"חופשה נעימה" (או "חופשה נעימה המפתחות בפנים" כפי שהוא הוצג בכרזות בקולנוע סטודיו בתחילת שנות השמונים) הוא חלק מהקנון הקולנועי שלי. הקומדיה של "נשיונל למפון" התהדרה בצ'בי צ'ייס, שהיה פעם אחד השחקנים הכי מצחיקים בתבל, תסריט הורס של ג'ון יוז ובימוי מדויק כרגיל של הרולד ראמיס, במאי נפלא. אבל עבור רוב העולם זו כנראה קומדיה זניחה ועממית (איימי הקרלינג הנפלאה ביימה את סרט ההמשך, "חופשה מטורפת באירופה", שהיתה גם מצוינת). לכן כשראיתי את "מיס סאנשיין הקטנה" בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה, שמתי לב לכמה אלמנטים שהזכירו לי את הסרט ההוא. בעיקר העלילה עם ה – זהירות, ספוילרונצ'יק – הסבא המת שממשיך את המסע כגוויה. כך תיאתי את הסרט מחיפה: "'מיס סאנשיין הקטנה' מקסים לגמרי. דמיינו את 'דרכים צדדיות' מעורבב עם “חופשה נעימה” של צ’בי צ’ייס (זוכרים את הסבתא שם?)". שבוע אחר כך כתבתי על הסרט גם ב, בניסוח כמעט דומה ב"פנאי פלוס": "קחו את חיבוטי הנפש של 'רסיסי חיים', סרט המסע עם ג'ק ניקולסון מתחילת שנות ה-70, וערבבו אותם עם הסלפסטיק של "חופשה נעימה", הקומדיה הקופתית של צ'בי צ'ייס משנות ה-80. התוצאה, שילוב בין חיפוש עצמי וקומדיית מצבים, כובשת".
ולמה נזכרתי בזה? כי נקודות הדמיון בין "מיס סאנשיין הקטנה" ו"חופשה נעימה" הועלו רק עכשיו גם לאתר של דיוויד קאר, איש האוסקרים של "הניו יורק טיימס".
ואלה שוב מאותם רגעים בהם אני דופק את הראש בשולחן ש"סינמסקופ" איננו בלוג באנגלית.

נכון לעכשיו אני לא מתכוון להגיע לפסטיבל ברלין השנה, וכרגע זו מסתמנת כטעות מצידי. הנוכחות הישראלית בפסטיבל מתעצמת.

אחרי שכבר פורסם ש"בופור" של יוסף סידר התקבל לתחרות הרשמית, מפרסם האתר של הפסטיבל היום שיוצרים ישראליים נוספים יגיעו לפסטיבל במסגרות האחרות:

– "הבועה" של איתן פוקס יוקרן במסגרת הפנורמה (זה סרטו השלישי של פוקס שמוקרן שם).
– "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר ו"אדמה משוגעת" של דרור שאול יוקרנו במסגרת פסטיבל סרטי הילדים והנוער שמתקיים במקביל לפסטיבל.
– "לבנון" של שמוליק מעוז, הנמצא בשלבי הפקה ראשונים, יגיע לברלין לחפש משקיעים ןמפיצים כחלק משוק הקופרודוקציות.
– יושב ראש חבר השופטים הבוחרים את דב הזהב הוא פול שריידר (התסריטאי של "נהג מונית" ו"השור הזועם" והבמאי של "מישימה" ו"פגיעה"). שריידר עומד לביים בישראל בקרוב את "אדם בן כלב" על פי ספרו של יורם קניוק.
– לצידו של שריידר בחבר השופטים תשב השחקנית הפלסטינית היאם עבאס ("הכלה הסורית", "גן עדן עכשיו", "מינכן"). לצידם יישבו בחבר השופטים גם ווילם דפו (שביקר בישראל כמה פעמים, גם בפסטיבלי קולנוע וגם עם קבוצת התיאטרון שלו) וגאל גרסיה ברנאל (שיצא לפני שנה עם הישראלית לשעבר נטלי פורטמן). האם כל אלה סימנים טובים עבור יוסף סידר?

התוכנייה המלאה של ברלין תתפרסם רק ב-30 בינואר, אבל אלה כמה מהסרטים המסקרנים שכבר נחשף שיוקרנו שם.

– החדש של האל הרטלי, "פיי גרים" (ההמשך של "הנרי פול").
– סרטים חדשים בבימויים של השחקנים אנטוניו בנדרס, ז'ולי דלפי וסטיב בושמי.
– סרטו החדש ראשון כבמאי של מייקל רוברט שיי, מייסד אולפני "ניו ליין".
– סרטו החדש של טרזים סינג (במאי קליפים אדיר), והראשון מאז "תא קטלני" שלו, שאני מאוד אוהב.

אם אתם חברי אקדמיה וגרים בארצות הברית, טופסי ההצבעה שלכם למועמדויות לאוסקר צריכות להגיע היום (13 בינואר בפברואר) עד השעה 17:00 למשרדי האקדמיה בלוס אנג'לס. חברי האקדמיה שגרים בישראל (איציק קול, יורם גלובוס, מנחם גולן, חיים טופול, משה מזרחי ונדמה לי שגם אורי ברבש): אם לא שלחתם עדיין, אבוד לכם. אני מקווה שכבר שלחתם.

ואם אתם מחבבים כמוני את מנהג הימורי האוסקר בינואר-פברואר, בואו נעשה סדר בלוחות הזמנים של האירועים והפרסים שקורים בחודש וחצי הקרוב, עם כל המועמדויות והטקסים של כל האיגודים והגופים שמקדימים את האוסקר ואמורים לתפקד כחזאיו (הלינקים מובילים למועמדים).

חמשת הסרטים הבולטים בכל המועמדויות כרגע הם "בבל", "השתולים", "מיס סאנשיין הקטנה", "נערות החלומות" ו"המלכה". באופן די משונה, אין כרגע אף סרט שמוביל באופן מובהק. ואולי זה כי אחרי טראומת "התרסקות" בשנה שעברה, אף אחד לא מוכן להמר. אבל חוץ מ"המלכה", כל אחד מארבעת הסרטים האחרים היה למשך יממה לפחות הפייבוריט לזכייה בשבועות האחרונים. ועוד דבר, מנקודת מבט אישית: אין כאן אף סרט שאני להוט אחריו ומריע לו באופן אישי. את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי, ומביןם הארבעה האחרים "מיס סאנשיין הקטנה" הוא הסרט שאני הכי מחבב. ובכל זאת, נדמה לי שזו שנה שהכילה כמה סרטים מצוינים (ע"ע "בוראט" ו"הילדים של מחר"), אבל שלא יזכו למועמדויות משמעותיות.

15 בינואר – גלובוס הזהב. בינינו, פרס חסר חשיבות אבל משום מה הוא מצליח להשפיע איכשהו, לפעמים דווקא בהפוכה, על בוחרי האקדמיה. הוא לפחות עשוי לצמצם את הלבטים. האם באוסקרים זה יהיה קרב בין "סאנשיין" ל"השתולים"? או "נערות החלומות" נגד "בבל"?

20 בינואר – איגוד המפיקים.

23 בינואר – 15:30 שעון ישראל, הכרזת המועמדויות לאוסקר.

28 בינואר – איגוד השחקנים. זה היה הפרס הראשון בשנה שעברה שניבא את הזכייה של "התרסקות" על פני "הר ברוקבק", אז השנה יקדישו לו תשומת תשומת לב רבה.

31 בינואר – טפסי הבחירה לפרסי האוסקר נשלחים בדואר ל-5,830 חברי האקדמיה בעלי זכות הצבעה.

3 בפברואר – איגוד הבמאים. באופן מסורתי זה הפרס הטרום-אוסקרי הכי חשוב. ב-51 מתוך 57 השנים שהפרס מחולק, הבמאי שזוכה בו, זוכה גם באוסקר. וברוב המקרים הבמאי שזוכה באוסקר, הסרט שלו גם יזכה (אם כי בשנים האחרונות החוקיות הזו התחילה קצת להתערער).

11 בפברואר – הבאפטא (האקדמיה הבריטית). מאז שפרסי הבאפטא עברו לפברואר, לפני האוסקרים, הם הפכו לאחד הפרסים שמצליחים להפתיע במנבאי אוסקרים. אולי כי לא מעט מחברי הבאפטא (British Academy of Film and Television Arts) הם גם חברי האקדמיה האמריקאית.
שימו לב שבגלל ש"נערות החלומות" עוד לא יצא באנגליה, נדחף לחמישיה הראשית "המלך האחרון של סקוטלנד". ולמרבה ההפתעה הם מגדירים את "טיסה 93" כסרט בריטי.

11 בפברואר – איגוד התסריטאים. מועמדות מפתיעה ומוצדקת ל"בוראט" (בצפייה שניה הבחנתי עד כמה הסרט הזה בנוי לתלפיות מבחינה תסריטאית, דבר שאני מניח שצריך לזקוף גם לטובת העריכה, שאני בספק אם תזכה להכרה באוסקרים). מועמדות מפתיעה ובלתי מוצדקת (לדעתי) ל"השטן לובשת פראדה".

17 בפברואר – מעצבי התלבושות.

18 בפברואר – איגוד העורכים.

18 בפברואר – איגוד הצלמים.

20 בפברואר – המועד האחרון להגעת טפסי הבחירה למשרדי האקדמיה.

24 בפברואר – אינדיפנדנט ספיריט. מועמק לסרטים עצמאיים ודלי תקציב. חסר משמעות בקשר לאוסקר, אבל זה בעיניי פרס לא פחות חשוב, לסרטים שלרוב לא זוכים באוסקר. (ופרסי הראזיף, המחולקים באותו יום, לא מעניינים אותי).

25 בפברואר – טקס האוסקר.

יש לי חבר, עידן אלתרמן שמו, שביים לפני כשנה וחצי סרט תיעודי אישי שנקרא "נמוך", שיוצא מתוך תסביך הגובה שליווה אותו בימי נעוריו וילדותו, שואל את השאלות שהוא רצה לשאול כבר אז, ומנסה להיות זריקת עידוד לכל הנערים הנמוכים באשר הם. אני הצטרפתי למסע שלו בהפקת הסרט והושטתי יד תומכת בכתיבת התסריט ובראיונות, וגם כי רציתי לשמור שלא ילכלכו שם על הגבוהים. ראיינו זמר, שחקן, קומיקאי, במאי, צלם, עורך דין, איש שיווק, מעצב שיער, כדורסלן, מטפס צוקים, רופאים, פסיכולוגית ושני ילדים מקסימים (והיו עוד מרואיינים שצולמו ולא נכנסו לגרסה הסופית).
ולמה נזכרתי בזה? פספסתי את זה בזמן אמת, אבל לפני כמעט שבוע עידן העלה את הסרט לבלוגו, כך שאם יש לכם עניין בו אתם מוזמנים להקליק ולצפות (51 דקות אורכו). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק לחבריכם בחו"ל: הסרט מתורגם לאנגלית.

אז מה קרה ביומיים שלא הייתי און ליין?

"בופור" התקבל לתחרות הרשמית בברלין. מרשים. זה הסרט הישראלי הראשון באורך מלא שמגיע לתחרות בברלין מאז "קשר עיר" של יהונתן סגל מלפני שמונה שנים (סרטו הקצר של דני רוזנברג, "דון קישוט בירושלים" הוצג בתחרות הרשמית לפני שנתיים). לעומת זאת, אף ישראלי לא זכה בפרס כלשהו במסגרת התחרות הרשמית בברלין מאז חלקו גילה אלמגור וקאיפו כהן פרס משותף על "תרומה אמנותית" ב"הקיץ של אביה" מ-1989. במסגרות האחרות של הפסטיבל בברלין, הפנורמה והפורום, הנוכחות הישראלית היתה מרשימה יותר בשנים האחרונות, גם בפרסים.

נסגרו המון בתי קולנוע בארץ בשבועיים האחרונים: הוד, סירקין, כרמיאל. איפה עוד? אמנם בין קיץ 2007 לקיץ 2008 אמורים להיפתח המון אולמות קולנוע חדשים בחולות ראשון לציון, צומת הצ'ק פוסט וקרית ביאליק, אבל א) מה יעשו הצפוניים עד אז. ו-ב) מה יעשו תושבי הגליל אחר כך? יורידו סרטים באינטרנט? אנא ספרו לי: יש כאן קוראים מכרמיאל, עפולה, קרית גת, קרית שמונה? אם כן ובית הקולנוע העירוני שלכם נסגר, איפה אתם רואים סרטים? יש חלופות לצפייה בסרטים בפילם על מסך גדול? אודיטוריום עירוני? מתנ"ס? או שעברתם סופית לצפייה ביתית? אנא עדכנו.

קרלו פונטי מת. אני מניח שהצירוף "בשיבה טובה" מתאים כאן.

וישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע של "עכבר העיר", הקים לתחייה את להקתו הירושלמית הפסיכית, פוריטנים צעירים, ויש להם סינגל חדש, "עטלפים בעמק". או בתל אביבית: עטלפים בגורדון. קיצ'לס הוא הסולן. שימו Play

1.
מאוד אהבתי את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן שעולה היום בבתי הקולנוע בארץ. זה סרט על אובססיה. אני אוהב סרטים על דמויות אובססיביות; זה אף פעם לא נגמר טוב. זה גם סרט על אמנויות הבמה – על איש אחד שיש לו  כישרון, או סוד, שמאפשר לו להיות באמת חדשני, לעומת איש אחר שיש לו כשרון הופעה, כריזמה. לו הם היו משתפים פעולה הם היו כובשים את העולם, אבל הם דווקא מעדיפים להיות אויבים. ולבסוף, זה סרט על קסם – על שני קוסמים שיודעים שכל העניין עם קסמים קשור בלהטוטנות ואחיזת עיניים, ובכל זאת אחד מהם עדיין מאמין שאולי יש דבר כזה "קסם אמיתי", שאולי דברים באמת יכולים להיעלם לתוך האוויר הדליל (אם לשאול את האידיום האנגלי), ועל המקום שבו קסמי הלהטוטנות והקסם האמיתי, או "כישוף", נפגשים, בעולם המדע. או, אם תרצו, בעולם הפנטזיה שבו הכל אפשרי. הסרט הזה רווי פיתולים ועלילות, והוא פשוט מענג. הנה הביקורת שלי עליו מגליון "פנאי פלוס" של אתמול:
continue reading…

זוכרים איך זה היה פעם, אי אז ב-2006, כשעוד היינו תמימים ונבוכים והעידן הקולנועי החדש שפיעפע מתחת לרגלינו עוד התקבל אצלנו בסקפטיות. "להוריד סרטים?!", היינו אומרים זה לזה. "חס וחלילה, זה בניגוד לחוק". כמו אלה שהיו מעשנים בשירותים בתיכון, תמיד ידענו שהם קיימים, אבל הם לא היו אנחנו. אנחנו היינו שומרי החוק. המרובעים. זה היה כל כך מזמן. אבל זה נראה כמו אתמול. רגע, זה באמת היה אתמול!
היום זה כבר עידן חדש לגמרי. אין לי מושג אם הוא חוקי או לא, אבל אני כאן רק בא לפרסם את הכתובות של תחנות הסמים, לא מוכר אותם בעצמי. רוצים להוריד סרטים אבל חוששים? מתקשים עם כל תוכנות הביט-טורנט, האימיול, הקאזה, הסול-סיק, הווט-אבר? הנה, תראו מה מצאתי. אתם יכולים לראות סרטים ישר מתוך הדפדפן, בלי להוריד כלום. אלוהים, זה שערורייתי כמה שזה בלתי חוקי. זה כמעט אנרכיסטי. זו התרסה פומבית.

רוצים לראות את "המרדף לאושר" עם וויל סמית שיעלה בארץ בשבוע הבא? הנה הוא כאן.

רוצים לראות את "רוקי בלבואה" שיעלה בארץ בעוד שבועיים? הוא כאן.

רוצים לראות את "השתולים" של סקורסזי?

ויש שם גם את מיטב הסרטים שהמפיצים בארץ גנזו לנו. גנזו לנו? נגנוז להם בחזרה, לא?

למשל:

"מותו של הנשיא", המוקומנטרי הפוליטי שהסעיר את פסטיבל טורונטו.

Jackass 2, הסרט השני הכי מצחיק ושערורייתי של השנה אחרי "בוראט".

"לילות טלדגה", הלהיט השני הכי גדול של סשה ברון כהן השנה, אחרי "בוראט" (שם הוא בתפקיד פיטר סלרסי נפלא).

"סורק אפילה" הקוואזי-אנימציה של ריצ'רד לינקלייטר.

ולקינוח: המסור 3

ויש שם עוד עשרות סרטים אחרים, באיכויות כאלה ואחרות. ואני מניח שאם אני יודע על האתר הזה, אז גם סוכני האף.בי.איי וה-MPAA כבר מכתרים את השרתים מהם הוא פועל, אז הוא בטח ימות במהרה. אבל זו התחלה של משהו. מישהו אמר "לגליזציה"?

(פורסם במדור "סינמסקופ" ב"פנאי פלוס" ב-4.1.2007)

שלושה מהסרטים התיעודיים המוצלחים של השנה דילגו על בתי הקולנוע בארץ, ניתרו מעל הפסטיבלים, ונחתו לבכורה ישר בסלון שלכם. אל תחמיצו

1.
"רח' בירץ' 51" (יס דוקו, היום). זהו מאותם סרטים שנדמה שכל אחד היה יכול לעשות על הוריו, רק שכאן יש טוויסט קטן ומשמעותי שהופך אותו לאחד מאותם סרטים שגם אם הם לא גאוניים, הם בהחלט מוחצים, ומטיחים איזושהי אמת ידועה ובלתי נמנעת בפרצוף. אחרי פטירת אמו מנסה הבמאי דאג בלוק להבין האם היא היתה מאושרת בנישואיה. שלושה חודשים בלבד אחרי מותה מבשר אביו בן ה-83 שהוא מתחתן עם מזכירתו מלפני 30 שנה. הבשורה מטלטלת את בני משפחת בלוק. הבן מפשפש בכל שעות הצילומים שהוא תיעד אותה, ובאריזת בית המשפחה הוא נתקל באוצר: עשרות יומנים מפורטים שניהלה האם במהלך חייה, בהם מתגלה נראטיב אחר לגמרי של חייה ושל עולמה הפנימי שילדיה מעולם לא ידעו עליו. גדולתו של "רחוב בירץ' 51", שנבחר בסוף דצמבר על ידי המבקר "ניו יורק טיימס" לאחד מעשרת הסרטים הטובים של 2006, אינה בעבודת הבימוי, אלא בחשיפתה של האם כסופרת שתיעדה את המצוקות והתסכולים של רוב בנות דורה, שגדלו בשנות החמישים וכשגילו את הפמיניזם בסוף שנות הששים זה היה להן מאוחר מדי לפרק את המשפחה ולהתחיל מחדש. סרט עוכר שלווה.

2.
"כדורצח" (שודר בהוט פריים, חפשו בשידורים החוזרים, מוצג בהוט-VOD ובהמשך החודש ישודר גם בערוץ יס דוקו). בואו ננפץ לכם כמה סטריאוטיפים. נכים? משותקים? פחחח. לגיבורים של "כדורצח" צריך למצוא הגדרה מילונית אחרת. כן, כל אחד מהם עם מפרקת שבורה והוא משותק או מוגבל בארבעת גפיו, אבל כולם עוסקים בספורט אקסטרים מרסק עצמות: רוגבי כסאות גלגלים. וכן, זהו ספורט אולימפי. על מגרש כדורסל תקני הם עולים עם כסאות הגלגלים שלהם שנראים, על פי הגדרתם, כמו כרכרות גלדיאטורים שיצאו מסרטי "מקס הלוחם בדרכים". כל קבוצה צריכה להעביר את הכדור מעבר לקו השער. מטרת הקבוצה היריבה? להתנגש בכל הכוח במחזיק הכדור ולהפוך את כסאו. מדובר באחד מסרטי הספורט האלה שיגרמו לעיניכם לנתר מגולגולותיהם. אתם לא תאמינו מה הם עושים שם אחד לשני. "כדורצח" הוא סרט שבנוי למופת. כל קונפליקט אפשרי מכוסה כאן. יש כאן עוינות בין קבוצות – הקבוצה האמריקאית נגד הקבוצה הקנדית שמאמנה הוא שחקן אמריקאי שערק צפונה, והצליח להביס את קבוצתו הישנה. הסרט עוקב אחרי ההכנות שלהם לאולימפיאדת הנכים באתונה לפני שנתיים, אליה הגיעו האמריקאים במטרה לנקום.

3.
"מי הרג את המכונית החשמלית?" (הוט פריים). הסרט המשלים ל"אמת מטרידה": ג'נרל מוטורס פיתחה מכונית הפועלת על חשמל ואינה מזהמת את הסביבה. אבל כמה שנים אחרי ההשקה החברה העלימה את המכונית מהכבישים. למה? כי היא כנראה היתה טובה מדי. מי הפעיל על ג'נרל מוטורס לחץ? חברות הדלק. ומה עלה בגורלן של המכוניות שהפכו לרגע לתקווה הגדולה של כדור הארץ, ואז הפכו לפיסת אשפה מתגלגלת במסכת של שקרים תאגידיים? סרט מייאש.

4.
"ניל יאנג – לב של זהב" (עכשיו בדי.וי.די מתורגם לעברית + dts). ג'ונתן דמי, שזכה באוסקר על "שתיקת הכבשים", הוא במאי עלילתי לא אחיד. הוא יצר סרטים מצוינים ("משהו פראי"), סרטים בינוניים ("חמדת") וסרטים סטנדרטיים ("המועמד ממנצ'וריה"). אבל לדמי יש קריירה קולנועית נוספת, והיא תמיד מושלמת: הוא הבמאי הכי טוב בעולם לסרטי הופעות רוק. "מפסיקים להיות הגיוניים", סרט ההופעה של טוקינג הדס, הוא לדעתי אחד משניים-שלושה סרטי ההופעות הטובים בכל הזמנים. העניין הוא שדמי מצליח ליצור חוויה קולנועית גם כשזה מגיע למוזיקאים שאני מעריך, אבל ביני ובין עצמי מודה שהם גם לפעמים משעממים אותי. כך היה כשביים את סרט ההופעה האינטימי של רובין היצ'קוק, בחלון ראווה ניו יורקי. היצ'קוק הוא יוצר מסקרן שתמיד עניין אותי, אבל אף פעם לא נורא התמכרתי אליו, אבל בזכות סרטו של דמי נשביתי בקסמיו. ועכשיו הוא עושה את זה לניל יאנג.
אני לא מעריץ גדול של ניל יאנג. אני מעריך אותו מרחוק. יאנג כבר תועד מופיע על ידי מרטין סקורסזי וג'ים ג'רמוש. מה כבר יש לדמי להציע לנו שלא ראינו קודם? הו, כמה שיש לו. "לב של זהב" הוא סרט הופעה מושלם ומרגש. יאנג משיק את סיבוב ההופעות שלו בתיאטרון של הגרנד אולד אופרי בטנסי, מולדת מוזיקת הקאנטרי, ודמי מצליח להפוך כל שיר לסיפור קטן. בזמן ההופעה הוא לא מצלם דבר מלבד הבמה, אבל השימוש המצוין שלו במצלמה, במעברים בין הצילום המרוחק, מנקודת המבט של הקהל באולם, ובין התקריבים, והאופן העקבי שלו לשימוש נבון בתאורה, רקעים וצבעים, שומר את העיניים ואת האוזניים מפוקסים על המילים של יאנג, ועל שפת הגוף מלאת הסאבטקסט שלו.
ההוצאה המושלמת לדי.וי.די, שמגיעה גם לישראל עם מיקס dts מרגש בצלילותו, מוסיפה שפע בונוסים מאחורי הקלעים, בונוסים שכל במאי אחר בוודאי היה משלב לסרטו. אבל דמי מתמקד בהופעה, במוזיקה, בענווה של יאנג מול קהלו, באנקדוטות שהוא מספר. יאנג, כמו דמי, הוא מספר סיפורים, ו"לב של זהב" הוא מסוג האורחים בסלונכם שלא תרצו שילכו הביתה.

הקורא אורן שלח לי במייל לינק לראיון בן 45 דקות שהתקיים לפני שלושה ימים עם סשה ברון כהן ב-NPR, ערוץ הרדיו הציבורי האמריקאי.
זה ראיון פשוט מצוין. ברון כהן מספר שם על אחת הסצינות שלא נכנסו לסרט, בה הוא מנסה את כוחו כאיש מכירות, נכנס לבית, מבקש רשות להשתמש בשירותים, ואז יוצא עטוף מגבת אחרי מקלחת. בעלי הבית זרקו אותו החוצה כשמגבת לגופו והתלבושת של בוראט לכודה בחדר האמבטיה שלהם, וסירנות משטרה מתקרבות.
ובכלל, מספר ברון כהן, הצילומים הופסקו כ-42 פעם על ידי כוחות אכיפת החוק השונים באמריקה, מהמשטרה המקומית דרך האף.בי.איי ועד השירות החשאי. הכלל בהפקה היה שאסור לברון-כהן להיעצר, כי הוא לא אזרח אמריקאי ומעצרו עשוי היה לבלום את ההפקה. לעומת זאת, המפיק בפועל ועוזר הבמאי נעצרו ובילו לילה במעצר בשבוע הצילומים הראשון.
טרי גרוס, המגישה של התוכנית "Fresh Air", שאלה את ברון-כהן את כל השאלות הנכונות. למשל, האם הוא לא חשש שהסרט דווקא יעודד אנטישמיות במקום ללעוג לה. ברון-כהן נותן בתגובה את העובדה שבישראל זו אחת הקומדיות המצליחות בכל הזמנים (וואלה?) ושהיו הקרנות שבסופן הקהל עמד והריע.
ועוד שאלה מדויקת: אתה משתמש בעובדה שאתה יהודי ודובר עברית כדי להצדיק את זה שאתה עושה סרט על אנטישמי. אבל יש לך את הדמות ברונו, שהוא הומו, אבל אתה לא הומו. איך את מסביר את זה? וברון-כהן עונה: אני לא הומו, אבל תועדתי על גבי פילם כשאשכיו של גבר מלטפות את הלחיים שלי, אז זה הופך אותי לקצת הומו, לא? ובאופן רציני יותר הוא עונה: בוראט אוחז בדעות אנטישמיות, ברונו אינו הומופוב, הוא הומו והוא דווקא המטרה אליה מופנים החצים ההומופובים. והוא מוסיף: "גיליתי שהומופוביה נותרה הגזענות האחרונה שעדיין נחשבת לגיטימית בעולם".
יש הגיון מאחורי השגעון של בוראט/ברון-כהן, ויש שם פילוסופיה. כמו בראיון ב"רולינג סטונס" גם כאן הוא מצטט את איאן קרשו, מחבר הספר על היטלר, שאמר "הדרך לאושוויץ מרוצפת אדישות". כלומר שלא צריכים להיות אנטישמיים פעילים, רק אדישים, כדי לאפשר שואה נוספת. והוא נותן כדוגמה את האנשים בפאב ששרו איתו בהתלהבות את הלהיט "זרוק את היהודי לבאר" (שמופיע בפסקול הסרט).
מה עוד אנחנו לומדים מהראיון? איך צולמה הסצינה בכנסיה, והסצינה בה הוא משמיד את חנות העתיקות. אנחנו שומעים על טקס הבר-מצווה שלו, שם הוא סיפק את ההופעה למוזמנים עם שעה וחצי של ברייקדאנס.
והכותרת לפוסט? "הצלחת הסרט היא פשוט אסון", אומר ברון כהן לגרוס, כשהיא שואלת האם יוכל להמשיך לעשות סרטים כאלה עכשיו שעכולם מכירים אותו. "נראה לי בלתי אפשרי עכשיו", הוא עונה, "כנראה שאצטרך להתחיל לקרוא תסריטים".
מאוד כדאי להאזין.

ובאדיבות הפליקר של דודה מלכה, הנה האינטרקום של קרובי משפחתו של סשה ברון-כהן בהרצליה:

הבשורות המעולות: באמצע פברואר ייצא בפעם הראשונה בדי.וי.די "יומן" של דוד פרלוב, היצירה הדוקומנטרית המונומטלית הנמשכת שש שעות, והיא אולי אחד הדברים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בקולנוע הישראלי. המפיץ והמפיק הצרפתי פיפ חודורוב אחראי על הפקת המארז, "האוזן השלישית" יפיצו אותו בישראל. המחיר המיועד: 349 שקלים.

הבשורות הרעות: קולות שמגיעים מכיוון א.ד מטלון גורמים לי להסיק – אם כי עדיין לא באופן מבוסס – ש"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה עומד להיות ראשון סרטי 2007 שייזרק לגניזה וייצא ישירות לדי.וי.די. באתר של א.ד מטלון הוא מופיע תחת התאריך 18.1 (עוד עשרה ימים), אבל לסרט אין זכר כרגע עד סוף פברואר בלוחות ההפצה הרשמיים. "מארי אנטואנט" כבר נמצא בעותק פילם מתורגם לעברית בארץ, ראיתי אותו בסינמטק ירושלים, והוא אכן לא סרט מסחרי, אבל זה סרט אמנותי/אווירתי/פוסט מודרני די מבריק, מהסוג שבשנות השמונים היה הופך בארץ ללהיט סינמטקים בטוח. שלחתי מייל לפיני שץ, מנהל בתוכנייה בסינמטק, מתוך גישוש האם יש סיכוי שאם אכן נכונות שמועות הגניזה האם יש סיכוי שהסרט יוקרן בסינמטק התל אביבי למשך כשבוע, כדי שלפחות אלף האנשים שהוא מסקרן אותם, ושעשויים להתמוגג ממנו (ומפסקול האייטיז המעולה שלו), יוכלו לראותו על מסך גדול. טרם קיבלתי תשובה.
ויש כבר עידכון: "מארי אנטואנט" אכן יוקרן בסינמטק. פרטים יגיעו.
ויש כבר עדכון לעדכון: "מארי אנטואנט" מה-18.1 בסינמטקים בלבד. האייטם הזה הפך תוך שש שעות מ"חדשות רעות" ל"חדשות מצוינות".

הבשורות האירוניות: האם "ארתור והמינימונים" עומד לעוף מהאוסקרים? כך מדווח האתר Cinematical. ברשימת הסרטים שזכאים למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה הופיעו "תזיזו ת'רגליים" ו"ארתור והמינימונים" תחת רובריקת "על תנאי", כי בעת פרסום הרשימה הם עוד לא לא הופצו מחסרית. עד סוף דצמבר שניהם אכן הופצו באמריקה, אך אז גילתה האקדמיה שיש ב"ארתור והמינימונים" (או "Arthur and the Invisibles" כפי שהוא נקרא באנגלית) פחות מ-75 אחוזי אנימציה, מה שפוסל אותו מלהיות ראוי למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה. עכשיו יצטרך לוק בסון לנהל קמפיין מול האקדמיה כדי לשכנע אותם שיש בדיוק מספיק אנימציה בסרט. נראה מה יקרה עם זה.
העניין הוא שלפסילה של "ארתור והמינימונים" (שאגב, לא ראיתי. מישהו כאן ראה? איך הסרט?) יש השלכות די עצומות. "ארתור" הוא הסרט ה-16 ברשימת סרטי האנימציה שהופצו השנה באמריקה. על פי תקנון האקדמיה רק בשנה שהיו בה 16 סרטים או יותר תכלול רשימת המועמדים חמישה סרטים. פחות מ-16 והרשימת מצטמקת לשלושה סרטים בלבד. 2006 היתה אמורה להיות השנה הראשונה, מאז 2002 השקת הקטגורייה הזאת, בה יתמודדו חמישה סרטים על אוסקר האנימציה. ועכשיו נראה שלוק בסון הולך לדפוק את הכל לכולם.