החולמות
השוט הראשון של ״בורג״ (מימין): שרה אדלר ישנה; השוט הראשון של ״פרינסס״ (משמאל): שירה האס מנמנמת
שני סרטים ישראליים חדשים, שניהם בוימו על ידי במאיות, שניהם עלו או יעלו על מסכי הקולנוע בשבועות אלה, ושניהם נפתחים עם אותו שוט בדיוק: הגיבורה במיטה, שוכבת על הצד, אור של בוקר על פניה, והיא ישנה. בעוד רגע היא תתעורר. צירוף המקרים הזה, שמפגיש את ״פרינסס״ (בבימויה של טלי שלום עזר) ואת ״בורג״ (בבימויה של שירה גפן, שייצא בסוף אפריל), עם הפתיחות הדומות שלהם, בבתי הקולנוע כמעט במקביל, רק הולך ונהיה פלאי ומסתורי יותר כשמפענחים מה פשר שוט הפתיחה הזה. לפי הפיענוח שלי, כשאני רואה סרט שמתחיל בשוט של הגיבורה מתעוררת אני מיד שואל את עצמי: ״האם זה חלום?״. הדמות ישנה, ואז פוקחת עיניים, אבל כמעט תמיד נגלה שהיא רק חולמת שהיא מתעוררת, וכל הסרט הוא (אולי בעצם) חלום אחד ארוך. ״מטריקס״, ״עיר אפלה״, ״המופע של טרומן״ (בהם עסקנו בגיליון ינואר): כולם מתחילים בדיוק ככה. הגיבור ישן ואז מתעורר. אבל האם הוא באמת מתעורר? מוטיב החלום ב״פרינסס״ ו״בורג״ רק מתחזק כשאנחנו שמים לב שבשני הסרטים (הכל כך שונים זה מזה) הגיבורות מדמיינות מצב של פיצול עצמי, הן פוגשות דמות שהיא מעין גרסת הנגאטיב של עצמן, ולכמה רגעים מחליפה איתה מקום.
תגובות אחרונות