"רוקי בלבואה" היה סביר, בתור מה שהוא.
ומאוד חיבבתי את "המלך האחרון של סקוטלנד", סרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט הנפלא וזוכה האוסקר קווין מקדונלד ("יום אחד בספטמבר", "לגעת באינסוף", "היסטוריה קצרה של ארול מוריס"). ופורסט וויטאקר אכן מעולה שם. הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס" מאתמול.
continue reading…
רגע אישי.
על עבודת הווידיאו של מי כתבה היום אסתר זנדברג ב"גלריה" שזהו סרט "יפה ומאלף"? ועל מי כתבה איילה פנייבסקי ב"עיתון תל אביב" שהוא אלרגי לחתולים? משונה לראות את בני המשפחה שלך צצים בעיתונות באותו יום. אני גאה בהם.
"Severance", סרט האימה המשעשע שהוקרן בפסטיבל הבריטי תחת השם "קיצוצים" הגיע בדי.וי.די לאוזן השלישית. גם "The Host" המצוין של בונג ג'ון-הו הקוריאני. ו"המבוך של פאן", כפי שכתבתי כאן לפני יומיים, יוקרן בקולנוע לב כנראה במרץ. ראיתי את שלושת הסרטים האלה די בסמוך האחד לשני, ויצא לי הטקסט הבא, המכיל ספוילרים, ושפורסם בגיליון "פנאי פלוס" מ-25 בינואר 2007
continue reading…
פסק הדין במשפט רמון אתמול פותח אפשרות בפני האלי בארי לתבוע את אדריאן ברודי על מקרה התקיפה כפי שתועד בקטע הווידיאו הבא:
בשבת יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת הבמאים. באופן היסטורי זה הפרס שהכי צריך לשים לב אליו בדרך לאוסקר, אלא שבשנים האחרונות הוא מצליח ליצור לא מעט בלבולים. הסטטיסטיקה היא כזאת: ב-51 מתוך 57 שנות חלוקת הפרס, הבמאי שזכה בגילדה זכה אחר כך גם באוסקר. וברוב מוחץ מהפעמים, הסרט שעליו זוכה הבמאי באוסקר יזכה גם באוסקר. אלא שבחמש פעמים בעשר השנים האחרונות פרס האוסקר לבימוי והאוסקר לסרט הוגשו לסרטים שונים. זה קרה, למשל, בשנה שעברה עם אנג לי (במאי) ו"התרסקות" (סרט). ויש לי תחושה שזה יקרה שוב השנה.
הצפי שלי הוא כזה: אם מרטין סקורסזי יזכה בשבת בפרס גילדת הבמאים זה פחות או יותר מבטיח את זכייתו גם באוסקר. סקורסזי היה מועמד שבע פעמים לפרס הגילדה ומעולם לא זכה. והוא היה מועמד חמש פעמים לאוסקר, ולא זכה. אבל האם זה אומר ש"השתולים" שלו יזכה באוסקר על הסרט? מבחינה סטטיסטית כן. אבל לדעתי לא. ומה יקרה אם גילדת הבמאים תעניק את הפרס שלה לואלרי פאריס ולג'ונתן דייטון, הבמאים של "מיס סאנשיין הקטנה"? הם הרי בכלל לא מועמדים לאוסקר. במקרה כזה, סיכוייו של סקורסזי לזכות באוסקר עדיין קיימים (אם כי פחותים), אבל סיכוייו של "מיס סאנשיין הקטנה" לזכות בפרס הסרט הופכים חד משמעיים ובלתי ניתנים לעירעור. ננסה לפענח את התוצאות ביום ראשון בבוקר.
============
אניו מוריקונה יקבל באוסקרים הקרובים פרס על מפעל חיים. הוא היה מועמד חמש פעמים אבל מעולם לא זכה. לכבוד המאורע, הבאמת ראוי, הפך פברואר לעונת מוריקונה בניו יורק, ואני אכול קנאה. נכון, נעימותיו למערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, ובעיקר זאת מ"הטוב, הרע והמכוער" הפכו אותו לאייקון, אבל מאז מוריקונה הפך -לצד ז'ורז' דלארו המנוח – למי שיודע להלחין טרגדיות נפלאות. "באגסי", "סינמה פרדיסו"' "הבלתי משוחדים", "חטאי מלחמה", "בולוורת", "המשימה", כמות הנעימות הנפלאות שהאיש הזה הנפיק היא עצומה ומרגשת. והוא היה מסוגל לעבור מסרט של סרג'יו ליאונה לסרט של פייר פאולו פזוליני, מסרט של לוקינו ויסקונטי לסרט של דריו ארג'נטו, מסרט של וורן בייטי לסרט של טינטו בראס (והוא אפילו הלחין סרט לדן וולמן).
בשבת ינצח מוריקונה על תזמורת סימפונית שתבצע מיצירותיו ברדיו סיטי מיוזיק הול. כמה הייתי רוצה שיתקיימו קונצרטים כאלה גם בארץ. ב-MOMA יקרינו מיום חמישי שישה סרטים שהוא הלחין להם את הפסקול, והפילם פורום יקרינו 26 סרטים. פי מזיל ריר למקרא הרשימה, שהיא באופן אגבי גם סקירה די מופלאה של הקולנוע האיטלקי של שנות הששים והשבעים, מאשפי הטראש המופלא – דריו ארג'נטו, מריו באווה, סרג'יו קורבוצ'י, אליו פטרי וסרג'יו ליאונה ועד לקאנון המוזיאוני של פזוליני, ברטולוצ'י וג'ילו פונטקורבו. לעזאזל, אני אכול קנאה וייסורים. מי יביא לנו סדרת הקרנות וקונצרטים כזאת ארצה?
========
הרבה זמן לא התעדכנו מה קורה בקופות. אז הנה:
"המרדף לאושר" של וויל סמית (בבימויו של האיטלקי גבריאל מוצ'ינו) הכניס בארץ רק 125,000 דולר בעשרה ימים, שזה פחות מ-20 אלף כרטיסים. הסרט לא תפס כאן. חבל. גם "מיס סאנשיין הקטנה" לא מצא קהל בארץ ונכון לשבוע שעבר, אחרי שלושה חודשים בבתי הקולנוע, הוא מכר בקושי 25,000 כרטיסים. לעומת זאת "בוראט" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים בארץ.
לפני שנעבור להבלים, הנה ידיעה שאני מאוד שמח לבשר: "המבוך של פאן" נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. מתי הוא ייצא? נטלי שני מקולנוע לב מעדכנת: "'המבוך של פאן' ייצא לקולנוע כנראה בחודש מרץ. מועד יציאה מדויק עוד לא נקבע".
===========
יש איזשהו משחק בלוגים בו אתה מקבל משימה מבלוגר-עמית לכתוב חמישה דברים שאיש לא יודע עליך. ניסיתי להילחם בזה, ואף הזעפתי פנים, אבל הזעיפו לי בחזרה, אז תחת מחאה ותוך איומים אני נענה למטלה שהוטלה עליי כאן ומשתף פעולה.
אז הנה, חמישה דברים שאיש לא יודע על הביוגרפיה שלי עד לרגע זה:
1. סבי מצד אמי, אותו מעולם לא הכרתי, היה עורך העיתון העברי הראשון במרוקו. סבי הגיע למרוקו מאוקראינה (אוסטרו-הונגריה דאז) כפעיל ציוני שניסה לקדם את העלייה באמצעות עיתונות מקומית. העיתון הפסיק לצאת לאור ערב מלחמת העולם השנייה ועקבותיו נעלמו זמן קצר אחר כך.
2. בן משפחת רוה הראשון שהופיע בטלוויזיה היה אבא שלי, שהיה סגן אלוף בחיל האוויר ונראה בשידור החי של הגעת טייסת האף-16 הראשונה כשהוא יושב מאחורי מפקד החיל, עזר ויצמן. אגב 1: בעקבות הגעת הטייסת אחרי כניסת השבת נפלה הממשלה. אגב 2: שש שנים מאוחר יותר ויצמן היה אחד האורחים בבר מצווה שלי. אמא שלי הסמיקה כשהוא פנה אליה ואמר "ילד חמוד יש לך, מיידלע".
3. סט הצילומים הראשון שראיתי בחיי היה של "הצילו את המציל" של אורי זוהר, בסצינות שצולמו במשרדים של הקבלן אברהם גינדי בפסז' חיים – אחד הקניונים המקורים הראשונים בארץ – בראשון לציון (עיר הולדתי). מאז שהסרט יצא בדי.וי.די אני משעשע את אורחיי כשאני מציג בפניהם פריים מתוך הסצינה בה נכחתי, שרואים בה את עורפי.
4. כשהייתי בן עשר כתבתי את אחד הסיפורים בסדרת "דני ידעני". זה קרה ככה: הערצתי את דני ידעני, Ecyclopedia Brown במקור, וכשעברתי לגור בארצות הברית ורק התחלתי ללמוד את השפה, עשיתי זאת באמצעות ספריו. כדי להפיג את השיעמום בכיתה הכל-אמריקאית בה למדתי, כתבתי באנגלית סיפור בסדרת דני ידעני שהיה מבוסס על התחביב החדש שרכשתי באותה תקופה: צילום. המורה שלי קראה את הסיפור והתלהבה שהתלמיד הזר מצליח לחבר מילים באנגלית, צילמה את הסיפור וחילקה לתלמידים. אבא של אחד התלמידים בכיתה היה עורך הדין של הסוכנת של דונלד סובול, מחבר הסדרה, והם בדיוק יזמו ספר מיוחד שיקבץ סיפורי "דני ידעני" שנכתבכו על ידי מעריציו, ובספר הזה שולב הסיפור שלי. לדעתי הספר הזה אזל מהדפוס כי מאז שהוא הגיע בחגיגיות לספריית הכיתה ומוקם בגאווה על המדף, לא נתקלתי בו שוב.
5. כשהייתי בן 12 טיילתי עם הוריי באולפני יוניברסל בהוליווד וצולמתי שם לקטע עם אד מקמהון לתוכנית הלילה של ג'וני קרסון.
ושני בונוסים:
א. זה לא באמת הפוסט ה-400. בגלל שאני מרבה להתחיל פוסטים ואז למחוק אותם כשהם לא מתגבשים לכדי כלום, זהו למעשה הפוסט ה-364. אבל מונה הפוסטים בראש העמוד נראה יפה, עגול וחגיגי בכל זאת.
ב. הבלוגרית ולווט אנדרגראונד היא האדם הראשון שרצחתי. זה קרה הבוקר. ההלוויה תתקיים מחר. תרומות לשחרורי בערבות יתקבלו בברכה.
ובגלל שאני חסיד גדול של הממרה "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך", אני מעביר את המטלה הלאה לגע"ס, אהוד ועידן.
ושוב, חן חן קם הכי מוקדם ועידכן בבשורה המרכזית של היום: "מיס סאנשיין הקטנה" זכה הלילה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים, אותה גילדה שהיתה היחידה שניבאה בשנה שעברה את זכייתו של "התרסקות" באוסקר. תקדים "התרסקות" רלוונטי לעניין, כי במאיי "מיס סאנשיין" לא מועמדים לאוסקר על הבימוי, כך שפרס גילדת הבמאים – שהיה עד לפני שנים ספורות מדד הניבוי החזק ביותר בדרך אל האוסקר – לא יהיה רלוונטי השנה. וכן, נכון לבוקר זה, 27 ימים לפני האוסקרים, "מיס סאנשיין הקטנה" מסתמן כזוכה בפרס הסרט.
שאר פרסי המשחק שחולקו הלילה: הלן מירן ("המלכה") ופורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד") בשחקנים ראשיים. אדי מרפי וג'ניפר האדסון (שניהם על "נערות החלומות") בשחקני משנה. פתאום ארבעת הקטגוריות האלה נראות מאוד צפויות וסטטיות, מה שאומר שחייבת להיות בהן לפחות הפתעה אחת. האמנם שלושה שחקנים שחורים יזכו באוסקר בשנה אחת? אני עדיין חושב שלאלן ארקין (שחקן משנה, "מיס סאנשיין הקטנה") ולפיטר אוטול (שחקן ראשי, "ונוס") יש אפשרות להפתיע ב-25 בפברואר. נבואות סופיות, בעוד חודש.
=============
רוצים לראות את ניקול קידמן מתרסקת לתוך עמוד חשמל? קטע הוידיאו הזה, ויה TMZ.com, מתעד צילומי סצינה באחת הלילות בשבוע שעבר לסרט האימה "פלישה" , הגרסה של אוליבר הירשביגל ("הנפילה") ל"פלישת חוטפי הגופות" (למעשה, מדובר בצילום מחדש של סוף הסרט). קידמן נמצאת במכונית שעל המשאית. המשאית עושה את הנהיגה הממשית, עליה נמצאת המצלמה, וקידמן רק צריכה לעשות כאילו היא נוהגת. אבל המשאית לוקחת סיבוב לא מוצלח ומרסקת את המכונית של קידמן ישר לתוך עמוד חשמל. זה לא היה מתוכנן. קידמן יצאה מהעסק קצת רועדת, והיא נראית בסוף הקטע צועדת בכוחות עצמה ונטולת פציעות, אבל עם קטע וידיאו די מרשים של אחורי הקלעים ושל תעלול קולנועי שלא יצא כמתוכנן (ועד כאן פינתנו "קטעי הווידיאו המוטרפים בעולם").
עדכון לטוקבקיסטים ניג'סים עם הפרעה נפשית וחוסר יכולת לשלוט על סוגרי פיהם: אייטם הווידיאו הנ"ל, שמצידי יהיה מפוברק ממחר ועד הודעה חדשה, הוא המשך לכותרות שפורסמו כמה ימים קודם לכן. הכותרות, שנראו ברחבי האינטרנט, היו מבחינתי עניין ידוע: "ניקולד קידמן נפצעה קל על סט סרטה החדש". האייטם הזה לבדו לא מעניין אותי. מה שעניין אותי כעבור יומיים שלושה היתה התוספת: "ועכשיו הווידיאו". "לא תאונה!" טוען הטוקבקיסט מנוול הפה. מצוין, וואטאבר. הוא כנראה יודע כל. ועדיין זכינו לקטע וידיאו מרשים מאחורי הקלעים. אבל אני כן יודע את זה: לא שמים כוכבת קולנוע באוטו שמתנגש בעמוד חשמל, גם אם זה מתוכנן. אין חברת ביטוח ביקום שתאפשר את זה. זו הסיבה שאלוהים ברא אנשי פעלולים. אבל תנו למגיבים ליהנות מעצמם, בשביל זה אנחנו כאן.
========
זה כנראה היה שבוע די מקולל להיות בו על אתרי צילום. סט-דרסר שעבד בסרטו החדש של דאג ליימן, "ג'אמפר", נהרג בסוף השבוע. הדרסר היה עסוק בפירוקה של תפאורת הסרט באולפן בקנדה, אחרי שצוות הצילום כבר עבר לצילומי לוקיישן ביפן. תוך כדי פירוק הסט קרס גוש של חול קפוא מהתקרה ומחץ את איש התפאורה והרג אותו במקום.
=========
זה נראה לי די הלם כשאנשים מתים בזמן הפקת סרט. גם אם מותם כלל לא קשור לסרט עצמו. הרי הקולנוע הוא מדיום של העמדת פנים ושל אל-מוות, ואיכשהו טרגדיה בזמן הצילומים נראית כמעט כמו שבירת החוקים. כאילו שמוות של אנשי קולנוע יכול לקרות רק בין הפקות, ולא בזמן ההפקה עצמה. חשבתי על זה אמש, ביציאה מהקרנת העיתונים של "גיבורי הדגל". הסרט, שעוסק בחיילים שלחמו ומתו על האי איוו-ג'ימה, לא מוקדש לזכרם של הנופלים. הוא מוקדש לפיליס ולבאמי. פיליס היא פיליס האפמן, המלהקת הקבועה של איסטווד ב-24 השנים האחרונות. באמי הוא הנרי באמסטד, מעצב התפאורות הקשיש שעבד עם איסטווד מאז "בלתי נסלח" (והספיק להיות גם מעצב הסטים ב"ורטיגו" של היצ'קוק). שניהם מתו בהפרש של חודשיים זה מזו, בזמן שאיסטווד היה עסוק בצילומי "מכתבים מאיוו ג'ימה" ובעריכת "גיבורי הדגל" – שני הסרטים האחרונים שהאפמן ליהקה ובאמסטד עיצב.
לא ראיתי את "קאשבק" של שון אליס, הסרט שפתח את הפסטיבל הבריטי וייצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב, אבל אני שמח להציג בפניכם את "קאשבק", הסרט הקצר של שון אליס שהיה מועמד לאוסקר לפני שנה, ובעיניי הוא מקסים לגמרי. אורכו כ-15 דקות והוא מכיל עירום. פנו לכם רבע שעה בשבילו.
איזה עולם קטן וטראגי: בדיוק התחלתי אמש להקריא לבנותיי את "מבול, נחש ושתי תיבות", סיפורי התנ"ך לילדים בעיבודו של מאיר שלו. מאייר הספר הוא עמנואל לוצאטי, אנימטור ומעצב תפאורות. והבוקר התבשרנו שהוא נפטר אמש בביתו בג'נובה באיטליה. הוא היה בן 85 במותו. כך כותב מאיר שלו בהקדמה ל"מבול, נחש ושתי תיבות": "חוץ מהסיפורים תמצאו בספר גם ציורים של צייר שכדאי לכם להכיר. הוא גר באיטליה וקוראים לו עמנואל לוצאטי, אבל החברים שלו, וביניהם גם אני, קוראים לו לֶלֶה. ללה מאייר וכותב ספרי ילדים, בונה תפאורות של תיאטרון ועושה סרטי אנימציה נהדרים".
סרט האנימציה של לוצאטי, "חליל הקסם", היה מועמד לאוסקר ב-1978.
זו היתה הרשימה הראשונה.
קודם כל, הישראלים: "אדמה משוגעת" של דרור שאול זכה בפרס העלילתי במסגרת הקולנוע העולמי (הבמאית הנפלאה לין רמזי היתה אחת השופטות, כך שהריגוש כפול). "הבטחוניים" של שמעון דותן זכה בציון לשבח בקטגוריה התיעודית של סקציית הקולנוע העולמי. ציון לשבח לסרט דרמטי הוענק לסרט הגרוזיני "מורשת", שביימו האב ובנו, טימור בבלואני וגלה בבלואני ("13 – זאמטי").
ועכשיו לקטגוריות המרכזיות של התחרות: דיוויד פולנד מ-MCN, רוטן ששוב שופטי סאנדאנס נותנים את הפרסים הראשיים לסרטים הכי עלומים מהתחרות. או במילים אחרות, לסרטים שאף עיתונאי או אף קניין לא ייצר סביבם באז בעשרת הימים האחרונים. הסרט העלילתי הזוכה הוא "פדרה נואסטרו", שנשמע די דומה ל"מריה הלבנה" בתקציר שלו ועוסק בהברחת עובדים לא חוקיים ממקסיקו לניו יורק. הסרט התיעודי הזוכה הוא "מנדה באלה", על שחיתות פוליטית בברזיל.
פרס הבימוי הוענק לג'פרי בליץ על "Rocket Science". פרס הקהל בקטגורייה העלילתית הלך ל"Grace is Gone", עם ג'ון קיוזאק ובהפקתו. הסרט זכה גם בפרס התסריט. פרס הקהל בקטגורייה התיעודית הוענק ל"Hear and Now", העוקב אחר החלטתם של הוריה של הבמאית, שניהם חירשים בני 65, לעבור ניתוח להשבת שמיעתם. פרס הקהל העלילתי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט האירי "Once", אחד הסרטים שזכו להכי הרבה שבחים בפסטיבל השבוע. פרס הקהל לסרט התיעודי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט הבריטי "צילו של הירח", המציג צילומים שלא נראו קודם ממשימות כיבוש הירח של צוותי אפולו. הנה רשימת כל הפרסים.
רם ברגמן, המפיק הישראלי-אמריקאי (וקורא קבוע של הבלוג), שהביא לפני שנתיים את "בריק" לסאנדאנס, עידכן אותי במייל שהסרט האמריקאי-מקסיקני בהפקתו, "לה מיסמה לונה", נמכר במהלך הפסטיבל. אן תומפסון מוסיפה פרטים: הקונים הם פוקס סרצ'לייט והארווי וויינסטין (שהפיצו יחד בעבר את "גרדן סטייט" של זאק בראף) והסכום שהם שילמו הוא בין 5 ל-6 מיליון דולר. הרכישה של "לה מיסמה לונה" היתה הגדולה ביותר בפסטיבל נכון ליום שלישי שעבר, ואז הגיעו פרמאונט ואם.טי.וי ושילמו 7 מיליון דולר עבור "Son of Rambow" של גארת ג'נינגס (חצי מצמד הקליפאים האמר אנד טונגס, והבמאי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"). תזכורת: הסכום הגבוה ביותר ששולם על סרט בכל תולדות סאנדאנס הוא עשרה מיליון דולר, וזה היה בשנה שעברה ל"מיס סאנשיין הקטנה". סיכום כל רכישות סאנדאנס כאן.
ובעודי מחכה שמישהו מהוט או יס יעדכן אותי מה קורה בסאנדאנס, הגיע מייל מדפני ליסבונה, עורכת ב"סופשבוע" של "מעריב", שנמצאת בפסטיבל עד היום.
והיא מעדכנת מהסרטים שהיא ראתה (בתוספת פריימים):
rocket science – מצחיק ומתוק, אבל קצת קראוד פליזרי מדי".
zoo – סרטו התיעודי מעורר המחלוקת של Robinson Devor על זואופיליה –
בעקבות מותו הפתאומי מדימום במעי של גבר שבביתו נמצאו כ-30 שעות של צילומי וידיאו של מין עם סוסים – מצליח לטפל בנושא באופן לא ולגרי, רגיש, ומעורר מחשבה.
hounddog – חולל מיני סערה בארצות הברית בגלל סצינת האונס שבה משתתפת דקוטה פנינג בת ה-12. כצפוי, הסצינה עדינה למדי, והסרט לא מוצלח במיוחד. פנינג מעולה.
away from her של שרה פולי – "החיים בלעדיי", הפעם אלצהיימר במקום סרטן.
עדיין: מרגש ומבכיא.
הסרט האירי Once מרגש ממש. אולי צריך לחשוד בו שעשו אותו בעיקר כדי להשמיע את המוזיקה המקורית. אבל היא טובה ממש והסרט נהדר.
ויש גם: "הבטחוניים", "נשיקת מלח", "זידאן". ואיך "מלאכי שלג" של דיוויד גורדון גרין? אל תשאלו את דפני: "אגב, הבוקר העיפו אותי מסרט כי תפסו אותי מצלמת את המסך בשביל הפליקר. אז זה נגמר כנראה". צט..צט..צט.
והנה דיוויד פולנד מסכם את פסטיבל סאנדאנס.
תגובות אחרונות