״ישמח חתני״. הסרט הישראלי המצליח ביותר לשנת 2016

אנחנו מתחילים את שבועי סיכומי 2016. ולפני הכל, הקולנוע הישראלי – עם מה שמסתמנת כמו שנה שמתקרבת להיסטורית (לפחות מבחינת ההיסטוריה בת זמננו).

מבוא:

לא יודע אם שמתם לב, אבל בערב ראש השנה לא פורסם הפרויקט הפחות-או-יותר מסורתי שלי, ״אצבע הזהב״, בו אני מסכם את שנת הקולנוע הישראלי. הפוסט הזה כבר היה די מוכן לפרסום כשלבסוף ויתרתי עליו מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן היתה זאת: לא היו מספיק סרטים ישראליים שבאמת אהבתי בתשע״ו. הסיבה היחידה שבאמת גרמה לי לרצות לפרסם את הפרויקט היתה כדי לשוב ולהכריז על אהבתי הגדולה ל״היורד למעלה״ של אלעד קידן, ללא עוררין סרט השנה שלי בקולנוע הישראלי לשנת תשע״ו. אבל חוץ מהצילום של ״ההר״, התקשיתי למלא את שאר הרובריקות עם סופרלטיבים. ממש חיבבתי את ״אבוללה״ ואת ״חתונה מנייר״, אבל איכשהו ״פרס הסרט שממש חיבבתי״ לא נשמע מספיק חגיגי או החלטי. אז ויתרתי. אבל הפרויקט כבר היה כמעט מוכן, כולל טבלת הסרטים הישראלים הכי נצפים של השנה ואיתה ההבנה ש-2016, עוד לפני ספטמבר, מתחילה להסתמן כשנה מוצלחת ביותר בקופות. אבל אז התחיל המבול: מספטמבר ואילך יצאו ״סופת חול״, ״ישמח חתני״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ״אבינו״, ״לעבור את הקיר״ ו״החטאים״ שעברו כולם, אחד אחרי השני, את קו מאה אלף הכרטיסים בקופות, ואף הרבה יותר מזה: ששת הסרטים האלה בלבד, תוך שלושה חודשים, מכרו יחד מיליון כרטיסים. חברו אליהם את 24 הסרטים הנוספים שיצאו לפני כן וכשיגיעו התוצאות הסופיות והרשמיות, נגיע לנתון שהוא קרוב מאוד ל-2 מיליון כרטיסים, וכנראה אף עובר אותו. לפני שנתיים המספר עמד על 1.7 מיליון כרטיסים. בפעם האחרונה שהקולנוע הישראלי מכר מעל 2 מיליון כרטיסים זה היה ב-1986, 30 שנה בדיוק.

טבלת מכירות הכרטיסים של הקולנוע הישראלי לשנת 2016 נמצאת בסוף הפוסט. אבל עיון בנתוני המכירות של השנתיים האחרונות יצר אצלי כמה תובנות, כמו למשל איך זה יכול להיות שדווקא הסרטים הישראליים שאורים להיות הכי מסחריים הם לא אלה שהכי מצליחים?

1.

בשנת 2015 הוקרנו בישראל 30 סרטים ישראליים ובסיכומה של שנה נמכרו כ-970,000 כרטיסים. הסרט הישראלי הכי נצפה ב-2015 היה ״המילים הטובות״ של שמי זרחין עם 160,000 כרטיסים. בממוצע, הסרטים הישראליים מכרו 30,000 כרטיסים כל אחד ב-2015. זה ממש מעט צופים פר סרט, וכשהלהיט הכי גדול של השנה לא מגיע אפילו ל-200,000 צופים, אפשר לדבר על שנה שבה הקהל המקומי, למעט יוצאי דופן בודדים, הפגין אדישות כלפי הסרטים הישראליים.

טענתי בעבר שהקולנוע הישראלי חייב להגיע למצב שבו בכל שנה נמכרים לכל הפחות מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. מיליון כרטיסים, המספר שהפך מאז 2004 לרף העליון של מכירת הכרטיסים בקולנוע הישראלי, חייב לדעתי להפוך לרף התחתון: תעשיית קולנוע בריאה חייבת להתגאות, קודם כל, בסרטים שמעניינים את הקהל הביתי, לפני שהיא מתגאה בפרסים בינלאומיים. והנה הצד השני של הנתון הנ״ל: עם 970,000 כרטיסים בשנה, שלא היתה מוצלחת במיוחד מבחינה מסחרית, נדמה שאנחנו מתקרבים לכך. אבל השגת היעד מושגת לא בזכות הצלחת הסרטים, אלא פשוט בזכות ריבוי הסרטים המופקים. 30 סרטים המופצים בבתי קולנוע הוא מספר חסר תקדים בשוק הישראלי.

עיינו ברשימת הסרטים הישראליים הנצפים ביותר השנה, שליקטנו בשבועות האחרונים מהמפיצים והמפיקים בארץ. הכותרת שאנחנו דולים ממנה: שנת 2016 הולכת להיות, בסיכומו של דבר, הרבה יותר טובה מ-2015. היא תהיה מצוינת. זה כבר שנים ככה: שנה חלשה ושנה טובה לסירוגין, זיגזג תמידי שאף אחד בתעשיית הקולנוע הישראלית עוד לא הצליח לתקן. רגע לפני שהשנה מגיעה לסיומה ואני כבר יכול להעריך שמספר הכרטיסים שיימכרו השנה לסרטים ישראליים יגיע ממש קרוב ל-2 מיליון.

עיינו ברשימת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בשנה שבין אוקטובר 2015 לאוקטובר 2016. עם תשעה סרטים בלבד אנחנו כבר עוברים את מיליון הכרטיסים, מה שבשנה שעברה 30 סרטים גם יחד לא הצליחו לעשות. זו שנה קומוניקטיבית. עיינו בשמות הסרטים וגם תגלו עד כמה מגוונת ומפתיעה היא היתה מבחינה תכנית.

ההצלחות של 2016 דחוקות ברובן אל הרבעון האחרון של השנה. הפריים-טיים של שנת הקולנוע הישראלי, מספטמבר עד דצמבר. ״ישמח חתני״, סרטם המקסים, מחמם הלב והנבון של אמיל בן-שמעון (במאי) ושלומית נחמה (תסריטאית) הזניק את עונת הבלוקבאסטרים. הסרט, שנכון למועד כתיבת שורות אלה מכר כבר 150,000 כרטיסים, עשוי להגיע בקלות ל-200,000 כרטיסים ואף גבוה מזה וככל הנראה יהיה הלהיט הגדול של השנה בישראל. גם ל״הלהקה האחרונה בלבנון״ בו נעסוק בסעיף 2, יש סיכוי טוב להגיע קרוב מאוד ל-200,000 כרטיסים. ״לעבור את הקיר״ של רמה בורשטיין ו״החטאים״ של אבי נשר, כך אני צופה, יגיעו גם הם ל-200,000 צופים כל אחד (שניהם עדיין לא הופצו, נכון לכתיבת שורות אלה). מה משותף ל״ישמח חתני״, ל״לעבור את הקיר״ ול״החטאים״? כולם סרטים מעולים, שמצליחים להיות גם איכותיים וגם נגישים לקהל הרחב ואפקטיביים מבחינה רגשית. זה, כמו תמיד, המתכון היחיד להצלחה.

2.

יש שני טרנדים מפתיעים השנה בקולנוע הישראלי. על הראשון כבר דיברנו כאן בעבר: הפריחה המפתיעה של הסרטים התיעודיים. ארבעה סרטים תיעודיים הופצו השנה באופן מסחרי בבתי הקולנוע, שניים מהם הפכו ללהיטים של ממש: ״מיסטר גאגא״ (מסוף 2015) ו״פרינסס שואו״.

אבל יש מגמה נוספת שמשנה את פני הקולנוע הישראלי: עלייתו של הסרט המסחרי. בצירוף המילים ״סרט מסחרי״ אני מתכוון לאותם סרטים שהופקו באופן עצמאי על ידי משקיעים פרטיים, ללא השתתפות קרנות הקולנוע (לפחות לא בשלב ההפקה). סרטים שנוצרו מתוך מחשבה שיש להם פוטנציאל מסחרי, סרטים שמי שנתן להם אור ירוק הוא מפיק ולא לקטור בקרן. מתוך 18 הסרטים ברשימה שלפנינו יש חמישה סרטים כאלה: ״גאליס קונקט״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ״ילד טוב ירושלים״, ״ארבע על ארבע״ ו״האוצר מעבר לנהר״. כחצי מיליון כרטיסים נמכרו במצטבר לארבעת הסרטים האלה, שכולם מומנו על ידי משה אדרי, שהוא כרגע המפיק הישראלי היחיד שמוכן לממן סרטים ישראליים מכיסו (ולא מתוך מחויבות רגולטורית). מנקודת מבטו של הקולנוע הישראלי מדובר במגמה מבורכת: עוד כסף נכנס לתוך שוק הקולנוע הישראלי, והכסף הזה מייצר גיוון. חמשת הסרטים האלה מייצגים סוגות שונות של יצירה קולנועית שקרנות הקולנוע טוענות שהן רוצות להפיק, אבל בפועל נדמה שהן לעיתים מתנשאת כלפיהן, ובעיקר סרטי ילדים וקומדיות.

אבל הטבלה הזאת גם מציגה את הטוויסט בעלילה: אף אחד מהסרטים האלה לא באמת הפך ללהיט היסטרי. חלקם עשו עסקים סבירים: ״הלהקה האחרונה בלבנון״ הוא אכן להיט. ו-150,000 הצופים של ״גאליס קונקט״ זה יפה, אבל זו אכזבה לעומת 206,000 הצופים של ״גאליס״ הראשון. עם השקעה שמוערכת בתעשייה ככזאת הנעה בסביבות ה-2-3 מיליון שקלים לסרט – תקציב לא מאוד גבוה לסרט בימינו – אדרי ושות׳ זקוקים לכמאה אלף כרטיסים כדי להימנע מהפסדים.

הנתונים האלה גם מלמדים אותנו משהו על קרנות הקולנוע: הסרטים שלהם תמיד יצליחו יותר. וזו תעלומה: איך יתכן שסרט שנעשה למטרות מסחריות בלבד, שמנסה לענות לטעמו של הקהל ולתת לו בידור, מצליח פחות מסרט שנעשה למטרות אמנות? יש לכך שתי תשובות שנושקות זו לזו: האחת היא שהקהל הישראלי מחפש את האיכות, ולא סתם את הבידור הרגעי. הסיבה השניה היא שסרטי הקרנות – האיכותיים, הטובים, המושקעים שבהם – הם אלה שההשקעה שבהם ניכרת. זו לרוב השקעה של זמן ושל נשמה. נכון, רוב הסרטים הישראליים זוכים לאלפים בודדים של צופים, אבל המצליחים שבהם הם אלה שמצליחים לשדך בין קומוניקטיביות ובין איכות ואינטילגנציה, ואפילו עומק. בעוד שסרטים כמו ״ארבע על ארבע״ מופקים בזריזות, דווקא סרט מאתגר יותר – ולא יקר יותר – כמו ״סופת חול״ (זוכה פרס אופיר השנה) הצליח למכור יותר כרטיסים ממנו. לכאורה, זה מנוגד לכל היגיון מסחרי קולנועי, אבל בעצם זה הגיוני לחלוטין – השנים שלקח לבמאית של ״סופת חול״ להרים את סרטה, לתחקר את הנושא, ללטש את התסריט, ניכרים בסופו של דבר בסרט, שגם מעניק לצופיו אימפקט רגשי בלתי מבוטל. הארוחה המזינה הזאת גורמת לקהל להגיב אליה יותר מאשר למזנון הג׳אנק פוד נטול הערכים התזונתיים שהוא ״ארבע על ארבע״.

למרות שאנחנו בתקשורת לעיתים קרובות רוצים להיות חתרניים ולמצוא את המקומות שבהם המערכת נכשלת, העיון בטבלת הנתונים הזו היא דווקא הוכחה ששיטת הקרנות והלקטורים עובדת. לפחות בהשוואה לשיטת המפיקים העצמאיים. הסרטים הכי מצליחים הם סרטים שעברו את התהליך המלא בקרנות ושיוצריהם עמדו מול לקטורים ומנכ״לים ושכנעו אותם וקיבלו מהם פידבקים. ההוכחה הכי טובה לכך היא הסרט ״הלהקה האחרונה בלבנון״. סרט שנדחה על ידי כל הקרנות ולבסוף הופק במימון עצמאי של יוצרי הסרט ושל אדרי. החלום שלי היה לצפות בסרט ולהריע ליוצרים הדון קישוטים, שסירבו לשמוע סירובים והלכו ועשו את הסרט בעצמם מתוך אמונה מוחלטת במה שיש להם. ואכן, נדמה שהסרט מצליח היטב לשעשע קהל בלתי מבוטל שהפך אותו ללהיט נאה. אבל, מנקודת מבטי, למראה הסרט אין מנוס אלא להכריז שקרנות הקולנוע צדקו. הסרט הזה מרושל לחלוטין בכתיבתו (קרנות הקולנוע בוחנות סרטים בעיקר על פי התסריט). אם תפקידן של הקרנות הוא רק לייצר להיטים, אז ״הלהקה האחרונה בלבנון״ הוא פספוס שלהן. אבל אם השאיפה האמיתית של כל מפיק – בין אם הוא נסמך על כספי מדינה או מוציא כסף מכיסו הפרטי – הוא למצוא את הסרט שיצליח בכל החזיתות, המקומית והבינלאומיתֿ, המסחרית והאמנותית, הרי שגם הלהיט העצמאי הכי גדול של הקולנוע המסחרי נופל בכל הפרמטרים – מכירת כרטיסים וחשיפה בינלאומית – מול אחיו שיצאו מקרנות הקולנוע ואמורים להיות לא רק בידוריים. כרגע, ״הלהקה האחרונה בלבנון״ הוא הסרט הישראלי השני הכי מצליח של השנה, אבל ל״החטאים״ ול״לעבור את הקיר״ יש סיכוי מצוין לעקוף אותו בשבועות הקרובים. ברגע זה – ובאופן מכליל – הסרטים שנעשו ללא תמיכת קרנות הם אלה שחסרה להם חותמת של מכון תקנים, סרטים סוג ב׳, שנעשו באופן עצמאי פשוט כי הם לא היו מספיק טובים. ופה ושם, כפי שרואים בטבלת סרטי 2016, הקהל הרחב מבחין בזה.

הסרטים הישראלים המצליחים של 2016

״ישמח חתני״……………………… 350,000 צופים*

״הלהקה האחרונה בלבנון״……… 300,000

״לעבור את הקיר״………………… 200,000**

״החטאים״…………………………. 200,000**

״גאליס קונקט״……………………. 150,000

״אבוללה״………………………….. 150,000***

״אבינו״…………………………….. 120,000

״סופת חול״………………………… 120,000

״מיסטר גאגא״……………………. 113,000***

״ארבע על ארבע״……………….. 100,000

״ילד טוב ירושלים״……………….. 70,000

״האוצר מעבר לנהר״……………. 65,000

״חתונה מנייר״…………………… 60,000

״פרינסס שואו״…………………… 40,000

״שבוע ויום״………………………. 35,000

״ג׳נקשן 48״……………………… 30,000

״מי יאהב אותי עכשיו״………….. 30,000

״קמטי צחוק״………………………14,000

*) מפיקיו צופים שיגיע ל-400,000 צופים

**) בגרסה המקורית של הפוסט ציינתי שהסרטים האלה עומדים על 120,000 כרטיסים. להערכת מפיקיהם שניהם יחצו עד סוף השנה את קו 200,000 הכרטיסים.

***) יצאו בסוף 2015, אבל רוב הכרטיסים שלהם נמכרו ב-2016.

עדכון: לירן עצמור, מפיק ״פרינסס שואו״, עדכן שמספר הצופים הנכון הוא 40,000, ולא כפי שדווח בפוסט המקורי.

גרסה מעודכנת לטקסט שפורסם בגיליון נובמבר 2016 של ״ליברל״

ציוץ