סליחה שנעלמתי. החיים, יו נואו.

================

במדורי ב"פנאי פלוס" כתבתי השבוע על "אפוקליפטו" של מל גיבסון, מאותם סרטים שהם מרהיבים ומסוכנים לצפייה בה בעת. קראו כאן. האמת? אני די המום שהמפיצים שבחרו לגנוז את "הפסיון של ישו" הוציאו למסכים את "אפוקליפטו". למעט העובדה שב"הפסיון" יש יהודים, מה ההבדל, מבחינה אידיאולוגית ואנושית, בין הסרטים? למה האחד טמא והשני כשר? אגב, אני חושב שהיה צריך להוציא בארץ את "הפסיון של ישו", כשם שאני חושב שצריך לנגן את יצירות ואגנר בפילהרמונית. זה שמעלימים יצירות של אנטישמים מטווח הראייה שלנו לא מוחק את האנטישמיות עצמה. אז למה לא להתגונן מולה מתוך בקיאות והשכלה, ולא מתוך פחד והדחקה?

===============

תודה לפינגווין שהיה ערני על המשמרת ועידכן לגבי המועמדים לפרסי גילדות השחקנים והמפיקים. אכן, פרסי הגילדות הם כבר המנבאים המוצלחים והמדויקים יותר לקראת האוסקר. לא אגודות העיתונאים ולא גלובוס הזהב. כתבתי על כך בהרחבה שלשום למדורי הבא (שיתפרסם ביום רביעי, כמה ימים לפני טקס גלובוס הזהב). שימו לב, אגב, שאין כרגע ממש מוביל לזכייה באוסקר, אלא אם פתאום יצוץ זוכה אחד שיגרוף את כל הפרסים. אבל נראה לי שכל גילדה תיתן פרס למישהו אחר, ונגיע לאוסקר במצב של מירוץ פתוח לחלוטין. או, בעצם, זו משאלתי. שפעם אחת יהיה טקס מותח, שבו כלום לא צפוי. אה, אגב, "השתולים" יזכה באוסקר (ואני שומר על זכותי לשנות את ההימור שלי לקראת הטקס עצמו).

==============

וברכות ל-115 המאפרים ומעצבי השיער בהוליווד שהקימו השבוע את ענף האיפור בתוך האקדמיה האמריקאית למדעי ואמנויות הקולנוע. אני ישן טוב יותר בלילה ביודעי שתחום האיפור מיוצג היטב ובאופן שוויוני באוסקרים.

================

ראיתי השבוע אחלה סרטים. הוקסמתי מ"המרדף לאושר" של וויל סמית – קיטש אמריקאי צפוי, אבל עם תסריט שיש בו עומק מפתיע ונגיעה בניואנסים, ובימוי שהפתיע אותו בחדותו. השתוממתי מ"בובי" – סרט מפרך לצפייה ותמוה לחלוטין. עפתי מהכסא מ"המבוך של פאן" – שילוב בין דרמה פוליטית, אגדת ילדים וסרט פנטזיה. אחד הסרטים היפים והחכמים (והאלימים, למען השם) שראיתי באחרונה. ציחקקתי קלות מ"לילה מוטרף במוזיאון" של בן סטילר, שנראה כמו רימייק זהה ל"ג'ומנג'י", אבל עם כמה בדיחות מוצלחות ועם מנת שמאלץ מזוויעה וכל-משפחתית באדיבות המפיק, כריס קולומבוס. והתמוגגתי מ"יוקרה" של כריסטופר נולן. שמעו, מדובר בקולנוען חכם להפליא, שאוהב להרהר לגבי המדיום בו הוא עוסק, וביוצר ממזרי מאוד. תענוג. ארחיב (בלי נדר) על כל הסרטים האלה לכשייצאו בארץ.

===============

כדאי מאוד לקרוא את כתבתו של דיוויד דנבי ב"ניו יורקר" המנסה למפות את מצב הקולנוע באמריקה ברגע זה (תוך התמקדות במוץ ולא בתבן – מכירות כרטיסים, תקציבי הפקה, אמצעי הפצה – או אותם דברים שהם בלתי נפרדים מהאספקטים האסתטיים והתימאטיים של הקולנוע, שכן הכלכלה והטכנולוגיה של הקולנוע גם מכתיבה את האסתטיקה שלו, והאופן שבו סרט מתקבל אצל הקהל גם אם היא אינה מעידה דבר על איכות הסרט עצמו, מעידה רבות על הקהל – ואלה דברים שמבקר קולנוע אמיתי אסור לו שייתעלם מהם כי סרט איננו יצירה נטולת קונטקסט שבקעה יש מאין, אלא מאמץ קולברטיבי הנמשך שנים ועולה מיליוני דולרים).
אז מה אומר דנבי? העובדות מדויקות וידועות כבר שנים (הפורמטים משתנים, הרגלי הצפייה משתנים, הוליווד מתייחסת לצעירים ולא למבוגרים, איכות בתי הקולנוע יורדת, עלות הפקת הסרטים מאמירה, האולפנים בהיסטריה) אבל הפרשנויות שלו נוטות להיות מיושנות ושמרניות מדי. האם שינויים הם דווקא דבר רע? גם אני מעדיף לראות סרטים המוקרנים על מסך גדול באולם אפל, אבל זו לא הדרך הבלבדית לצפות בהם. וזו לאו דווקא טרגדיה. נכון, לצפות באייפוד ב"לורנס איש ערב" זה לא רעיון טוב. וזו גם דמגוגיה בעייתית (שנשמעה מכיוון המבקרים שוב ושוב מאז המצאת הטלוויזיה). יש דברים אחרים שייראו נפלא על האייפוד.
אחד הדברים שאני מרבה לעשות הוא לעקוב אחר הכתיבה על הקולנוע בנקודות הצומת שלו, בעיקר ברגעי המשבר בו נכנסת טכנולוגיה חדשה או חלה מהפכה בהרגלי הקהל. תמיד הטקסטים האלה מלווים בקריאות של "אויה, הקולנוע מת". כשהגיעו הסרטים המדברים, הסרטים הצבעוניים, הגיעה הטלוויזיה והומצא הסינמסקופ, נולדו המולטיפלקסים, האולפנים קרסו, ואז קמו לתחייה, הומצא הווידיאו הביתי, הגיעה אם.טי.וי, נכנסו הכבלים – בכל רגע כזה היה מי שאמר, "זהו, העסק מת, תשכחו מהקולנוע". ויודעים מה? הוא לא. ויודעים עוד משהו? נעשים כעת סרטים ל-Imax ול-Ipod, ונדמה לי שבין האינטרנט, הדי.וי.די, בתי הקולנוע וערוצי הסרטים יש ברגע זה יותר אפשרויות זמינות לראות סרטים – את כל הסרטים! – מכל רגע אחר בתולדות הקולנוע. ולנו, כקולוניה נידחת ודלת משאבים, העידן של שינוע סרטים באופן דיגיטלי, במקום שינוע פיזי של סלילים כבדים, יביא לדעתי לפריחה אדירה דווקא של קולנוע איכותי, סינמטקי וארכיוני. חכו ותראו. דיוויד דנבי נאנח בייאוש אל מול הווידיאו-אייפוד? אני מחבק אותו בשמחה. זה כנראה עניין של אופי. אני שמח מטכנולוגיות חדשות, לא מבוהל מהן.

הנה פסקאות הסיום של הכתבה, שמביעה ערגה לעבר שמסתמן כמו העתיד. זהו חזון שאני מחכה שייושם גם בארץ:

The lobby contains a restaurant, a bar, and a book-and-gift shop. Before the movie, people hang out and have a drink or leaf through a hot new novel or a movie-star biography. The rest rooms are spotless, and the concession stand serves delicious coffee. All the seats are reserved, and they are plush, with plenty of legroom. The steeply raked auditorium is dark, and insulated from the sound of the other theatres in the same multiplex. Is this some sort of upper-bourgeois dream of the great good place? A padded cell for wealthy movie nuts? No, it’s an actual multiplex, the ArcLight, on Sunset Boulevard near Vine.
The idea of user-friendly theatres may be catching on. Sumner Redstone’s daughter Shari, the president of National Amusements, the family-owned theatre business, has vowed to convert half the lobbies of the chain’s hundred and nineteen theatres to social spaces with comfortable lounges, and to build more. Martinis will be served; newspapers and magazines will be offered. If theatres go in this Starbucks-plus-cocktails direction, the older audience might come back, with a positive effect on filmmaking, and the value of the movies as an art form and an experience could be preserved. After you are seated at the ArcLight, an usher standing at the front of the auditorium tells you who wrote and directed the movie and how long it is. He promises that he and another usher will stay for a while to make sure that the projection and the sound are up to snuff. There are no advertisements following his speech, and only four coming attractions. The movie begins, and you are utterly lost in it.

(ולשם השוואה, ויה ג'ף וולס: הכתבה הקודמת של "הניו יורקר" המכריזה על מותו של הקולנוע, שכתבה פולין קייל לפני חצי יובל, ב-1980. טקסט מאלף)

1.
מספיחי 2006: הנה פרויקט סיכום השנה של אנשי האוזן השלישית. אגב, גליון סיכום השנה של בטאון האוזן השלישית שמחולק בספרייה התחיל להיראות כמו מגזין קולנוע אמיתי. יהיה מעניין לראות לאן זה הולך.

2.
טבלת סיכומי השנה של MCN ריכזה כבר 190 רשימות של סרטי השנה מאת מבקרים ואיגודים ברחבי אמריקה. הסרט המוביל הוא "טיסה 93". "השתולים" במקום השני.

3.
ועוד הרהור על 2006: חוץ מ"תזיזו ת'רגליים" לא היה אף סרט שעשה חיל בקופות בארץ השנה ששמו תורגם באופן ממש מחפיר. "יש לה ביצים" הוא הסרט עם השם הכי רע שהביא הכי הרבה קהל: 50 אלף צופים. מה אני למד מכך? א. שנטיית המפיצים להפציץ עם שמות איומים נרגעה קצת. ו-ב. ששמות איומים לא מוכרים כרטיסים. ואכן, תודה לאל ש"אפוקליפטו" לא תורגם ל"ג'ונגל קטלני" וש"יוקרה" של כריסטופר נולן לא תורגם ל"קסם הרסני". אבל "לילה במוזיאון" עם בן סטילר, שהוא נכון לשבועיים האחרונים שובר הקופות מספר 1 באמריקה (125 מיליון דולר בשני סופי שבוע), יופץ בארץ כ"לילה מטורף במוזיאון". כנראה כדי שלא תחשבו חלילה שמדובר בלילה חינוכי, או בלילה אמנותי.

4.
ואנשי הפרסום בכרזות הקולנוע ממשיכים לשקר לכם. אחרי שמכרו לכם ש"סטפ אפ" הוא הלהיט הגדול של השנה, וש"דז'ה וו" הוא גם הלהיט הגדול של השנה, מופצות עכשיו הכרזות של "אפוקליפטו" שטוענות שזה שובר הקופות מס' 1 באמריקה. עם הכנסות בסך 43 מיליון דולר הסרט הזה לא שבר שום קופה. מה שכן, הוא אכן היה במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות למשך סוף שבוע אחד. אילו היה דיסקליימר כזה בתחתית הכרזה באותיות קטנות, ניחא. אבל אין, ומכאן שמדובר בפרסום שקרי.

5.
אפרופו "אפוקליפטו": סרטי שפירא החליטו לציין את תחילת 2007 בהסרת החרם על מבקרי הקולנוע. נותרו כעת רק א.ד מטלון ופורום פילם. האתר הזה, שמלכתחילה לא הבין מה מוסד תרבותי וליידי-לייק כמו סרטי שפירא מסתבך בסכסוכי שכונות קטנוניים, מברך את מי שקיבל את ההחלטה.

6.
זוכרים שידידיי הברסלבים סיפרו לי על סרטו התיעודי של פול מזורסקי שצולם באומן בראש השנה בעת הקיבוץ הקדוש על קברו של ר' נחמן מברסלב? הנה, גם ה"ניו יורק טיימס" גילה את הסרט, שיוקרן בשבוע הבא בפסטיל פאלם ספרינגס. אגב, גם "אביבה אהובתי" יוקרן שם.

7.
בישראל יצאו השנה 231 סרטים. בארצות הברית יצאו 307 סרטים שזכאים להתמודד על מועמדות לאוסקר. כמה מהם ראיתם?

8.
ויה MCN: כך צילמו אלפונסו קוארון ועמנואל לובצקי את הסצינה בשוט אחד מתוך "הילדים של מחר" שמתרחשת כולה במכונית. אני המום שחלק ממגיביי כאן חשבו שהשוט-סיקוונסים של קוארון הם "אוננות". שלושת השוט-סיקוונסים מגיעים ברגעים קריטיים בעלילה: המתקפה על המכונית, הלידה, ההצלה. הסצינה במכונית היא הווירטואוזית ביותר, אבל מה שמוטט אותי סופית היה השוט שנמשך שמונה דקות, מהרגע שבו קלייב אוון והתינוק מופרדים ועד שהם מתאחדים שוב, בעיצומה של סצינה קרב. ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים, ומדובר באחד משיאי הקולנוע של ימינו. נחכה שהוא ייצא בדי.וי.די כדי למצוא את השוטים האלה ביו-טיוב ולנתח אותם.

9.
ומי שרוצה שהמלצותיו לפוליצרוסקופ ולראזיסקופ יתויקו ויישמרו ויילקחו בחשבון בעוד שנה, אנא שלחו אותן למייל שלי: yraveh@www.open-it.co.il/orange

שלום לכם וברוכים הבאים בפעם הראשונה לטקס הענקת פרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ, שאותם אני מעניק מטעם עצמי לכותבים שלפי דעתי קידמו השנה את מחשבת הקולנוע וכתבו היטב על סרטים (ומנגד, לאלה שכתבו הכי רע).
המטרה בפרסים האלה אינה להתריס או לקומם, אלא להצביע על מגמות חיוביות ושליליות באופן שבו מסוקר תחום הקולנוע בתקשורת הישראלית, בייחוד בתקשורת הכתובה.
הרעיון להשקת מעין פרס פוליצר לביקורת קולנוע עלה בראשי לראשונה לפני כחמש שנים, כשהייתי מקבל לחדרי ב"העיר" את כל מקומוני רשת שוקן ומחפש בתחילה את מדורי הביקורת של ישי קיצ'לס ב"כל העיר" ושל אורי שחורי ב"צומת השרון". התמוגגתי מכתיבתם, והצטערתי שלא היתה לי דרך לשבח אותם באופן פומבי.

ונתחיל עם הדברים החיוביים.

פוליצרוסקופ:

זו היתה שנה לא רעה בכתיבה על קולנוע, כשעוד ועוד בלוגים ועוד ועוד מבקרים חדשים הצטרפו למניין הכותבים. אהבתי את בלוגו של דניאל פאיקוב, שהפגין ידענות ותשוקה רבים. נהניתי מביקורתה של מאיה פנחסי על "ליבי החסיר פעימה" ומביקורתו של ניב שטנדל על "ללא פחד" של ג'ט לי. התלהבתי מהביקורת של אהרון קשלס על "דז'ה וו" של טוני סקוט, מקרה מובהק שבו לא רק שהביקורת טובה יותר מהסרט, אלא שהמבקר הבין את הסרט טוב יותר מהבמאי. ובאופן עקבי נהניתי לקרוא את ביקורותיו של רותם דנון, שנדמה לי שרק הולכות ומשתבחות משבוע לשבוע (אמשיך לעקוב, כמובן). כל אלה הפכו למבקרים שאני משתדל להקפיד לקרוא מדי שבוע.

ציון לשבח:

קובי ניב על הקטע "למה אין מוסף סרטים" מתוך מוסף "הארץ ספרים".
זו אולי הפעם הראשונה שהסכמתי עם טקסט של קובי ניב ואף הרעתי לו. מי ייתן והקריאה הזאת תהפוך למניפסט.

והזוכה בפרס הפוליצרוסקופ הראשון, לשנת 2006, הוא:

מאיר שניצר, על ביקורותיו ל"הר ברוקבק" ול"מינכן".

אני מודה, יש מידה מסוימת של הצהרת כוונות בבחירה, וגם הערכה עצומה על מפעל חיים. ובכל זאת: בשתי ביקורות שונות – הראשונה חיובית והשניה קוטלת – שניצר מדגים איך צריך (לטעמי) לכתוב ביקורת. הסגנון האישי הוא שניצרי להפליא, והטון המרוחק זהה בשתי הביקורות, בין אם הוא מתלהב או מתאכזב. ובעיקר, שניצר הוא מנתח הסרטים הכי טוב בארץ. הוא רואה עמוק לתוך הסרט, מחבר כל יצירה לשורשיה ונותן קריאה שמעטים – לא רק בארץ, אגב – יכולים או בכלל מנסים להשתוות לה. (אגב, מנתחת הסרטים הכי טובה בעולם היא אורלי לובין, וכמה חבל שהיא לא כותבת באופן סדיר באף עיתון).
כבר כתבתי את זה בעבר, אבל זו הזדמנות לכתוב שנית: כשקראתי כנער את ביקורותיו של שניצר ב"חדשות" הרגשתי שזה בית הספר הראשון שלי לקולנוע. כשרק התחלתי לכתוב על קולנוע ניסיתי לחקות אותו. אנחנו כבר כמעט עשרים שנה אחרי שגיליתי אותו. שניצר כבר הספיק מאז להצהיר שהקולנוע מת ולהכעיס אותי (אני חושב ההפך), ונדמה היה שהוא מאס בכתיבת ביקורות ושלא פעם הוא כותב מתוך כפייה. גם העובדה ששניצר נמנע מלפרסם את ביקורותיו באינטרנט בעייתית ומעציבה בעיניי. נראה כאילו נמאס לו מהעסק. וחבל. הביקורות הנ"ל, שעליהן אני גאה להעניק לשניצר את הפוליצרוסקופ הראשון (אגב, הפרס איננו כולל פרס), מוכיחות שכשהוא מסונכרן לסרט, הוא עדיין אשף בתחומו. ואם הוא אי פעם יקרא את הקטע הזה, אני מקווה שזה ידרבן אותו למצוא לעצמו נישה אינטרנטית, שאולי תמריץ בכתיבתו ובטענותיו דם חדש.

הראזיסקופ

היה כמעט מפתה להעניק את הראזיסקופ לאותו מאיר שניצר על ביקורתו ל"בוראט", רק כדי להמחיש איך הוא גם מצליח לפספס סרטים ולהצר על פער הדורות, אויבו הגדול ביותר של המבקר. אבל זו היתה יוצאת בחירה מתחכמת מדי.
והתלבטתי רבות האם להמטיר את הראזיסקופ על ראשו של אורי קליין, על הביקורות שלו על "בוראט", "אביבה אהובתי" ו"ידיים קשורות". אבל גם כאן הרגשתי צורך להתאפק: את הבעיטות האלימות בדור הקודם אשאיר לשנים הבאות. בכל זאת, לקליין יש קרדיט מפואר לצידו, וגם הוא מבקר שבעבר אהבתי לקרוא, אלא שבשנים האחרונות אני חש שהוא פשוט חוזר על עצמו. כמו כן, הוא עושה נזק איום לקולנוע הישראלי החדש בכך שהוא מייצג תפיסה קולנועית מיושנת, מהסוג שהוביל את הקולנוע הישראלי לשנים האפלות ביותר שלו. האופן החמוץ שבו הוא מתייחס ל"אביבה אהובתי" לעומת הניסיון הנואש שלו למצוא דברי הגנה ל"ידיים קשורות" הופכים אותו אמנם למבקר אידיוסינקרטי, שלא נבהל לצאת נגד הקונסנזוס, אבל באותה עת גם למבקר שמידת הרלוונטיות שלו לקהל היעד של עיתונו הולכת ומצטמקת.
אבל לא, אורי קליין איננו הזוכה בראזיסקופ.

הזוכים בפרס הראזיסקופ הראשון הם:

כל צוות התרבות/קולנוע של NRG, העורכים והכתבים: עדי רובינשטיין, סהר הראל, איתי שטרן.

כתיבה על קולנוע היא לא רק ביקורת, היא גם מערכת שלמה של אנשים שעובדים לצד ומעל לכתבים ולמבקרים. והאופן שבו טופל תחום הקולנוע ב-NRG השנה היה מזעזע. החל מהעובדה שהם נתנו לשניצר להפסיק לפרסם באתר, ואז בהחלפות התדירות של מבקרים במשך כמה חודשים (היה שם איזה רגע של בני זוג שכותבים יחד, משהו תמוה לגמרי). ואז לבסוף הם מצאו מבקר באמת מוצלח, את ניב שטנדל, ועדיין הם מפקירים אותו עם עריכה מחפירה, כותרות איומות, הפניות נלעגות מעמוד הבית. מי שקורא רק את הכותרת והמשנה לביקורות של שטנדל לא יידע שהאיש כותב לא רע. הן תמיד יהיו המוניות וצעקניות ולא מייצגות נאמנה את הטקסט עצמו. והקונספט "עודף מעשרים מילה"? כמה מיושן, טרחני ואידיוטי.
שמו של איתי שטרן עלה בבלוג הזה לא פעם בגלל לא מעט אייטמים שפורסמו תחת שמו והיו עמוסי טעויות. והאמת, חבל לי עליו. גם ממיילים שהחלפנו בינינו עושה רושם שהברנש באמת עושה כמיטב יכולתו, ובהחלט משתדל להשקיע את מרצו ואת אהבתו לתחום. אבל אין שום מערכת שתעמוד מאחוריו ותלמד כתב צעיר איך לעבוד, שתקפיד איתו על בדיקת עובדות, שתגיה אותו, שתעזור לו להתנסח (איתי: "רווחים" ו"הכנסות" אינן מילים נרדפות. סרט מכניס סכום כסף מסוים בסוף שבוע, הוא אינו מרוויח אותו. רווח זה משהו אחר לגמרי), שתגער בו על טעויות. בתחום הקולנוע, NRG אוכלים חצץ מול כל אתר אינטרנט אחר שמתחרה מולם.
אז נכון, אני קורא את בלוגי התעשייה ומבין שזו בעיה כללית של האתר. אין לו עורך, ושני עורכי התרבות שהזכרתי כבר הוחלפו. עושה רושם שכרגע אין איש שעורך את מדור התרבות והקולנוע (והאם מישהו נתקל בתת-אתר "NRG סינמה"? האין זה הדבר הכי מבזה?), הספינה הזאת שטה ללא קפטן והיא כבר מתרסקת על הסלעים. מכיוון שהכותבים הם אלה ששמם ידוע לציבור, ולא העורכים, המלצתי היחידה לשטנדל ולשטרן היא לנטוש את המקום הזה לפני שהוא מחרב להם את מעט השם הטוב שעוד יש להם.

ומרגע זה, אתם מוזמנים להתחיל להציע את המועמדים שלכם לפוליצרוסקופ ולראזיסקופ לשנת 2007, שיחולקו כאן ב-1 בינואר 2008. אולי עד אז כבר יהיה פרס אמיתי, וטקס עם מזנון, ונאומים. ואולי בעצם לא.

הלילה יוכרזו כאן ב"סינמסקופ" בפעם הראשונה הזוכים (והמפסידים) בפרסי "פוליצרוסקופ" ו"ראזיסקופ" על הכתיבה הטובה ביותר והרעה ביותר על קולנוע השנה. אתם מוזמנים לבוא, בתום מסיבותיכם, לראות אותי מסתכסך עם כל העולם.

ועד אז, הנה מקבץ של סיכומי השנה בקולנוע מאת כמה מעמיתיי:

סיכום השנה של דבורית שרגל

סיכום השנה של רותם דנון

סיכום השנה של מאיה פנחסי

סיכום השנה של ניב שטנדל

סיכום השנה של יקיר אלקריב

ואם אתם רוצים לסכם בעצמכם, הנה משאל סרטי השנה של "עין הדג"

פספסתי משהו?

אנדריי טרקובסקי (1932-1986) מת בדיוק היום לפני 20 שנה – 29.12.1986 – בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54. הוא ביים בסך הכל שבעה סרטים: "נעורי איוון" (1961), "אנדריי רובלב" (1966), "סולאריס" (1972), "מראה" (1974), "סטאלקר" (1979), "נוסטלגיה" (1983), "הקורבן" (1986).

אין סיכוי שאצליח לנסח במילים בודדות למה טרקובסקי הוא בעיני אחד הקולנוענים הגדולים והחשובים בתולדות הקולנוע, בעיקר כי קשה לי לנסח את זה לעצמי. הצפייה בסרטיו, וההתפעמות שאוחזת בי, דומים לחוויה דתית, אפילו מיסטית. זו העוצמה הטרנסנדנטלית של האמנות: טרקובסקי התבונן בחיים כמשורר, ושלט בטבע ובקולנוע כאילו יש בידיו כוחות כישוף. סרטיו הם הסנה הבוער של הקולנוע.
כל מה שאני יכול לעשות, למי שלא מכיר את סרטיו, זה להמליץ בחום להקדיש תשומת לב וסבלנות בצפייה בהם. הם איטיים ומזככים כמו טקס מדיטציה, ויפים יותר מרוב הדברים שתראו מימיכם בקולנוע. אם אתם יסודיים, צפו בכולם (המלצתי: לכו בסדר כרונולוגי הפוך). אם אתם רוצים להתחיל בשיא, התחילו עם "סטאלקר", סרטו מ-1979. זה גם סרטו האחרון בברית המועצות. את שני סרטיו האחרונים ביים כבר בגלות – איטליה ושבדיה. הוא מת מסרטן ריאות, אבל נדמה לי – גם מקריאה ביומניו – שהוא בעצם מת מגעגועים הביתה.

הנה כמה קטעים מסרטיו שמצאתי ביו-טיוב.
continue reading…

היום (28.12) לפני 111 שנה נולד עידן הקולנוע, כשבקפה גרנד בפריז הציגו האחים אוגוסט ולואי לומייר בפעם הראשונה סרטי קולנוע מול קהל ששילם כרטיס. עשרה סרטונים, שכל אחד מהם לא ארך יותר מדקה, הוקרנו באירוע. זה, פחות או יותר, מה שראה קהל הקולנוע הראשון בעולם באותו ערב:

שימו לב, הסרט "רכבת נכנסת לתחנה" (לקראת סוף המקבץ), שהוא בהחלט סרט הפעולה הראשונה בקולנוע, הוקרן בבכורה רק שבוע אחר כך, ב-6 בינואר. בין הסרטים שהוקרנו היום לפני 111 שנה נותרו כמה קלאסיקות עד ימינו: "העובדים עוזבים את המפעל" (שימו לב להופעת האורח המעולה של הכלב בסרטון הראשון), "ארוחה עם התינוק" (ההום-מובי הראשון בתבל) ו"המשקה מושקה" (הקומדיה הקולנועית הראשונה). באותו ערב, לא היו צלצולים סלולריים (אם כי כבר אז הקהל כנראה דיבר והפריע במהלך הסרט) ולא הוגש פופקורן. ואם היה מבקר קולנוע נוכח באירוע הוא ללא ספק היה כותב "באירוע ההיסטורי בו חזינו הערב הוכיחו האחים לומייר – ממציאים דגולים, אך קולנוענים מוטלים בספק – שגם סרט שנמשך 40 שניות עדיין יכול להיות ארוך מדי".
יום הולדת שמח, קולנוע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2006

שנת המגה
2006 היתה שנת קולנוע מצוינת. בתי קולנוע חדשים נפתחו (אבל היו גם שנסגרו), הוקרנו יותר סרטים מאי פעם (אבל המון גם נגנזו), הקולנוע הישראלי שגשג (אבל עדיין נלחם על חייו), וכמה מהסרטים המופלאים של העשור צצו השנה על מסכינו (אבל גם כמה מהגרועים). קבלו את פרויקט סיכום השנה של "סינמסקופ"

229 סרטים יצאו השנה בישראל. זהו מספר הסרטים הגבוה ביותר שיצאו אי פעם בארץ. גבוה יותר מהנתון מחזיק השיא של 2003 (אז יצאו כאן רק 227). גבוה יותר מ־215 הסרטים שיצאו כאן ב־2004 וב־2005. ושימו לב: ב־1995, השנה הראשונה שבה התחלתי לספור כמה סרטים יוצאים בשנה בארץ, יצאו כאן 151 סרטים בלבד. האם עד סוף העשור נגיע לנתון כפול? ל־300 סרטים בשנה אחת?

האם כמות הסרטים מביאה איתה בשורות טובות לתעשייה? כן ולא. האם כמות הסרטים מביאה איתה סרטים טובים? כן ולא. טוב, הבנו. הכל גם וגם. הבה נפרט.

1. זוהי שנת המגה. אחרי שבדצמבר 2002 נפתח בארץ סינמה סיטי, המגה-פלקס הישראלי הראשון, קניון קולנוע פופולרי המכיל 21 אולמות קולנוע וששינה את דפוסי צריכת הקולנוע בארץ, ביולי השנה הוקם המגה-פלקס השני, יס פלאנט, וברגעים אלה מוקמים מגה-פלקסים נוספים, שניים בראשון לציון ועוד שניים בחיפה והקריות. זה אומר שבשנים הקרובות המון דברים הולכים להשתנות כאן. נראה עוד ועוד סרטים מגיעים להקרנות מסחריות. המגה-פלקסים האלה הם זוללי סרטים. תחלופת הסרטים תהיה מהירה יותר. אם כיום עולם 4.2 סרטים בשבוע בממוצע, ויש שבועות שבהם עולים בין שישה לתשעה סרטים חדשים, תוך שנתיים שלוש זה יהיה אף יותר.

2. זו היתה שנה טובה למכירות הכרטיסים. על פי התאחדות ענף הקולנוע בישראל 9.2 מיליון כרטיסים נמכרו השנה בבתי הקולנוע, עלייה של עשרה אחוזים מהשנה שעברה, שהיתה די קטסטרופלית. מצד שני, הביטו בטבלת שוברי הקופות המקומיים. בשנה שעברה בראש הטבלה צעד "מדגסקר" שמכר כמעט חצי מיליון כרטיסים. לפני שנתיים צעד בראש "שרק 2" עם יותר מחצי מיליון כרטיסים. והשנה: יש שיפור בכמות הכרטיסים שנמכרו, אבל כמעט אף סרט לא חצה את רף 300 אלף הכרטיסים. זו חלק ממגמת עידן המגה-פלקס: פחות בלוקבאסטרים ענקיים, יותר הצלחות מינוריות.

3. זו היתה שנה לא רעה בכלל לקולנוע הישראלי. היא אולי לא שברה את שיא העשור של 2004, שבה שלט "סוף העולם שמאלה" שמכר 450 אלף כרטיסים, אבל היא עדיין היתה מרשימה מאוד, עם מכירות של כ־800 אלף כרטיסים, 300 אלף מהם ל"אביבה אהובתי".

4. ועוד משהו בקשר לנתוני הקופה: שני סרטים הגיעו השנה למכירות של 300 אלף כרטיסים. האחד הופק בסכום של 150 מיליון דולר. השני הופק בסכום של 1.5 מיליון דולר. האחד צולם בהוואי, השני צולם בטבריה. באחד יש את ג'וני דפ, בשני יש את אסי לוי. אם אתם קוראים את המדור הזה כבר כמה זמן, אתם בוודאי יודעים שאני חסיד של הקולנוע ההוליוודי, וסרטי פופקורן חביבים עליי עד מאוד. אבל אני גם יודע שאת האמת צריך להגיד: "אביבה אהובתי" היה סרט יותר טוב מ"שודדי הקריביים 2". ואני שמח שזה נתון שטבלת מכירת הכרטיסים מצליחה להוכיח.

5. מצד שני, כמה סרטים נפלאים הוצגו השנה שלא טרחתם לראות? הלכתם ל"הילדים של מחר"? ל"לילה טוב ובהצלחה"? ל"המדריך לחיים בכפר"? ל"ליבי החמיץ פעימה"? ל"מסיבת שכונה"? אני יודע שרובכם לא ראה את "חיים בין השורות" ואת "מיס סאנשיין הקטנה". ומצד שני של הצד השני: עם 229 סרטים בשנה, הייתם מצפים שכל הסרטים הכי מדוברים של השנה ינחתו כאן. וגם זה לא. זו תופעת הלוואי המצערת של תרבות המגה-פלקסים: כמות הזבל שמגיעה לקולנועים היא עצומה. החישוב הכלכלי פשוט: בימי המולטיפלקסים השכונתיים הייתם הולכים לסרט, ואם אין כרטיסים הייתם ניגשים לקולנוע סמוך ומוצאים את הסרט שרציתם, או מוותרים והולכים למסעדה.

 

"לילה טוב ובהצלחה"

בעידן המגה-פלקסים אתם צריכים לצאת אל מחוץ לעיר באוטו כדי לראות סרט. ואז תסעו לאותו קניון סרטים עצום ותקנו כרטיס למה שיהיה זמין. יהיו לכם סדרי עדיפויות. קודם כל שובר הקופות ההוליוודי, אחר כך הקומדיה הרומנטית (או הפוך), אחר כך הסרט הישראלי. ולבסוף, אם הגעתם באיחור והכל כבר מלא, תתפשרו ותיכנסו למה שיהיה. אז למה להשקיע כסף ב"מה שיהיה". ואז המפיצים דוחפים לשם את הסרטים הזולים שהם מקבלים בתחתית החבית כחלק מחבילת הסרטים שהם קנו. פתאום סרטים קיקיוניים לחלוטין, שלא הופצו כמעט בשום מקום בעולם, חוץ ממלזיה ואינדונזיה, מגיעים לישראל. "החוזה"? "שביל הגיהינום"? "אפקט הרעם"? זה לא שנגמרו כל הסרטים הטובים ונתקענו עם אלה, אלא שגם כשמוצגים כאן 231 סרטים, עדיין ינסו לקמץ עלינו. קחו את הנתון הבא בחשבון: מבין 100 הסרטים הקופתיים ביותר באמריקה ב־2006, כמעט 30 לא הגיעו ולא יגיעו לישראל. אולי רק בדי.וי.די. חלקם הצלחות קופתיות של ממש: "לילות טלדגה" עם וויל פארל וסשה ברון כהן? נגנז. "ג'ק אס 2"? נגנז. "נאצ'ו ליברה"? נגנז. "כשזר מצלצל"? נגנז. "גבעות הפחד"? נגנז. "The Descent", אולי סרט האימה המדהים ביותר של השנים האחרונות? נגנז. הבנתם את הרעיון.

6. מספיק עם הנתונים, נעבור לסרטים. "בוראט", פיגוע הטרור התרבותי של סשה ברון כהן, הוא סרט השנה שלי. קודם כל כי הוא מצחיק נורא. גם בצפייה חוזרת. ושנית, כי הוא פשוט מלאכת מחשבת של הומור, סאטירה וקולנוע. הוא בנוי היטב ומדויק מאוד, אבל באותה נשימה הוא גם לחלוטין משולח רסן. הוא סרט השנה כי הוא בוטה, נועז, חסר מעצורים. והכי חשוב: הוא לוקח סיכונים. וזה מה שהופך אותו להרבה יותר מסתם מוצר בידורי להמונים, אלא יצירת אמנות. הוא סרט שבו השחקן והדמות מותכים לישות אחת ויחד קופצים לתוך בריכת כרישים. אבל מה שמעניין ב"בוראט" בצפייה שנייה הוא לא רק העובדה שהסרט מצחיק וסאטירי ובועט לאמריקאים (ובכלל, לרוב התרבות המערבית, גם הישראלית) בישבן, אלא העובדה שהסרט הפך לכזו סנסציה קופתית. באמריקה, בישראל ובכל העולם.

איך קורה שסרט מחתרתי כמעט באופיו, בצורתו, בתקציבו, הופך ללהיט המכניס מעל 200 מיליון דולר בעולם? אולי כי מה שהיתה אמורה להיות המכשלה שלו – העובדה שהוא בועט בכל מוסכמה של תרבותיות ונימוס ושוחט פרות קדושות ודובים קדושים – הפכה לדבר הכי נערץ אצלו. אולי "בוראט" מבטא איזשהו צמא או מרד מצד צופיו לנער מעליהם את הקונבנציות, בראש ובראשונה הקולנועיות. לא עוד סרטים נקיים, צפויים, מכאניים, מלוקקים. אלא סרט שלא דופק חשבון. שמצליח גם להטיח אמת בפרצוף – ארוזה בשקית ניילון עם גללי צואה בפנים – וגם להיות פשוט לגמרי ולחלוטין מצחיק. וכבר היה מבקר קולנוע אמריקאי מבריק שטען ש"בוראט" הוא הסמן של פער הדורות החדש. מבוגרים שונאים את הסרט.

7. ובכלל, יש תחושה של איזושהי התעוררות פוליטית חתרנית בקרב יוצרי הוליווד. יש לא מעט סרטים דיסידנטים ברשימה שלי, שמציעים איזשהו מיאוס או תסכול ממה שקורה כרגע בעולם, ובאופן שבו הקולנוע מציג אותו. גם האופן שבו התייחסו הסרטים האמריקאים להתקפות הטרור של 11.9 נראה כעת מפוקח יותר מאשר כפי שהיה בשנים הראשונות אחרי הפיגוע. "11.9 היה הדבר הראשון האמיתי שאנשים באמריקה הרגישו", אומרת אחת הדמויות ב"שורטבאס". ו"שורטבאס", הממוקם אצלי במקום הרביעי, הוא כולו ניסיון לחזור לאסתטיקה של תחילת שנות ה־70, שנים שבהן הקולנוע והתרבות כולה ניסו להיות חלק ממהפכה אזרחית, שהגיעה לשיאה בהתפטרותו של ניקסון ונסיגה מווייטנאם.

 

"ונדטה"

ואולי הגענו למצב המבורך שבו גם באמנות ובבידור אנשים מחפשים אמת? גם כשהיא מחופשת לסרט קומיקס. כמו ב"ונדטה". ו"לילה טוב ובהצלחה", שהיה במשך רוב חודשי השנה המועמד המוביל שלי לתואר "סרט השנה", הוא מכתם קולנועי נפלא שבסך הכל רוצה לבטא במילים ישירות ובלי ללכת סחור סחור משאלה. משאלה פוליטית ואנושית. וגם ספילברג התמודד, בדרכו העקלתונית – אבל האמיצה ובחלקה גם מופלאה מבחינה קולנועית – עם הבעיות של העולם כיום בכך שהוא הביט לאחור לתחילת שנות ה־70. ב"מינכן" הוא עסק במחיר הנפשי והאנושי של מעגל האלימות. המסר אולי נשמע פשטני – במלחמות, כמו בכביש, עדיף להיות חכם ולא צודק – אבל הסרט מצליח להכיל כמה מהסצינות האמיצות מבחינה אידיאולוגית שנראו השנה בארץ. ואתם יודעים שזו מגמה רחבה כשמיטב כוכבי הוליווד מוותרים על שכרם המופקע כדי לנסות להגיד משהו בעל ערך. ג'ורג' קלוני ב"סוריאנה" ובראד פיט ב"בבל". שני סרטים דומים במבנה ובמסר (אך שונים בתכלית בתוכניהם), שמנסים להציג את כל בני האנוש כחלק מאותו מרקם. כחלק מאותו מאזן. זו לא תיאוריית הכאוס, שלפיה פרפר המשיק את כנפיו בקנדה יגרום לטייפון ביפן, אלא מצב של שיווי משקל. ילד מת ביפן יגרור ילד מת במרוקו. הכל קשור זה בזה, הכל אותה מערכת עצבים גלובלית. זו למעשה האמת המטרידה – גם מבחינה אקולוגית – שעליה מדבר אל גור בסרט התיעודי הנושא שם זה, ושבה עוסק סרט האנימציה הנפלא, האמיץ, החכם, והמהנה מאוד, "תזיזו ת'רגליים".

8. והשיא של כל המגמה הקולנועית הזאת מצוי בסרט הממוקם במקום השני: "הילדים של מחר". האמת, התלבטתי אולי להכתיר אותו כסרט השנה. לא זוכר שראיתי השנה עוד סרט כה מבריק, קודם כל מבחינה קולנועית. עזבו לרגע את כל ענייני המסר מהסעיף הקודם, ובואו נתמקד באמנות הקולנוע: "הילדים של מחר" הוא שיא. אלפונסו קוארון, הבמאי היחיד שהצליח להחדיר אישיות אמנותית בסדרת "הארי פוטר" (הוא ביים את הפרק השלישי), נשאר באנגליה וביים אקסטרפולציה מבעיתה של החיים שלנו כיום.

מה שהסרט אומר הוא נורא פשוט: אתם רואים בטלוויזיה את מה שקורה בעזה, בדארפור, בעיראק. אתם מצקצקים ואומרים "לא בסדר". ואולי אפילו אתם אומרים "מגיע להם, לנבלות". אבל מה עם כל העולם יהפוך לעזה אחת גדולה? המציאות העתידנית של "הילדים של מחר", שבה האי הבריטי הוא האחרון ששורד איזו קטסטרופה כלל עולמית, כמעט זהה לזו המוצגת ב"ונדטה".

ההבדל הוא באסתטיקה. בתפיסת העולם. "ונדטה" היה סרט אמיץ ויוצא דופן. "הילדים של מחר" הוא יצירת מופת. בשפה שלו, באופן שבו דוחף את ראשו של הצופה עמוק לתוך החרא האנושי ולא מרפה. זו תקופה נהדרת לקולנוע ותקופה איומה לאנושות. זה כנראה הולך יד ביד. הקולנוע המסחרי נהיה אמיץ. מוקיע את הלכי המחשבה שהיו מקובלים, יוצא נגד השאננות השבעה של המערב. כתושב כדור הארץ אני בפאניקה, כחובב קולנוע אני באקסטזה.

9. יש כמה סרטים שאני מניח שתמצאו ברשימות סיכום שנה רבות השבוע, בארץ ובעולם, אבל לא שיבצתי אותם אצלי: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים". כולם סרטים מעניינים מאוד ומרתקים מבחינה קולנועית, אבל כולם השאירו אותי קצת קר. כאילו הם עוסקים בנושאים הנכונים, ועשויים היטב, אבל הם לא מעיפים לי את הבוקס לפרצוף ש־40 ומשהו הסרטים ברשימה שלי העיפו. כדי לנסות ולהרחיב למה הסרטים האלה לא הזיזו לי הייתי זקוק עכשיו לחמישה עמודים נוספים.

10. ואם אני צריך לבחור את איש השנה שלי, זה יהיה ללא ספק מישל גונדרי. גם לו רשימת סרטי השנה שלי עושה עוול. אין הצדקה לשים את "מסיבת שכונה" ואת "מדעי החלום" יחד, לבד מהעובדה המקרית ששניהם סרטים של אותו במאי שיצאו באותה שנה. ושניהם שונים מאוד. ושניהם מושלמים בעולמם. "מסיבת שכונה" הוא אחד מסרטי התעודה המוזיקליים הטובים שראיתי מימיי, ו"מדעי החלום" הוא סרט סוריאליסטי מקסים, פרטי מאוד, שנראה כאילו נעשה במלאכת יד ובכנות גדולה.

סרטי השנה: 2006

"בוראט" הוא סרט השנה. אבל מה הלאה? הנה רשימת 21 הסרטים שהכי אהבתי השנה, ועוד 12 סרטים שחיבבתי מאוד.

1. "בוראט", בימוי: לארי צ'רלס
2. "הילדים של מחר", אלפונסו קוארון
3. "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני
4. "שורטבאס", ג'ון קמרון מיצ'ל
5. "הר ברוקבק", אנג לי
6. "מדעי החלום" ו"מסיבת שכונה", מישל גונדרי
7. "מינכן", סטיבן ספילברג
8. "ונדטה", ג'יימס מקטיג (והאחים וושאובסקי)
9. "חיים בין השורות", נח באומבך
10. "קליק", פרנק קורצ'י (ההוא עם אדם סנדלר)
11. "טרומן קפוטה", בנט מילר
12. "קיס קיס בנג בנג", שיין בלאק
13. "תודה שעישנתם", ג'ייסון רייטמן
14. "השתולים", מרטין סקורסזי
15. "תזיזו ת'רגליים", ג'ורג' מילר
16. "ליבי החסיר פעימה", ז'אק אודריאר
17. "המדריך לחיים בכפר", רוברט אלטמן תנצב"ה
18. "נקודת מפגש", וודי אלן יבדל"א
19. "סוריאנה", סטיבן גייגן
20 "מיס סאנשיין הקטנה", ואלרי פאריס וג'נתן דייטון

וגם: "נשיקה אחרונה", "מעבר ליער", "האיש שבפנים", "רומן קרימינלי", "מצוץ מהאצבע", "אמת מטרידה", "קרח דק", "קרייזי", "משימה בלתי אפשרית 3", "מכוניות", "ג'ארהד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"

הסרטים שלא מעט צופים ומבקרים נשפכו מהם השנה, אבל אני נותרתי מסויג ומרוחק מהם: "לחזור", "בבל", "ילדים קטנים", "טיסה 93", "מחבואים".

משונה, אבל "לחזור" של אלמודובר לא נמצא בכלל ברשימת סרטי השנה של קוראיי "סינמסקופ". אם החמצתם, אלה סרטי השנה שלכם כפי שנבחרו במשאל שנערך כאן ובמדורי בחודש האחרון.

ההגיגים:

זו היתה שנה טובה להית לדג'ר: הסרט הראשון שהוקרן השנה בארץ היה "קזנובה" בכיכובו (5.1), והסרט האחרון שעולה השנה בארץ הוא "קנדי", גם בכיכובו (וגם ב-ק' או ב-C). ובאמצע היה את "הר ברוקבק" ואת המועמדות לאוסקר שלו ושל זוגתו, מישל וויליאמס.

מישל גונדרי העיף לי את המוח פעמיים השנה. "מסיבת שכונה" שלו הוא אחד מסרטי ההופעות המלהיבים, המרגשים והפוליטיים שראיתי מימיי. הפסקול שלו מתנגן אצלי במכונית כבר חודשים. ו"מדעי החלום" היה, נו, נפלא.

מצד שני, את תואר אכזבת השנה מקבל הבמאי מרק פורסטר, שגם הביא השנה שני סרטים: "הישאר" ו"מעבר לכל דמיון". יש לו טעם טוב בנושאים, יש לו עין טובה לוויזואליה, אבל הוא לא מצליח לקחת את הרעיונות שלו ולרוץ איתם עד הסוף. התוצאה נראית שאפתנית אך חלולה.

ראיתי השנה גם את "המעיין" ואת "מארי אנטואנט", שני סרטים מרהיבים ואנטי-ז'אנריים, כמעט אבסטרקטיים, שבוודאי היו זוכים להתייחסות בסיכום השנה אם היו מופצים מסחרית השנה. שניהם מיועדים להפצה כרגע באיזור פברואר. אבל לא יודע, יש לי תחושה לא טובה שהם איכשהו ייעלמו מחיינו מהר מדי.

זו היתה בשבילי שנה מזעזעת לקולנוע האירופי. חוץ מ"ליבי החסיר פעימה" ו"רומן קרימינלי" אין אף סרט שאינו אמריקאי ברשימה (אם כי קשה לי להחליט מה בדיוק הלאום של "מדעי החלום" ו"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"). ולגבי "מחבואים", שהוא סרט עם רעיון אדיר, שלא הלך (לדעתי) עד למיצוי האמיתי שלו: הסרט הטוב ביותר של האנקה שהגיע השנה לישראל הוא ההוצאה בדי.וי.די, עם תרגום לעברית, של "חיים על הקצה" (או "קוד לא ידוע", כפי שאני מעדיף לקרוא לו). חפשו אותו, ואת שוט הפתיחה שלו הנמשך 8 דקות רצופות.

הסרטים הקופתיים ביותר בישראל ב-2006

1. "אביבה אהובתי": 302,000 כרטיסים
2. "שודדי הקריביים 2": 300,000
3. "מעבר ליער": 285,000
4. "מכוניות" 250,000
5. "צופן דה וינצ'י": 240,000
6. "השתולים": 230,000
7. "קינג קונג": 215,000
8. "עידן הקרח 2": 207,000
9. "השטן לובשת פראדה": 200,000

אלה הסרטים שעל פי הנתונים שבידיי מכרו השנה יותר מ-200 אלף כרטיסים. הסתייגות: רוב מפיצי הסרטים אינם משתפים פעולה ומוסרים נתוני קופה. השד יודע למה. הנתונים כאן אמינים ומוצלבים, אך מבוססים בחלקם על הערכות לא סופיות, כך שייתכנו סטיות של פלוס מינוס כמה אלפי צופים. כמו כן: הסרט "הארי פוטר וגביע האש" יצא בדצמבר 2005 ומכר 350 אלף כרטיסים. יש להניח שכ-200 אלף מתוכם נמכרו ב-2006.

וגם:
"משימה בלתי אפשרית 3" – 155,000
"גארפילד 2" – 150,000
ו"קזינו רויאל" ו"בוראט" שעברו את ה-150,000 ועדיין משחקים.
"האיש שבפנים" – 130,000

כמדי שנה בפרויקט סיכום השנה שלי (זו השנה ה-11, המספור אינו מקרי), אני מקדיש את הפסקאות האחרונות כדי לזכור ולהזכיר את אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם. שעת הספד היא שעה טובה לחשבון נפש. קחו למשל את הדבר הזה שנקרא "אוסקר". אנחנו בעיצומה של קדחת האוסקר, מהמרים מי יזכה בפרס, למי יש סיכויים, מי הפייבוריט. אבל כשנרגעים לרגע מהבהלה לאוסקר, אפשר לשים לב לערך של כל העסק הזה. והנה, שלושה מאנשי הקולנוע שמתו השנה מייצגים את זה היטב. מצד אחד תמצאו את שלי ווינטרס ואת מורין סטייפלטון, שתיהן שחקניות שזכו באוסקר. ווינטרס על "יומנה של אנה פרנק" (הפסלון שלה נמצא בבית אנה פרנק באמסטרדם), סטייפלטון על "אדומים". סרטים חשובים ומצוינים, תפקידים ראויים. ומצד שני, רוברט אלטמן. אחד היוצרים החשובים, המחויבים, החדשניים, ופורצי הדרך שפעלו בתעשיית הקולנוע האמריקאית מאז שנות השבעים ועד עצם היום הזה. ולאלטמן היו חמש מועמדויות אבל אף לא אוסקר אחד. אז מה שקובע זאת העבודה, והאופן שבה היא משפיעה על האנשים, על האמנות, על הדורות הבאים. ואלטמן אמנם חי מספיק כדי לעשות כמה קאמבקים, לדעוך ואז לנתר מחדש בכוחות מחודשים, והוא שרד לראות משהו מהמורשת שהוא הנחיל מושרשת בקולנוע העכשווי. והוא הספיק, לפני מותו, לביים את "המדריך לחיים בכפר" – שהעובדה שהוא משובץ במקום 17 לא עושה חסד לסרט הזה שאני כה נהנה ממנו בצפיות חוזרות, ושהוא כולו תפילת אשכבה מוזיקלית מלאת חסד – שהראה שגם בזקנתו אלטמן ידע לביים עם יותר מרץ ותעוזה מרוב עמיתיו הצעירים. הנה רשימה של כמה מהאנשים שמתו השנה, שרציתי להזכיר אותם לפני שמתחילים שנה חדשה:

סטו לינדר (מת ב-12.1), היה העורך הכמעט הקבוע של ברי לווינסון ("איש הגשם"). מת באמצע צילומי "איש השנה", שיוצא היום בארץ.
שלי ווינטרס (14.1), שחקנית זוכת אוסקר.
כריס פן (24.1), שחקן ("כלבי אשמורת", "תמונות קצרות") ואח של שון פן.
נאם ג'ון פייק (29.1), מחלוצי אמנות הווידיאו והמנטור של לורי אנדרסון.
פיטר בנצ'לי (11.2), הסופר והתסריטאי של "מלתעות".
מורין סטייפלטון (13.3), שחקנית זוכת אוסקר.
ריצ'רד פליישר (25.3), במאי סרטי ראווה.
סטניסלב לם (27.3), סופר מדע בדיוני פולני ("סולריס").
ואל גסט (10.5), במאי סרטי אימה.
יוסי בנאי (11.5), שיחק ב"הגלולה", אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי, שבוים על ידי דוד פרלוב ונכתב על ידי ניסים אלוני, שניהם בוודאי קיבלו את פניו בשערי גן עדן.
הנרי באמסטד (24.5), מעצב תפאורות ותיק ("ורטיגו" של היצ'קוק) ובשנים האחרונות עבד על כל סרטיו של קלינט איסטווד, כולל "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה".
גיורגי ליגטי (11.6), מלחין שהתפרסם בזכות הקטעים שלו שהופיעו בסרטיו של סטנלי קובריק, בייחוד ב"2001: אודיסאה בחלל".
ארון ספלינג (23.6), מפיק טלוויזיה מחד, והאיש שמימן לרוברט אלטמן את "השחקן" מאידך.
פביאן ביילינסקי (28.6), במאי ארגנטינאי מבטיח ("תשע מלכות") שמת מוקדם מדי.
ז'ראר אורי (19.7), במאי צרפתי.
ג'ק וורדן (19.7), מאותם שחקנים נפלאים שאתם רואים בהמון סרטים ואף פעם לא יודעים איך קוראים להם.
ברונו קירבי (14.8), שחקן, החבר של בילי קריסטל ב"כשהארי פגש את סאלי" ו"תעצרו את העיר אני רוצה לרדת".
גלן פורד (30.8), שחקן.
סטיב אירווין (4.9), חובב תנינים ואחד המדבבים ב"תזיזו ת'רגליים".
רמי בלוו (4.9), במאי בלגי ("איש נשך כלב").
ז'ראר בראך (9.9), תסריטאי שעבד רבות עם רומן פולנסקי וחתום, בין השאר, על "שם הוורד", "ירח מר", "פרנטיק", "ז'אן דה פלורט".
סוון ניקוויסט (20.9), אחד מגדולי צלמי הקולנוע בכל הזמנים, שעבד עם אינגמר ברגמן, אנדריי טרקובסקי, וודי אלן ונורה אפרון.
ג'ילו פונטקורבו (12.10), במאי "הקרב על אלג'יר".
ראובן דיין (17.10), שחקן ישראלי נהדר ששיחק בכל, מחייל מצרי ב"גבעת חלפון" ועד אבא של אניטה ואביבה ב"אביבה אהובתי".
וויליאם סטיירון (1.11), סופר ("בחירתה של סופי").
אדריאן שלי (1.11), שחקנית ("אמון הדדי").
בזיל פולדוריס (8.11), מלחין.
ג'ק פאלאנס, שחקן זוכה אוסקר ("תעצרו את העיר אני רוצה לרדת").
רוברט אלטמן (20.11), במאי נפלא.
בטי קומדן (23.11) תסריטאית ("שיר אשיר בגשם").
שירלי ווקר (29.11), מלחינה.
פיטר בויל (12.12), שחקן ("פרנקנשטיין הצעיר", ואבא של רי רומנו ב"כולם אוהבים את ריימונד").
ג'וזף ברברה (18.12), חצי מצמד האנימטורים האנה-ברברה, יוצרי טום וג'רי ומשפחת פלינטסטון (ועוד המון).
ג'יימס בראון (25.12), הסנדק של מוזיקת הסול. סיפור אמיתי: הסצינה שלו בתור כומר ב"האחים בלוז" נקצצה כשהסרט היה משודר בערוץ 1 מתוך חשש לפגוע ברגשות הצופים הנוצריים.

וגם: מהם סרטי השנה שלכם.

סרט השנה של "סינמסקופ" לשנת 2006 הוא…

continue reading…

רשימת סרטי השנה של "סינמסקופ"? ממש תכף. ועד אז, התענגו לכם עם רשימות סרטי השנה האלה:

1.
משאל המבקרים של ווילג' וויס מת, יחי משאל המבקרים של אינדי-ווייר. 107 מבקרים מהזן האלטרנטיבי, לא המיינסטרימי, בוחרים את סרט השנה שלהם. דניס לים, העורך המפוטר של מדור הקולנוע של הווייס, ומי שהגה את משאל המבקרים לפני שמונה שנים, מנהל את העניינים גם כאן, בחסות האתר של יוג'ין הרננדז. במקום הראשון: הסרט הרומני "מותו של מר לזרסקו".

2.
גאווין סמית ב"פילם-קומנט", כתב העת של אגודת הקולנוע של לינקולן סנטר, סקר 80 מבקרים מרחבי העולם. אצלם הרומני רק במקום השני. במקום הראשון: "השתולים".

3.
ג'ונתן רוזנבאום, אחד המבקרים האמריקאיים החביבים עליי (הוא קצת האנדרו סאריס של ימינו לדעתי), בוחר את העשיריה שלו. במקום הראשון: "קפה לומייר" ו"שלוש פעימות" של הו שיאו שיין. בהמשך אותו עמוד בוחר ג'.ג ג'ונס, המבקר הנוסף של "שיקגו רידר", את סרטי השנה שלו. "טיסה 93" מנצח אצלו.

(ואגב, רוזנבאום נותן לינק ששווה זהב להורדה חינם של הסרט התיעודי הכה-מדובר, "כוחם של סיוטים", שממוקם אצלו במקום השישי).

4.
הרשימה של דייב קר (בסדר אלפביתי).

5.
סרטי השנה של א.או סקוט ("ניו יורק טיימס"). מקום ראשון: "מכתבים מאיוו ג'ימה".

6.
סרטי השנה של מנולה דרגיס ("ניו יורק טיימס"). מקום ראשון: "צבא הצללים" של ז'אן-פייר מלוויל מ-1969, שיצא השנה לראשונה באמריקה.

7.
סרטי השנה של ג'פרי וולס. מקום ראשון: "הילדים של מחר".

8.
ולסיכום: טבלת הטבלאות של MCN המרכזת את כל רשימות סוף השנה של המבקרים.

1.
האתר של "בופור", סרטו החדש של יוסף סידר, באוויר. תמצאו בו את שני הטריילרים של הסרט. הטריילרים יוקרנו מיום רביעי בבתי הקולנוע. הסרט יעלה ב-8 במרץ. למעשה, אם להיצמד לעגה האמריקאית, מדובר ב"טיזרים" ולא ב"טריילרים", שכן הם רק נותנים טעימה קצרה מהסרט ומשחקניו. הטיזר הראשון מעולה בעיניי: גן עדן מול גיהנום, כששניהם נראים משכנעים מאוד. זה טיזר שאכן עושה טיזינג: הסרט נראה שם מרהיב. הטריילר השני מאכזב. הוא בנוי על קלישאת סרטי המלחמה: החייל שמתכנן איך יבלה עם אהובתו כשכל זה יגמר. ברוב סרטי המלחמה חיילים שמדברים בערגה על בנות זוגם, הם אלה שימותו ראשונים. אין לי מושג אם כך יקרה גם ב"בופור", אבל התאכזבתי שככה נבחר לייצג את הסרט (מה גם שהסצינה עצמה, בין אושרי כהן ואלי אלטוניו, לא שכנעה אותי).
בכל מקרה, הסרט נראה מצוין, מסקרן, מושקע. וסידר הוא אחד הבמאים הכי מוכשרים כרגע בארץ. והכי מלהיב: הוא כבר יוצא ממש בקרוב (8 במרץ, כאמור). הייתי בטוח שסידר ומפיקיו יחכו איתו לספטמבר, לאיזור האופירים. אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים. אני מזכיר שעוד לא קרה שסרט ישראלי שיצא להקרנות מסחריות לפני תחילת ההצבעה על פרסי אופיר גם זכה בפרס. ואני מזכיר ש-2007 תהיה שנה משובחת מאוד בקולנוע הישראלי.
תוספת: "הנה קצת מידע פנימי על השיקולים שנלקחו בחשבון כשהחלטנו להוציא את 'בופור' במרץ. התלבטנו ארוכות בעניין הזה וחשבתי שהדיון שניהלנו בינינו ובין עצמנו רלוונטי אולי לסרטים ישראלים אחרים…" – יוסף סידר מתארח בתגובות.

2.
רד פיש מ"עין הדג" הפנה את תשומת ליבי לכך לפני כמה ימים. עשיתי כמה בירורים משלי, והוא צודק: אין ל"Pan's Labyrinth" עדיין מפיץ ישראלי. עמנואל לוי הכתיר אותו כסרט הטוב של 2006. "מבריק מהפריים הראשון לאחרון". מישהו שהיה בשוק הסרטים בלוס אנג'לס אכן ראה מפיצים ישראלים מתעניינים בסרט בדוכן של חברת המכירות Wild Bunch, אבל הסרט לבסוף לא נמכר. מוסיף גורם נוסף: "יש לו בעייה רצינית עם קהלי יעד ומיקוד. זה פלוס מחיר יקר מדי הפך ללא אטרקטיבי לכולם".
ובכן, שימו לב: סקרינר האקדמיה של "המבוך של פאן" בידיי! טרם צפיתי בו. כל עוד אין לסרט מפיץ בארץ, נראה לי שהכל fair-game, לא? מי יפיק הקרנה לקוראיי "סינמסקופ" בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית? הקרנה חינם, כי הזכויות לא שלנו ואי אפשר לעשות מכך כסף. אבל כל עוד הסרט לא נקנה על ידי איש, אנחנו לא דורכים על אף בוהן. ואם הסרט אכן "מבריק מהפריים הראשון לאחרון", הוא שווה צפייה, לא? כדאי להזדרז, אני מניח שבאיזור המועמדויות לאוסקר (אמצע ינואר) מישהו כבר יקנה אותו. צרו קשר בדרכים המקובלות.

3.
מחרתיים יתפרסם ב"פנאי פלוס" מדור סיכום השנה שלי. ובו תגלו מה היה סרט השנה שלי, ומה היה סרט השנה של קוראיי. אמשיך לסכם את 2006 כאן בבלוג במשך כל הסופשבוע. אתם מוזמנים לסכם איתי.

ועד אז: רשימת כל סרטי 2006 מכילה 229 סרטים (תודה לסטארי-נייט ולט.ל שעזרו לי לספור ולהצליב שוב ושוב). וסטארי העלתה את השאלה המסקרנת: כמה מהסרטים האלה ראיתם אתם, קוראיי "סינמסקופ"? שאלה מעולה. אנא, כנסו לרשימה וסיפרו בעצמכם: כמה מסרטי 2006 ראיתם כבר? מי שרוצה יכול להרחיב: כמה בקולנוע, כמה בבית וכמה עוד נותרו לכם ב"wish list" הקולנועי שלכם. השאירו את ממצאיכם כאן בתגובות.

עידכון: שיפצתי קצת את הרשימה. הוספתי ארבעה סרטים שהיו חסרים, הורדתי אחד מיותר ועוד אחד כפול. הרשימה המעודכנת עומדת על 231 סרטים.