ושוב, חן חן קם הכי מוקדם ועידכן בבשורה המרכזית של היום: "מיס סאנשיין הקטנה" זכה הלילה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים, אותה גילדה שהיתה היחידה שניבאה בשנה שעברה את זכייתו של "התרסקות" באוסקר. תקדים "התרסקות" רלוונטי לעניין, כי במאיי "מיס סאנשיין" לא מועמדים לאוסקר על הבימוי, כך שפרס גילדת הבמאים – שהיה עד לפני שנים ספורות מדד הניבוי החזק ביותר בדרך אל האוסקר – לא יהיה רלוונטי השנה. וכן, נכון לבוקר זה, 27 ימים לפני האוסקרים, "מיס סאנשיין הקטנה" מסתמן כזוכה בפרס הסרט.
שאר פרסי המשחק שחולקו הלילה: הלן מירן ("המלכה") ופורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד") בשחקנים ראשיים. אדי מרפי וג'ניפר האדסון (שניהם על "נערות החלומות") בשחקני משנה. פתאום ארבעת הקטגוריות האלה נראות מאוד צפויות וסטטיות, מה שאומר שחייבת להיות בהן לפחות הפתעה אחת. האמנם שלושה שחקנים שחורים יזכו באוסקר בשנה אחת? אני עדיין חושב שלאלן ארקין (שחקן משנה, "מיס סאנשיין הקטנה") ולפיטר אוטול (שחקן ראשי, "ונוס") יש אפשרות להפתיע ב-25 בפברואר. נבואות סופיות, בעוד חודש.

=============

רוצים לראות את ניקול קידמן מתרסקת לתוך עמוד חשמל? קטע הוידיאו הזה, ויה TMZ.com, מתעד צילומי סצינה באחת הלילות בשבוע שעבר לסרט האימה "פלישה" , הגרסה של אוליבר הירשביגל ("הנפילה") ל"פלישת חוטפי הגופות" (למעשה, מדובר בצילום מחדש של סוף הסרט). קידמן נמצאת במכונית שעל המשאית. המשאית עושה את הנהיגה הממשית, עליה נמצאת המצלמה, וקידמן רק צריכה לעשות כאילו היא נוהגת. אבל המשאית לוקחת סיבוב לא מוצלח ומרסקת את המכונית של קידמן ישר לתוך עמוד חשמל. זה לא היה מתוכנן. קידמן יצאה מהעסק קצת רועדת, והיא נראית בסוף הקטע צועדת בכוחות עצמה ונטולת פציעות, אבל עם קטע וידיאו די מרשים של אחורי הקלעים ושל תעלול קולנועי שלא יצא כמתוכנן (ועד כאן פינתנו "קטעי הווידיאו המוטרפים בעולם").
עדכון לטוקבקיסטים ניג'סים עם הפרעה נפשית וחוסר יכולת לשלוט על סוגרי פיהם: אייטם הווידיאו הנ"ל, שמצידי יהיה מפוברק ממחר ועד הודעה חדשה, הוא המשך לכותרות שפורסמו כמה ימים קודם לכן. הכותרות, שנראו ברחבי האינטרנט, היו מבחינתי עניין ידוע: "ניקולד קידמן נפצעה קל על סט סרטה החדש". האייטם הזה לבדו לא מעניין אותי. מה שעניין אותי כעבור יומיים שלושה היתה התוספת: "ועכשיו הווידיאו". "לא תאונה!" טוען הטוקבקיסט מנוול הפה. מצוין, וואטאבר. הוא כנראה יודע כל. ועדיין זכינו לקטע וידיאו מרשים מאחורי הקלעים. אבל אני כן יודע את זה: לא שמים כוכבת קולנוע באוטו שמתנגש בעמוד חשמל, גם אם זה מתוכנן. אין חברת ביטוח ביקום שתאפשר את זה. זו הסיבה שאלוהים ברא אנשי פעלולים. אבל תנו למגיבים ליהנות מעצמם, בשביל זה אנחנו כאן.

========

זה כנראה היה שבוע די מקולל להיות בו על אתרי צילום. סט-דרסר שעבד בסרטו החדש של דאג ליימן, "ג'אמפר", נהרג בסוף השבוע. הדרסר היה עסוק בפירוקה של תפאורת הסרט באולפן בקנדה, אחרי שצוות הצילום כבר עבר לצילומי לוקיישן ביפן. תוך כדי פירוק הסט קרס גוש של חול קפוא מהתקרה ומחץ את איש התפאורה והרג אותו במקום.

=========

זה נראה לי די הלם כשאנשים מתים בזמן הפקת סרט. גם אם מותם כלל לא קשור לסרט עצמו. הרי הקולנוע הוא מדיום של העמדת פנים ושל אל-מוות, ואיכשהו טרגדיה בזמן הצילומים נראית כמעט כמו שבירת החוקים. כאילו שמוות של אנשי קולנוע יכול לקרות רק בין הפקות, ולא בזמן ההפקה עצמה. חשבתי על זה אמש, ביציאה מהקרנת העיתונים של "גיבורי הדגל". הסרט, שעוסק בחיילים שלחמו ומתו על האי איוו-ג'ימה, לא מוקדש לזכרם של הנופלים. הוא מוקדש לפיליס ולבאמי. פיליס היא פיליס האפמן, המלהקת הקבועה של איסטווד ב-24 השנים האחרונות. באמי הוא הנרי באמסטד, מעצב התפאורות הקשיש שעבד עם איסטווד מאז "בלתי נסלח" (והספיק להיות גם מעצב הסטים ב"ורטיגו" של היצ'קוק). שניהם מתו בהפרש של חודשיים זה מזו, בזמן שאיסטווד היה עסוק בצילומי "מכתבים מאיוו ג'ימה" ובעריכת "גיבורי הדגל" – שני הסרטים האחרונים שהאפמן ליהקה ובאמסטד עיצב.

לא ראיתי את "קאשבק" של שון אליס, הסרט שפתח את הפסטיבל הבריטי וייצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב, אבל אני שמח להציג בפניכם את "קאשבק", הסרט הקצר של שון אליס שהיה מועמד לאוסקר לפני שנה, ובעיניי הוא מקסים לגמרי. אורכו כ-15 דקות והוא מכיל עירום. פנו לכם רבע שעה בשבילו.

איזה עולם קטן וטראגי: בדיוק התחלתי אמש להקריא לבנותיי את "מבול, נחש ושתי תיבות", סיפורי התנ"ך לילדים בעיבודו של מאיר שלו. מאייר הספר הוא עמנואל לוצאטי, אנימטור ומעצב תפאורות. והבוקר התבשרנו שהוא נפטר אמש בביתו בג'נובה באיטליה. הוא היה בן 85 במותו. כך כותב מאיר שלו בהקדמה ל"מבול, נחש ושתי תיבות": "חוץ מהסיפורים תמצאו בספר גם ציורים של צייר שכדאי לכם להכיר. הוא גר באיטליה וקוראים לו עמנואל לוצאטי, אבל החברים שלו, וביניהם גם אני, קוראים לו לֶלֶה. ללה מאייר וכותב ספרי ילדים, בונה תפאורות של תיאטרון ועושה סרטי אנימציה נהדרים".
סרט האנימציה של לוצאטי, "חליל הקסם", היה מועמד לאוסקר ב-1978.

זו היתה הרשימה הראשונה.

קודם כל, הישראלים: "אדמה משוגעת" של דרור שאול זכה בפרס העלילתי במסגרת הקולנוע העולמי (הבמאית הנפלאה לין רמזי היתה אחת השופטות, כך שהריגוש כפול). "הבטחוניים" של שמעון דותן זכה בציון לשבח בקטגוריה התיעודית של סקציית הקולנוע העולמי. ציון לשבח לסרט דרמטי הוענק לסרט הגרוזיני "מורשת", שביימו האב ובנו, טימור בבלואני וגלה בבלואני ("13 – זאמטי").

ועכשיו לקטגוריות המרכזיות של התחרות: דיוויד פולנד מ-MCN, רוטן ששוב שופטי סאנדאנס נותנים את הפרסים הראשיים לסרטים הכי עלומים מהתחרות. או במילים אחרות, לסרטים שאף עיתונאי או אף קניין לא ייצר סביבם באז בעשרת הימים האחרונים. הסרט העלילתי הזוכה הוא "פדרה נואסטרו", שנשמע די דומה ל"מריה הלבנה" בתקציר שלו ועוסק בהברחת עובדים לא חוקיים ממקסיקו לניו יורק. הסרט התיעודי הזוכה הוא "מנדה באלה", על שחיתות פוליטית בברזיל.
פרס הבימוי הוענק לג'פרי בליץ על "Rocket Science". פרס הקהל בקטגורייה העלילתית הלך ל"Grace is Gone", עם ג'ון קיוזאק ובהפקתו. הסרט זכה גם בפרס התסריט. פרס הקהל בקטגורייה התיעודית הוענק ל"Hear and Now", העוקב אחר החלטתם של הוריה של הבמאית, שניהם חירשים בני 65, לעבור ניתוח להשבת שמיעתם. פרס הקהל העלילתי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט האירי "Once", אחד הסרטים שזכו להכי הרבה שבחים בפסטיבל השבוע. פרס הקהל לסרט התיעודי בסקציית הקולנוע העולמי הוענק לסרט הבריטי "צילו של הירח", המציג צילומים שלא נראו קודם ממשימות כיבוש הירח של צוותי אפולו. הנה רשימת כל הפרסים.

רם ברגמן, המפיק הישראלי-אמריקאי (וקורא קבוע של הבלוג), שהביא לפני שנתיים את "בריק" לסאנדאנס, עידכן אותי במייל שהסרט האמריקאי-מקסיקני בהפקתו, "לה מיסמה לונה", נמכר במהלך הפסטיבל. אן תומפסון מוסיפה פרטים: הקונים הם פוקס סרצ'לייט והארווי וויינסטין (שהפיצו יחד בעבר את "גרדן סטייט" של זאק בראף) והסכום שהם שילמו הוא בין 5 ל-6 מיליון דולר. הרכישה של "לה מיסמה לונה" היתה הגדולה ביותר בפסטיבל נכון ליום שלישי שעבר, ואז הגיעו פרמאונט ואם.טי.וי ושילמו 7 מיליון דולר עבור "Son of Rambow" של גארת ג'נינגס (חצי מצמד הקליפאים האמר אנד טונגס, והבמאי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"). תזכורת: הסכום הגבוה ביותר ששולם על סרט בכל תולדות סאנדאנס הוא עשרה מיליון דולר, וזה היה בשנה שעברה ל"מיס סאנשיין הקטנה". סיכום כל רכישות סאנדאנס כאן.

ובעודי מחכה שמישהו מהוט או יס יעדכן אותי מה קורה בסאנדאנס, הגיע מייל מדפני ליסבונה, עורכת ב"סופשבוע" של "מעריב", שנמצאת בפסטיבל עד היום.
והיא מעדכנת מהסרטים שהיא ראתה (בתוספת פריימים):
rocket science – מצחיק ומתוק, אבל קצת קראוד פליזרי מדי".

zoo – סרטו התיעודי מעורר המחלוקת של Robinson Devor על זואופיליה –
בעקבות מותו הפתאומי מדימום במעי של גבר שבביתו נמצאו כ-30 שעות של צילומי וידיאו של מין עם סוסים – מצליח לטפל בנושא באופן לא ולגרי, רגיש, ומעורר מחשבה.

hounddog – חולל מיני סערה בארצות הברית בגלל סצינת האונס שבה משתתפת דקוטה פנינג בת ה-12. כצפוי, הסצינה עדינה למדי, והסרט לא מוצלח במיוחד. פנינג מעולה.

away from her של שרה פולי – "החיים בלעדיי", הפעם אלצהיימר במקום סרטן.
עדיין: מרגש ומבכיא.

הסרט האירי Once מרגש ממש. אולי צריך לחשוד בו שעשו אותו בעיקר כדי להשמיע את המוזיקה המקורית. אבל היא טובה ממש והסרט נהדר.

ויש גם: "הבטחוניים", "נשיקת מלח", "זידאן". ואיך "מלאכי שלג" של דיוויד גורדון גרין? אל תשאלו את דפני: "אגב, הבוקר העיפו אותי מסרט כי תפסו אותי מצלמת את המסך בשביל הפליקר. אז זה נגמר כנראה". צט..צט..צט.

והנה דיוויד פולנד מסכם את פסטיבל סאנדאנס.

1.
אז יש לנו מסוף השבוע את "רוקי" ואת "בובי". אבל אין לנו עדיין את ריקי בובי הגנוז. אתם יכולים לצפות בו כאן, בעיקר בשביל התפקיד השני הכי מצחיק השנה של סשה ברון כהן, ששובר לוויל פארל את היד דקה אחרי שהוא נכנס לסרט.

2.
התוכנייה של פסטיבל ברלין הושלמה. יש סרטים חדשים של פרנסואה אוזון ושל האחים טאביאני, בכורה ל"300" של פרנק מילר ומחווה לארתור פן, אבל הכי חשוב מנקודת מבט מקומית: יש נציגות ישראלית בכל סקציה של הפסטיבל. בתחרות: "בופור" של יוסף סידר והיאם עבאס שופטת. בפנורמה: "הבועה" של איתן פוקס ואודי אלוני שופט. בג'נריישן (מה שהיה בעבר מוכר כפסטיבל סרטי הילדים של ברלין): "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר, "אדמה משוגעת" של דרור שאול והסרט הקצר "קאמפינג" של דנה בלנקשטיין מסם שפיגל. בפורום: "פוטוסי" של רון חביליו.

3.
חלק מכם אולי זוכרים: ביוני שעבר טסתי לראיין בגרמניה את דפש מוד רגע לפני הופעתם בישראל. הם, כזכור, מעולם לא הגיעו ארצה. באותה הזדמנות ניהלתי שיחה גם עם דניאל מילר, מנהל חברת התקליטים מיוט, האיש שגילה את דפש מוד והיה המפיק המוזיקלי שלהם בחמשת אלבומיהם הראשונים. הוא, מבחינתי, הדפש החמישי (או הרביעי כרגע, כשמדובר בשלישייה). שאלתי אותו אז מה יהיו התגליות הבאות שלו. והוא אמר לי לחכות לבחור שמקליט תחת השם Maps. חיכיתי. והנה יוצא השבוע ה-EP השני שלו, לפני אלבום הבכורה שייצא בקיץ. אכן חומר משובח. הנה הסינגל Don't Fear שיצא בסתיו. זה לא רק יפה, זה אפילו יפה יפה.

4.
מישהו כאן זוכר את רצועת הקומיקס "יתומי הסערה" של רון זיסנבך שהתפרסמה במשך תקופה ב"גלריה" של "הארץ" בכל יום חמישי? ובכן, הנה "יתומי הסערה" בגרסת האנימציה. בפרק הראשון מתארחים מוחסן וסמירה מחמלבף.

5.
שרה סילברמן, היהודייה שאני הכי מעריץ בעולם, נמצאת על השער של "וילג' וויס" השבוע, לכבוד הסדרה החדשה שלה, שעולה ביום חמישי ב"קומדי סנטרל". מייקל מאסטו מראיין אותה. באותו עמוד יש גם פודקאסט עם מאסטו על הראיון. ובבלוגים של העיתון יש פסטיבל יו-טובי של סילברמן.

6.
את הידיעה הזאת גיליתי רק היום (ויה גרין-סינה): לפני חמישה ימים מת פר ראבן, המלחין של ריינר ורנר פאסבינדר ומי שעבד עם וונג קאר וואי על "2046" ו"סיפורי ארוס" (שישודר בסוף השבוע הבא בהוט). הוא היה בן 66.

7.
ולכל מי ששואל על פינת הקולנוע שלי בתוכנית הבוקר של קשת: למרות מה שפורסם, נכון לעכשיו הסכמתי להגיש ארבע פינות בלבד במהלך חודש פברואר, כספירה לאחור לקראת האוסקרים. האם אמשיך את הפינה גם אחרי האוסקרים? כרגע לא ברור בכלל.

מסכן לב לבייב, אין לו מה לראות עכשיו בקולנוע

כשאתה מיליארדר שהמגזין "פורבס" מעריך את הונו בשני מיליארד דולר, ועיקר הכנסותיך מגיע מיהלומים ומקניונים, איזה סרטים יהיו בראש רשימת הצפייה שלך? "יהלומים לנצח"? "גרנד קניון"? לב לבייב, טייקון היהלומים הישראלי, הוא חב"דניק אדוק, כך שאני בספק אם הוא בכלל רואה סרטים, אבל אני גם די בטוח שאילו הוא היה חובב קולנוע מושבע הוא לא היה מוצא עכשיו סרט שימצא חן בעיניו. קודם כל, בגלל "בוראט". לבייב, על פי כתבת השער שהתפרסמה עליו ב"פורבס" ב-2003, הוא יליד אוזבקיסטן וחבר טוב של נשיא קזחסטן. אז "בוראט" בטח לא ימצא חן בעיניו. ועכשיו מגיע "לגעת ביהלום", שבטח עושה לכל העוסקים בסחר ביהלומים עיקצוצים לא נעימים בכל הגוף. אם כי לבייב יכול גם לחייך לעצמו בסיפוק למראה הסרט. הסרט עוסק בניסיון להפליל את סינדיקט היהלומים הגדול בעולם בכך שהוא קונה יהלומי דם, יהלומים מאזורי סכסוך. לתאגיד בסרט יש שם מומצא, אבל סינדיקט היהלומים De-Beers כבר מיהר למחות נגד הצגת הסרט, כך שנדמה שעל ראש היהלומן בוער הכובע. ולמה שלבייב יהיה מבסוט מזה? כי על פי "פורבס", לבייב הוא האויב הגדול של דה-ברס והמתחרה מס' 1 שלהם. והוא גם מקפיד בראיונותיו להצהיר שהוא לא נוגע ביהלומי סכסוך. עלילת "לגעת ביהלום" מתרחשת ב-1999. משנת 2000, כשמכירת יהלומי סכסוך לכאורה ווסתה על ידי האו"ם, הצליח לבייב להביס את דה-ברס ולהשתלט על נתח ניכר מעסקי היהלומים באנגולה. הוא אחד היהלומנים הבודדים בעולם שמחזיקים את כל שרשרת הייצור בידיהם: מבעלות של המכרות ועד מלטשות. עולם קטן: מי עוד הסתובב באנגולה עם הצבא ומכרות היהלומים אם לא ארקדי גאידמק. לו הייתי אד זוויק, הייתי רואה כאן אופציה ל"לגעת ביהלום 2": שני המולטי-מיליונרים שהביסו את סינדיקט היהלומים העצום, האחד משתמש בהונו בצנעה לבניית בתי כנסת בארץ הולדתו, השני קונה קבוצות כדורגל.

ואיך "לגעת ביהלום"? אפוס הרפתקאות היסטורי אלים ומושקע, שמנסה להיות גם בעל מסר חברתי. הוא לא רע.

יש ב"בובי", סרטו מועט הכישרון של אמיליו אסטבז (או אמילי אסטבז, כפי שמאוית שמו במודעה בעיתון), משפט שנתקע לי בראש, משפט שמייצג בעיניי את רמתו הנמוכה של התסריט כולו. היטפלות למשפט היא אולי קטנוניות לשמה, אבל אני חושב שזה מייצג את כל שאר הבלגן שמתחולל בסרט חסר ההיגיון הזה.
הסצינה מתחילה בכך שהארי בלפונטה אומר לאנתוני הופקינס ש"כלום לא קורה במקום הזה". שניהם קשישים שעבדו כל חייהם במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, והמשפט האירוני הזה נאמר כמה שעות לפני שיתנקשו שם בחייו של המועמד לנשיאות בובי קנדי. "זה משפט מתוך 'גרנד הוטל', הסרט עם גרטה גרבו" אומר הופקינס לבלפונטה ואז פונה לנער השחור שעובד בשירותים ושואל אותו, "ראית פעם את 'גרנד הוטל'?". הנער עונה שלא, "אבל ראיתי את 'בוני וקלייד'", הוא משיב. "אה, זה סרט טוב", עונה הופקינס ואז פונה לבלפונטה ושואל אותו: "Did you ever see Bonnie and Clyde?". השימוש שלו במילה "ever" במשפט הזה מטריף אותי. "ראית פעם את 'בוני וקלייד'?" הוא משפט שנכון לשאול אותו כיום, ארבעים שנה אחרי בכורת הסרט, כשמעמדו כקלאסיקה ברור, כשהשנים שחלפו מאז צאתו מצדיקות את השימוש בצירוף "אי פעם". אבל ב-4 ביוני 1968, היום שבו מתרחשת עלילת הסרט, חלפה פחות משנה מאז בכורת "בוני וקלייד". למעשה, כל שיטת ההפצה הרחבה כפי שאנחנו מכירים כיום היא בתוקף רק מאז 1977; בשנות השישים סרטים היו מופצים במספר קטן של עותקים ועוברים באופן הדרגתי בין ערים ובין בתי קולנוע. כך שבהחלט הגיוני שביוני 1967 "בוני וקלייד" היה עדיין סרט שהציג איפשהו בלוס אנג'לס רבתי. לכן הופקינס היה צריך לשאול את בלפונטה לגבי "בוני וקלייד" כשם ששואלים לגבי סרט עכשווי, ולא לגבי קלאסיקה בת 40. מילא אילו זו היתה הזנחה תסריטאית יחידה, אבל בדרך אל הקליימקס של הסרט, שבו נפגשות כל הדמויות ברגע הירייה בסנטור, ממלא אסטבז את האוויר עם שלל סצינות דביליות. כשאלייז'ה ווד שואל את לינדזי לוהן האם יש לה פופיק פנימי או חיצוני, גלגלתי את עיניי בהשתאות. זו אשכרה רפליקה שנשארה אחרי שכתובים ועריכות? וכל הסצינות בין הלן האנט ומרטין שין כתובות באופן אידיוטי ממש. בקיצור, סרט עם שפע כוונות טובות, אבל כמעט אפס כישרון.

וגם "המלכה", שעלה אתמול בארץ – ושללא ספק יהיה כאן להיט די מסיבי בקרב בנות ה-50 פלוס – הוא תרגיל משונה בתסריטאות. קודם כל, זו לא יותר מהצגת תיאטרון שנראה כאילו הגיעה בטעות לקולנוע. שנית, אני לא מצליח להיכנס לראשם של יוצרי הסרט והמתלהבים ממנו, או להבין את פולחן בית המלוכה המעוור שהם לוקים בו. הסרט הזה כה מיושן ושמרני, כה מתרפס בפני שררה ומעמד, ובעיקר לוקה בכל אותם סימפטומים שהוא מנסה להאשים בהם את המלכה הבריטית הנוכחית: חסר רגש, חסר היגיון, חסר יכולת להתמודד מול היסטוריה שמשנה את פניה. ובעיקר, זה כמעט סרט מדע בדיוני במופרכות שלו, בנסיונות שלו לפענח מה באמת חלף בראשה של המלכה בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

הנה הביקורות שלי, ממדור הדפוס ב"פנאי פלוס", על "המלכה", "בובי" ו"מארי אנטואנט". שלושתם סרטים המבוססים על אירועים שקרו באמת ונוטלים חירויות אמנותיות. "מארי אנטואנט" הוא היחיד שראוי לצפייה מבין השלושה.
continue reading…

1. שמעתי היום שהמפיק רוברט צ'רטוף, שנשוי לישראלית ומבלה נתחים מזמנו בישראל, סגר לפני כמה ימים את האולם הגדול בסינמטק תל אביב והזמין לשם חברים ומשפחה והקרין להם את "רוקי בלבואה", הסרט החדש בהפקתו. צ'רטוף ואירווין ווינקלר זכו באוסקר לפני 30 שנה על "רוקי" הראשון. אני צריך לנסות לאתר את צ'רטוף, בן ה-73. הוא רשום ב-IMDB כמפיק של "המשחק של אנדר", סרטו הבא של וופלגנג פיטרסן על פי ספרו של אורסון סקוט קארד.

2. אפרופו "רוקי בלבואה": בשלטי החוצות בקרנות הרחוב בתל אביב כתוב שהסרט עולה ב-29.1, שזה יוצא יום שני. למיטב ידיעתי הסרט עולה מחרתיים, 25.1. לא מבאס לצאת בקמפיין לקראת בכורה שמכוון את כולם לתאריך הלא נכון?

3. כמה מהמועמדים הטריים לאוסקר יודעים עברית? לא יודע בוודאות, אבל תמצאו שורשים ישראליים אצל סשה ברון כהן, שזכה במועמדות על תסריט מעובד ל"בוראט"; גיל קינן, שזכה במועמדות על סרט האנימציה "מפלצת של בית"; ארי סנדל, במאי הסרט הקצר "West Bank Story".

4. מי האנשים הכי מבואסים היום? נראה לי שבראש ובראשונה ביל קונדון, הבמאי של "נערות החלומות". אבל די צמוד אליו בסולם ההתבאסות תמצאו את בראד פיט, שגם הועף בניגוד לכל הציפיות מקטגוריית שחקן המשנה, וגם לא הצליח להשתחל לרשימת המפיקים של "השתולים". ודי צמוד אליו: פדרו אלמודובר, שבטח חווה היום סוג של אנטי-קליימקס. גם פרינס לא קיבל את המועמדות הצפויה על השיר מ"תזיזו ת'רגליים". ואם אני מצליח להיכנס לראשו של מרטין סקורסזי אני יכול לנחש שגם שם יש חרדה גדולה. הכל נראה מוכן ומזומן להפסד הבלתי נמנע הבא שלו.

5. אבל מי מאושר היום? אני מניח שקודם כל הנרי קריגר. בשעה שכל מחנה "נערות החלומות" מתאבל הערב על הכשלון לזכות במועמדות לסרט, קריגר – שהלחין את המחזמר המקורי – הוא בכיר המועמדים השנה עם שלוש מועמדויות שונות לשיר. ואני מניח שגם ג'קי ארל היילי, שזכה למועמדות די מפתיעה בתור הפדופיל מ"ילדים קטנים". וגם אלפונסו קוארון. כתבתי מקודם שהוא מועמד על התסריט המעובד של "הילדים של מחר". ובכן, הוא מועמד גם על העריכה.

הנה לקט ראשון של כמה מהסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. וקודם, סרטי האנימציה.

1. "מאסטרו" (Maestro). סרט קטן וחמוד, עם פאנץ' ליין משעשע, שהוקרן בערב הפתיחה של פסטיבל ירושלים.

2. "מוכרת הגפרורים הקטנה". (The Little Matchgirl). הגרסה של דיסני לסיפור קורע הלב של האנס כריסטיאן אנדרסון.

3. "אין זמן לאגוזים". סקראט, העכברוש/סנאי מ"עידן הקרח", רודף אחר בלוט ומכונת זמן. (No Time For Nuts)

4. "המשורר מדנמרק". (The Danish Poet – an excerpt) קטע מתוך הסרט שאורכו 11 דקות שביימה טוריל קוב, עם קריינות של ליב אולמן.

5. "Lifted", הנציגות של פיקסאר. לא מצאתי את הסרט און-ליין. זה סרטו הראשון של גארי ריידסטרום כבמאי. ריידסטרום מוכר יותר כאיש הסאונד של ILM. זו המועמדות ה-14 של ריידסטרום, כשכל ה-13 הקודמות היו בקטגוריות סאונד. הוא זכה כבר בשבעה אוסקרים, בפעם האחרונה ב-1998 על "להציל את טוראי ריאן". עכשיו הוא עבר לאנימציה.

בדיוק בשניה לפני שאני מרים ידיים ומחליט שכבר נמאס לי לשחק במשחקי האוסקר מגיע משהו דרמטי שגורם לי לחייך ולהגיד לעצמי, "המשחק הזה עוד לא נגמר". זה קרה בשנה שעברה כש"התרסקות" עקף את "הר ברוקבק" לפינאלה עם טוויסט, וזה קורה בעוצמה כפולה השנה.
לפני הכל הנה המועמדויות באנגלית, והנה בעברית. והנה הבשורה: השנה, בפעם הראשונה, אקיים כאן משאל אוסקר ענק, עצום, אדיר, ובינלאומי. תוך יומיים-שלושה הוא יהיה באוויר.

ועכשיו לכותרות, ויש שתיים די מרעישות:

1. "נערות החלומות", שהיה הפייבוריט לזכייה בדצמבר גם אצל דיוויד קאר ב"ניו יורק טיימס" וגם אצל דיוויד פולנד ב-MCN, שלא לדבר על הזוכה הגדול של גלובוס הזהב, בכלל לא מועמד בקטגוריות הסרט והבימוי. ובכל זאת, זה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות. עד כמה זה יוצא דופן? תשכחו מזה שברוב מוחץ של המקרים הסרט עם הכי הרבה מועמדויות זוכה גם למועמדות לפרס הסרט, ב-16 פעמים ב-20 השנים האחרונות הסרט עם הכי הרבה מועמדויות הוא גם זה שזכה לבסוף בפרס הגדול. אבל בשנתיים-שלוש האחרונות כל החוקיות המוכרת של האוסקרים התנדפה לעזאזל.
2. "לחזור" של פדרו אלמודובר לא מועמד לאוסקר הזר! שוב, עד לפני כמה חודשים הוא היה הפייבוריט לזכיה. ואז צץ "חיים של אחרים" הגרמני שמשך את תשומת הלב אליו, ואז הגיע "המבוך של פאן".

הבעתי אתמול משאלה לגבי המועמדים לפרס הסרט: "זה כל כך צפוי שאני כמובן מקווה שתהיה כאן הפתעה". וקיבלתי. אני העדפתי ש"המלכה" יעוף (את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי), אבל לבסוף באמת מישהו עף. קלינט איסטווד? אכן קיבל את המועמדות שצפיתי לו. אוקיי, פיספסתי בנושא "מכתבים מאיוו ג'ימה" (הימרתי שאיסטווד יזכה למועמות על "גיבורי הדגל"), אבל שמתם לב מה קרה עם "המבוך של פאן"? אתמול בערב כתבתי "נראה לי שהסרט הזה יהיה ההפתעה הגדולה של המועמדויות", ונדמה לי שצדקתי. שש מועמדויות! ומה עם שלושת האמיגוס? שוב, קלעתי בול: לשלושתם יש מועמדויות אישיות – בימוי, הפקה ותסריט לאחנדרו גונזלס איניאריטו, תסריט מקורי לגיירמו דל טורו ותסריט מעובד לאלפונסו קוארון.
שימו לב: ל"המבוך של פאן" אין עדיין מפיץ ישראלי!
ופיליפ גלאס מועמד לאוסקר.