היום לפני שנה עלה הבלוג הזה לאוויר. בשנה שקדמה לו ניסיתי להרים אתר קולנוע עצום מידות, שבלוג הוא רק חלק קטן מתוכו, ושיהיה למעשה מגזין קולנוע מקוון בעריכתי, שיוכל להכיל פנייה לקהל המחפש את שוברי הקופות והרכילויות הבאות איתם, אבל יפנה גם לסינפילים שמחפשים דיונים ארוכים ומעמיקים בסרטים אחרים, איכותיים יותר. במשך כמה שבועות הייתי בקשר עם HOT, שהביעו עניין ראשוני לקחת חסות על מיזם כזה, ואז דיברתי ארוכות עם חברת אינטרנט שהיה לה רעיון איך להפוך מיזם כזה למסחרי. היה גם פלירט קטן עם אנשיה של תמי מוזס, והיו מפגשים ארוכים מאוד, שכמעט הניבו פרי, עם אנשי האוזן השלישית – שם אפילו הגענו לשלב של פיילוט, לפני שהעסק התמוטט בשל חילוקי דעות כאלה ואחרים. בדרך הרהרתי באפשרות להקים בלוג "חומה ומגדל", שיוקם בן לילה על הדומיין הזה (אותו רכשתי כבר ב-2004, בשלהי ימיי ב"העיר" כשהבנתי שכדי להמשיך בעיתונות עליי להפוך למו"ל של עצמי). הבלוג היה אמור לסמן את הטריטוריה שבה אני מתעתד להקים את אימפריית מגזינאות הקולנוע המקוונת העצומה שאותה אני עדיין מתכנן, אם כי כשכיר של "פנאי פלוס" אני מקדיש לזה פחות שעות מחשבה מאשר בימים בהם עסקתי בזה בכל שעותיי, בחודשים בהם ישבתי בבית ובזבזתי את כספי הפיצויים של רשת שוקן. אבל יהיה למיזם הזה קאמבק, אני די משוכנע.
גם כשעלה רעיון הבלוג לקח לי זמן ליישם אותו. רציתי בלוג עצמאי, לא חלק מאתר בלוגים; בלוג עם הדומיין שלי, המזוהה איתי. לא רציתי תפוז ולא ישראבלוג. ניסיתי למצוא דרך לשתף פעולה עם אנשי "רשימות", לייצר בלוג עצמאי שאינו חלק מ"רשימות" אך יהיה מזוהה עם האתר, וגם זה לא יצא. באותה תקופה יותר ויותר מבקרי קולנוע אמריקאיים שאהבתי השיקו בלוגים ואתרים עצמאיים. ג'פרי וולס ורוג'ר איברט היו מהחלוצים. דפקתי לעצמי את הראש בקיר, כי אילו הייתי כותב בלוג באנגלית הייתי יכול להיות לא פחות חלוץ מהם. אבל שום תוכנת פאבלישינג שמצאתי (בעיקר דרים-וויבר ומובאבל טייפ, שסיפקו תוצאות נפלאות באנגלית) לא הצליחה לייצר טקסטים בלתי מבולגנים בעברית.
עד שעידו קינן, עורך המחשבים של NRG, סיפר לי שבחור בשם יניב רן הרטשטיין לקח את פלטפורמת הבלוגים וורד-פרס ותרגם אותה לעברית. קינן השיק איתה את בלוגו, וכך גם תומר ליכטש. "הפנקס הפתוח" של ליכטש היה הסנה הבוער שלי: הבנתי שמה שחיפשתי הגיע. עידוק שידך אותי לאחיו, אהוד, אז איש מחשבים ב-ICQ (וכיום המתחרה של אחיו בערוץ המחשבים של YNET), ובעזרת ידיעותיו ב-html הותקן והוקם הבלוג הזה בסוף 2005. התכנון שלי היה להשיקו ב-12 בינואר 2006, היום בו מלאו עשר שנים לפרסום המדור הראשון של "סינמסקופ" בדפוס, ב"זמן תל אביב". אבל ב-6 בינואר, כשכל המכונות כבר פעלו, רוב התקלות תוקנו, והבאנרים שעיצבה אשתי מוקמו בראש הדף והוטענה התוכנה שגורמת לכם לראות בכל כניסה פרט אחר מתוך אחת מעבודותיה, הרגשתי צורך לראות אם זה באמת עובד. ככה זה נראה. כעבור יומיים העליתי כבר פוסט ראשון באמת, שלחתי מייל לכל רשימת התפוצה שלי – שמכילה לא מעט עיתונאים – ויצאתי לדרך.
המטרה היתה כפולה: מצד אחד, להעלות לאינטרנט את עשר שנות ארכיון הביקורות שלי. מצד שני, לעשות שימוש במידע המגיע אליי אחרי שהמדור שלי כבר ירד לדפוס (אני כותב את מדורי ב"פנאי פלוס" בימי רביעי, שבוע לפני פרסומו, וסוגר אותו למחרת – הבדל מהותי מהימים ב"העיר" שבהם כתבתי מדור בראשון וסגרתי אותו בשלישי, כשההבדל בין הכתיבה לפרסום איפשר לי לשמור בידיי ידיעות ראשוניות, או למחוק אותן מהדפוס אם הן פורסמו לפניי, ובין לבין היו לי עוד יומיים של אפשרויות לתקן, לעדכן ולהשלים חומרים גם במדוריי השונים ב"עכבר העיר").
וכך אכן קרה שכבר בשבוע הראשון לקיומו של האתר העביר לי מקור שעובד אצל אחד המפיצים את כל טבלאות האקסל שבהן פורטו, לפי שבועות, הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בדצמבר ובינואר. זו הטבלה שהמפיצים מסרבים בתוקף לשחרר לפרסום, והיא היתה בידיי. למרבה הצער, אותו מקור לא הצליח לחזור על ההישג, אבל מדי פעם אני עדיין מצליח להשיג נתוני קופה מקומיים שאף עיתונאי קולנוע אחר לא משיג. אני גם מאמין שלא ירחק היום שבו המפיצים בארץ יבינו שיש להם אינטרס לפרסם את הנתונים האלה, והם יהפכו לנחלת הכלל (ואז אני כמובן אאבד בהם עניין).
בשנה האחרונה אני מנסה ביני ובין עצמי למצוא את הפורמט שהכי כיף לכתוב ולקרוא בבלוג. ללקט לכם אייטמים מבלוגים אחרים, להביא לכם פרשנויות, התנצחויות, ניחושים ונבואות. פעם אני כותב פוסטים ארוכים מאוד המורכבים מהרבה אייטמים קטנים, ופעם אחרת כמה פוסטים קצרים ביום. באזור התגובות הצטברה קהילה של מגיבים די קבועים – חלק מהם תומכים ואוהדים, אחרים בזים ושוטמים באופן די מפתיע (ועדיין, אם מישהו שכל כך שונא את הבלוג ואת דעותיי מקפיד לבקר כאן מדי יום ולהשאיר תגובה זוהי עדות לכך שאני כנראה עושה משהו נכון), אחרים מגיבים במייל באופן פרטי, ונוספים מגיבים ברחוב תוך הוספת החתימה "קורא קבוע אך לא מגיב". תודה לכולכם, ואני מניח שחלק מכם גם מספרים לחברים על המקום הזה, כי מיום ההשקה הבלוג צומח מדי חודש. 24,000 יוניק יוזרים נכנסו בחודש המלא הראשון של הבלוג, 68,000 יוניקים נכנסו בדצמבר (דצמבר היה החודש החזק של הבלוג עם ממוצע של 2,400 יוניקים ביום, לעומת 800 יוניקים בחודש הראשון). עוד מספרים? פורסמו 330 פוסטים שלי ו-5,923 תגובות שלכם. בשנה הזאת נכנסו 527,370 יוניקים שצפו ב-2,370,128 דפים נצפים. בתום החודש הראשון הייתי במקום המיליון באלקסה, היום אני במקום ה-270,000 (לא שאני יודע מה זה אומר, אני לא מכיר אף אחד בסביבתי שמשתמש בסרגל של אלקסה, ובכל זאת זה נתון חביב שבטח אומר משהו. או שלא).
ואם גיליתם את האתר הזה רק באחרונה, כדאי לכם לדפדף אחורנית לפי חודשים או לפי נושאים (ראו בטור הצד השמאלי, כלפי מטה). יש כמה דברים ששווים קריאה מאוחרת. הנה כמה פוסטים מהשנה האחרונה שאני ממליץ לכם להשלים:
גלובוס הזהב בשידור חי.
לייב בלוגינג: האוסקר בשידור בלוגי חי.
הבוקר שאחרי האוסקר.
כל האמת על הג'אנקטים.
דיווחים חיים מפסטיבל ברלין.
מאבק התמלוגים של איגודי היוצרים נגד הוט, שאחריו אני עוקב כעיתונאי אך גם כבעל עמדה ואינטרס. (המאבק הסתיים בניצחון לאיגודי היוצרים: הוט מסכימים לחתום על חוזים המבטיחים תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. אבל המערכה לא הסתיימה, כי עכשיו יצטרכו היוצרים להיאבק באיגוד המפיקים, שלא מקבל את הסיכום בין הצדדים).
שבעה חודשים לפני שאני בוחר ב"בוראט" כסרט השנה אני מכריז על הופעתו של סטיבן קולבר בבית הלבן כ"סרט השנה". בשני המקרים מדובר בפסאודו-עיתונאי שמגיע להלל את חוסנה של אמריקה, אך בעצם מקניט את הבורות וחדוות המלחמה של העומדים בראשה (ואם לא ראיתם את הקטע הטלוויזיוני הזה, שנמשך 24 דקות, אתם פשוט חייבים).
אני, כמו עשרה מיליון מצופי יו-טיוב מתמוגג מכשרונה האדיר של ליטל מייזל, שהפכה מאז לידידה יקרה.
קובי אור, יוסי בנאי, דורון רוזנבלום, דוד פרלוב.
הסקופ שהקדים את זמנו כל כך שהוא עדיין לא קרה: ליה יוצאת, כתרי נכנס.
או.קיי, האייטם הזה דורש הרחבה. מה קורה עם זה, אתם שואלים? הו, אז הנה השפעתו של בלוג קולנועי קטן וחסר חשיבות על מוסדות גדולים: הידיעה הזאת אושרה והוצלבה על ידי כמעט כל הגורמים בגופים הרלוונטיים, והיא היתה מעין סוד ידוע לרבים בימים שלפני הפרסום. אך בעקבות הפרסום, שזכה לפולו-אפים בלא מעט אתרים ועיתונים, הצליחה ליה ון-ליר לעצור את המהלך עד שיובהר סופית מעמדה אחרי התחלופה, שכן היא מייסדת הסינמטק ולא סתם העומדת בראשו. לקראת סוף 2006 סומן ינואר 2007 כתאריך היעד לכניסתו של שחורי לראשות סינמטק ירושלים, אך אנחנו כבר בתוך ינואר וזה עדיין לא קורה. במקביל מחפשים בקרן הקולנוע הישראלי מחליף לשחורי, ושחורי עצמו מנסה ליצור אלטרנטיבות למקרה שסיפור סינמטק ירושלים יקרוס לבסוף.
אחד הסרטים הטובים ביותר שלא ראיתם השנה: "סיפור מריר מתוק".
השנה תורגם לעברית הספר "היצ'קוק/טריפו", שהוא בעיניי אחד הספרים הטובים על קולנוע שהודפסו אי פעם. בשנה האחרונה אני מלנקק לבלוג של טום סוטפן שמעלה את ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך טריפו עם היצ'קוק ושמהן תומלל הספר. האזנה חובה.
"לעצור את המלחמה!"
יש כוכבים לא רק בקולנוע. ומהשנה יש אחד פחות.
פרסי אופיר: הנבואות והמלחמות. (ומי ניבא ראשון ש"אדמה משוגעת" יזכה?)
מי סיפר לכם ראשון שבוראט מדבר עברית?
מועדון הגנוזים (הסרטים שהמפיצים קנו, אבל בסוף לא הוציאו)
רוברט אלטמן מת.
אני מגלה את "לאב" של הביטלס ומתאהב ב"נשיקה אחרונה" של בראף/גולדווין/האגיס.
"שמונה וחצי". וגם: מאחורי הקלעים של הרטרוספקטיבה לפליני, אחד האירועים הקולנועיים החשובים השנה בארץ (לצד "נחשים על המטוס", כמובן).
חשיפה ראשונה של כל המספרים והנתונים על עסקי הקולנוע בארץ.
20 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי.
סיכום השנה שלי ושלכם.
ועכשיו מתחילים את השנה השנייה.
תגובות אחרונות