בשבת יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת הבמאים. באופן היסטורי זה הפרס שהכי צריך לשים לב אליו בדרך לאוסקר, אלא שבשנים האחרונות הוא מצליח ליצור לא מעט בלבולים. הסטטיסטיקה היא כזאת: ב-51 מתוך 57 שנות חלוקת הפרס, הבמאי שזכה בגילדה זכה אחר כך גם באוסקר. וברוב מוחץ מהפעמים, הסרט שעליו זוכה הבמאי באוסקר יזכה גם באוסקר. אלא שבחמש פעמים בעשר השנים האחרונות פרס האוסקר לבימוי והאוסקר לסרט הוגשו לסרטים שונים. זה קרה, למשל, בשנה שעברה עם אנג לי (במאי) ו"התרסקות" (סרט). ויש לי תחושה שזה יקרה שוב השנה.
הצפי שלי הוא כזה: אם מרטין סקורסזי יזכה בשבת בפרס גילדת הבמאים זה פחות או יותר מבטיח את זכייתו גם באוסקר. סקורסזי היה מועמד שבע פעמים לפרס הגילדה ומעולם לא זכה. והוא היה מועמד חמש פעמים לאוסקר, ולא זכה. אבל האם זה אומר ש"השתולים" שלו יזכה באוסקר על הסרט? מבחינה סטטיסטית כן. אבל לדעתי לא. ומה יקרה אם גילדת הבמאים תעניק את הפרס שלה לואלרי פאריס ולג'ונתן דייטון, הבמאים של "מיס סאנשיין הקטנה"? הם הרי בכלל לא מועמדים לאוסקר. במקרה כזה, סיכוייו של סקורסזי לזכות באוסקר עדיין קיימים (אם כי פחותים), אבל סיכוייו של "מיס סאנשיין הקטנה" לזכות בפרס הסרט הופכים חד משמעיים ובלתי ניתנים לעירעור. ננסה לפענח את התוצאות ביום ראשון בבוקר.

============

אניו מוריקונה יקבל באוסקרים הקרובים פרס על מפעל חיים. הוא היה מועמד חמש פעמים אבל מעולם לא זכה. לכבוד המאורע, הבאמת ראוי, הפך פברואר לעונת מוריקונה בניו יורק, ואני אכול קנאה. נכון, נעימותיו למערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, ובעיקר זאת מ"הטוב, הרע והמכוער" הפכו אותו לאייקון, אבל מאז מוריקונה הפך -לצד ז'ורז' דלארו המנוח – למי שיודע להלחין טרגדיות נפלאות. "באגסי", "סינמה פרדיסו"' "הבלתי משוחדים", "חטאי מלחמה", "בולוורת", "המשימה", כמות הנעימות הנפלאות שהאיש הזה הנפיק היא עצומה ומרגשת. והוא היה מסוגל לעבור מסרט של סרג'יו ליאונה לסרט של פייר פאולו פזוליני, מסרט של לוקינו ויסקונטי לסרט של דריו ארג'נטו, מסרט של וורן בייטי לסרט של טינטו בראס (והוא אפילו הלחין סרט לדן וולמן).
בשבת ינצח מוריקונה על תזמורת סימפונית שתבצע מיצירותיו ברדיו סיטי מיוזיק הול. כמה הייתי רוצה שיתקיימו קונצרטים כאלה גם בארץ. ב-MOMA יקרינו מיום חמישי שישה סרטים שהוא הלחין להם את הפסקול, והפילם פורום יקרינו 26 סרטים. פי מזיל ריר למקרא הרשימה, שהיא באופן אגבי גם סקירה די מופלאה של הקולנוע האיטלקי של שנות הששים והשבעים, מאשפי הטראש המופלא – דריו ארג'נטו, מריו באווה, סרג'יו קורבוצ'י, אליו פטרי וסרג'יו ליאונה ועד לקאנון המוזיאוני של פזוליני, ברטולוצ'י וג'ילו פונטקורבו. לעזאזל, אני אכול קנאה וייסורים. מי יביא לנו סדרת הקרנות וקונצרטים כזאת ארצה?

========

הרבה זמן לא התעדכנו מה קורה בקופות. אז הנה:
"המרדף לאושר" של וויל סמית (בבימויו של האיטלקי גבריאל מוצ'ינו) הכניס בארץ רק 125,000 דולר בעשרה ימים, שזה פחות מ-20 אלף כרטיסים. הסרט לא תפס כאן. חבל. גם "מיס סאנשיין הקטנה" לא מצא קהל בארץ ונכון לשבוע שעבר, אחרי שלושה חודשים בבתי הקולנוע, הוא מכר בקושי 25,000 כרטיסים. לעומת זאת "בוראט" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים בארץ.

לפני שנעבור להבלים, הנה ידיעה שאני מאוד שמח לבשר: "המבוך של פאן" נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. מתי הוא ייצא? נטלי שני מקולנוע לב מעדכנת: "'המבוך של פאן' ייצא לקולנוע כנראה בחודש מרץ. מועד יציאה מדויק עוד לא נקבע".

===========

יש איזשהו משחק בלוגים בו אתה מקבל משימה מבלוגר-עמית לכתוב חמישה דברים שאיש לא יודע עליך. ניסיתי להילחם בזה, ואף הזעפתי פנים, אבל הזעיפו לי בחזרה, אז תחת מחאה ותוך איומים אני נענה למטלה שהוטלה עליי כאן ומשתף פעולה.

אז הנה, חמישה דברים שאיש לא יודע על הביוגרפיה שלי עד לרגע זה:

1. סבי מצד אמי, אותו מעולם לא הכרתי, היה עורך העיתון העברי הראשון במרוקו. סבי הגיע למרוקו מאוקראינה (אוסטרו-הונגריה דאז) כפעיל ציוני שניסה לקדם את העלייה באמצעות עיתונות מקומית. העיתון הפסיק לצאת לאור ערב מלחמת העולם השנייה ועקבותיו נעלמו זמן קצר אחר כך.

2. בן משפחת רוה הראשון שהופיע בטלוויזיה היה אבא שלי, שהיה סגן אלוף בחיל האוויר ונראה בשידור החי של הגעת טייסת האף-16 הראשונה כשהוא יושב מאחורי מפקד החיל, עזר ויצמן. אגב 1: בעקבות הגעת הטייסת אחרי כניסת השבת נפלה הממשלה. אגב 2: שש שנים מאוחר יותר ויצמן היה אחד האורחים בבר מצווה שלי. אמא שלי הסמיקה כשהוא פנה אליה ואמר "ילד חמוד יש לך, מיידלע".

3. סט הצילומים הראשון שראיתי בחיי היה של "הצילו את המציל" של אורי זוהר, בסצינות שצולמו במשרדים של הקבלן אברהם גינדי בפסז' חיים – אחד הקניונים המקורים הראשונים בארץ – בראשון לציון (עיר הולדתי). מאז שהסרט יצא בדי.וי.די אני משעשע את אורחיי כשאני מציג בפניהם פריים מתוך הסצינה בה נכחתי, שרואים בה את עורפי.

4. כשהייתי בן עשר כתבתי את אחד הסיפורים בסדרת "דני ידעני". זה קרה ככה: הערצתי את דני ידעני, Ecyclopedia Brown במקור, וכשעברתי לגור בארצות הברית ורק התחלתי ללמוד את השפה, עשיתי זאת באמצעות ספריו. כדי להפיג את השיעמום בכיתה הכל-אמריקאית בה למדתי, כתבתי באנגלית סיפור בסדרת דני ידעני שהיה מבוסס על התחביב החדש שרכשתי באותה תקופה: צילום. המורה שלי קראה את הסיפור והתלהבה שהתלמיד הזר מצליח לחבר מילים באנגלית, צילמה את הסיפור וחילקה לתלמידים. אבא של אחד התלמידים בכיתה היה עורך הדין של הסוכנת של דונלד סובול, מחבר הסדרה, והם בדיוק יזמו ספר מיוחד שיקבץ סיפורי "דני ידעני" שנכתבכו על ידי מעריציו, ובספר הזה שולב הסיפור שלי. לדעתי הספר הזה אזל מהדפוס כי מאז שהוא הגיע בחגיגיות לספריית הכיתה ומוקם בגאווה על המדף, לא נתקלתי בו שוב.

5. כשהייתי בן 12 טיילתי עם הוריי באולפני יוניברסל בהוליווד וצולמתי שם לקטע עם אד מקמהון לתוכנית הלילה של ג'וני קרסון.

ושני בונוסים:

א. זה לא באמת הפוסט ה-400. בגלל שאני מרבה להתחיל פוסטים ואז למחוק אותם כשהם לא מתגבשים לכדי כלום, זהו למעשה הפוסט ה-364. אבל מונה הפוסטים בראש העמוד נראה יפה, עגול וחגיגי בכל זאת.
ב. הבלוגרית ולווט אנדרגראונד היא האדם הראשון שרצחתי. זה קרה הבוקר. ההלוויה תתקיים מחר. תרומות לשחרורי בערבות יתקבלו בברכה.

ובגלל שאני חסיד גדול של הממרה "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך", אני מעביר את המטלה הלאה לגע"ס, אהוד ועידן.

ושוב, חן חן קם הכי מוקדם ועידכן בבשורה המרכזית של היום: "מיס סאנשיין הקטנה" זכה הלילה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים, אותה גילדה שהיתה היחידה שניבאה בשנה שעברה את זכייתו של "התרסקות" באוסקר. תקדים "התרסקות" רלוונטי לעניין, כי במאיי "מיס סאנשיין" לא מועמדים לאוסקר על הבימוי, כך שפרס גילדת הבמאים – שהיה עד לפני שנים ספורות מדד הניבוי החזק ביותר בדרך אל האוסקר – לא יהיה רלוונטי השנה. וכן, נכון לבוקר זה, 27 ימים לפני האוסקרים, "מיס סאנשיין הקטנה" מסתמן כזוכה בפרס הסרט.
שאר פרסי המשחק שחולקו הלילה: הלן מירן ("המלכה") ופורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד") בשחקנים ראשיים. אדי מרפי וג'ניפר האדסון (שניהם על "נערות החלומות") בשחקני משנה. פתאום ארבעת הקטגוריות האלה נראות מאוד צפויות וסטטיות, מה שאומר שחייבת להיות בהן לפחות הפתעה אחת. האמנם שלושה שחקנים שחורים יזכו באוסקר בשנה אחת? אני עדיין חושב שלאלן ארקין (שחקן משנה, "מיס סאנשיין הקטנה") ולפיטר אוטול (שחקן ראשי, "ונוס") יש אפשרות להפתיע ב-25 בפברואר. נבואות סופיות, בעוד חודש.

=============

רוצים לראות את ניקול קידמן מתרסקת לתוך עמוד חשמל? קטע הוידיאו הזה, ויה TMZ.com, מתעד צילומי סצינה באחת הלילות בשבוע שעבר לסרט האימה "פלישה" , הגרסה של אוליבר הירשביגל ("הנפילה") ל"פלישת חוטפי הגופות" (למעשה, מדובר בצילום מחדש של סוף הסרט). קידמן נמצאת במכונית שעל המשאית. המשאית עושה את הנהיגה הממשית, עליה נמצאת המצלמה, וקידמן רק צריכה לעשות כאילו היא נוהגת. אבל המשאית לוקחת סיבוב לא מוצלח ומרסקת את המכונית של קידמן ישר לתוך עמוד חשמל. זה לא היה מתוכנן. קידמן יצאה מהעסק קצת רועדת, והיא נראית בסוף הקטע צועדת בכוחות עצמה ונטולת פציעות, אבל עם קטע וידיאו די מרשים של אחורי הקלעים ושל תעלול קולנועי שלא יצא כמתוכנן (ועד כאן פינתנו "קטעי הווידיאו המוטרפים בעולם").
עדכון לטוקבקיסטים ניג'סים עם הפרעה נפשית וחוסר יכולת לשלוט על סוגרי פיהם: אייטם הווידיאו הנ"ל, שמצידי יהיה מפוברק ממחר ועד הודעה חדשה, הוא המשך לכותרות שפורסמו כמה ימים קודם לכן. הכותרות, שנראו ברחבי האינטרנט, היו מבחינתי עניין ידוע: "ניקולד קידמן נפצעה קל על סט סרטה החדש". האייטם הזה לבדו לא מעניין אותי. מה שעניין אותי כעבור יומיים שלושה היתה התוספת: "ועכשיו הווידיאו". "לא תאונה!" טוען הטוקבקיסט מנוול הפה. מצוין, וואטאבר. הוא כנראה יודע כל. ועדיין זכינו לקטע וידיאו מרשים מאחורי הקלעים. אבל אני כן יודע את זה: לא שמים כוכבת קולנוע באוטו שמתנגש בעמוד חשמל, גם אם זה מתוכנן. אין חברת ביטוח ביקום שתאפשר את זה. זו הסיבה שאלוהים ברא אנשי פעלולים. אבל תנו למגיבים ליהנות מעצמם, בשביל זה אנחנו כאן.

========

זה כנראה היה שבוע די מקולל להיות בו על אתרי צילום. סט-דרסר שעבד בסרטו החדש של דאג ליימן, "ג'אמפר", נהרג בסוף השבוע. הדרסר היה עסוק בפירוקה של תפאורת הסרט באולפן בקנדה, אחרי שצוות הצילום כבר עבר לצילומי לוקיישן ביפן. תוך כדי פירוק הסט קרס גוש של חול קפוא מהתקרה ומחץ את איש התפאורה והרג אותו במקום.

=========

זה נראה לי די הלם כשאנשים מתים בזמן הפקת סרט. גם אם מותם כלל לא קשור לסרט עצמו. הרי הקולנוע הוא מדיום של העמדת פנים ושל אל-מוות, ואיכשהו טרגדיה בזמן הצילומים נראית כמעט כמו שבירת החוקים. כאילו שמוות של אנשי קולנוע יכול לקרות רק בין הפקות, ולא בזמן ההפקה עצמה. חשבתי על זה אמש, ביציאה מהקרנת העיתונים של "גיבורי הדגל". הסרט, שעוסק בחיילים שלחמו ומתו על האי איוו-ג'ימה, לא מוקדש לזכרם של הנופלים. הוא מוקדש לפיליס ולבאמי. פיליס היא פיליס האפמן, המלהקת הקבועה של איסטווד ב-24 השנים האחרונות. באמי הוא הנרי באמסטד, מעצב התפאורות הקשיש שעבד עם איסטווד מאז "בלתי נסלח" (והספיק להיות גם מעצב הסטים ב"ורטיגו" של היצ'קוק). שניהם מתו בהפרש של חודשיים זה מזו, בזמן שאיסטווד היה עסוק בצילומי "מכתבים מאיוו ג'ימה" ובעריכת "גיבורי הדגל" – שני הסרטים האחרונים שהאפמן ליהקה ובאמסטד עיצב.

לא ראיתי את "קאשבק" של שון אליס, הסרט שפתח את הפסטיבל הבריטי וייצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב, אבל אני שמח להציג בפניכם את "קאשבק", הסרט הקצר של שון אליס שהיה מועמד לאוסקר לפני שנה, ובעיניי הוא מקסים לגמרי. אורכו כ-15 דקות והוא מכיל עירום. פנו לכם רבע שעה בשבילו.

איזה עולם קטן וטראגי: בדיוק התחלתי אמש להקריא לבנותיי את "מבול, נחש ושתי תיבות", סיפורי התנ"ך לילדים בעיבודו של מאיר שלו. מאייר הספר הוא עמנואל לוצאטי, אנימטור ומעצב תפאורות. והבוקר התבשרנו שהוא נפטר אמש בביתו בג'נובה באיטליה. הוא היה בן 85 במותו. כך כותב מאיר שלו בהקדמה ל"מבול, נחש ושתי תיבות": "חוץ מהסיפורים תמצאו בספר גם ציורים של צייר שכדאי לכם להכיר. הוא גר באיטליה וקוראים לו עמנואל לוצאטי, אבל החברים שלו, וביניהם גם אני, קוראים לו לֶלֶה. ללה מאייר וכותב ספרי ילדים, בונה תפאורות של תיאטרון ועושה סרטי אנימציה נהדרים".
סרט האנימציה של לוצאטי, "חליל הקסם", היה מועמד לאוסקר ב-1978.

זו היתה הרשימה הראשונה.

קודם כל, הישראלים: "אדמה משוגעת" של דרור שאול זכה בפרס העלילתי במסגרת הקולנוע העולמי (הבמאית הנפלאה לין רמזי היתה אחת השופטות, כך שהריגוש כפול). "הבטחוניים" של שמעון דותן זכה בציון לשבח בקטגוריה התיעודית של סקציית הקולנוע העולמי. ציון לשבח לסרט דרמטי הוענק לסרט הגרוזיני "מורשת", שביימו האב ובנו, טימור בבלואני וגלה בבלואני ("13 – זאמטי").

ועכשיו לקטגוריות המרכזיות של התחרות: דיוויד פולנד מ-MCN, רוטן ששוב שופטי סאנדאנס נותנים את הפרסים הראשיים לסרטים הכי עלומים מהתחרות. או במילים אחרות, לסרטים שאף עיתונאי או אף קניין לא ייצר סביבם באז בעשרת הימים האחרונים. הסרט העלילתי הזוכה הוא "פדרה נואסטרו", שנשמע די דומה ל"מריה הלבנה" בתקציר שלו ועוסק בהברחת עובדים לא חוקיים ממקסיקו לניו יורק. הסרט התיעודי הזוכה הוא "מנדה באלה", על שחיתות פוליטית בברזיל.
פרס הבימוי הוענק לג'פרי בליץ על "Rocket Science". פרס הקהל בקטגורייה העלילתית הלך ל"Grace is Gone", עם ג'ון קיוזאק ובהפקתו. הסרט זכה גם בפרס התסריט. פרס הקהל בקטגורייה התיעודית הוענק ל"Hear and Now", העוקב אחר החלטתם של הוריה של הבמאית, שניהם חירשים בני 65, לעבור ניתוח להשבת שמיעתם. פרס הקהל העלילתי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט האירי "Once", אחד הסרטים שזכו להכי הרבה שבחים בפסטיבל השבוע. פרס הקהל לסרט התיעודי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט הבריטי "צילו של הירח", המציג צילומים שלא נראו קודם ממשימות כיבוש הירח של צוותי אפולו. הנה רשימת כל הפרסים.

רם ברגמן, המפיק הישראלי-אמריקאי (וקורא קבוע של הבלוג), שהביא לפני שנתיים את "בריק" לסאנדאנס, עידכן אותי במייל שהסרט האמריקאי-מקסיקני בהפקתו, "לה מיסמה לונה", נמכר במהלך הפסטיבל. אן תומפסון מוסיפה פרטים: הקונים הם פוקס סרצ'לייט והארווי וויינסטין (שהפיצו יחד בעבר את "גרדן סטייט" של זאק בראף) והסכום שהם שילמו הוא בין 5 ל-6 מיליון דולר. הרכישה של "לה מיסמה לונה" היתה הגדולה ביותר בפסטיבל נכון ליום שלישי שעבר, ואז הגיעו פרמאונט ואם.טי.וי ושילמו 7 מיליון דולר עבור "Son of Rambow" של גארת ג'נינגס (חצי מצמד הקליפאים האמר אנד טונגס, והבמאי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"). תזכורת: הסכום הגבוה ביותר ששולם על סרט בכל תולדות סאנדאנס הוא עשרה מיליון דולר, וזה היה בשנה שעברה ל"מיס סאנשיין הקטנה". סיכום כל רכישות סאנדאנס כאן.

ובעודי מחכה שמישהו מהוט או יס יעדכן אותי מה קורה בסאנדאנס, הגיע מייל מדפני ליסבונה, עורכת ב"סופשבוע" של "מעריב", שנמצאת בפסטיבל עד היום.
והיא מעדכנת מהסרטים שהיא ראתה (בתוספת פריימים):
rocket science – מצחיק ומתוק, אבל קצת קראוד פליזרי מדי".

zoo – סרטו התיעודי מעורר המחלוקת של Robinson Devor על זואופיליה –
בעקבות מותו הפתאומי מדימום במעי של גבר שבביתו נמצאו כ-30 שעות של צילומי וידיאו של מין עם סוסים – מצליח לטפל בנושא באופן לא ולגרי, רגיש, ומעורר מחשבה.

hounddog – חולל מיני סערה בארצות הברית בגלל סצינת האונס שבה משתתפת דקוטה פנינג בת ה-12. כצפוי, הסצינה עדינה למדי, והסרט לא מוצלח במיוחד. פנינג מעולה.

away from her של שרה פולי – "החיים בלעדיי", הפעם אלצהיימר במקום סרטן.
עדיין: מרגש ומבכיא.

הסרט האירי Once מרגש ממש. אולי צריך לחשוד בו שעשו אותו בעיקר כדי להשמיע את המוזיקה המקורית. אבל היא טובה ממש והסרט נהדר.

ויש גם: "הבטחוניים", "נשיקת מלח", "זידאן". ואיך "מלאכי שלג" של דיוויד גורדון גרין? אל תשאלו את דפני: "אגב, הבוקר העיפו אותי מסרט כי תפסו אותי מצלמת את המסך בשביל הפליקר. אז זה נגמר כנראה". צט..צט..צט.

והנה דיוויד פולנד מסכם את פסטיבל סאנדאנס.

1.
אז יש לנו מסוף השבוע את "רוקי" ואת "בובי". אבל אין לנו עדיין את ריקי בובי הגנוז. אתם יכולים לצפות בו כאן, בעיקר בשביל התפקיד השני הכי מצחיק השנה של סשה ברון כהן, ששובר לוויל פארל את היד דקה אחרי שהוא נכנס לסרט.

2.
התוכנייה של פסטיבל ברלין הושלמה. יש סרטים חדשים של פרנסואה אוזון ושל האחים טאביאני, בכורה ל"300" של פרנק מילר ומחווה לארתור פן, אבל הכי חשוב מנקודת מבט מקומית: יש נציגות ישראלית בכל סקציה של הפסטיבל. בתחרות: "בופור" של יוסף סידר והיאם עבאס שופטת. בפנורמה: "הבועה" של איתן פוקס ואודי אלוני שופט. בג'נריישן (מה שהיה בעבר מוכר כפסטיבל סרטי הילדים של ברלין): "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר, "אדמה משוגעת" של דרור שאול והסרט הקצר "קאמפינג" של דנה בלנקשטיין מסם שפיגל. בפורום: "פוטוסי" של רון חביליו.

3.
חלק מכם אולי זוכרים: ביוני שעבר טסתי לראיין בגרמניה את דפש מוד רגע לפני הופעתם בישראל. הם, כזכור, מעולם לא הגיעו ארצה. באותה הזדמנות ניהלתי שיחה גם עם דניאל מילר, מנהל חברת התקליטים מיוט, האיש שגילה את דפש מוד והיה המפיק המוזיקלי שלהם בחמשת אלבומיהם הראשונים. הוא, מבחינתי, הדפש החמישי (או הרביעי כרגע, כשמדובר בשלישייה). שאלתי אותו אז מה יהיו התגליות הבאות שלו. והוא אמר לי לחכות לבחור שמקליט תחת השם Maps. חיכיתי. והנה יוצא השבוע ה-EP השני שלו, לפני אלבום הבכורה שייצא בקיץ. אכן חומר משובח. הנה הסינגל Don't Fear שיצא בסתיו. זה לא רק יפה, זה אפילו יפה יפה.

4.
מישהו כאן זוכר את רצועת הקומיקס "יתומי הסערה" של רון זיסנבך שהתפרסמה במשך תקופה ב"גלריה" של "הארץ" בכל יום חמישי? ובכן, הנה "יתומי הסערה" בגרסת האנימציה. בפרק הראשון מתארחים מוחסן וסמירה מחמלבף.

5.
שרה סילברמן, היהודייה שאני הכי מעריץ בעולם, נמצאת על השער של "וילג' וויס" השבוע, לכבוד הסדרה החדשה שלה, שעולה ביום חמישי ב"קומדי סנטרל". מייקל מאסטו מראיין אותה. באותו עמוד יש גם פודקאסט עם מאסטו על הראיון. ובבלוגים של העיתון יש פסטיבל יו-טובי של סילברמן.

6.
את הידיעה הזאת גיליתי רק היום (ויה גרין-סינה): לפני חמישה ימים מת פר ראבן, המלחין של ריינר ורנר פאסבינדר ומי שעבד עם וונג קאר וואי על "2046" ו"סיפורי ארוס" (שישודר בסוף השבוע הבא בהוט). הוא היה בן 66.

7.
ולכל מי ששואל על פינת הקולנוע שלי בתוכנית הבוקר של קשת: למרות מה שפורסם, נכון לעכשיו הסכמתי להגיש ארבע פינות בלבד במהלך חודש פברואר, כספירה לאחור לקראת האוסקרים. האם אמשיך את הפינה גם אחרי האוסקרים? כרגע לא ברור בכלל.

מסכן לב לבייב, אין לו מה לראות עכשיו בקולנוע

כשאתה מיליארדר שהמגזין "פורבס" מעריך את הונו בשני מיליארד דולר, ועיקר הכנסותיך מגיע מיהלומים ומקניונים, איזה סרטים יהיו בראש רשימת הצפייה שלך? "יהלומים לנצח"? "גרנד קניון"? לב לבייב, טייקון היהלומים הישראלי, הוא חב"דניק אדוק, כך שאני בספק אם הוא בכלל רואה סרטים, אבל אני גם די בטוח שאילו הוא היה חובב קולנוע מושבע הוא לא היה מוצא עכשיו סרט שימצא חן בעיניו. קודם כל, בגלל "בוראט". לבייב, על פי כתבת השער שהתפרסמה עליו ב"פורבס" ב-2003, הוא יליד אוזבקיסטן וחבר טוב של נשיא קזחסטן. אז "בוראט" בטח לא ימצא חן בעיניו. ועכשיו מגיע "לגעת ביהלום", שבטח עושה לכל העוסקים בסחר ביהלומים עיקצוצים לא נעימים בכל הגוף. אם כי לבייב יכול גם לחייך לעצמו בסיפוק למראה הסרט. הסרט עוסק בניסיון להפליל את סינדיקט היהלומים הגדול בעולם בכך שהוא קונה יהלומי דם, יהלומים מאזורי סכסוך. לתאגיד בסרט יש שם מומצא, אבל סינדיקט היהלומים De-Beers כבר מיהר למחות נגד הצגת הסרט, כך שנדמה שעל ראש היהלומן בוער הכובע. ולמה שלבייב יהיה מבסוט מזה? כי על פי "פורבס", לבייב הוא האויב הגדול של דה-ברס והמתחרה מס' 1 שלהם. והוא גם מקפיד בראיונותיו להצהיר שהוא לא נוגע ביהלומי סכסוך. עלילת "לגעת ביהלום" מתרחשת ב-1999. משנת 2000, כשמכירת יהלומי סכסוך לכאורה ווסתה על ידי האו"ם, הצליח לבייב להביס את דה-ברס ולהשתלט על נתח ניכר מעסקי היהלומים באנגולה. הוא אחד היהלומנים הבודדים בעולם שמחזיקים את כל שרשרת הייצור בידיהם: מבעלות של המכרות ועד מלטשות. עולם קטן: מי עוד הסתובב באנגולה עם הצבא ומכרות היהלומים אם לא ארקדי גאידמק. לו הייתי אד זוויק, הייתי רואה כאן אופציה ל"לגעת ביהלום 2": שני המולטי-מיליונרים שהביסו את סינדיקט היהלומים העצום, האחד משתמש בהונו בצנעה לבניית בתי כנסת בארץ הולדתו, השני קונה קבוצות כדורגל.

ואיך "לגעת ביהלום"? אפוס הרפתקאות היסטורי אלים ומושקע, שמנסה להיות גם בעל מסר חברתי. הוא לא רע.

יש ב"בובי", סרטו מועט הכישרון של אמיליו אסטבז (או אמילי אסטבז, כפי שמאוית שמו במודעה בעיתון), משפט שנתקע לי בראש, משפט שמייצג בעיניי את רמתו הנמוכה של התסריט כולו. היטפלות למשפט היא אולי קטנוניות לשמה, אבל אני חושב שזה מייצג את כל שאר הבלגן שמתחולל בסרט חסר ההיגיון הזה.
הסצינה מתחילה בכך שהארי בלפונטה אומר לאנתוני הופקינס ש"כלום לא קורה במקום הזה". שניהם קשישים שעבדו כל חייהם במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, והמשפט האירוני הזה נאמר כמה שעות לפני שיתנקשו שם בחייו של המועמד לנשיאות בובי קנדי. "זה משפט מתוך 'גרנד הוטל', הסרט עם גרטה גרבו" אומר הופקינס לבלפונטה ואז פונה לנער השחור שעובד בשירותים ושואל אותו, "ראית פעם את 'גרנד הוטל'?". הנער עונה שלא, "אבל ראיתי את 'בוני וקלייד'", הוא משיב. "אה, זה סרט טוב", עונה הופקינס ואז פונה לבלפונטה ושואל אותו: "Did you ever see Bonnie and Clyde?". השימוש שלו במילה "ever" במשפט הזה מטריף אותי. "ראית פעם את 'בוני וקלייד'?" הוא משפט שנכון לשאול אותו כיום, ארבעים שנה אחרי בכורת הסרט, כשמעמדו כקלאסיקה ברור, כשהשנים שחלפו מאז צאתו מצדיקות את השימוש בצירוף "אי פעם". אבל ב-4 ביוני 1968, היום שבו מתרחשת עלילת הסרט, חלפה פחות משנה מאז בכורת "בוני וקלייד". למעשה, כל שיטת ההפצה הרחבה כפי שאנחנו מכירים כיום היא בתוקף רק מאז 1977; בשנות השישים סרטים היו מופצים במספר קטן של עותקים ועוברים באופן הדרגתי בין ערים ובין בתי קולנוע. כך שבהחלט הגיוני שביוני 1967 "בוני וקלייד" היה עדיין סרט שהציג איפשהו בלוס אנג'לס רבתי. לכן הופקינס היה צריך לשאול את בלפונטה לגבי "בוני וקלייד" כשם ששואלים לגבי סרט עכשווי, ולא לגבי קלאסיקה בת 40. מילא אילו זו היתה הזנחה תסריטאית יחידה, אבל בדרך אל הקליימקס של הסרט, שבו נפגשות כל הדמויות ברגע הירייה בסנטור, ממלא אסטבז את האוויר עם שלל סצינות דביליות. כשאלייז'ה ווד שואל את לינדזי לוהן האם יש לה פופיק פנימי או חיצוני, גלגלתי את עיניי בהשתאות. זו אשכרה רפליקה שנשארה אחרי שכתובים ועריכות? וכל הסצינות בין הלן האנט ומרטין שין כתובות באופן אידיוטי ממש. בקיצור, סרט עם שפע כוונות טובות, אבל כמעט אפס כישרון.

וגם "המלכה", שעלה אתמול בארץ – ושללא ספק יהיה כאן להיט די מסיבי בקרב בנות ה-50 פלוס – הוא תרגיל משונה בתסריטאות. קודם כל, זו לא יותר מהצגת תיאטרון שנראה כאילו הגיעה בטעות לקולנוע. שנית, אני לא מצליח להיכנס לראשם של יוצרי הסרט והמתלהבים ממנו, או להבין את פולחן בית המלוכה המעוור שהם לוקים בו. הסרט הזה כה מיושן ושמרני, כה מתרפס בפני שררה ומעמד, ובעיקר לוקה בכל אותם סימפטומים שהוא מנסה להאשים בהם את המלכה הבריטית הנוכחית: חסר רגש, חסר היגיון, חסר יכולת להתמודד מול היסטוריה שמשנה את פניה. ובעיקר, זה כמעט סרט מדע בדיוני במופרכות שלו, בנסיונות שלו לפענח מה באמת חלף בראשה של המלכה בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

הנה הביקורות שלי, ממדור הדפוס ב"פנאי פלוס", על "המלכה", "בובי" ו"מארי אנטואנט". שלושתם סרטים המבוססים על אירועים שקרו באמת ונוטלים חירויות אמנותיות. "מארי אנטואנט" הוא היחיד שראוי לצפייה מבין השלושה.
continue reading…

1. שמעתי היום שהמפיק רוברט צ'רטוף, שנשוי לישראלית ומבלה נתחים מזמנו בישראל, סגר לפני כמה ימים את האולם הגדול בסינמטק תל אביב והזמין לשם חברים ומשפחה והקרין להם את "רוקי בלבואה", הסרט החדש בהפקתו. צ'רטוף ואירווין ווינקלר זכו באוסקר לפני 30 שנה על "רוקי" הראשון. אני צריך לנסות לאתר את צ'רטוף, בן ה-73. הוא רשום ב-IMDB כמפיק של "המשחק של אנדר", סרטו הבא של וופלגנג פיטרסן על פי ספרו של אורסון סקוט קארד.

2. אפרופו "רוקי בלבואה": בשלטי החוצות בקרנות הרחוב בתל אביב כתוב שהסרט עולה ב-29.1, שזה יוצא יום שני. למיטב ידיעתי הסרט עולה מחרתיים, 25.1. לא מבאס לצאת בקמפיין לקראת בכורה שמכוון את כולם לתאריך הלא נכון?

3. כמה מהמועמדים הטריים לאוסקר יודעים עברית? לא יודע בוודאות, אבל תמצאו שורשים ישראליים אצל סשה ברון כהן, שזכה במועמדות על תסריט מעובד ל"בוראט"; גיל קינן, שזכה במועמדות על סרט האנימציה "מפלצת של בית"; ארי סנדל, במאי הסרט הקצר "West Bank Story".

4. מי האנשים הכי מבואסים היום? נראה לי שבראש ובראשונה ביל קונדון, הבמאי של "נערות החלומות". אבל די צמוד אליו בסולם ההתבאסות תמצאו את בראד פיט, שגם הועף בניגוד לכל הציפיות מקטגוריית שחקן המשנה, וגם לא הצליח להשתחל לרשימת המפיקים של "השתולים". ודי צמוד אליו: פדרו אלמודובר, שבטח חווה היום סוג של אנטי-קליימקס. גם פרינס לא קיבל את המועמדות הצפויה על השיר מ"תזיזו ת'רגליים". ואם אני מצליח להיכנס לראשו של מרטין סקורסזי אני יכול לנחש שגם שם יש חרדה גדולה. הכל נראה מוכן ומזומן להפסד הבלתי נמנע הבא שלו.

5. אבל מי מאושר היום? אני מניח שקודם כל הנרי קריגר. בשעה שכל מחנה "נערות החלומות" מתאבל הערב על הכשלון לזכות במועמדות לסרט, קריגר – שהלחין את המחזמר המקורי – הוא בכיר המועמדים השנה עם שלוש מועמדויות שונות לשיר. ואני מניח שגם ג'קי ארל היילי, שזכה למועמדות די מפתיעה בתור הפדופיל מ"ילדים קטנים". וגם אלפונסו קוארון. כתבתי מקודם שהוא מועמד על התסריט המעובד של "הילדים של מחר". ובכן, הוא מועמד גם על העריכה.