הלילה יוכרזו כאן ב"סינמסקופ" בפעם הראשונה הזוכים (והמפסידים) בפרסי "פוליצרוסקופ" ו"ראזיסקופ" על הכתיבה הטובה ביותר והרעה ביותר על קולנוע השנה. אתם מוזמנים לבוא, בתום מסיבותיכם, לראות אותי מסתכסך עם כל העולם.
ועד אז, הנה מקבץ של סיכומי השנה בקולנוע מאת כמה מעמיתיי:
סיכום השנה של דבורית שרגל
סיכום השנה של רותם דנון
סיכום השנה של מאיה פנחסי
סיכום השנה של ניב שטנדל
סיכום השנה של יקיר אלקריב
ואם אתם רוצים לסכם בעצמכם, הנה משאל סרטי השנה של "עין הדג"
פספסתי משהו?
אנדריי טרקובסקי (1932-1986) מת בדיוק היום לפני 20 שנה – 29.12.1986 – בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54. הוא ביים בסך הכל שבעה סרטים: "נעורי איוון" (1961), "אנדריי רובלב" (1966), "סולאריס" (1972), "מראה" (1974), "סטאלקר" (1979), "נוסטלגיה" (1983), "הקורבן" (1986).
אין סיכוי שאצליח לנסח במילים בודדות למה טרקובסקי הוא בעיני אחד הקולנוענים הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע, בעיקר כי קשה לי לנסח את זה לעצמי. הצפייה בסרטיו, וההתפעמות שאוחזת בי, דומים לחוויה דתית, אפילו מיסטית. זו העוצמה הטרנסנדנטלית של האמנות: טרקובסקי התבונן בחיים כמשורר, ושלט בטבע ובקולנוע כאילו יש בידיו כוחות כישוף. סרטיו הם הסנה הבוער של הקולנוע.
כל מה שאני יכול לעשות, למי שלא מכיר את סרטיו, זה להמליץ בחום להקדיש תשומת לב וסבלנות בצפייה בהם. הם איטיים ומזככים כמו טקס מדיטציה, ויפים יותר מרוב הדברים שתראו מימיכם בקולנוע. אם אתם יסודיים, צפו בכולם (המלצתי: לכו בסדר כרונולוגי הפוך). אם אתם רוצים להתחיל בשיא, התחילו עם "סטאלקר", סרטו מ-1979. זה גם סרטו האחרון בברית המועצות. את שני סרטיו האחרונים ביים כבר בגלות – איטליה ושבדיה. הוא מת מסרטן ריאות, אבל נדמה לי – גם מקריאה ביומניו – שהוא בעצם מת מגעגועים הביתה.
הנה כמה קטעים מסרטיו שמצאתי ביו-טיוב.
continue reading…
היום (28.12) לפני 111 שנה נולד עידן הקולנוע, כשבקפה גרנד בפריז הציגו האחים אוגוסט ולואי לומייר בפעם הראשונה סרטי קולנוע מול קהל ששילם כרטיס. עשרה סרטונים, שכל אחד מהם לא ארך יותר מדקה, הוקרנו באירוע. זה, פחות או יותר, מה שראה קהל הקולנוע הראשון בעולם באותו ערב:
שימו לב, הסרט "רכבת נכנסת לתחנה" (לקראת סוף המקבץ), שהוא בהחלט סרט הפעולה הראשונה בקולנוע, הוקרן בבכורה רק שבוע אחר כך, ב-6 בינואר. בין הסרטים שהוקרנו היום לפני 111 שנה נותרו כמה קלאסיקות עד ימינו: "העובדים עוזבים את המפעל" (שימו לב להופעת האורח המעולה של הכלב בסרטון הראשון), "ארוחה עם התינוק" (ההום-מובי הראשון בתבל) ו"המשקה מושקה" (הקומדיה הקולנועית הראשונה). באותו ערב, לא היו צלצולים סלולריים (אם כי כבר אז הקהל כנראה דיבר והפריע במהלך הסרט) ולא הוגש פופקורן. ואם היה מבקר קולנוע נוכח באירוע הוא ללא ספק היה כותב "באירוע ההיסטורי בו חזינו הערב הוכיחו האחים לומייר – ממציאים דגולים, אך קולנוענים מוטלים בספק – שגם סרט שנמשך 40 שניות עדיין יכול להיות ארוך מדי".
יום הולדת שמח, קולנוע.
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2006
שנת המגה
2006 היתה שנת קולנוע מצוינת. בתי קולנוע חדשים נפתחו (אבל היו גם שנסגרו), הוקרנו יותר סרטים מאי פעם (אבל המון גם נגנזו), הקולנוע הישראלי שגשג (אבל עדיין נלחם על חייו), וכמה מהסרטים המופלאים של העשור צצו השנה על מסכינו (אבל גם כמה מהגרועים). קבלו את פרויקט סיכום השנה של "סינמסקופ"
229 סרטים יצאו השנה בישראל. זהו מספר הסרטים הגבוה ביותר שיצאו אי פעם בארץ. גבוה יותר מהנתון מחזיק השיא של 2003 (אז יצאו כאן רק 227). גבוה יותר מ־215 הסרטים שיצאו כאן ב־2004 וב־2005. ושימו לב: ב־1995, השנה הראשונה שבה התחלתי לספור כמה סרטים יוצאים בשנה בארץ, יצאו כאן 151 סרטים בלבד. האם עד סוף העשור נגיע לנתון כפול? ל־300 סרטים בשנה אחת?
האם כמות הסרטים מביאה איתה בשורות טובות לתעשייה? כן ולא. האם כמות הסרטים מביאה איתה סרטים טובים? כן ולא. טוב, הבנו. הכל גם וגם. הבה נפרט.
1. זוהי שנת המגה. אחרי שבדצמבר 2002 נפתח בארץ סינמה סיטי, המגה-פלקס הישראלי הראשון, קניון קולנוע פופולרי המכיל 21 אולמות קולנוע וששינה את דפוסי צריכת הקולנוע בארץ, ביולי השנה הוקם המגה-פלקס השני, יס פלאנט, וברגעים אלה מוקמים מגה-פלקסים נוספים, שניים בראשון לציון ועוד שניים בחיפה והקריות. זה אומר שבשנים הקרובות המון דברים הולכים להשתנות כאן. נראה עוד ועוד סרטים מגיעים להקרנות מסחריות. המגה-פלקסים האלה הם זוללי סרטים. תחלופת הסרטים תהיה מהירה יותר. אם כיום עולם 4.2 סרטים בשבוע בממוצע, ויש שבועות שבהם עולים בין שישה לתשעה סרטים חדשים, תוך שנתיים שלוש זה יהיה אף יותר.
2. זו היתה שנה טובה למכירות הכרטיסים. על פי התאחדות ענף הקולנוע בישראל 9.2 מיליון כרטיסים נמכרו השנה בבתי הקולנוע, עלייה של עשרה אחוזים מהשנה שעברה, שהיתה די קטסטרופלית. מצד שני, הביטו בטבלת שוברי הקופות המקומיים. בשנה שעברה בראש הטבלה צעד "מדגסקר" שמכר כמעט חצי מיליון כרטיסים. לפני שנתיים צעד בראש "שרק 2" עם יותר מחצי מיליון כרטיסים. והשנה: יש שיפור בכמות הכרטיסים שנמכרו, אבל כמעט אף סרט לא חצה את רף 300 אלף הכרטיסים. זו חלק ממגמת עידן המגה-פלקס: פחות בלוקבאסטרים ענקיים, יותר הצלחות מינוריות.
3. זו היתה שנה לא רעה בכלל לקולנוע הישראלי. היא אולי לא שברה את שיא העשור של 2004, שבה שלט "סוף העולם שמאלה" שמכר 450 אלף כרטיסים, אבל היא עדיין היתה מרשימה מאוד, עם מכירות של כ־800 אלף כרטיסים, 300 אלף מהם ל"אביבה אהובתי".
4. ועוד משהו בקשר לנתוני הקופה: שני סרטים הגיעו השנה למכירות של 300 אלף כרטיסים. האחד הופק בסכום של 150 מיליון דולר. השני הופק בסכום של 1.5 מיליון דולר. האחד צולם בהוואי, השני צולם בטבריה. באחד יש את ג'וני דפ, בשני יש את אסי לוי. אם אתם קוראים את המדור הזה כבר כמה זמן, אתם בוודאי יודעים שאני חסיד של הקולנוע ההוליוודי, וסרטי פופקורן חביבים עליי עד מאוד. אבל אני גם יודע שאת האמת צריך להגיד: "אביבה אהובתי" היה סרט יותר טוב מ"שודדי הקריביים 2". ואני שמח שזה נתון שטבלת מכירת הכרטיסים מצליחה להוכיח.
5. מצד שני, כמה סרטים נפלאים הוצגו השנה שלא טרחתם לראות? הלכתם ל"הילדים של מחר"? ל"לילה טוב ובהצלחה"? ל"המדריך לחיים בכפר"? ל"ליבי החמיץ פעימה"? ל"מסיבת שכונה"? אני יודע שרובכם לא ראה את "חיים בין השורות" ואת "מיס סאנשיין הקטנה". ומצד שני של הצד השני: עם 229 סרטים בשנה, הייתם מצפים שכל הסרטים הכי מדוברים של השנה ינחתו כאן. וגם זה לא. זו תופעת הלוואי המצערת של תרבות המגה-פלקסים: כמות הזבל שמגיעה לקולנועים היא עצומה. החישוב הכלכלי פשוט: בימי המולטיפלקסים השכונתיים הייתם הולכים לסרט, ואם אין כרטיסים הייתם ניגשים לקולנוע סמוך ומוצאים את הסרט שרציתם, או מוותרים והולכים למסעדה.
| "לילה טוב ובהצלחה" |
בעידן המגה-פלקסים אתם צריכים לצאת אל מחוץ לעיר באוטו כדי לראות סרט. ואז תסעו לאותו קניון סרטים עצום ותקנו כרטיס למה שיהיה זמין. יהיו לכם סדרי עדיפויות. קודם כל שובר הקופות ההוליוודי, אחר כך הקומדיה הרומנטית (או הפוך), אחר כך הסרט הישראלי. ולבסוף, אם הגעתם באיחור והכל כבר מלא, תתפשרו ותיכנסו למה שיהיה. אז למה להשקיע כסף ב"מה שיהיה". ואז המפיצים דוחפים לשם את הסרטים הזולים שהם מקבלים בתחתית החבית כחלק מחבילת הסרטים שהם קנו. פתאום סרטים קיקיוניים לחלוטין, שלא הופצו כמעט בשום מקום בעולם, חוץ ממלזיה ואינדונזיה, מגיעים לישראל. "החוזה"? "שביל הגיהינום"? "אפקט הרעם"? זה לא שנגמרו כל הסרטים הטובים ונתקענו עם אלה, אלא שגם כשמוצגים כאן 231 סרטים, עדיין ינסו לקמץ עלינו. קחו את הנתון הבא בחשבון: מבין 100 הסרטים הקופתיים ביותר באמריקה ב־2006, כמעט 30 לא הגיעו ולא יגיעו לישראל. אולי רק בדי.וי.די. חלקם הצלחות קופתיות של ממש: "לילות טלדגה" עם וויל פארל וסשה ברון כהן? נגנז. "ג'ק אס 2"? נגנז. "נאצ'ו ליברה"? נגנז. "כשזר מצלצל"? נגנז. "גבעות הפחד"? נגנז. "The Descent", אולי סרט האימה המדהים ביותר של השנים האחרונות? נגנז. הבנתם את הרעיון.
6. מספיק עם הנתונים, נעבור לסרטים. "בוראט", פיגוע הטרור התרבותי של סשה ברון כהן, הוא סרט השנה שלי. קודם כל כי הוא מצחיק נורא. גם בצפייה חוזרת. ושנית, כי הוא פשוט מלאכת מחשבת של הומור, סאטירה וקולנוע. הוא בנוי היטב ומדויק מאוד, אבל באותה נשימה הוא גם לחלוטין משולח רסן. הוא סרט השנה כי הוא בוטה, נועז, חסר מעצורים. והכי חשוב: הוא לוקח סיכונים. וזה מה שהופך אותו להרבה יותר מסתם מוצר בידורי להמונים, אלא יצירת אמנות. הוא סרט שבו השחקן והדמות מותכים לישות אחת ויחד קופצים לתוך בריכת כרישים. אבל מה שמעניין ב"בוראט" בצפייה שנייה הוא לא רק העובדה שהסרט מצחיק וסאטירי ובועט לאמריקאים (ובכלל, לרוב התרבות המערבית, גם הישראלית) בישבן, אלא העובדה שהסרט הפך לכזו סנסציה קופתית. באמריקה, בישראל ובכל העולם.
איך קורה שסרט מחתרתי כמעט באופיו, בצורתו, בתקציבו, הופך ללהיט המכניס מעל 200 מיליון דולר בעולם? אולי כי מה שהיתה אמורה להיות המכשלה שלו – העובדה שהוא בועט בכל מוסכמה של תרבותיות ונימוס ושוחט פרות קדושות ודובים קדושים – הפכה לדבר הכי נערץ אצלו. אולי "בוראט" מבטא איזשהו צמא או מרד מצד צופיו לנער מעליהם את הקונבנציות, בראש ובראשונה הקולנועיות. לא עוד סרטים נקיים, צפויים, מכאניים, מלוקקים. אלא סרט שלא דופק חשבון. שמצליח גם להטיח אמת בפרצוף – ארוזה בשקית ניילון עם גללי צואה בפנים – וגם להיות פשוט לגמרי ולחלוטין מצחיק. וכבר היה מבקר קולנוע אמריקאי מבריק שטען ש"בוראט" הוא הסמן של פער הדורות החדש. מבוגרים שונאים את הסרט.
7. ובכלל, יש תחושה של איזושהי התעוררות פוליטית חתרנית בקרב יוצרי הוליווד. יש לא מעט סרטים דיסידנטים ברשימה שלי, שמציעים איזשהו מיאוס או תסכול ממה שקורה כרגע בעולם, ובאופן שבו הקולנוע מציג אותו. גם האופן שבו התייחסו הסרטים האמריקאים להתקפות הטרור של 11.9 נראה כעת מפוקח יותר מאשר כפי שהיה בשנים הראשונות אחרי הפיגוע. "11.9 היה הדבר הראשון האמיתי שאנשים באמריקה הרגישו", אומרת אחת הדמויות ב"שורטבאס". ו"שורטבאס", הממוקם אצלי במקום הרביעי, הוא כולו ניסיון לחזור לאסתטיקה של תחילת שנות ה־70, שנים שבהן הקולנוע והתרבות כולה ניסו להיות חלק ממהפכה אזרחית, שהגיעה לשיאה בהתפטרותו של ניקסון ונסיגה מווייטנאם.
| "ונדטה" |
ואולי הגענו למצב המבורך שבו גם באמנות ובבידור אנשים מחפשים אמת? גם כשהיא מחופשת לסרט קומיקס. כמו ב"ונדטה". ו"לילה טוב ובהצלחה", שהיה במשך רוב חודשי השנה המועמד המוביל שלי לתואר "סרט השנה", הוא מכתם קולנועי נפלא שבסך הכל רוצה לבטא במילים ישירות ובלי ללכת סחור סחור משאלה. משאלה פוליטית ואנושית. וגם ספילברג התמודד, בדרכו העקלתונית – אבל האמיצה ובחלקה גם מופלאה מבחינה קולנועית – עם הבעיות של העולם כיום בכך שהוא הביט לאחור לתחילת שנות ה־70. ב"מינכן" הוא עסק במחיר הנפשי והאנושי של מעגל האלימות. המסר אולי נשמע פשטני – במלחמות, כמו בכביש, עדיף להיות חכם ולא צודק – אבל הסרט מצליח להכיל כמה מהסצינות האמיצות מבחינה אידיאולוגית שנראו השנה בארץ. ואתם יודעים שזו מגמה רחבה כשמיטב כוכבי הוליווד מוותרים על שכרם המופקע כדי לנסות להגיד משהו בעל ערך. ג'ורג' קלוני ב"סוריאנה" ובראד פיט ב"בבל". שני סרטים דומים במבנה ובמסר (אך שונים בתכלית בתוכניהם), שמנסים להציג את כל בני האנוש כחלק מאותו מרקם. כחלק מאותו מאזן. זו לא תיאוריית הכאוס, שלפיה פרפר המשיק את כנפיו בקנדה יגרום לטייפון ביפן, אלא מצב של שיווי משקל. ילד מת ביפן יגרור ילד מת במרוקו. הכל קשור זה בזה, הכל אותה מערכת עצבים גלובלית. זו למעשה האמת המטרידה – גם מבחינה אקולוגית – שעליה מדבר אל גור בסרט התיעודי הנושא שם זה, ושבה עוסק סרט האנימציה הנפלא, האמיץ, החכם, והמהנה מאוד, "תזיזו ת'רגליים".
8. והשיא של כל המגמה הקולנועית הזאת מצוי בסרט הממוקם במקום השני: "הילדים של מחר". האמת, התלבטתי אולי להכתיר אותו כסרט השנה. לא זוכר שראיתי השנה עוד סרט כה מבריק, קודם כל מבחינה קולנועית. עזבו לרגע את כל ענייני המסר מהסעיף הקודם, ובואו נתמקד באמנות הקולנוע: "הילדים של מחר" הוא שיא. אלפונסו קוארון, הבמאי היחיד שהצליח להחדיר אישיות אמנותית בסדרת "הארי פוטר" (הוא ביים את הפרק השלישי), נשאר באנגליה וביים אקסטרפולציה מבעיתה של החיים שלנו כיום.
מה שהסרט אומר הוא נורא פשוט: אתם רואים בטלוויזיה את מה שקורה בעזה, בדארפור, בעיראק. אתם מצקצקים ואומרים "לא בסדר". ואולי אפילו אתם אומרים "מגיע להם, לנבלות". אבל מה עם כל העולם יהפוך לעזה אחת גדולה? המציאות העתידנית של "הילדים של מחר", שבה האי הבריטי הוא האחרון ששורד איזו קטסטרופה כלל עולמית, כמעט זהה לזו המוצגת ב"ונדטה".
ההבדל הוא באסתטיקה. בתפיסת העולם. "ונדטה" היה סרט אמיץ ויוצא דופן. "הילדים של מחר" הוא יצירת מופת. בשפה שלו, באופן שבו דוחף את ראשו של הצופה עמוק לתוך החרא האנושי ולא מרפה. זו תקופה נהדרת לקולנוע ותקופה איומה לאנושות. זה כנראה הולך יד ביד. הקולנוע המסחרי נהיה אמיץ. מוקיע את הלכי המחשבה שהיו מקובלים, יוצא נגד השאננות השבעה של המערב. כתושב כדור הארץ אני בפאניקה, כחובב קולנוע אני באקסטזה.
9. יש כמה סרטים שאני מניח שתמצאו ברשימות סיכום שנה רבות השבוע, בארץ ובעולם, אבל לא שיבצתי אותם אצלי: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים". כולם סרטים מעניינים מאוד ומרתקים מבחינה קולנועית, אבל כולם השאירו אותי קצת קר. כאילו הם עוסקים בנושאים הנכונים, ועשויים היטב, אבל הם לא מעיפים לי את הבוקס לפרצוף ש־40 ומשהו הסרטים ברשימה שלי העיפו. כדי לנסות ולהרחיב למה הסרטים האלה לא הזיזו לי הייתי זקוק עכשיו לחמישה עמודים נוספים.
10. ואם אני צריך לבחור את איש השנה שלי, זה יהיה ללא ספק מישל גונדרי. גם לו רשימת סרטי השנה שלי עושה עוול. אין הצדקה לשים את "מסיבת שכונה" ואת "מדעי החלום" יחד, לבד מהעובדה המקרית ששניהם סרטים של אותו במאי שיצאו באותה שנה. ושניהם שונים מאוד. ושניהם מושלמים בעולמם. "מסיבת שכונה" הוא אחד מסרטי התעודה המוזיקליים הטובים שראיתי מימיי, ו"מדעי החלום" הוא סרט סוריאליסטי מקסים, פרטי מאוד, שנראה כאילו נעשה במלאכת יד ובכנות גדולה.
סרטי השנה: 2006
"בוראט" הוא סרט השנה. אבל מה הלאה? הנה רשימת 21 הסרטים שהכי אהבתי השנה, ועוד 12 סרטים שחיבבתי מאוד.
1. "בוראט", בימוי: לארי צ'רלס
2. "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון
3. "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני
4. "שורטבאס", ג'ון קמרון מיצ'ל
5. "הר ברוקבק", אנג לי
6. "מדעי החלום" ו"מסיבת שכונה", מישל גונדרי
7. "מינכן", סטיבן ספילברג
8. "ונדטה", ג'יימס מקטיג (והאחים וושאובסקי)
9. "חיים בין השורות", נח באומבך
10. "קליק", פרנק קורצ'י (ההוא עם אדם סנדלר)
11. "טרומן קפוטה", בנט מילר
12. "קיס קיס בנג בנג", שיין בלאק
13. "תודה שעישנתם", ג'ייסון רייטמן
14. "השתולים", מרטין סקורסזי
15. "תזיזו ת'רגליים", ג'ורג' מילר
16. "ליבי החסיר פעימה", ז'אק אודריאר
17. "המדריך לחיים בכפר", רוברט אלטמן תנצב"ה
18. "נקודת מפגש", וודי אלן יבדל"א
19. "סוריאנה", סטיבן גייגן
20 "מיס סאנשיין הקטנה", ואלרי פאריס וג'נתן דייטון
וגם: "נשיקה אחרונה", "מעבר ליער", "האיש שבפנים", "רומן קרימינלי", "מצוץ מהאצבע", "אמת מטרידה", "קרח דק", "קרייזי", "משימה בלתי אפשרית 3", "מכוניות", "ג'ארהד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"
הסרטים שלא מעט צופים ומבקרים נשפכו מהם השנה, אבל אני נותרתי מסויג ומרוחק מהם: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים".
משונה, אבל "לחזור" של אלמודובר לא נמצא בכלל ברשימת סרטי השנה של קוראיי "סינמסקופ". אם החמצתם, אלה סרטי השנה שלכם כפי שנבחרו במשאל שנערך כאן ובמדורי בחודש האחרון.
ההגיגים:
זו היתה שנה טובה להית לדג'ר: הסרט הראשון שהוקרן השנה בארץ היה "קזנובה" בכיכובו (5.1), והסרט האחרון שעולה השנה בארץ הוא "קנדי", גם בכיכובו (וגם ב-ק' או ב-C). ובאמצע היה את "הר ברוקבק" ואת המועמדות לאוסקר שלו ושל זוגתו, מישל וויליאמס.
מישל גונדרי העיף לי את המוח פעמיים השנה. "מסיבת שכונה" שלו הוא אחד מסרטי ההופעות המלהיבים, המרגשים והפוליטיים שראיתי מימיי. הפסקול שלו מתנגן אצלי במכונית כבר חודשים. ו"מדעי החלום" היה, נו, נפלא.
מצד שני, את תואר אכזבת השנה מקבל הבמאי מרק פורסטר, שגם הביא השנה שני סרטים: "הישאר" ו"מעבר לכל דמיון". יש לו טעם טוב בנושאים, יש לו עין טובה לוויזואליה, אבל הוא לא מצליח לקחת את הרעיונות שלו ולרוץ איתם עד הסוף. התוצאה נראית שאפתנית אך חלולה.
ראיתי השנה גם את "המעיין" ואת "מארי אנטואנט", שני סרטים מרהיבים ואנטי-ז'אנריים, כמעט אבסטרקטיים, שבוודאי היו זוכים להתייחסות בסיכום השנה אם היו מופצים מסחרית השנה. שניהם מיועדים להפצה כרגע באיזור פברואר. אבל לא יודע, יש לי תחושה לא טובה שהם איכשהו ייעלמו מחיינו מהר מדי.
זו היתה בשבילי שנה מזעזעת לקולנוע האירופי. חוץ מ"ליבי החסיר פעימה" ו"רומן קרימינלי" אין אף סרט שאינו אמריקאי ברשימה (אם כי קשה לי להחליט מה בדיוק הלאום של "מדעי החלום" ו"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"). ולגבי "מחבואים", שהוא סרט עם רעיון אדיר, שלא הלך (לדעתי) עד למיצוי האמיתי שלו: הסרט הטוב ביותר של האנקה שהגיע השנה לישראל הוא ההוצאה בדי.וי.די, עם תרגום לעברית, של "חיים על הקצה" (או "קוד לא ידוע", כפי שאני מעדיף לקרוא לו). חפשו אותו, ואת שוט הפתיחה שלו הנמשך 8 דקות רצופות.
הסרטים הקופתיים ביותר בישראל ב-2006
1. "אביבה אהובתי": 302,000 כרטיסים
2. "שודדי הקריביים 2": 300,000
3. "מעבר ליער": 285,000
4. "מכוניות" 250,000
5. "צופן דה וינצ'י": 240,000
6. "השתולים": 230,000
7. "קינג קונג": 215,000
8. "עידן הקרח 2": 207,000
9. "השטן לובשת פראדה": 200,000
אלה הסרטים שעל פי הנתונים שבידיי מכרו השנה יותר מ-200 אלף כרטיסים. הסתייגות: רוב מפיצי הסרטים אינם משתפים פעולה ומוסרים נתוני קופה. השד יודע למה. הנתונים כאן אמינים ומוצלבים, אך מבוססים בחלקם על הערכות לא סופיות, כך שייתכנו סטיות של פלוס מינוס כמה אלפי צופים. כמו כן: הסרט "הארי פוטר וגביע האש" יצא בדצמבר 2005 ומכר 350 אלף כרטיסים. יש להניח שכ-200 אלף מתוכם נמכרו ב-2006.
וגם:
"משימה בלתי אפשרית 3" – 155,000
"גארפילד 2" – 150,000
ו"קזינו רויאל" ו"בוראט" שעברו את ה-150,000 ועדיין משחקים.
"האיש שבפנים" – 130,000
כמדי שנה בפרויקט סיכום השנה שלי (זו השנה ה-11, המספור אינו מקרי), אני מקדיש את הפסקאות האחרונות כדי לזכור ולהזכיר את אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם. שעת הספד היא שעה טובה לחשבון נפש. קחו למשל את הדבר הזה שנקרא "אוסקר". אנחנו בעיצומה של קדחת האוסקר, מהמרים מי יזכה בפרס, למי יש סיכויים, מי הפייבוריט. אבל כשנרגעים לרגע מהבהלה לאוסקר, אפשר לשים לב לערך של כל העסק הזה. והנה, שלושה מאנשי הקולנוע שמתו השנה מייצגים את זה היטב. מצד אחד תמצאו את שלי ווינטרס ואת מורין סטייפלטון, שתיהן שחקניות שזכו באוסקר. ווינטרס על "יומנה של אנה פרנק" (הפסלון שלה נמצא בבית אנה פרנק באמסטרדם), סטייפלטון על "אדומים". סרטים חשובים ומצוינים, תפקידים ראויים. ומצד שני, רוברט אלטמן. אחד היוצרים החשובים, המחויבים, החדשניים, ופורצי הדרך שפעלו בתעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות השבעים ועד עצם היום הזה. ולאלטמן היו חמש מועמדויות אבל אף לא אוסקר אחד. אז מה שקובע זאת העבודה, והאופן שבה היא משפיעה על האנשים, על האמנות, על הדורות הבאים. ואלטמן אמנם חי מספיק כדי לעשות כמה קאמבקים, לדעוך ואז לנתר מחדש בכוחות מחודשים, והוא שרד לראות משהו מהמורשת שהוא הנחיל מושרשת בקולנוע העכשווי. והוא הספיק, לפני מותו, לביים את "המדריך לחיים בכפר" – שהעובדה שהוא משובץ במקום 17 לא עושה חסד לסרט הזה שאני כה נהנה ממנו בצפיות חוזרות, ושהוא כולו תפילת אשכבה מוזיקלית מלאת חסד – שהראה שגם בזקנתו אלטמן ידע לביים עם יותר מרץ ותעוזה מרוב עמיתיו הצעירים. הנה רשימה של כמה מהאנשים שמתו השנה, שרציתי להזכיר אותם לפני שמתחילים שנה חדשה:
סטו לינדר (מת ב-12.1), היה העורך הכמעט הקבוע של ברי לווינסון ("איש הגשם"). מת באמצע צילומי "איש השנה", שיוצא היום בארץ.
שלי ווינטרס (14.1), שחקנית זוכת אוסקר.
כריס פן (24.1), שחקן ("כלבי אשמורת", "תמונות קצרות") ואח של שון פן.
נאם ג'ון פייק (29.1), מחלוצי אמנות הווידיאו והמנטור של לורי אנדרסון.
פיטר בנצ'לי (11.2), הסופר והתסריטאי של "מלתעות".
מורין סטייפלטון (13.3), שחקנית זוכת אוסקר.
ריצ'רד פליישר (25.3), במאי סרטי ראווה.
סטניסלב לם (27.3), סופר מדע בדיוני פולני ("סולריס").
ואל גסט (10.5), במאי סרטי אימה.
יוסי בנאי (11.5), שיחק ב"הגלולה", אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי, שבוים על ידי דוד פרלוב ונכתב על ידי ניסים אלוני, שניהם בוודאי קיבלו את פניו בשערי גן עדן.
הנרי באמסטד (24.5), מעצב תפאורות ותיק ("ורטיגו" של היצ'קוק) ובשנים האחרונות עבד על כל סרטיו של קלינט איסטווד, כולל "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה".
גיורגי ליגטי (11.6), מלחין שהתפרסם בזכות הקטעים שלו שהופיעו בסרטיו של סטנלי קובריק, בייחוד ב"2001: אודיסאה בחלל".
ארון ספלינג (23.6), מפיק טלוויזיה מחד, והאיש שמימן לרוברט אלטמן את "השחקן" מאידך.
פביאן ביילינסקי (28.6), במאי ארגנטינאי מבטיח ("תשע מלכות") שמת מוקדם מדי.
ז'ראר אורי (19.7), במאי צרפתי.
ג'ק וורדן (19.7), מאותם שחקנים נפלאים שאתם רואים בהמון סרטים ואף פעם לא יודעים איך קוראים להם.
ברונו קירבי (14.8), שחקן, החבר של בילי קריסטל ב"כשהארי פגש את סאלי" ו"תעצרו את העיר אני רוצה לרדת".
גלן פורד (30.8), שחקן.
סטיב אירווין (4.9), חובב תנינים ואחד המדבבים ב"תזיזו ת'רגליים".
רמי בלוו (4.9), במאי בלגי ("איש נשך כלב").
ז'ראר בראך (9.9), תסריטאי שעבד רבות עם רומן פולנסקי וחתום, בין השאר, על "שם הוורד", "ירח מר", "פרנטיק", "ז'אן דה פלורט".
סוון ניקוויסט (20.9), אחד מגדולי צלמי הקולנוע בכל הזמנים, שעבד עם אינגמר ברגמן, אנדריי טרקובסקי, וודי אלן ונורה אפרון.
ג'ילו פונטקורבו (12.10), במאי "הקרב על אלג'יר".
ראובן דיין (17.10), שחקן ישראלי נהדר ששיחק בכל, מחייל מצרי ב"גבעת חלפון" ועד אבא של אניטה ואביבה ב"אביבה אהובתי".
וויליאם סטיירון (1.11), סופר ("בחירתה של סופי").
אדריאן שלי (1.11), שחקנית ("אמון הדדי").
בזיל פולדוריס (8.11), מלחין.
ג'ק פאלאנס, שחקן זוכה אוסקר ("תעצרו את העיר אני רוצה לרדת").
רוברט אלטמן (20.11), במאי נפלא.
בטי קומדן (23.11) תסריטאית ("שיר אשיר בגשם").
שירלי ווקר (29.11), מלחינה.
פיטר בויל (12.12), שחקן ("פרנקנשטיין הצעיר", ואבא של רי רומנו ב"כולם אוהבים את ריימונד").
ג'וזף ברברה (18.12), חצי מצמד האנימטורים האנה-ברברה, יוצרי טום וג'רי ומשפחת פלינטסטון (ועוד המון).
ג'יימס בראון (25.12), הסנדק של מוזיקת הסול. סיפור אמיתי: הסצינה שלו בתור כומר ב"האחים בלוז" נקצצה כשהסרט היה משודר בערוץ 1 מתוך חשש לפגוע ברגשות הצופים הנוצריים.
רשימת סרטי השנה של "סינמסקופ"? ממש תכף. ועד אז, התענגו לכם עם רשימות סרטי השנה האלה:
1.
משאל המבקרים של ווילג' וויס מת, יחי משאל המבקרים של אינדי-ווייר. 107 מבקרים מהזן האלטרנטיבי, לא המיינסטרימי, בוחרים את סרט השנה שלהם. דניס לים, העורך המפוטר של מדור הקולנוע של הווייס, ומי שהגה את משאל המבקרים לפני שמונה שנים, מנהל את העניינים גם כאן, בחסות האתר של יוג'ין הרננדז. במקום הראשון: הסרט הרומני "מותו של מר לזרסקו".
2.
גאווין סמית ב"פילם-קומנט", כתב העת של אגודת הקולנוע של לינקולן סנטר, סקר 80 מבקרים מרחבי העולם. אצלם הרומני רק במקום השני. במקום הראשון: "השתולים".
3.
ג'ונתן רוזנבאום, אחד המבקרים האמריקאיים החביבים עליי (הוא קצת האנדרו סאריס של ימינו לדעתי), בוחר את העשיריה שלו. במקום הראשון: "קפה לומייר" ו"שלוש פעימות" של הו שיאו שיין. בהמשך אותו עמוד בוחר ג'.ג ג'ונס, המבקר הנוסף של "שיקגו רידר", את סרטי השנה שלו. "טיסה 93" מנצח אצלו.
(ואגב, רוזנבאום נותן לינק ששווה זהב להורדה חינם של הסרט התיעודי הכה-מדובר, "כוחם של סיוטים", שממוקם אצלו במקום השישי).
4.
הרשימה של דייב קר (בסדר אלפביתי).
5.
סרטי השנה של א.או סקוט ("ניו יורק טיימס"). מקום ראשון: "מכתבים מאיוו ג'ימה".
6.
סרטי השנה של מנולה דרגיס ("ניו יורק טיימס"). מקום ראשון: "צבא הצללים" של ז'אן-פייר מלוויל מ-1969, שיצא השנה לראשונה באמריקה.
7.
סרטי השנה של ג'פרי וולס. מקום ראשון: "הילדים של מחר".
8.
ולסיכום: טבלת הטבלאות של MCN המרכזת את כל רשימות סוף השנה של המבקרים.
1.
האתר של "בופור", סרטו החדש של יוסף סידר, באוויר. תמצאו בו את שני הטריילרים של הסרט. הטריילרים יוקרנו מיום רביעי בבתי הקולנוע. הסרט יעלה ב-8 במרץ. למעשה, אם להיצמד לעגה האמריקאית, מדובר ב"טיזרים" ולא ב"טריילרים", שכן הם רק נותנים טעימה קצרה מהסרט ומשחקניו. הטיזר הראשון מעולה בעיניי: גן עדן מול גיהנום, כששניהם נראים משכנעים מאוד. זה טיזר שאכן עושה טיזינג: הסרט נראה שם מרהיב. הטריילר השני מאכזב. הוא בנוי על קלישאת סרטי המלחמה: החייל שמתכנן איך יבלה עם אהובתו כשכל זה יגמר. ברוב סרטי המלחמה חיילים שמדברים בערגה על בנות זוגם, הם אלה שימותו ראשונים. אין לי מושג אם כך יקרה גם ב"בופור", אבל התאכזבתי שככה נבחר לייצג את הסרט (מה גם שהסצינה עצמה, בין אושרי כהן ואלי אלטוניו, לא שכנעה אותי).
בכל מקרה, הסרט נראה מצוין, מסקרן, מושקע. וסידר הוא אחד הבמאים הכי מוכשרים כרגע בארץ. והכי מלהיב: הוא כבר יוצא ממש בקרוב (8 במרץ, כאמור). הייתי בטוח שסידר ומפיקיו יחכו איתו לספטמבר, לאיזור האופירים. אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים. אני מזכיר שעוד לא קרה שסרט ישראלי שיצא להקרנות מסחריות לפני תחילת ההצבעה על פרסי אופיר גם זכה בפרס. ואני מזכיר ש-2007 תהיה שנה משובחת מאוד בקולנוע הישראלי.
תוספת: "הנה קצת מידע פנימי על השיקולים שנלקחו בחשבון כשהחלטנו להוציא את 'בופור' במרץ. התלבטנו ארוכות בעניין הזה וחשבתי שהדיון שניהלנו בינינו ובין עצמנו רלוונטי אולי לסרטים ישראלים אחרים…" – יוסף סידר מתארח בתגובות.
2.
רד פיש מ"עין הדג" הפנה את תשומת ליבי לכך לפני כמה ימים. עשיתי כמה בירורים משלי, והוא צודק: אין ל"Pan's Labyrinth" עדיין מפיץ ישראלי. עמנואל לוי הכתיר אותו כסרט הטוב של 2006. "מבריק מהפריים הראשון לאחרון". מישהו שהיה בשוק הסרטים בלוס אנג'לס אכן ראה מפיצים ישראלים מתעניינים בסרט בדוכן של חברת המכירות Wild Bunch, אבל הסרט לבסוף לא נמכר. מוסיף גורם נוסף: "יש לו בעייה רצינית עם קהלי יעד ומיקוד. זה פלוס מחיר יקר מדי הפך ללא אטרקטיבי לכולם".
ובכן, שימו לב: סקרינר האקדמיה של "המבוך של פאן" בידיי! טרם צפיתי בו. כל עוד אין לסרט מפיץ בארץ, נראה לי שהכל fair-game, לא? מי יפיק הקרנה לקוראיי "סינמסקופ" בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית? הקרנה חינם, כי הזכויות לא שלנו ואי אפשר לעשות מכך כסף. אבל כל עוד הסרט לא נקנה על ידי איש, אנחנו לא דורכים על אף בוהן. ואם הסרט אכן "מבריק מהפריים הראשון לאחרון", הוא שווה צפייה, לא? כדאי להזדרז, אני מניח שבאיזור המועמדויות לאוסקר (אמצע ינואר) מישהו כבר יקנה אותו. צרו קשר בדרכים המקובלות.
3.
מחרתיים יתפרסם ב"פנאי פלוס" מדור סיכום השנה שלי. ובו תגלו מה היה סרט השנה שלי, ומה היה סרט השנה של קוראיי. אמשיך לסכם את 2006 כאן בבלוג במשך כל הסופשבוע. אתם מוזמנים לסכם איתי.
ועד אז: רשימת כל סרטי 2006 מכילה 229 סרטים (תודה לסטארי-נייט ולט.ל שעזרו לי לספור ולהצליב שוב ושוב). וסטארי העלתה את השאלה המסקרנת: כמה מהסרטים האלה ראיתם אתם, קוראיי "סינמסקופ"? שאלה מעולה. אנא, כנסו לרשימה וסיפרו בעצמכם: כמה מסרטי 2006 ראיתם כבר? מי שרוצה יכול להרחיב: כמה בקולנוע, כמה בבית וכמה עוד נותרו לכם ב"wish list" הקולנועי שלכם. השאירו את ממצאיכם כאן בתגובות.
עידכון: שיפצתי קצת את הרשימה. הוספתי ארבעה סרטים שהיו חסרים, הורדתי אחד מיותר ועוד אחד כפול. הרשימה המעודכנת עומדת על 231 סרטים.
אתם מוזמנים לבלות את בוקר חג המולד עם מיסטר בין.
ובמילותיו של מיסטר גריסון: Merry Fucking Christmas
1.
שלא תגידו שהבלוג הזה לא מפנק אתכם. שימו לב: מיום חמישי הקרוב אני מעביר שלוש הרצאות בנושא "מבע קולנועי" במכללה הישראלית לאנימציה. ההרצאות האלה מתקיימות במסגרת סמינר על קולנוע, אנימצעה ופסקול אותו לומדים תלמידי המכללה. מנהלי המכללה החליטו לפתוח את הסמינר הזה גם לקהל הרחב ונותרו להם חמישה מקומות אחרונים. הסמינר מתקיים מיום חמישי הקרוב למשך ששה שבועות, בכל שבוע שתי הרצאות. סך הכל 12 הרצאות. אני מעביר 3 הרצאות, כאמור. יוסי מדמוני מעביר שתי הרצאות על הסרט הקצר. אמנון וינר מעביר שלוש הרצאות על שפת הקולנוע. עדי כהן מעביר שלוש הרצאות על פסקול. וטל לוטן מעבירה הרצאה אחת על קולנוע ואנימציה. המחיר ל-12 ההרצאות האלה יחד הוא 450 שקל. אבל אם תתקשרו ותגידו שהגעתם דרך הבלוג שלי (שם קוד: "סינמסקופ") זה יעלה לכם רק 350 שקל. שיהיה ברור, אני לא מרוויח כלום מההצעה הזאת. אני את התשלום על הרצאתי מקבל גם אם אעמוד מול כיתה ריקה. אני רק עושה כאן טובה לאנשים מקסימים שהקימו מכללה במו ידיהם, ובדרך מנסה לעשות טוב גם לקוראיי. הנה לינק לאתר בו עוד פרטים, כתובות, טלפונים, מיילים, תאריכים ושעות, ומה לא. כל השאלות, לשם.
2.
מי ראה את "אפוקליפטו" בסוף השבוע ורוצה לדווח איך היה?
3.
תודה לאל לסקרינרים של האקדמיה, חלק ב'. ובמשלוח שנחת אצלי בסוף השבוע: "איש השנה" עם רובין וויליאמס, "אפוקליפטו" של מל גיבסון, "המרדף לאושר" עם וויל סמית. וראיתי גם את "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה בטרום בכורה. כשאני משוחרר מהאמברגו של המפיצים המחרימים ממילא אעלה ביקורות על סרטים אלה כבר ביום-יומיים הקרובים.
לעזאזל הווירוסים האלה. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי אחרי הצהריים, אבל וירוס, לא מהזן האינטרנטי, שיתק אותי.
פסטיבל הקולנוע היהודי נגמר אתמול בירושלים. אני קורא לו ביני לבין עצמי "פסטיבל סרטי השואה". כי מה הם יהודים אם לא ניצולי שואה? ואכן, למרות כוונותיי לצפות בסרטיהם של צמד הוורהובנים, פול ומיכאל, טרם הצלחתי להביא את עצמי לזה. אני מניח שזה יקרה בקרוב.
מה שכן ראיתי מבין סרטי הפסטיבל היו שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה, שלושתם מסוגת הנון-פיקשן, ושלושתם מרתקים, גם אם לא נטולי פגמים.
1. "סקיצות של פרנק גרי". סידני פולאק, הבמאי של "שלושת ימי הקונדור", מביים את סרט התעודה הראשון שלו על המגה-ארכיטקט פרנק גרי, שהוא במקרה גם חברו הטוב. זה השיעור הראשון בבית הספר לדוקומנטריסטים: האם יש לך נגישות למושא התיעוד? ולפולאק היתה. הייתם מצפים שהידידות שלהם תניב סרט אינטימי, חשוף, אישי. אבל לא. אולי זה השיעור השני בדוקומנטריזם: קירבה דווקא מעוורת. הבמאי המיודד עם מושאו מגונן עליו יותר מכפי שהמושא היה מגונן על עצמו מול עדשתו של מתעד זר. ובכל זאת, יש משהו מרתק בהתבוננות פשוטה, ולרגעים פשטנית, באדריכל הגרנדיוזי ביותר שפועל כרגע בעולם, אולי האדריכל היחיד בעולם ששמו מוכר לקהל הרחב, שעבודותיו קלות לזיהוי. וכשמתבוננים בו עובד, עם פיסות קרטון ביצוע כסופות בססטודיו שלו, הוא נראה כמעט צנוע. רק כשמגלים בהדרגה את המנגנון העצום שעומד מאחורי המותג "פרנק גרי" (ובעיקר מחלקה טכנית שכותבת לכבודו תוכנות מיוחדות, שבוודאי עוד יעשו מהפכה בתחום האדריכלות ועיצוב התלת מימד כשיהפכו נחלת הכלל) מבינים שאין שום דבר מינורי או אינטימי בעבודתו. מה שכן, הוא נראה איש שיחה מרתק ונעים, ואני כמובן חיבבתי במיוחד את השיחות בין גרי ופולאק בו הם מותחים קווי דמיון בין אדריכלות וקולנוע, שניהם מקצועות בהם אמן מנסה להגשים חזון בתוך מערכת כלכלית ותוך עבודת צוות עם אלפי אנשים נוספים, שיכולים לתרום לתוצאה הסופית או לחבל בה.
אבל מה הקשר של הסרט הזה ל"פסטיבל קולנוע יהודי"? האם העובדה שפולאק וגרי (במקור, גולדברג) הם יהודיים כדי להצדיק את הקרנת הסרט? האם זה תנאי הסף לקבלה לפסטיבל? ובכן, נדמה שיש סיבה טובה יותר: אחד הפרויקטים שנחשפים בסרט של פולאק הוא התכנון של גרי למרכז הסובלנות שהוא עומד להקים בירושלים. אם מישהו ייקח מצלמה ויתעד את גרי מגיע לישראל לבנות את הבניין הזה, ואיך הוא ניצב מול תעשיית הבניין הישראלית, הביורוקרטיה, והתורמים, אני בטוח שיהיה כאן סרט לא פחות מרתק.
2. "עיזבון". המתכון לסרט תעודה מושלם: א. סיפור שכשתספרו אותו לאנשים הם יגידו "אף תסריטאי לא היה יכול להמציא כזה דבר". ב. נגישות לתיעוד הסיפור הזה. ג. משאבים. ד. כשרון או ניסיון כדי להעביר את הסיפור באופן מושלם אל המסך. בבואו לביים את "עיזבון" לג'יימס מול היה הכל. טירון הוא לא: מול זכה באוסקר ב-1998 על הסרט הראשון שביים, "הימים האחרונים", על גורלה של יהדות הונגריה בשלהי מלחמת העולם השניה. סטיבן ספילברג הפיק את הסרט ההוא. גם לסרט הנוכחי יש קשר לספילברג: הוא עוסק בשתי נשים שהיו קשורות לאמון גות, מפקד מחנה הריכוז בפלאשוב, אותו גילם רייף פיינס ב"רשימת שינדלר". מוניקה הרטוויג היא בתו של אמון גת. היא נולדה אחרי שהמלחמה נגמרה ואביה הוצא להורג, והיא מעולם לא הכירה אותו. רק בגיל 11 היא למדה שאביה הוצא להורג בגלל שהרג יהודים. ורק כשהיתה כמעט בת 50 היא הבינה איזה מפלצת הוא היה כשהלכה לראות את "רשימת שינדלר". מול מתעד את מוניקה יוצרת קשר עם אשה בשם הלן, שגרה בארצות הברית, והיתה אחת משתי השפחות היהודית של אמון גת בווילה שלו מעל המחנה. מול מתעד את המפגש בין שתי הנשים על אדמת מחנה הריכוז. נכון, קל לראות איך הניסיון הקולנועי האמריקאי של מול מצליח לסחוט כל טיפת דרמה ודמעה מהסיטואציה. אבל מבעד למלודרמה המצלמות של מול חושפות דינמיקה מופלאה. בתו של הנאצי שמרגישה שהיא עצמה קורבן, אבל בד בבד חשה רגשות אשמה על תחושות אלה. ניצולת השואה שמנסה להיות כמה שיותר מרוחקת, אבל שהולכת ומתרככת מול ניסיונות ההתקרבות של האשה מהצד השני. ושפת הגוף של השתיים: בתו של הנאצי היא עוג ענק, גבוהה ומאיימת כמו אביה, אבל הליכתה שפופה ורצוצה. הניצולה קטנטנה, בוודאי ליד בת הנאצי המיתמרת מעליה בראש וחצי, אבל כולה כבוד עצמי זקוף וגאה. ובאמצע, האופן בו סרט עלילתי על השואה גורם לאנשים להקיץ מהתרדמת בה הם היו שרויים. האם באמת לא ידעה מוניקה מי היה אביה עד גיל 50, או שכשהגיע סרטו של ספילברג היא הבינה שהיא פשוט לא יכולה עוד לשאת את ההדחקה?
3. "שרה סילברמן – ישו הוא קוסם". אם יש מועדון מעריצים לשרה סילברמן, רישמו אותי אליו. קודם כל, ברכות לפסטיבל היהודי על ששילב סרט סטנד-אפ בתוכנייה שלו. מאוד לא טיפוסי. ועוד סרט כה לא אופייני למי שאני מדמיין שהוא קהל היעד של פסטיבל כזה. סילברמן בוטה, חסרת תקינות פוליטית, מנבלת את הפה, מנסה לזעזע. צוחקת על יהודים, שחורים, נוצרים, על אונס. והיא מעין אוקסימורון מהלך: ג'ואיש אמריקן פרינסס שמדברת כמו סוורית איטלקיה שגדלה באשפתות. הסרט הוא תיעוד של הופעת הסטנד אפ שלה. אם כי "סטנד אפ" הוא מושג לא נכון בהקשר הזה. זה מופע יחיד, מעין קברט, קומי-מוזיקלי. סילברמן לא מספרת בדיחות. היא מייצרת אנקדוטות הבוקעות מראשה של ליידי יהודיה ענוגה – ואחת השחקניות היפות כרגע באמריקה – ולכל סיפור יש טוויסט חולני שמופיע בסופו, הנאמר באופן כמעט אגבי. כאילו סילברמן לא מבינה מה כל כך שוקינג במה שהיא אומרת.
הנה קטע אחד מתוך ההופעה שלה, בו היא מדברת על בן הזוג הקתולי שלה (הקומיקאי ג'ימי קימל). והנה עוד קטע, בו היא מחליטה לספר את האמת על מרטין לותר קינג. ביו-טיוב תמצאו גם את השירים של סילברמן מתוך הסרט, אבל הם בעיניי הרגעים הפחות טובים בו. אני מקווה שהסרט שלה (שכבר אפשר להשיג בדי.וי.די כבר כחצי שנה) ישודר מתישהו באחד ערוצי הלוויין/כבלים. הוא מצחיק נורא.
והנה, רגע אחרי חנוכה ורגע לפני כריסמס, סילברמן בשיר (לא מתוך הסרט) על כריסמס וחנוכה. וכרגיל אצלה היא מצליחה להפוך גם את הנושא הכל-משפחתי הזה למלוכלך לחלוטין. אני מעריץ אותה!
תגובות אחרונות