אז מה קרה ביומיים שלא הייתי און ליין?

"בופור" התקבל לתחרות הרשמית בברלין. מרשים. זה הסרט הישראלי הראשון באורך מלא שמגיע לתחרות בברלין מאז "קשר עיר" של יהונתן סגל מלפני שמונה שנים (סרטו הקצר של דני רוזנברג, "דון קישוט בירושלים" הוצג בתחרות הרשמית לפני שנתיים). לעומת זאת, אף ישראלי לא זכה בפרס כלשהו במסגרת התחרות הרשמית בברלין מאז חלקו גילה אלמגור וקאיפו כהן פרס משותף על "תרומה אמנותית" ב"הקיץ של אביה" מ-1989. במסגרות האחרות של הפסטיבל בברלין, הפנורמה והפורום, הנוכחות הישראלית היתה מרשימה יותר בשנים האחרונות, גם בפרסים.

נסגרו המון בתי קולנוע בארץ בשבועיים האחרונים: הוד, סירקין, כרמיאל. איפה עוד? אמנם בין קיץ 2007 לקיץ 2008 אמורים להיפתח המון אולמות קולנוע חדשים בחולות ראשון לציון, צומת הצ'ק פוסט וקרית ביאליק, אבל א) מה יעשו הצפוניים עד אז. ו-ב) מה יעשו תושבי הגליל אחר כך? יורידו סרטים באינטרנט? אנא ספרו לי: יש כאן קוראים מכרמיאל, עפולה, קרית גת, קרית שמונה? אם כן ובית הקולנוע העירוני שלכם נסגר, איפה אתם רואים סרטים? יש חלופות לצפייה בסרטים בפילם על מסך גדול? אודיטוריום עירוני? מתנ"ס? או שעברתם סופית לצפייה ביתית? אנא עדכנו.

קרלו פונטי מת. אני מניח שהצירוף "בשיבה טובה" מתאים כאן.

וישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע של "עכבר העיר", הקים לתחייה את להקתו הירושלמית הפסיכית, פוריטנים צעירים, ויש להם סינגל חדש, "עטלפים בעמק". או בתל אביבית: עטלפים בגורדון. קיצ'לס הוא הסולן. שימו Play

1.
מאוד אהבתי את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן שעולה היום בבתי הקולנוע בארץ. זה סרט על אובססיה. אני אוהב סרטים על דמויות אובססיביות; זה אף פעם לא נגמר טוב. זה גם סרט על אמנויות הבמה – על איש אחד שיש לו  כישרון, או סוד, שמאפשר לו להיות באמת חדשני, לעומת איש אחר שיש לו כשרון הופעה, כריזמה. לו הם היו משתפים פעולה הם היו כובשים את העולם, אבל הם דווקא מעדיפים להיות אויבים. ולבסוף, זה סרט על קסם – על שני קוסמים שיודעים שכל העניין עם קסמים קשור בלהטוטנות ואחיזת עיניים, ובכל זאת אחד מהם עדיין מאמין שאולי יש דבר כזה "קסם אמיתי", שאולי דברים באמת יכולים להיעלם לתוך האוויר הדליל (אם לשאול את האידיום האנגלי), ועל המקום שבו קסמי הלהטוטנות והקסם האמיתי, או "כישוף", נפגשים, בעולם המדע. או, אם תרצו, בעולם הפנטזיה שבו הכל אפשרי. הסרט הזה רווי פיתולים ועלילות, והוא פשוט מענג. הנה הביקורת שלי עליו מגליון "פנאי פלוס" של אתמול:
continue reading…

זוכרים איך זה היה פעם, אי אז ב-2006, כשעוד היינו תמימים ונבוכים והעידן הקולנועי החדש שפיעפע מתחת לרגלינו עוד התקבל אצלנו בסקפטיות. "להוריד סרטים?!", היינו אומרים זה לזה. "חס וחלילה, זה בניגוד לחוק". כמו אלה שהיו מעשנים בשירותים בתיכון, תמיד ידענו שהם קיימים, אבל הם לא היו אנחנו. אנחנו היינו שומרי החוק. המרובעים. זה היה כל כך מזמן. אבל זה נראה כמו אתמול. רגע, זה באמת היה אתמול!
היום זה כבר עידן חדש לגמרי. אין לי מושג אם הוא חוקי או לא, אבל אני כאן רק בא לפרסם את הכתובות של תחנות הסמים, לא מוכר אותם בעצמי. רוצים להוריד סרטים אבל חוששים? מתקשים עם כל תוכנות הביט-טורנט, האימיול, הקאזה, הסול-סיק, הווט-אבר? הנה, תראו מה מצאתי. אתם יכולים לראות סרטים ישר מתוך הדפדפן, בלי להוריד כלום. אלוהים, זה שערורייתי כמה שזה בלתי חוקי. זה כמעט אנרכיסטי. זו התרסה פומבית.

רוצים לראות את "המרדף לאושר" עם וויל סמית שיעלה בארץ בשבוע הבא? הנה הוא כאן.

רוצים לראות את "רוקי בלבואה" שיעלה בארץ בעוד שבועיים? הוא כאן.

רוצים לראות את "השתולים" של סקורסזי?

ויש שם גם את מיטב הסרטים שהמפיצים בארץ גנזו לנו. גנזו לנו? נגנוז להם בחזרה, לא?

למשל:

"מותו של הנשיא", המוקומנטרי הפוליטי שהסעיר את פסטיבל טורונטו.

Jackass 2, הסרט השני הכי מצחיק ושערורייתי של השנה אחרי "בוראט".

"לילות טלדגה", הלהיט השני הכי גדול של סשה ברון כהן השנה, אחרי "בוראט" (שם הוא בתפקיד פיטר סלרסי נפלא).

"סורק אפילה" הקוואזי-אנימציה של ריצ'רד לינקלייטר.

ולקינוח: המסור 3

ויש שם עוד עשרות סרטים אחרים, באיכויות כאלה ואחרות. ואני מניח שאם אני יודע על האתר הזה, אז גם סוכני האף.בי.איי וה-MPAA כבר מכתרים את השרתים מהם הוא פועל, אז הוא בטח ימות במהרה. אבל זו התחלה של משהו. מישהו אמר "לגליזציה"?

(פורסם במדור "סינמסקופ" ב"פנאי פלוס" ב-4.1.2007)

שלושה מהסרטים התיעודיים המוצלחים של השנה דילגו על בתי הקולנוע בארץ, ניתרו מעל הפסטיבלים, ונחתו לבכורה ישר בסלון שלכם. אל תחמיצו

1.
"רח' בירץ' 51" (יס דוקו, היום). זהו מאותם סרטים שנדמה שכל אחד היה יכול לעשות על הוריו, רק שכאן יש טוויסט קטן ומשמעותי שהופך אותו לאחד מאותם סרטים שגם אם הם לא גאוניים, הם בהחלט מוחצים, ומטיחים איזושהי אמת ידועה ובלתי נמנעת בפרצוף. אחרי פטירת אמו מנסה הבמאי דאג בלוק להבין האם היא היתה מאושרת בנישואיה. שלושה חודשים בלבד אחרי מותה מבשר אביו בן ה-83 שהוא מתחתן עם מזכירתו מלפני 30 שנה. הבשורה מטלטלת את בני משפחת בלוק. הבן מפשפש בכל שעות הצילומים שהוא תיעד אותה, ובאריזת בית המשפחה הוא נתקל באוצר: עשרות יומנים מפורטים שניהלה האם במהלך חייה, בהם מתגלה נראטיב אחר לגמרי של חייה ושל עולמה הפנימי שילדיה מעולם לא ידעו עליו. גדולתו של "רחוב בירץ' 51", שנבחר בסוף דצמבר על ידי המבקר "ניו יורק טיימס" לאחד מעשרת הסרטים הטובים של 2006, אינה בעבודת הבימוי, אלא בחשיפתה של האם כסופרת שתיעדה את המצוקות והתסכולים של רוב בנות דורה, שגדלו בשנות החמישים וכשגילו את הפמיניזם בסוף שנות הששים זה היה להן מאוחר מדי לפרק את המשפחה ולהתחיל מחדש. סרט עוכר שלווה.

2.
"כדורצח" (שודר בהוט פריים, חפשו בשידורים החוזרים, מוצג בהוט-VOD ובהמשך החודש ישודר גם בערוץ יס דוקו). בואו ננפץ לכם כמה סטריאוטיפים. נכים? משותקים? פחחח. לגיבורים של "כדורצח" צריך למצוא הגדרה מילונית אחרת. כן, כל אחד מהם עם מפרקת שבורה והוא משותק או מוגבל בארבעת גפיו, אבל כולם עוסקים בספורט אקסטרים מרסק עצמות: רוגבי כסאות גלגלים. וכן, זהו ספורט אולימפי. על מגרש כדורסל תקני הם עולים עם כסאות הגלגלים שלהם שנראים, על פי הגדרתם, כמו כרכרות גלדיאטורים שיצאו מסרטי "מקס הלוחם בדרכים". כל קבוצה צריכה להעביר את הכדור מעבר לקו השער. מטרת הקבוצה היריבה? להתנגש בכל הכוח במחזיק הכדור ולהפוך את כסאו. מדובר באחד מסרטי הספורט האלה שיגרמו לעיניכם לנתר מגולגולותיהם. אתם לא תאמינו מה הם עושים שם אחד לשני. "כדורצח" הוא סרט שבנוי למופת. כל קונפליקט אפשרי מכוסה כאן. יש כאן עוינות בין קבוצות – הקבוצה האמריקאית נגד הקבוצה הקנדית שמאמנה הוא שחקן אמריקאי שערק צפונה, והצליח להביס את קבוצתו הישנה. הסרט עוקב אחרי ההכנות שלהם לאולימפיאדת הנכים באתונה לפני שנתיים, אליה הגיעו האמריקאים במטרה לנקום.

3.
"מי הרג את המכונית החשמלית?" (הוט פריים). הסרט המשלים ל"אמת מטרידה": ג'נרל מוטורס פיתחה מכונית הפועלת על חשמל ואינה מזהמת את הסביבה. אבל כמה שנים אחרי ההשקה החברה העלימה את המכונית מהכבישים. למה? כי היא כנראה היתה טובה מדי. מי הפעיל על ג'נרל מוטורס לחץ? חברות הדלק. ומה עלה בגורלן של המכוניות שהפכו לרגע לתקווה הגדולה של כדור הארץ, ואז הפכו לפיסת אשפה מתגלגלת במסכת של שקרים תאגידיים? סרט מייאש.

4.
"ניל יאנג – לב של זהב" (עכשיו בדי.וי.די מתורגם לעברית + dts). ג'ונתן דמי, שזכה באוסקר על "שתיקת הכבשים", הוא במאי עלילתי לא אחיד. הוא יצר סרטים מצוינים ("משהו פראי"), סרטים בינוניים ("חמדת") וסרטים סטנדרטיים ("המועמד ממנצ'וריה"). אבל לדמי יש קריירה קולנועית נוספת, והיא תמיד מושלמת: הוא הבמאי הכי טוב בעולם לסרטי הופעות רוק. "מפסיקים להיות הגיוניים", סרט ההופעה של טוקינג הדס, הוא לדעתי אחד משניים-שלושה סרטי ההופעות הטובים בכל הזמנים. העניין הוא שדמי מצליח ליצור חוויה קולנועית גם כשזה מגיע למוזיקאים שאני מעריך, אבל ביני ובין עצמי מודה שהם גם לפעמים משעממים אותי. כך היה כשביים את סרט ההופעה האינטימי של רובין היצ'קוק, בחלון ראווה ניו יורקי. היצ'קוק הוא יוצר מסקרן שתמיד עניין אותי, אבל אף פעם לא נורא התמכרתי אליו, אבל בזכות סרטו של דמי נשביתי בקסמיו. ועכשיו הוא עושה את זה לניל יאנג.
אני לא מעריץ גדול של ניל יאנג. אני מעריך אותו מרחוק. יאנג כבר תועד מופיע על ידי מרטין סקורסזי וג'ים ג'רמוש. מה כבר יש לדמי להציע לנו שלא ראינו קודם? הו, כמה שיש לו. "לב של זהב" הוא סרט הופעה מושלם ומרגש. יאנג משיק את סיבוב ההופעות שלו בתיאטרון של הגרנד אולד אופרי בטנסי, מולדת מוזיקת הקאנטרי, ודמי מצליח להפוך כל שיר לסיפור קטן. בזמן ההופעה הוא לא מצלם דבר מלבד הבמה, אבל השימוש המצוין שלו במצלמה, במעברים בין הצילום המרוחק, מנקודת המבט של הקהל באולם, ובין התקריבים, והאופן העקבי שלו לשימוש נבון בתאורה, רקעים וצבעים, שומר את העיניים ואת האוזניים מפוקסים על המילים של יאנג, ועל שפת הגוף מלאת הסאבטקסט שלו.
ההוצאה המושלמת לדי.וי.די, שמגיעה גם לישראל עם מיקס dts מרגש בצלילותו, מוסיפה שפע בונוסים מאחורי הקלעים, בונוסים שכל במאי אחר בוודאי היה משלב לסרטו. אבל דמי מתמקד בהופעה, במוזיקה, בענווה של יאנג מול קהלו, באנקדוטות שהוא מספר. יאנג, כמו דמי, הוא מספר סיפורים, ו"לב של זהב" הוא מסוג האורחים בסלונכם שלא תרצו שילכו הביתה.

הקורא אורן שלח לי במייל לינק לראיון בן 45 דקות שהתקיים לפני שלושה ימים עם סשה ברון כהן ב-NPR, ערוץ הרדיו הציבורי האמריקאי.
זה ראיון פשוט מצוין. ברון כהן מספר שם על אחת הסצינות שלא נכנסו לסרט, בה הוא מנסה את כוחו כאיש מכירות, נכנס לבית, מבקש רשות להשתמש בשירותים, ואז יוצא עטוף מגבת אחרי מקלחת. בעלי הבית זרקו אותו החוצה כשמגבת לגופו והתלבושת של בוראט לכודה בחדר האמבטיה שלהם, וסירנות משטרה מתקרבות.
ובכלל, מספר ברון כהן, הצילומים הופסקו כ-42 פעם על ידי כוחות אכיפת החוק השונים באמריקה, מהמשטרה המקומית דרך האף.בי.איי ועד השירות החשאי. הכלל בהפקה היה שאסור לברון-כהן להיעצר, כי הוא לא אזרח אמריקאי ומעצרו עשוי היה לבלום את ההפקה. לעומת זאת, המפיק בפועל ועוזר הבמאי נעצרו ובילו לילה במעצר בשבוע הצילומים הראשון.
טרי גרוס, המגישה של התוכנית "Fresh Air", שאלה את ברון-כהן את כל השאלות הנכונות. למשל, האם הוא לא חשש שהסרט דווקא יעודד אנטישמיות במקום ללעוג לה. ברון-כהן נותן בתגובה את העובדה שבישראל זו אחת הקומדיות המצליחות בכל הזמנים (וואלה?) ושהיו הקרנות שבסופן הקהל עמד והריע.
ועוד שאלה מדויקת: אתה משתמש בעובדה שאתה יהודי ודובר עברית כדי להצדיק את זה שאתה עושה סרט על אנטישמי. אבל יש לך את הדמות ברונו, שהוא הומו, אבל אתה לא הומו. איך את מסביר את זה? וברון-כהן עונה: אני לא הומו, אבל תועדתי על גבי פילם כשאשכיו של גבר מלטפות את הלחיים שלי, אז זה הופך אותי לקצת הומו, לא? ובאופן רציני יותר הוא עונה: בוראט אוחז בדעות אנטישמיות, ברונו אינו הומופוב, הוא הומו והוא דווקא המטרה אליה מופנים החצים ההומופובים. והוא מוסיף: "גיליתי שהומופוביה נותרה הגזענות האחרונה שעדיין נחשבת לגיטימית בעולם".
יש הגיון מאחורי השגעון של בוראט/ברון-כהן, ויש שם פילוסופיה. כמו בראיון ב"רולינג סטונס" גם כאן הוא מצטט את איאן קרשו, מחבר הספר על היטלר, שאמר "הדרך לאושוויץ מרוצפת אדישות". כלומר שלא צריכים להיות אנטישמיים פעילים, רק אדישים, כדי לאפשר שואה נוספת. והוא נותן כדוגמה את האנשים בפאב ששרו איתו בהתלהבות את הלהיט "זרוק את היהודי לבאר" (שמופיע בפסקול הסרט).
מה עוד אנחנו לומדים מהראיון? איך צולמה הסצינה בכנסיה, והסצינה בה הוא משמיד את חנות העתיקות. אנחנו שומעים על טקס הבר-מצווה שלו, שם הוא סיפק את ההופעה למוזמנים עם שעה וחצי של ברייקדאנס.
והכותרת לפוסט? "הצלחת הסרט היא פשוט אסון", אומר ברון כהן לגרוס, כשהיא שואלת האם יוכל להמשיך לעשות סרטים כאלה עכשיו שעכולם מכירים אותו. "נראה לי בלתי אפשרי עכשיו", הוא עונה, "כנראה שאצטרך להתחיל לקרוא תסריטים".
מאוד כדאי להאזין.

ובאדיבות הפליקר של דודה מלכה, הנה האינטרקום של קרובי משפחתו של סשה ברון-כהן בהרצליה:

הבשורות המעולות: באמצע פברואר ייצא בפעם הראשונה בדי.וי.די "יומן" של דוד פרלוב, היצירה הדוקומנטרית המונומטלית הנמשכת שש שעות, והיא אולי אחד הדברים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בקולנוע הישראלי. המפיץ והמפיק הצרפתי פיפ חודורוב אחראי על הפקת המארז, "האוזן השלישית" יפיצו אותו בישראל. המחיר המיועד: 349 שקלים.

הבשורות הרעות: קולות שמגיעים מכיוון א.ד מטלון גורמים לי להסיק – אם כי עדיין לא באופן מבוסס – ש"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה עומד להיות ראשון סרטי 2007 שייזרק לגניזה וייצא ישירות לדי.וי.די. באתר של א.ד מטלון הוא מופיע תחת התאריך 18.1 (עוד עשרה ימים), אבל לסרט אין זכר כרגע עד סוף פברואר בלוחות ההפצה הרשמיים. "מארי אנטואנט" כבר נמצא בעותק פילם מתורגם לעברית בארץ, ראיתי אותו בסינמטק ירושלים, והוא אכן לא סרט מסחרי, אבל זה סרט אמנותי/אווירתי/פוסט מודרני די מבריק, מהסוג שבשנות השמונים היה הופך בארץ ללהיט סינמטקים בטוח. שלחתי מייל לפיני שץ, מנהל בתוכנייה בסינמטק, מתוך גישוש האם יש סיכוי שאם אכן נכונות שמועות הגניזה האם יש סיכוי שהסרט יוקרן בסינמטק התל אביבי למשך כשבוע, כדי שלפחות אלף האנשים שהוא מסקרן אותם, ושעשויים להתמוגג ממנו (ומפסקול האייטיז המעולה שלו), יוכלו לראותו על מסך גדול. טרם קיבלתי תשובה.
ויש כבר עידכון: "מארי אנטואנט" אכן יוקרן בסינמטק. פרטים יגיעו.
ויש כבר עדכון לעדכון: "מארי אנטואנט" מה-18.1 בסינמטקים בלבד. האייטם הזה הפך תוך שש שעות מ"חדשות רעות" ל"חדשות מצוינות".

הבשורות האירוניות: האם "ארתור והמינימונים" עומד לעוף מהאוסקרים? כך מדווח האתר Cinematical. ברשימת הסרטים שזכאים למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה הופיעו "תזיזו ת'רגליים" ו"ארתור והמינימונים" תחת רובריקת "על תנאי", כי בעת פרסום הרשימה הם עוד לא לא הופצו מחסרית. עד סוף דצמבר שניהם אכן הופצו באמריקה, אך אז גילתה האקדמיה שיש ב"ארתור והמינימונים" (או "Arthur and the Invisibles" כפי שהוא נקרא באנגלית) פחות מ-75 אחוזי אנימציה, מה שפוסל אותו מלהיות ראוי למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה. עכשיו יצטרך לוק בסון לנהל קמפיין מול האקדמיה כדי לשכנע אותם שיש בדיוק מספיק אנימציה בסרט. נראה מה יקרה עם זה.
העניין הוא שלפסילה של "ארתור והמינימונים" (שאגב, לא ראיתי. מישהו כאן ראה? איך הסרט?) יש השלכות די עצומות. "ארתור" הוא הסרט ה-16 ברשימת סרטי האנימציה שהופצו השנה באמריקה. על פי תקנון האקדמיה רק בשנה שהיו בה 16 סרטים או יותר תכלול רשימת המועמדים חמישה סרטים. פחות מ-16 והרשימת מצטמקת לשלושה סרטים בלבד. 2006 היתה אמורה להיות השנה הראשונה, מאז 2002 השקת הקטגורייה הזאת, בה יתמודדו חמישה סרטים על אוסקר האנימציה. ועכשיו נראה שלוק בסון הולך לדפוק את הכל לכולם.

היום לפני שנה עלה הבלוג הזה לאוויר. בשנה שקדמה לו ניסיתי להרים אתר קולנוע עצום מידות, שבלוג הוא רק חלק קטן מתוכו, ושיהיה למעשה מגזין קולנוע מקוון בעריכתי, שיוכל להכיל פנייה לקהל המחפש את שוברי הקופות והרכילויות הבאות איתם, אבל יפנה גם לסינפילים שמחפשים דיונים ארוכים ומעמיקים בסרטים אחרים, איכותיים יותר. במשך כמה שבועות הייתי בקשר עם HOT, שהביעו עניין ראשוני לקחת חסות על מיזם כזה, ואז דיברתי ארוכות עם חברת אינטרנט שהיה לה רעיון איך להפוך מיזם כזה למסחרי. היה גם פלירט קטן עם אנשיה של תמי מוזס, והיו מפגשים ארוכים מאוד, שכמעט הניבו פרי, עם אנשי האוזן השלישית – שם אפילו הגענו לשלב של פיילוט, לפני שהעסק התמוטט בשל חילוקי דעות כאלה ואחרים. בדרך הרהרתי באפשרות להקים בלוג "חומה ומגדל", שיוקם בן לילה על הדומיין הזה (אותו רכשתי כבר ב-2004, בשלהי ימיי ב"העיר" כשהבנתי שכדי להמשיך בעיתונות עליי להפוך למו"ל של עצמי). הבלוג היה אמור לסמן את הטריטוריה שבה אני מתעתד להקים את אימפריית מגזינאות הקולנוע המקוונת העצומה שאותה אני עדיין מתכנן, אם כי כשכיר של "פנאי פלוס" אני מקדיש לזה פחות שעות מחשבה מאשר בימים בהם עסקתי בזה בכל שעותיי, בחודשים בהם ישבתי בבית ובזבזתי את כספי הפיצויים של רשת שוקן. אבל יהיה למיזם הזה קאמבק, אני די משוכנע.
גם כשעלה רעיון הבלוג לקח לי זמן ליישם אותו. רציתי בלוג עצמאי, לא חלק מאתר בלוגים; בלוג עם הדומיין שלי, המזוהה איתי. לא רציתי תפוז ולא ישראבלוג. ניסיתי למצוא דרך לשתף פעולה עם אנשי "רשימות", לייצר בלוג עצמאי שאינו חלק מ"רשימות" אך יהיה מזוהה עם האתר, וגם זה לא יצא. באותה תקופה יותר ויותר מבקרי קולנוע אמריקאיים שאהבתי השיקו בלוגים ואתרים עצמאיים. ג'פרי וולס ורוג'ר איברט היו מהחלוצים. דפקתי לעצמי את הראש בקיר, כי אילו הייתי כותב בלוג באנגלית הייתי יכול להיות לא פחות חלוץ מהם. אבל שום תוכנת פאבלישינג שמצאתי (בעיקר דרים-וויבר ומובאבל טייפ, שסיפקו תוצאות נפלאות באנגלית) לא הצליחה לייצר טקסטים בלתי מבולגנים בעברית.
עד שעידו קינן, עורך המחשבים של NRG, סיפר לי שבחור בשם יניב רן הרטשטיין לקח את פלטפורמת הבלוגים וורד-פרס ותרגם אותה לעברית. קינן השיק איתה את בלוגו, וכך גם תומר ליכטש. "הפנקס הפתוח" של ליכטש היה הסנה הבוער שלי: הבנתי שמה שחיפשתי הגיע. עידוק שידך אותי לאחיו, אהוד, אז איש מחשבים ב-ICQ (וכיום המתחרה של אחיו בערוץ המחשבים של YNET), ובעזרת ידיעותיו ב-html הותקן והוקם הבלוג הזה בסוף 2005. התכנון שלי היה להשיקו ב-12 בינואר 2006, היום בו מלאו עשר שנים לפרסום המדור הראשון של "סינמסקופ" בדפוס, ב"זמן תל אביב". אבל ב-6 בינואר, כשכל המכונות כבר פעלו, רוב התקלות תוקנו, והבאנרים שעיצבה אשתי מוקמו בראש הדף והוטענה התוכנה שגורמת לכם לראות בכל כניסה פרט אחר מתוך אחת מעבודותיה, הרגשתי צורך לראות אם זה באמת עובד. ככה זה נראה. כעבור יומיים העליתי כבר פוסט ראשון באמת, שלחתי מייל לכל רשימת התפוצה שלי – שמכילה לא מעט עיתונאים – ויצאתי לדרך.
המטרה היתה כפולה: מצד אחד, להעלות לאינטרנט את עשר שנות ארכיון הביקורות שלי. מצד שני, לעשות שימוש במידע המגיע אליי אחרי שהמדור שלי כבר ירד לדפוס (אני כותב את מדורי ב"פנאי פלוס" בימי רביעי, שבוע לפני פרסומו, וסוגר אותו למחרת – הבדל מהותי מהימים ב"העיר" שבהם כתבתי מדור בראשון וסגרתי אותו בשלישי, כשההבדל בין הכתיבה לפרסום איפשר לי לשמור בידיי ידיעות ראשוניות, או למחוק אותן מהדפוס אם הן פורסמו לפניי, ובין לבין היו לי עוד יומיים של אפשרויות לתקן, לעדכן ולהשלים חומרים גם במדוריי השונים ב"עכבר העיר").
וכך אכן קרה שכבר בשבוע הראשון לקיומו של האתר העביר לי מקור שעובד אצל אחד המפיצים את כל טבלאות האקסל שבהן פורטו, לפי שבועות, הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בדצמבר ובינואר. זו הטבלה שהמפיצים מסרבים בתוקף לשחרר לפרסום, והיא היתה בידיי. למרבה הצער, אותו מקור לא הצליח לחזור על ההישג, אבל מדי פעם אני עדיין מצליח להשיג נתוני קופה מקומיים שאף עיתונאי קולנוע אחר לא משיג. אני גם מאמין שלא ירחק היום שבו המפיצים בארץ יבינו שיש להם אינטרס לפרסם את הנתונים האלה, והם יהפכו לנחלת הכלל (ואז אני כמובן אאבד בהם עניין).
בשנה האחרונה אני מנסה ביני ובין עצמי למצוא את הפורמט שהכי כיף לכתוב ולקרוא בבלוג. ללקט לכם אייטמים מבלוגים אחרים, להביא לכם פרשנויות, התנצחויות, ניחושים ונבואות. פעם אני כותב פוסטים ארוכים מאוד המורכבים מהרבה אייטמים קטנים, ופעם אחרת כמה פוסטים קצרים ביום. באזור התגובות הצטברה קהילה של מגיבים די קבועים – חלק מהם תומכים ואוהדים, אחרים בזים ושוטמים באופן די מפתיע (ועדיין, אם מישהו שכל כך שונא את הבלוג ואת דעותיי מקפיד לבקר כאן מדי יום ולהשאיר תגובה זוהי עדות לכך שאני כנראה עושה משהו נכון), אחרים מגיבים במייל באופן פרטי, ונוספים מגיבים ברחוב תוך הוספת החתימה "קורא קבוע אך לא מגיב". תודה לכולכם, ואני מניח שחלק מכם גם מספרים לחברים על המקום הזה, כי מיום ההשקה הבלוג צומח מדי חודש. 24,000 יוניק יוזרים נכנסו בחודש המלא הראשון של הבלוג, 68,000 יוניקים נכנסו בדצמבר (דצמבר היה החודש החזק של הבלוג עם ממוצע של 2,400 יוניקים ביום, לעומת 800 יוניקים בחודש הראשון). עוד מספרים? פורסמו 330 פוסטים שלי ו-5,923 תגובות שלכם. בשנה הזאת נכנסו 527,370 יוניקים שצפו ב-2,370,128 דפים נצפים. בתום החודש הראשון הייתי במקום המיליון באלקסה, היום אני במקום ה-270,000 (לא שאני יודע מה זה אומר, אני לא מכיר אף אחד בסביבתי שמשתמש בסרגל של אלקסה, ובכל זאת זה נתון חביב שבטח אומר משהו. או שלא).

ואם גיליתם את האתר הזה רק באחרונה, כדאי לכם לדפדף אחורנית לפי חודשים או לפי נושאים (ראו בטור הצד השמאלי, כלפי מטה). יש כמה דברים ששווים קריאה מאוחרת. הנה כמה פוסטים מהשנה האחרונה שאני ממליץ לכם להשלים:

גלובוס הזהב בשידור חי.

לייב בלוגינג: האוסקר בשידור בלוגי חי.

הבוקר שאחרי האוסקר.

כל האמת על הג'אנקטים.

דיווחים חיים מפסטיבל ברלין.

מאבק התמלוגים של איגודי היוצרים נגד הוט, שאחריו אני עוקב כעיתונאי אך גם כבעל עמדה ואינטרס. (המאבק הסתיים בניצחון לאיגודי היוצרים: הוט מסכימים לחתום על חוזים המבטיחים תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. אבל המערכה לא הסתיימה, כי עכשיו יצטרכו היוצרים להיאבק באיגוד המפיקים, שלא מקבל את הסיכום בין הצדדים).

שבעה חודשים לפני שאני בוחר ב"בוראט" כסרט השנה אני מכריז על הופעתו של סטיבן קולבר בבית הלבן כ"סרט השנה". בשני המקרים מדובר בפסאודו-עיתונאי שמגיע להלל את חוסנה של אמריקה, אך בעצם מקניט את הבורות וחדוות המלחמה של העומדים בראשה (ואם לא ראיתם את הקטע הטלוויזיוני הזה, שנמשך 24 דקות, אתם פשוט חייבים).

אני, כמו עשרה מיליון מצופי יו-טיוב מתמוגג מכשרונה האדיר של ליטל מייזל, שהפכה מאז לידידה יקרה.

קובי אור, יוסי בנאי, דורון רוזנבלום, דוד פרלוב.

הסקופ שהקדים את זמנו כל כך שהוא עדיין לא קרה: ליה יוצאת, כתרי נכנס.

או.קיי, האייטם הזה דורש הרחבה. מה קורה עם זה, אתם שואלים? הו, אז הנה השפעתו של בלוג קולנועי קטן וחסר חשיבות על מוסדות גדולים: הידיעה הזאת אושרה והוצלבה על ידי כמעט כל הגורמים בגופים הרלוונטיים, והיא היתה מעין סוד ידוע לרבים בימים שלפני הפרסום. אך בעקבות הפרסום, שזכה לפולו-אפים בלא מעט אתרים ועיתונים, הצליחה ליה ון-ליר לעצור את המהלך עד שיובהר סופית מעמדה אחרי התחלופה, שכן היא מייסדת הסינמטק ולא סתם העומדת בראשו. לקראת סוף 2006 סומן ינואר 2007 כתאריך היעד לכניסתו של שחורי לראשות סינמטק ירושלים, אך אנחנו כבר בתוך ינואר וזה עדיין לא קורה. במקביל מחפשים בקרן הקולנוע הישראלי מחליף לשחורי, ושחורי עצמו מנסה ליצור אלטרנטיבות למקרה שסיפור סינמטק ירושלים יקרוס לבסוף.

אחד הסרטים הטובים ביותר שלא ראיתם השנה: "סיפור מריר מתוק".

השנה תורגם לעברית הספר "היצ'קוק/טריפו", שהוא בעיניי אחד הספרים הטובים על קולנוע שהודפסו אי פעם. בשנה האחרונה אני מלנקק לבלוג של טום סוטפן שמעלה את ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך טריפו עם היצ'קוק ושמהן תומלל הספר. האזנה חובה.

"לעצור את המלחמה!"

יש כוכבים לא רק בקולנוע. ומהשנה יש אחד פחות.

פרסי אופיר: הנבואות והמלחמות. (ומי ניבא ראשון ש"אדמה משוגעת" יזכה?)

מי סיפר לכם ראשון שבוראט מדבר עברית?

מועדון הגנוזים (הסרטים שהמפיצים קנו, אבל בסוף לא הוציאו)

רוברט אלטמן מת.

אני מגלה את "לאב" של הביטלס ומתאהב ב"נשיקה אחרונה" של בראף/גולדווין/האגיס.

"שמונה וחצי". וגם: מאחורי הקלעים של הרטרוספקטיבה לפליני, אחד האירועים הקולנועיים החשובים השנה בארץ (לצד "נחשים על המטוס", כמובן).

חשיפה ראשונה של כל המספרים והנתונים על עסקי הקולנוע בארץ.

20 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי.

סיכום השנה שלי ושלכם.

ועכשיו מתחילים את השנה השנייה.

סליחה שנעלמתי. החיים, יו נואו.

================

במדורי ב"פנאי פלוס" כתבתי השבוע על "אפוקליפטו" של מל גיבסון, מאותם סרטים שהם מרהיבים ומסוכנים לצפייה בה בעת. קראו כאן. האמת? אני די המום שהמפיצים שבחרו לגנוז את "הפסיון של ישו" הוציאו למסכים את "אפוקליפטו". למעט העובדה שב"הפסיון" יש יהודים, מה ההבדל, מבחינה אידיאולוגית ואנושית, בין הסרטים? למה האחד טמא והשני כשר? אגב, אני חושב שהיה צריך להוציא בארץ את "הפסיון של ישו", כשם שאני חושב שצריך לנגן את יצירות ואגנר בפילהרמונית. זה שמעלימים יצירות של אנטישמים מטווח הראייה שלנו לא מוחק את האנטישמיות עצמה. אז למה לא להתגונן מולה מתוך בקיאות והשכלה, ולא מתוך פחד והדחקה?

===============

תודה לפינגווין שהיה ערני על המשמרת ועידכן לגבי המועמדים לפרסי גילדות השחקנים והמפיקים. אכן, פרסי הגילדות הם כבר המנבאים המוצלחים והמדויקים יותר לקראת האוסקר. לא אגודות העיתונאים ולא גלובוס הזהב. כתבתי על כך בהרחבה שלשום למדורי הבא (שיתפרסם ביום רביעי, כמה ימים לפני טקס גלובוס הזהב). שימו לב, אגב, שאין כרגע ממש מוביל לזכייה באוסקר, אלא אם פתאום יצוץ זוכה אחד שיגרוף את כל הפרסים. אבל נראה לי שכל גילדה תיתן פרס למישהו אחר, ונגיע לאוסקר במצב של מירוץ פתוח לחלוטין. או, בעצם, זו משאלתי. שפעם אחת יהיה טקס מותח, שבו כלום לא צפוי. אה, אגב, "השתולים" יזכה באוסקר (ואני שומר על זכותי לשנות את ההימור שלי לקראת הטקס עצמו).

==============

וברכות ל-115 המאפרים ומעצבי השיער בהוליווד שהקימו השבוע את ענף האיפור בתוך האקדמיה האמריקאית למדעי ואמנויות הקולנוע. אני ישן טוב יותר בלילה ביודעי שתחום האיפור מיוצג היטב ובאופן שוויוני באוסקרים.

================

ראיתי השבוע אחלה סרטים. הוקסמתי מ"המרדף לאושר" של וויל סמית – קיטש אמריקאי צפוי, אבל עם תסריט שיש בו עומק מפתיע ונגיעה בניואנסים, ובימוי שהפתיע אותו בחדותו. השתוממתי מ"בובי" – סרט מפרך לצפייה ותמוה לחלוטין. עפתי מהכסא מ"המבוך של פאן" – שילוב בין דרמה פוליטית, אגדת ילדים וסרט פנטזיה. אחד הסרטים היפים והחכמים (והאלימים, למען השם) שראיתי באחרונה. ציחקקתי קלות מ"לילה מוטרף במוזיאון" של בן סטילר, שנראה כמו רימייק זהה ל"ג'ומנג'י", אבל עם כמה בדיחות מוצלחות ועם מנת שמאלץ מזוויעה וכל-משפחתית באדיבות המפיק, כריס קולומבוס. והתמוגגתי מ"יוקרה" של כריסטופר נולן. שמעו, מדובר בקולנוען חכם להפליא, שאוהב להרהר לגבי המדיום בו הוא עוסק, וביוצר ממזרי מאוד. תענוג. ארחיב (בלי נדר) על כל הסרטים האלה לכשייצאו בארץ.

===============

כדאי מאוד לקרוא את כתבתו של דיוויד דנבי ב"ניו יורקר" המנסה למפות את מצב הקולנוע באמריקה ברגע זה (תוך התמקדות במוץ ולא בתבן – מכירות כרטיסים, תקציבי הפקה, אמצעי הפצה – או אותם דברים שהם בלתי נפרדים מהאספקטים האסתטיים והתימאטיים של הקולנוע, שכן הכלכלה והטכנולוגיה של הקולנוע גם מכתיבה את האסתטיקה שלו, והאופן שבו סרט מתקבל אצל הקהל גם אם היא אינה מעידה דבר על איכות הסרט עצמו, מעידה רבות על הקהל – ואלה דברים שמבקר קולנוע אמיתי אסור לו שייתעלם מהם כי סרט איננו יצירה נטולת קונטקסט שבקעה יש מאין, אלא מאמץ קולברטיבי הנמשך שנים ועולה מיליוני דולרים).
אז מה אומר דנבי? העובדות מדויקות וידועות כבר שנים (הפורמטים משתנים, הרגלי הצפייה משתנים, הוליווד מתייחסת לצעירים ולא למבוגרים, איכות בתי הקולנוע יורדת, עלות הפקת הסרטים מאמירה, האולפנים בהיסטריה) אבל הפרשנויות שלו נוטות להיות מיושנות ושמרניות מדי. האם שינויים הם דווקא דבר רע? גם אני מעדיף לראות סרטים המוקרנים על מסך גדול באולם אפל, אבל זו לא הדרך הבלבדית לצפות בהם. וזו לאו דווקא טרגדיה. נכון, לצפות באייפוד ב"לורנס איש ערב" זה לא רעיון טוב. וזו גם דמגוגיה בעייתית (שנשמעה מכיוון המבקרים שוב ושוב מאז המצאת הטלוויזיה). יש דברים אחרים שייראו נפלא על האייפוד.
אחד הדברים שאני מרבה לעשות הוא לעקוב אחר הכתיבה על הקולנוע בנקודות הצומת שלו, בעיקר ברגעי המשבר בו נכנסת טכנולוגיה חדשה או חלה מהפכה בהרגלי הקהל. תמיד הטקסטים האלה מלווים בקריאות של "אויה, הקולנוע מת". כשהגיעו הסרטים המדברים, הסרטים הצבעוניים, הגיעה הטלוויזיה והומצא הסינמסקופ, נולדו המולטיפלקסים, האולפנים קרסו, ואז קמו לתחייה, הומצא הווידיאו הביתי, הגיעה אם.טי.וי, נכנסו הכבלים – בכל רגע כזה היה מי שאמר, "זהו, העסק מת, תשכחו מהקולנוע". ויודעים מה? הוא לא. ויודעים עוד משהו? נעשים כעת סרטים ל-Imax ול-Ipod, ונדמה לי שבין האינטרנט, הדי.וי.די, בתי הקולנוע וערוצי הסרטים יש ברגע זה יותר אפשרויות זמינות לראות סרטים – את כל הסרטים! – מכל רגע אחר בתולדות הקולנוע. ולנו, כקולוניה נידחת ודלת משאבים, העידן של שינוע סרטים באופן דיגיטלי, במקום שינוע פיזי של סלילים כבדים, יביא לדעתי לפריחה אדירה דווקא של קולנוע איכותי, סינמטקי וארכיוני. חכו ותראו. דיוויד דנבי נאנח בייאוש אל מול הווידיאו-אייפוד? אני מחבק אותו בשמחה. זה כנראה עניין של אופי. אני שמח מטכנולוגיות חדשות, לא מבוהל מהן.

הנה פסקאות הסיום של הכתבה, שמביעה ערגה לעבר שמסתמן כמו העתיד. זהו חזון שאני מחכה שייושם גם בארץ:

The lobby contains a restaurant, a bar, and a book-and-gift shop. Before the movie, people hang out and have a drink or leaf through a hot new novel or a movie-star biography. The rest rooms are spotless, and the concession stand serves delicious coffee. All the seats are reserved, and they are plush, with plenty of legroom. The steeply raked auditorium is dark, and insulated from the sound of the other theatres in the same multiplex. Is this some sort of upper-bourgeois dream of the great good place? A padded cell for wealthy movie nuts? No, it’s an actual multiplex, the ArcLight, on Sunset Boulevard near Vine.
The idea of user-friendly theatres may be catching on. Sumner Redstone’s daughter Shari, the president of National Amusements, the family-owned theatre business, has vowed to convert half the lobbies of the chain’s hundred and nineteen theatres to social spaces with comfortable lounges, and to build more. Martinis will be served; newspapers and magazines will be offered. If theatres go in this Starbucks-plus-cocktails direction, the older audience might come back, with a positive effect on filmmaking, and the value of the movies as an art form and an experience could be preserved. After you are seated at the ArcLight, an usher standing at the front of the auditorium tells you who wrote and directed the movie and how long it is. He promises that he and another usher will stay for a while to make sure that the projection and the sound are up to snuff. There are no advertisements following his speech, and only four coming attractions. The movie begins, and you are utterly lost in it.

(ולשם השוואה, ויה ג'ף וולס: הכתבה הקודמת של "הניו יורקר" המכריזה על מותו של הקולנוע, שכתבה פולין קייל לפני חצי יובל, ב-1980. טקסט מאלף)

1.
מספיחי 2006: הנה פרויקט סיכום השנה של אנשי האוזן השלישית. אגב, גליון סיכום השנה של בטאון האוזן השלישית שמחולק בספרייה התחיל להיראות כמו מגזין קולנוע אמיתי. יהיה מעניין לראות לאן זה הולך.

2.
טבלת סיכומי השנה של MCN ריכזה כבר 190 רשימות של סרטי השנה מאת מבקרים ואיגודים ברחבי אמריקה. הסרט המוביל הוא "טיסה 93". "השתולים" במקום השני.

3.
ועוד הרהור על 2006: חוץ מ"תזיזו ת'רגליים" לא היה אף סרט שעשה חיל בקופות בארץ השנה ששמו תורגם באופן ממש מחפיר. "יש לה ביצים" הוא הסרט עם השם הכי רע שהביא הכי הרבה קהל: 50 אלף צופים. מה אני למד מכך? א. שנטיית המפיצים להפציץ עם שמות איומים נרגעה קצת. ו-ב. ששמות איומים לא מוכרים כרטיסים. ואכן, תודה לאל ש"אפוקליפטו" לא תורגם ל"ג'ונגל קטלני" וש"יוקרה" של כריסטופר נולן לא תורגם ל"קסם הרסני". אבל "לילה במוזיאון" עם בן סטילר, שהוא נכון לשבועיים האחרונים שובר הקופות מספר 1 באמריקה (125 מיליון דולר בשני סופי שבוע), יופץ בארץ כ"לילה מטורף במוזיאון". כנראה כדי שלא תחשבו חלילה שמדובר בלילה חינוכי, או בלילה אמנותי.

4.
ואנשי הפרסום בכרזות הקולנוע ממשיכים לשקר לכם. אחרי שמכרו לכם ש"סטפ אפ" הוא הלהיט הגדול של השנה, וש"דז'ה וו" הוא גם הלהיט הגדול של השנה, מופצות עכשיו הכרזות של "אפוקליפטו" שטוענות שזה שובר הקופות מס' 1 באמריקה. עם הכנסות בסך 43 מיליון דולר הסרט הזה לא שבר שום קופה. מה שכן, הוא אכן היה במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות למשך סוף שבוע אחד. אילו היה דיסקליימר כזה בתחתית הכרזה באותיות קטנות, ניחא. אבל אין, ומכאן שמדובר בפרסום שקרי.

5.
אפרופו "אפוקליפטו": סרטי שפירא החליטו לציין את תחילת 2007 בהסרת החרם על מבקרי הקולנוע. נותרו כעת רק א.ד מטלון ופורום פילם. האתר הזה, שמלכתחילה לא הבין מה מוסד תרבותי וליידי-לייק כמו סרטי שפירא מסתבך בסכסוכי שכונות קטנוניים, מברך את מי שקיבל את ההחלטה.

6.
זוכרים שידידיי הברסלבים סיפרו לי על סרטו התיעודי של פול מזורסקי שצולם באומן בראש השנה בעת הקיבוץ הקדוש על קברו של ר' נחמן מברסלב? הנה, גם ה"ניו יורק טיימס" גילה את הסרט, שיוקרן בשבוע הבא בפסטיל פאלם ספרינגס. אגב, גם "אביבה אהובתי" יוקרן שם.

7.
בישראל יצאו השנה 231 סרטים. בארצות הברית יצאו 307 סרטים שזכאים להתמודד על מועמדות לאוסקר. כמה מהם ראיתם?

8.
ויה MCN: כך צילמו אלפונסו קוארון ועמנואל לובצקי את הסצינה בשוט אחד מתוך "הילדים של מחר" שמתרחשת כולה במכונית. אני המום שחלק ממגיביי כאן חשבו שהשוט-סיקוונסים של קוארון הם "אוננות". שלושת השוט-סיקוונסים מגיעים ברגעים קריטיים בעלילה: המתקפה על המכונית, הלידה, ההצלה. הסצינה במכונית היא הווירטואוזית ביותר, אבל מה שמוטט אותי סופית היה השוט שנמשך שמונה דקות, מהרגע שבו קלייב אוון והתינוק מופרדים ועד שהם מתאחדים שוב, בעיצומה של סצינה קרב. ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים, ומדובר באחד משיאי הקולנוע של ימינו. נחכה שהוא ייצא בדי.וי.די כדי למצוא את השוטים האלה ביו-טיוב ולנתח אותם.

9.
ומי שרוצה שהמלצותיו לפוליצרוסקופ ולראזיסקופ יתויקו ויישמרו ויילקחו בחשבון בעוד שנה, אנא שלחו אותן למייל שלי: yraveh@www.open-it.co.il/orange

שלום לכם וברוכים הבאים בפעם הראשונה לטקס הענקת פרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ, שאותם אני מעניק מטעם עצמי לכותבים שלפי דעתי קידמו השנה את מחשבת הקולנוע וכתבו היטב על סרטים (ומנגד, לאלה שכתבו הכי רע).
המטרה בפרסים האלה אינה להתריס או לקומם, אלא להצביע על מגמות חיוביות ושליליות באופן שבו מסוקר תחום הקולנוע בתקשורת הישראלית, בייחוד בתקשורת הכתובה.
הרעיון להשקת מעין פרס פוליצר לביקורת קולנוע עלה בראשי לראשונה לפני כחמש שנים, כשהייתי מקבל לחדרי ב"העיר" את כל מקומוני רשת שוקן ומחפש בתחילה את מדורי הביקורת של ישי קיצ'לס ב"כל העיר" ושל אורי שחורי ב"צומת השרון". התמוגגתי מכתיבתם, והצטערתי שלא היתה לי דרך לשבח אותם באופן פומבי.

ונתחיל עם הדברים החיוביים.

פוליצרוסקופ:

זו היתה שנה לא רעה בכתיבה על קולנוע, כשעוד ועוד בלוגים ועוד ועוד מבקרים חדשים הצטרפו למניין הכותבים. אהבתי את בלוגו של דניאל פאיקוב, שהפגין ידענות ותשוקה רבים. נהניתי מביקורתה של מאיה פנחסי על "ליבי החסיר פעימה" ומביקורתו של ניב שטנדל על "ללא פחד" של ג'ט לי. התלהבתי מהביקורת של אהרון קשלס על "דז'ה וו" של טוני סקוט, מקרה מובהק שבו לא רק שהביקורת טובה יותר מהסרט, אלא שהמבקר הבין את הסרט טוב יותר מהבמאי. ובאופן עקבי נהניתי לקרוא את ביקורותיו של רותם דנון, שנדמה לי שרק הולכות ומשתבחות משבוע לשבוע (אמשיך לעקוב, כמובן). כל אלה הפכו למבקרים שאני משתדל להקפיד לקרוא מדי שבוע.

ציון לשבח:

קובי ניב על הקטע "למה אין מוסף סרטים" מתוך מוסף "הארץ ספרים".
זו אולי הפעם הראשונה שהסכמתי עם טקסט של קובי ניב ואף הרעתי לו. מי ייתן והקריאה הזאת תהפוך למניפסט.

והזוכה בפרס הפוליצרוסקופ הראשון, לשנת 2006, הוא:

מאיר שניצר, על ביקורותיו ל"הר ברוקבק" ול"מינכן".

אני מודה, יש מידה מסוימת של הצהרת כוונות בבחירה, וגם הערכה עצומה על מפעל חיים. ובכל זאת: בשתי ביקורות שונות – הראשונה חיובית והשניה קוטלת – שניצר מדגים איך צריך (לטעמי) לכתוב ביקורת. הסגנון האישי הוא שניצרי להפליא, והטון המרוחק זהה בשתי הביקורות, בין אם הוא מתלהב או מתאכזב. ובעיקר, שניצר הוא מנתח הסרטים הכי טוב בארץ. הוא רואה עמוק לתוך הסרט, מחבר כל יצירה לשורשיה ונותן קריאה שמעטים – לא רק בארץ, אגב – יכולים או בכלל מנסים להשתוות לה. (אגב, מנתחת הסרטים הכי טובה בעולם היא אורלי לובין, וכמה חבל שהיא לא כותבת באופן סדיר באף עיתון).
כבר כתבתי את זה בעבר, אבל זו הזדמנות לכתוב שנית: כשקראתי כנער את ביקורותיו של שניצר ב"חדשות" הרגשתי שזה בית הספר הראשון שלי לקולנוע. כשרק התחלתי לכתוב על קולנוע ניסיתי לחקות אותו. אנחנו כבר כמעט עשרים שנה אחרי שגיליתי אותו. שניצר כבר הספיק מאז להצהיר שהקולנוע מת ולהכעיס אותי (אני חושב ההפך), ונדמה היה שהוא מאס בכתיבת ביקורות ושלא פעם הוא כותב מתוך כפייה. גם העובדה ששניצר נמנע מלפרסם את ביקורותיו באינטרנט בעייתית ומעציבה בעיניי. נראה כאילו נמאס לו מהעסק. וחבל. הביקורות הנ"ל, שעליהן אני גאה להעניק לשניצר את הפוליצרוסקופ הראשון (אגב, הפרס איננו כולל פרס), מוכיחות שכשהוא מסונכרן לסרט, הוא עדיין אשף בתחומו. ואם הוא אי פעם יקרא את הקטע הזה, אני מקווה שזה ידרבן אותו למצוא לעצמו נישה אינטרנטית, שאולי תמריץ בכתיבתו ובטענותיו דם חדש.

הראזיסקופ

היה כמעט מפתה להעניק את הראזיסקופ לאותו מאיר שניצר על ביקורתו ל"בוראט", רק כדי להמחיש איך הוא גם מצליח לפספס סרטים ולהצר על פער הדורות, אויבו הגדול ביותר של המבקר. אבל זו היתה יוצאת בחירה מתחכמת מדי.
והתלבטתי רבות האם להמטיר את הראזיסקופ על ראשו של אורי קליין, על הביקורות שלו על "בוראט", "אביבה אהובתי" ו"ידיים קשורות". אבל גם כאן הרגשתי צורך להתאפק: את הבעיטות האלימות בדור הקודם אשאיר לשנים הבאות. בכל זאת, לקליין יש קרדיט מפואר לצידו, וגם הוא מבקר שבעבר אהבתי לקרוא, אלא שבשנים האחרונות אני חש שהוא פשוט חוזר על עצמו. כמו כן, הוא עושה נזק איום לקולנוע הישראלי החדש בכך שהוא מייצג תפיסה קולנועית מיושנת, מהסוג שהוביל את הקולנוע הישראלי לשנים האפלות ביותר שלו. האופן החמוץ שבו הוא מתייחס ל"אביבה אהובתי" לעומת הניסיון הנואש שלו למצוא דברי הגנה ל"ידיים קשורות" הופכים אותו אמנם למבקר אידיוסינקרטי, שלא נבהל לצאת נגד הקונסנזוס, אבל באותה עת גם למבקר שמידת הרלוונטיות שלו לקהל היעד של עיתונו הולכת ומצטמקת.
אבל לא, אורי קליין איננו הזוכה בראזיסקופ.

הזוכים בפרס הראזיסקופ הראשון הם:

כל צוות התרבות/קולנוע של NRG, העורכים והכתבים: עדי רובינשטיין, סהר הראל, איתי שטרן.

כתיבה על קולנוע היא לא רק ביקורת, היא גם מערכת שלמה של אנשים שעובדים לצד ומעל לכתבים ולמבקרים. והאופן שבו טופל תחום הקולנוע ב-NRG השנה היה מזעזע. החל מהעובדה שהם נתנו לשניצר להפסיק לפרסם באתר, ואז בהחלפות התדירות של מבקרים במשך כמה חודשים (היה שם איזה רגע של בני זוג שכותבים יחד, משהו תמוה לגמרי). ואז לבסוף הם מצאו מבקר באמת מוצלח, את ניב שטנדל, ועדיין הם מפקירים אותו עם עריכה מחפירה, כותרות איומות, הפניות נלעגות מעמוד הבית. מי שקורא רק את הכותרת והמשנה לביקורות של שטנדל לא יידע שהאיש כותב לא רע. הן תמיד יהיו המוניות וצעקניות ולא מייצגות נאמנה את הטקסט עצמו. והקונספט "עודף מעשרים מילה"? כמה מיושן, טרחני ואידיוטי.
שמו של איתי שטרן עלה בבלוג הזה לא פעם בגלל לא מעט אייטמים שפורסמו תחת שמו והיו עמוסי טעויות. והאמת, חבל לי עליו. גם ממיילים שהחלפנו בינינו עושה רושם שהברנש באמת עושה כמיטב יכולתו, ובהחלט משתדל להשקיע את מרצו ואת אהבתו לתחום. אבל אין שום מערכת שתעמוד מאחוריו ותלמד כתב צעיר איך לעבוד, שתקפיד איתו על בדיקת עובדות, שתגיה אותו, שתעזור לו להתנסח (איתי: "רווחים" ו"הכנסות" אינן מילים נרדפות. סרט מכניס סכום כסף מסוים בסוף שבוע, הוא אינו מרוויח אותו. רווח זה משהו אחר לגמרי), שתגער בו על טעויות. בתחום הקולנוע, NRG אוכלים חצץ מול כל אתר אינטרנט אחר שמתחרה מולם.
אז נכון, אני קורא את בלוגי התעשייה ומבין שזו בעיה כללית של האתר. אין לו עורך, ושני עורכי התרבות שהזכרתי כבר הוחלפו. עושה רושם שכרגע אין איש שעורך את מדור התרבות והקולנוע (והאם מישהו נתקל בתת-אתר "NRG סינמה"? האין זה הדבר הכי מבזה?), הספינה הזאת שטה ללא קפטן והיא כבר מתרסקת על הסלעים. מכיוון שהכותבים הם אלה ששמם ידוע לציבור, ולא העורכים, המלצתי היחידה לשטנדל ולשטרן היא לנטוש את המקום הזה לפני שהוא מחרב להם את מעט השם הטוב שעוד יש להם.

ומרגע זה, אתם מוזמנים להתחיל להציע את המועמדים שלכם לפוליצרוסקופ ולראזיסקופ לשנת 2007, שיחולקו כאן ב-1 בינואר 2008. אולי עד אז כבר יהיה פרס אמיתי, וטקס עם מזנון, ונאומים. ואולי בעצם לא.