דרור שאול ומפיקיו לא יצטרכו לכסוס ציפורניים עד יום שלישי הבא, הבשורה הגיעה כבר אמש: "אדמה משוגעת" לא יזכה למועמדות בקטגוריית הסרט הזר באוסקרים.
על פי תקנון האקדמיה המעודכן, כמה מאות מחברי האקדמיה צפו ב-61 הסרטים הזרים וצימצמו אתמול את הרשימה לתשעה סרטים. עכשיו קבוצה בת 20 חברים – עשרה חברים מהוודעה שכבר בחרה ועוד עשרה חברים טריים – יצמצמו את הרשימה לחמישה.
תשעת הסרטים שהגיעו לחצי הגמר:

"ימים של תהילה" (אלג'יר)
"מים" (קנדה)
"אחרי החתונה" (דנמרק)
"כסאות מוזיקליים" (צרפת)
"חיים של אחרים" (גרמניה)
"המבוך של פאן" (מקסיקו)
"ספר שחור" (הולנד)
"לחזור" (ספרד)
"ויטוס" (שוויץ)

הטענה שהשמיעה כאן ליהיא קודם אינה מופרכת. הזכייה בגלובוס הזהב יכולה לעזור לסיכוייו של סרט או שחקן באוסקר, בכך שהיא ממקדת בו את תשומת הלב בדיוק בתקופת הבחירה ומבטיחה שיותר חברי אקדמיה יצפו בסרט שלו. אבל היא יכולה לעשות גם ההפך: להחליש מועמד בטוח. למשל, בגלל חשיפת יתר, תחושת מיאוס, הרגשה שמתייצב קונסנזוס כלל-עולמי שהמצביע האינדיבידואל לא מוכן להיות חלק ממנו.
לפני שנתיים היו שטענו שג'יימי פוקס זכה באוסקר לא רק בזכות המשחק שלו ב"ריי" אלא גם בזכות נאום התודה המרגש שלו בגלובוס הזהב, שהראה לחברי האקדמיה שהוא "איש אמיתי". פורסט וויטאקר עשה את זה אתמול בגלובוסים. ג'ניפר האדסון גם, אם כי המשפט שלה – "אתם לא יודעים מה זה עשה לביטחון שלי", שנראה כאילו הוא צוטט באופן בלתי מודע מדמותה של אפי, שאותה היא מגלמת ב"נערות החלומות" – כבר זכה לסיבסוב פארודי אצל קלינט איסטווד ועשוי להוציא אותה קצת טמבלית.
והלן מירן נתנה נאום תודה רע מאוד, מבחינה שיווקית. היא אמרה שם דבר נכון: את הפרס הזה רציתם לתת לאליזבת השנייה, בה התאהבתם, אני רק גילמתי אותה. זו הבעת ענווה יפה, אבל זה בוודאי העיר לא מעט חברי אקדמיה שאמרו לעצמם "וואלה, היא צודקת".
כנ"ל אדי מרפי. הייתי בטוח שבראד פיט יזכה כי הוא אדם שיודע ליצור קשר חם ובלתי אמצעי עם העיתונאים (שיעור שהוא למד אולי מג'ורג' קלוני), לעומת מרפי שתועד בחודשים האחרונים עד כמה הוא היה מרואיין מעצבן בג'אנקטים של "נערות החלומות". לכן חשבתי שפיט יזכה בגלובוס, ואולי מרפי באוסקר. פיט לא זכה בגלובוס. אבל מרפי, לדעתי (כרגע), לא יזכה באוסקר.
והשאלה הכי מסקרנת בשבוע שנותר עד המועמדויות: האם חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר אכן יורכבו מבין עשרת הסרטים שהיו מועמדים בגלובוסים, או של"מכתבים מאיוו ג'ימה", "טיסה 93" ו"המבוך של פאן" עוד יש סיכוי להשתחל פנימה? מה שבטוח: זו תהיה שנה חזקה מאוד לקולנוע הלטיני באוסקרים. אמנם "בובי" ו"בטי המכוערת" לא יהיו באוסקרים, אבל "לחזור", "הילדים של מחר", "המבוך של פאן" ו"בבל" כן, והמגישים יצטרכו ללמוד לבטא את השמות פנלופה קרוז, אדריאנה בראסה, פדרו אלמודובר, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, גיירמו דל טורו, גיירמו אריאגה, גיירמו נבארו, גוסטבו סנטאולליה, עמנואל לובצקי ורודריגו פרייטו.
שני האירועים הבאים על צלחת האוסקרים שלנו: פרס גילדת המפיקים בשבת וגילדת השחקנים ביום ראשון.
עכשיו אניח לאוסקרים לכמה ימים. יש פסטיבל בריטי שמתחיל עוד יומיים וכמה סרטים שעוד כדאי לדבר עליהם.

הבשורות הטובות: זו כנראה באמת סתם שפעת מהסוג הברוטלי ולא דלקת ריאות, כפי שנחשד היום אחרי הצהריים. הרופא הורה לי לשתות הרבה ולהימנע מהתגובות של עידן וילנצ'יק, שנראה שמעלות לי את החום. שמרו מרחק לא להידבק, השתעלתי על הפוסט הזה.

עוד גלובוס מאחורינו. הפרסים? חוץ מהגלובוס לסשה ברון-כהן, שמסתמן כרגע כשיאה של קדחת "בוראט" באמריקה (ובכך יסתיים קטיף פרסיו לעונה זו), הם היו, כצפוי, סתמיים. אבל משדר הגלובוסים הוא מופת של חוסר משמעת. מבחינה טלוויזיונית זה די מרענן. ככה נראים כוכבי הוליווד כשאין להם את קלגסי משדר האוסקר מעל לראש. חוץ מג'ניפר האדסון, קירה סדג'וויק ופורסט וויטאקר, שבאמת התרגשו מהזכייה, המשתתפים היו כמעט אדישים למאורע. וכמעט כל נאום זכייה מוטט את האולם מצחוק. ובכל פעם שמישהו התייחס לאיגוד העיתונאים הזרים באופן רציני – נשיא האיגוד, רנה זלווגר, וורן בייטי – נשמעו צחקוקים מהקהל.
הנה רגעים מהטקס של אתמול שיכולים לקרות רק בגלובוס

1. ג'סטין טימברלייק רואה שפרינס לא מגיע לקבל את הפרס על השיר ומקבל אותו בשמו, כשהוא מתכופף לגובהו המיניאטורי של הזמר. (פרינס, למדנו בהמשך, היה תקוע בפקק והגיע לאולם רק מאוחר יותר).

2. אווה לונגוריה (אני יורה מהזיכרון, מישהו יכול לאשש?) מתמהמהת בהקראת שם הזוכה בפרס שחקן המשנה בטלוויזיה ועושה פאוזה אחרי השם הפרטי "ג'רמי". מישהו בשולחנו של ג'רמי פיבן כנראה קם בצהלה. ואז מגיע שם המשפחה "איירונס". ג'רמי איירונס, שיושב בדיוק מאחורי פיבן, קם לקבל את הפרס ועוצר ליד השולחן ומושיט ללחוץ יד לאיש שקם לפניו, אבל הוא מחווה לעבר פיבן ומבהיר "זה לא אני זה הוא".

3. ואז הנאום של איירונס: "אני גר באירלנד, אז אני שוכח את כולכם. ואז אני מגיע ואני נזכר בכם אבל שוכח את השמות. בכניסה פגשתי מישהו אמרתי לו שלום, אני ג'רמי והוא ענה לי I'm Ed. עניתי, שלום אד. והוא אמר 'לא אד', I'm Ed. עד שהבנתי שקוראים לו Ahmed (אחמד)." על המיני סדרה עליה זכה, "אליזבת I": "באנגליה די התעלמו ממנה" ועל הבמאי, טום הופר: "הוא לא הפריע לנו".

4. הנאום של יו לורי:
"I'm speechless. I mean it, I'm literally without a speech"
ואז: "אני רוצה להודות לצוות המצוין שלנו. אני יודע שכל מי שעלה לכאן טוען שיש לו צוות מצוין, אבל אתם יודעים שזה בלתי אפשרי מבחינה הגיונית. מישהו חייב להיות תקוע עם הצוות שמלא גנבים ושיכורים. אבל זה לא אני, כי לי יש באמת צוות מצוין".

5. צ'רלי שין עושה פדיחות לאחיו הבכור, אמיליו אסטבז. הוא מציג תקציר של "בובי", הסרט שביים אחיו, וטוען שהסרט מתרחש במשך יום אחד, 6 ביוני 1968. הסרט למעשה מתרחש ב-4 ביוני, היום שבו סנטור בובי קנדי נורה, ולא ב-6 ביוני, היום שבו הוא מת בבית החולים.

6. מריל סטריפ: "תודה לטום רותמן שחותם על הצ'קים, ולרופרט שחותם על הצ'קים שלו". רותמן, נשיא אולפני פוקס שיושב ליד רופרט מרדוק, בעל הבית, מהנהן בהכנעה.
ואז מילות הסיכום שלה: "הסיבה שראיתם את 'השטן לובשת פראדה' היא כי הסרט הציג בבתי הקולנוע בכל רחבי אמריקה. אבל אם אתם לא יכולים לראות בבית הקולנוע שלכם את 'ילדים קטנים', 'המבוך של פאן', 'לחזור', 'רשימות על סקנדל', כל הסרטים הנפלאים שראיתי באחרונה, גשו למנהל הקולנוע שלכם ותשאלו אותו למה. אתם לא תאמינו מה אפשר להשיג אם רק מבקשים בשקט, בנימוס ובסמכותיות". היא מורידה את משקפי הקריאה וחותמת כמירנדה אמנדה פריסטלי: That is all.

7. ביל ניי: "חשבתי פעם שפרסים הם מזיקים ומפלגים עד שקיבלתי אחד. ועכשיו הם נראים לי רבי משמעות ואמיתיים".

8. טום הנקס מדבר על אשכיו של וורן בייטי.

9. המושל ארנולד שוורצנגר מדדה על קביים. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שקיבל מידיו את פרס הסרט הטוב, אומר "אדוני המושל, הניירות שלי בתוקף".

10. זה…

אולי נאום הזכייה הגדול בכל הזמנים. שימו לב לתגובות בקהל, בייחוד לאלה של ג'ק ניקולסון (שכמעט איבד טחול מרוב צחוק) ושל פורסט וויטאקר (שנראה די המום מהשפה).

ולבסוף, חידת טריוויה חביבה, פשוטה להפליא לסינפילים ומגגלים מקצועיים, חסרת חשיבות לשונאי טריוויה: מרטין סקורסזי הודה לעורכת שלו תלמה סקונמייקר והודה לחברי איגוד העיתונאים הזרים על שתרמו כסף לשימור ושיחזור הסרט "נעליים אדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר. פורסט וויטאקר הודה לבמאי הסרט "המלך האחרון של סקוטלנד", קווין מקדונלד. מה הקשר בין סקונמייקר, מקדונלד, פרסבורגר ופאוול?

חום. צמרמורות. כאבים. הלוגיסטיקה של לאחד את הצפייה בטלוויזיה עם שינוע הלפ-טופ למיטה היתה בלתי אפשרית לגוף דואב. תודה לליהיא ולגיא אורבניאק שעשו פטרולים סביב המחנה הלילה ועשו עבודה נאה במקומי.

אז ככה, אם רק קמתם.

דרמה: "בבל"
קומדיה/מיוזיקל: "נערות החלומות"
במאי: מרטין סקורסזי
שחקן (דרמה): פורסט וויטאקר
שחקנית (דרמה): הלן מירן
שחקן (קומדיה): סשה ברון כהן
שחקנית (קומדיה): מריל סטריפ
שחקן משנה: אדי מרפי
שחקנית משנה: ג'ניפר האדסון
תסריט: המלכה
אנימציה: "מכוניות"
שיר: "שיר הלב" (פרינס), "תזיזו ת'רגליים"

מתוך עשר הקטגוריות עליהן הימרתי בפוסט הקודם, קלעתי לשמונה. טעיתי כשהימרתי על "השתולים" לדרמה ועל בראד פיט כשחקן.

ומה זה אומר לגבי האוסקרים? רק ש"נערות החלומות" פתח הלילה הובלה קלה על כל השאר.
עדכונים נוספים, אם השיעול יאפשר זאת, בהמשך.

הלילה ישודר בערוץ E! בארץ טקס גלובוס הזהב. הוא לכאורה אמור לנבא את האוסקרים. נו, נניח. אם אשאר בחיים עד הלילה (מיטב מדעני נורופן מנסים ברגעים אלה להכחיד כמה וירוסים שכבשו מקום בשריריי וריאותיי ומאיימים להכחיד אותי), תמצאו דיווח חי של הטקס ממש כאן. מבחינתי זו סתם חזרה גנרלית לאירוע הלייב-בלוגינג של האוסקר שאקיים ב-25 בפברואר כאן, זו השנה השנייה. אירוע שעוד תשמעו עליו הרבה בחודש שאחרי המועמדויות.
הנה קטע (+עידכונים) ממה שכתבתי בשבוע שעבר למדורי על הגלובוסים, חשיבותו ונבואותיו. חלקו כבר ידוע היטב למי שעוקב באדיקות אחרי הטקסים. מה שכן מעניין: כרגע שני המירוצים – גם לדרמה וגם לקומדיה/מיוזיקל – די פתוחים. מסתמנת הובלה קלה של "נערות החלומות" ו"השתולים" על פני השאר. אבל היא ממש מיניאטורית.
מה ההימורים שלכם?
ניפגש הלילה, ונבדוק אותם יחד.

ביום שני בלילה, בוקר ליום שלישי (לפי שעון ישראל), יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גלובוס הזהב. סיבה להתרגשות? קצת, אם אתם מצויים בקדחת האוסקר ששוטפת בתחילת כל שנה את הוליווד ומשקיפיה. קצת יותר, אם אתם ממש מחבבים טקסים, פרסים ושטיחים אדומים. ובכלל לא, אם אתם מחפשים איזושהי התאמה בין הפרס הזה ואיזשהו הגיון כלשהו. אז איך קרה שגלובוס הזהב זכה למעמד כה רם בהיררכיה ההוליוודית? זה סיפור ארוך שעיקרו כזה: חברי איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד הצליחו, באמצעות נחישות רבה, למקם את הפרס שלהם מספיק בסמוך לאוסקרים, לשכנע מספיק כוכבים להגיע מדי שנה לטקס, ולגרום לתקשורת להאמין שהגלובוסים הם החזאי האמין ביותר לאוסקרים. איך הם עשו את זה? בואו ניקח את הטקס הקרוב כדוגמה. הם יעניקו פרס מפעל חיים לוורן ביטי, כך שהוא יהיה חייב להגיע ולצידו גם אשתו אנט בנינג, שממילא מועמדת לפרס. והם ביקשו מבתו של ג'ק ניקולסון להיות "מיס גלובוס הזהב" – קרי, הנערה שמלווה את הזוכים החוצה מהבמה אחרי זכייתם. כך שגם ניקולסון, שגם מועמד, יהיה חייב להיות נוכח. וערב עם ביטי וניקולסון כבר יוצר מתח לסקנדלים ופליטות פה עסיסיות. אנשי הגלובוסים מאוד אוהבים כוכבים, והם מאוד אוהבים לתמוך בכוכבניות צעירות ופוטוגניות. אנג'לינה ג'ולי זכתה בחופן גלובוסים לפני שקיבלה אוסקר אחד. האם אני טוען כאן שאנשי גלובוס הזהב הם בעצם עדת חנפנים? אכן כן. רק מה, הם מתוחכמים, ולרוב מספיק נבונים, כדי לאזן את הזלזול שהם חוטפים מהתעשייה – כולל מהכוכבים עצמם שמגיעים לטקס – עם מספיק כותרות לבוקר של אחרי כדי שנרגיש שאולי בכל זאת קרה שם באולם האירועים הזה משהו בעל חשיבות.
להבדיל מהאקדמיה המונה כמעט 6,000 חברים העוסקים כולם בקולנוע ומעניקים פרסים לחבריהם, על הענקת גלובוס הזהב מופקדים פחות ממאה עיתונאים זרים היושבים בהוליווד. ארבעה מתוכם ישראליים, או ישראליים לשעבר (אביק גלבוע, עמנואל לוי, יורם כהנא וג'ודי סולומון). ב-64 שנות קיומו של האיגוד הצליחו העיתונאים האלה לצבור כוח והשפעה לא יאומנו בתעשייה. הכוכבים והאולפנים מתייחסים לטקס כאל רע הכרחי, עוד תחנה בלתי נמנעת בדרך לאוסקר. ואולי זו סיבת קסמו של הטקס הזה. הכוכבים מגיעים נטולי מתח, לעיתים שתויים, ומרשים לעצמם להתנהג באופן משוחרר על הבמה ומחוצה לה. זו אחת הסיבות לכך שטקס הגלובוסים, גם אם הוא חסר חשיבות ממשית, הוא לעיתים מהנה מאוד לצפייה. וגם, הוא קצר וקצבי בהשוואה לטקסים הלפעמים מייגעים של האוסקרים.

הייתי אפילו מקצין את התיאור שלי ומטיל ספק בכנות הבחירה של חברי גלובוס הזהב. האם הם באמת בוחרים את הסרטים שהם הכי אוהבים, או פשוט מנסים לקלוע לתחזיות האוסקרים כדי לשמר את מעמדם, הלא יציב, כמנבאי האוסקרים? קחו בחשבון: גלובוס הזהב, בדומה לפרס מפוקפק אחר של אגודה בשם National Board of Review, הוא הפרס היחיד בעונת האוסקרים שמחלוק ללא תהליך הצבעה מוסדר, מפוקח ומתועד, אלא בדיונים מאחורי דלתיים סגורות של חברי האיגוד.

אז מי יזכה? אין לי מושג. ויותר מזה: כדי להגדיל את כמות החנופה שהם מייצרים, ולצמצם את האפשרות שסרט שזוכה אצלם לא יזכה לבסוף באוסקר, המציאו בגלובוסים את אחת החלוקות הכי מטופשות: קטגוריות נפרדות לדרמה ולקומדיה/מיוזיקל. מצד שני, אם תרצו, זהו חצי הגמר והאוסקר הוא הגמר; הגלובוסים לא מנבאים, אלא רק מצמצמים את האופציות.
אבל יש עוד דבר: בשנים האחרונות, בגלל השינויים בתאריכי חלוקת האוסקרים, הגלובוסים הוענקו עד השנה בשעה שהבחירה למועמדויות לאוסקרים עדיין בעיצומה, כך שהטקס הזה לא רק מנבא אלא כעת גם יכול להשפיע על הבחירות לאוסקרים.
הנה הפרדוקס הגדול של הגלובוסים השנה. התחרות המרכזית באוסקרים, כפי שהיא מסתמנת כרגע, תהיה בין "נערות החלומות", "מיס סאנשיין הקטנה", "השתולים", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"בבל". ובגלובוסים הסרטים האלה מתפרסים על פני שלוש קטגוריות נפרדות, ולעיתים כלל לא מתחרים זה בזה. מי יזכה באוסקר? נדמה לי ש"השתולים" או "בבל". מי יזכה בגלובוסים? כנראה האחר.

ובכל זאת, מי יזכה בגלובוס? רק כי אתם מתעקשים וכי אני נהנה לעשות לעצמי בושות בכתב כשנבואותיי לא מתגשמות, הנה ניחושיי: "השתולים" בדרמה ו"נערות החלומות" בקומדיה/מיוזיקל (אם כי "מיס סאנשיין הקטנה" עשוי להפתיע כאן). הלן מירן ופורסט וויטאקר כשחקנים בדרמה, סשה ברון כהן ומריל סטריפ כשחקנים בקומדיה/מיוזיקל. ג'ניפר האדסון ובראד פיט כשחקני משנה. מרטין סקורסזי כבמאי ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" כסרט זר. אם התחזית הזאת תתגשם, רק ארבעה, מקסימום חמישה, מהעשרה האלה גם יזכו בסוף פברואר באוסקר. לא משהו בתור נביאים, אה?

זר שם בחוץ
עד לפני כמה שבועות המירוץ אחר האוסקר הזר היה בין "לחזור" הספרדי ובין "חיים של אחרים" הגרמני (בפברואר בארץ). ואז צץ לו "המבוך של פאן" המקסיקאי הנפלא. הסרט שאני הייתי בוחר בו אם הייתי חבר אקדמיה. אם אף אחד מהסרטים האלה לא יזכה בגלובוס הזהב נוכל לצחוק עליהם כהוגן בפריוויו לפרסי השנה הבאה. אם אחד מהם כן יזכה, כדאי לשים לזה לב. "המבוך של פאן" יצא בארצות הברית בסוף השבוע שעבר והוא משגשג בקופות. יש לזה השפעה. ובארץ? נכון לעכשיו הסרט כלל לא נרכש להפצה כאן.

אמיליו והבלשים
אז איך הסתנן "בובי" לתוך רשימת המועמדים לגלובוס הזהב? סרט שנראה לי שלא יזכה לאף מועמדות משמעותית באוסקרים? לא ברור. זה אחד מהרגעים האלה שגורמים לגלובוסים להיראות קיקיוניים וחובבניים. כשראיתי את "בובי" הבנתי מה הרג את רוברט אלטמן הי"ד. לא שהסרט איום, הוא לא. הוא רק תמוה מעל לכל הגיון. והמבנה הכמו-אלטמני שלו רק מזכיר כמה אלטמן היה במאי דגול. ואסטבז אינו דגול. למרבה ההפתעה הוא גם לא כשלון מוחלט. זה סרט משונה מאוד.

מדהים. עידן וחתום למחיקה כנראה צודקים. איך מעולם לא חשבתי על זה? איך מעולם איש לא אמר את זה קודם? מבקרים הם יוצרים מתוסכלים. וחסרי כשרון. בגלל זה הם מוציאים את התסכול שלהם על אחרים. הם גם יוצרים שלא מצליחים לחשוף את עצמם לביקורת (ונדמה לי שזה נכתב כתגובה לאייטם בו הצגתי סינגל חדש – שנוצר, ונחשף לביקורת – של אדם שהוא גם מבקר קולנוע, כך שאולי יש כאן פרדוקס קל). והם, המבקרים, גם חסרי כשרון, כך שיכול להיות שהם בכלל לא מסוגלים ליצור. אז הם רוצים ליצור ואינם יכולים. הם יוצרים שאינם יוצרים. וואלה, הם צודקים. ולי יש את ההוכחה המושלמת לכך. הטו אוזן.
השבוע יצא ספר בשם "כשמדלן סטו בוכה", בו כותבים כל מיני אנשים הקשורים איכשהו, במישרין או בעקיפין, לעולם הקולנוע סיפורים קצרים הקשורים לקולנוע. לפני כשנתיים פנה אלי מו"ל הספר וביקש ממני להשתתף. הסכמתי. היה לי גם סיפור למסור לו שהיה יכול להיות מושלם לאוסף כזה. הוא היה קיים אצלי רק במצב של סינופסיס, אבל תוך כמה שבועות עבודה הייתי יכול לכתוב אותו במלואו, אפילו בשניים-שלושה דראפטים. אבל ככל שהדד-ליין התקרב, ואז התעכב, ואז התקרב, ואז שוב התעכב, עד שמישהו שם כבר הרים ממני ידיים והפסיק להתעניין, כך גיליתי שאני פשוט לא מסוגל לשבת לכתוב את הסיפור. מעצור כתיבה. או משהו אחר.
לסיפור קוראים – או למעשה "יקראו", אם הוא אי פעם ייכתב – "המרגל של קובריק", והוא מתרחש בתחילת שנות ה-80 בראשון לציון, כששמועה פשטה בעיר שסטנלי קובריק, או נציג מטעמו, מסתובב ברחובות ובודק מדי ערב את איכות ההקרנה של "הניצוץ" בקולנוע תפארת בעיר. זה סיפור התבגרות, וגם תעלומה בלשית. ויש לו התחלה, אמצע וסוף. והוא לא קיים.
לפני כשנה וחצי הגיעו לפסטיבל חיפה אלמנתושל קובריק וגיסו, וסיפרתי להם על הסיפור, המבוסס על אגדה אורבנית שגדלתי איתה בעיר הולדתי. הם השתעשעו מאוד מהרעיון, ומיהרו לספר לי פרטים על האגדות, שחלקן היו נכונות לחלוטין (ויהודה סתיו, שנכח בשיחה, הוסיף פרטים משלו) סביב קובריק ונציגיו הבודקים את איכות ההקרנה, העותקים והתרגום של סרטיו. כך שאם אי פעם ייכתב הסיפור "המרגל של קובריק", יש לי כעת גם נספח שיצורף לו, המבהיר מה הדברים שאכן קרו באמת, בתוך הסיפור הבדיוני לחלוטין. אולי ב"כשמדלן סטו בכתה 2". או לעולם לא.

======

ושוב, כותרת אידיוטית ב"מעריב": "חילוץ מהסרטים". כבר כתבתי כאן בעבר שצריך למגר מהעיתונות את הצירוף "(משהו) מהסרטים". כי אם הסרטים הם הרפרנס היחיד שיש לעורכי הניוז על החיים, הרי שכל ידיעה שם היא מ"הסרטים". עסקת טיעון מהסרטים. נאום הנשיא מהסרטים. בדיקת הפוליגרף מהסרטים. הטרגדיה מהסרטים, שתמיד יש בה אלמנט אירוני, או ידוע מראש, אחרת היא לא היתה ראויה להיקרא "טרגדיה" או להגיע לעמוד השער. אז חילוצו של רוכב אופניים איננו מהסרטים, אלא מהחיים. אחר כך, אולי, יעשו מזה סרט.
ובהזדמנות זו, האם אפשר להעיף מחיינו את כל צירופי ה"חי בסרט", "חיים בסרט", "חיה בסרט"?

======

והאתר מרכין ראש ומזיל דמעה. אני שולח תנחומים מרחוק ליוסף פיצ'חדזה, הבמאי של "שנת אפס", שחווה בסוף השבוע טרגדיה נוראית. אין לי שמץ מושג איך מנחמים או מתנחמים במצב כזה.

"חופשה נעימה" (או "חופשה נעימה המפתחות בפנים" כפי שהוא הוצג בכרזות בקולנוע סטודיו בתחילת שנות השמונים) הוא חלק מהקנון הקולנועי שלי. הקומדיה של "נשיונל למפון" התהדרה בצ'בי צ'ייס, שהיה פעם אחד השחקנים הכי מצחיקים בתבל, תסריט הורס של ג'ון יוז ובימוי מדויק כרגיל של הרולד ראמיס, במאי נפלא. אבל עבור רוב העולם זו כנראה קומדיה זניחה ועממית (איימי הקרלינג הנפלאה ביימה את סרט ההמשך, "חופשה מטורפת באירופה", שהיתה גם מצוינת). לכן כשראיתי את "מיס סאנשיין הקטנה" בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה, שמתי לב לכמה אלמנטים שהזכירו לי את הסרט ההוא. בעיקר העלילה עם ה – זהירות, ספוילרונצ'יק – הסבא המת שממשיך את המסע כגוויה. כך תיאתי את הסרט מחיפה: "'מיס סאנשיין הקטנה' מקסים לגמרי. דמיינו את 'דרכים צדדיות' מעורבב עם “חופשה נעימה” של צ’בי צ’ייס (זוכרים את הסבתא שם?)". שבוע אחר כך כתבתי על הסרט גם ב, בניסוח כמעט דומה ב"פנאי פלוס": "קחו את חיבוטי הנפש של 'רסיסי חיים', סרט המסע עם ג'ק ניקולסון מתחילת שנות ה-70, וערבבו אותם עם הסלפסטיק של "חופשה נעימה", הקומדיה הקופתית של צ'בי צ'ייס משנות ה-80. התוצאה, שילוב בין חיפוש עצמי וקומדיית מצבים, כובשת".
ולמה נזכרתי בזה? כי נקודות הדמיון בין "מיס סאנשיין הקטנה" ו"חופשה נעימה" הועלו רק עכשיו גם לאתר של דיוויד קאר, איש האוסקרים של "הניו יורק טיימס".
ואלה שוב מאותם רגעים בהם אני דופק את הראש בשולחן ש"סינמסקופ" איננו בלוג באנגלית.

נכון לעכשיו אני לא מתכוון להגיע לפסטיבל ברלין השנה, וכרגע זו מסתמנת כטעות מצידי. הנוכחות הישראלית בפסטיבל מתעצמת.

אחרי שכבר פורסם ש"בופור" של יוסף סידר התקבל לתחרות הרשמית, מפרסם האתר של הפסטיבל היום שיוצרים ישראליים נוספים יגיעו לפסטיבל במסגרות האחרות:

– "הבועה" של איתן פוקס יוקרן במסגרת הפנורמה (זה סרטו השלישי של פוקס שמוקרן שם).
– "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר ו"אדמה משוגעת" של דרור שאול יוקרנו במסגרת פסטיבל סרטי הילדים והנוער שמתקיים במקביל לפסטיבל.
– "לבנון" של שמוליק מעוז, הנמצא בשלבי הפקה ראשונים, יגיע לברלין לחפש משקיעים ןמפיצים כחלק משוק הקופרודוקציות.
– יושב ראש חבר השופטים הבוחרים את דב הזהב הוא פול שריידר (התסריטאי של "נהג מונית" ו"השור הזועם" והבמאי של "מישימה" ו"פגיעה"). שריידר עומד לביים בישראל בקרוב את "אדם בן כלב" על פי ספרו של יורם קניוק.
– לצידו של שריידר בחבר השופטים תשב השחקנית הפלסטינית היאם עבאס ("הכלה הסורית", "גן עדן עכשיו", "מינכן"). לצידם יישבו בחבר השופטים גם ווילם דפו (שביקר בישראל כמה פעמים, גם בפסטיבלי קולנוע וגם עם קבוצת התיאטרון שלו) וגאל גרסיה ברנאל (שיצא לפני שנה עם הישראלית לשעבר נטלי פורטמן). האם כל אלה סימנים טובים עבור יוסף סידר?

התוכנייה המלאה של ברלין תתפרסם רק ב-30 בינואר, אבל אלה כמה מהסרטים המסקרנים שכבר נחשף שיוקרנו שם.

– החדש של האל הרטלי, "פיי גרים" (ההמשך של "הנרי פול").
– סרטים חדשים בבימויים של השחקנים אנטוניו בנדרס, ז'ולי דלפי וסטיב בושמי.
– סרטו החדש ראשון כבמאי של מייקל רוברט שיי, מייסד אולפני "ניו ליין".
– סרטו החדש של טרזים סינג (במאי קליפים אדיר), והראשון מאז "תא קטלני" שלו, שאני מאוד אוהב.

אם אתם חברי אקדמיה וגרים בארצות הברית, טופסי ההצבעה שלכם למועמדויות לאוסקר צריכות להגיע היום (13 בינואר בפברואר) עד השעה 17:00 למשרדי האקדמיה בלוס אנג'לס. חברי האקדמיה שגרים בישראל (איציק קול, יורם גלובוס, מנחם גולן, חיים טופול, משה מזרחי ונדמה לי שגם אורי ברבש): אם לא שלחתם עדיין, אבוד לכם. אני מקווה שכבר שלחתם.

ואם אתם מחבבים כמוני את מנהג הימורי האוסקר בינואר-פברואר, בואו נעשה סדר בלוחות הזמנים של האירועים והפרסים שקורים בחודש וחצי הקרוב, עם כל המועמדויות והטקסים של כל האיגודים והגופים שמקדימים את האוסקר ואמורים לתפקד כחזאיו (הלינקים מובילים למועמדים).

חמשת הסרטים הבולטים בכל המועמדויות כרגע הם "בבל", "השתולים", "מיס סאנשיין הקטנה", "נערות החלומות" ו"המלכה". באופן די משונה, אין כרגע אף סרט שמוביל באופן מובהק. ואולי זה כי אחרי טראומת "התרסקות" בשנה שעברה, אף אחד לא מוכן להמר. אבל חוץ מ"המלכה", כל אחד מארבעת הסרטים האחרים היה למשך יממה לפחות הפייבוריט לזכייה בשבועות האחרונים. ועוד דבר, מנקודת מבט אישית: אין כאן אף סרט שאני להוט אחריו ומריע לו באופן אישי. את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי, ומביןם הארבעה האחרים "מיס סאנשיין הקטנה" הוא הסרט שאני הכי מחבב. ובכל זאת, נדמה לי שזו שנה שהכילה כמה סרטים מצוינים (ע"ע "בוראט" ו"הילדים של מחר"), אבל שלא יזכו למועמדויות משמעותיות.

15 בינואר – גלובוס הזהב. בינינו, פרס חסר חשיבות אבל משום מה הוא מצליח להשפיע איכשהו, לפעמים דווקא בהפוכה, על בוחרי האקדמיה. הוא לפחות עשוי לצמצם את הלבטים. האם באוסקרים זה יהיה קרב בין "סאנשיין" ל"השתולים"? או "נערות החלומות" נגד "בבל"?

20 בינואר – איגוד המפיקים.

23 בינואר – 15:30 שעון ישראל, הכרזת המועמדויות לאוסקר.

28 בינואר – איגוד השחקנים. זה היה הפרס הראשון בשנה שעברה שניבא את הזכייה של "התרסקות" על פני "הר ברוקבק", אז השנה יקדישו לו תשומת תשומת לב רבה.

31 בינואר – טפסי הבחירה לפרסי האוסקר נשלחים בדואר ל-5,830 חברי האקדמיה בעלי זכות הצבעה.

3 בפברואר – איגוד הבמאים. באופן מסורתי זה הפרס הטרום-אוסקרי הכי חשוב. ב-51 מתוך 57 השנים שהפרס מחולק, הבמאי שזוכה בו, זוכה גם באוסקר. וברוב המקרים הבמאי שזוכה באוסקר, הסרט שלו גם יזכה (אם כי בשנים האחרונות החוקיות הזו התחילה קצת להתערער).

11 בפברואר – הבאפטא (האקדמיה הבריטית). מאז שפרסי הבאפטא עברו לפברואר, לפני האוסקרים, הם הפכו לאחד הפרסים שמצליחים להפתיע במנבאי אוסקרים. אולי כי לא מעט מחברי הבאפטא (British Academy of Film and Television Arts) הם גם חברי האקדמיה האמריקאית.
שימו לב שבגלל ש"נערות החלומות" עוד לא יצא באנגליה, נדחף לחמישיה הראשית "המלך האחרון של סקוטלנד". ולמרבה ההפתעה הם מגדירים את "טיסה 93" כסרט בריטי.

11 בפברואר – איגוד התסריטאים. מועמדות מפתיעה ומוצדקת ל"בוראט" (בצפייה שניה הבחנתי עד כמה הסרט הזה בנוי לתלפיות מבחינה תסריטאית, דבר שאני מניח שצריך לזקוף גם לטובת העריכה, שאני בספק אם תזכה להכרה באוסקרים). מועמדות מפתיעה ובלתי מוצדקת (לדעתי) ל"השטן לובשת פראדה".

17 בפברואר – מעצבי התלבושות.

18 בפברואר – איגוד העורכים.

18 בפברואר – איגוד הצלמים.

20 בפברואר – המועד האחרון להגעת טפסי הבחירה למשרדי האקדמיה.

24 בפברואר – אינדיפנדנט ספיריט. מועמק לסרטים עצמאיים ודלי תקציב. חסר משמעות בקשר לאוסקר, אבל זה בעיניי פרס לא פחות חשוב, לסרטים שלרוב לא זוכים באוסקר. (ופרסי הראזיף, המחולקים באותו יום, לא מעניינים אותי).

25 בפברואר – טקס האוסקר.

יש לי חבר, עידן אלתרמן שמו, שביים לפני כשנה וחצי סרט תיעודי אישי שנקרא "נמוך", שיוצא מתוך תסביך הגובה שליווה אותו בימי נעוריו וילדותו, שואל את השאלות שהוא רצה לשאול כבר אז, ומנסה להיות זריקת עידוד לכל הנערים הנמוכים באשר הם. אני הצטרפתי למסע שלו בהפקת הסרט והושטתי יד תומכת בכתיבת התסריט ובראיונות, וגם כי רציתי לשמור שלא ילכלכו שם על הגבוהים. ראיינו זמר, שחקן, קומיקאי, במאי, צלם, עורך דין, איש שיווק, מעצב שיער, כדורסלן, מטפס צוקים, רופאים, פסיכולוגית ושני ילדים מקסימים (והיו עוד מרואיינים שצולמו ולא נכנסו לגרסה הסופית).
ולמה נזכרתי בזה? פספסתי את זה בזמן אמת, אבל לפני כמעט שבוע עידן העלה את הסרט לבלוגו, כך שאם יש לכם עניין בו אתם מוזמנים להקליק ולצפות (51 דקות אורכו). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק לחבריכם בחו"ל: הסרט מתורגם לאנגלית.