחיל למחזר את שיאיו של הסרט המקורי, וגם מוסיף טוויסט סופי ממש מיותר. הרג לי את הסרט.

הנה הימוריהם של כמה מבקרי קולנוע ישראליים, כפי שפורסמו ביום חמישי ב"עכבר העיר" ועלו היום לאתר "עכבר און-ליין". אני מאוד מוטרד מזה שגם דבורית שרגל וגם אני הימרנו על א.ג. איניאריטו כבמאי. דבורית היא חברה טובה ונהדרת, אבל נבואות אוסקר היא לא יודעת לעשות (ולזכותה ייאמר שלהבדיל ממני נראה שהיא גם ממש סובלת מפסטיבל ההימורים הזה). והמחשבה ששנינו מהמרים על אותו דבר גורמת לי לראות את כשלוני המדהד נוצץ באופק.
אויה, גם רותם דנון הולך על איניאריטו בהימוריו. מצד שני, אולי זה כבר מתחיל לרמז על משהו.

אגב, גם וויינט וגם וואלה מודיעים הבוקר שהם ילוו – כרגיל… – את הטקס בדיווח חי. הרשו לי להוסיף באינטרנטית צרופה: פחחחח. אף אחד מהם לא סיקר את האוסקרים בחי עד שאני התחלתי עם זה כאן לפני שנה. ופתאום זה הפך אצלם למסורת? ואתם יודעים איך זה יהיה שם, מין לוח תוצאות מתעדכן. יבש. את האקשן, הצחוקים והפרשנויות בזמן אמת תמצאו רק כאן. הלילה, משלוש עד שמונה בבוקר. תצטרפו כשתתעוררו, או שתבדקו כאן על הבוקר, לפני שאתם פותחים רדיו וחוטפים את הספוילרים בפנים.

עמנואל לוי מעדכן את הימוריו. הוא הולך על "השתולים". תזכורת: לוי, שלפני עידן בלוגרי הקולנוע היה מחזאי האוסקרים הבכירים והבודדים, היה הראשון שהצהיר בדצמבר 2004 ש"מיליון דולר בייבי" יזכה באוסקר.

משונה בעיניי שאנשי הקולנוע של וויינט לא מצליחים להבין למה "מיס סאנשיין הקטנה" ו"בוראט" ראויים לאוסקר על התסריטים שלהם. צפייה שניה ב"בוראט" מראה עד כמה הסרט הזה בנוי לתלפיות, הודות לעבודה מדויקת של תסריטאות ועריכה (אני חושב שהגיעה לו מועמדות על ערעכה). נכון, כוחו של הסרט באילתורים שלו. אבל הוא כל כך מדויק במבנה שלו, במהלכי הדמות, ובאופן שבו אלמנטים שנראים מאולתרים ורנדומליים לבסוף זוכים לפיי-אוף עלילתי שברור לכם שהוא היה חייב להיות מתוכנן ומתוסרט מראש. היכולת של הצוות להגיע מתוכננים לצילומים ולהתפרע באילתורים מהווה את כוחו של הסרט. ו"מיס סאנשיין"? קלישאות? לא. ז'אנק? כן. זהו תסריט ז'אנרי – או מולטי-ז'אנרי, למעשה – שבראש ובראשונה עובד מצוין: המבנה שלו מושלם והעליות והירידות, לקומדיה ולקומי-טראגיות, לוקחים אותו למקומות לאו דווקא צפויים. הוא לא גאוני, הוא לא פורץ דרך, אבל הוא חכם להפליא והוא גם מעיז להיות קצת יותר בוטה ומלנכולי ממה שסרטים אחרים מסוגו ניסו להיות.

מגי ג'ילנהול תציג בטקס הלילה את הזוכים בפרסים הטכניים. הפרסים בקטגוריות המדע והטכנולוגיה (סיי-טק) הוענקו ב-10 בפברואר באירוע שג'ילנהול הנחתה. ברוב המקרים מקבלים הזוכים תעודה או לוח מוזהב, ובמקרים בודדים גם פסלון. השנה זכו הממציאים והמפתחים של מצלמת אריפלקס קלת משקל, של מערכות שליטה מרחוק בצמצם ופוקוס, מפתחי תוכנות אפקטים ופוסט פרודקשן של ILM ומהנדסים ששידרגו מערכות לסריקה דיגיטלית של נגאטיבים לשימור ארכיוני. הנה רשימת הפרסים המלאה. והנה מאמר, שאחד מכם שלח לי באופן אנונימי (תודה), המסביר מהו הפיתוח של מעבדות דולבי עליו זכו השנה מהנדסיו בפרס מיוחד, המוותר על שימוש בחומרים מזיקים לסביבה (על בסיס כסף) כדי לפתח פסקול אופטי שהדפסתו ידידותית לסביבה.

ואגב, כדי לדעת כמה צלחות כיבוד להכין: כמה מכם מתכוון להגיע לפנות בוקר לבלוג להתעדכן, באופן מתמשך או רגעי, באוסקרים בשידור חי? אני סקרן. השאירו תגובה אם אתם באים.

"מיס סאנשיין הקטנה" זכה הרגע בפרס האינדיפינדנט ספיריט – המוענק לסרטים עצמאיים – כסרט הטוב ביותר. הוא זכה גם על הבימוי, תסריט הבכורה, שחקנית משנה ושחקן משנה. את פרסי המשחק הראשיים לקחו ריאן גוסלינג ושריקה אפס על "חצי נלסון". "המבוך של פאן" זכה על הצילום, "חיים של אחרים" זכה בפרס הסרט הזר ("המבוך של פאן" לא היה מועמד מולו). הנה רשימת הפרסים המלאה.
האם זה מנבא משהו לקראת הלילה באוסקרים? לא, ואולי אף להפך. ב-21 שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שסרט שזכה בפרס זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987, שנתו השנייה של הפרס, כש"פלאטון" זכה בשניהם. מאז זה לא קרה שנית.

=======

ולמי שער עכשיו: שידור אינטרנטי ישיר וראשון, המצולם ממצלמות סלולריות, של פרסי הראזי מתחיל בעוד עשר דקות (5:30) באתר של MSNBC ויימשך עד שמונה בבוקר. מי שצופה מוזמן לדווח. עדכון: "אינסטינקט בסיסי 2" זכה בראזי. ברכות לזוכים.

רעל משובח

אין לכם מושג כמה שנים אני מחפש את הסרט הזה: "סופרסטאר, סיפורה של קארן קרפנטר". מיד אחרי שסיים את לימודיו יצר טוד היינז ("רעל", "ולווט גולדמיין") ב-1987 את הסרט הזה שהפך לפריט מחתרת נדיר. הוא מספר את סיפורה חייה ומותה של קארן קרפנטר תוך שהוא עושה שימוש בבובות בארבי, ובכך הוא מבקר גם את האנורקסיה שהרגה את קרפנטר וגם את הבובה שיצרה דימוי גוף בלתי ניתן להשגה עבור נערות. כל עורכי הדין התנפלו על הסרט: עורכי הדין של משפחת קארפנטר, עורכי הדין של חברת "מאטל", יצרנית בארבי, ועורכי הדין של חברת התקליטים (היינז לא ביקש אישור על השימוש בשירי הצמד) דאגו שהסרט הזה לא יוקרן שוב לעולם. והנה הוא צץ בגוגל-וידיאו (הגעתי לשם בזכות ריי פרייד). המשימה שלכם היא כזאת: קודם כל להוריד את הסרט להארד-דיסק שלכם. אין לי ספק שהוא יועלם מגוגל תוך ימים ספורים. ואז, עליכם לצפות בו. 43 דקות אורכו. הסרט הקצר הנוסף של היינז, "דוטי מקבלת מכות בישבן", מוקרן מדי פעם בערוץ יס 3 וגם הוא ראוי לצפייה.
היינז לוקח את האסתטיקה האקספרימנטלית-קווירית ומחבר אותה למוזיקת אמצע הדרך הכל-משפחתית של הקרפנטרז ליצירת מסמך פסאודו-דוקומנטרי (מעין פרודיה טראגית על סיפורי הסלבריטיז של ערוץ "אי!") שהוא גם טקסט פמיניסטי-פוליטי העוסק במחירה של ריאקציונריות תרבויתת בתקופה מהפכנית. כמעריץ, והערצתו שוברת הלב של היינז לקרפנטרז ברורה בכל פריים בסרט, הוא גם מציע קריאה חתרנית של ההשפעה שלהם, ומנסה להראות שהיה בהם משהו קיצוני יותר ממה שנראה למראית עין, ממה שחובק על ידי הנשיא ניקסון כדוגמה לערכים אמריקאיים בריאים, בתקופה של מחאות, הפגנות ופרעות. מדובר ביצירת מופת.

עד שעורכי הדין יעיפו את הסרט משם, אתם מוזמנים לצפות בו גם כאן:

בונקר

מכל הכתבות שעקבו בסוף השבוע האחרון אחר זכייתו של יוסף סידר בדוב הכסף בברלין הכי אהבתי את זאת של עמיר מנור ב"העיר", הנה קטע מצוין מתוכה (אני עדיין המום של"העיר" אין אתר אינטרנט):

מנהל הפסטיבל מוריד לסידר את הציפיות ורומז שאת הפרס הגדול, דוב הזהב, הוא לא ייקח הביתה. מבחינה אמנותית הסרט עומד בכל הקריטריונים הגבוהים ביותר, הוא מסביר, אך יש להם בעיה ערכית עם הסרט: הוא מציג את המלחמה והעימות בין צה"ל ללבנון מנקודת מבטו של צה"ל בלבד, וזאת בימים הסוערים שאחרי מלחמת לבנון השנייה. אף שמדובר בסרט מחאה, ישראל נתפסת כאילו היא מעולם לא הגיבה לפצמ"רים ומעולם לא ירתה, בעוד שבמציאות צה"ל מוריד כפר שלם על כל פצמ"ר. סידר מנסה להימנע מההקשר הפוליטי ולדבוק במהות ההומנית. הוא משחזר את המנטרה ומחדד את המסר: המלחמה משחיתה את החברה מבפנים. הרגעים ההזויים, המדממים, על הבופור מרסקים את הסיחכוי לשפיות אנושית, אי הצדק והאבסורד שבמלחמה חייבים להיפסק. המנהל עומד על שלו: הסרט בעייתי. השיחה ממשיכה להתגלגל. … הארוכה ממשיכה בנינוחות, אך הבשורה שהונחתה שורפת מבפנים.

ואכן, כשצפיתי ב"בופור" – ואני, אגב, משתוקק לצפות בו שוב – הבנתי מה עבר על קלינט איסטווד כשעבד על "גיבורי הדגל". לא יעזור, זה עידן אחר. העולם כעת הוא בעד הנכבשים ולא הכובשים. הצד השני חייב לקבל ייצוג. ומה שדבריו של דיטר קוסליק בקטע הנ"ל ממחישים הוא שהעולם לא מוכן לקבל את ישראל בתפקיד הקורבן. אני חושב ש"בופור" נהדר כפי שהוא, ומנקודת מבט ישראלית הבחירות רבות הניואנסים של סידר הם שיוצרים את אווירת המחאה שסרטו ספוג בה, אבל לא מנפנף בה. הניואנסים האלה לא נקלטים בעיניים זרות כנראה (יכול להיות שיהיה צריך לשכתב את קרול הפתיחה לפני הפצה מסחרית בחו"ל). או, לחילופין, לדבב את הסרט לערבית ולהפיצו בעולם כסרט על לוחמי החזבאללה. באמריקה, אגב, יכול להיות שייראו את הדברים אחרת מאשר באירופה. והסרט, אחרי שענני האבק של הפוליטיקה הרגעית ישככו, הסרט יזוהה בעולם כאחד הרגעים הגדולים של הקולנוע הישראלי. וקריירה בינלאומית לסידר מובטחת כעת, אם ירצה כזאת.

ועוד ציטוט מצוין מהכתבה של מנור:

(סידר) לא מאמין שהוא יזכה, אבל בכל זאת הוא משנן בלבו נאום ניצחון. לכתוב אותו הוא לא יכול. "אסור להכין לחול בקודש", הוא אומר. גם להתפלל לניצחון אסור. "תפילות לפרסים ודובים לא מתקבלות בשמיים", הוא מסביר.

קריס טייפלי, בלוגר בן 23 שהקים (בחסות דיוויד פולנד) אתר אוסקרים ופרסים נמרץ וקולני מאוד, פירסם אתמול את תחזיותיו והוא עושה את זה בגרנדיוזיות: הוא מהמר, ואף מנמק, ש"מכתבים מאיוו ג'ימה" יזכה. טייפלי הוא לא חזאי אוסקר שבאמת צריך לשים לב אליו (אם אם "מכתבים" באמת יזכה מה שישים אותו על המפה), אבל הימוריו מעניינים מאוד (אני מזדהה עם ההימור שלו על השיר מ"אמת מטרידה" ובדיעבד אני קצת מתחרט שלא הימרתי עליו בעצמי).

זה ההימור של ריצ'רד רופר, אלוף החזאים של השנה שעברה. הימור די סטנדרטי, שההפתעה היחידה בו היא שהוא מנבא שהאוסקר על הצילום ילך ל"המבוך של פאן" ולא ל"הילדים של מחר"). הנה ההימורים של דיוויד קאר מה"ניו יורק טיימס". הנה ההימור של ג'ף וולס. והנה ההימור של טום אוניל, בלוגר האוסקרים הראשון והמקורי (וכיום חלק מהצוות באתר האינטרנט של "לוס אנג'לס טיימס"). ומה עם ההימורים שלכם?

ניקי פינק, הריפורטרית הכי טובה בהוליווד, מסגירה כמה ספוילרים מהטקס: סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ופרנסיס פורד קופולה יגישו יחד את פרס הבימוי (כנראה מתוך הנחה שהשלושה יעניקו אותו לחברם הוותיק, מרטין סקורסזי). הפרסים לשחקני המשנה כנראה לא יחולקו בתחילת הטקס, אלא יועברו לשליש האחרון, יחד עם כל פרסי המשחק. אלן דג'נרס תרקוד בקטע הפתיחה עם הפינגווינים של "תזיזו ת'רגליים". ג'ורג' מילר יביים את הקטע. מייקל מאן וננסי מאיירס נשכרו כדי לביים קטעי מונטאז' לטקס. מאן מביים קטע על האופן בו אמריקה מיוצגת בסרטים, ומאיירס מכינה קטע על האופן בו תסריטאים מוצגים בסרטים.
פינק גם טוענת שמפיקי האוסקר פנו לדיאנה רוס שתשיר את אחד משירי "נערות החלומות" וזכו לתשובה "אני לא מעוניינת לקדם את הסרט הזה".
והיא גם טוענת שמפיקי הטקס עוסקים עכשיו בקיצוצים, כי תזמון הטקס עובר כבר את הארבע שעות וחצי. תזכורת: הטקס הארוך ביותר בתולדות האוסקרים היה ב-2002 עם ארבע שעות ו-23 דקות. מפיקת הטקס אז היתה לורה זיסקין ("ספיידרמן"), שמפיקה את הטקס גם השנה (מצד שני, למרות אורכו, הטקס ההוא – שהיה הראשון אחרי 9/11 – היה מהטובים שאי פעם הופקו).

אן תומפסון ב"הוליווד ריפורטר", מדווחת שארול מוריס מביים סרטון לפתיחת הטקס שנמשך ארבע דקות וארבעים שניות ובו מרואיינים 130 מתוך 177 המועמדים לאוסקר השנה. ארול מוריס, בעיניי, הוא אחד מגדולי הקולנוענים החיים כרגע. הוא עילוי. ויש לו אוסקר על הסרט התיעודי הנפלא על רוברט מקנמרה "ערפל קרב". הדיווח של תומפסון על הפקת הסרטון מרתק, ומוריס מספר שם שהראיונות שלו עם מרטין סקורסזי ואדי מרפי היו כל כך טובים שהוא מקווה שיהיה פרויקט המשך ארוך יותר לסרטון הזה.
בפעם הקודמת שזיסקין הפיקה את הטקס מוריס גם ביים קליפ פתיחה נפלא, שכבר הפך לקלאסיקה מיידית (עם המשפט הנפלא שאני חותם עליו: "אני מעדיף סרט בינוני על הצגה טובה").
ואל תשכחו את המחווה הצפויה לאניו מוריקונה, ובטח יהיה רגע יפה לזכר אלטמן.