את מה חשבתי על "מעבר לכל דימיון", הסרט החביב אך הלא מספיק מבריק עם וויל פארל, ועל "החופשה", הסרט הרע אבל הלא ממש נורא עם קמרון דיאז, תוכלו לקרוא כאן.

וזו ביקורתי על "תזיזו ת'רגליים" המצוין. מתוך גיליון "פנאי פלוס", 13.12.2006

מועדון הקיסרים
חד וחלק: "תזיזו ת'רגליים" הוא סרט האנימציה הטוב של 2006. והוא מחזיר לעסקים את הבמאי ג'ורג' מילר, אחרי גלות קפואה של שמונה שנים. והוא לא רק יפה, מהנה, מרגש ובוגר, יש לו גם מסר חינוכי שקשה לעמוד בפניו. והוא יזכה באוסקר. השתכנעתם?

ג'ורג' מילר, במאי אוסטרלי שלמד רפואה במקור*, הוא עילוי. אני כותב את זה מפורשות כי נוכחותו המחודשת של מילר בחיינו דורשת הקדמה: הוא ביים עד כה רק שבעה סרטי קולנוע והשבוע מגיע למסכינו סרטו הראשון זה שמונה שנים. סרטו הקודם, "בייב בעיר הגדולה" היה כשלון כה צורב, וזכה לביקורות כה לא אוהדות, שזה רק צדק פואטי שמילר חוזר עכשיו למסכים עם הלהיט הגדול של העונה, "תזיזו ת'רגליים" (שם עברי קצת דבילי לסרט כה מבריק; מצד שני השם המקורי, "Happy Feet", לא ממש יותר מוצלח). מכיוון שקהל היעד העיקרי של "תזיזו ת'רגליים" היה בפעוטון כשמילר ביים את סרטו הקודם, הנה הקדמה קצרה.
ד"ר מילר מביים סרטים על דמויות בודדות שיוצאות למסע בלתי אפשרי להצלה. הגיבורים שלו הם בין נביאים למשיחים. נושא נוסף שמעסיק אותו הוא המאבק התמידי – אבל מנקודת מבט אנושית, לא פשיסטית – בין פלגים עוינים על כדור הארץ שלנו. הוא הבמאי של טרילוגיית "מקס הזועם", זו שהפכה את האנטישמי-השיכור-המוכשר-הכריזמטי-המניאק-שאת-שמו-אין-להזכיר, לכוכב-על ("מקס הלוחם בדרכים" מ-1981, הסרט השני בטרילוגיה, הוא המשמעותי והמצוין מבין השלושה). "מקס הזועם" המתרחש אי שם בעתיד, מחזיר את האנושות למצב של שבטים. העולם צחיח, כל משאביו התכלו. במסווה של סרט פעולה ברוטלי, יצר מילר – עדיין במאי אוסטרלי בשלב הזה – את אחת האלגוריות האקולוגיות המודרניות המבריקות, רבע מאה לפני "אמת מטרידה" והקמפיין הירוק של אל גור. "המכשפות מאיסטוויק" היה סרט אימה קומי שעוסק במלחמת המינים. הגברים הפסידו. "השמן של לורנזו", העוסק בסיפורו האמיתי של אב שיוצא למצוא תרופה לילדו החולה, הוכיח שגם כשמילר חוזר לשורשיו הרפואיים ומביים דרמת מחלה מרטיבת עיניים הוא עדיין עושה את זה באופן סוחף ומותח. ב-1995 פנה מילר לסרטי הילדים ויצר את "בייב", אגדה מחממת לב על חזיר שרצה לזכות בתחרות כלבים. מילר עיבד את ספר הילדים לתסריט והפיק, אבל לא ביים. הסרט הפך ללהיט ענק. את סרט ההמשך מ-1998 ביים מילר בעצמו וכאן נתגלה הפנצ'ר בגלגל: מילר יצר סרט חכם מדי. במקום סרט ילדים שטוף שמש על חזירון חמוד, לקח מילר את מעריצי החזרזירון בייב למסע אפל שהיה מבהיל אפילו את האחים גרים. בבסיס הסרט היה מסר מבעית שהילדים והוריהם לא היו מוכנים להתמודד איתו: בני האדם מתייחסים לחיות באופן מחפיר.
שמונה שנים אחרי, הוא חוזר עם "תזיזו ת'רגליים" ששום דבר בקמפיין השיווקי שלו לא יכין אתכם למה שהסרט באמת מכיל. מבלי להרוס לכם את ההפתעה שציפתה לי באולם הקולנוע אוסיף רק באנחת סיפוק גאה ומרוצה: מילר הוא לא רק וירטואוז קולנועי (שבמקרה הזה מביים סרט אנימציה), הוא גם יוצר חכם, נטול פשרות ועם לב ומצפון יוצאי דופן. ההצלחה העצומה של "תזיזו ת'רגליים" בקופות באמריקה, שם הוא בילה שלושה שבועות במקום הראשון, מוכיחה שלא רק שמילר למד את הלקח, ומחליק את מסריו עם כפית סוכר (חום, אורגני), אלא שגם הקהל כבר בשל לקבל אותו.
דמיינו סרט אנימציה הוליוודי שהושקעו בהפקתו שנות עבודה ומאות מיליוני דולרים, ושעמותות כמו "אנונימוס", המוחות נגד התעללות בבעלי חיים, יאמצו בחום אל ליבם? דמיינו סרט מענג ומהנה, הרפתקאה קולנועית אדירה, שמצליח להעביר לא פחות מסרים אקולוגיים חינוכיים מ"אמת מטרידה" התיעודי, לא פחות אמירות פרו-צמחוניות מ"פאסט פוד" הלוחמני ומלמד אתכם, בדרכים עקיפות לחלוטין, על אורחות חיי הפינגווינים מאשר הסרט התיעודי המייגע "משפחת הקיסרים" שהפך ללהיט מפתיע בשנה שעברה. וכל זה במיוזיקל. עד כמה "תזיזו ת'רגליים" ייחודי? נגיד כך: מילר ב"תזיזו ת'רגליים" עושה לפינגווינים מה שטאקשי קיטאנו עשה לסמוראים ב"זאטואיצ'י".
כל מי שראה את הטריילר יכול לדמיין בעצמו את הסרט: במושבה של פינגווינים קיסריים בקוטב נולד פינגווין יוצא דופן – הוא לא יודע לשיר. במקום זאת הוא מבטא את שמחתו באמצעות ריקוד. אך הקהילה מתקשה לקבל את זה והפינגווין הקטן הופך דחוי ומנודה. נשמע כמו סרט פשוט ותמים המלמד אותנו לקבל את השונה, נכון? זו אפילו לא ההתחלה. זכרו, בסרטיו של מילר הגיבורים יוצאים להציל את העולם. והפינגווין המרקד שלנו יוצא למסע שאת פיתוליו העלילתיים לא הצלחתי לצפות מראש. לרגעים הסרט נהיה, בדיוק כמו בכל סרטיו של מילר, די קודר ומטריד, בכלל לא פסטיבל שירי הפינגווין שככזה הוא שווק. ובגלל שאני רוצה שתהיו באותו מתח בו אני הייתי אפילו לא אספק לכם את הנחמה שבגילוי האם יהיה סוף טוב או למסעו המפרך של הפינגווין. זכרו, זה אינו סרט של דיסני.

* אל תבלבלו עם הבמאי האוסטרלי האחר בשם ג'ורג' מילר, שביים סרטים בינוניים ורעים, כמו "הסיפור שאינו נגמר 2" ו"האיש מנהר השלג".

פראו בלוכר מרכינה ראשה בצער: פיטר בויל, מי שגילם לפני 32 שנים את המפלצת ב"פרנקנשטיין הצעיר", סרטו של מל ברוקס (ואחד הסרטים המצחיקים בתבל), מת היום בגיל 71.

בויל מפורסם כיום יותר בתור אביו של ריי רומנו בסיטקום "כולם אוהבים את ריימונד", אבל בגן עדן הוא בוודאי התקבל היום על ידי מרטי פלדמן, מי שקיבץ את איבריו ב"פרנקנשטיין הצעיר" בתור איגור ("אייגור!") עם הגיבנת ("איזו גיבנת?").

אני כתבתי את זה לפני שבוע ויום:

נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: “תזיזו ת’רגליים”. זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג’ורג’ מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי.

ואן תומפסון, בבלוג שלה ב"הוליווד ריפורטר", כתבה את זה אתמול (ויה ג'ף וולס):

Happy Feet is going to beat Cars for the Oscar, if not the boxoffice. Why? Because [director] George Miller is an artist, just as [Cars maestro] John Lasseter is, but he's a respected live-action director working in a new medium, innovating, in fact, and he has fashioned a classic feel-good topical story.

אז זהו, אפשר לסגור את ההימורים על קטגוריית האנימציה?

ב-NRG רץ כבר כמה שבועות מדור תמוה בשם "בדרך אל האוסקר". כשקראתי שם את הטקסט על סרטיו של קלינט איסטווד, חשבתי שזו בדיחה. עזבו את הפרשנות שם לגבי סיכויי הזכייה של הסרטים באוסקר, זה כל קורא אינטרנט יכול לעשות, והרי הימורים אמיתיים ואמיצים אין שם. מה שמפתיע שם זה ניתוח והערכה של הסרטים, מבלי לצפות בהם. "אין ספק ששני סרטיו האחרונים יהוו את שיאה" של הקריירה של איסטווד, כותב שטרן. והוא מתאר את "גיבורי הדגל" (כך יקרא בעברית הסרט ששטרן קורא לו "דגלי אבותינו") ואת "מכתבים מאיוו ג'ימה" (איוו ג'ימה, לא איו) "שני סרטים אנטי מלחמתיים עצומי מימדים"? וואלה? מי אמר? הקומוניקט?
ואז הוא מצטט את ג'פרי וולס, הבלוגר החביב עליי, ומצמיד לו את התואר "מבקר הקולנוע הנודע". כשזה מגיע ממבקר הקולנוע הנודע איתי שטרן זו כנראה מחמאה. אבל אלה שלוש מילים עם שתי טעויות. מרשים.
והנה מגיע עוד מדור בסדרה, הפעם הוא סוקר את "הרועה הטוב" של רוברט דה נירו. אחלה מדור אוסקרים: לקחת סרט שמעולם לא היה קנדידט אמיתי לאוסקרים ולנבא שהסיכויים שלו באוסקר נראים קלושים. אין ספק, שטרן הוא מבקר קולנוע עילוי. הוא מצליח לנתח את "הרועה הטוב" ולהשוות אותו ל"השתולים" ול"הסנדק" בלי לראות אותו. אני חייב לנסות את זה גם פעם. אתם יודעים כמה זמן יחסך לי אם אוכל לכתוב על סרטים בלי לראות אותם? אה, והפעם ג'פרי וולס, אליבא דשטרן הוא "אחד ממבקרי הקולנוע הידועים בארה"ב". הוא לא, איתי. הוא לא. הוא בלוגר נמרץ וחרוץ, שלא דופק חשבון לתעשייה ומצליח לרכז את מיטב אירועי היום באופן אישי וחריף, אבל הוא לא מבקר קולנוע והוא לא נודע. בדוק באלקסה. ואני משאיר לחן חן את המלאכה ללקט את הטעויות השזורות לאורך הטקסט, כאפיקומנים בליל הסדר.
אז זה מדור האוסקרים של NRG? וולס כותב ושטרן מתרגם? מה יישאר לי לעשות?

=======

אני מחכה לטור של שטרן על הסרט הגרמני "חיים של אחרים". עד שהוא יגיע אספק את הכותרת הבאה: אם "לחזור" של אלמודובר היה עד לפני כמה שבועות הסרט המוביל לזכייה בקטגוריית הסרט הזר, הרי שמסתמן ש"חיים של אחרים" הולך וסוגר את הפער. נבואה שלי: אלמודובר מפסיד.

========

לפני כמה חודשים ניסיתי ליצור ברית שיתוף תוכן בין המדור שלי ב"פנאי פלוס", ובין מבקר הקולנוע האמריקאי (הישראלי לשעבר) עמנואל לוי. זה החזיק מעמד שבוע אחד ולא המשיך, בעיקר בגלל ענייני ביורוקרטיה. לוי ואני שיתפנו בעבר פעולה בימיי ב"העיר", וכשזה מגיע לתחזיות אוסקר, הוא הראשון שאני קורא.
משונה: לוי הוא אחד הידענים הגדולים באמריקה בנושא האוסקרים, ואחד החזאים הטובים למועמדויות ולזוכים, אבל דווקא עכשיו, כשקמו כמה אתרי נבואות אוסקרים מאוד קולניים, נראה שהוא קצת נעלם או נשכח. לפני שנתיים הוא היה הראשון שניבא ש"מיליון דולר בייבי" יזכה באוסקר. אבל בשנה שעברה הוא לא חזה את הטוויסט בקרב שבין "הר ברוקבק" ו"התרסקות". רוג'ר איברט ראה את זה בא. נבואות האוסקר האחרונות של עמנואל לוי באתרו הן מלפני חודש, 12.11, לפני הפרסים של ה-NBR וה-AFI. כך למשל הוא חזה שם שדווקא "גיבורי הדגל" של איסטווד יזכה למועמדות, ולא "מכתבים מאיוו ג'ימה". יהיה מעניין לראות את העדכונים שלו לתחזיות בימים הקרובים, אחרי פרסום המועמדויות לגלובוס הזהב מחרתיים.

===========

כשזה מגיע לעונת הפרסים, צריך להבחין בין שלושה סוגי גופים: המבקרים, התעשייה והנספחים. הנספחים, למשל, הם ה-NBR ואנשי גלובוס הזהב. אלה אגודות סגורות ואינטרסנטיות שמנסות באופן מודע לחזות את האוסקרים או להשפיע עליהם. יש את פרסי המבקרים, הבוחרים על פי טעמם המשוקלל, ואין קשר לרוב בין הבחירות שלהם לבחירות באוסקרים. מה שכן, הפרסים האלה עוזרים למקד את תשומת הלב בסרטים מסוימים, ויש להם בוודאי השפעה עקיפה על בחירות חברי האקדמיה. "דרכים צדדיות", למשל, זכה בפרסי המבקרים, דבר שאולי עזר לו לצאת מהאוסקרים עם כמה מועמדויות ועם פרס אחד. הגוף השלישי הוא איגודי התעשייה השונים, שמחלקים את הפרסים שלהם אחרונים. אלה הפרסים היחידים שאפשר להתייחס אליהם כאל אינדיקטורים למה שיקרה באסקרים, מהסיבה הפשוטה שרוב המצביעים באיגודים האלה הם גם חברי אקדמיה. במילים אחרות: יכול להיות ש"מכתבים מאיוו ג'ימה" הוא סרט מעולה, ויכול להיות שהוא יזכה באוסקר (אם כי קשה לי לראות את זה קורה, מבלי שראיתי את הסרט), אבל הזכייה הכפולה שלו תוך שבוע גם ב-NBR וגם אצל מבקרי לוס אנג'לס לא אומרת כלום. אולי חוץ מדבר אחד: מרטין סקורסזי עשוי להפסיד את האוסקר שוב.

=================

נ' היא עיתונאית המוזמנת להקרנות העיתונאים, והיא היתה אתמול בהקרנה של אריה וכרמל ל"ילדים קטנים". כשהיא כותבת בשמה היא מחויבת לאמברגו העומד בבסיס חרם המבקרים: אסור לה לכתוב על הסרט לפני ה-24 בדצמבר, לטוב או לרע. אז היא כתבה עליו בקצרה, ובעילום שם, עבורי:

"ילדים קטנים", יותר מהרבה סרטים אחרים שמציגים כרגע, הוא סרט שמאוד קשה לשפוט בצורה אובייקטיבית. הוא נוגע בחומרים הפשוטים והבסיסיים שמהם עשויים החיים שלנו, כך שאם אני אומרת שהסצנה במועדון הקריאה שבה מנתחת קייט ווינסלט את "מדאם בובארי" היא הסצנה האהובה עליי בסרט, קחו את זה בעירבון מוגבל. מדובר בניתוח מאוד פרטי ואולי צופים אחרים יזדהו עם נקודות אחרות בסרט.
אבל לפני הכל, קחו תקציר: בפרבר וויסטריה-לייני אחד (וה-voice over הופכת את הסרט לאפילו יותר דומה ל"עקרות בית נואשות") חיות משפחות צעירות עם ילדים קטנים. הנשים נפגשות מדי יום בגן השעשועים והגברים מפרנסים (בולטים בחסרונם בסרט: סידורי שהייה לילדים במשך היום. כנראה שמעונות או משפחתונים או איך שלא קוראים להם אין בפרבר הזה). גיבורי הסרט הם שרה (ווינסלט), אאוטסיידרית שלא ממש מסתדרת עם כל הקצ'קיאדה הנשית סביבה, ובראד (פטריק ווילסון) אב משקיען ומובטל שאחראי להעסיק את בנו בזמן שאשתו (ג'ניפר קונלי, שלמרות הפוני המבאס עדיין מהממת) הדוקומנטריסטית עובדת. ידה ידה ידה – יש ביניהם רומן. בנוסף מעיב על הפרבר השליו חזרתו של פדופיל מקומי לשכונה, מה שגורם למתח גדול והתמרמרות בקרב ההורים.
עשרה קבין של חמלה ירדו לעולם ותשעה מהם לקח טוד פילד, הבמאי. כל הדמויות ב"ילדים קטנים" נוגעות ללב (ראויה לציון אמו של הפדופיל) ומעוררות הזדהות. זוגות נשואים רצוי שימנעו מללכת אליו יחד. הנושאים שבהם עוסק הסרט – זוגיות, בגידות, שגרה, גידול ילדים, כמיהה לרגש ולמגע – מאוד טעונים ועלולים ליצור מתח בעייתי בדרך חזרה הביתה.
ורק סוף הסרט מעצבן (וכאן נ' פירטה את הסוף המעצבן, ואני מחקתי בשל ספוילריותו. נעסוק בו, אם תרצו, בהזדמנות אחרת).

והנה הצד המגניב של עונת האוסקרים: האולפנים שולחים לחברי האקדמיה ולחברי איגוד העיתונאים הזרים עותקי די.וי.די של הסרטים (סקרינרים) כדי לגרום לכמה שיותר מצביעים לראות את הסרטים, ואולי להצביע להם. וכך בעוד פורום פילם מחרימים את המבקרים בארץ, אולפני ניו ליין דווקא שולחת למבקרים ולחברי האקדמיה אלפי עותקים של "ילדים קטנים" בדי.וי.די. ולא רק של "ילדים קטנים", אגב. שחקו את משחק six degrees of separation עם חבר האקדמיה או חבר איגוד הכתבים הזרים של הוליווד הקרוב אליכם, הרימו טלפון וקבלו גם אתם בדואר או באמצעות קורייר את הסרט בדי.וי.די, עם הכיתוב For Your Consideration שצץ על המסך מדי כמה דקות, ותוכלו גם אתם לקיים הקרנת עיתונאים בביתכם. זיכרו: אין להפיץ סרטים באופן בלתי חוקי. אבל נחמד לראות שיש חברי אקדמיה אמריקאים שעוזרים להילחם בחרם של פורום פילם. הביקורת שלי על "ילדים קטנים" תתפרסם במדורי ביום רביעי הבא.

1.
האזינו לסשה פרר-ג'ונס, מבקר הפופ של "הניו-יורקר", מדבר על "Love" של הביטלס וסוקר בקצרה את תולדות המאש-אפ, כולל דוגמאות. והכל בשמונה דקות.

2.
ויה MCN: הנה הפוסטר לרימייק של "הטרמפיסט" שייצא באמריקה ב-19 בינואר, בהפקת מייקל ביי.

אני לא רוצה להיות אחד ממבקרי הקולנוע הטהרנים שמזלזלים ברימייקים רק על שום היותם רימייקים, אבל אני מרגיש מגונן במיוחד כשזה מגיע ל"הטרמפיסט". זהו בעיני אחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, וסרט הבכורה המופלא של רוברט הרמון, במאי ענק שנטחן עד דק בתוך המכונה ההוליוודית ולא זכה לכבוד המגיע לו. הוא היה יכול להיות ג'יימס קמרון הבא אם האולפנים היו מבחינים בגדולתו. "הטרמפיסט" המקורי, מ-1986, אמנם נכשל בליהוק הגיבור (סי. תומס האוול האיום), אבל במילא מי ששלט בסרט היה הנבל שלו, רוטגר האוור בתפקיד מפלצתי וכריזמטי. והסרט נתן לג'ניפר ג'ייסון לי את אחד התפקידים הכי נפלאים שלה. והפסקול של מארק איישאם היה מבריק: פסקול מלודי ולירי לסרט מעורר פלצות. בידיו של הרמון "הטרמפיסט" היה יותר "שבילי זעם" פוגש את "דואל", מאשר סתם סרט אימה נוסחתי לבני הנוער. והוא היה אלים וחסר רחמים.
האם דייב מאיירס, במאי הקליפים שגויס לרימייק, מעריך את המקור ויעשה עימו חסד? והכי חשוב: האם בכלל נזכה לראות את הסרט הזה בארץ? הסרט מופץ על ידי "Rogue", חברה בת של פוקוס פיצ'רס, המיוצגת בארץ על ידי קולנוע לב. סרט אימה אולטרה אלים בקולנוע לב? כפי שהם לא הוציאו את "המנסרים מטקסס", סרט קודם של אותן חברות, לא נראה לי ש"הטרמפיסט" ימצא מישהו שייקח אותו טרמפ בארץ. ישר למועדון הגנוזים?

3.
מזל טוב לאלביס קוסטלו ודיאנה קרול. לזוג נולדו ביום רביעי תאומים בנים: דקסטר הנרי לורקן ופרנק הרלן ג'יימס. לקוסטלו יש גם בן נוסף מנישואים קודמים.

4.
ומי שיהיה ער בשלוש-ארבע לפנות בוקר מוזמן לעשות קופי-פייסט כאן בתגובות לרשימת הפרסים של תא מבקרי לוס אנג'לס. ומחר בארבע-חמש אחרי הצהריים לפרסי המבקרים הניו יורקיים.

הכיתוב על כרזת הסרט "סטפ אפ" אינו משתמע לשני פנים: "הלהיט הגדול של השנה" כתוב מעל שם הסרט. מה שמעלה את שאלת ההמשך המתבקשת: איפה? אולי יש נסיכוּת אירופאית קטנה בה "סטפ אפ" היה הלהיט הגדול של השנה, אבל לא בשום מקום שאני מודע לקיומו. למעשה, "סטפ אפ", על פי האתר "בוקס אופיס מוג'ו", הוא הלהיט ה-34 הכי גדול של השנה. כלומר, יש 33 להיטים גדולים ממנו. ונכון, "סטפ אפ" היה הלהיט הכי גדול באמריקה למשך שבוע אחד באוגוסט. אז יכול להיות שמנסחי הכרזה כתבו במקור "הלהיט הכי גדול באמריקה לשבוע אחד באוגוסט" ואז מישהו בהמשך הפירמידה שיכתב את זה למשהו קליט יותר, אבל מדויק פחות. בעצם, די שגוי. שלא לומר מסולף לחלוטין. או אולי התייעצו פרסומאי החברה עם ידעונים שניבאו ש"סטפ אפ" יהיה הלהיט הגדול של השנה בארץ. אבל לא נראה לי שזה יקרה.
והכרזה ל"סטפ אפ" איננה לבד: על המודעה של "דז'ה וו" כתוב "המפיק של 'שודדי הקריביים' מביא להיט חדש!". ושוב, זה שקר. להיט בארץ זה לא יכול להיות, כי המודעה פורסמה לפני שהסרט עלה. להיט באמריקה בוודאי שלא, שם "דז'ה וו" הוא כשלון די מביך. אז מה פשר המילה "להיט"? האם זה סוג חדש של ז'אנר קולנועי, שאין קשר בינו ובין כמות הכרטיסים שהוא למעשה מוכר? אנא עדכנו אותי.

=========

קדחת "בוראט" הולכת ושוקעת ואת מקומה מחליף אצלי השגעון החדש: "תזיזו ת'רגליים" של ג'ורג' מילר. ראיתי את הסרט הזה כבר פעמיים בתוך שלושה ימים והוא פשוט אדיר.

(ברקע, פרינס עם שיר הנושא מהסרט, "השיר שבלב").

ויודעים מה הכי הפתיע אותי ב"תזיזו ת'רגליים"? הדיבוב לעברית. ראיתי את הסרט פעם באנגלית ובפעם בעברית, והדיבוב המקומי היה פשוט נפלא. מדויק, שנון, מבוצע היטב, נותן המון קרדיט לצופיו ולא מאכיל אותם בכפית. בעברית ובאנגלית צחקתי באותם מקומות. ויודעים מה? היו רגעים שאפילו העדפתי את הגרסה העברית. באנגלית יו ג'קמן וניקול קידמן מדבבים את הפינגווינים שלהם כחיקויים של אלביס פרסלי ומרילין מונרו, והייתי יכול להסתדר גם בלי זה. הדיבוב בעברית נקי ממניירות כאלה. אפילו גברת אסטרקאן, המורה הרוסית לפיתוח קול, מצחיקה יותר בעברית מאשר באנגלית (שם מבצעת אותה מרים מרגוליס). והכי מבריק: השירים שמבצעים הפינגווינים הושארו באנגלית. שרון כהן ומולי שולמן, שהיו אחראים על התרגום והדיבוב לעברית, עשו עבודה מבריקה.

ועוד דבר בקשר ל"תזיזו ת'רגליים": כשראיתי את קטעי הריקוד של גיבור הסרט – פינגווין שמעדיף לרקוד ולא לשיר – ריקוד שנראה כמו מיזוג בין סטפס ושאפל, חשבתי על סביון גלאבר, עילוי הריקוד הניו יורקי הצעיר. לרגע היתה לי תחושה שאני צופה בביוגרפיה של גלאבר כפי שהיא מבוצעת על ידי פינגווינים. תארו לעצמכם כמה הייתי מרוצה מעצמי כשגיליתי בכותרות הסיום שאת קטעי הריקוד באמת ביצע במקור גלאבר לפני שתנועותיו נסרקו למחשב (motion capture) והונפשו בתור פינגווין קיסרי פלומתי.

אגב, הקליפ של פרינס ערוך ברובו מהחצי השעה הראשונה של הסרט. ההמשך שלו מוסתר מעיניכם כי הוא שונה לחלוטין, אפל יותר, מבריק. פחות מוזיקלי. אני מרחם על הילדים הקטנים שהוריהם יגררו אותם לראות סרט על פינגווינים רוקדים, ויחטפו בפרצוף מנשר של תנועת אדם, טבע ודין. זה סרט לקהל בוגר.

ואני מניח שהשיר של פרינס יזכה בינואר במועמדות לאוסקר, ויש להניח שהוא יתחרה נגד בן פולדס מ"מעבר ליער" ונגד רנדי ניומן מ"מכוניות". אלה 56 השירים שמתוכם תבחר האקדמיה את חמשת המועמדים.

ה-National Board of Review הכריז על פרסיו לפני כארבעה ימים ובוויינט, שפתאום נורא חשוב להם לסקר כל פיפס שקשור לעונת הפרסים המובילה לאוסקר, לא משנה כמה נידח וזניח הוא הפיפס הזה, העלו על כך אייטם. ועוד אייטם משונה. האם ה-National Board of Review הוא אכן "איגוד עיתונאי הקולנוע הארצי" כפי שתורגם שמו באייטם? לא שיש לי רעיון מוצלח איך לתרגם את שמו של האירגון הזה ("מועצת הביקורת הלאומית", זה הדבר הכי טוב שיוצא לי), אבל אני יודע בוודאות שעיתונאים אין באיגוד הזה. ושזה כלל לא איגוד, אלא פשוט מועדון חברים של אנשים המקורבים באופן כזה או אחר לתעשיית הקולנוע – שסתם נהנים מתשומת הלב שהוליווד מעניקה להם, בעיקר בגלל הוותק של הארגון, בזכות העובדה שבעבר היה לו איזשהו תפקיד (כגוף צנזורה) ובזכות העובדה שהם הראשונים שמחלקים את פרסי "סרט השנה" שלהם, מה שהופך אותם למין גוף שאמור לבשר את מה שיקרה באוסקר.
כתבתי על ה-NBR בהרחבה ב"העיר" ב-2001 (ואני לא מוצא במחשב שלי את הטקסט, ואלון בילו כבר לא יושב בארכיון "העיר" אז אין לי ממי לבקש שיימצא את המדור), ועל הקיקיוניות המופלאה של הגוף הזה. ולכן כשבוויינט כותבים בכותרת "איסטווד מנצח בקרב הראשון בדרך לאוסקר", היכרות קצת יותר מעמיקה עם ה-NBR ובחירותיו היתה צריכה להניב כותרת אחרת. למשל: "איסטווד זכה בפרס ה-NBR, הפסדו באוסקר נראה כעת ודאי".
בעשר השנים האחרונות היה רק סרט אחד שזכה בפרס ה-NBR וגם זכה באוסקר. זה היה "אמריקן ביוטי" ב-1999. בהחלט יכול להיות ש"מכתבים מאיוו ג'ימה" יהיה הסרט השני שיעשה את זה, אבל הסטטיסטיקה לא לצידו. לעומת זאת, החשיבות היחידה שאפשר להעניק לפרס הזה הוא שב-8 מתוך 10 השנים האחרונות, הזוכה באוסקר הסתתר בין תשעת הסרטים האחרים שנבחרו על ידי הארגון. כלומר, פרסי הארגון הזה כן מצליחים למקד את תשומת הלב התקשורתית סביב הסרטים הבולטים. מצד שני, כמעט כל חזאי אוסקרים אמריקאי עשה זאת בכוחות עצמו. (ואגב: האייטם בוויינט מציב את עשרת הסרטים הנבחרים ברשימה מדורגת, כאילו מדובר במצעד. וזו טעות: הגוף בוחר את סרט השנה, ואז מפרט את תשעת הסרטים הבולטים הנוספים על פי סדר אלפביתי, ולא על פי דירוג). פרשנות נוספת שאפשר להוציא מהרשימה היא בקטגוריית הסרט הזר, שם יש קצת יותר מתאם בין הבחירות של ה-NBR לבחירות של האוסקרים. היעדרותו של "אדמה משוגעת" מהרשימה אינה סמן טוב לסרט.
הבוז התקשורתי כלפי פרסי ה-NBR לשנת 2006 מכוון כלפי העובדה ש"נערות החלומות", הסרט שיש רבים המאמינים שייזכה השנה באוסקר, כלל לא מופיע ברשימה. מצד שני, מתנגדי "נערות החלומות" טוענים שהרשימה מוכיחה של"נערות החלומות" אין דבר ביד מלבד הייפ, ודאי שלא אוסקר.
רוג'ר פרידמן, מבקר הקולנוע של פוקס-ניוז, נכנס מדי שנה יפה יפה ב-NBR, והשנה הוא עושה זאת שוב. הוא כבר חשף בעבר שהאנשים העומדים בראש האירגון הם בעלים של חברות קייטרינג, שאין להם שום קשר לקולנוע (חוץ מהעובדה שבעבר הם עשו את ההסעדה לאירועי ה-NBR, לפני שהשתלטו עליו). כדי להיות חבר באירגון אתם צריכים לשלם דמי חבר שנתיים של 600 דולר. וגם אז אתם לא מוזמנים להיות שותפים בבחירת סרטי השנה. התפקיד הזה נופל על ועדה המונה עשרה, מוותיקי הארגון. בתוכה יושבת רק אשת קולנוע אחת: אנט אינסדורף, חוקרת קולנוע מוערכת ובעבר ראש החוג לקולנוע ב-NYU. כל השאר הם אלמוניים לחלוטין. פרידמן גם חושף קשר מטריד בין יושבת ראש ה-NBR ואולפני וורנר, שזוכים בשנות כהונתה לנציגות משמעותית בפרסים. ואגב, כדי להשתתף בטקס חלוקת הפרסים בינואר, צריך כל אולפן להזמין שולחן, סביבו יושבים נציגיו של כל סרט והמועמדים, במחיר של 30,000 דולר לשולחן.
דיוויד פולנד, עיתונאי הקולנוע הנרגן, כבר לעג לפני כמה ימים לבחירות של ה-NBR בבלוג שלו. אבל מה שמעניין לקריאה בלינק הזה אינו הפוסט – שעיקריו תומצתו כאן – אלא את התגובות שאחריו, ובעיקר את ההתנצחות בין פולנד ובין כריסטופר טייפלי, שמריץ בלוג אוסקרים משל עצמו. טייפלי זועק: "אמרתי לכם! 'נערות החלומות' לא יזכה באוסקר". פולנד עונה "אידיוט, הוא כן, והרשימה של ה-NBR לא אומרת כלום". עכשיו לא נותר אלא לראות מי מחמומי המוח החמודים האלה יאכל את כובעו בסוף פברואר.
ולהמשך העניינים: ביום ראשון יוכרזו סרטי השנה של מבקרי הקולנוע בלוס אנג'לס, ביום שני יוכרזו סרטי השנה של "מעגל מבקרי ניו יורק" וביום חמישי יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב. "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", שני סרטיו של איסטווד, ייצאו בארץ בפברואר.

1. היום לפני 26 שנה נרצח ג'ון לנון.
2. השבוע לפני חמש שנים מת ג'ורג' הריסון.
3. אתמול עלה בארץ "חיים בזרם", סרט האנימציה של אולפני אארדמן ודרימוורקס. על התסריט חתום הצמד הבריטי הוותיק (בני 70 פלוס) דיק קלמנט ואיאן לה-פרניי, שכתבו בין השאר את "הקומיטמנטס" של אלן פרקר (קלמנט גם כתב, עם חיים חפר, את "התרנגול" של אורי זהר). ב-1985 ביים קלמנט את הקומדיה הדי זניחה "מים, מים", בה הופיעו ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר ואריק קלפטון בתפקידי אורח. ג'ורג' הריסון, שהקים חברת הפקות בשם "האנדמייד פילמז", הפיק את הסרט. הוא הפיק ומימן גם את "בריאן כוכב עליון", את "שודדי הזמן", את "מונה ליזה" את "וויתנייל ואני" ואת "נזירות ממין זכר". ב-1990 הוא פרש מעסקי הקולנוע.
4. והדיסק שעדיין הכי מענג אותי בשבועות האחרונים הוא "Love", האוסף של הביטלס (במיקסים חדשים).

ארבע סיבות לשמוע רצועה מתוך הדיסק הזה. הנה שיר מס' 14, הממזג את לנון והריסון, בשיא ההשפעה ההודית שלהם, לקטע אחד.

לכו לקנות את הדיסק, הוא מהנה מאוד. הוא בונוס נפלא למעריצי הביטלס, וקטלוג דגימות מצוין למי שעוד לא מכיר אותם, רגע לפני שהוא הולך לקנות את כל האלבומים שלהם. אני קונה את הדיסקים שלי במוזיקה-נטו בלונדון מיניסטור. או שאת יכולים לקנות דרכי באמצעות אמזון.

טוב, הנה עוד קטע מעורבב מקסים ואופטימי.

וכמו שאומרים בסוף של "תזיזו ת'רגליים" הנפלא: "ובסופו של דבר, האהבה שאתם לוקחים שקולה לאהבה שאתם עושים".

Breaking News

בחמשת הימים הראשונים להקרנתו בארץ מכר "בוראט" 63,716 כרטיסים.

עד כאן העדכון. אנא שובו לבחירת סרטי השנה.

קראתי את זה אצל ולווט ואני מעביר הלאה: אם אתם רוצים עבודה בתחום הפצת הקולנוע, קבלו הצעה: "לחברת בתי קולנוע בינלאומית גדולה דרוש/ה עוזר/ת למנהלת קשרי מפיצים, תכנון פעילות ושיווק". מה תצטרכו לעשות? "המשרה כוללת טיפול בתכנים המוצגים בבתי הקולנוע של הרשת (אירופה וישראל) – קביעת תוכנית הסרטים השבועית, ניהול מו"מ מול מפיצי סרטים, איסוף הנתונים והסקת מסקנות, הכנת דוחות ועדכונים על בסיס יומי. כמו כן – פיקוח על תוכניות שיווק בתי הקולנוע ופיקוח על תוכניות שיווק מיוחדות לבתי ספר". נשמע ג'וב לא רע. הפרוגרמציות, אגב, הן אותם ניירות עמוסי מספרים הנשלחים מדי יום שלישי אחרי הצהריים לבתי הקולנוע ולמערכות העיתונים, בהם מפורטים באילו שעות ובאילו בתי קולנוע משובצים הסרטים שיעלו יומיים למחרת. אני מניח שבתחילת העבודה שיבוץ השעות עושה חתיכת כאב ראש.
נשאלת השאלה: מי מציע את העבודה? כרגיל במודעות כאלה מציע העבודה אינו מציג עצמו, אבל קל לצמצם את רשימת חברות הקולנוע בארץ לשתיים: יונייטד קינג ותיאטראות ישראל. לשתיהן יש בתי קולנוע באירופה (ליונייטד קינג בפורטוגל וספרד, לתיאטראות ישראל בצ'כיה ופולין) ושתיהן ממוקמות על התפר שבין תל אביב לאיזור השרון (יונייטד קינג בבניין סינמה סיטי בצומת גלילות, פורום פילם בהרצליה פיתוח). אני מהמר שמדובר ביונייטד קינג. אם כי, אם זה תיאטראות ישראל ואם הם מרשים לעובדיהם להחזיק בלוג פרטי ואם הם משלמים יותר מהשכר ב"פנאי פלוס", אולי כדאי לי להציע עצמי לתפקיד. יש לי תחושה שמוקי גרדינגר ואני נוכל להיות חברים טובים. יש לנו אופי דומה.
ובכל אופן, אם מישהו מקוראיי "סינמסקופ" מציע עצמו לתפקיד ומתקבל, הנה כמה בקשות: 1. למה לא לבצע את שיבוץ הפרוגרמציות שבוע קודם? לפחות לסרטים שעולים בבכורה? זה יעזור גם למערכות העיתונים וגם יעזור למחלקת השיווק ליצור הייפ סביב סרט מצוין (והססמה הכה אהובה עליי: "הכינו כרטיסים מראש"). 2. אם זה תיאטראות ישראל: להוסיף לאלתר הצגות יומיות מ-11:00 בבוקר בכל בתי הקולנוע (לפחות במרכז). 3. אם זה יונייטד קינג: להיכנס לתיקיית חוזים במחשב ולעשות רשימה של כל הסרטים שזכויות ההפצה שלהם נקנו על ידי החברה בפסטיבלים האחרונים ולשאול את מי שצריך לשאול למה כל כך מעט מהם הגיעו לבסוף למסכים בארץ? 4. להעביר לכותב שורות אלה, באופן סמוי וחשאי, את נתוני הקופות.

=====================

תודה לכל מי שכבר העביר לי את בחירתו לסרט השנה. מי שעוד לא עשה את זה: נו? הזמן אוזל. הרשימה שלי הולכת ומתגבשת, אם כי אני משאיר מקום – עם המון תקווה שלא אתאכזב – ל"בבל" אותו אראה בשבוע הבא ושייצא ב-28 בדצמבר.
רשימת סרטי 2006 הושלמה ושופרה מבחינת ההגשה ואתם יכולים להיכנס אליה ולהתחיל לסכם. אתם מוזמנים לפרסם כאן בתגובות את סיכומי השנה שלכם, אבל אני זקוק רק לשם אחד: מה סרט השנה שלכם? שלחו את הבחירה למייל הזה. רצוי מאוד עוד היום.

=======================

ודצמבר הוא החודש בו כל בעלי העסקים מנסים להיפטר מהמלאי במחסנים לקראת ספירת המלאי. זה, בצירוף עם חנוכה שמתקרב, הופכים את החודש הזה לצפוף במיוחד בבתי הקולנוע. ובכל זאת, עדיין יש יותר מדי סרטים מעוררי עניין שנזרקו לפח. הנה, "נאצ'ו ליברה" של ג'ק בלאק יוצא בשבוע הבא בדי.וי.די בלי שיגיע למסכים. קחו את סיכום 2006 כהזדמנות לנסות ולהיזכר בסרטים שרציתם לראות השנה – או שראיתם בפסטיבלים, בדי.וי.די או במחשב – ושלא הגיעו להקרנות מסחריות (הכוונה לסרטים שאתם יודעים שנקנו להפצה מסחרית, או שהופקו על ידי אולפן הוליוודי גדול, ובכל זאת נותרו במחסנים). זה הזמן לעדכן ולהעשיר את "מועדון הגנוזים".

======================

ואל תשכחו להמליץ לי גם על המועמדים שלכם לפרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ.