האן סולו וצ׳ובקה חוזרים למילניום פלקון (אם הייתי עורך ״ידיעות אחרונות״ זו היתה התמונה הראשית בעמוד הכותרת של העיתון מחר)
אלה שתי הדקות הכי מדהימות שתראו היום. אחרי שהטיזר הראשון בנובמבר נתן לנו 80 שניות של שוטים, הערב הגיע טיזר שני, שמציע כבר הרבה יותר:
איתי טיראן בדרך לקאן עם ״היורד למעלה״ של אלעד קידן
ההכרזה על התוכניה הרשמית של פסטיבל קאן התקיימה (ושודרה כאן), והנה הפרטים על הפסטיבל, אבל ראשית הכותרות המקומיות.
שני סרטים ישראליים יוקרנו במסגרת הרשמית של הפסטיבל, אבל תחת הקטגוריה ״הקרנות מיוחדות״ (Special Screening), מחוץ לתחרות.
פול האגיס, סיינטולוג לשעבר, בסרטו של אלכס גיבני
רוי שיידר רואה את הכריש תוקף. ״מלתעות״
האזינו לפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ורדיו הקצה. כאן (כולל רשימת השירים המנוגנים) או ממש כאן (בלי לעזוב את הדף הזה).
השבוע אני מארח באולפן את תומר קמרלינג, מבקר הקולנוע של ״בלייזר״ ו״פנאי פלוס״, ואדם שלידו הערצת ספילברג שלי נראית כמו תחביב לשעות הפנאי. הוא ממש בקיא. קמרלינג כתב על ההשפעה שהיתה ל״מלתעות״, ולהצלחה העצומה שלו בקיץ 1975, על כל מערך השיווק וההפצה של הוליווד מאז – ועל כך שזה למעשה הסרט שהוליד את המושג ״סרטי קיץ״.
הארווי קייטל ומייקל קיין ב״Youth״ (״הנעורים״), סרטו החדש של פאולו סורנטינו
אם שלחתם את סרטכם לפסטיבל קאן, רוב הסיכויים שכבר קיבלתם תשובות. מכל עבר אני שומעים דיווחים על התשובות השליליות שהגיעו בימים האחרונים לסרטים הישראליים שהוגשו לפסטיבל. ההכרזה על התוכנית הרשמית של פסטיבל קאן תתקיים ביום חמישי. בשנה שעברה היו ששה סרטים ישראליים בפסטיבל קאן, מספר שיא, אבל רק שניים מהם בתוך אחת המסגרות הרשמיות: ״הרחק מהיעדרו״ של קרן ידעיה, שהיה במשבצת ״מבט מסוים״, ו״גו גו בויז״ התיעודי של הילה מדליה, שהוצג במסגרת ה״קאן קלאסיקס״. מאז ״הערת שוליים״ לא היה סרט ישראלי בתחרות הרשמית. אני די בטוח שיהיו גם השנה שני סרטים במסגרות הרשמיות שיוכרזו ביום חמישי. ההימור הנפוץ בארץ, וגם ב״וראייטי״, הוא ש״סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן יהיה בפנים – האם ב״מבט מסוים״ או בתחרות או מחוץ לתחרות? נדע ביום חמישי. והאם יהיה סרט נוסף? העבר מלמד אותנו שהנוכחות הישראלית המוגברת תהיה דווקא במסגרות הצד של קאן, ״השבועיים של הבמאים״ (שיכריזו על התוכנית שלהם ביום שלישי הבא, 22.4), ו״שבוע המבקרים״ (שיכריזו על התוכנית שלהם בעוד שבועיים). רונית אלקבץ תהיה השנה נשיאת השופטים במסגרת שבוע המבקרים. בפוסט הזה, מלפני שלושה חודשים, ניסיתי לנחש אילו סרטים ישראליים יהיו השנה בקאן.
================
״באבא ג׳ון״ של יובל דלשד
בשבוע שעבר ננעלה ההרשמה לתחרות פרסי אופיר 2015. הנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע תפרסם את שמות הסרטים בתחרות רק בחודש מאי, בסמוך לתחילת הקרנות האקדמיה שיתחילו בסינמטק תל אביב מיד אחרי פסטיבל דוקאביב (שמסתיים ב-16 במאי). אבל לנו אין סבלנות לחכות עכשיו חודש, אז הנה מה שאנחנו כבר יודעים ממידע שמסתובב באוויר. שימו לב, זה פוסט מתעדכן, נוסיף ונעדכן מידע ככל שהוא יגיע אלינו:
על פי המידע שהגיע אליי, נרשמו השנה לפרסי אופיר 35 סרטים עלילתיים באורך מלא, ו-29 סרטים קצרים. הקרנות האקדמיה יתחילו, כאמור, בסביבות ה-17 במאי, שזה גם כבר אחרי פסטיבל קאן (שבשבוע הקרוב נדע אילו סרטים ישראליים יוקרנו בו). אני מקבץ את רשימת הסרטים העלילתיים שיהיו מוכנים השנה בזמן לתחרות, ואני כבר מוכן להתחיל להמר מה יהיו הסרטים הבולטים בפרסי אופיר, מבחינת מועמדויות וזכיות. אני כבר מזהה מגמה אחת בתחרות השנה: הפקות בינלאומיות ונוכחותם של כוכבים בינלאומיים בסרטים ישראליים, שלאו דווקא דוברים עברית. חיפושי שורשים, וגם הקשר הישראלי-איראני יהיו מוטיבים בולטים השנה. הנה:
״מהיר ועצבני 7״. עידן הסופרגרופ
בהצבעה בלבד: כמה מ-250,000 הצופים שראו את ״מהיר ועצבני 7״ בשבוע האחרון ראו גם את ״מהיר ועצבני״ הראשון מ-2001? מעט. וכמה מכם ראה גם את ״2 מהיר 2 עצבני״, סרט ההמשך שלו? עוד פחות.
אז איך קרה שסדרה שנולדה ב-2001 והניבה שני סרטי המשך כושלים (מישהו זוכר את ״מהיר ועצבני 3״, שבו לא משתתף אף אחד מכוכבי הסרט המקורי?) מגיעה לסרט השביעי שלה, כשהיא רק הולכת ומתחזקת בקופות מסרט לסרט? כמה מתחזקת? את ״מהיר ועצבני 4״ ראו בישראל 150,000 איש. כעבור שנתיים, ראו את ״מהיר ועצבני 5״ כפול מזה: 300,000 איש. שנתיים אחר כך ראו את ״מהיר ועצבני 6״ חצי מיליון איש. על פי הגרף הזה, אין סיבה ש״מהיר ועצבני 7״ לא יעצור לפני שהוא יגיע לפחות ל-800,000 צופים בישראל. המדהים הוא, שהנתונים בישראל לחלוטין חופפים את הנתונים באמריקה, גם שם הסדרה נמצאת במגמת עלייה בהכנסות, במקום הירידה, כפי שנהוג בסדרות סרטים, שהולכות ודועכות מסרט לסרט, עד שלא נשתלם יותר להפיק אותם. לראייה: בארבעה הימים הראשונים להקרנתו באמריקה הסרט הכניס באמריקה 160 מיליון דולר, יותר מסך ההכנסות של ארבעת הסרטים הראשונים. אז איך זה קרה?
היום בפודקאסט הקולנוע שלנו: ספיישל אילז. האזינו לו כאן (כולל הפלייליסט) או כאן.
השבוע חוגג מארק אוליבר אוורט, המנהיג, הזמר, הכותב, המלחין, המפיק (והחבר הקבוע היחיד) של ההרכב אילז (eels) יום הולדת 52. הוא נולד ב-10.4.1963. ובהזדמנות זו שאנחנו מציינים את יום הולדתו, נציין יום הולדת עשר לדיסק הכי נפלא שהוא הוציא, ממש החודש לפני עשר שנים: ״Blinking Lights and Other Revelations״, דיסק כפול, אוטוביוגרפי, העוסק בילדותו ובאביו של אוורט. דיסק, שלדבריו של אוורט ״עוסק באלוהים, ובניסיון להיאחז בשפיות״. על הדיסק הזה ויצירתו החוץ-קולנועי של אוורט, תוכלו לשמוע בפודקאסט.
אביו של אוורט היה פיזיקאי נחשב שמת מדום לב כשמארק היה בן 19; אחותו, שהיתה חולת סכיזופרניה, התאבדה ב-1996; אמו מתה מסרטן ב-1998; בת דודתו נהרגה בפיגועי 9/11, כשהיתה דיילת בטיסה שהתרסקה לתוך הפנטגון (בו עבד אביו של אוורט כפיזיקאי). שיריו של אוורט עוסקים בנוכחות המתמדת של מוות, מחלות ושגעון בחייו, ובאהבה שכמעט תמיד חומקת ממנו. אוורט הוא משורר גדול של בדידות ואכזבה. וכל מי שראה שובר קופות הוליוודי ב-19 השנים האחרונות, או סדרת טלוויזיה פופולרית, מכיר היטב את שיריו.
מקבץ ממרואייני מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי
אחרי עשר שנות עבודה, השבוע עלה סוף סוף אחד האתרים החשובים והמושקעים לתיעוד ולהנצחת הקולנוע הישראלי: מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי. מאחורי הפרויקט הזה עומדים בני הזוג מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. ב-2005, החל פרחומובסקי לתעד את הגווארדיה הוותיקה, המזדקנת והנעלמת של הקולנוע הישראלי. השניים גייסו לעניין תקציבים מקרן הקולנוע הישראלי וממפעל הפיס, ובעשר השנים מאז הם ראיינו חמישים מחלוצי ומבכירי תעשיית הקולנוע – במאים, צלמים, תסריטאים, עורכים, מפיקים ושחקנים. כל אחד מהמרואיינים קיבל את האפשרות לדבר על הקריירה שלו ללא הגבלה. הראיונות שצולמו נמשכים שעות, חלקם בין ארבע לשמונה שעות (מנחם גולן רואיין במשך עשר שעות), והתוצאה היא חומרי גלם יקרים מפז, המנותקים מתכתיבים יחצניים. הנה תקציר של המיטב ממשתתפי הפרויקט:
שני סרטים ישראליים חדשים, שניהם בוימו על ידי במאיות, שניהם עלו או יעלו על מסכי הקולנוע בשבועות אלה, ושניהם נפתחים עם אותו שוט בדיוק: הגיבורה במיטה, שוכבת על הצד, אור של בוקר על פניה, והיא ישנה. בעוד רגע היא תתעורר. צירוף המקרים הזה, שמפגיש את ״פרינסס״ (בבימויה של טלי שלום עזר) ואת ״בורג״ (בבימויה של שירה גפן, שייצא בסוף אפריל), עם הפתיחות הדומות שלהם, בבתי הקולנוע כמעט במקביל, רק הולך ונהיה פלאי ומסתורי יותר כשמפענחים מה פשר שוט הפתיחה הזה. לפי הפיענוח שלי, כשאני רואה סרט שמתחיל בשוט של הגיבורה מתעוררת אני מיד שואל את עצמי: ״האם זה חלום?״. הדמות ישנה, ואז פוקחת עיניים, אבל כמעט תמיד נגלה שהיא רק חולמת שהיא מתעוררת, וכל הסרט הוא (אולי בעצם) חלום אחד ארוך. ״מטריקס״, ״עיר אפלה״, ״המופע של טרומן״ (בהם עסקנו בגיליון ינואר): כולם מתחילים בדיוק ככה. הגיבור ישן ואז מתעורר. אבל האם הוא באמת מתעורר? מוטיב החלום ב״פרינסס״ ו״בורג״ רק מתחזק כשאנחנו שמים לב שבשני הסרטים (הכל כך שונים זה מזה) הגיבורות מדמיינות מצב של פיצול עצמי, הן פוגשות דמות שהיא מעין גרסת הנגאטיב של עצמן, ולכמה רגעים מחליפה איתה מקום.
תגובות אחרונות