1. זהו, ההצבעה נסגרה. יש זוכה. וגם אני בחרתי את סרט השנה שלי. הרשימה תתפרסם ביום רביעי הבא. אני בינתיים מנסה לגמור לכתוב את פרויקט סיכום השנה העצום שלי.

2. פרויקט הבלוגרים-ממקססים המקסים של "עונג שבת" ממשיך. אמש עלה המיקס שלי. ואני נהנה להקשיב גם למיקסים של שני קדר ושל הארגו.

3. הידעתם ש"סטפ אפ" הוא הסרט הקופתי ביותר בישראל בשבועיים האחרונים? מי הולך לראות אותו?

4. על פי Box Office Mojo, "החופשה" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בארץ 149,863 דולר, שהם כ-23,000 כרטיסים. "תזיזו ת'רגליים" הכניס בסוף השבוע הראשון שלו בישראל 141,000 דולר, שהם כ-21,000 כרטיסים. ואיפה "אראגון", שיצא בישראל יחד עם רוב העולם אבל בהשקה כמעט סודית עם המון שלטי חוצות בלתי מפתים וכמעט אפס יחסי ציבור? לא נראה באיזור. unimpressive, מדווח "בוקס אופיס מוג'ו" על נתוניו הגלובליים של הסרט.

5. היום במדורי ב"פנאי פלוס" ניסיתי להציע גרסה קצת אחרת לפריוויו סרטי 2007. גרסה, נו, אולי קצת אידיוטית. אבל משעשעת, לדעתי. זה הפריוויו שיכול להוציא אותי טמבל מוחלט בעוד שנה מהיום. בתור חזאי הקולנוע הכי איום בעולם. ניסיתי לנבא אילו סרטים הוליוודיים יכניסו הכי הרבה כסף. וכמה כסף הם יכניסו. יבדר (ויצמרר) אותי לעקוב אחרי זה. אני מקווה שזה יעלה לוויינט בהמשך היום ואז אלנקק כאן.

1. אני מנצל את העובדה שזה השבוע החזק ביותר בתולדות עשרת החודשים ש"סינמסקופ" באוויר, מבחינת כמות כניסות וקוראים חדשים (תודה ל"סופשבוע", נרג', וואלה, ולווט ועין הדג), כדי להזכיר לכם שאם יש מישהו שרוצה לפרסם באתר, ולהגיע לקהל מפולח, נאמן והולך וגדל של פריקים לקולנוע אתם מוזמנים לפנות לכתובת המייל pirsum@www.open-it.co.il/orange ונציגת השיווק שלי תחזור אליכם.

2. מחר (רביעי) ב-12:00 אני סוגר את הבחירה למשאל סרטי השנה. סרטים שייצאו אחרי מחר ייכנסו למשאל 2007. אחרי שבת הגיע מבול חדש של מיילים ועשה סמטוחה שלמה בסקר: במקום שני סרטים צמודים יש לי עכשיו שלושה סרטים בתיקו. קדימה, מספיק להתמהמה, ביחרו את הסרט הכי טוב שראיתם (בלי קשר אם רציתם לראות עוד הרבה סרטים אחרים). מה הסרט הכי טוב שראיתם השנה בקולנוע? שילחו את הבחירה למייל הזה. רשימת כל סרטי 2006, למי שזקוק לרענון הזכרון, נמצאת כאן.

הערב יתארח הבמאי הארגנטינאי דניאל בורמן בסינמטק תל אביב ויציג בבכורה את סרטו החדש "לה פמילייה" (Family Law), הנציג הארגנטינאי לאוסקר והסרט שפתח בפברואר את מסגרת הפנורמה בפסטיבל ברלין. במהלך ביקורו בארץ אמור בורמן לנהל דיונים עם חברת ההפקה "מטרו תקשורת" שהזמינו אותו לביים סרט בישראל. ההזמנה נראית די הגיונית: גם כשהם מצולמים בבואנוס איירס סרטיו של בורמן נראים ישראליים מאוד, ואני אומר את זה כמחמאה. הם קטנים, אנושיים, והם עוסקים בדילמות שנראות בארץ כייחודיות לנו, אבל כנראה משותפות ללא מעט יהודים צעירים ברחבי העולם: איך משלבים בין החיים של ההווה, ונטל העבר. את "נטל העבר" מייצגת המשפחה, המסורת, התרבות היהודית שנראית כמו חיה נכחדת, ואת הקונפליקט בין התבוללות ובין שימור. מה שמצוין אצל בורמן הוא האופן שבו הוא מצליח לסוגיות האלה להתמזג בסרטיו באופן קליל ושנון. סרטו החדש, "לה פמילייה" מוצלח בעיניי אף יותר מסרטו הקודם "החיבוק האבוד", שהוקרן בארץ ב-2004. "החיבוק האבוד" היה משעשע מאוד, אבל הוא היה גם כבד יותר. "לה פמילייה" (נו, חיכיתי עד עכשיו: השם הזה פשוט איום ונורא) מהנה ומשעשע ומצחיק ונוגע ללב הרבה יותר. וגם הסגנון הדינמי, עם מצלמת הכתף ההיסטרית, שהכביד על "החיבוק האבוד" הופך כאן מדויק יותר, ושוב מכניס את הגיבור שלו לסחרחורת, אלא שהפעם היא קומית יותר ופחות נטועה ברחמים עצמיים, כמו בסרט הקודם.
בקיצור: סרט מהנה מאוד, מהסוג שבקלות אפשר לביים בארץ, מבחינת גודל ההפקה, התקציב, והשחקנים. נשאלת רק השאלה: למה שבורמן ירצה לביים סרט בארץ?

בספטמבר 2004, כשהגיע רצה לקדם את "החיבוק האבוד", ראיינתי אותו ל"העיר". באותו שבוע יצא בארץ גם "מדורת השבט". זה הראיון מגיליון "העיר", 2 בספטמבר 2004:
continue reading…

שעה קלה על כלכלה:
בתחילת דצמבר יצאה חברת תיאטראות ישראל (המפעילה של רשת רב חן, יס פלאנט, והבעלים של חברת ההפצה פורום פילם) להנפקה בבורסה בפולין. למה פולין? כי מזה תשע שנים פולין ולא ישראל היא מוקד העסקים העיקרי של החברה. בפולין, ובשאר מדינות מרכז ומזרח אירופה, פועלת חברת תיאטראות ישראל תחת השם "סינמה סיטי אינטרנשיונל". כך נקראים שם גם המולטיפלקסים והמגה-פלקסים שהקימה החברה (ומכאן הזעם של תיאטראות ישראל כשיונייטד קינג ושותפיה הקימו מרכז קולנוע בשם סינמה סיטי בישראל).
15 מיליון מניות הונפקו. מתוכם חמישה מיליון מניות שמוכרים כמה מבכירי החברה שאינם בני משפחת גרדינגר. חמשת חברי משפחת גרדינגר, בעלי החברה, האב קלמן, בנו מוקי, ושלושת אחיו ואחיותיו, מחזיקים יחד כ-75 אחוז ממניות החברה.
המשרדים הראשיים של "סינמה סיטי אינטרנשיונל" יושבים באמסטרדם. ובתחילת החודש פרסמה החברה פרוספקט המציג את עסקיה בשקיפות מלאה עבור משקיעים פוטנציאליים. הקריאה במסמך העבה הזה מרתקת למדי. היא בוודאי מעניינת אם אתם חושבים להיכנס לעסקי הקולנוע בפולין, הונגריה וצ'כיה, אבל היא גם מכילה לא מעט נתונים על עסקי הקולנוע בישראל. נתונים שהמפיצים עד כה שמרו לעצמם, או פירסמו במשורה. עכשיו כשהיא חברה בורסאית, מחויבת תיאטראות ישראל לגילוי נאות. שתי מסקנות זריזות מהעיון במסמך: 1) משתלם להיות בעל בית קולנוע. זה נראה עסק לא רע. רוב הכסף שמסתובב בתחום הקולנוע נשאר בידיהם של בעלי בתי הקולנוע. לא המפיצים, ובוודאי שלא המפיקים. 2) בשעה ששמה של ג.ג נקשר בעת האחרונה עם קשיים כלכליים, התמבטא בעיכובי שכר (של עובדי האולפנים) ובהתפטרויות של בכירים בחברה, מדווחת תיאטראות ישראל על מצב כלכלי משופר מאוד. ובכלל, על פי המסמך למשקיעים, עסקי הקולנוע הם רק חלק קטן מעסקיה של החברה מאז פנייתה לשוק המזרח אירופי ב-1997. הם עוסקים גם בהשקעות נדל"ן ובשאר עסקי והשקעות שונות, שאינן קשורות באופן מיידי לתחום הקולנוע.
אחד הנתונים המפתיעים שנחשפים במסמך הזה הוא זהותו של בית הקולנוע המצליח ביותר של רשת רב חן. האם תוכלו לנחש איזה קולנוע מרשת רב חן הוא הכי מצליח בארץ? קחו לכם כמה דקות להרהר, אחשוף את הנתון הזה בסוף הפוסט. ועד אז, הנה עוד כמה פרטים ונתונים מעניינים שמצאתי במסמך:
continue reading…

כמה דברים לשעשע אתכם שמצאתי בבלוגים של אחרים.

1. טריילר מסקרן ל"מת לחיות 4"

2. טריילר סימפתי ל"שרק השלישי" (לקראת הסוף יש בדיחה מעולה כששרק משיק ספינה). שניהם ויה עין הדג.

3. הגרסה המאוד מצחיקה של "סאטרדיי נייט לייב" לטריילר של "אפוקליפטו", שעונה לשאלה "מה גרם לציוויליזציה הגדולה ביותר להיעלם". ויה קשלס ושחורי.

4. קשלס ושחורי מכים את לוח השנה ובוחרים את סרטי השנה שלהם.

5. העונג שבת חוגג מאה פוסטים ומעלה לאורך חנוכה מבצע חביב להפליא: המיקס-טייפים שרקחו כמה בלוגרים שגיאחה פנה אליהם. אני אהיה שם בהמשך השבוע.

6. לפני ארבעה ימים העניקה מדונה לסשה ברון כהן פרס בטקס פרסי הקומדיה הבריטיים.

מה אנחנו למדים מהקליפ הזה? הו, המון. אני, למשל, מסיק ממנו איך הולך להתנהל קמפיין האוסקרים של סשה ברון כהן. בתחילת שנות התשעים, אחרי שמריסה טומיי זכתה באוסקר על "בן דודי ויני", נשאל חבר אקדמיה איך קרה לדעתו ששחקנית אלמונית בקומדיה חביבה אבל לא יוצאת דופן, זוכה באוסקר. החבר ענה שבזמן ההצבעה יצא למסכים סרט נוסף עם טומיי ובו היא גילמה דמות שונה לחלוטין, דבר שהוכיח לחברי האקדמיה שהיא יודעת לשחק ושהדמות הצעקנית שלה ב"בן דודי ויני" אינה היא, אלא מבוססת על כשרונה להיטמע בדמות. נראה לי שברון כהן הולך על שיטה דומה. אחרי שאת שיווק הסרט "בוראט" הוא עשה בדמותו של בוראט, הוא עכשיו מקדם את מועמדויותיו ופרסיו בתור ברון כהן, עם ארסותו האדמונית לצידו, ללא השפם (אני מניח שהוא גם יסתפר קצוץ בקרוב) ובביגוד מהודר יותר. והכי חשוב: מבטא בריטי קיימברידג'י וגינוני נימוסים מושלמים. כל זאת כדי שחברי האקדמיה הקשישים, שלא מכירים את ברון כהן או את עלי ג'י, יצפו בו, ישפשפו עיניים ויגידו, "זה הברנש שגילם את בוראט? הוא בלאדי גאון". האמת, זה נכון. והמשפט "גם בוראט רוצה לתבוע את אולפני פוקס" מוכיח שגם בלי השפם ברון כהן מצליח להצחיק.

7. אני עובד בשעות אלה על פוסט נהדר שיתפרסם יותר מאוחר ושיכיל כמה מהפרטים הכי מסווגים על עסקי הפצת הקולנוע בישראל, חלקם יתפרסמו כאן לראשונה. אתם מוזמנים לבקר אחרי הצהריים.

8. ועד אז: האם כבר הצבעתם לסרט השנה שלכם? ההצבעה מסתיימת ביום רביעי ב-12:00 בצהריים.

דינג דונג. לקוחות יקרים, זוהי הודעה: האם כבר בחרתם את סרט השנה שלכם ל-2006? ביום רביעי הקרוב מסתיימת ההצבעה. לפני כמה ימים עוד היה סרט אחד שהוביל בהפרש גדול, אבל בשלושת הימים האחרונים סרט אחר התחיל להדביק את הפער. בקיצור, זה עשוי להיות על קוצו של קול, אז אם עוד לא בחרתם, קדימה.
הנה רשימת כל סרטי 2006, מסודרים לפי תאריכי היציאה שלהם בארץ מינואר עד דצמבר, למטרות ריענון הזיכרון. כן, "הר ברוקבק" זה השנה (על פי הספירה הישראלית). ברגע שיש לכם סרט שאתם בוחרים בו, שלחו את הבחירה למייל הזה.

ואם אתם ממש חמודים תשלחו את הפוסט הזה, או קופי-פייסט שלו, לכל חבריכם שוחרי הקולנוע. שנשיג עד יום רביעי כמה שיותר בחירות.

נעה ידלין כתבה ב"סופשבוע" על עיתונאים המחזיקים גם בלוגים. ככה נראה הקטע שלי מעמוד 58 בכתבה שלה:

את הכתבה הסרוקה לקחתי מכאן. ואת הכתבה המלאה תוכלו לקרוא גם כאן.

באופן כללי כקורא, כתבות על טרנדים בלוגיים מתחילות לייגע אותי. תכף יתברר שיש גם בלוגים של שפים ובלוגים על אוכל ברשת, והופ כתבה. נו, יש הכל. למה יש לעיתונאים בלוגים? נורא פשוט: כי עיתונאים הם אנשי כתיבה, ובלוגים הם מדיום של כתיבה. ולכל מי שמבטא את עצמו באמצעות מילים – לא משנה אם הוא עיתונאי, טבח, זמר או לבלר – בלוגים הם דרך מצוינת לנקז החוצה את חדוות המילה הכתובה. ועוד למצוא לכך קהל. אצל חלק מהאנשים הבלוג הוא תחביב, אצל אחרים הוא ייעוד. אצל חלק מהם הוא מין aside לפרנסה היומיומית, מקום להתבטא בנושאים שלא באים לידי ביטוי בעבודת המקוף השגרתית שלהם, אצל אחרים הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אבל אני כן רואה שמי שפותח בלוג עיתונאי הם אלה – בין אם הם מתפרנסים מעיתונות או לא – שהם הכי אובססיביים, והכי קשה להם לשתוק כשמשהו קורה בתחום העניין שלהם. וזה המקום בו אני חושב שהבלוגים יהיו הישועה של התקשורת ושל העיתונות. במקום שעיתונות תהיה מין עבודת מלצרות לסטודנטים, שממילא רוצים להמשיך הלאה לעבודה בטלוויזיה (שם הכסף), תחזור השליטה לידיים של אלה שבאמת אכפת להם, לדון קישוטים, שמאמינים שעיתונות טובה, לוחמנית, ידענית, אינפורמטיבית וכפייתית יכולה (אולי) לשנות את העולם.

מה גם שעל פי סקרים בני נוער כבר כמעט לא קוראים עיתונים, אבל כן קוראים בלוגים, כך שממילא הרייטינג יזלוג בהדרגה מהדפוס אל הרשת.

1.
פתאום יש תחושה שאנחנו שוב ב-1992. המועמדויות לגלובוס הזהב מתפרסמות, ואנחנו בארץ מגרדים את הפדחת בתסכול. לא ראינו את הסרטים. "בובי", "המלכה", שני הסרטים של קלינט איסטווד, "ונוס", "המרדף לאושר", "נערות החלומות", "שרי בייבי", "המלך האחרון של סקוטלנד", "רשימות על סקנדל", "חיים של אחרים". וכך השיפוט שלנו הוא על סמך בבואות, ולא הדבר עצמו. אני מבין ש"נערות החלומות" הוא סרט שקשה שלא להיסחף בעקבותיו. אבל כשאומרים לי שאמיליו אסטבז ביים פסיפס פוליטי על היום בו נרצח בובי קנדי אני מרגיש צורך עז לפרוץ בצחוק. אמיליו אסטבז? חשבתי שיש לו איי.קיו של שושנת ים. הייתכן שהוא גם במאי מוכשר? אצטרך לצפות ולשפוט בעצמי. בשביל חברי תא הכתבים הזרים בהוליווד הוא בעיקר הבן של מרטין שין.
חלק מהסרטים האלה אמורים לעלות בארץ בינואר-פברואר (כלומר לפני האוסקרים), אחרים בטח בכלל לא יגיעו (אני מהמר שעל "שרי בייבי" לא נשמע כאן לעולם), ולא אתפלא אם אנשי וורנר בארץ שוברים את הראש מה לעשות עם הדיפטיך המלחמתי של קלינט איסטווד.
עדכון: "שרי בייבי" נקנה להפצה על ידי סרטי אורלנדו וייצא בארץ ב-2007.

2.
גלובוס הזהב אמור להיות מנבא האוסקרים. פלוס מינוס. אבל אם רשימת המועמדויות לאוסקרים תהיה דומה לרשימת הגלובוסים, זה יהיה טקס משעמם מאוד.
במילים אחרות: חוץ מהמועמדויות שנראות אמינות ל"השתולים", "נערות החלומות", "בבל" ו"המלכה", הכל נראה קצת תלוש. עוד פעם רנה זלווגר? אולי תניחו לה? עוד פעם אנט בנינג? עוד פעם ג'וני דפ? ומאיפה צצה מועמדות ל"קינקי בוטס"? על איזה כוכב הם חיים? וגם: שתי מועמדויות לליאונרדו דיקפריו? שתי מועמדויות לאיסטווד? שלוש (שלוש!) מועמדויות להלן מירן (אחת בקטגוריית הקולנוע ועוד שתיים על משחק בסרט טלוויזיה)? אני מזכיר: מדובר בגוף שכולל 90 חברים בלבד, איך הם מגיעים למצב של תיקו?

3.
מצד שני, אולי יש כאן הטרמות עלילתיות שצריך להקשיב להן? אולי גם האקדמיה תעדיף את "ילדים קטנים" על פני "טיסה 93"? אולי סשה ברון כהן באמת בדרכו למועמדות לאוסקר?

4.
בן אפלק? בסרט המייגע והמשמים "הוליוודלנד"? וואט דה פאק?

5.
הנה לינק לרשימה המלאה (ותודה לשיר שהעלתה שהעלה את כולה לתגובות אחה"צ).

6.
קלינט מנסל, שכתב פסקול נפלא ל"המעיין", הוא ככל הנראה המועמד הראשון לגלובוס הזהב שכבר כתב על כך בבלוגו:

OK,I don't know where to begin… my score for The Fountain got nominated for a Golden Globe in the Best Original Score category by the Hollywood Foreign Press Association.
It was Darren who called me to tell me the news-needless to say we're all blown away at the nomination.
OMG!!!

היום ב-15:30 (שעון ישראל) יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב ועונת האוסקרים תיכנס לסחרור האמיתי הראשון שלה. אני אהיה בדיוק באותה שעה בהקרנת העתונאים של "בבל", לכן אני פונה אליכם, קוראים יקרים, ובעיקר חזאי האוסקרים שצצו פה לשמחתי בשבועות האחרונים (פינגווין, ליהיא, טיילר) האם מישהו מכם יוכל למהר להעתיק-להדביק את רשימת המועמדים כאן בתגובות, ברגע שהיא מתפרסמת.
הנה התחזית של טום אוניל למועמדויות היום.

ולשוק קח-תן: אני מציע סקרינרים ל"ילדים קטנים" ול"הבושם" למי שמשיג לי סקרינר של "אפוקליפטו".

את מה חשבתי על "מעבר לכל דימיון", הסרט החביב אך הלא מספיק מבריק עם וויל פארל, ועל "החופשה", הסרט הרע אבל הלא ממש נורא עם קמרון דיאז, תוכלו לקרוא כאן.

וזו ביקורתי על "תזיזו ת'רגליים" המצוין. מתוך גיליון "פנאי פלוס", 13.12.2006

מועדון הקיסרים
חד וחלק: "תזיזו ת'רגליים" הוא סרט האנימציה הטוב של 2006. והוא מחזיר לעסקים את הבמאי ג'ורג' מילר, אחרי גלות קפואה של שמונה שנים. והוא לא רק יפה, מהנה, מרגש ובוגר, יש לו גם מסר חינוכי שקשה לעמוד בפניו. והוא יזכה באוסקר. השתכנעתם?

ג'ורג' מילר, במאי אוסטרלי שלמד רפואה במקור*, הוא עילוי. אני כותב את זה מפורשות כי נוכחותו המחודשת של מילר בחיינו דורשת הקדמה: הוא ביים עד כה רק שבעה סרטי קולנוע והשבוע מגיע למסכינו סרטו הראשון זה שמונה שנים. סרטו הקודם, "בייב בעיר הגדולה" היה כשלון כה צורב, וזכה לביקורות כה לא אוהדות, שזה רק צדק פואטי שמילר חוזר עכשיו למסכים עם הלהיט הגדול של העונה, "תזיזו ת'רגליים" (שם עברי קצת דבילי לסרט כה מבריק; מצד שני השם המקורי, "Happy Feet", לא ממש יותר מוצלח). מכיוון שקהל היעד העיקרי של "תזיזו ת'רגליים" היה בפעוטון כשמילר ביים את סרטו הקודם, הנה הקדמה קצרה.
ד"ר מילר מביים סרטים על דמויות בודדות שיוצאות למסע בלתי אפשרי להצלה. הגיבורים שלו הם בין נביאים למשיחים. נושא נוסף שמעסיק אותו הוא המאבק התמידי – אבל מנקודת מבט אנושית, לא פשיסטית – בין פלגים עוינים על כדור הארץ שלנו. הוא הבמאי של טרילוגיית "מקס הזועם", זו שהפכה את האנטישמי-השיכור-המוכשר-הכריזמטי-המניאק-שאת-שמו-אין-להזכיר, לכוכב-על ("מקס הלוחם בדרכים" מ-1981, הסרט השני בטרילוגיה, הוא המשמעותי והמצוין מבין השלושה). "מקס הזועם" המתרחש אי שם בעתיד, מחזיר את האנושות למצב של שבטים. העולם צחיח, כל משאביו התכלו. במסווה של סרט פעולה ברוטלי, יצר מילר – עדיין במאי אוסטרלי בשלב הזה – את אחת האלגוריות האקולוגיות המודרניות המבריקות, רבע מאה לפני "אמת מטרידה" והקמפיין הירוק של אל גור. "המכשפות מאיסטוויק" היה סרט אימה קומי שעוסק במלחמת המינים. הגברים הפסידו. "השמן של לורנזו", העוסק בסיפורו האמיתי של אב שיוצא למצוא תרופה לילדו החולה, הוכיח שגם כשמילר חוזר לשורשיו הרפואיים ומביים דרמת מחלה מרטיבת עיניים הוא עדיין עושה את זה באופן סוחף ומותח. ב-1995 פנה מילר לסרטי הילדים ויצר את "בייב", אגדה מחממת לב על חזיר שרצה לזכות בתחרות כלבים. מילר עיבד את ספר הילדים לתסריט והפיק, אבל לא ביים. הסרט הפך ללהיט ענק. את סרט ההמשך מ-1998 ביים מילר בעצמו וכאן נתגלה הפנצ'ר בגלגל: מילר יצר סרט חכם מדי. במקום סרט ילדים שטוף שמש על חזירון חמוד, לקח מילר את מעריצי החזרזירון בייב למסע אפל שהיה מבהיל אפילו את האחים גרים. בבסיס הסרט היה מסר מבעית שהילדים והוריהם לא היו מוכנים להתמודד איתו: בני האדם מתייחסים לחיות באופן מחפיר.
שמונה שנים אחרי, הוא חוזר עם "תזיזו ת'רגליים" ששום דבר בקמפיין השיווקי שלו לא יכין אתכם למה שהסרט באמת מכיל. מבלי להרוס לכם את ההפתעה שציפתה לי באולם הקולנוע אוסיף רק באנחת סיפוק גאה ומרוצה: מילר הוא לא רק וירטואוז קולנועי (שבמקרה הזה מביים סרט אנימציה), הוא גם יוצר חכם, נטול פשרות ועם לב ומצפון יוצאי דופן. ההצלחה העצומה של "תזיזו ת'רגליים" בקופות באמריקה, שם הוא בילה שלושה שבועות במקום הראשון, מוכיחה שלא רק שמילר למד את הלקח, ומחליק את מסריו עם כפית סוכר (חום, אורגני), אלא שגם הקהל כבר בשל לקבל אותו.
דמיינו סרט אנימציה הוליוודי שהושקעו בהפקתו שנות עבודה ומאות מיליוני דולרים, ושעמותות כמו "אנונימוס", המוחות נגד התעללות בבעלי חיים, יאמצו בחום אל ליבם? דמיינו סרט מענג ומהנה, הרפתקאה קולנועית אדירה, שמצליח להעביר לא פחות מסרים אקולוגיים חינוכיים מ"אמת מטרידה" התיעודי, לא פחות אמירות פרו-צמחוניות מ"פאסט פוד" הלוחמני ומלמד אתכם, בדרכים עקיפות לחלוטין, על אורחות חיי הפינגווינים מאשר הסרט התיעודי המייגע "משפחת הקיסרים" שהפך ללהיט מפתיע בשנה שעברה. וכל זה במיוזיקל. עד כמה "תזיזו ת'רגליים" ייחודי? נגיד כך: מילר ב"תזיזו ת'רגליים" עושה לפינגווינים מה שטאקשי קיטאנו עשה לסמוראים ב"זאטואיצ'י".
כל מי שראה את הטריילר יכול לדמיין בעצמו את הסרט: במושבה של פינגווינים קיסריים בקוטב נולד פינגווין יוצא דופן – הוא לא יודע לשיר. במקום זאת הוא מבטא את שמחתו באמצעות ריקוד. אך הקהילה מתקשה לקבל את זה והפינגווין הקטן הופך דחוי ומנודה. נשמע כמו סרט פשוט ותמים המלמד אותנו לקבל את השונה, נכון? זו אפילו לא ההתחלה. זכרו, בסרטיו של מילר הגיבורים יוצאים להציל את העולם. והפינגווין המרקד שלנו יוצא למסע שאת פיתוליו העלילתיים לא הצלחתי לצפות מראש. לרגעים הסרט נהיה, בדיוק כמו בכל סרטיו של מילר, די קודר ומטריד, בכלל לא פסטיבל שירי הפינגווין שככזה הוא שווק. ובגלל שאני רוצה שתהיו באותו מתח בו אני הייתי אפילו לא אספק לכם את הנחמה שבגילוי האם יהיה סוף טוב או למסעו המפרך של הפינגווין. זכרו, זה אינו סרט של דיסני.

* אל תבלבלו עם הבמאי האוסטרלי האחר בשם ג'ורג' מילר, שביים סרטים בינוניים ורעים, כמו "הסיפור שאינו נגמר 2" ו"האיש מנהר השלג".