Breaking News

בחמשת הימים הראשונים להקרנתו בארץ מכר "בוראט" 63,716 כרטיסים.

עד כאן העדכון. אנא שובו לבחירת סרטי השנה.

קראתי את זה אצל ולווט ואני מעביר הלאה: אם אתם רוצים עבודה בתחום הפצת הקולנוע, קבלו הצעה: "לחברת בתי קולנוע בינלאומית גדולה דרוש/ה עוזר/ת למנהלת קשרי מפיצים, תכנון פעילות ושיווק". מה תצטרכו לעשות? "המשרה כוללת טיפול בתכנים המוצגים בבתי הקולנוע של הרשת (אירופה וישראל) – קביעת תוכנית הסרטים השבועית, ניהול מו"מ מול מפיצי סרטים, איסוף הנתונים והסקת מסקנות, הכנת דוחות ועדכונים על בסיס יומי. כמו כן – פיקוח על תוכניות שיווק בתי הקולנוע ופיקוח על תוכניות שיווק מיוחדות לבתי ספר". נשמע ג'וב לא רע. הפרוגרמציות, אגב, הן אותם ניירות עמוסי מספרים הנשלחים מדי יום שלישי אחרי הצהריים לבתי הקולנוע ולמערכות העיתונים, בהם מפורטים באילו שעות ובאילו בתי קולנוע משובצים הסרטים שיעלו יומיים למחרת. אני מניח שבתחילת העבודה שיבוץ השעות עושה חתיכת כאב ראש.
נשאלת השאלה: מי מציע את העבודה? כרגיל במודעות כאלה מציע העבודה אינו מציג עצמו, אבל קל לצמצם את רשימת חברות הקולנוע בארץ לשתיים: יונייטד קינג ותיאטראות ישראל. לשתיהן יש בתי קולנוע באירופה (ליונייטד קינג בפורטוגל וספרד, לתיאטראות ישראל בצ'כיה ופולין) ושתיהן ממוקמות על התפר שבין תל אביב לאיזור השרון (יונייטד קינג בבניין סינמה סיטי בצומת גלילות, פורום פילם בהרצליה פיתוח). אני מהמר שמדובר ביונייטד קינג. אם כי, אם זה תיאטראות ישראל ואם הם מרשים לעובדיהם להחזיק בלוג פרטי ואם הם משלמים יותר מהשכר ב"פנאי פלוס", אולי כדאי לי להציע עצמי לתפקיד. יש לי תחושה שמוקי גרדינגר ואני נוכל להיות חברים טובים. יש לנו אופי דומה.
ובכל אופן, אם מישהו מקוראיי "סינמסקופ" מציע עצמו לתפקיד ומתקבל, הנה כמה בקשות: 1. למה לא לבצע את שיבוץ הפרוגרמציות שבוע קודם? לפחות לסרטים שעולים בבכורה? זה יעזור גם למערכות העיתונים וגם יעזור למחלקת השיווק ליצור הייפ סביב סרט מצוין (והססמה הכה אהובה עליי: "הכינו כרטיסים מראש"). 2. אם זה תיאטראות ישראל: להוסיף לאלתר הצגות יומיות מ-11:00 בבוקר בכל בתי הקולנוע (לפחות במרכז). 3. אם זה יונייטד קינג: להיכנס לתיקיית חוזים במחשב ולעשות רשימה של כל הסרטים שזכויות ההפצה שלהם נקנו על ידי החברה בפסטיבלים האחרונים ולשאול את מי שצריך לשאול למה כל כך מעט מהם הגיעו לבסוף למסכים בארץ? 4. להעביר לכותב שורות אלה, באופן סמוי וחשאי, את נתוני הקופות.

=====================

תודה לכל מי שכבר העביר לי את בחירתו לסרט השנה. מי שעוד לא עשה את זה: נו? הזמן אוזל. הרשימה שלי הולכת ומתגבשת, אם כי אני משאיר מקום – עם המון תקווה שלא אתאכזב – ל"בבל" אותו אראה בשבוע הבא ושייצא ב-28 בדצמבר.
רשימת סרטי 2006 הושלמה ושופרה מבחינת ההגשה ואתם יכולים להיכנס אליה ולהתחיל לסכם. אתם מוזמנים לפרסם כאן בתגובות את סיכומי השנה שלכם, אבל אני זקוק רק לשם אחד: מה סרט השנה שלכם? שלחו את הבחירה למייל הזה. רצוי מאוד עוד היום.

=======================

ודצמבר הוא החודש בו כל בעלי העסקים מנסים להיפטר מהמלאי במחסנים לקראת ספירת המלאי. זה, בצירוף עם חנוכה שמתקרב, הופכים את החודש הזה לצפוף במיוחד בבתי הקולנוע. ובכל זאת, עדיין יש יותר מדי סרטים מעוררי עניין שנזרקו לפח. הנה, "נאצ'ו ליברה" של ג'ק בלאק יוצא בשבוע הבא בדי.וי.די בלי שיגיע למסכים. קחו את סיכום 2006 כהזדמנות לנסות ולהיזכר בסרטים שרציתם לראות השנה – או שראיתם בפסטיבלים, בדי.וי.די או במחשב – ושלא הגיעו להקרנות מסחריות (הכוונה לסרטים שאתם יודעים שנקנו להפצה מסחרית, או שהופקו על ידי אולפן הוליוודי גדול, ובכל זאת נותרו במחסנים). זה הזמן לעדכן ולהעשיר את "מועדון הגנוזים".

======================

ואל תשכחו להמליץ לי גם על המועמדים שלכם לפרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ.

אחרי שלושה סופי שבוע בבתי הקולנוע ראו את "קזינו רויאל" 114,000 איש בישראל.
אחרי חודש בבתי הקולנוע ראו את "מיס סאנשיין הקטנה" רק 21,000 איש. את "שנה מופלאה" של רידלי סקוט עם ראסל קרואו ראו בסוף שבוע הבכורה שלו רק כ-9,500 איש. ומסינמטק תל אביב מדווחים שבתום חודש הקרנות של "שורטבאס" מכר הסרט כ-10,000 כרטיסים. לא מספר אסטרונומי בפני עצמו, אבל מכובד מאוד כשזוכרים שהסרט מוצג בעותק אחד בלבד, בהקרנה אחת ביום באולם של כ-100 מקומות. כמעט כל הקרנה היא סולד אאוט.

=====================

לפסטיבל היהודי בירושלים יגיעו גם פול ורהובן וגם מייקל ורהובן. אני לא יכול שלא לחשוב בשעשוע שהפסטיבל רצה להזמין אחד והזמין את השני בטעות. פול ורהובן הוא הולנדי והבמאי של "רובוקופ", "גברים בחלל" ו"אינסטינקט בסיסי". הוא מגיע לפסטיבל עם סרט השואה שלו "הספר השחור". מייקל ורהובן (או, למעשה, מיכאל ורהובן) הוא גרמני ("ילדה רעה") שמביא לפסטיבל את סרט השואה שלו "החייל האלמוני". ואגב, מיכאל ורהובן הוא בנו של הבמאי פול ורהובן, אבל לא פול ורהובן המנוח, לא פול ורהובן המפורסם. למעשה, אין שום קשר משפחתי בין פול ומיכאל.
סרט הפתיחה של הפסטיבל היהודי, שיתחיל ב-16 בדצמבר, יהיה "ראש בראש עם משפחת שטיין", ידישקייט קולנועי אמריקאי על בר מצווה שיצאה משליטה. הסרט יעלה בארץ בהמשך החודש וכבר אפשר להשיג אותו בדי.וי.די.

בשורות טובות מהבלוג של ריצ'רד קלי ("דוני דארקו"):

After almost a year of editing, we have finally locked picture on
Southland Tales!
2 hrs 17 min. The final cut is 27 minutes shorter than the
"work-in-progress" version that premiered at Cannes. I am very happy with this edit, as we have done a significant amount of work to solve the rubiks cube narrative. Justin Timberlake just recorded the final voice-over this past sunday. We still have some visual effects work to do… but expect a release date and a trailer soon!

קלי מעדכן באותה הזדמנות שבמרץ 2007 יתחילו הצילומים של סרטו הבא "The Box".

נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: "תזיזו ת'רגליים". זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג'ורג' מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי. לא היה סרט שלו שלא אהבתי. ואם הטריילר של "תזיזו ת'רגליים" נותן תחושה שמדובר בסרט ילדותי ורך על פינגווינים מזמרים ורוקדים, הרי שהסרט עצמו מורכב ומתוחכם בהרבה. אני המום שהסרט הזה נמצא כבר שלושה שבועות במקום הראשון באמריקה. זו פשוט יצירה חתרנית להפליא. מי שחשב שמילר יתרכך אחרי הכשלון של "בייב בעיר הגדולה" שלו יופתע מאוד. הסרט הזה דומה במסריו לאלה של סרטו הקודם והמקולל. אלא שהפעם הקהל נוהר אליו. אני לא רוצה להסגיר יותר מזה כי אני עוד אכתוב עליו בהרחבה למדורי הבא, והשבוע ארוץ לראותו שוב בהקרנת העיתונאים הרשמית, אבל זה מאותם סרטים שלא רק התמוגגתי מהם בעת הצפייה, גם יצאתי ממנו במין אקסטזה, אושר אמיתי. לא רק בגלל שהוא כה נפלא, אלא כי יש לו מסר כל כך אופטימי שאי אפשר שלא לחוש, לשבריר שניה, שיש לאנושות שלנו תקנה. אני מאושר כשסרטים עושים לי את זה.

================

את "דז'ה וו" של טוני סקוט כבר ראיתי (משחק מילים שכזה). על הסרט, שהוקרן אתמול לעיתונאים המשת"פים עם גזרות פורום פילם, כתבתי כאן בקצרה כבר בשבוע שעבר. היום צועדים המשת"פים להקרנת העיתונאים של "הבושם", הפקת הענק האירופית על פי רב המכר באותו שם. תודה לאל לאקדמיה האירופית ולסקרינרים שהיא שולחת בדיוי.די לחבריה, כך כבר יכולתי לראות את הסרט קודם בזמני החופשי. טום טיקוור, הבמאי, הוא מקור אכזבה מתמשך. לאן נעלם הכשרון הקינטי החצוף של "ראן, לולה, ראן"? "הבושם" הוא סרט שיש בו עשייה קולנועית רהוטה, ויש בה רגעים של ברק, אבל זו הפקה כה כבדה וטרחנית שנדמה כאילו היא בוימה על ידי אחד מקשישי אירופה, ולא על ידי מי שעד לפני רגע היה הוונדרקינד של היבשת. מה שכן, יאמר לזכותו של טיקוור שבסרט העוסק בריח – חוש בלתי ניתן להמחשה קולנועית (קרי, בסאונד או בתמונה) – הוא מצליח ליצור באמצעות דימויים פלסטיים ועריכת מונטאז' מעוררת הלם ליצור דימויים של צחנה אמיתית. להגיד על הסרט הזה שהוא מסריח זו מחמאה.
(ואגב: מצחיק קצת החרם הזה של פורום פילם ונגזרותיה, לא? הם מחרימים מבקרים כדי שלא יכתבו על הסרט בסוף השבוע הראשון ליציאתו ומקבלים במקום זאת ביקורת עשרה ימים לפני יציאתו. גורם לבן אדם לחשוב למה זה היה שווה כל העסק הזה).

================

והנה מצטרף לטור הצד משמאל עוד לינק חדש: חברי היקר והמוכשר עידן אלתרמן השיק השבוע בלוג ב"רשימות" והפציץ עם הפתיחה בשני פוסטים כל כך מרגשים וכתובים היטב שאני לא יכול אלא להאיץ בכם לסור לשם ולקרוא אותם. ואני חשבתי שהוא רק מוצלח בכתיבת סמסים מצחיקים. הפוסטים שלו גרמו לי לעצור שניה ולחשוב: האינטרנט הפך לכלי ביטוי שמנקז אליו המון רוע ואלימות מילולית ותוקפנות ותגובות בטן מיידיות. ואני מודה שאני בין גדול החוטאים בתחלואים האלה. אבל יש גם איים של כתיבה זכה, מלאת רגש ונשמה. הבלוג הזה מסתמן כאחד הנדירים שבהם.

רותם דנון ב"וואלה" ושמוליק דובדבני ב"וויינט" כותבים נורא יפה. ונראה לי שדעתם על "הדברים שמאחורי השמש" די דומה – בימוי טוב, תסריט רע. אבל נורא מבלבל לקרוא אותם ברצף. דובדבני מלין על ריבוי הקלישאות. דנון מריע: אין קלישאות כלל, רק קלישות.
וכרגיל, המופע האמיתי הוא בתגובות שאחרי. אזרחים, או בעלי אינטרסים בעילום שם, שנזעקים על כך שהסרט הופק בכספי ציבור. קוראים, והאינטרנט חושף זן חדש של אנאלפבתיות, שזועקים "מבקר דביל, זה חרא סרט", ומיד אחר כך "המבקר מפגר, זה סרט גדול".

מה הפתרון? "עכבר העיר און ליין", עדיין בשלב ההרצה שלו, השיק השבוע טבלת מבקרים חדשה המרכזת את כוכביהם של מבקרי האינטרנט, בצירוף לינק לביקורותיהם. כך קודם תוכלו לבחור את המבקר על פי הציון ורק אז ללכת לקרוא את נימוקיו. אוסיף את הלינק הזה לרשימת הקישורים משמאל.

מיכל ויניק, אקס "וואלה" ואקס "מעריב", תחליף מהשבוע את אבנר שביט כאשת הקולנוע של "עכבר העיר". תיגל נשיא תחליף את שביט בכתיבת הפריוויואים בטלוויזיה. אתם יודעים שאתם מאבדים כותב מוכשר כשצריך שני אנשים לעשות את מה שהוא עשה לבדו. ותיגל נשיא, האין זה פשוט השם היפה ביותר בעיתונות כרגע? נשמע גם קצת כמו סאטירה פוליטית עכשווית. מי בדיוק תיגל לנשיא? ואיפה?

========

בתגובות לביקורת שלי על "הדברים מאחורי השמש" כתב מישהו, בטון גוער, שאני יודע מהו הסוד של משפחת גרוסמן ושאני מסגיר אותו בפסקה הראשונה. מה שגורם לי מיד לחשוש: האם אותו מגיב יודע מהו הסוד? לי אין מושג מהו (וראיתי את הסרט כבר פעמיים), ונדמה לי שהקונספט של הסרט הוא בזה שיש לכולם סוד שאנחנו לא יודעים מה הוא, ובכך נקודת התצפית שלנו על העלילה שקולה לזאת של בת הזקונים, זאת שכולם מדברים מעל ראשה. "את לא מבינה שלעולם תדעי מה הסוד", אומר לה האח הבכור באחת הסצינות, ונראה לי שזה משפט המפתח של הסרט. אותי כצופה זה תיסכל, אבל יתרונותיו של הסרט גברו על אכזבתי מכך שחוטי העלילה לא נארגו באופן מספק. ובכל זאת, אולי החמצתי: האם ידוע מה הוא הסוד ופשוט לא שמתי לב לכך? אנא עזרו לי.

=============

ותודה לערן ריקליס, המפיק של "שלוש אמהות", שעדכן כאן בתגובות לפני כמה ימים שהסרט כבר הביא לקופות 30,000 צופים. אם כל המפיצים והמפיקים היו כמוהו היינו יכולים להרים כאן טבלת שוברי קופות שבועית.

תראו מי חזרו: היצ'קוק וטריפו.

אם אתם נתקלים בהקלטות האלה בפעם הראשונה, הנה 11 הפרקים הקודמים.
הגענו, כמדומני, לאמצע הדרך. הפרק ה-12 מחולק לשניים: בחצי הראשון היצ'קוק נואם סולו על "Saboteur", ובחצי השני טריפו נואם סולו על "צל של חשד". היצ'קוק מאוד ביקורתי כלפי "Saboteur". הליהוק היה שגוי, האולפן רימה אותו בעניין השחקנית, התסריט היה "נטול משמעת", הנבל היה לא נכון. כדי שיהיה אכפת לקהל מהגיבור, הוא טוען, צריך שיהיה שם שחקן שיהיה אכפת להם ממנו. לכן הוא העדיף סרטים עם כוכבים. לכן "מזימות בינלאומיות" – שטריפו טוען שהוא נראה כמו רימייק של "Saboteur" – עבד טוב יותר. היה לו את קארי גרנט בתפקיד הראשי.
והסצינה ההיצ'קוקית המפורסת בו הגיבור אוחז בנבל ממרומי פסל החירות ושרוולו של הנבל מתחיל להיפרם חוט אחר חוט? "זו היתה טעות", טוען היצ'קוק. "הייתי צריך לשים שם את הגיבור, ולא את הנבל". אבל מבחינת המכאניזם הקולנועי זו עדיין סצינה מצוינת. "אבל אני חושב מנקודת מבטו של הקהל, היה להם אכפת יותר לגורל הדמות אם זה היה הגיבור". ואני חושב שהיצ'קוק טועה פה והוא מפריז בביקורת שלו על הסצינה, אולי משום חוסר חיבתו הכללית לסרט. אם זה היה הגיבור שתלוי שם, היצ'קוק לא היה מעז לתת לו ליפול, ואז זו סצינת מתח מופתית בלי פאנץ' ליין. כשזה הנבל שם, ופתאום הגיבור מאוד מתאמץ להציל אותו, וגם זה לא עולה בידיו, לסצינה יש מימד כפול: גם של מתח (האם יצליח הגיבור להציל את החבלן?) אבל גם של קומדיה (אנחנו קצת רוצים לראות את הנבל נופל ומריעים לחליפתו שנוקמת בו במקומנו). ובסופו של דבר זו סצינה שהיא לא רק מופת של מתח, אלא גם של אירוניה.
וחכו לסוף הקטע, בו מודה היצ'קוק שהילדים האמריקאים הם "מפלצות קטנות".

אהבתי את "הדברים שמאחורי השמש" ומאוד אהבתי את "בוראט" (בטח כבר הבנתם). הנה קטע מהמדור שלי השבוע.

קטנות

שירלי ווקר, שהלחינה את סרטי "יעד סופי" (ועבדה לפני כן עם קרמיין קופולה, האנס זימר ודני אלפמן), מתה שלשום בגיל 61 בעקבות שבץ.

פספסתי את זה, זה כבר בן יותר משבוע, אבל הנה הזדמנות להשלים: גריסון קיילור מספיד את רוברט אלטמן ב"לוס אנג'לס טיימס". עשרה ימים לפני מותו קיילור פגש את אלטמן שסיפר לו שהוא התחיל לעבוד על סרט חדש.
ובשבת שעברה הקדיש קיילור תשע דקות מהשעתיים של השידור החי של "A Prairie Home Companion" (ששודרה בסינסינטי השבוע) לזכרו של אלטמן. הספד קצר, סונטה לזכרו ושיר של ריצ'רד דבורסקי בשם "Make it Adequate" (יש הסבר משעשע לשם בהספד). ומיד אחר כך הוא גם מאזכר את בטי קומדן, שותפתו של אדולף גרין לכתיבת "שיר אשיר בגשם", שגם הלכה לעולמה בשבוע שעבר. וחובבי הרוקנרול צריכים להמשיך להקשיב למחווה של קיילור לחברת התקליטים "קינג רקורדס" שנוסדה בסינסינטי. כדי לשמוע את החלק הזה של התוכנית (באמצעות ריל-פלייר) לחצו כאן. לשמוע את התוכנית המלאה, עברו לכאן.

עוד סרטים שיוקרנו בינואר בסאנדאנס: החדשים של האל הארטלי, גרג אראקי, סטיב בושמי, טום דיצ'ילו, קרייג ברואר, רוד לוריא, מייק ווייט. הסרט של אדריאן שלי המנוחה. סרטי הבכורה של ג'ון אוגוסט (תסריטאי "גו" ו"סיפורי דגים") ושל בוב שיי (מנכ"ל ניו ליין), ושל ג'ייק פאלטרו (אח של גווינת).

ואם אנחנו כבר באינדי-ווייר: ג'ף וולס מדווח שדניס לים, עורך הקולנוע המפוטר של "וילג' ווייס", עובד על הקמתו לתחייה של משאל המבקרים השנתי הגדול שהוא יזם והרים מזה שבע שנים ב"ווייס" באתר אינדי-ווייר (כשדווח שהמשאל בוטל על ידי העורך החדש של העיתון הימרתי שמישהו יקים אותו לתחייה באינטרנט).

חמורבי

ראיתי השבוע את Jackass: Number Two. נכון שהתדהמה שאחזה בי כשראיתי את הסרט הראשון היתה פחותה בסרט השני, אבל עדיין יש שם כמה קטעים קורעים מצחוק (וכמה קטעים שלא הייתי מסוגל לצפות בהם מרוב שהם סדיסטים). במדורי בשבוע הבא אני מנסה למצוא קשר בין "ג'ק-אס" ובין ההצלחה של "בוראט" באמריקה, שנראית כמו נגזרת של מפעלות ספייק ג'ונז ושות'. "ג'ק-אס עושים מספר שתיים" כמובן שלא יגיע להקרנות מסחריות לארץ. הוא כנראה וולגרי מדי לג.ג, מפיצי פרמאונט בארץ. חבל, הוא מאוד מאוד מצחיק.
ראיתי גם את "דז'ה וו", הסרט החדש של טוני סקוט, שיגיע בשבוע הבא ארצה. מה עושים עם טוני סקוט הזה, אה? מהשבוע הבא יהיו לנו שני סרטים רעים של האחים טוני ורידלי סקוט. אי אפשר להוציא אותם לגלות או משהו? העצוב הוא שכל במאי אחר היה יכול להפוך את "דז'ה וו" לסרט לא רע. דבילי, אבל לא רע. אפילו פיטר הייאמס, ש"טיימקופ" שלו קצת דומה ל"דז'ה וו" ברעיון הבסיסי שלו, היה מביים את זה יותר טוב. וכרגיל אצל טוני סקוט: אם אתם סובלים מאפילפסיה אל תתקרבו לסרטים שלו. התזזיתיות חסרת הבטחון שלהם עשויה להעמיס לכם את הנוירונים במוח.

ומי מהעיתונאים שמסתובבים כאן ידווח על ההקרנה של "כרומופוביה" מאתמול בערב? איך הסרט?

תודה לחנן כהן

לא ממש הבנתי למה חנן כהן סגר את וובסטר שלו, אבל אני כן יודע את זה: 527 איש נכנסו ל"סינמסקופ" בנובמבר דרך הבלוג שלו ב"רשימות" ועוד 508 אנשים נכנסו אליי החודש דרך וובסטר. שזה 1,035 איש שהגיעו לאתר שלי דרך מפעלות חנן כהן בחודש אחד. תודה, חנן.

עלי מוהר נפטר אתמול. העובדה שהוא היה חולה בסרטן בחודשים האחרונים היתה ידועה, אבל מיעטו לדבר על זה בפומבי. בעיקר כי מוהר עצמו העדיף לשדר תחושה של עסקים כרגיל. אבל מה שאני לא מבין הוא איך הוא המשיך לעבוד כאילו כלום. אני אתמול ושלשום הייתי עם התקררות מעצבנת, תחושה כללית זיפטית ואיבדתי את הקול ובקושי הצלחתי לכתוב את המדור שלי. הוא נכתב בייסורים, לאט, וללא כשרון. ואילו מוהר, עם סרטן ואני מניח שעם ייסורי גוף חזקים מאלה של הצטננות זניחה, המשיך להנפיק בחודשים האחרונים מדורים כרגיל, וכולם היו מהטובים שכתב.
אחד הדברים שהכי ריגשו אותי בחמש השנים שעבדתי ב"העיר" זו האפשרות שלי לעבוד עם כמה מהאנשים שתמיד הכי החזקתי מהם בעיתונות, אנשים שהיו גיבורים שלי. גבי ניצן, עוזי וייל, אדם ברוך, רפי לביא, עמוס בידרמן. אבל הכי התרגשתי בכל פעם כשהייתי צריך לעבוד עם שניים: דודו גבע ועלי מוהר, ושניהם כבר לא איתנו. לא הייתי העורך של "מהנעשה בעירנו", אבל יצא לי בכמה הזדמנויות לעבוד עם עלי על פרויקטים שערכתי, ותמיד הרגשתי שאני נמצא בנוכחות של גאונות אמיתית. של מישהו שאתם מסתכלים עליו ולא מצליחים להבין מאיפה הוא שולף את המילים המופלאות שלו, ואיך כמו צורף הוא מצליח לחבר אותן זו לזו ליצירת מחזורות טקסט, לעיתים פיוטיות, לעיתים תקיפות, לרגעים ציניות. עלי מוהר הוא הכותב היחיד ב"העיר" שמדורו שרד את כל חילופי העורכים. מוהר כתב ב"העיר" מאז הגיליון הראשון, ב-1980. ועד השבוע שעבר. היום כבר לא מתפרסם מדורו.
ולתחזית. הפועל תל אביב – מכבי פתח תקווה: נפרק אותם!