21 דצמבר 2006 | 11:39 ~ 17 Comments | תגובות פייסבוק

הגברים שמאחורי השמש

"ילדים קטנים", סרטו השני של השחקן לשעבר טוד פילד, מככב כבר ברשימות הסרטים הטובים של השנה אצל מבקרי קולנוע אמריקאיים ובמועמדויות לגלובוס הזהב, אבל הסרט – שיוצא היום בארץ – עיצבן אותי.
יצאתי מהצפייה בו עם צוואר תפוס. הוא נורא הלחיץ אותי. הוא השפיע עליי מבחינה פיזית. אני מניח שזה ייאמר לטובתו. ואכן, מבחינות רבות זה סרט לא רע. אבל יש בו משהו שאני מתייג תחת "בינוני" או "לא מספיק". הוא מנסה, הוא משתדל, ובלא מעט רגעים הוא גם מצליח. הוא מורט עצבים, ולאו דווקא באופן חיובי, כבר מההתחלה. הוא לוחץ נורא חזק, ובאופן כמעט שטני, על הכפתורים שלנו ליצירת מתח והזדהות. לסרט קוראים "ילדים קטנים". לשני הגיבורים יש ילדים קטנים. ויש באזור פדופיל. האם יאונה רע לילדים? אבל כשמגיעים לסוף ומנסים לאזן את כל האלמנטים מגיעים לריק גדול. פילד – שזכה לשבחים גם על "בחדר המיטות", דרמת הנקמה שלו שממש לא חיבבתי – בונה מולנו פצצה. ובכל סצינה הוא מעמיס עליה עוד ועוד חומרי חבלה. מצמיד לה ברגים ומסמרים. ברור לנו שכשהפצצה הזאת תתפוצץ, ההרס הנפשי והרגשי של הצופים ושל הגיבורים יהיה איום. אבל הפצצה לא מתפוצצת. אבל היא גם לא מנוטרלת. היא פשוט נשארת מונחת שם, כאילו שכח הבמאי את מעבדת הנפץ שהוא יצר מולנו. אני הרגשתי מרומה. הרגשתי תחושה של זיכוך מזויף. של פתרונות קלים. של חוסר אומץ. טוד פילד רצה ליצור רומן פרברי סבוך ורב פרטים, כמו אותם ספרים אמריקאיים העוסקים בחיים הקטנים של הפרברות המתוסכלת, אבל מנסים להגיד דרכם דבר או שניים על החיים שלנו, של כולנו (על העובדה שכל אחד מאיתנו הוא דג גדול שטורף דג קטן ונטרף על ידי דג גדול יותר), אבל הוא עושה את זה באופן לא ממש חכם. לרגעים הוא מוצלח כבמאי, אבל הוא בינוני כסופר והוגה דעות. הסרט הזה רדוד כמו מי בריכת הפעוטות שבה מתרחשות הסצינות הכי טובות בו.

"ילדים קטנים" – והשאלה שצריכה להישאל היא מי כאן הילדים הקטנים, הילדים או הוריהם שעושים את כל השטויות – מבוסס על ספר מאת טום פֵּרוֹטה. זה פרט חשוב, כי אותו פרוטה כתב את הספר "Election" שעליו ביסס אלכסנדר פיין את הסרט המעולה באותו שם, בו ריס וויתרספון היא תלמידה נמרצת מדי המתמודדת על נשיאות מועצת התלמידים, ומתיו ברודריק הוא המורה שמנסה לחבל במאמציה. "בחירות" (או בשם הווידיאו שלו בארץ: "בחירות או לא להיות") הוא סרט ארסי, ציני, משתמש בקריינות באופן מבריק ואירוני, ומשתמש בדינמיקת בית הספר – בה גם התלמידים וגם המורים מתנהגים כמו ילדים קטנים – כמטאפורה למניעים המזינים את מערכות היחסים שלנו בחיים. אבל "ילדים קטנים" חף מהווירטואוזיות התסריטאית והקולנועית של אלכסנדר פיין וג'ים טיילור. את התסריט כאן כתב פרוטה עצמו יחד עם פילד. פילד, שנמשך לספרות אמריקאית מלודרמטית בת זמננו, כותב ומביים ביתר חשיבות עצמית. הוא מטיח את הסאבטקסט בפני הצופים. הסרט הזה מוגש לכם לעוס. באחת הסצינות, למשל, מנתחת הגיבורה את "מדאם בובארי" של פלובר ומנסה להציע לו קריאה חתרנית: מדאם בובארי כגיבורה פמיניסטית. או.קיי, זה קצת שקוף, אבל זה טוען את הסרט במתח מעניין לגבי ההמשך. הבעיה היא שהמתח הזה לא מגיע למיצוי. הסרט הזה מעמיד פנים שהוא יצירה משמעותית, אבל בסופו של דבר הוא פריט דקורטיבי, כמו שעון הפורצלן הקיטשי שמופיע בו מדי פעם כמוטיב חוזר. זהו סרט שנועד לגרום לבורגנים להרגיש רע עם עצמם, ואז טוב עם עצמם. זה סרט צבוע. איפה זה ואיפה תחושת הצריבה החומצתית שהותיר אחריו "בחירות" של אלכנסדר פיין.
השוו את "ילדים קטנים", למשל, ל"סופת קרח" הנפלא של אנג לי, על פי תסריט של ג'יימס שיימוס שעובד מספרו של ריק מודי. זה כמעט אותו סיפור. אלא שאנג לי הוא קולנוען אמיתי, משורר, ופילד קצת מסתמן כאמן באחיזת עיניים. זה נראה ונשמע כמו סרט אמיתי, ולרגעים גם כסרט טוב, אבל בסופו של דבר הוא אריזה חלולה. הדמויות אמנם מעוררות הזדהות. בהחלט. התסכול שלהן נראה אמיתי, והן מבוצעות היטב ובחמלה גדולה. חלק מהן, לפחות (דמויות המשנה כתובות ומבוצעות ממש רע, למשל בעלה של ווינסלט, או הקלפטע הבלונדינית הצדקנית).

בואו נבדוק למשל את תחילת הסרט. היא דווקא מבטיחה טובות. אנחנו נמצאים בסוברביה, פרברלנדיה, אזור אמיד ומטופח, מהסוג שכבר למדנו, משנים של ספרות וקולנוע אמריקאיים, שהוא ערש התסכול וההדחקות של הבורגנות, זו שהגשימה את החלום האמריקאי ועכשיו שואלת בתסכול "מה הלאה?". ואכן, לכל דמות בסרט יש קופת שרצים. קלישאות של קופות שרצים, אמנם (אוי ואבוי! פורנו באינטרנט!), אבל ניחא.
הפתיחה: תקתוקי שעון. עריכה מהירה על פני המון שעונים. אוסף שעונים. צפירת רכבת באופק. אנחנו עוברים למבט על פני הפרבר מתוך חלונותיה של רכבת נוסעת. תקתוק שעון, רכבת נוסעת. תקתוק. רכבת. המתח נבנה מהשנייה הראשונה: מישהו כאן סופר לנו לאחור. השכונה הזאת מנותקת, הגישה אליה היא ברכבת. פסי הרכבת הם גדר התיל התוחמת את הספארי האנושי הזה. כן, ו….? לאן אתה לוקח את הדימויים האלה? זהירות, ספוילר: לשום מקום.
אחרי שתראו את הסרט, אנא ענו לי על השאלות הבאות: מה תפקידו של הילד שאביו נהרג בלבנון? למה בנו של פטריק ווילסון חובש תמיד כובע ליצן? למה בורחת הבייביסיטר של קייט ווינסלט כשהיא שבה ממסע הניאוף שלה? מה למדנו מהדייט בין הפדופיל וזאתי מ"אושר" של טוד סולונדז? והקריין – מה הסיפור עם הקריין? זה נשמע כמו פרודיה על קריינות בסרטים, בדומה לקריינות של אמה תופסון בראשו של וויל פרל ב"מעבר לכל דמיון".
ואם להיות אורי קליין לרגע: מה מנסה הסרט להגיד על הגבריות האמריקאית? שהנשים מסרסות את הגברים? שגבר מובטל המגדל את בנו בשעה שאשתו היפהפיה מנהלת קריירה מצליחה, מרגיש פחות גבר? בגלל זה הוא מנסה לעשות דברים ילדותיים, כמו משחק פוטבול, מרדף אחר פושעים, רומן עם אשת השכן וקפיצות עם סקייטבורד? ובאותה עת: האם גברים שסורסו על ידי אמהותיהם יהפכו לפדופילים שלא מסוגלים לנהל קשר עם בנות גילם? מוטיב הסירוס והדה-מסקוליניזציה בסרט פשוט מביך בפשטנות ובבוטות שלו.
יש ב"ילדים קטנים" שני סרטים לא רעים: סיפורם של ווילסון + ווינסלט וסיפורו של הפדופיל שמנסה להילחם בעצמו אך לא מצליח. אבל החיבור בין שני הסיפורים, לפחות באופן שבו הוא נעשה בסרט, הוא מניפולציה נחותה. המסר הוא "אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת, יש מישהו שאורב לנו בחוץ". או.קיי, נניח, אם שיטות הפחדה זולות הן הטקטיקה הרטורית שלך. אז לאן אתה הולך עם זה? "ילדים קטנים" לא הולך עם זה לשום מקום. הוא פשוט הולך הביתה.

*
*
*

נ.ב: הסרט הזה מלוהק נפלא. השחקנים נהדרים. הסצינות בין ווילסון לווינסלט מעולות, וכך גם בין הפדופיל לאמא שלו. לכן בתוך כל זה משונה למצוא את השחקן נוח אמריך מגלם את דמות השוטר לשעבר שהופך לוויג'ילנטה לעת לילה. הוא לא שחקן טוב, האמריך הזה. הוא הציק לי עוד בתור החבר הטוב של ג'ים קארי ב"המופע של טרומן". אמריך הוא אחיו של טובי אמריך, התסריטאי של "תדר גבוה" (סרט שאני מאוד אוהב), שהפך לאיש התוכן הראשי של אולפני ניו ליין (אחרי שמייקל דה לוקה, האיש ששם את ניו ליין על המפה, הועף משם). טובי אמריך הוא גם המפיק האחראי של הסרט הזה. האם הוא סידר ג'וב לאחיו הלא ממש מוכשר?

Categories: ביקורת

20 דצמבר 2006 | 14:59 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

צעד קטן

1. זהו, ההצבעה נסגרה. יש זוכה. וגם אני בחרתי את סרט השנה שלי. הרשימה תתפרסם ביום רביעי הבא. אני בינתיים מנסה לגמור לכתוב את פרויקט סיכום השנה העצום שלי.

2. פרויקט הבלוגרים-ממקססים המקסים של "עונג שבת" ממשיך. אמש עלה המיקס שלי. ואני נהנה להקשיב גם למיקסים של שני קדר ושל הארגו.

3. הידעתם ש"סטפ אפ" הוא הסרט הקופתי ביותר בישראל בשבועיים האחרונים? מי הולך לראות אותו?

4. על פי Box Office Mojo, "החופשה" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בארץ 149,863 דולר, שהם כ-23,000 כרטיסים. "תזיזו ת'רגליים" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בישראל 141,000 דולר, שהם כ-21,000 כרטיסים. ואיפה "אראגון", שיצא בישראל יחד עם רוב העולם אבל בהשקה כמעט סודית עם המון שלטי חוצות בלתי מפתים וכמעט אפס יחסי ציבור? לא נראה באיזור. unimpressive, מדווח "בוקס אופיס מוג'ו" על נתוניו הגלובליים של הסרט.

5. היום במדורי ב"פנאי פלוס" ניסיתי להציע גרסה קצת אחרת לפריוויו סרטי 2007. גרסה, נו, אולי קצת אידיוטית. אבל משעשעת, לדעתי. זה הפריוויו שיכול להוציא אותי טמבל מוחלט בעוד שנה מהיום. בתור חזאי הקולנוע הכי איום בעולם. ניסיתי לנבא אילו סרטים הוליוודיים יכניסו הכי הרבה כסף. וכמה כסף הם יכניסו. יבדר (ויצמרר) אותי לעקוב אחרי זה. אני מקווה שזה יעלה לוויינט בהמשך היום ואז אלנקק כאן.

19 דצמבר 2006 | 09:51 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

עוד 13 יום ל-2007

1. אני מנצל את העובדה שזה השבוע החזק ביותר בתולדות עשרת החודשים ש"סינמסקופ" באוויר, מבחינת כמות כניסות וקוראים חדשים (תודה ל"סופשבוע", נרג', וואלה, ולווט ועין הדג), כדי להזכיר לכם שאם יש מישהו שרוצה לפרסם באתר, ולהגיע לקהל מפולח, נאמן והולך וגדל של פריקים לקולנוע אתם מוזמנים לפנות לכתובת המייל pirsum@www.open-it.co.il/orange ונציגת השיווק שלי תחזור אליכם.

2. מחר (רביעי) ב-12:00 אני סוגר את הבחירה למשאל סרטי השנה. סרטים שייצאו אחרי מחר ייכנסו למשאל 2007. אחרי שבת הגיע מבול חדש של מיילים ועשה סמטוחה שלמה בסקר: במקום שני סרטים צמודים יש לי עכשיו שלושה סרטים בתיקו. קדימה, מספיק להתמהמה, ביחרו את הסרט הכי טוב שראיתם (בלי קשר אם רציתם לראות עוד הרבה סרטים אחרים). מה הסרט הכי טוב שראיתם השנה בקולנוע? שילחו את הבחירה למייל הזה. רשימת כל סרטי 2006, למי שזקוק לרענון הזכרון, נמצאת כאן.

19 דצמבר 2006 | 09:13 ~ 0 Comments | תגובות פייסבוק

עסק משפחתי

הערב יתארח הבמאי הארגנטינאי דניאל בורמן בסינמטק תל אביב ויציג בבכורה את סרטו החדש "לה פמילייה" (Family Law), הנציג הארגנטינאי לאוסקר והסרט שפתח בפברואר את מסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. במהלך ביקורו בארץ אמור בורמן לנהל דיונים עם חברת ההפקה "מטרו תקשורת" שהזמינו אותו לביים סרט בישראל. ההזמנה נראית די הגיונית: גם כשהם מצולמים בבואנוס איירס סרטיו של בורמן נראים ישראליים מאוד, ואני אומר את זה כמחמאה. הם קטנים, אנושיים, והם עוסקים בדילמות שנראות בארץ כייחודיות לנו, אבל כנראה משותפות ללא מעט יהודים צעירים ברחבי העולם: איך משלבים בין החיים של ההווה, ונטל העבר. את "נטל העבר" מייצגת המשפחה, המסורת, התרבות היהודית שנראית כמו חיה נכחדת, ואת הקונפליקט בין התבוללות ובין שימור. מה שמצוין אצל בורמן הוא האופן שבו הוא מצליח לסוגיות האלה להתמזג בסרטיו באופן קליל ושנון. סרטו החדש, "לה פמילייה" מוצלח בעיניי אף יותר מסרטו הקודם "החיבוק האבוד", שהוקרן בארץ ב-2004. "החיבוק האבוד" היה משעשע מאוד, אבל הוא היה גם כבד יותר. "לה פמילייה" (נו, חיכיתי עד עכשיו: השם הזה פשוט איום ונורא) מהנה ומשעשע ומצחיק ונוגע ללב הרבה יותר. וגם הסגנון הדינמי, עם מצלמת הכתף ההיסטרית, שהכביד על "החיבוק האבוד" הופך כאן מדויק יותר, ושוב מכניס את הגיבור שלו לסחרחורת, אלא שהפעם היא קומית יותר ופחות נטועה ברחמים עצמיים, כמו בסרט הקודם.
בקיצור: סרט מהנה מאוד, מהסוג שבקלות אפשר לביים בארץ, מבחינת גודל ההפקה, התקציב, והשחקנים. נשאלת רק השאלה: למה שבורמן ירצה לביים סרט בארץ?

בספטמבר 2004, כשהגיע רצה לקדם את "החיבוק האבוד", ראיינתי אותו ל"העיר". באותו שבוע יצא בארץ גם "מדורת השבט". זה הראיון מגיליון "העיר", 2 בספטמבר 2004:
continue reading…

Categories: ארכיון

18 דצמבר 2006 | 12:42 ~ 26 Comments | תגובות פייסבוק

ההנפקה

שעה קלה על כלכלה:
בתחילת דצמבר יצאה חברת תיאטראות ישראל (המפעילה של רשת רב חן, יס פלאנט, והבעלים של חברת ההפצה פורום פילם) להנפקה בבורסה בפולין. למה פולין? כי מזה תשע שנים פולין ולא ישראל היא מוקד העסקים העיקרי של החברה. בפולין, ובשאר מדינות מרכז ומזרח אירופה, פועלת חברת תיאטראות ישראל תחת השם "סינמה סיטי אינטרנשיונל". כך נקראים שם גם המולטיפלקסים והמגה-פלקסים שהקימה החברה (ומכאן הזעם של תיאטראות ישראל כשיונייטד קינג ושותפיה הקימו מרכז קולנוע בשם סינמה סיטי בישראל).
15 מיליון מניות הונפקו. מתוכם חמישה מיליון מניות שמוכרים כמה מבכירי החברה שאינם בני משפחת גרדינגר. חמשת חברי משפחת גרדינגר, בעלי החברה, האב קלמן, בנו מוקי, ושלושת אחיו ואחיותיו, מחזיקים יחד כ-75 אחוז ממניות החברה.
המשרדים הראשיים של "סינמה סיטי אינטרנשיונל" יושבים באמסטרדם. ובתחילת החודש פרסמה החברה פרוספקט המציג את עסקיה בשקיפות מלאה עבור משקיעים פוטנציאליים. הקריאה במסמך העבה הזה מרתקת למדי. היא בוודאי מעניינת אם אתם חושבים להיכנס לעסקי הקולנוע בפולין, הונגריה וצ'כיה, אבל היא גם מכילה לא מעט נתונים על עסקי הקולנוע בישראל. נתונים שהמפיצים עד כה שמרו לעצמם, או פירסמו במשורה. עכשיו כשהיא חברה בורסאית, מחויבת תיאטראות ישראל לגילוי נאות. שתי מסקנות זריזות מהעיון במסמך: 1) משתלם להיות בעל בית קולנוע. זה נראה עסק לא רע. רוב הכסף שמסתובב בתחום הקולנוע נשאר בידיהם של בעלי בתי הקולנוע. לא המפיצים, ובוודאי שלא המפיקים. 2) בשעה ששמה של ג.ג נקשר בעת האחרונה עם קשיים כלכליים, התמבטא בעיכובי שכר (של עובדי האולפנים) ובהתפטרויות של בכירים בחברה, מדווחת תיאטראות ישראל על מצב כלכלי משופר מאוד. ובכלל, על פי המסמך למשקיעים, עסקי הקולנוע הם רק חלק קטן מעסקיה של החברה מאז פנייתה לשוק המזרח אירופי ב-1997. הם עוסקים גם בהשקעות נדל"ן ובשאר עסקי והשקעות שונות, שאינן קשורות באופן מיידי לתחום הקולנוע.
אחד הנתונים המפתיעים שנחשפים במסמך הזה הוא זהותו של בית הקולנוע המצליח ביותר של רשת רב חן. האם תוכלו לנחש איזה קולנוע מרשת רב חן הוא הכי מצליח בארץ? קחו לכם כמה דקות להרהר, אחשוף את הנתון הזה בסוף הפוסט. ועד אז, הנה עוד כמה פרטים ונתונים מעניינים שמצאתי במסמך:
continue reading…

17 דצמבר 2006 | 10:06 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

כד קטן

כמה דברים לשעשע אתכם שמצאתי בבלוגים של אחרים.

1. טריילר מסקרן ל"מת לחיות 4"

2. טריילר סימפתי ל"שרק השלישי" (לקראת הסוף יש בדיחה מעולה כששרק משיק ספינה). שניהם ויה עין הדג.

3. הגרסה המאוד מצחיקה של "סאטרדיי נייט לייב" לטריילר של "אפוקליפטו", שעונה לשאלה "מה גרם לציוויליזציה הגדולה ביותר להיעלם". ויה קשלס ושחורי.

4. קשלס ושחורי מכים את לוח השנה ובוחרים את סרטי השנה שלהם.

5. העונג שבת חוגג מאה פוסטים ומעלה לאורך חנוכה מבצע חביב להפליא: המיקס-טייפים שרקחו כמה בלוגרים שגיאחה פנה אליהם. אני אהיה שם בהמשך השבוע.

6. לפני ארבעה ימים העניקה מדונה לסשה ברון כהן פרס בטקס פרסי הקומדיה הבריטיים.

מה אנחנו למדים מהקליפ הזה? הו, המון. אני, למשל, מסיק ממנו איך הולך להתנהל קמפיין האוסקרים של סשה ברון כהן. בתחילת שנות התשעים, אחרי שמריסה טומיי זכתה באוסקר על "בן דודי ויני", נשאל חבר אקדמיה איך קרה לדעתו ששחקנית אלמונית בקומדיה חביבה אבל לא יוצאת דופן, זוכה באוסקר. החבר ענה שבזמן ההצבעה יצא למסכים סרט נוסף עם טומיי ובו היא גילמה דמות שונה לחלוטין, דבר שהוכיח לחברי האקדמיה שהיא יודעת לשחק ושהדמות הצעקנית שלה ב"בן דודי ויני" אינה היא, אלא מבוססת על כשרונה להיטמע בדמות. נראה לי שברון כהן הולך על שיטה דומה. אחרי שאת שיווק הסרט "בוראט" הוא עשה בדמותו של בוראט, הוא עכשיו מקדם את מועמדויותיו ופרסיו בתור ברון כהן, עם ארסותו האדמונית לצידו, ללא השפם (אני מניח שהוא גם יסתפר קצוץ בקרוב) ובביגוד מהודר יותר. והכי חשוב: מבטא בריטי קיימברידג'י וגינוני נימוסים מושלמים. כל זאת כדי שחברי האקדמיה הקשישים, שלא מכירים את ברון כהן או את עלי ג'י, יצפו בו, ישפשפו עיניים ויגידו, "זה הברנש שגילם את בוראט? הוא בלאדי גאון". האמת, זה נכון. והמשפט "גם בוראט רוצה לתבוע את אולפני פוקס" מוכיח שגם בלי השפם ברון כהן מצליח להצחיק.

7. אני עובד בשעות אלה על פוסט נהדר שיתפרסם יותר מאוחר ושיכיל כמה מהפרטים הכי מסווגים על עסקי הפצת הקולנוע בישראל, חלקם יתפרסמו כאן לראשונה. אתם מוזמנים לבקר אחרי הצהריים.

8. ועד אז: האם כבר הצבעתם לסרט השנה שלכם? ההצבעה מסתיימת ביום רביעי ב-12:00 בצהריים.

16 דצמבר 2006 | 17:44 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

עוד 16 יום ל-2007

דינג דונג. לקוחות יקרים, זוהי הודעה: האם כבר בחרתם את סרט השנה שלכם ל-2006? ביום רביעי הקרוב מסתיימת ההצבעה. לפני כמה ימים עוד היה סרט אחד שהוביל בהפרש גדול, אבל בשלושת הימים האחרונים סרט אחר התחיל להדביק את הפער. בקיצור, זה עשוי להיות על קוצו של קול, אז אם עוד לא בחרתם, קדימה.
הנה רשימת כל סרטי 2006, מסודרים לפי תאריכי היציאה שלהם בארץ מינואר עד דצמבר, למטרות ריענון הזיכרון. כן, "הר ברוקבק" זה השנה (על פי הספירה הישראלית). ברגע שיש לכם סרט שאתם בוחרים בו, שלחו את הבחירה למייל הזה.

ואם אתם ממש חמודים תשלחו את הפוסט הזה, או קופי-פייסט שלו, לכל חבריכם שוחרי הקולנוע. שנשיג עד יום רביעי כמה שיותר בחירות.

16 דצמבר 2006 | 08:08 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

מי גרפומן?

נעה ידלין כתבה ב"סופשבוע" על עיתונאים המחזיקים גם בלוגים. ככה נראה הקטע שלי מעמוד 58 בכתבה שלה:

קוצים איפה?

את הכתבה הסרוקה לקחתי מכאן. ואת הכתבה המלאה תוכלו לקרוא גם כאן.

באופן כללי כקורא, כתבות על טרנדים בלוגיים מתחילות לייגע אותי. תכף יתברר שיש גם בלוגים של שפים ובלוגים על אוכל ברשת, והופ כתבה. נו, יש הכל. למה יש לעיתונאים בלוגים? נורא פשוט: כי עיתונאים הם אנשי כתיבה, ובלוגים הם מדיום של כתיבה. ולכל מי שמבטא את עצמו באמצעות מילים – לא משנה אם הוא עיתונאי, טבח, זמר או לבלר – בלוגים הם דרך מצוינת לנקז החוצה את חדוות המילה הכתובה. ועוד למצוא לכך קהל. אצל חלק מהאנשים הבלוג הוא תחביב, אצל אחרים הוא ייעוד. אצל חלק מהם הוא מין aside לפרנסה היומיומית, מקום להתבטא בנושאים שלא באים לידי ביטוי בעבודת המקוף השגרתית שלהם, אצל אחרים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אבל אני כן רואה שמי שפותח בלוג עיתונאי הם אלה – בין אם הם מתפרנסים מעיתונות או לא – שהם הכי אובססיביים, והכי קשה להם לשתוק כשמשהו קורה בתחום העניין שלהם. וזה המקום בו אני חושב שהבלוגים יהיו הישועה של התקשורת ושל העיתונות. במקום שעיתונות תהיה מין עבודת מלצרות לסטודנטים, שממילא רוצים להמשיך הלאה לעבודה בטלוויזיה (שם הכסף), תחזור השליטה לידיים של אלה שבאמת אכפת להם, לדון קישוטים, שמאמינים שעיתונות טובה, לוחמנית, ידענית, אינפורמטיבית וכפייתית יכולה (אולי) לשנות את העולם.

מה גם שעל פי סקרים בני נוער כבר כמעט לא קוראים עיתונים, אבל כן קוראים בלוגים, כך שממילא הרייטינג יזלוג בהדרגה מהדפוס אל הרשת.

Categories: בשוטף

14 דצמבר 2006 | 18:57 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

גלובוס גרופ

1.
פתאום יש תחושה שאנחנו שוב ב-1992. המועמדויות לגלובוס הזהב מתפרסמות, ואנחנו בארץ מגרדים את הפדחת בתסכול. לא ראינו את הסרטים. "בובי", "המלכה", שני הסרטים של קלינט איסטווד, "ונוס", "המרדף לאושר", "נערות החלומות", "שרי בייבי", "המלך האחרון של סקוטלנד", "רשימות על סקנדל", "חיים של אחרים". וכך השיפוט שלנו הוא על סמך בבואות, ולא הדבר עצמו. אני מבין ש"נערות החלומות" הוא סרט שקשה שלא להיסחף בעקבותיו. אבל כשאומרים לי שאמיליו אסטבז ביים פסיפס פוליטי על היום בו נרצח בובי קנדי אני מרגיש צורך עז לפרוץ בצחוק. אמיליו אסטבז? חשבתי שיש לו איי.קיו של שושנת ים. הייתכן שהוא גם במאי מוכשר? אצטרך לצפות ולשפוט בעצמי. בשביל חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד הוא בעיקר הבן של מרטין שין.
חלק מהסרטים האלה אמורים לעלות בארץ בינואר-פברואר (כלומר לפני האוסקרים), אחרים בטח בכלל לא יגיעו (אני מהמר שעל "שרי בייבי" לא נשמע כאן לעולם), ולא אתפלא אם אנשי וורנר בארץ שוברים את הראש מה לעשות עם הדיפטיך המלחמתי של קלינט איסטווד.
עדכון: "שרי בייבי" נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו וייצא בארץ ב-2007.

2.
גלובוס הזהב אמור להיות מנבא האוסקרים. פלוס מינוס. אבל אם רשימת המועמדויות לאוסקרים תהיה דומה לרשימת הגלובוסים, זה יהיה טקס משעמם מאוד.
במילים אחרות: חוץ מהמועמדויות שנראות אמינות ל"השתולים", "נערות החלומות", "בבל" ו"המלכה", הכל נראה קצת תלוש. עוד פעם רנה זלווגר? אולי תניחו לה? עוד פעם אנט בנינג? עוד פעם ג'וני דפ? ומאיפה צצה מועמדות ל"קינקי בוטס"? על איזה כוכב הם חיים? וגם: שתי מועמדויות לליאונרדו דיקפריו? שתי מועמדויות לאיסטווד? שלוש (שלוש!) מועמדויות להלן מירן (אחת בקטגוריית הקולנוע ועוד שתיים על משחק בסרט טלוויזיה)? אני מזכיר: מדובר בגוף שכולל 90 חברים בלבד, איך הם מגיעים למצב של תיקו?

3.
מצד שני, אולי יש כאן הטרמות עלילתיות שצריך להקשיב להן? אולי גם האקדמיה תעדיף את "ילדים קטנים" על פני "טיסה 93"? אולי סשה ברון כהן באמת בדרכו למועמדות לאוסקר?

4.
בן אפלק? בסרט המייגע והמשמים "הוליוודלנד"? וואט דה פאק?

5.
הנה לינק לרשימה המלאה (ותודה לשיר שהעלתה שהעלה את כולה לתגובות אחה"צ).

6.
קלינט מנסל, שכתב פסקול נפלא ל"המעיין", הוא ככל הנראה המועמד הראשון לגלובוס הזהב שכבר כתב על כך בבלוגו:

OK,I don't know where to begin… my score for The Fountain got nominated for a Golden Globe in the Best Original Score category by the Hollywood Foreign Press Association.
It was Darren who called me to tell me the news-needless to say we're all blown away at the nomination.
OMG!!!

Categories: אוסקר 2006

14 דצמבר 2006 | 10:50 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש: גלובר

היום ב-15:30 (שעון ישראל) יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב ועונת האוסקרים תיכנס לסחרור האמיתי הראשון שלה. אני אהיה בדיוק באותה שעה בהקרנת העתונאים של "בבל", לכן אני פונה אליכם, קוראים יקרים, ובעיקר חזאי האוסקרים שצצו פה לשמחתי בשבועות האחרונים (פינגווין, ליהיא, טיילר) האם מישהו מכם יוכל למהר להעתיק-להדביק את רשימת המועמדים כאן בתגובות, ברגע שהיא מתפרסמת.
הנה התחזית של טום אוניל למועמדויות היום.

ולשוק קח-תן: אני מציע סקרינרים ל"ילדים קטנים" ול"הבושם" למי שמשיג לי סקרינר של "אפוקליפטו".

Categories: אוסקר 2006