הכיתוב על כרזת הסרט "סטפ אפ" אינו משתמע לשני פנים: "הלהיט הגדול של השנה" כתוב מעל שם הסרט. מה שמעלה את שאלת ההמשך המתבקשת: איפה? אולי יש נסיכוּת אירופאית קטנה בה "סטפ אפ" היה הלהיט הגדול של השנה, אבל לא בשום מקום שאני מודע לקיומו. למעשה, "סטפ אפ", על פי האתר "בוקס אופיס מוג'ו", הוא הלהיט ה-34 הכי גדול של השנה. כלומר, יש 33 להיטים גדולים ממנו. ונכון, "סטפ אפ" היה הלהיט הכי גדול באמריקה למשך שבוע אחד באוגוסט. אז יכול להיות שמנסחי הכרזה כתבו במקור "הלהיט הכי גדול באמריקה לשבוע אחד באוגוסט" ואז מישהו בהמשך הפירמידה שיכתב את זה למשהו קליט יותר, אבל מדויק פחות. בעצם, די שגוי. שלא לומר מסולף לחלוטין. או אולי התייעצו פרסומאי החברה עם ידעונים שניבאו ש"סטפ אפ" יהיה הלהיט הגדול של השנה בארץ. אבל לא נראה לי שזה יקרה.
והכרזה ל"סטפ אפ" איננה לבד: על המודעה של "דז'ה וו" כתוב "המפיק של 'שודדי הקריביים' מביא להיט חדש!". ושוב, זה שקר. להיט בארץ זה לא יכול להיות, כי המודעה פורסמה לפני שהסרט עלה. להיט באמריקה בוודאי שלא, שם "דז'ה וו" הוא כשלון די מביך. אז מה פשר המילה "להיט"? האם זה סוג חדש של ז'אנר קולנועי, שאין קשר בינו ובין כמות הכרטיסים שהוא למעשה מוכר? אנא עדכנו אותי.

=========

קדחת "בוראט" הולכת ושוקעת ואת מקומה מחליף אצלי השגעון החדש: "תזיזו ת'רגליים" של ג'ורג' מילר. ראיתי את הסרט הזה כבר פעמיים בתוך שלושה ימים והוא פשוט אדיר.

(ברקע, פרינס עם שיר הנושא מהסרט, "השיר שבלב").

ויודעים מה הכי הפתיע אותי ב"תזיזו ת'רגליים"? הדיבוב לעברית. ראיתי את הסרט פעם באנגלית ובפעם בעברית, והדיבוב המקומי היה פשוט נפלא. מדויק, שנון, מבוצע היטב, נותן המון קרדיט לצופיו ולא מאכיל אותם בכפית. בעברית ובאנגלית צחקתי באותם מקומות. ויודעים מה? היו רגעים שאפילו העדפתי את הגרסה העברית. באנגלית יו ג'קמן וניקול קידמן מדבבים את הפינגווינים שלהם כחיקויים של אלביס פרסלי ומרילין מונרו, והייתי יכול להסתדר גם בלי זה. הדיבוב בעברית נקי ממניירות כאלה. אפילו גברת אסטרקאן, המורה הרוסית לפיתוח קול, מצחיקה יותר בעברית מאשר באנגלית (שם מבצעת אותה מרים מרגוליס). והכי מבריק: השירים שמבצעים הפינגווינים הושארו באנגלית. שרון כהן ומולי שולמן, שהיו אחראים על התרגום והדיבוב לעברית, עשו עבודה מבריקה.

ועוד דבר בקשר ל"תזיזו ת'רגליים": כשראיתי את קטעי הריקוד של גיבור הסרט – פינגווין שמעדיף לרקוד ולא לשיר – ריקוד שנראה כמו מיזוג בין סטפס ושאפל, חשבתי על סביון גלאבר, עילוי הריקוד הניו יורקי הצעיר. לרגע היתה לי תחושה שאני צופה בביוגרפיה של גלאבר כפי שהיא מבוצעת על ידי פינגווינים. תארו לעצמכם כמה הייתי מרוצה מעצמי כשגיליתי בכותרות הסיום שאת קטעי הריקוד באמת ביצע במקור גלאבר לפני שתנועותיו נסרקו למחשב (motion capture) והונפשו בתור פינגווין קיסרי פלומתי.

אגב, הקליפ של פרינס ערוך ברובו מהחצי השעה הראשונה של הסרט. ההמשך שלו מוסתר מעיניכם כי הוא שונה לחלוטין, אפל יותר, מבריק. פחות מוזיקלי. אני מרחם על הילדים הקטנים שהוריהם יגררו אותם לראות סרט על פינגווינים רוקדים, ויחטפו בפרצוף מנשר של תנועת אדם, טבע ודין. זה סרט לקהל בוגר.

ואני מניח שהשיר של פרינס יזכה בינואר במועמדות לאוסקר, ויש להניח שהוא יתחרה נגד בן פולדס מ"מעבר ליער" ונגד רנדי ניומן מ"מכוניות". אלה 56 השירים שמתוכם תבחר האקדמיה את חמשת המועמדים.

ה-National Board of Review הכריז על פרסיו לפני כארבעה ימים ובוויינט, שפתאום נורא חשוב להם לסקר כל פיפס שקשור לעונת הפרסים המובילה לאוסקר, לא משנה כמה נידח וזניח הוא הפיפס הזה, העלו על כך אייטם. ועוד אייטם משונה. האם ה-National Board of Review הוא אכן "איגוד עיתונאי הקולנוע הארצי" כפי שתורגם שמו באייטם? לא שיש לי רעיון מוצלח איך לתרגם את שמו של האירגון הזה ("מועצת הביקורת הלאומית", זה הדבר הכי טוב שיוצא לי), אבל אני יודע בוודאות שעיתונאים אין באיגוד הזה. ושזה כלל לא איגוד, אלא פשוט מועדון חברים של אנשים המקורבים באופן כזה או אחר לתעשיית הקולנוע – שסתם נהנים מתשומת הלב שהוליווד מעניקה להם, בעיקר בגלל הוותק של הארגון, בזכות העובדה שבעבר היה לו איזשהו תפקיד (כגוף צנזורה) ובזכות העובדה שהם הראשונים שמחלקים את פרסי "סרט השנה" שלהם, מה שהופך אותם למין גוף שאמור לבשר את מה שיקרה באוסקר.
כתבתי על ה-NBR בהרחבה ב"העיר" ב-2001 (ואני לא מוצא במחשב שלי את הטקסט, ואלון בילו כבר לא יושב בארכיון "העיר" אז אין לי ממי לבקש שיימצא את המדור), ועל הקיקיוניות המופלאה של הגוף הזה. ולכן כשבוויינט כותבים בכותרת "איסטווד מנצח בקרב הראשון בדרך לאוסקר", היכרות קצת יותר מעמיקה עם ה-NBR ובחירותיו היתה צריכה להניב כותרת אחרת. למשל: "איסטווד זכה בפרס ה-NBR, הפסדו באוסקר נראה כעת ודאי".
בעשר השנים האחרונות היה רק סרט אחד שזכה בפרס ה-NBR וגם זכה באוסקר. זה היה "אמריקן ביוטי" ב-1999. בהחלט יכול להיות ש"מכתבים מאיוו ג'ימה" יהיה הסרט השני שיעשה את זה, אבל הסטטיסטיקה לא לצידו. לעומת זאת, החשיבות היחידה שאפשר להעניק לפרס הזה הוא שב-8 מתוך 10 השנים האחרונות, הזוכה באוסקר הסתתר בין תשעת הסרטים האחרים שנבחרו על ידי הארגון. כלומר, פרסי הארגון הזה כן מצליחים למקד את תשומת הלב התקשורתית סביב הסרטים הבולטים. מצד שני, כמעט כל חזאי אוסקרים אמריקאי עשה זאת בכוחות עצמו. (ואגב: האייטם בוויינט מציב את עשרת הסרטים הנבחרים ברשימה מדורגת, כאילו מדובר במצעד. וזו טעות: הגוף בוחר את סרט השנה, ואז מפרט את תשעת הסרטים הבולטים הנוספים על פי סדר אלפביתי, ולא על פי דירוג). פרשנות נוספת שאפשר להוציא מהרשימה היא בקטגוריית הסרט הזר, שם יש קצת יותר מתאם בין הבחירות של ה-NBR לבחירות של האוסקרים. היעדרותו של "אדמה משוגעת" מהרשימה אינה סמן טוב לסרט.
הבוז התקשורתי כלפי פרסי ה-NBR לשנת 2006 מכוון כלפי העובדה ש"נערות החלומות", הסרט שיש רבים המאמינים שייזכה השנה באוסקר, כלל לא מופיע ברשימה. מצד שני, מתנגדי "נערות החלומות" טוענים שהרשימה מוכיחה של"נערות החלומות" אין דבר ביד מלבד הייפ, ודאי שלא אוסקר.
רוג'ר פרידמן, מבקר הקולנוע של פוקס-ניוז, נכנס מדי שנה יפה יפה ב-NBR, והשנה הוא עושה זאת שוב. הוא כבר חשף בעבר שהאנשים העומדים בראש האירגון הם בעלים של חברות קייטרינג, שאין להם שום קשר לקולנוע (חוץ מהעובדה שבעבר הם עשו את ההסעדה לאירועי ה-NBR, לפני שהשתלטו עליו). כדי להיות חבר באירגון אתם צריכים לשלם דמי חבר שנתיים של 600 דולר. וגם אז אתם לא מוזמנים להיות שותפים בבחירת סרטי השנה. התפקיד הזה נופל על ועדה המונה עשרה, מוותיקי הארגון. בתוכה יושבת רק אשת קולנוע אחת: אנט אינסדורף, חוקרת קולנוע מוערכת ובעבר ראש החוג לקולנוע ב-NYU. כל השאר הם אלמוניים לחלוטין. פרידמן גם חושף קשר מטריד בין יושבת ראש ה-NBR ואולפני וורנר, שזוכים בשנות כהונתה לנציגות משמעותית בפרסים. ואגב, כדי להשתתף בטקס חלוקת הפרסים בינואר, צריך כל אולפן להזמין שולחן, סביבו יושבים נציגיו של כל סרט והמועמדים, במחיר של 30,000 דולר לשולחן.
דיוויד פולנד, עיתונאי הקולנוע הנרגן, כבר לעג לפני כמה ימים לבחירות של ה-NBR בבלוג שלו. אבל מה שמעניין לקריאה בלינק הזה אינו הפוסט – שעיקריו תומצתו כאן – אלא את התגובות שאחריו, ובעיקר את ההתנצחות בין פולנד ובין כריסטופר טייפלי, שמריץ בלוג אוסקרים משל עצמו. טייפלי זועק: "אמרתי לכם! 'נערות החלומות' לא יזכה באוסקר". פולנד עונה "אידיוט, הוא כן, והרשימה של ה-NBR לא אומרת כלום". עכשיו לא נותר אלא לראות מי מחמומי המוח החמודים האלה יאכל את כובעו בסוף פברואר.
ולהמשך העניינים: ביום ראשון יוכרזו סרטי השנה של מבקרי הקולנוע בלוס אנג'לס, ביום שני יוכרזו סרטי השנה של "מעגל מבקרי ניו יורק" וביום חמישי יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב. "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", שני סרטיו של איסטווד, ייצאו בארץ בפברואר.

1. היום לפני 26 שנה נרצח ג'ון לנון.
2. השבוע לפני חמש שנים מת ג'ורג' הריסון.
3. אתמול עלה בארץ "חיים בזרם", סרט האנימציה של אולפני אארדמן ודרימוורקס. על התסריט חתום הצמד הבריטי הוותיק (בני 70 פלוס) דיק קלמנט ואיאן לה-פרניי, שכתבו בין השאר את "הקומיטמנטס" של אלן פרקר (קלמנט גם כתב, עם חיים חפר, את "התרנגול" של אורי זהר). ב-1985 ביים קלמנט את הקומדיה הדי זניחה "מים, מים", בה הופיעו ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר ואריק קלפטון בתפקידי אורח. ג'ורג' הריסון, שהקים חברת הפקות בשם "האנדמייד פילמז", הפיק את הסרט. הוא הפיק ומימן גם את "בריאן כוכב עליון", את "שודדי הזמן", את "מונה ליזה" את "וויתנייל ואני" ואת "נזירות ממין זכר". ב-1990 הוא פרש מעסקי הקולנוע.
4. והדיסק שעדיין הכי מענג אותי בשבועות האחרונים הוא "Love", האוסף של הביטלס (במיקסים חדשים).

ארבע סיבות לשמוע רצועה מתוך הדיסק הזה. הנה שיר מס' 14, הממזג את לנון והריסון, בשיא ההשפעה ההודית שלהם, לקטע אחד.

לכו לקנות את הדיסק, הוא מהנה מאוד. הוא בונוס נפלא למעריצי הביטלס, וקטלוג דגימות מצוין למי שעוד לא מכיר אותם, רגע לפני שהוא הולך לקנות את כל האלבומים שלהם. אני קונה את הדיסקים שלי במוזיקה-נטו בלונדון מיניסטור. או שאת יכולים לקנות דרכי באמצעות אמזון.

טוב, הנה עוד קטע מעורבב מקסים ואופטימי.

וכמו שאומרים בסוף של "תזיזו ת'רגליים" הנפלא: "ובסופו של דבר, האהבה שאתם לוקחים שקולה לאהבה שאתם עושים".

Breaking News

בחמשת הימים הראשונים להקרנתו בארץ מכר "בוראט" 63,716 כרטיסים.

עד כאן העדכון. אנא שובו לבחירת סרטי השנה.

קראתי את זה אצל ולווט ואני מעביר הלאה: אם אתם רוצים עבודה בתחום הפצת הקולנוע, קבלו הצעה: "לחברת בתי קולנוע בינלאומית גדולה דרוש/ה עוזר/ת למנהלת קשרי מפיצים, תכנון פעילות ושיווק". מה תצטרכו לעשות? "המשרה כוללת טיפול בתכנים המוצגים בבתי הקולנוע של הרשת (אירופה וישראל) – קביעת תוכנית הסרטים השבועית, ניהול מו"מ מול מפיצי סרטים, איסוף הנתונים והסקת מסקנות, הכנת דוחות ועדכונים על בסיס יומי. כמו כן – פיקוח על תוכניות שיווק בתי הקולנוע ופיקוח על תוכניות שיווק מיוחדות לבתי ספר". נשמע ג'וב לא רע. הפרוגרמציות, אגב, הן אותם ניירות עמוסי מספרים הנשלחים מדי יום שלישי אחרי הצהריים לבתי הקולנוע ולמערכות העיתונים, בהם מפורטים באילו שעות ובאילו בתי קולנוע משובצים הסרטים שיעלו יומיים למחרת. אני מניח שבתחילת העבודה שיבוץ השעות עושה חתיכת כאב ראש.
נשאלת השאלה: מי מציע את העבודה? כרגיל במודעות כאלה מציע העבודה אינו מציג עצמו, אבל קל לצמצם את רשימת חברות הקולנוע בארץ לשתיים: יונייטד קינג ותיאטראות ישראל. לשתיהן יש בתי קולנוע באירופה (ליונייטד קינג בפורטוגל וספרד, לתיאטראות ישראל בצ'כיה ופולין) ושתיהן ממוקמות על התפר שבין תל אביב לאיזור השרון (יונייטד קינג בבניין סינמה סיטי בצומת גלילות, פורום פילם בהרצליה פיתוח). אני מהמר שמדובר ביונייטד קינג. אם כי, אם זה תיאטראות ישראל ואם הם מרשים לעובדיהם להחזיק בלוג פרטי ואם הם משלמים יותר מהשכר ב"פנאי פלוס", אולי כדאי לי להציע עצמי לתפקיד. יש לי תחושה שמוקי גרדינגר ואני נוכל להיות חברים טובים. יש לנו אופי דומה.
ובכל אופן, אם מישהו מקוראיי "סינמסקופ" מציע עצמו לתפקיד ומתקבל, הנה כמה בקשות: 1. למה לא לבצע את שיבוץ הפרוגרמציות שבוע קודם? לפחות לסרטים שעולים בבכורה? זה יעזור גם למערכות העיתונים וגם יעזור למחלקת השיווק ליצור הייפ סביב סרט מצוין (והססמה הכה אהובה עליי: "הכינו כרטיסים מראש"). 2. אם זה תיאטראות ישראל: להוסיף לאלתר הצגות יומיות מ-11:00 בבוקר בכל בתי הקולנוע (לפחות במרכז). 3. אם זה יונייטד קינג: להיכנס לתיקיית חוזים במחשב ולעשות רשימה של כל הסרטים שזכויות ההפצה שלהם נקנו על ידי החברה בפסטיבלים האחרונים ולשאול את מי שצריך לשאול למה כל כך מעט מהם הגיעו לבסוף למסכים בארץ? 4. להעביר לכותב שורות אלה, באופן סמוי וחשאי, את נתוני הקופות.

=====================

תודה לכל מי שכבר העביר לי את בחירתו לסרט השנה. מי שעוד לא עשה את זה: נו? הזמן אוזל. הרשימה שלי הולכת ומתגבשת, אם כי אני משאיר מקום – עם המון תקווה שלא אתאכזב – ל"בבל" אותו אראה בשבוע הבא ושייצא ב-28 בדצמבר.
רשימת סרטי 2006 הושלמה ושופרה מבחינת ההגשה ואתם יכולים להיכנס אליה ולהתחיל לסכם. אתם מוזמנים לפרסם כאן בתגובות את סיכומי השנה שלכם, אבל אני זקוק רק לשם אחד: מה סרט השנה שלכם? שלחו את הבחירה למייל הזה. רצוי מאוד עוד היום.

=======================

ודצמבר הוא החודש בו כל בעלי העסקים מנסים להיפטר מהמלאי במחסנים לקראת ספירת המלאי. זה, בצירוף עם חנוכה שמתקרב, הופכים את החודש הזה לצפוף במיוחד בבתי הקולנוע. ובכל זאת, עדיין יש יותר מדי סרטים מעוררי עניין שנזרקו לפח. הנה, "נאצ'ו ליברה" של ג'ק בלאק יוצא בשבוע הבא בדי.וי.די בלי שיגיע למסכים. קחו את סיכום 2006 כהזדמנות לנסות ולהיזכר בסרטים שרציתם לראות השנה – או שראיתם בפסטיבלים, בדי.וי.די או במחשב – ושלא הגיעו להקרנות מסחריות (הכוונה לסרטים שאתם יודעים שנקנו להפצה מסחרית, או שהופקו על ידי אולפן הוליוודי גדול, ובכל זאת נותרו במחסנים). זה הזמן לעדכן ולהעשיר את "מועדון הגנוזים".

======================

ואל תשכחו להמליץ לי גם על המועמדים שלכם לפרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ.

אחרי שלושה סופי שבוע בבתי הקולנוע ראו את "קזינו רויאל" 114,000 איש בישראל.
אחרי חודש בבתי הקולנוע ראו את "מיס סאנשיין הקטנה" רק 21,000 איש. את "שנה מופלאה" של רידלי סקוט עם ראסל קרואו ראו בסוף שבוע הבכורה שלו רק כ-9,500 איש. ומסינמטק תל אביב מדווחים שבתום חודש הקרנות של "שורטבאס" מכר הסרט כ-10,000 כרטיסים. לא מספר אסטרונומי בפני עצמו, אבל מכובד מאוד כשזוכרים שהסרט מוצג בעותק אחד בלבד, בהקרנה אחת ביום באולם של כ-100 מקומות. כמעט כל הקרנה היא סולד אאוט.

=====================

לפסטיבל היהודי בירושלים יגיעו גם פול ורהובן וגם מייקל ורהובן. אני לא יכול שלא לחשוב בשעשוע שהפסטיבל רצה להזמין אחד והזמין את השני בטעות. פול ורהובן הוא הולנדי והבמאי של "רובוקופ", "גברים בחלל" ו"אינסטינקט בסיסי". הוא מגיע לפסטיבל עם סרט השואה שלו "הספר השחור". מייקל ורהובן (או, למעשה, מיכאל ורהובן) הוא גרמני ("ילדה רעה") שמביא לפסטיבל את סרט השואה שלו "החייל האלמוני". ואגב, מיכאל ורהובן הוא בנו של הבמאי פול ורהובן, אבל לא פול ורהובן המנוח, לא פול ורהובן המפורסם. למעשה, אין שום קשר משפחתי בין פול ומיכאל.
סרט הפתיחה של הפסטיבל היהודי, שיתחיל ב-16 בדצמבר, יהיה "ראש בראש עם משפחת שטיין", ידישקייט קולנועי אמריקאי על בר מצווה שיצאה משליטה. הסרט יעלה בארץ בהמשך החודש וכבר אפשר להשיג אותו בדי.וי.די.

בשורות טובות מהבלוג של ריצ'רד קלי ("דוני דארקו"):

After almost a year of editing, we have finally locked picture on
Southland Tales!
2 hrs 17 min. The final cut is 27 minutes shorter than the
"work-in-progress" version that premiered at Cannes. I am very happy with this edit, as we have done a significant amount of work to solve the rubiks cube narrative. Justin Timberlake just recorded the final voice-over this past sunday. We still have some visual effects work to do… but expect a release date and a trailer soon!

קלי מעדכן באותה הזדמנות שבמרץ 2007 יתחילו הצילומים של סרטו הבא "The Box".

נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: "תזיזו ת'רגליים". זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג'ורג' מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי. לא היה סרט שלו שלא אהבתי. ואם הטריילר של "תזיזו ת'רגליים" נותן תחושה שמדובר בסרט ילדותי ורך על פינגווינים מזמרים ורוקדים, הרי שהסרט עצמו מורכב ומתוחכם בהרבה. אני המום שהסרט הזה נמצא כבר שלושה שבועות במקום הראשון באמריקה. זו פשוט יצירה חתרנית להפליא. מי שחשב שמילר יתרכך אחרי הכשלון של "בייב בעיר הגדולה" שלו יופתע מאוד. הסרט הזה דומה במסריו לאלה של סרטו הקודם והמקולל. אלא שהפעם הקהל נוהר אליו. אני לא רוצה להסגיר יותר מזה כי אני עוד אכתוב עליו בהרחבה למדורי הבא, והשבוע ארוץ לראותו שוב בהקרנת העיתונאים הרשמית, אבל זה מאותם סרטים שלא רק התמוגגתי מהם בעת הצפייה, גם יצאתי ממנו במין אקסטזה, אושר אמיתי. לא רק בגלל שהוא כה נפלא, אלא כי יש לו מסר כל כך אופטימי שאי אפשר שלא לחוש, לשבריר שניה, שיש לאנושות שלנו תקנה. אני מאושר כשסרטים עושים לי את זה.

================

את "דז'ה וו" של טוני סקוט כבר ראיתי (משחק מילים שכזה). על הסרט, שהוקרן אתמול לעיתונאים המשת"פים עם גזרות פורום פילם, כתבתי כאן בקצרה כבר בשבוע שעבר. היום צועדים המשת"פים להקרנת העיתונאים של "הבושם", הפקת הענק האירופית על פי רב המכר באותו שם. תודה לאל לאקדמיה האירופית ולסקרינרים שהיא שולחת בדיוי.די לחבריה, כך כבר יכולתי לראות את הסרט קודם בזמני החופשי. טום טיקוור, הבמאי, הוא מקור אכזבה מתמשך. לאן נעלם הכשרון הקינטי החצוף של "ראן, לולה, ראן"? "הבושם" הוא סרט שיש בו עשייה קולנועית רהוטה, ויש בה רגעים של ברק, אבל זו הפקה כה כבדה וטרחנית שנדמה כאילו היא בוימה על ידי אחד מקשישי אירופה, ולא על ידי מי שעד לפני רגע היה הוונדרקינד של היבשת. מה שכן, יאמר לזכותו של טיקוור שבסרט העוסק בריח – חוש בלתי ניתן להמחשה קולנועית (קרי, בסאונד או בתמונה) – הוא מצליח ליצור באמצעות דימויים פלסטיים ועריכת מונטאז' מעוררת הלם ליצור דימויים של צחנה אמיתית. להגיד על הסרט הזה שהוא מסריח זו מחמאה.
(ואגב: מצחיק קצת החרם הזה של פורום פילם ונגזרותיה, לא? הם מחרימים מבקרים כדי שלא יכתבו על הסרט בסוף השבוע הראשון ליציאתו ומקבלים במקום זאת ביקורת עשרה ימים לפני יציאתו. גורם לבן אדם לחשוב למה זה היה שווה כל העסק הזה).

================

והנה מצטרף לטור הצד משמאל עוד לינק חדש: חברי היקר והמוכשר עידן אלתרמן השיק השבוע בלוג ב"רשימות" והפציץ עם הפתיחה בשני פוסטים כל כך מרגשים וכתובים היטב שאני לא יכול אלא להאיץ בכם לסור לשם ולקרוא אותם. ואני חשבתי שהוא רק מוצלח בכתיבת סמסים מצחיקים. הפוסטים שלו גרמו לי לעצור שניה ולחשוב: האינטרנט הפך לכלי ביטוי שמנקז אליו המון רוע ואלימות מילולית ותוקפנות ותגובות בטן מיידיות. ואני מודה שאני בין גדול החוטאים בתחלואים האלה. אבל יש גם איים של כתיבה זכה, מלאת רגש ונשמה. הבלוג הזה מסתמן כאחד הנדירים שבהם.

רותם דנון ב"וואלה" ושמוליק דובדבני ב"וויינט" כותבים נורא יפה. ונראה לי שדעתם על "הדברים שמאחורי השמש" די דומה – בימוי טוב, תסריט רע. אבל נורא מבלבל לקרוא אותם ברצף. דובדבני מלין על ריבוי הקלישאות. דנון מריע: אין קלישאות כלל, רק קלישות.
וכרגיל, המופע האמיתי הוא בתגובות שאחרי. אזרחים, או בעלי אינטרסים בעילום שם, שנזעקים על כך שהסרט הופק בכספי ציבור. קוראים, והאינטרנט חושף זן חדש של אנאלפבתיות, שזועקים "מבקר דביל, זה חרא סרט", ומיד אחר כך "המבקר מפגר, זה סרט גדול".

מה הפתרון? "עכבר העיר און ליין", עדיין בשלב ההרצה שלו, השיק השבוע טבלת מבקרים חדשה המרכזת את כוכביהם של מבקרי האינטרנט, בצירוף לינק לביקורותיהם. כך קודם תוכלו לבחור את המבקר על פי הציון ורק אז ללכת לקרוא את נימוקיו. אוסיף את הלינק הזה לרשימת הקישורים משמאל.

מיכל ויניק, אקס "וואלה" ואקס "מעריב", תחליף מהשבוע את אבנר שביט כאשת הקולנוע של "עכבר העיר". תיגל נשיא תחליף את שביט בכתיבת הפריוויואים בטלוויזיה. אתם יודעים שאתם מאבדים כותב מוכשר כשצריך שני אנשים לעשות את מה שהוא עשה לבדו. ותיגל נשיא, האין זה פשוט השם היפה ביותר בעיתונות כרגע? נשמע גם קצת כמו סאטירה פוליטית עכשווית. מי בדיוק תיגל לנשיא? ואיפה?

========

בתגובות לביקורת שלי על "הדברים מאחורי השמש" כתב מישהו, בטון גוער, שאני יודע מהו הסוד של משפחת גרוסמן ושאני מסגיר אותו בפסקה הראשונה. מה שגורם לי מיד לחשוש: האם אותו מגיב יודע מהו הסוד? לי אין מושג מהו (וראיתי את הסרט כבר פעמיים), ונדמה לי שהקונספט של הסרט הוא בזה שיש לכולם סוד שאנחנו לא יודעים מה הוא, ובכך נקודת התצפית שלנו על העלילה שקולה לזאת של בת הזקונים, זאת שכולם מדברים מעל ראשה. "את לא מבינה שלעולם תדעי מה הסוד", אומר לה האח הבכור באחת הסצינות, ונראה לי שזה משפט המפתח של הסרט. אותי כצופה זה תיסכל, אבל יתרונותיו של הסרט גברו על אכזבתי מכך שחוטי העלילה לא נארגו באופן מספק. ובכל זאת, אולי החמצתי: האם ידוע מה הוא הסוד ופשוט לא שמתי לב לכך? אנא עזרו לי.

=============

ותודה לערן ריקליס, המפיק של "שלוש אמהות", שעדכן כאן בתגובות לפני כמה ימים שהסרט כבר הביא לקופות 30,000 צופים. אם כל המפיצים והמפיקים היו כמוהו היינו יכולים להרים כאן טבלת שוברי קופות שבועית.