אתם מוזמנים לבלות את בוקר חג המולד עם מיסטר בין.

ובמילותיו של מיסטר גריסון: Merry Fucking Christmas

1.
שלא תגידו שהבלוג הזה לא מפנק אתכם. שימו לב: מיום חמישי הקרוב אני מעביר שלוש הרצאות בנושא "מבע קולנועי" במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאות האלה מתקיימות במסגרת סמינר על קולנוע, אנימצעה ופסקול אותו לומדים תלמידי המכללה. מנהלי המכללה החליטו לפתוח את הסמינר הזה גם לקהל הרחב ונותרו להם חמישה מקומות אחרונים. הסמינר מתקיים מיום חמישי הקרוב למשך ששה שבועות, בכל שבוע שתי הרצאות. סך הכל 12 הרצאות. אני מעביר 3 הרצאות, כאמור. יוסי מדמוני מעביר שתי הרצאות על הסרט הקצר. אמנון וינר מעביר שלוש הרצאות על שפת הקולנוע. עדי כהן מעביר שלוש הרצאות על פסקול. וטל לוטן מעבירה הרצאה אחת על קולנוע ואנימציה. המחיר ל-12 ההרצאות האלה יחד הוא 450 שקל. אבל אם תתקשרו ותגידו שהגעתם דרך הבלוג שלי (שם קוד: "סינמסקופ") זה יעלה לכם רק 350 שקל. שיהיה ברור, אני לא מרוויח כלום מההצעה הזאת. אני את התשלום על הרצאתי מקבל גם אם אעמוד מול כיתה ריקה. אני רק עושה כאן טובה לאנשים מקסימים שהקימו מכללה במו ידיהם, ובדרך מנסה לעשות טוב גם לקוראיי. הנה לינק לאתר בו עוד פרטים, כתובות, טלפונים, מיילים, תאריכים ושעות, ומה לא. כל השאלות, לשם.

2.
מי ראה את "אפוקליפטו" בסוף השבוע ורוצה לדווח איך היה?

3.
תודה לאל לסקרינרים של האקדמיה, חלק ב'. ובמשלוח שנחת אצלי בסוף השבוע: "איש השנה" עם רובין וויליאמס, "אפוקליפטו" של מל גיבסון, "המרדף לאושר" עם וויל סמית. וראיתי גם את "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה בטרום בכורה. כשאני משוחרר מהאמברגו של המפיצים המחרימים ממילא אעלה ביקורות על סרטים אלה כבר ביום-יומיים הקרובים.

לעזאזל הווירוסים האלה. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי אחרי הצהריים, אבל וירוס, לא מהזן האינטרנטי, שיתק אותי.

פסטיבל הקולנוע היהודי נגמר אתמול בירושלים. אני קורא לו ביני לבין עצמי "פסטיבל סרטי השואה". כי מה הם יהודים אם לא ניצולי שואה? ואכן, למרות כוונותיי לצפות בסרטיהם של צמד הוורהובנים, פול ומיכאל, טרם הצלחתי להביא את עצמי לזה. אני מניח שזה יקרה בקרוב.
מה שכן ראיתי מבין סרטי הפסטיבל היו שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה, שלושתם מסוגת הנון-פיקשן, ושלושתם מרתקים, גם אם לא נטולי פגמים.

1. "סקיצות של פרנק גרי". סידני פולאק, הבמאי של "שלושת ימי הקונדור", מביים את סרט התעודה הראשון שלו על המגה-ארכיטקט פרנק גרי, שהוא במקרה גם חברו הטוב. זה השיעור הראשון בבית הספר לדוקומנטריסטים: האם יש לך נגישות למושא התיעוד? ולפולאק היתה. הייתם מצפים שהידידות שלהם תניב סרט אינטימי, חשוף, אישי. אבל לא. אולי זה השיעור השני בדוקומנטריזם: קירבה דווקא מעוורת. הבמאי המיודד עם מושאו מגונן עליו יותר מכפי שהמושא היה מגונן על עצמו מול עדשתו של מתעד זר. ובכל זאת, יש משהו מרתק בהתבוננות פשוטה, ולרגעים פשטנית, באדריכל הגרנדיוזי ביותר שפועל כרגע בעולם, אולי האדריכל היחיד בעולם ששמו מוכר לקהל הרחב, שעבודותיו קלות לזיהוי. וכשמתבוננים בו עובד, עם פיסות קרטון ביצוע כסופות בססטודיו שלו, הוא נראה כמעט צנוע. רק כשמגלים בהדרגה את המנגנון העצום שעומד מאחורי המותג "פרנק גרי" (ובעיקר מחלקה טכנית שכותבת לכבודו תוכנות מיוחדות, שבוודאי עוד יעשו מהפכה בתחום האדריכלות ועיצוב התלת מימד כשיהפכו נחלת הכלל) מבינים שאין שום דבר מינורי או אינטימי בעבודתו. מה שכן, הוא נראה איש שיחה מרתק ונעים, ואני כמובן חיבבתי במיוחד את השיחות בין גרי ופולאק בו הם מותחים קווי דמיון בין אדריכלות וקולנוע, שניהם מקצועות בהם אמן מנסה להגשים חזון בתוך מערכת כלכלית ותוך עבודת צוות עם אלפי אנשים נוספים, שיכולים לתרום לתוצאה הסופית או לחבל בה.
אבל מה הקשר של הסרט הזה ל"פסטיבל קולנוע יהודי"? האם העובדה שפולאק וגרי (במקור, גולדברג) הם יהודיים כדי להצדיק את הקרנת הסרט? האם זה תנאי הסף לקבלה לפסטיבל? ובכן, נדמה שיש סיבה טובה יותר: אחד הפרויקטים שנחשפים בסרט של פולאק הוא התכנון של גרי למרכז הסובלנות שהוא עומד להקים בירושלים. אם מישהו ייקח מצלמה ויתעד את גרי מגיע לישראל לבנות את הבניין הזה, ואיך הוא ניצב מול תעשיית הבניין הישראלית, הביורוקרטיה, והתורמים, אני בטוח שיהיה כאן סרט לא פחות מרתק.

2. "עיזבון". המתכון לסרט תעודה מושלם: א. סיפור שכשתספרו אותו לאנשים הם יגידו "אף תסריטאי לא היה יכול להמציא כזה דבר". ב. נגישות לתיעוד הסיפור הזה. ג. משאבים. ד. כשרון או ניסיון כדי להעביר את הסיפור באופן מושלם אל המסך. בבואו לביים את "עיזבון" לג'יימס מול היה הכל. טירון הוא לא: מול זכה באוסקר ב-1998 על הסרט הראשון שביים, "הימים האחרונים", על גורלה של יהדות הונגריה בשלהי מלחמת העולם השניה. סטיבן ספילברג הפיק את הסרט ההוא. גם לסרט הנוכחי יש קשר לספילברג: הוא עוסק בשתי נשים שהיו קשורות לאמון גות, מפקד מחנה הריכוז בפלאשוב, אותו גילם רייף פיינס ב"רשימת שינדלר". מוניקה הרטוויג היא בתו של אמון גת. היא נולדה אחרי שהמלחמה נגמרה ואביה הוצא להורג, והיא מעולם לא הכירה אותו. רק בגיל 11 היא למדה שאביה הוצא להורג בגלל שהרג יהודים. ורק כשהיתה כמעט בת 50 היא הבינה איזה מפלצת הוא היה כשהלכה לראות את "רשימת שינדלר". מול מתעד את מוניקה יוצרת קשר עם אשה בשם הלן, שגרה בארצות הברית, והיתה אחת משתי השפחות היהודית של אמון גת בווילה שלו מעל המחנה. מול מתעד את המפגש בין שתי הנשים על אדמת מחנה הריכוז. נכון, קל לראות איך הניסיון הקולנועי האמריקאי של מול מצליח לסחוט כל טיפת דרמה ודמעה מהסיטואציה. אבל מבעד למלודרמה המצלמות של מול חושפות דינמיקה מופלאה. בתו של הנאצי שמרגישה שהיא עצמה קורבן, אבל בד בבד חשה רגשות אשמה על תחושות אלה. ניצולת השואה שמנסה להיות כמה שיותר מרוחקת, אבל שהולכת ומתרככת מול ניסיונות ההתקרבות של האשה מהצד השני. ושפת הגוף של השתיים: בתו של הנאצי היא עוג ענק, גבוהה ומאיימת כמו אביה, אבל הליכתה שפופה ורצוצה. הניצולה קטנטנה, בוודאי ליד בת הנאצי המיתמרת מעליה בראש וחצי, אבל כולה כבוד עצמי זקוף וגאה. ובאמצע, האופן בו סרט עלילתי על השואה גורם לאנשים להקיץ מהתרדמת בה הם היו שרויים. האם באמת לא ידעה מוניקה מי היה אביה עד גיל 50, או שכשהגיע סרטו של ספילברג היא הבינה שהיא פשוט לא יכולה עוד לשאת את ההדחקה?

3. "שרה סילברמן – ישו הוא קוסם". אם יש מועדון מעריצים לשרה סילברמן, רישמו אותי אליו. קודם כל, ברכות לפסטיבל היהודי על ששילב סרט סטנד-אפ בתוכנייה שלו. מאוד לא טיפוסי. ועוד סרט כה לא אופייני למי שאני מדמיין שהוא קהל היעד של פסטיבל כזה. סילברמן בוטה, חסרת תקינות פוליטית, מנבלת את הפה, מנסה לזעזע. צוחקת על יהודים, שחורים, נוצרים, על אונס. והיא מעין אוקסימורון מהלך: ג'ואיש אמריקן פרינסס שמדברת כמו סוורית איטלקיה שגדלה באשפתות. הסרט הוא תיעוד של הופעת הסטנד אפ שלה. אם כי "סטנד אפ" הוא מושג לא נכון בהקשר הזה. זה מופע יחיד, מעין קברט, קומי-מוזיקלי. סילברמן לא מספרת בדיחות. היא מייצרת אנקדוטות הבוקעות מראשה של ליידי יהודיה ענוגה – ואחת השחקניות היפות כרגע באמריקה – ולכל סיפור יש טוויסט חולני שמופיע בסופו, הנאמר באופן כמעט אגבי. כאילו סילברמן לא מבינה מה כל כך שוקינג במה שהיא אומרת.
הנה קטע אחד מתוך ההופעה שלה, בו היא מדברת על בן הזוג הקתולי שלה (הקומיקאי ג'ימי קימל). והנה עוד קטע, בו היא מחליטה לספר את האמת על מרטין לותר קינג. ביו-טיוב תמצאו גם את השירים של סילברמן מתוך הסרט, אבל הם בעיניי הרגעים הפחות טובים בו. אני מקווה שהסרט שלה (שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די כבר כחצי שנה) ישודר מתישהו באחד ערוצי הלוויין/כבלים. הוא מצחיק נורא.
והנה, רגע אחרי חנוכה ורגע לפני כריסמס, סילברמן בשיר (לא מתוך הסרט) על כריסמס וחנוכה. וכרגיל אצלה היא מצליחה להפוך גם את הנושא הכל-משפחתי הזה למלוכלך לחלוטין. אני מעריץ אותה!

"ילדים קטנים", סרטו השני של השחקן לשעבר טוד פילד, מככב כבר ברשימות הסרטים הטובים של השנה אצל מבקרי קולנוע אמריקאיים ובמועמדויות לגלובוס הזהב, אבל הסרט – שיוצא היום בארץ – עיצבן אותי.
יצאתי מהצפייה בו עם צוואר תפוס. הוא נורא הלחיץ אותי. הוא השפיע עליי מבחינה פיזית. אני מניח שזה ייאמר לטובתו. ואכן, מבחינות רבות זה סרט לא רע. אבל יש בו משהו שאני מתייג תחת "בינוני" או "לא מספיק". הוא מנסה, הוא משתדל, ובלא מעט רגעים הוא גם מצליח. הוא מורט עצבים, ולאו דווקא באופן חיובי, כבר מההתחלה. הוא לוחץ נורא חזק, ובאופן כמעט שטני, על הכפתורים שלנו ליצירת מתח והזדהות. לסרט קוראים "ילדים קטנים". לשני הגיבורים יש ילדים קטנים. ויש באזור פדופיל. האם יאונה רע לילדים? אבל כשמגיעים לסוף ומנסים לאזן את כל האלמנטים מגיעים לריק גדול. פילד – שזכה לשבחים גם על "בחדר המיטות", דרמת הנקמה שלו שממש לא חיבבתי – בונה מולנו פצצה. ובכל סצינה הוא מעמיס עליה עוד ועוד חומרי חבלה. מצמיד לה ברגים ומסמרים. ברור לנו שכשהפצצה הזאת תתפוצץ, ההרס הנפשי והרגשי של הצופים ושל הגיבורים יהיה איום. אבל הפצצה לא מתפוצצת. אבל היא גם לא מנוטרלת. היא פשוט נשארת מונחת שם, כאילו שכח הבמאי את מעבדת הנפץ שהוא יצר מולנו. אני הרגשתי מרומה. הרגשתי תחושה של זיכוך מזויף. של פתרונות קלים. של חוסר אומץ. טוד פילד רצה ליצור רומן פרברי סבוך ורב פרטים, כמו אותם ספרים אמריקאיים העוסקים בחיים הקטנים של הפרברות המתוסכלת, אבל מנסים להגיד דרכם דבר או שניים על החיים שלנו, של כולנו (על העובדה שכל אחד מאיתנו הוא דג גדול שטורף דג קטן ונטרף על ידי דג גדול יותר), אבל הוא עושה את זה באופן לא ממש חכם. לרגעים הוא מוצלח כבמאי, אבל הוא בינוני כסופר והוגה דעות. הסרט הזה רדוד כמו מי בריכת הפעוטות שבה מתרחשות הסצינות הכי טובות בו.

"ילדים קטנים" – והשאלה שצריכה להישאל היא מי כאן הילדים הקטנים, הילדים או הוריהם שעושים את כל השטויות – מבוסס על ספר מאת טום פֵּרוֹטה. זה פרט חשוב, כי אותו פרוטה כתב את הספר "Election" שעליו ביסס אלכסנדר פיין את הסרט המעולה באותו שם, בו ריס וויתרספון היא תלמידה נמרצת מדי המתמודדת על נשיאות מועצת התלמידים, ומתיו ברודריק הוא המורה שמנסה לחבל במאמציה. "בחירות" (או בשם הווידיאו שלו בארץ: "בחירות או לא להיות") הוא סרט ארסי, ציני, משתמש בקריינות באופן מבריק ואירוני, ומשתמש בדינמיקת בית הספר – בה גם התלמידים וגם המורים מתנהגים כמו ילדים קטנים – כמטאפורה למניעים המזינים את מערכות היחסים שלנו בחיים. אבל "ילדים קטנים" חף מהווירטואוזיות התסריטאית והקולנועית של אלכסנדר פיין וג'ים טיילור. את התסריט כאן כתב פרוטה עצמו יחד עם פילד. פילד, שנמשך לספרות אמריקאית מלודרמטית בת זמננו, כותב ומביים ביתר חשיבות עצמית. הוא מטיח את הסאבטקסט בפני הצופים. הסרט הזה מוגש לכם לעוס. באחת הסצינות, למשל, מנתחת הגיבורה את "מדאם בובארי" של פלובר ומנסה להציע לו קריאה חתרנית: מדאם בובארי כגיבורה פמיניסטית. או.קיי, זה קצת שקוף, אבל זה טוען את הסרט במתח מעניין לגבי ההמשך. הבעיה היא שהמתח הזה לא מגיע למיצוי. הסרט הזה מעמיד פנים שהוא יצירה משמעותית, אבל בסופו של דבר הוא פריט דקורטיבי, כמו שעון הפורצלן הקיטשי שמופיע בו מדי פעם כמוטיב חוזר. זהו סרט שנועד לגרום לבורגנים להרגיש רע עם עצמם, ואז טוב עם עצמם. זה סרט צבוע. איפה זה ואיפה תחושת הצריבה החומצתית שהותיר אחריו "בחירות" של אלכנסדר פיין.
השוו את "ילדים קטנים", למשל, ל"סופת קרח" הנפלא של אנג לי, על פי תסריט של ג'יימס שיימוס שעובד מספרו של ריק מודי. זה כמעט אותו סיפור. אלא שאנג לי הוא קולנוען אמיתי, משורר, ופילד קצת מסתמן כאמן באחיזת עיניים. זה נראה ונשמע כמו סרט אמיתי, ולרגעים גם כסרט טוב, אבל בסופו של דבר הוא אריזה חלולה. הדמויות אמנם מעוררות הזדהות. בהחלט. התסכול שלהן נראה אמיתי, והן מבוצעות היטב ובחמלה גדולה. חלק מהן, לפחות (דמויות המשנה כתובות ומבוצעות ממש רע, למשל בעלה של ווינסלט, או הקלפטע הבלונדינית הצדקנית).

בואו נבדוק למשל את תחילת הסרט. היא דווקא מבטיחה טובות. אנחנו נמצאים בסוברביה, פרברלנדיה, אזור אמיד ומטופח, מהסוג שכבר למדנו, משנים של ספרות וקולנוע אמריקאיים, שהוא ערש התסכול וההדחקות של הבורגנות, זו שהגשימה את החלום האמריקאי ועכשיו שואלת בתסכול "מה הלאה?". ואכן, לכל דמות בסרט יש קופת שרצים. קלישאות של קופות שרצים, אמנם (אוי ואבוי! פורנו באינטרנט!), אבל ניחא.
הפתיחה: תקתוקי שעון. עריכה מהירה על פני המון שעונים. אוסף שעונים. צפירת רכבת באופק. אנחנו עוברים למבט על פני הפרבר מתוך חלונותיה של רכבת נוסעת. תקתוק שעון, רכבת נוסעת. תקתוק. רכבת. המתח נבנה מהשנייה הראשונה: מישהו כאן סופר לנו לאחור. השכונה הזאת מנותקת, הגישה אליה היא ברכבת. פסי הרכבת הם גדר התיל התוחמת את הספארי האנושי הזה. כן, ו….? לאן אתה לוקח את הדימויים האלה? זהירות, ספוילר: לשום מקום.
אחרי שתראו את הסרט, אנא ענו לי על השאלות הבאות: מה תפקידו של הילד שאביו נהרג בלבנון? למה בנו של פטריק ווילסון חובש תמיד כובע ליצן? למה בורחת הבייביסיטר של קייט ווינסלט כשהיא שבה ממסע הניאוף שלה? מה למדנו מהדייט בין הפדופיל וזאתי מ"אושר" של טוד סולונדז? והקריין – מה הסיפור עם הקריין? זה נשמע כמו פרודיה על קריינות בסרטים, בדומה לקריינות של אמה תופסון בראשו של וויל פרל ב"מעבר לכל דמיון".
ואם להיות אורי קליין לרגע: מה מנסה הסרט להגיד על הגבריות האמריקאית? שהנשים מסרסות את הגברים? שגבר מובטל המגדל את בנו בשעה שאשתו היפהפיה מנהלת קריירה מצליחה, מרגיש פחות גבר? בגלל זה הוא מנסה לעשות דברים ילדותיים, כמו משחק פוטבול, מרדף אחר פושעים, רומן עם אשת השכן וקפיצות עם סקייטבורד? ובאותה עת: האם גברים שסורסו על ידי אמהותיהם יהפכו לפדופילים שלא מסוגלים לנהל קשר עם בנות גילם? מוטיב הסירוס והדה-מסקוליניזציה בסרט פשוט מביך בפשטנות ובבוטות שלו.
יש ב"ילדים קטנים" שני סרטים לא רעים: סיפורם של ווילסון + ווינסלט וסיפורו של הפדופיל שמנסה להילחם בעצמו אך לא מצליח. אבל החיבור בין שני הסיפורים, לפחות באופן שבו הוא נעשה בסרט, הוא מניפולציה נחותה. המסר הוא "אנחנו נמצאים בסכנה מתמדת, יש מישהו שאורב לנו בחוץ". או.קיי, נניח, אם שיטות הפחדה זולות הן הטקטיקה הרטורית שלך. אז לאן אתה הולך עם זה? "ילדים קטנים" לא הולך עם זה לשום מקום. הוא פשוט הולך הביתה.

*
*
*

נ.ב: הסרט הזה מלוהק נפלא. השחקנים נהדרים. הסצינות בין ווילסון לווינסלט מעולות, וכך גם בין הפדופיל לאמא שלו. לכן בתוך כל זה משונה למצוא את השחקן נוח אמריך מגלם את דמות השוטר לשעבר שהופך לוויג'ילנטה לעת לילה. הוא לא שחקן טוב, האמריך הזה. הוא הציק לי עוד בתור החבר הטוב של ג'ים קארי ב"המופע של טרומן". אמריך הוא אחיו של טובי אמריך, התסריטאי של "תדר גבוה" (סרט שאני מאוד אוהב), שהפך לאיש התוכן הראשי של אולפני ניו ליין (אחרי שמייקל דה לוקה, האיש ששם את ניו ליין על המפה, הועף משם). טובי אמריך הוא גם המפיק האחראי של הסרט הזה. האם הוא סידר ג'וב לאחיו הלא ממש מוכשר?

1. זהו, ההצבעה נסגרה. יש זוכה. וגם אני בחרתי את סרט השנה שלי. הרשימה תתפרסם ביום רביעי הבא. אני בינתיים מנסה לגמור לכתוב את פרויקט סיכום השנה העצום שלי.

2. פרויקט הבלוגרים-ממקססים המקסים של "עונג שבת" ממשיך. אמש עלה המיקס שלי. ואני נהנה להקשיב גם למיקסים של שני קדר ושל הארגו.

3. הידעתם ש"סטפ אפ" הוא הסרט הקופתי ביותר בישראל בשבועיים האחרונים? מי הולך לראות אותו?

4. על פי Box Office Mojo, "החופשה" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בארץ 149,863 דולר, שהם כ-23,000 כרטיסים. "תזיזו ת'רגליים" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בישראל 141,000 דולר, שהם כ-21,000 כרטיסים. ואיפה "אראגון", שיצא בישראל יחד עם רוב העולם אבל בהשקה כמעט סודית עם המון שלטי חוצות בלתי מפתים וכמעט אפס יחסי ציבור? לא נראה באיזור. unimpressive, מדווח "בוקס אופיס מוג'ו" על נתוניו הגלובליים של הסרט.

5. היום במדורי ב"פנאי פלוס" ניסיתי להציע גרסה קצת אחרת לפריוויו סרטי 2007. גרסה, נו, אולי קצת אידיוטית. אבל משעשעת, לדעתי. זה הפריוויו שיכול להוציא אותי טמבל מוחלט בעוד שנה מהיום. בתור חזאי הקולנוע הכי איום בעולם. ניסיתי לנבא אילו סרטים הוליוודיים יכניסו הכי הרבה כסף. וכמה כסף הם יכניסו. יבדר (ויצמרר) אותי לעקוב אחרי זה. אני מקווה שזה יעלה לוויינט בהמשך היום ואז אלנקק כאן.

1. אני מנצל את העובדה שזה השבוע החזק ביותר בתולדות עשרת החודשים ש"סינמסקופ" באוויר, מבחינת כמות כניסות וקוראים חדשים (תודה ל"סופשבוע", נרג', וואלה, ולווט ועין הדג), כדי להזכיר לכם שאם יש מישהו שרוצה לפרסם באתר, ולהגיע לקהל מפולח, נאמן והולך וגדל של פריקים לקולנוע אתם מוזמנים לפנות לכתובת המייל pirsum@www.open-it.co.il/orange ונציגת השיווק שלי תחזור אליכם.

2. מחר (רביעי) ב-12:00 אני סוגר את הבחירה למשאל סרטי השנה. סרטים שייצאו אחרי מחר ייכנסו למשאל 2007. אחרי שבת הגיע מבול חדש של מיילים ועשה סמטוחה שלמה בסקר: במקום שני סרטים צמודים יש לי עכשיו שלושה סרטים בתיקו. קדימה, מספיק להתמהמה, ביחרו את הסרט הכי טוב שראיתם (בלי קשר אם רציתם לראות עוד הרבה סרטים אחרים). מה הסרט הכי טוב שראיתם השנה בקולנוע? שילחו את הבחירה למייל הזה. רשימת כל סרטי 2006, למי שזקוק לרענון הזכרון, נמצאת כאן.

הערב יתארח הבמאי הארגנטינאי דניאל בורמן בסינמטק תל אביב ויציג בבכורה את סרטו החדש "לה פמילייה" (Family Law), הנציג הארגנטינאי לאוסקר והסרט שפתח בפברואר את מסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. במהלך ביקורו בארץ אמור בורמן לנהל דיונים עם חברת ההפקה "מטרו תקשורת" שהזמינו אותו לביים סרט בישראל. ההזמנה נראית די הגיונית: גם כשהם מצולמים בבואנוס איירס סרטיו של בורמן נראים ישראליים מאוד, ואני אומר את זה כמחמאה. הם קטנים, אנושיים, והם עוסקים בדילמות שנראות בארץ כייחודיות לנו, אבל כנראה משותפות ללא מעט יהודים צעירים ברחבי העולם: איך משלבים בין החיים של ההווה, ונטל העבר. את "נטל העבר" מייצגת המשפחה, המסורת, התרבות היהודית שנראית כמו חיה נכחדת, ואת הקונפליקט בין התבוללות ובין שימור. מה שמצוין אצל בורמן הוא האופן שבו הוא מצליח לסוגיות האלה להתמזג בסרטיו באופן קליל ושנון. סרטו החדש, "לה פמילייה" מוצלח בעיניי אף יותר מסרטו הקודם "החיבוק האבוד", שהוקרן בארץ ב-2004. "החיבוק האבוד" היה משעשע מאוד, אבל הוא היה גם כבד יותר. "לה פמילייה" (נו, חיכיתי עד עכשיו: השם הזה פשוט איום ונורא) מהנה ומשעשע ומצחיק ונוגע ללב הרבה יותר. וגם הסגנון הדינמי, עם מצלמת הכתף ההיסטרית, שהכביד על "החיבוק האבוד" הופך כאן מדויק יותר, ושוב מכניס את הגיבור שלו לסחרחורת, אלא שהפעם היא קומית יותר ופחות נטועה ברחמים עצמיים, כמו בסרט הקודם.
בקיצור: סרט מהנה מאוד, מהסוג שבקלות אפשר לביים בארץ, מבחינת גודל ההפקה, התקציב, והשחקנים. נשאלת רק השאלה: למה שבורמן ירצה לביים סרט בארץ?

בספטמבר 2004, כשהגיע רצה לקדם את "החיבוק האבוד", ראיינתי אותו ל"העיר". באותו שבוע יצא בארץ גם "מדורת השבט". זה הראיון מגיליון "העיר", 2 בספטמבר 2004:
continue reading…

שעה קלה על כלכלה:
בתחילת דצמבר יצאה חברת תיאטראות ישראל (המפעילה של רשת רב חן, יס פלאנט, והבעלים של חברת ההפצה פורום פילם) להנפקה בבורסה בפולין. למה פולין? כי מזה תשע שנים פולין ולא ישראל היא מוקד העסקים העיקרי של החברה. בפולין, ובשאר מדינות מרכז ומזרח אירופה, פועלת חברת תיאטראות ישראל תחת השם "סינמה סיטי אינטרנשיונל". כך נקראים שם גם המולטיפלקסים והמגה-פלקסים שהקימה החברה (ומכאן הזעם של תיאטראות ישראל כשיונייטד קינג ושותפיה הקימו מרכז קולנוע בשם סינמה סיטי בישראל).
15 מיליון מניות הונפקו. מתוכם חמישה מיליון מניות שמוכרים כמה מבכירי החברה שאינם בני משפחת גרדינגר. חמשת חברי משפחת גרדינגר, בעלי החברה, האב קלמן, בנו מוקי, ושלושת אחיו ואחיותיו, מחזיקים יחד כ-75 אחוז ממניות החברה.
המשרדים הראשיים של "סינמה סיטי אינטרנשיונל" יושבים באמסטרדם. ובתחילת החודש פרסמה החברה פרוספקט המציג את עסקיה בשקיפות מלאה עבור משקיעים פוטנציאליים. הקריאה במסמך העבה הזה מרתקת למדי. היא בוודאי מעניינת אם אתם חושבים להיכנס לעסקי הקולנוע בפולין, הונגריה וצ'כיה, אבל היא גם מכילה לא מעט נתונים על עסקי הקולנוע בישראל. נתונים שהמפיצים עד כה שמרו לעצמם, או פירסמו במשורה. עכשיו כשהיא חברה בורסאית, מחויבת תיאטראות ישראל לגילוי נאות. שתי מסקנות זריזות מהעיון במסמך: 1) משתלם להיות בעל בית קולנוע. זה נראה עסק לא רע. רוב הכסף שמסתובב בתחום הקולנוע נשאר בידיהם של בעלי בתי הקולנוע. לא המפיצים, ובוודאי שלא המפיקים. 2) בשעה ששמה של ג.ג נקשר בעת האחרונה עם קשיים כלכליים, התמבטא בעיכובי שכר (של עובדי האולפנים) ובהתפטרויות של בכירים בחברה, מדווחת תיאטראות ישראל על מצב כלכלי משופר מאוד. ובכלל, על פי המסמך למשקיעים, עסקי הקולנוע הם רק חלק קטן מעסקיה של החברה מאז פנייתה לשוק המזרח אירופי ב-1997. הם עוסקים גם בהשקעות נדל"ן ובשאר עסקי והשקעות שונות, שאינן קשורות באופן מיידי לתחום הקולנוע.
אחד הנתונים המפתיעים שנחשפים במסמך הזה הוא זהותו של בית הקולנוע המצליח ביותר של רשת רב חן. האם תוכלו לנחש איזה קולנוע מרשת רב חן הוא הכי מצליח בארץ? קחו לכם כמה דקות להרהר, אחשוף את הנתון הזה בסוף הפוסט. ועד אז, הנה עוד כמה פרטים ונתונים מעניינים שמצאתי במסמך:
continue reading…

כמה דברים לשעשע אתכם שמצאתי בבלוגים של אחרים.

1. טריילר מסקרן ל"מת לחיות 4"

2. טריילר סימפתי ל"שרק השלישי" (לקראת הסוף יש בדיחה מעולה כששרק משיק ספינה). שניהם ויה עין הדג.

3. הגרסה המאוד מצחיקה של "סאטרדיי נייט לייב" לטריילר של "אפוקליפטו", שעונה לשאלה "מה גרם לציוויליזציה הגדולה ביותר להיעלם". ויה קשלס ושחורי.

4. קשלס ושחורי מכים את לוח השנה ובוחרים את סרטי השנה שלהם.

5. העונג שבת חוגג מאה פוסטים ומעלה לאורך חנוכה מבצע חביב להפליא: המיקס-טייפים שרקחו כמה בלוגרים שגיאחה פנה אליהם. אני אהיה שם בהמשך השבוע.

6. לפני ארבעה ימים העניקה מדונה לסשה ברון כהן פרס בטקס פרסי הקומדיה הבריטיים.

מה אנחנו למדים מהקליפ הזה? הו, המון. אני, למשל, מסיק ממנו איך הולך להתנהל קמפיין האוסקרים של סשה ברון כהן. בתחילת שנות התשעים, אחרי שמריסה טומיי זכתה באוסקר על "בן דודי ויני", נשאל חבר אקדמיה איך קרה לדעתו ששחקנית אלמונית בקומדיה חביבה אבל לא יוצאת דופן, זוכה באוסקר. החבר ענה שבזמן ההצבעה יצא למסכים סרט נוסף עם טומיי ובו היא גילמה דמות שונה לחלוטין, דבר שהוכיח לחברי האקדמיה שהיא יודעת לשחק ושהדמות הצעקנית שלה ב"בן דודי ויני" אינה היא, אלא מבוססת על כשרונה להיטמע בדמות. נראה לי שברון כהן הולך על שיטה דומה. אחרי שאת שיווק הסרט "בוראט" הוא עשה בדמותו של בוראט, הוא עכשיו מקדם את מועמדויותיו ופרסיו בתור ברון כהן, עם ארסותו האדמונית לצידו, ללא השפם (אני מניח שהוא גם יסתפר קצוץ בקרוב) ובביגוד מהודר יותר. והכי חשוב: מבטא בריטי קיימברידג'י וגינוני נימוסים מושלמים. כל זאת כדי שחברי האקדמיה הקשישים, שלא מכירים את ברון כהן או את עלי ג'י, יצפו בו, ישפשפו עיניים ויגידו, "זה הברנש שגילם את בוראט? הוא בלאדי גאון". האמת, זה נכון. והמשפט "גם בוראט רוצה לתבוע את אולפני פוקס" מוכיח שגם בלי השפם ברון כהן מצליח להצחיק.

7. אני עובד בשעות אלה על פוסט נהדר שיתפרסם יותר מאוחר ושיכיל כמה מהפרטים הכי מסווגים על עסקי הפצת הקולנוע בישראל, חלקם יתפרסמו כאן לראשונה. אתם מוזמנים לבקר אחרי הצהריים.

8. ועד אז: האם כבר הצבעתם לסרט השנה שלכם? ההצבעה מסתיימת ביום רביעי ב-12:00 בצהריים.

דינג דונג. לקוחות יקרים, זוהי הודעה: האם כבר בחרתם את סרט השנה שלכם ל-2006? ביום רביעי הקרוב מסתיימת ההצבעה. לפני כמה ימים עוד היה סרט אחד שהוביל בהפרש גדול, אבל בשלושת הימים האחרונים סרט אחר התחיל להדביק את הפער. בקיצור, זה עשוי להיות על קוצו של קול, אז אם עוד לא בחרתם, קדימה.
הנה רשימת כל סרטי 2006, מסודרים לפי תאריכי היציאה שלהם בארץ מינואר עד דצמבר, למטרות ריענון הזיכרון. כן, "הר ברוקבק" זה השנה (על פי הספירה הישראלית). ברגע שיש לכם סרט שאתם בוחרים בו, שלחו את הבחירה למייל הזה.

ואם אתם ממש חמודים תשלחו את הפוסט הזה, או קופי-פייסט שלו, לכל חבריכם שוחרי הקולנוע. שנשיג עד יום רביעי כמה שיותר בחירות.