13 ינואר 2007 | 14:50 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

איתן, איתן ודרור בברלין

נכון לעכשיו אני לא מתכוון להגיע לפסטיבל ברלין השנה, וכרגע זו מסתמנת כטעות מצידי. הנוכחות הישראלית בפסטיבל מתעצמת.

אחרי שכבר פורסם ש"בופור" של יוסף סידר התקבל לתחרות הרשמית, מפרסם האתר של הפסטיבל היום שיוצרים ישראליים נוספים יגיעו לפסטיבל במסגרות האחרות:

– "הבועה" של איתן פוקס יוקרן במסגרת הפנורמה (זה סרטו השלישי של פוקס שמוקרן שם).
– "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר ו"אדמה משוגעת" של דרור שאול יוקרנו במסגרת פסטיבל סרטי הילדים והנוער שמתקיים במקביל לפסטיבל.
– "לבנון" של שמוליק מעוז, הנמצא בשלבי הפקה ראשונים, יגיע לברלין לחפש משקיעים ןמפיצים כחלק משוק הקופרודוקציות.
– יושב ראש חבר השופטים הבוחרים את דב הזהב הוא פול שריידר (התסריטאי של "נהג מונית" ו"השור הזועם" והבמאי של "מישימה" ו"פגיעה"). שריידר עומד לביים בישראל בקרוב את "אדם בן כלב" על פי ספרו של יורם קניוק.
– לצידו של שריידר בחבר השופטים תשב השחקנית הפלסטינית היאם עבאס ("הכלה הסורית", "גן עדן עכשיו", "מינכן"). לצידם יישבו בחבר השופטים גם ווילם דפו (שביקר בישראל כמה פעמים, גם בפסטיבלי קולנוע וגם עם קבוצת התיאטרון שלו) וגאל גרסיה ברנאל (שיצא לפני שנה עם הישראלית לשעבר נטלי פורטמן). האם כל אלה סימנים טובים עבור יוסף סידר?

התוכנייה המלאה של ברלין תתפרסם רק ב-30 בינואר, אבל אלה כמה מהסרטים המסקרנים שכבר נחשף שיוקרנו שם.

– החדש של האל הרטלי, "פיי גרים" (ההמשך של "הנרי פול").
– סרטים חדשים בבימויים של השחקנים אנטוניו בנדרס, ז'ולי דלפי וסטיב בושמי.
– סרטו החדש ראשון כבמאי של מייקל רוברט שיי, מייסד אולפני "ניו ליין".
– סרטו החדש של טרזים סינג (במאי קליפים אדיר), והראשון מאז "תא קטלני" שלו, שאני מאוד אוהב.

13 ינואר 2007 | 01:17 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

לו"ז יורסלף

אם אתם חברי אקדמיה וגרים בארצות הברית, טופסי ההצבעה שלכם למועמדויות לאוסקר צריכות להגיע היום (13 בינואר בפברואר) עד השעה 17:00 למשרדי האקדמיה בלוס אנג'לס. חברי האקדמיה שגרים בישראל (איציק קול, יורם גלובוס, מנחם גולן, חיים טופול, משה מזרחי ונדמה לי שגם אורי ברבש): אם לא שלחתם עדיין, אבוד לכם. אני מקווה שכבר שלחתם.

ואם אתם מחבבים כמוני את מנהג הימורי האוסקר בינואר-פברואר, בואו נעשה סדר בלוחות הזמנים של האירועים והפרסים שקורים בחודש וחצי הקרוב, עם כל המועמדויות והטקסים של כל האיגודים והגופים שמקדימים את האוסקר ואמורים לתפקד כחזאיו (הלינקים מובילים למועמדים).

חמשת הסרטים הבולטים בכל המועמדויות כרגע הם "בבל", "השתולים", "מיס סאנשיין הקטנה", "נערות החלומות" ו"המלכה". באופן די משונה, אין כרגע אף סרט שמוביל באופן מובהק. ואולי זה כי אחרי טראומת "התרסקות" בשנה שעברה, אף אחד לא מוכן להמר. אבל חוץ מ"המלכה", כל אחד מארבעת הסרטים האחרים היה למשך יממה לפחות הפייבוריט לזכייה בשבועות האחרונים. ועוד דבר, מנקודת מבט אישית: אין כאן אף סרט שאני להוט אחריו ומריע לו באופן אישי. את "נערות החלומות" עוד לא ראיתי, ומביןם הארבעה האחרים "מיס סאנשיין הקטנה" הוא הסרט שאני הכי מחבב. ובכל זאת, נדמה לי שזו שנה שהכילה כמה סרטים מצוינים (ע"ע "בוראט" ו"הילדים של מחר"), אבל שלא יזכו למועמדויות משמעותיות.


15 בינואר
גלובוס הזהב. בינינו, פרס חסר חשיבות אבל משום מה הוא מצליח להשפיע איכשהו, לפעמים דווקא בהפוכה, על בוחרי האקדמיה. הוא לפחות עשוי לצמצם את הלבטים. האם באוסקרים זה יהיה קרב בין "סאנשיין" ל"השתולים"? או "נערות החלומות" נגד "בבל"?

20 בינואראיגוד המפיקים.

23 בינואר
– 15:30 שעון ישראל, הכרזת המועמדויות לאוסקר.

28 בינואר
איגוד השחקנים. זה היה הפרס הראשון בשנה שעברה שניבא את הזכייה של "התרסקות" על פני "הר ברוקבק", אז השנה יקדישו לו תשומת תשומת לב רבה.

31 בינואר
– טפסי הבחירה לפרסי האוסקר נשלחים בדואר ל-5,830 חברי האקדמיה בעלי זכות הצבעה.

3 בפברואר
איגוד הבמאים. באופן מסורתי זה הפרס הטרום-אוסקרי הכי חשוב. ב-51 מתוך 57 השנים שהפרס מחולק, הבמאי שזוכה בו, זוכה גם באוסקר. וברוב המקרים הבמאי שזוכה באוסקר, הסרט שלו גם יזכה (אם כי בשנים האחרונות החוקיות הזו התחילה קצת להתערער).

11 בפברואר
הבאפטא (האקדמיה הבריטית). מאז שפרסי הבאפטא עברו לפברואר, לפני האוסקרים, הם הפכו לאחד הפרסים שמצליחים להפתיע במנבאי אוסקרים. אולי כי לא מעט מחברי הבאפטא (British Academy of Film and Television Arts) הם גם חברי האקדמיה האמריקאית.
שימו לב שבגלל ש"נערות החלומות" עוד לא יצא באנגליה, נדחף לחמישיה הראשית "המלך האחרון של סקוטלנד". ולמרבה ההפתעה הם מגדירים את "טיסה 93" כסרט בריטי.

11 בפברואראיגוד התסריטאים. מועמדות מפתיעה ומוצדקת ל"בוראט" (בצפייה שניה הבחנתי עד כמה הסרט הזה בנוי לתלפיות מבחינה תסריטאית, דבר שאני מניח שצריך לזקוף גם לטובת העריכה, שאני בספק אם תזכה להכרה באוסקרים). מועמדות מפתיעה ובלתי מוצדקת (לדעתי) ל"השטן לובשת פראדה".

17 בפברוארמעצבי התלבושות.

18 בפברואר איגוד העורכים.

18 בפברואראיגוד הצלמים.

20 בפברואר – המועד האחרון להגעת טפסי הבחירה למשרדי האקדמיה.

24 בפברואראינדיפנדנט ספיריט. מועמק לסרטים עצמאיים ודלי תקציב. חסר משמעות בקשר לאוסקר, אבל זה בעיניי פרס לא פחות חשוב, לסרטים שלרוב לא זוכים באוסקר. (ופרסי הראזיף, המחולקים באותו יום, לא מעניינים אותי).

25 בפברואר – טקס האוסקר.

Categories: אוסקר 2006

12 ינואר 2007 | 23:15 ~ 1 Comment | תגובות פייסבוק

קטן

יש לי חבר, עידן אלתרמן שמו, שביים לפני כשנה וחצי סרט תיעודי אישי שנקרא "נמוך", שיוצא מתוך תסביך הגובה שליווה אותו בימי נעוריו וילדותו, שואל את השאלות שהוא רצה לשאול כבר אז, ומנסה להיות זריקת עידוד לכל הנערים הנמוכים באשר הם. אני הצטרפתי למסע שלו בהפקת הסרט והושטתי יד תומכת בכתיבת התסריט ובראיונות, וגם כי רציתי לשמור שלא ילכלכו שם על הגבוהים. ראיינו זמר, שחקן, קומיקאי, במאי, צלם, עורך דין, איש שיווק, מעצב שיער, כדורסלן, מטפס צוקים, רופאים, פסיכולוגית ושני ילדים מקסימים (והיו עוד מרואיינים שצולמו ולא נכנסו לגרסה הסופית).
ולמה נזכרתי בזה? פספסתי את זה בזמן אמת, אבל לפני כמעט שבוע עידן העלה את הסרט לבלוגו, כך שאם יש לכם עניין בו אתם מוזמנים להקליק ולצפות (51 דקות אורכו). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק לחבריכם בחו"ל: הסרט מתורגם לאנגלית.

Categories: תיעודי

11 ינואר 2007 | 18:25 ~ 21 Comments | תגובות פייסבוק

איש העטלפים

אז מה קרה ביומיים שלא הייתי און ליין?

"בופור" התקבל לתחרות הרשמית בברלין. מרשים. זה הסרט הישראלי הראשון באורך מלא שמגיע לתחרות בברלין מאז "קשר עיר" של יהונתן סגל מלפני שמונה שנים (סרטו הקצר של דני רוזנברג, "דון קישוט בירושלים" הוצג בתחרות הרשמית לפני שנתיים). לעומת זאת, אף ישראלי לא זכה בפרס כלשהו במסגרת התחרות הרשמית בברלין מאז חלקו גילה אלמגור וקאיפו כהן פרס משותף על "תרומה אמנותית" ב"הקיץ של אביה" מ-1989. במסגרות האחרות של הפסטיבל בברלין, הפנורמה והפורום, הנוכחות הישראלית היתה מרשימה יותר בשנים האחרונות, גם בפרסים.

נסגרו המון בתי קולנוע בארץ בשבועיים האחרונים: הוד, סירקין, כרמיאל. איפה עוד? אמנם בין קיץ 2007 לקיץ 2008 אמורים להיפתח המון אולמות קולנוע חדשים בחולות ראשון לציון, צומת הצ'ק פוסט וקרית ביאליק, אבל א) מה יעשו הצפוניים עד אז. ו-ב) מה יעשו תושבי הגליל אחר כך? יורידו סרטים באינטרנט? אנא ספרו לי: יש כאן קוראים מכרמיאל, עפולה, קרית גת, קרית שמונה? אם כן ובית הקולנוע העירוני שלכם נסגר, איפה אתם רואים סרטים? יש חלופות לצפייה בסרטים בפילם על מסך גדול? אודיטוריום עירוני? מתנ"ס? או שעברתם סופית לצפייה ביתית? אנא עדכנו.

קרלו פונטי מת. אני מניח שהצירוף "בשיבה טובה" מתאים כאן.

וישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע של "עכבר העיר", הקים לתחייה את להקתו הירושלמית הפסיכית, פוריטנים צעירים, ויש להם סינגל חדש, "עטלפים בעמק". או בתל אביבית: עטלפים בגורדון. קיצ'לס הוא הסולן. שימו Play

atalefim.mp3

11 ינואר 2007 | 17:29 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

אברקדברה

1.
מאוד אהבתי את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן שעולה היום בבתי הקולנוע בארץ. זה סרט על אובססיה. אני אוהב סרטים על דמויות אובססיביות; זה אף פעם לא נגמר טוב. זה גם סרט על אמנויות הבמה – על איש אחד שיש לו  כישרון, או סוד, שמאפשר לו להיות באמת חדשני, לעומת איש אחר שיש לו כשרון הופעה, כריזמה. לו הם היו משתפים פעולה הם היו כובשים את העולם, אבל הם דווקא מעדיפים להיות אויבים. ולבסוף, זה סרט על קסם – על שני קוסמים שיודעים שכל העניין עם קסמים קשור בלהטוטנות ואחיזת עיניים, ובכל זאת אחד מהם עדיין מאמין שאולי יש דבר כזה "קסם אמיתי", שאולי דברים באמת יכולים להיעלם לתוך האוויר הדליל (אם לשאול את האידיום האנגלי), ועל המקום שבו קסמי הלהטוטנות והקסם האמיתי, או "כישוף", נפגשים, בעולם המדע. או, אם תרצו, בעולם הפנטזיה שבו הכל אפשרי. הסרט הזה רווי פיתולים ועלילות, והוא פשוט מענג. הנה הביקורת שלי עליו מגליון "פנאי פלוס" של אתמול:
continue reading…

Categories: ארכיון

09 ינואר 2007 | 10:42 ~ 37 Comments | תגובות פייסבוק

הקרנה פרטית

זוכרים איך זה היה פעם, אי אז ב-2006, כשעוד היינו תמימים ונבוכים והעידן הקולנועי החדש שפיעפע מתחת לרגלינו עוד התקבל אצלנו בסקפטיות. "להוריד סרטים?!", היינו אומרים זה לזה. "חס וחלילה, זה בניגוד לחוק". כמו אלה שהיו מעשנים בשירותים בתיכון, תמיד ידענו שהם קיימים, אבל הם לא היו אנחנו. אנחנו היינו שומרי החוק. המרובעים. זה היה כל כך מזמן. אבל זה נראה כמו אתמול. רגע, זה באמת היה אתמול!
היום זה כבר עידן חדש לגמרי. אין לי מושג אם הוא חוקי או לא, אבל אני כאן רק בא לפרסם את הכתובות של תחנות הסמים, לא מוכר אותם בעצמי. רוצים להוריד סרטים אבל חוששים? מתקשים עם כל תוכנות הביט-טורנט, האימיול, הקאזה, הסול-סיק, הווט-אבר? הנה, תראו מה מצאתי. אתם יכולים לראות סרטים ישר מתוך הדפדפן, בלי להוריד כלום. אלוהים, זה שערורייתי כמה שזה בלתי חוקי. זה כמעט אנרכיסטי. זו התרסה פומבית.

רוצים לראות את "המרדף לאושר" עם וויל סמית שיעלה בארץ בשבוע הבא? הנה הוא כאן.

רוצים לראות את "רוקי בלבואה" שיעלה בארץ בעוד שבועיים? הוא כאן.

רוצים לראות את "השתולים" של סקורסזי?

ויש שם גם את מיטב הסרטים שהמפיצים בארץ גנזו לנו. גנזו לנו? נגנוז להם בחזרה, לא?

למשל:

"מותו של הנשיא", המוקומנטרי הפוליטי שהסעיר את פסטיבל טורונטו.

Jackass 2, הסרט השני הכי מצחיק ושערורייתי של השנה אחרי "בוראט".

"לילות טלדגה", הלהיט השני הכי גדול של סשה ברון כהן השנה, אחרי "בוראט" (שם הוא בתפקיד פיטר סלרסי נפלא).

"סורק אפילה" הקוואזי-אנימציה של ריצ'רד לינקלייטר.

ולקינוח: המסור 3

ויש שם עוד עשרות סרטים אחרים, באיכויות כאלה ואחרות. ואני מניח שאם אני יודע על האתר הזה, אז גם סוכני האף.בי.איי וה-MPAA כבר מכתרים את השרתים מהם הוא פועל, אז הוא בטח ימות במהרה. אבל זו התחלה של משהו. מישהו אמר "לגליזציה"?

Categories: כללי

09 ינואר 2007 | 10:24 ~ 6 Comments | תגובות פייסבוק

אמת מטרידה

(פורסם במדור "סינמסקופ" ב"פנאי פלוס" ב-4.1.2007)

שלושה מהסרטים התיעודיים המוצלחים של השנה דילגו על בתי הקולנוע בארץ, ניתרו מעל הפסטיבלים, ונחתו לבכורה ישר בסלון שלכם. אל תחמיצו

1.
"רח' בירץ' 51" (יס דוקו, היום). זהו מאותם סרטים שנדמה שכל אחד היה יכול לעשות על הוריו, רק שכאן יש טוויסט קטן ומשמעותי שהופך אותו לאחד מאותם סרטים שגם אם הם לא גאוניים, הם בהחלט מוחצים, ומטיחים איזושהי אמת ידועה ובלתי נמנעת בפרצוף. אחרי פטירת אמו מנסה הבמאי דאג בלוק להבין האם היא היתה מאושרת בנישואיה. שלושה חודשים בלבד אחרי מותה מבשר אביו בן ה-83 שהוא מתחתן עם מזכירתו מלפני 30 שנה. הבשורה מטלטלת את בני משפחת בלוק. הבן מפשפש בכל שעות הצילומים שהוא תיעד אותה, ובאריזת בית המשפחה הוא נתקל באוצר: עשרות יומנים מפורטים שניהלה האם במהלך חייה, בהם מתגלה נראטיב אחר לגמרי של חייה ושל עולמה הפנימי שילדיה מעולם לא ידעו עליו. גדולתו של "רחוב בירץ' 51", שנבחר בסוף דצמבר על ידי המבקר "ניו יורק טיימס" לאחד מעשרת הסרטים הטובים של 2006, אינה בעבודת הבימוי, אלא בחשיפתה של האם כסופרת שתיעדה את המצוקות והתסכולים של רוב בנות דורה, שגדלו בשנות החמישים וכשגילו את הפמיניזם בסוף שנות הששים זה היה להן מאוחר מדי לפרק את המשפחה ולהתחיל מחדש. סרט עוכר שלווה.

2.
"כדורצח" (שודר בהוט פריים, חפשו בשידורים החוזרים, מוצג בהוט-VOD ובהמשך החודש ישודר גם בערוץ יס דוקו). בואו ננפץ לכם כמה סטריאוטיפים. נכים? משותקים? פחחח. לגיבורים של "כדורצח" צריך למצוא הגדרה מילונית אחרת. כן, כל אחד מהם עם מפרקת שבורה והוא משותק או מוגבל בארבעת גפיו, אבל כולם עוסקים בספורט אקסטרים מרסק עצמות: רוגבי כסאות גלגלים. וכן, זהו ספורט אולימפי. על מגרש כדורסל תקני הם עולים עם כסאות הגלגלים שלהם שנראים, על פי הגדרתם, כמו כרכרות גלדיאטורים שיצאו מסרטי "מקס הלוחם בדרכים". כל קבוצה צריכה להעביר את הכדור מעבר לקו השער. מטרת הקבוצה היריבה? להתנגש בכל הכוח במחזיק הכדור ולהפוך את כסאו. מדובר באחד מסרטי הספורט האלה שיגרמו לעיניכם לנתר מגולגולותיהם. אתם לא תאמינו מה הם עושים שם אחד לשני. "כדורצח" הוא סרט שבנוי למופת. כל קונפליקט אפשרי מכוסה כאן. יש כאן עוינות בין קבוצות – הקבוצה האמריקאית נגד הקבוצה הקנדית שמאמנה הוא שחקן אמריקאי שערק צפונה, והצליח להביס את קבוצתו הישנה. הסרט עוקב אחרי ההכנות שלהם לאולימפיאדת הנכים באתונה לפני שנתיים, אליה הגיעו האמריקאים במטרה לנקום.

3.
"מי הרג את המכונית החשמלית?" (הוט פריים). הסרט המשלים ל"אמת מטרידה": ג'נרל מוטורס פיתחה מכונית הפועלת על חשמל ואינה מזהמת את הסביבה. אבל כמה שנים אחרי ההשקה החברה העלימה את המכונית מהכבישים. למה? כי היא כנראה היתה טובה מדי. מי הפעיל על ג'נרל מוטורס לחץ? חברות הדלק. ומה עלה בגורלן של המכוניות שהפכו לרגע לתקווה הגדולה של כדור הארץ, ואז הפכו לפיסת אשפה מתגלגלת במסכת של שקרים תאגידיים? סרט מייאש.

4.
"ניל יאנג – לב של זהב" (עכשיו בדי.וי.די מתורגם לעברית + dts). ג'ונתן דמי, שזכה באוסקר על "שתיקת הכבשים", הוא במאי עלילתי לא אחיד. הוא יצר סרטים מצוינים ("משהו פראי"), סרטים בינוניים ("חמדת") וסרטים סטנדרטיים ("המועמד ממנצ'וריה"). אבל לדמי יש קריירה קולנועית נוספת, והיא תמיד מושלמת: הוא הבמאי הכי טוב בעולם לסרטי הופעות רוק. "מפסיקים להיות הגיוניים", סרט ההופעה של טוקינג הדס, הוא לדעתי אחד משניים-שלושה סרטי ההופעות הטובים בכל הזמנים. העניין הוא שדמי מצליח ליצור חוויה קולנועית גם כשזה מגיע למוזיקאים שאני מעריך, אבל ביני ובין עצמי מודה שהם גם לפעמים משעממים אותי. כך היה כשביים את סרט ההופעה האינטימי של רובין היצ'קוק, בחלון ראווה ניו יורקי. היצ'קוק הוא יוצר מסקרן שתמיד עניין אותי, אבל אף פעם לא נורא התמכרתי אליו, אבל בזכות סרטו של דמי נשביתי בקסמיו. ועכשיו הוא עושה את זה לניל יאנג.
אני לא מעריץ גדול של ניל יאנג. אני מעריך אותו מרחוק. יאנג כבר תועד מופיע על ידי מרטין סקורסזי וג'ים ג'רמוש. מה כבר יש לדמי להציע לנו שלא ראינו קודם? הו, כמה שיש לו. "לב של זהב" הוא סרט הופעה מושלם ומרגש. יאנג משיק את סיבוב ההופעות שלו בתיאטרון של הגרנד אולד אופרי בטנסי, מולדת מוזיקת הקאנטרי, ודמי מצליח להפוך כל שיר לסיפור קטן. בזמן ההופעה הוא לא מצלם דבר מלבד הבמה, אבל השימוש המצוין שלו במצלמה, במעברים בין הצילום המרוחק, מנקודת המבט של הקהל באולם, ובין התקריבים, והאופן העקבי שלו לשימוש נבון בתאורה, רקעים וצבעים, שומר את העיניים ואת האוזניים מפוקסים על המילים של יאנג, ועל שפת הגוף מלאת הסאבטקסט שלו.
ההוצאה המושלמת לדי.וי.די, שמגיעה גם לישראל עם מיקס dts מרגש בצלילותו, מוסיפה שפע בונוסים מאחורי הקלעים, בונוסים שכל במאי אחר בוודאי היה משלב לסרטו. אבל דמי מתמקד בהופעה, במוזיקה, בענווה של יאנג מול קהלו, באנקדוטות שהוא מספר. יאנג, כמו דמי, הוא מספר סיפורים, ו"לב של זהב" הוא מסוג האורחים בסלונכם שלא תרצו שילכו הביתה.

08 ינואר 2007 | 18:22 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

"ההצלחה של הסרט היא אסון"

הקורא אורן שלח לי במייל לינק לראיון בן 45 דקות שהתקיים לפני שלושה ימים עם סשה ברון כהן ב-NPR, ערוץ הרדיו הציבורי האמריקאי.
זה ראיון פשוט מצוין. ברון כהן מספר שם על אחת הסצינות שלא נכנסו לסרט, בה הוא מנסה את כוחו כאיש מכירות, נכנס לבית, מבקש רשות להשתמש בשירותים, ואז יוצא עטוף מגבת אחרי מקלחת. בעלי הבית זרקו אותו החוצה כשמגבת לגופו והתלבושת של בוראט לכודה בחדר האמבטיה שלהם, וסירנות משטרה מתקרבות.
ובכלל, מספר ברון כהן, הצילומים הופסקו כ-42 פעם על ידי כוחות אכיפת החוק השונים באמריקה, מהמשטרה המקומית דרך האף.בי.איי ועד השירות החשאי. הכלל בהפקה היה שאסור לברון-כהן להיעצר, כי הוא לא אזרח אמריקאי ומעצרו עשוי היה לבלום את ההפקה. לעומת זאת, המפיק בפועל ועוזר הבמאי נעצרו ובילו לילה במעצר בשבוע הצילומים הראשון.
טרי גרוס, המגישה של התוכנית "Fresh Air", שאלה את ברון-כהן את כל השאלות הנכונות. למשל, האם הוא לא חשש שהסרט דווקא יעודד אנטישמיות במקום ללעוג לה. ברון-כהן נותן בתגובה את העובדה שבישראל זו אחת הקומדיות המצליחות בכל הזמנים (וואלה?) ושהיו הקרנות שבסופן הקהל עמד והריע.
ועוד שאלה מדויקת: אתה משתמש בעובדה שאתה יהודי ודובר עברית כדי להצדיק את זה שאתה עושה סרט על אנטישמי. אבל יש לך את הדמות ברונו, שהוא הומו, אבל אתה לא הומו. איך את מסביר את זה? וברון-כהן עונה: אני לא הומו, אבל תועדתי על גבי פילם כשאשכיו של גבר מלטפות את הלחיים שלי, אז זה הופך אותי לקצת הומו, לא? ובאופן רציני יותר הוא עונה: בוראט אוחז בדעות אנטישמיות, ברונו אינו הומופוב, הוא הומו והוא דווקא המטרה אליה מופנים החצים ההומופובים. והוא מוסיף: "גיליתי שהומופוביה נותרה הגזענות האחרונה שעדיין נחשבת לגיטימית בעולם".
יש הגיון מאחורי השגעון של בוראט/ברון-כהן, ויש שם פילוסופיה. כמו בראיון ב"רולינג סטונס" גם כאן הוא מצטט את איאן קרשו, מחבר הספר על היטלר, שאמר "הדרך לאושוויץ מרוצפת אדישות". כלומר שלא צריכים להיות אנטישמיים פעילים, רק אדישים, כדי לאפשר שואה נוספת. והוא נותן כדוגמה את האנשים בפאב ששרו איתו בהתלהבות את הלהיט "זרוק את היהודי לבאר" (שמופיע בפסקול הסרט).
מה עוד אנחנו לומדים מהראיון? איך צולמה הסצינה בכנסיה, והסצינה בה הוא משמיד את חנות העתיקות. אנחנו שומעים על טקס הבר-מצווה שלו, שם הוא סיפק את ההופעה למוזמנים עם שעה וחצי של ברייקדאנס.
והכותרת לפוסט? "הצלחת הסרט היא פשוט אסון", אומר ברון כהן לגרוס, כשהיא שואלת האם יוכל להמשיך לעשות סרטים כאלה עכשיו שעכולם מכירים אותו. "נראה לי בלתי אפשרי עכשיו", הוא עונה, "כנראה שאצטרך להתחיל לקרוא תסריטים".
מאוד כדאי להאזין.

ובאדיבות הפליקר של דודה מלכה, הנה האינטרקום של קרובי משפחתו של סשה ברון-כהן בהרצליה:

is borat home?

Categories: Borat

08 ינואר 2007 | 09:35 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

לאן נעלם ארתור?

הבשורות המעולות: באמצע פברואר ייצא בפעם הראשונה בדי.וי.די "יומן" של דוד פרלוב, היצירה הדוקומנטרית המונומטלית הנמשכת שש שעות, והיא אולי אחד הדברים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם בקולנוע הישראלי. המפיץ והמפיק הצרפתי פיפ חודורוב אחראי על הפקת המארז, "האוזן השלישית" יפיצו אותו בישראל. המחיר המיועד: 349 שקלים.

הבשורות הרעות: קולות שמגיעים מכיוון א.ד מטלון גורמים לי להסיק – אם כי עדיין לא באופן מבוסס – ש"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה עומד להיות ראשון סרטי 2007 שייזרק לגניזה וייצא ישירות לדי.וי.די. באתר של א.ד מטלון הוא מופיע תחת התאריך 18.1 (עוד עשרה ימים), אבל לסרט אין זכר כרגע עד סוף פברואר בלוחות ההפצה הרשמיים. "מארי אנטואנט" כבר נמצא בעותק פילם מתורגם לעברית בארץ, ראיתי אותו בסינמטק ירושלים, והוא אכן לא סרט מסחרי, אבל זה סרט אמנותי/אווירתי/פוסט מודרני די מבריק, מהסוג שבשנות השמונים היה הופך בארץ ללהיט סינמטקים בטוח. שלחתי מייל לפיני שץ, מנהל בתוכנייה בסינמטק, מתוך גישוש האם יש סיכוי שאם אכן נכונות שמועות הגניזה האם יש סיכוי שהסרט יוקרן בסינמטק התל אביבי למשך כשבוע, כדי שלפחות אלף האנשים שהוא מסקרן אותם, ושעשויים להתמוגג ממנו (ומפסקול האייטיז המעולה שלו), יוכלו לראותו על מסך גדול. טרם קיבלתי תשובה.
ויש כבר עידכון: "מארי אנטואנט" אכן יוקרן בסינמטק. פרטים יגיעו.
ויש כבר עדכון לעדכון: "מארי אנטואנט" מה-18.1 בסינמטקים בלבד. האייטם הזה הפך תוך שש שעות מ"חדשות רעות" ל"חדשות מצוינות".

הבשורות האירוניות: האם "ארתור והמינימונים" עומד לעוף מהאוסקרים? כך מדווח האתר Cinematical. ברשימת הסרטים שזכאים למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה הופיעו "תזיזו ת'רגליים" ו"ארתור והמינימונים" תחת רובריקת "על תנאי", כי בעת פרסום הרשימה הם עוד לא לא הופצו מחסרית. עד סוף דצמבר שניהם אכן הופצו באמריקה, אך אז גילתה האקדמיה שיש ב"ארתור והמינימונים" (או "Arthur and the Invisibles" כפי שהוא נקרא באנגלית) פחות מ-75 אחוזי אנימציה, מה שפוסל אותו מלהיות ראוי למועמדות בקטגוריית סרט האנימציה. עכשיו יצטרך לוק בסון לנהל קמפיין מול האקדמיה כדי לשכנע אותם שיש בדיוק מספיק אנימציה בסרט. נראה מה יקרה עם זה.
העניין הוא שלפסילה של "ארתור והמינימונים" (שאגב, לא ראיתי. מישהו כאן ראה? איך הסרט?) יש השלכות די עצומות. "ארתור" הוא הסרט ה-16 ברשימת סרטי האנימציה שהופצו השנה באמריקה. על פי תקנון האקדמיה רק בשנה שהיו בה 16 סרטים או יותר תכלול רשימת המועמדים חמישה סרטים. פחות מ-16 והרשימת מצטמקת לשלושה סרטים בלבד. 2006 היתה אמורה להיות השנה הראשונה, מאז 2002 השקת הקטגורייה הזאת, בה יתמודדו חמישה סרטים על אוסקר האנימציה. ועכשיו נראה שלוק בסון הולך לדפוק את הכל לכולם.

06 ינואר 2007 | 20:09 ~ 26 Comments | תגובות פייסבוק

השנה הראשונה

היום לפני שנה עלה הבלוג הזה לאוויר. בשנה שקדמה לו ניסיתי להרים אתר קולנוע עצום מידות, שבלוג הוא רק חלק קטן מתוכו, ושיהיה למעשה מגזין קולנוע מקוון בעריכתי, שיוכל להכיל פנייה לקהל המחפש את שוברי הקופות והרכילויות הבאות איתם, אבל יפנה גם לסינפילים שמחפשים דיונים ארוכים ומעמיקים בסרטים אחרים, איכותיים יותר. במשך כמה שבועות הייתי בקשר עם HOT, שהביעו עניין ראשוני לקחת חסות על מיזם כזה, ואז דיברתי ארוכות עם חברת אינטרנט שהיה לה רעיון איך להפוך מיזם כזה למסחרי. היה גם פלירט קטן עם אנשיה של תמי מוזס, והיו מפגשים ארוכים מאוד, שכמעט הניבו פרי, עם אנשי האוזן השלישית – שם אפילו הגענו לשלב של פיילוט, לפני שהעסק התמוטט בשל חילוקי דעות כאלה ואחרים. בדרך הרהרתי באפשרות להקים בלוג "חומה ומגדל", שיוקם בן לילה על הדומיין הזה (אותו רכשתי כבר ב-2004, בשלהי ימיי ב"העיר" כשהבנתי שכדי להמשיך בעיתונות עליי להפוך למו"ל של עצמי). הבלוג היה אמור לסמן את הטריטוריה שבה אני מתעתד להקים את אימפריית מגזינאות הקולנוע המקוונת העצומה שאותה אני עדיין מתכנן, אם כי כשכיר של "פנאי פלוס" אני מקדיש לזה פחות שעות מחשבה מאשר בימים בהם עסקתי בזה בכל שעותיי, בחודשים בהם ישבתי בבית ובזבזתי את כספי הפיצויים של רשת שוקן. אבל יהיה למיזם הזה קאמבק, אני די משוכנע.
גם כשעלה רעיון הבלוג לקח לי זמן ליישם אותו. רציתי בלוג עצמאי, לא חלק מאתר בלוגים; בלוג עם הדומיין שלי, המזוהה איתי. לא רציתי תפוז ולא ישראבלוג. ניסיתי למצוא דרך לשתף פעולה עם אנשי "רשימות", לייצר בלוג עצמאי שאינו חלק מ"רשימות" אך יהיה מזוהה עם האתר, וגם זה לא יצא. באותה תקופה יותר ויותר מבקרי קולנוע אמריקאיים שאהבתי השיקו בלוגים ואתרים עצמאיים. ג'פרי וולס ורוג'ר איברט היו מהחלוצים. דפקתי לעצמי את הראש בקיר, כי אילו הייתי כותב בלוג באנגלית הייתי יכול להיות לא פחות חלוץ מהם. אבל שום תוכנת פאבלישינג שמצאתי (בעיקר דרים-וויבר ומובאבל טייפ, שסיפקו תוצאות נפלאות באנגלית) לא הצליחה לייצר טקסטים בלתי מבולגנים בעברית.
עד שעידו קינן, עורך המחשבים של NRG, סיפר לי שבחור בשם יניב רן הרטשטיין לקח את פלטפורמת הבלוגים וורד-פרס ותרגם אותה לעברית. קינן השיק איתה את בלוגו, וכך גם תומר ליכטש. "הפנקס הפתוח" של ליכטש היה הסנה הבוער שלי: הבנתי שמה שחיפשתי הגיע. עידוק שידך אותי לאחיו, אהוד, אז איש מחשבים ב-ICQ (וכיום המתחרה של אחיו בערוץ המחשבים של YNET), ובעזרת ידיעותיו ב-html הותקן והוקם הבלוג הזה בסוף 2005. התכנון שלי היה להשיקו ב-12 בינואר 2006, היום בו מלאו עשר שנים לפרסום המדור הראשון של "סינמסקופ" בדפוס, ב"זמן תל אביב". אבל ב-6 בינואר, כשכל המכונות כבר פעלו, רוב התקלות תוקנו, והבאנרים שעיצבה אשתי מוקמו בראש הדף והוטענה התוכנה שגורמת לכם לראות בכל כניסה פרט אחר מתוך אחת מעבודותיה, הרגשתי צורך לראות אם זה באמת עובד. ככה זה נראה. כעבור יומיים העליתי כבר פוסט ראשון באמת, שלחתי מייל לכל רשימת התפוצה שלי – שמכילה לא מעט עיתונאים – ויצאתי לדרך.
המטרה היתה כפולה: מצד אחד, להעלות לאינטרנט את עשר שנות ארכיון הביקורות שלי. מצד שני, לעשות שימוש במידע המגיע אליי אחרי שהמדור שלי כבר ירד לדפוס (אני כותב את מדורי ב"פנאי פלוס" בימי רביעי, שבוע לפני פרסומו, וסוגר אותו למחרת – הבדל מהותי מהימים ב"העיר" שבהם כתבתי מדור בראשון וסגרתי אותו בשלישי, כשההבדל בין הכתיבה לפרסום איפשר לי לשמור בידיי ידיעות ראשוניות, או למחוק אותן מהדפוס אם הן פורסמו לפניי, ובין לבין היו לי עוד יומיים של אפשרויות לתקן, לעדכן ולהשלים חומרים גם במדוריי השונים ב"עכבר העיר").
וכך אכן קרה שכבר בשבוע הראשון לקיומו של האתר העביר לי מקור שעובד אצל אחד המפיצים את כל טבלאות האקסל שבהן פורטו, לפי שבועות, הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בדצמבר ובינואר. זו הטבלה שהמפיצים מסרבים בתוקף לשחרר לפרסום, והיא היתה בידיי. למרבה הצער, אותו מקור לא הצליח לחזור על ההישג, אבל מדי פעם אני עדיין מצליח להשיג נתוני קופה מקומיים שאף עיתונאי קולנוע אחר לא משיג. אני גם מאמין שלא ירחק היום שבו המפיצים בארץ יבינו שיש להם אינטרס לפרסם את הנתונים האלה, והם יהפכו לנחלת הכלל (ואז אני כמובן אאבד בהם עניין).
בשנה האחרונה אני מנסה ביני ובין עצמי למצוא את הפורמט שהכי כיף לכתוב ולקרוא בבלוג. ללקט לכם אייטמים מבלוגים אחרים, להביא לכם פרשנויות, התנצחויות, ניחושים ונבואות. פעם אני כותב פוסטים ארוכים מאוד המורכבים מהרבה אייטמים קטנים, ופעם אחרת כמה פוסטים קצרים ביום. באזור התגובות הצטברה קהילה של מגיבים די קבועים – חלק מהם תומכים ואוהדים, אחרים בזים ושוטמים באופן די מפתיע (ועדיין, אם מישהו שכל כך שונא את הבלוג ואת דעותיי מקפיד לבקר כאן מדי יום ולהשאיר תגובה זוהי עדות לכך שאני כנראה עושה משהו נכון), אחרים מגיבים במייל באופן פרטי, ונוספים מגיבים ברחוב תוך הוספת החתימה "קורא קבוע אך לא מגיב". תודה לכולכם, ואני מניח שחלק מכם גם מספרים לחברים על המקום הזה, כי מיום ההשקה הבלוג צומח מדי חודש. 24,000 יוניק יוזרים נכנסו בחודש המלא הראשון של הבלוג, 68,000 יוניקים נכנסו בדצמבר (דצמבר היה החודש החזק של הבלוג עם ממוצע של 2,400 יוניקים ביום, לעומת 800 יוניקים בחודש הראשון). עוד מספרים? פורסמו 330 פוסטים שלי ו-5,923 תגובות שלכם. בשנה הזאת נכנסו 527,370 יוניקים שצפו ב-2,370,128 דפים נצפים. בתום החודש הראשון הייתי במקום המיליון באלקסה, היום אני במקום ה-270,000 (לא שאני יודע מה זה אומר, אני לא מכיר אף אחד בסביבתי שמשתמש בסרגל של אלקסה, ובכל זאת זה נתון חביב שבטח אומר משהו. או שלא).

ואם גיליתם את האתר הזה רק באחרונה, כדאי לכם לדפדף אחורנית לפי חודשים או לפי נושאים (ראו בטור הצד השמאלי, כלפי מטה). יש כמה דברים ששווים קריאה מאוחרת. הנה כמה פוסטים מהשנה האחרונה שאני ממליץ לכם להשלים:

גלובוס הזהב בשידור חי.

לייב בלוגינג: האוסקר בשידור בלוגי חי.

הבוקר שאחרי האוסקר.

כל האמת על הג'אנקטים.

דיווחים חיים מפסטיבל ברלין.

מאבק התמלוגים של איגודי היוצרים נגד הוט, שאחריו אני עוקב כעיתונאי אך גם כבעל עמדה ואינטרס. (המאבק הסתיים בניצחון לאיגודי היוצרים: הוט מסכימים לחתום על חוזים המבטיחים תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. אבל המערכה לא הסתיימה, כי עכשיו יצטרכו היוצרים להיאבק באיגוד המפיקים, שלא מקבל את הסיכום בין הצדדים).

שבעה חודשים לפני שאני בוחר ב"בוראט" כסרט השנה אני מכריז על הופעתו של סטיבן קולבר בבית הלבן כ"סרט השנה". בשני המקרים מדובר בפסאודו-עיתונאי שמגיע להלל את חוסנה של אמריקה, אך בעצם מקניט את הבורות וחדוות המלחמה של העומדים בראשה (ואם לא ראיתם את הקטע הטלוויזיוני הזה, שנמשך 24 דקות, אתם פשוט חייבים).

אני, כמו עשרה מיליון מצופי יו-טיוב מתמוגג מכשרונה האדיר של ליטל מייזל, שהפכה מאז לידידה יקרה.

קובי אור, יוסי בנאי, דורון רוזנבלום, דוד פרלוב.

הסקופ שהקדים את זמנו כל כך שהוא עדיין לא קרה: ליה יוצאת, כתרי נכנס.

או.קיי, האייטם הזה דורש הרחבה. מה קורה עם זה, אתם שואלים? הו, אז הנה השפעתו של בלוג קולנועי קטן וחסר חשיבות על מוסדות גדולים: הידיעה הזאת אושרה והוצלבה על ידי כמעט כל הגורמים בגופים הרלוונטיים, והיא היתה מעין סוד ידוע לרבים בימים שלפני הפרסום. אך בעקבות הפרסום, שזכה לפולו-אפים בלא מעט אתרים ועיתונים, הצליחה ליה ון-ליר לעצור את המהלך עד שיובהר סופית מעמדה אחרי התחלופה, שכן היא מייסדת הסינמטק ולא סתם העומדת בראשו. לקראת סוף 2006 סומן ינואר 2007 כתאריך היעד לכניסתו של שחורי לראשות סינמטק ירושלים, אך אנחנו כבר בתוך ינואר וזה עדיין לא קורה. במקביל מחפשים בקרן הקולנוע הישראלי מחליף לשחורי, ושחורי עצמו מנסה ליצור אלטרנטיבות למקרה שסיפור סינמטק ירושלים יקרוס לבסוף.

אחד הסרטים הטובים ביותר שלא ראיתם השנה: "סיפור מריר מתוק".

השנה תורגם לעברית הספר "היצ'קוק/טריפו", שהוא בעיניי אחד הספרים הטובים על קולנוע שהודפסו אי פעם. בשנה האחרונה אני מלנקק לבלוג של טום סוטפן שמעלה את ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך טריפו עם היצ'קוק ושמהן תומלל הספר. האזנה חובה.

"לעצור את המלחמה!"

יש כוכבים לא רק בקולנוע. ומהשנה יש אחד פחות.

פרסי אופיר: הנבואות והמלחמות. (ומי ניבא ראשון ש"אדמה משוגעת" יזכה?)

מי סיפר לכם ראשון שבוראט מדבר עברית?

מועדון הגנוזים (הסרטים שהמפיצים קנו, אבל בסוף לא הוציאו)

רוברט אלטמן מת.

אני מגלה את "לאב" של הביטלס ומתאהב ב"נשיקה אחרונה" של בראף/גולדווין/האגיס.

"שמונה וחצי". וגם: מאחורי הקלעים של הרטרוספקטיבה לפליני, אחד האירועים הקולנועיים החשובים השנה בארץ (לצד "נחשים על המטוס", כמובן).

חשיפה ראשונה של כל המספרים והנתונים על עסקי הקולנוע בארץ.

20 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי.

סיכום השנה שלי ושלכם.

ועכשיו מתחילים את השנה השנייה.

Categories: כללי