17 דצמבר 2006 | 10:06 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

כד קטן

כמה דברים לשעשע אתכם שמצאתי בבלוגים של אחרים.

1. טריילר מסקרן ל"מת לחיות 4"

2. טריילר סימפתי ל"שרק השלישי" (לקראת הסוף יש בדיחה מעולה כששרק משיק ספינה). שניהם ויה עין הדג.

3. הגרסה המאוד מצחיקה של "סאטרדיי נייט לייב" לטריילר של "אפוקליפטו", שעונה לשאלה "מה גרם לציוויליזציה הגדולה ביותר להיעלם". ויה קשלס ושחורי.

4. קשלס ושחורי מכים את לוח השנה ובוחרים את סרטי השנה שלהם.

5. העונג שבת חוגג מאה פוסטים ומעלה לאורך חנוכה מבצע חביב להפליא: המיקס-טייפים שרקחו כמה בלוגרים שגיאחה פנה אליהם. אני אהיה שם בהמשך השבוע.

6. לפני ארבעה ימים העניקה מדונה לסשה ברון כהן פרס בטקס פרסי הקומדיה הבריטיים.

מה אנחנו למדים מהקליפ הזה? הו, המון. אני, למשל, מסיק ממנו איך הולך להתנהל קמפיין האוסקרים של סשה ברון כהן. בתחילת שנות התשעים, אחרי שמריסה טומיי זכתה באוסקר על "בן דודי ויני", נשאל חבר אקדמיה איך קרה לדעתו ששחקנית אלמונית בקומדיה חביבה אבל לא יוצאת דופן, זוכה באוסקר. החבר ענה שבזמן ההצבעה יצא למסכים סרט נוסף עם טומיי ובו היא גילמה דמות שונה לחלוטין, דבר שהוכיח לחברי האקדמיה שהיא יודעת לשחק ושהדמות הצעקנית שלה ב"בן דודי ויני" אינה היא, אלא מבוססת על כשרונה להיטמע בדמות. נראה לי שברון כהן הולך על שיטה דומה. אחרי שאת שיווק הסרט "בוראט" הוא עשה בדמותו של בוראט, הוא עכשיו מקדם את מועמדויותיו ופרסיו בתור ברון כהן, עם ארסותו האדמונית לצידו, ללא השפם (אני מניח שהוא גם יסתפר קצוץ בקרוב) ובביגוד מהודר יותר. והכי חשוב: מבטא בריטי קיימברידג'י וגינוני נימוסים מושלמים. כל זאת כדי שחברי האקדמיה הקשישים, שלא מכירים את ברון כהן או את עלי ג'י, יצפו בו, ישפשפו עיניים ויגידו, "זה הברנש שגילם את בוראט? הוא בלאדי גאון". האמת, זה נכון. והמשפט "גם בוראט רוצה לתבוע את אולפני פוקס" מוכיח שגם בלי השפם ברון כהן מצליח להצחיק.

7. אני עובד בשעות אלה על פוסט נהדר שיתפרסם יותר מאוחר ושיכיל כמה מהפרטים הכי מסווגים על עסקי הפצת הקולנוע בישראל, חלקם יתפרסמו כאן לראשונה. אתם מוזמנים לבקר אחרי הצהריים.

8. ועד אז: האם כבר הצבעתם לסרט השנה שלכם? ההצבעה מסתיימת ביום רביעי ב-12:00 בצהריים.

16 דצמבר 2006 | 17:44 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

עוד 16 יום ל-2007

דינג דונג. לקוחות יקרים, זוהי הודעה: האם כבר בחרתם את סרט השנה שלכם ל-2006? ביום רביעי הקרוב מסתיימת ההצבעה. לפני כמה ימים עוד היה סרט אחד שהוביל בהפרש גדול, אבל בשלושת הימים האחרונים סרט אחר התחיל להדביק את הפער. בקיצור, זה עשוי להיות על קוצו של קול, אז אם עוד לא בחרתם, קדימה.
הנה רשימת כל סרטי 2006, מסודרים לפי תאריכי היציאה שלהם בארץ מינואר עד דצמבר, למטרות ריענון הזיכרון. כן, "הר ברוקבק" זה השנה (על פי הספירה הישראלית). ברגע שיש לכם סרט שאתם בוחרים בו, שלחו את הבחירה למייל הזה.

ואם אתם ממש חמודים תשלחו את הפוסט הזה, או קופי-פייסט שלו, לכל חבריכם שוחרי הקולנוע. שנשיג עד יום רביעי כמה שיותר בחירות.

16 דצמבר 2006 | 08:08 ~ 7 Comments | תגובות פייסבוק

מי גרפומן?

נעה ידלין כתבה ב"סופשבוע" על עיתונאים המחזיקים גם בלוגים. ככה נראה הקטע שלי מעמוד 58 בכתבה שלה:

קוצים איפה?

את הכתבה הסרוקה לקחתי מכאן. ואת הכתבה המלאה תוכלו לקרוא גם כאן.

באופן כללי כקורא, כתבות על טרנדים בלוגיים מתחילות לייגע אותי. תכף יתברר שיש גם בלוגים של שפים ובלוגים על אוכל ברשת, והופ כתבה. נו, יש הכל. למה יש לעיתונאים בלוגים? נורא פשוט: כי עיתונאים הם אנשי כתיבה, ובלוגים הם מדיום של כתיבה. ולכל מי שמבטא את עצמו באמצעות מילים – לא משנה אם הוא עיתונאי, טבח, זמר או לבלר – בלוגים הם דרך מצוינת לנקז החוצה את חדוות המילה הכתובה. ועוד למצוא לכך קהל. אצל חלק מהאנשים הבלוג הוא תחביב, אצל אחרים הוא ייעוד. אצל חלק מהם הוא מין aside לפרנסה היומיומית, מקום להתבטא בנושאים שלא באים לידי ביטוי בעבודת המקוף השגרתית שלהם, אצל אחרים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אבל אני כן רואה שמי שפותח בלוג עיתונאי הם אלה – בין אם הם מתפרנסים מעיתונות או לא – שהם הכי אובססיביים, והכי קשה להם לשתוק כשמשהו קורה בתחום העניין שלהם. וזה המקום בו אני חושב שהבלוגים יהיו הישועה של התקשורת ושל העיתונות. במקום שעיתונות תהיה מין עבודת מלצרות לסטודנטים, שממילא רוצים להמשיך הלאה לעבודה בטלוויזיה (שם הכסף), תחזור השליטה לידיים של אלה שבאמת אכפת להם, לדון קישוטים, שמאמינים שעיתונות טובה, לוחמנית, ידענית, אינפורמטיבית וכפייתית יכולה (אולי) לשנות את העולם.

מה גם שעל פי סקרים בני נוער כבר כמעט לא קוראים עיתונים, אבל כן קוראים בלוגים, כך שממילא הרייטינג יזלוג בהדרגה מהדפוס אל הרשת.

Categories: בשוטף

14 דצמבר 2006 | 18:57 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

גלובוס גרופ

1.
פתאום יש תחושה שאנחנו שוב ב-1992. המועמדויות לגלובוס הזהב מתפרסמות, ואנחנו בארץ מגרדים את הפדחת בתסכול. לא ראינו את הסרטים. "בובי", "המלכה", שני הסרטים של קלינט איסטווד, "ונוס", "המרדף לאושר", "נערות החלומות", "שרי בייבי", "המלך האחרון של סקוטלנד", "רשימות על סקנדל", "חיים של אחרים". וכך השיפוט שלנו הוא על סמך בבואות, ולא הדבר עצמו. אני מבין ש"נערות החלומות" הוא סרט שקשה שלא להיסחף בעקבותיו. אבל כשאומרים לי שאמיליו אסטבז ביים פסיפס פוליטי על היום בו נרצח בובי קנדי אני מרגיש צורך עז לפרוץ בצחוק. אמיליו אסטבז? חשבתי שיש לו איי.קיו של שושנת ים. הייתכן שהוא גם במאי מוכשר? אצטרך לצפות ולשפוט בעצמי. בשביל חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד הוא בעיקר הבן של מרטין שין.
חלק מהסרטים האלה אמורים לעלות בארץ בינואר-פברואר (כלומר לפני האוסקרים), אחרים בטח בכלל לא יגיעו (אני מהמר שעל "שרי בייבי" לא נשמע כאן לעולם), ולא אתפלא אם אנשי וורנר בארץ שוברים את הראש מה לעשות עם הדיפטיך המלחמתי של קלינט איסטווד.
עדכון: "שרי בייבי" נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו וייצא בארץ ב-2007.

2.
גלובוס הזהב אמור להיות מנבא האוסקרים. פלוס מינוס. אבל אם רשימת המועמדויות לאוסקרים תהיה דומה לרשימת הגלובוסים, זה יהיה טקס משעמם מאוד.
במילים אחרות: חוץ מהמועמדויות שנראות אמינות ל"השתולים", "נערות החלומות", "בבל" ו"המלכה", הכל נראה קצת תלוש. עוד פעם רנה זלווגר? אולי תניחו לה? עוד פעם אנט בנינג? עוד פעם ג'וני דפ? ומאיפה צצה מועמדות ל"קינקי בוטס"? על איזה כוכב הם חיים? וגם: שתי מועמדויות לליאונרדו דיקפריו? שתי מועמדויות לאיסטווד? שלוש (שלוש!) מועמדויות להלן מירן (אחת בקטגוריית הקולנוע ועוד שתיים על משחק בסרט טלוויזיה)? אני מזכיר: מדובר בגוף שכולל 90 חברים בלבד, איך הם מגיעים למצב של תיקו?

3.
מצד שני, אולי יש כאן הטרמות עלילתיות שצריך להקשיב להן? אולי גם האקדמיה תעדיף את "ילדים קטנים" על פני "טיסה 93"? אולי סשה ברון כהן באמת בדרכו למועמדות לאוסקר?

4.
בן אפלק? בסרט המייגע והמשמים "הוליוודלנד"? וואט דה פאק?

5.
הנה לינק לרשימה המלאה (ותודה לשיר שהעלתה שהעלה את כולה לתגובות אחה"צ).

6.
קלינט מנסל, שכתב פסקול נפלא ל"המעיין", הוא ככל הנראה המועמד הראשון לגלובוס הזהב שכבר כתב על כך בבלוגו:

OK,I don't know where to begin… my score for The Fountain got nominated for a Golden Globe in the Best Original Score category by the Hollywood Foreign Press Association.
It was Darren who called me to tell me the news-needless to say we're all blown away at the nomination.
OMG!!!

Categories: אוסקר 2006

14 דצמבר 2006 | 10:50 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

דרוש: גלובר

היום ב-15:30 (שעון ישראל) יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב ועונת האוסקרים תיכנס לסחרור האמיתי הראשון שלה. אני אהיה בדיוק באותה שעה בהקרנת העתונאים של "בבל", לכן אני פונה אליכם, קוראים יקרים, ובעיקר חזאי האוסקרים שצצו פה לשמחתי בשבועות האחרונים (פינגווין, ליהיא, טיילר) האם מישהו מכם יוכל למהר להעתיק-להדביק את רשימת המועמדים כאן בתגובות, ברגע שהיא מתפרסמת.
הנה התחזית של טום אוניל למועמדויות היום.

ולשוק קח-תן: אני מציע סקרינרים ל"ילדים קטנים" ול"הבושם" למי שמשיג לי סקרינר של "אפוקליפטו".

Categories: אוסקר 2006

14 דצמבר 2006 | 10:23 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

התחזית: שלג

את מה חשבתי על "מעבר לכל דימיון", הסרט החביב אך הלא מספיק מבריק עם וויל פארל, ועל "החופשה", הסרט הרע אבל הלא ממש נורא עם קמרון דיאז, תוכלו לקרוא כאן.

וזו ביקורתי על "תזיזו ת'רגליים" המצוין. מתוך גיליון "פנאי פלוס", 13.12.2006

מועדון הקיסרים
חד וחלק: "תזיזו ת'רגליים" הוא סרט האנימציה הטוב של 2006. והוא מחזיר לעסקים את הבמאי ג'ורג' מילר, אחרי גלות קפואה של שמונה שנים. והוא לא רק יפה, מהנה, מרגש ובוגר, יש לו גם מסר חינוכי שקשה לעמוד בפניו. והוא יזכה באוסקר. השתכנעתם?

ג'ורג' מילר, במאי אוסטרלי שלמד רפואה במקור*, הוא עילוי. אני כותב את זה מפורשות כי נוכחותו המחודשת של מילר בחיינו דורשת הקדמה: הוא ביים עד כה רק שבעה סרטי קולנוע והשבוע מגיע למסכינו סרטו הראשון זה שמונה שנים. סרטו הקודם, "בייב בעיר הגדולה" היה כשלון כה צורב, וזכה לביקורות כה לא אוהדות, שזה רק צדק פואטי שמילר חוזר עכשיו למסכים עם הלהיט הגדול של העונה, "תזיזו ת'רגליים" (שם עברי קצת דבילי לסרט כה מבריק; מצד שני השם המקורי, "Happy Feet", לא ממש יותר מוצלח). מכיוון שקהל היעד העיקרי של "תזיזו ת'רגליים" היה בפעוטון כשמילר ביים את סרטו הקודם, הנה הקדמה קצרה.
ד"ר מילר מביים סרטים על דמויות בודדות שיוצאות למסע בלתי אפשרי להצלה. הגיבורים שלו הם בין נביאים למשיחים. נושא נוסף שמעסיק אותו הוא המאבק התמידי – אבל מנקודת מבט אנושית, לא פשיסטית – בין פלגים עוינים על כדור הארץ שלנו. הוא הבמאי של טרילוגיית "מקס הזועם", זו שהפכה את האנטישמי-השיכור-המוכשר-הכריזמטי-המניאק-שאת-שמו-אין-להזכיר, לכוכב-על ("מקס הלוחם בדרכים" מ-1981, הסרט השני בטרילוגיה, הוא המשמעותי והמצוין מבין השלושה). "מקס הזועם" המתרחש אי שם בעתיד, מחזיר את האנושות למצב של שבטים. העולם צחיח, כל משאביו התכלו. במסווה של סרט פעולה ברוטלי, יצר מילר – עדיין במאי אוסטרלי בשלב הזה – את אחת האלגוריות האקולוגיות המודרניות המבריקות, רבע מאה לפני "אמת מטרידה" והקמפיין הירוק של אל גור. "המכשפות מאיסטוויק" היה סרט אימה קומי שעוסק במלחמת המינים. הגברים הפסידו. "השמן של לורנזו", העוסק בסיפורו האמיתי של אב שיוצא למצוא תרופה לילדו החולה, הוכיח שגם כשמילר חוזר לשורשיו הרפואיים ומביים דרמת מחלה מרטיבת עיניים הוא עדיין עושה את זה באופן סוחף ומותח. ב-1995 פנה מילר לסרטי הילדים ויצר את "בייב", אגדה מחממת לב על חזיר שרצה לזכות בתחרות כלבים. מילר עיבד את ספר הילדים לתסריט והפיק, אבל לא ביים. הסרט הפך ללהיט ענק. את סרט ההמשך מ-1998 ביים מילר בעצמו וכאן נתגלה הפנצ'ר בגלגל: מילר יצר סרט חכם מדי. במקום סרט ילדים שטוף שמש על חזירון חמוד, לקח מילר את מעריצי החזרזירון בייב למסע אפל שהיה מבהיל אפילו את האחים גרים. בבסיס הסרט היה מסר מבעית שהילדים והוריהם לא היו מוכנים להתמודד איתו: בני האדם מתייחסים לחיות באופן מחפיר.
שמונה שנים אחרי, הוא חוזר עם "תזיזו ת'רגליים" ששום דבר בקמפיין השיווקי שלו לא יכין אתכם למה שהסרט באמת מכיל. מבלי להרוס לכם את ההפתעה שציפתה לי באולם הקולנוע אוסיף רק באנחת סיפוק גאה ומרוצה: מילר הוא לא רק וירטואוז קולנועי (שבמקרה הזה מביים סרט אנימציה), הוא גם יוצר חכם, נטול פשרות ועם לב ומצפון יוצאי דופן. ההצלחה העצומה של "תזיזו ת'רגליים" בקופות באמריקה, שם הוא בילה שלושה שבועות במקום הראשון, מוכיחה שלא רק שמילר למד את הלקח, ומחליק את מסריו עם כפית סוכר (חום, אורגני), אלא שגם הקהל כבר בשל לקבל אותו.
דמיינו סרט אנימציה הוליוודי שהושקעו בהפקתו שנות עבודה ומאות מיליוני דולרים, ושעמותות כמו "אנונימוס", המוחות נגד התעללות בבעלי חיים, יאמצו בחום אל ליבם? דמיינו סרט מענג ומהנה, הרפתקאה קולנועית אדירה, שמצליח להעביר לא פחות מסרים אקולוגיים חינוכיים מ"אמת מטרידה" התיעודי, לא פחות אמירות פרו-צמחוניות מ"פאסט פוד" הלוחמני ומלמד אתכם, בדרכים עקיפות לחלוטין, על אורחות חיי הפינגווינים מאשר הסרט התיעודי המייגע "משפחת הקיסרים" שהפך ללהיט מפתיע בשנה שעברה. וכל זה במיוזיקל. עד כמה "תזיזו ת'רגליים" ייחודי? נגיד כך: מילר ב"תזיזו ת'רגליים" עושה לפינגווינים מה שטאקשי קיטאנו עשה לסמוראים ב"זאטואיצ'י".
כל מי שראה את הטריילר יכול לדמיין בעצמו את הסרט: במושבה של פינגווינים קיסריים בקוטב נולד פינגווין יוצא דופן – הוא לא יודע לשיר. במקום זאת הוא מבטא את שמחתו באמצעות ריקוד. אך הקהילה מתקשה לקבל את זה והפינגווין הקטן הופך דחוי ומנודה. נשמע כמו סרט פשוט ותמים המלמד אותנו לקבל את השונה, נכון? זו אפילו לא ההתחלה. זכרו, בסרטיו של מילר הגיבורים יוצאים להציל את העולם. והפינגווין המרקד שלנו יוצא למסע שאת פיתוליו העלילתיים לא הצלחתי לצפות מראש. לרגעים הסרט נהיה, בדיוק כמו בכל סרטיו של מילר, די קודר ומטריד, בכלל לא פסטיבל שירי הפינגווין שככזה הוא שווק. ובגלל שאני רוצה שתהיו באותו מתח בו אני הייתי אפילו לא אספק לכם את הנחמה שבגילוי האם יהיה סוף טוב או למסעו המפרך של הפינגווין. זכרו, זה אינו סרט של דיסני.

* אל תבלבלו עם הבמאי האוסטרלי האחר בשם ג'ורג' מילר, שביים סרטים בינוניים ורעים, כמו "הסיפור שאינו נגמר 2" ו"האיש מנהר השלג".

13 דצמבר 2006 | 19:50 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

הבשורות הטובות: ג'ין וויילדר עוד בחיים

פראו בלוכר מרכינה ראשה בצער: פיטר בויל, מי שגילם לפני 32 שנים את המפלצת ב"פרנקנשטיין הצעיר", סרטו של מל ברוקס (ואחד הסרטים המצחיקים בתבל), מת היום בגיל 71.

עליו השלום

בויל מפורסם כיום יותר בתור אביו של ריי רומנו בסיטקום "כולם אוהבים את ריימונד", אבל בגן עדן הוא בוודאי התקבל היום על ידי מרטי פלדמן, מי שקיבץ את איבריו ב"פרנקנשטיין הצעיר" בתור איגור ("אייגור!") עם הגיבנת ("איזו גיבנת?").

Categories: הספד

12 דצמבר 2006 | 20:25 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

תזיזו ת'מכונית

אני כתבתי את זה לפני שבוע ויום:

נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: “תזיזו ת’רגליים”. זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג’ורג’ מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי.

ואן תומפסון, בבלוג שלה ב"הוליווד ריפורטר", כתבה את זה אתמול (ויה ג'ף וולס):

Happy Feet is going to beat Cars for the Oscar, if not the boxoffice. Why? Because [director] George Miller is an artist, just as [Cars maestro] John Lasseter is, but he's a respected live-action director working in a new medium, innovating, in fact, and he has fashioned a classic feel-good topical story.

אז זהו, אפשר לסגור את ההימורים על קטגוריית האנימציה?

12 דצמבר 2006 | 19:29 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

משחק ילדים

ב-NRG רץ כבר כמה שבועות מדור תמוה בשם "בדרך אל האוסקר". כשקראתי שם את הטקסט על סרטיו של קלינט איסטווד, חשבתי שזו בדיחה. עזבו את הפרשנות שם לגבי סיכויי הזכייה של הסרטים באוסקר, זה כל קורא אינטרנט יכול לעשות, והרי הימורים אמיתיים ואמיצים אין שם. מה שמפתיע שם זה ניתוח והערכה של הסרטים, מבלי לצפות בהם. "אין ספק ששני סרטיו האחרונים יהוו את שיאה" של הקריירה של איסטווד, כותב שטרן. והוא מתאר את "גיבורי הדגל" (כך יקרא בעברית הסרט ששטרן קורא לו "דגלי אבותינו") ואת "מכתבים מאיוו ג'ימה" (איוו ג'ימה, לא איו) "שני סרטים אנטי מלחמתיים עצומי מימדים"? וואלה? מי אמר? הקומוניקט?
ואז הוא מצטט את ג'פרי וולס, הבלוגר החביב עליי, ומצמיד לו את התואר "מבקר הקולנוע הנודע". כשזה מגיע ממבקר הקולנוע הנודע איתי שטרן זו כנראה מחמאה. אבל אלה שלוש מילים עם שתי טעויות. מרשים.
והנה מגיע עוד מדור בסדרה, הפעם הוא סוקר את "הרועה הטוב" של רוברט דה נירו. אחלה מדור אוסקרים: לקחת סרט שמעולם לא היה קנדידט אמיתי לאוסקרים ולנבא שהסיכויים שלו באוסקר נראים קלושים. אין ספק, שטרן הוא מבקר קולנוע עילוי. הוא מצליח לנתח את "הרועה הטוב" ולהשוות אותו ל"השתולים" ול"הסנדק" בלי לראות אותו. אני חייב לנסות את זה גם פעם. אתם יודעים כמה זמן יחסך לי אם אוכל לכתוב על סרטים בלי לראות אותם? אה, והפעם ג'פרי וולס, אליבא דשטרן הוא "אחד ממבקרי הקולנוע הידועים בארה"ב". הוא לא, איתי. הוא לא. הוא בלוגר נמרץ וחרוץ, שלא דופק חשבון לתעשייה ומצליח לרכז את מיטב אירועי היום באופן אישי וחריף, אבל הוא לא מבקר קולנוע והוא לא נודע. בדוק באלקסה. ואני משאיר לחן חן את המלאכה ללקט את הטעויות השזורות לאורך הטקסט, כאפיקומנים בליל הסדר.
אז זה מדור האוסקרים של NRG? וולס כותב ושטרן מתרגם? מה יישאר לי לעשות?

=======

אני מחכה לטור של שטרן על הסרט הגרמני "חיים של אחרים". עד שהוא יגיע אספק את הכותרת הבאה: אם "לחזור" של אלמודובר היה עד לפני כמה שבועות הסרט המוביל לזכייה בקטגוריית הסרט הזר, הרי שמסתמן ש"חיים של אחרים" הולך וסוגר את הפער. נבואה שלי: אלמודובר מפסיד.

========

לפני כמה חודשים ניסיתי ליצור ברית שיתוף תוכן בין המדור שלי ב"פנאי פלוס", ובין מבקר הקולנוע האמריקאי (הישראלי לשעבר) עמנואל לוי. זה החזיק מעמד שבוע אחד ולא המשיך, בעיקר בגלל ענייני ביורוקרטיה. לוי ואני שיתפנו בעבר פעולה בימיי ב"העיר", וכשזה מגיע לתחזיות אוסקר, הוא הראשון שאני קורא.
משונה: לוי הוא אחד הידענים הגדולים באמריקה בנושא האוסקרים, ואחד החזאים הטובים למועמדויות ולזוכים, אבל דווקא עכשיו, כשקמו כמה אתרי נבואות אוסקרים מאוד קולניים, נראה שהוא קצת נעלם או נשכח. לפני שנתיים הוא היה הראשון שניבא ש"מיליון דולר בייבי" יזכה באוסקר. אבל בשנה שעברה הוא לא חזה את הטוויסט בקרב שבין "הר ברוקבק" ו"התרסקות". רוג'ר איברט ראה את זה בא. נבואות האוסקר האחרונות של עמנואל לוי באתרו הן מלפני חודש, 12.11, לפני הפרסים של ה-NBR וה-AFI. כך למשל הוא חזה שם שדווקא "גיבורי הדגל" של איסטווד יזכה למועמדות, ולא "מכתבים מאיוו ג'ימה". יהיה מעניין לראות את העדכונים שלו לתחזיות בימים הקרובים, אחרי פרסום המועמדויות לגלובוס הזהב מחרתיים.

===========

כשזה מגיע לעונת הפרסים, צריך להבחין בין שלושה סוגי גופים: המבקרים, התעשייה והנספחים. הנספחים, למשל, הם ה-NBR ואנשי גלובוס הזהב. אלה אגודות סגורות ואינטרסנטיות שמנסות באופן מודע לחזות את האוסקרים או להשפיע עליהם. יש את פרסי המבקרים, הבוחרים על פי טעמם המשוקלל, ואין קשר לרוב בין הבחירות שלהם לבחירות באוסקרים. מה שכן, הפרסים האלה עוזרים למקד את תשומת הלב בסרטים מסוימים, ויש להם בוודאי השפעה עקיפה על בחירות חברי האקדמיה. "דרכים צדדיות", למשל, זכה בפרסי המבקרים, דבר שאולי עזר לו לצאת מהאוסקרים עם כמה מועמדויות ועם פרס אחד. הגוף השלישי הוא איגודי התעשייה השונים, שמחלקים את הפרסים שלהם אחרונים. אלה הפרסים היחידים שאפשר להתייחס אליהם כאל אינדיקטורים למה שיקרה באסקרים, מהסיבה הפשוטה שרוב המצביעים באיגודים האלה הם גם חברי אקדמיה. במילים אחרות: יכול להיות ש"מכתבים מאיוו ג'ימה" הוא סרט מעולה, ויכול להיות שהוא יזכה באוסקר (אם כי קשה לי לראות את זה קורה, מבלי שראיתי את הסרט), אבל הזכייה הכפולה שלו תוך שבוע גם ב-NBR וגם אצל מבקרי לוס אנג'לס לא אומרת כלום. אולי חוץ מדבר אחד: מרטין סקורסזי עשוי להפסיד את האוסקר שוב.

=================

נ' היא עיתונאית המוזמנת להקרנות העיתונאים, והיא היתה אתמול בהקרנה של אריה וכרמל ל"ילדים קטנים". כשהיא כותבת בשמה היא מחויבת לאמברגו העומד בבסיס חרם המבקרים: אסור לה לכתוב על הסרט לפני ה-24 בדצמבר, לטוב או לרע. אז היא כתבה עליו בקצרה, ובעילום שם, עבורי:

"ילדים קטנים", יותר מהרבה סרטים אחרים שמציגים כרגע, הוא סרט שמאוד קשה לשפוט בצורה אובייקטיבית. הוא נוגע בחומרים הפשוטים והבסיסיים שמהם עשויים החיים שלנו, כך שאם אני אומרת שהסצנה במועדון הקריאה שבה מנתחת קייט ווינסלט את "מדאם בובארי" היא הסצנה האהובה עליי בסרט, קחו את זה בעירבון מוגבל. מדובר בניתוח מאוד פרטי ואולי צופים אחרים יזדהו עם נקודות אחרות בסרט.
אבל לפני הכל, קחו תקציר: בפרבר וויסטריה-לייני אחד (וה-voice over הופכת את הסרט לאפילו יותר דומה ל"עקרות בית נואשות") חיות משפחות צעירות עם ילדים קטנים. הנשים נפגשות מדי יום בגן השעשועים והגברים מפרנסים (בולטים בחסרונם בסרט: סידורי שהייה לילדים במשך היום. כנראה שמעונות או משפחתונים או איך שלא קוראים להם אין בפרבר הזה). גיבורי הסרט הם שרה (ווינסלט), אאוטסיידרית שלא ממש מסתדרת עם כל הקצ'קיאדה הנשית סביבה, ובראד (פטריק ווילסון) אב משקיען ומובטל שאחראי להעסיק את בנו בזמן שאשתו (ג'ניפר קונלי, שלמרות הפוני המבאס עדיין מהממת) הדוקומנטריסטית עובדת. ידה ידה ידה – יש ביניהם רומן. בנוסף מעיב על הפרבר השליו חזרתו של פדופיל מקומי לשכונה, מה שגורם למתח גדול והתמרמרות בקרב ההורים.
עשרה קבין של חמלה ירדו לעולם ותשעה מהם לקח טוד פילד, הבמאי. כל הדמויות ב"ילדים קטנים" נוגעות ללב (ראויה לציון אמו של הפדופיל) ומעוררות הזדהות. זוגות נשואים רצוי שימנעו מללכת אליו יחד. הנושאים שבהם עוסק הסרט – זוגיות, בגידות, שגרה, גידול ילדים, כמיהה לרגש ולמגע – מאוד טעונים ועלולים ליצור מתח בעייתי בדרך חזרה הביתה.
ורק סוף הסרט מעצבן (וכאן נ' פירטה את הסוף המעצבן, ואני מחקתי בשל ספוילריותו. נעסוק בו, אם תרצו, בהזדמנות אחרת).

והנה הצד המגניב של עונת האוסקרים: האולפנים שולחים לחברי האקדמיה ולחברי איגוד העיתונאים הזרים עותקי די.וי.די של הסרטים (סקרינרים) כדי לגרום לכמה שיותר מצביעים לראות את הסרטים, ואולי להצביע להם. וכך בעוד פורום פילם מחרימים את המבקרים בארץ, אולפני ניו ליין דווקא שולחת למבקרים ולחברי האקדמיה אלפי עותקים של "ילדים קטנים" בדי.וי.די. ולא רק של "ילדים קטנים", אגב. שחקו את משחק six degrees of separation עם חבר האקדמיה או חבר איגוד הכתבים הזרים של הוליווד הקרוב אליכם, הרימו טלפון וקבלו גם אתם בדואר או באמצעות קורייר את הסרט בדי.וי.די, עם הכיתוב For Your Consideration שצץ על המסך מדי כמה דקות, ותוכלו גם אתם לקיים הקרנת עיתונאים בביתכם. זיכרו: אין להפיץ סרטים באופן בלתי חוקי. אבל נחמד לראות שיש חברי אקדמיה אמריקאים שעוזרים להילחם בחרם של פורום פילם. הביקורת שלי על "ילדים קטנים" תתפרסם במדורי ביום רביעי הבא.

10 דצמבר 2006 | 20:18 ~ 26 Comments | תגובות פייסבוק

המדריך לטרמפיסט

1.
האזינו לסשה פרר-ג'ונס, מבקר הפופ של "הניו-יורקר", מדבר על "Love" של הביטלס וסוקר בקצרה את תולדות המאש-אפ, כולל דוגמאות. והכל בשמונה דקות.

2.
ויה MCN: הנה הפוסטר לרימייק של "הטרמפיסט" שייצא באמריקה ב-19 בינואר, בהפקת מייקל ביי.

מדריך הטרמפיסט

אני לא רוצה להיות אחד ממבקרי הקולנוע הטהרנים שמזלזלים ברימייקים רק על שום היותם רימייקים, אבל אני מרגיש מגונן במיוחד כשזה מגיע ל"הטרמפיסט". זהו בעיני אחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, וסרט הבכורה המופלא של רוברט הרמון, במאי ענק שנטחן עד דק בתוך המכונה ההוליוודית ולא זכה לכבוד המגיע לו. הוא היה יכול להיות ג'יימס קמרון הבא אם האולפנים היו מבחינים בגדולתו. "הטרמפיסט" המקורי, מ-1986, אמנם נכשל בליהוק הגיבור (סי. תומס האוול האיום), אבל במילא מי ששלט בסרט היה הנבל שלו, רוטגר האוור בתפקיד מפלצתי וכריזמטי. והסרט נתן לג'ניפר ג'ייסון לי את אחד התפקידים הכי נפלאים שלה. והפסקול של מארק איישאם היה מבריק: פסקול מלודי ולירי לסרט מעורר פלצות. בידיו של הרמון "הטרמפיסט" היה יותר "שבילי זעם" פוגש את "דואל", מאשר סתם סרט אימה נוסחתי לבני הנוער. והוא היה אלים וחסר רחמים.
האם דייב מאיירס, במאי הקליפים שגויס לרימייק, מעריך את המקור ויעשה עימו חסד? והכי חשוב: האם בכלל נזכה לראות את הסרט הזה בארץ? הסרט מופץ על ידי "Rogue", חברה בת של פוקוס פיצ'רס, המיוצגת בארץ על ידי קולנוע לב. סרט אימה אולטרה אלים בקולנוע לב? כפי שהם לא הוציאו את "המנסרים מטקסס", סרט קודם של אותן חברות, לא נראה לי ש"הטרמפיסט" ימצא מישהו שייקח אותו טרמפ בארץ. ישר למועדון הגנוזים?

3.
מזל טוב לאלביס קוסטלו ודיאנה קרול. לזוג נולדו ביום רביעי תאומים בנים: דקסטר הנרי לורקן ופרנק הרלן ג'יימס. לקוסטלו יש גם בן נוסף מנישואים קודמים.

4.
ומי שיהיה ער בשלוש-ארבע לפנות בוקר מוזמן לעשות קופי-פייסט כאן בתגובות לרשימת הפרסים של תא מבקרי לוס אנג'לס. ומחר בארבע-חמש אחרי הצהריים לפרסי המבקרים הניו יורקיים.

Categories: בקרוב, מוזיקה