בדיוק בשניה לפני שאני מרים ידיים ומחליט שכבר נמאס לי לשחק במשחקי האוסקר מגיע משהו דרמטי שגורם לי לחייך ולהגיד לעצמי, "המשחק הזה עוד לא נגמר". זה קרה בשנה שעברה כש"התרסקות" עקף את "הר ברוקבק" לפינאלה עם טוויסט, וזה קורה בעוצמה כפולה השנה.
לפני הכל הנה המועמדויות באנגלית, והנה בעברית. והנה הבשורה: השנה, בפעם הראשונה, אקיים כאן משאל אוסקר ענק, עצום, אדיר, ובינלאומי. תוך יומיים-שלושה הוא יהיה באוויר.

ועכשיו לכותרות, ויש שתיים די מרעישות:

1. "נערות החלומות", שהיה הפייבוריט לזכייה בדצמבר גם אצל דיוויד קאר ב"ניו יורק טיימס" וגם אצל דיוויד פולנד ב-MCN, שלא לדבר על הזוכה הגדול של גלובוס הזהב, בכלל לא מועמד בקטגוריות הסרט והבימוי. ובכל זאת, זה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות. עד כמה זה יוצא דופן? תשכחו מזה שברוב מוחץ של המקרים הסרט עם הכי הרבה מועמדויות זוכה גם למועמדות לפרס הסרט, ב-16 פעמים ב-20 השנים האחרונות הסרט עם הכי הרבה מועמדויות הוא גם זה שזכה לבסוף בפרס הגדול. אבל בשנתיים-שלוש האחרונות כל החוקיות המוכרת של האוסקרים התנדפה לעזאזל.
2. "לחזור" של פדרו אלמודובר לא מועמד לאוסקר הזר! שוב, עד לפני כמה חודשים הוא היה הפייבוריט לזכיה. ואז צץ "חיים של אחרים" הגרמני שמשך את תשומת הלב אליו, ואז הגיע "המבוך של פאן".

הבעתי אתמול משאלה לגבי המועמדים לפרס הסרט: "זה כל כך צפוי שאני כמובן מקווה שתהיה כאן הפתעה". וקיבלתי. אני העדפתי ש"המלכה" יעוף (את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי), אבל לבסוף באמת מישהו עף. קלינט איסטווד? אכן קיבל את המועמדות שצפיתי לו. אוקיי, פיספסתי בנושא "מכתבים מאיוו ג'ימה" (הימרתי שאיסטווד יזכה למועמות על "גיבורי הדגל"), אבל שמתם לב מה קרה עם "המבוך של פאן"? אתמול בערב כתבתי "נראה לי שהסרט הזה יהיה ההפתעה הגדולה של המועמדויות", ונדמה לי שצדקתי. שש מועמדויות! ומה עם שלושת האמיגוס? שוב, קלעתי בול: לשלושתם יש מועמדויות אישיות – בימוי, הפקה ותסריט לאחנדרו גונזלס איניאריטו, תסריט מקורי לגיירמו דל טורו ותסריט מעובד לאלפונסו קוארון.
שימו לב: ל"המבוך של פאן" אין עדיין מפיץ ישראלי!
ופיליפ גלאס מועמד לאוסקר.

מחר היום (שלישי) ב-15:30: המועמדויות לאוסקר.
אני עוצם עיניים ומנסה להביט באופן צלול קדימה אל העתיד. הנה כמה ספקולציות שנדבקות אלי:

"המבוך של פאן": נראה לי שהסרט הזה יהיה ההפתעה הגדולה של המועמדויות. חוץ ממועמדות הצפויה לסרט הזר אני מאמין שהוא יזכה למועמדויות טכניות נוספות. איפור, אני מניח. אבל אולי גם עיצוב, תלבושות וצילום? אבל הנה הטוויסט האמיתי: אולי גם מועמדות לבמאי, גיירמו דל טורו?
קלינט איסטווד: איסטווד ביים השנה שני סרטים, אין סיכוי שהוא לא יקבל מועמדות לפרס הבמאי. מה זה אומר? שהצמד של "מיס סאנשיין הקטנה" עשוי להישאר ללא מועמדות לבימוי. מה זה אומר? שכרגע הפרס היחיד שמובטח ל"סאנשיין" הוא פרס התסריט המקורי, שהפך בעשור האחרון לפרס הניחומים הקבוע עבור סרט האינדי הקופתי והאהוב של השנה. אבל רגע: אם איסטווד יקבל מועמדות כבמאי, על איזה סרט? הימור שלי (מבלי שראיתי אף אחד מסרטיו עדיין): "גיבורי הדגל", ולא "מכתבים מאיוו ג'ימה".
פיליפ גלאס: אני מעריץ של פיליפ גלאס, אם כי עבודותיו הסימפוניות תמיד טובות מלחניו לקולנוע (לא כולל עבודותיו עם גודפרי רג'יו). אלא שהשנה הוא הפתיע עם שני פסקולים – "אמן האשליות" ו"רשימות על סקנדל". האם הוא יזכה למועמדות? מועמדות כפולה? פרס? ומה עם קלינט מאנסל וקרונוס קוורטט על "המעיין"? פרס הפסקול הוא אחד הפרסים היקרים לליבי ולעומת זאת זה אחד הפרסים שזוכים ליחס די מבזה מצד האקדמיה. לעיתים נדירות הפסקול הטוב של השנה הוא זה שזוכה. לעיתים קרובות מדי מי שהיה מועמד בעבר, יהיה מועמד שוב גם השנה. כלומר: תומס ניומן, גוסטבו סנטאוללה, ג'יימס הורנר. אפרופו ג'יימס הורנר: עם כמה מועמדויות ייצא "אפוקליפטו" מחר? פסקול? צילום? איפור?
סשה ברון כהן: האם יש לו סיכוי לזכות במועמדות? הממממ… קשה לנבא. נדמה לי שברנש בשם ריאן גוסלינג עשוי לקלקל לו מחר את מצב הרוח. למרות המלצתו של מיקי לוי מהתגובות לפני כמה ימים טרם ראיתי את "Half Nelson" אבל אני עוקב אחרי קמפיין האוסקר שלו, ויש סיכוי שגוסלינג ("המאמין") יקבל מועמדות וכהן יישאר בחוץ.
שלושת האמיגוס: עונת האוסקר עומדת השנה בסימן השלישייה המקסיקנית, גיירמו דל טורו, אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונזלס איניאריטו. שני הראשונים, שכבר התבססו בהוליווד כשהשלישי רק ביים את סרטו הראשון, נחלצו לעזרתו עם כסף ועצות כשהוא נתקע בסוף "אהבה נושכת", הסרט שהזניק אותו לתודעה. כדי שהסיפור הזה יושלם באופן הוליוודי, שלושתם צריכים לצאת מחר עם מועמדויות אישיות לאוסקרים. לאיניאריטו ("בבל") זה קל, הוא יקבל שלוש מועמדות אישיות בטוחות: כמפיק, כבמאי וכשותף לתסריט. דל טורו יקבל מועמדות בקטגוריית הסרט הזר, ואולי גם כבמאי. ומה עם קוארון? מועמדות על בימוי נשמעת לא הגיונית. אבל אולי על תסריט מעובד? ובכלל, "הילדים של מחר" עשוי לצאת מחר עם חופן מועמדויות סביר בהחלט, בעיקר באיזורים הטכניים. צילום, ללא ספק. אבל אולי גם סאונד ועיצוב.

והחמישיה? טוב, זה אמור להיות די צפוי, לא? כלומר, אף אחד עוד לא יודע מה יזכה, אבל המועמדויות נראות די ברורות כרגע: "בבל", "נערות החלומות", "השתולים", "המלכה", "מיס סאנשיין הקטנה". זה כל כך צפוי שאני כמובן מקווה שתהיה כאן הפתעה. למשל, ש"המלכה" יעוף.

הנציגות הישראלית בסאנדאנס עוד לא יצרה קשר, כך שאין לי עדיין דיווחים אישיים למה כדאי לחכות ועל מה כדאי לוותר, אבל יש כבר כמה דיווחים מסקרנים מהסרטים שהוצגו בפסטיבל בימיו הראשונים.

Snow Angels. סרטו הרביעי של דיוויד גורדון גרין. את סרטו הקודם, "Undertow", יס-מקסתי לפני כמה ימים ("אבודים" הוא נקרא ב-yes) אבל טרם ראיתי. סרטו הראשון, "ג'ורג' וושינגטון", התגלה בפסטיבל ירושלים לפני כשש שנים. אני מניח/מקווה שגם את החדש נראה בירושלים ביולי. אן תומפסון טוענת שהחדש הוא סרטו הטוב ביותר. גם גלן קני מ"פרמייר" נשפך ממנו.

Delirious. החדש של טום דיצ'ילו, יקירם של לא מעט חובבי אינדי מקומיים. אני אף פעם לא התלהבתי ממנו. והביקורת הזאת טוענת שסרטו החדש מחורבן (יש גם ביקורות נלהבות בהרבה).

Rocket Science. סרטו העלילתי הראשון של ג'פרי בליץ (הבמאי התיעודי של Spellbound המקסים). פול פישר ב"דארק הורייזון" קורא לסרט a true masterpiece. אני השתכנעתי.

The Savages. לורה ליני ופיליפ סימור הופמן בתור אח ואחות שחוברים לטפל באביהם החולה. לא נשמע כוס התה שלי, למרות הליהוק המושלם (ולמרות שאת סרטה הקודם של הבמאית תמרה ג'נקינס, "Slums of Beverly Hills" מאוד אהבתי), והביקורות בינתיים מחלקות שבחים.

Teeth. סרט אימה מהזן הסליזי שתמיד מסקרן אותי. אם כי, התקציר של זה נשמע מיזוגני למדי. אן תומפסון (שוב), שהיא בגיל ובג'נדר להיפגע מהסרט, דווקא חשבה שהוא מצחיק. אני מניח שזה דבר טוב.

Chicago 10. הדעות מאוד חלוקות באשר לאיכותו של סרט הפתיחה של הפסטיבל. ברט מורגן (חצי מהצמד שביים את "הילד נשאר בסרט", בסרטו הראשון סולו) ביים סרט תיעודי על הקבוצה הרדיקלית שהתסיסה את קמפוסי שיקגו בסוף שנות הששים, והוא עושה את זה באמצעות אנימציה. ריי פרייד יצא נגד הסרט.

סולווג דומרטין, השחקנית שגילמה את לוליינית הקרקס בה מתאהב המלאך ברונו גאנץ ב"מלאכים בשמני ברלין" (1986), מתה מדום לב. משפחתה פרסמה לפני יומיים הודעה על מותה של דומרטין ב-11 בינואר. היא היתה בת 48. דומרטין היתה בת זוגו של וים ונדרס באמצע שנות השמונים וסרטו "מלאכים בשמי ברלין" היה תפקידה הקולנועי הראשון. לפני כן היא היתה העורכת שלו בסרט התיעודי "טוקיו-גה". היא גם היתה שותפתו של ונדרס לכתיבת סרטו "עד סוף העולם".
נגנו לעצמכם את "When I Go" של מינימל קומפקט לזכרה.

הרהור מלאנכולי בהצתה מאוחרת: "מלאכים בשמי ברלין" הוא מאותם סרטים שהייתי צופה בהם שוב ושוב ושוב באמצע שנות השמונים, במקומות כמו קולנוע פריז או קולנוע תמוז. אהבתי אותו כמו שאהבתי לשמוע את ניק קייב ואת טוקסידומון בפטיפון. וכמו עם קייב וטוקסידומון, כיום כבר אין לי סבלנות אליו. כנ"ל עם "המבט" של ניקולס רוג (או למעשה, ניקולס רג). גם זה היה הסרט שטחנתי שוב ושוב כנער. וכיום אני כבר לא מצליח להביא את עצמי לצפות בו. בתחילת שנות השבעים הוא נחשב יוצא דופן בכך שהוא היה בוטה בסקס שלו ומפחיד בצורה כמעט מפלצתית. באמצע שנות השמונים הוא בעיקר נראה כמו אוונגרד סבנטיזי מעניין, אבל לא נטול קשקשנות. ובכל זאת, זה היה סרט פולחן לרגע. אהבתי אותו בצפייה ראשונה. נמאס לי ממנו בצפייה שלישית. והנה הוא מוקרן הערב בסינמטק תל אביב בפסטיבל הבריטי (שוב, הגדירו "סרט בריטי": כוכב אמריקאי, לוקיישן איטלקי, סיפור צרפתי). ואני סקרן: איך הוא נראה לעיניים של מי שרואה אותו לראשונה? עדיין מפחיד? בוטה? נועז? או שהוא התיישן והתעפש?

גילדת המפיקים העניקה הבוקר את הפרס שלה ל"מיס סאנשיין הקטנה". מה זה אומר? הכל ולא כלום. מצד אחד, הגילדה הזאת היא חזאית אוסקרים גרועה מאוד בשנים האחרונות. מצד שני, אנחנו נמצאים במצב בו עדיין אין סרט אחד שמוביל ועם ארבעה סרטים שנמצאים פחות או יותר במצב של תיקו ("המלכה" כרגע הוא הסרט הכי חלש ולא אתפלא אם בהכרזת המועמדויות מחרתיים הוא בכלל לא יהיה בחמישיה). הלילה יחולקו פרסי גילדת השחקנית, שזו הקבוצה בעלת הנוכחות הגדולה ביותר מקרב מצביעי האקדמיה. כדי להשאיר את המירוץ צמוד הם יצטרכו לתת את הפרס ל"השתולים". פרס ל"מיס סאנשיין", "בבל" או "נערות החלומות" יפתח פער לטובת אותו סרט.

==========

ובתום שלושה ימים ראשונים בפסטיבל סאנדאנס עוד לא נרשמו דיווחים על סרט שהעיף אף אחד לקרשים. אני מזכיר: "מיס סאנשיין הקטנה" התגלה בפסטיבל סאנדאנס בדיוק לפני שנה.

===========

"לוס אנג'לס מגזין" כתבו בגיליון האחרון שלהם על השפעת הבלוגרים על המירוץ לאוסקר, והתרכזו בעיקר באיבה שבין ג'פרי וולס ודיוויד פולנד. הלינקים, ויה אתרו של וולס, מספקים חומר קריאה משובח. 1, 2, 3, 4.

===========

ועוד משהו מקסים ויה וולס: מייק ראסל מראיין את גיירמו דל טורו ומנפיק מעשרים הדקות הטלפוניות שלהם קומיקס פקחי.

הנה קטע קטן מתוכו:

הדמיון הגרפי בין מפעלות ג'יימי ריד לסקס פיסטולס ועיצוב הכרזה ל"מארי אנטואנט" – האם הוא קיים רק בראשי או שגם אתם מבחינים בו?

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: יכולתי השבוע לצפות ב"רוקי בלבואה", שעולה בארץ בשבוע הבא, אבל כמה שלא תכננתי ללכת לצפות בו, לא הצלחתי פיזית להביא את עצמי לכך. כאילו כל הגוף שלי עצר בעדי ואמר לי "למה לך? הרי סתם תסבול". אז ויתרתי. אני עכשיו מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי "שמע, זה סרט גדול, אתה פשוט חייב". יש כאן מישהו כזה?

רוצים לראות סרטים באורך מלא, באיכות טובה ובחינם באינטרנט? תכף תגלו איך. שמעתם ש-Netflix עומדת להשיק שירות הורדת סרטים חוקי בתשלום? אני כבר שנים רוצה Netflix ישראלי והדבר היחיד שאני מקבל זה את Indic, שרות ההשכרה/מכירה של האוזן השלישית, שלא ממש מצליח להיות אותו דבר. אבל מפישפוש קל באתר של Indic מה מצאתי (אם זה כבר חדשות ישנות, סלחו לי, אני נתקלתי בזה רק הרגע): אפשרות לצפייה מלאה ובחינם בארבעה סרטי מופת – "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו, "האיש בעל זרוע הזהב" של אוטו פרמינג'ר, "רחוב הארגמן" של פריץ לאנג. וההברקה הגדולה: "הכוכב המופלא", סרט האנימציה הצרפתי הנפלא. הצפייה היא רק באמצעות דפדפן אקספלורר, וההאיכות מספיק טובה כדי לאפשר צפייה נוחה במסך מלא. המטמון נמצא כאן.

================

זאק בראף כותב בבלוג שלו במיי-ספייס על חוויותיו מגלובוס הזהב, על פרק המיוזיקל של "סקראבס" שישודר היום, על לבטיו האם להמשיך לשנה נוספת ב"סקראבס" ומה קורה עם הפרויקטים הקולנועיים שלו.
והוא גם ממליץ על שני קטעים ביו-טיוב:

Have you guys seen the video of the girl shitting in the Jacuzzi on Youtube? I don't know if it's real, but it makes me laugh everytime. Search words: girl, shitting, Jacuzzi. Another favorite is "Worst Criminal Ever" a small hidden camera saga of a guy trying to break into a liquor store. Man, that site is amazing isn't it? I lose hours of my life there.

אם זאק אומר, אני מבצע. את הקטע הראשון אני לא יכול להביא את עצמי לשים כאן. הוא דוחה באופן יוצא דופן. הקטע השני, לעומת זאת, העיף לי את הריאות מהחזה מרוב צחוק:

סליחה, זה היה ממש וולגרי.

===============

לעומת זאת, ריצ'רד קלי, הבמאי של "דוני דארקו", שלח מסר לרשימת התפוצה שלו במיי-ספייס לפני כמה ימים בו הוא ממליץ לצפות בקטע שביים חברו, די רוברטסון, ושמשתתף בתוכנית הריאליטי הקולנועית של סטיבן ספילברג. גם אתם יכולים להעלות סרט לאתר עד פברואר.

====================

לבלוג של שוש הגעתי בזכות אחד הטוקבקיסטים כאן. זה רציני או בצחוק? אני מחבב מה שקורה בכל הקטעים האלה ברקע. הבחור שמחביא את עצמו מאחור בכל קטע מבין מה הוא עושה. אבל הביקורות של שוש הן, נו, בלתי ניתנות לצליחה.

את הבשורה הבאה מצאתי בעמ' 23 ב"עכבר העיר" מהיום. המודעה של יונייטד קינג מכריזה שם על "קולנוע אסיאתי במוזיאון תל אביב". כן, גבירותי ורבותי, מדובר בנס. מישהו כנראה מצא את המפתח האבוד לחדר היצירות מופת במחסן הסרטים של יונייטד קינג ויוציא משם בקרוב את הסרטים, חלקם שוכבים שם שלוש שנים, וייתן להם לראות אור מקרנה. המעט שאני יכול להציע בתמורה זה להריע. הבשורות הטובות: שלושה מהסרטים יורדים בזאת ממועדון הגנוזים. חמישה סרטים יוקרנו שם בסבב בפברואר:

"חיים אחרונים ביקום" (תאילנד), אותו ראיתי בפסטיבל ונציה 2003 ושדי נדהמתי ממנו. זו קופרודוקציה פאן-אסייאתית עם במאי תאילנדי, צלם הונג קונגי וכוכב יפני. פן-אק רטנרואנג ביים, כריסטופר דויל צילם והבמאי היפני טאקשי מיקה מופיע בתפקיד משנה קטן. אסאנו טדנובו, הכוכב היפני ששיחק גם לצד טאקשי קיטאנו ב"זאטואיצ'י" וב"טאבו", מגלם את התפקיד הראשי של ספרן עם אובססיה לסדר ולקיטלוג ולמוות ולהתאבדות.

"גלים נסתרים" (שוב תאילנד). ואת זה ראיתי בפסטיבל ברלין לפני שנה. שיתוף פעולה שני של רטנרואנג-דויל-טדנובו. אחרי ההצלחה של "חיים אחרונים ביקום" הצליח רטנרואנג לגייס תקציב גדול יותר ולבזבז אותו על סרט עם עוד פחות עלילה. התוצאה מהפנטת, וכרגיל אצל רטנרואנג היא גדושה ברגעים קטנים של הומור אבסורדי.

"העולם" (סין). את הסרט הזה ראיתי רק בדי.וי.די ואשמח לראותו על מסך גדול. הבמאי, ז'יה ז'אנג-קיה, סוג של ילד-פלא סיני יפני, כבר ביים מאז שני סרטים נוספים. האחד, "דונג", הוא דוקומנטרי שהוצג בטורונטו והשני, "טבע דומם", נכנס ברגע האחרון לפסטיבל ונציה האחרון ויצא משם עם הפרס הראשון.

"שלוש פעמים" (טייוואן). ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים האחרון ולא התלהבתי. ובכלל, הו שיאו-שיאן הוא במאי שאני מתקשה להתחבר אליו. הוא גם הוותיק בחבורה הזאת, תכף בן 60, וזה הסרט הראשון שלט שיוקרן מסחרית בארץ מאז שנות השמונים. אנסה שוב ואדווח.

4:30 (סינגפור). הסרט היחיד ברשימה שלא ראיתי. מסקרן.

ואם אנחנו כבר באסיה: "The Host", הסרט המצוין של בונג ג'ון-הו הקוריאני ("Memories of Murder"), הגיע בדי.וי.די לאוזן השלישית וזה אחד הסרטים הכי טובים שתראו בשבועות הקרובים. זה מתחיל כמו סרט מפלצות רגיל: לטאת ענק עולה מנהר ההאן בסיאול ומתחילה לכרסם אנשים. אבל בונג לא מביים כאן סתם גודזילה אלה סיפור מורכב שעוסק בתאים חברתיים, החל ממשפחות (והאופן שבו בני המשפחה למעשה הורגים אחד את השני, באופן הסמלי כמובן) ועד צבא, ממשלות, מדינות ומעצמות (עם מעדן מלכים, כבר נכתב). וחוץ מזה, זה גם סרט אימה והרפתקאות מעולה, עם לא מעט רגעי הומור בלתי צפוי. אני כותב עליו בהרחבה למדורי הבא ב"פנאי פלוס". בינתיים, צפו בטריילר הבריטי שלו + תוספות של אנשי "האוזן השלישית".

אוקיי, הדיאגנוזה המקלה (או הפרוגנוזה, אני לא מצליח להבדיל ביניהן) מאתמול התחלפה הבוקר אחרי צילום רנטגן. מדובר בברונכיטיס קשה, הנושק לדלקת ריאות קלה. אנטיביוטיקה אהובתי. ולמה אני טורח לעדכן אתכם במצב הבלתי יציב של הכספית במד החום שלי? רק שתדעו איפה אני כשאני נעלם. רועד מקור וסמוק מחום, בה בעת. הייתי רוצה להגיד לכם שאני נעדר כי אני ברגעים אלה נוחת בשדה התעופה של סולט לייק סיטי להשתתף בפסטיבל סאנדאנס שמתחיל מחר. אבל אני לא. אני אפילו לא אשתתף בפתיחת הפסטיבל הבריטי מחר (פרט מעניין: סרט הפתיחה "קאשבק", יוקרן מחר בסינמטקים לפני בכורתו הבריטית).
אז עד שאצליח למצוא כוחות להעלות פוסט נוסף, אתם יכולים לגשת לקרוא את ביקורתי האוהדת ל"המרדף לאושר", כולל ניתוח די פרטני של התסריט של סטיב קונרד, תסריטאי שמסתמן כהברקה. מין סטיב טסיץ' של ימינו (ואני מת על סטיב טסיץ' ז"ל, שהתסריט זוכה האוסקר שלו על "Breaking Away", והבימוי הקצבי של פיטר ייטס, מזכירים את מה שקורה ב"המרדף לאושר").
אם אתם מגיעים ל"פנאי פלוס" המודפס תמצאו שם גם ביקורת אוהדת מאוד ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, סרט חובה לעכברי סינמטקים (וסרט שמי שמחפש מלודרמות תקופתיות בנוסח מרצ'נט/אייבורי עשוי לערוף לעצמו את הראש מתסכול). אנסה להעלות גם את הביקורת הזאת לכאן בקרוב. בכל מקרה, שוב שאפו לא.ד מטלון ולסינמטק תל אביב שהצליחו להציל סרט נוסף ממועדון הגנוזים.
ואם כבר סיימתם את כל מטלותיכם האחרות, לכו לאתר המעריצים הישראלי של דפש מוד ותבחרו את עשרת השירים שאתם הכי אוהבים של הלהקה, למצעד שיפורסם במסיבת דפש מוד שתתקיים מחר איפשהו. אתגר לא פשוט בכלל. אתם מוזמנים לפרסם את בחירותיכם גם כאן.

דרור שאול ומפיקיו לא יצטרכו לכסוס ציפורניים עד יום שלישי הבא, הבשורה הגיעה כבר אמש: "אדמה משוגעת" לא יזכה למועמדות בקטגוריית הסרט הזר באוסקרים.
על פי תקנון האקדמיה המעודכן, כמה מאות מחברי האקדמיה צפו ב-61 הסרטים הזרים וצימצמו אתמול את הרשימה לתשעה סרטים. עכשיו קבוצה בת 20 חברים – עשרה חברים מהוודעה שכבר בחרה ועוד עשרה חברים טריים – יצמצמו את הרשימה לחמישה.
תשעת הסרטים שהגיעו לחצי הגמר:

"ימים של תהילה" (אלג'יר)
"מים" (קנדה)
"אחרי החתונה" (דנמרק)
"כסאות מוזיקליים" (צרפת)
"חיים של אחרים" (גרמניה)
"המבוך של פאן" (מקסיקו)
"ספר שחור" (הולנד)
"לחזור" (ספרד)
"ויטוס" (שוויץ)