"קשת קולנוע". ראה אור לראשונה בסתיו 1968, רואה אור מחדש בסתיו 2013

לפני כשנה כתב אורי קליין ב"הארץ" על הגיליון החלוצי, ואולי אף המהפכני, שהקדיש כתב העת "קשת" לקולנוע בסתיו 1968 – הפעם הראשונה שבה נכתב בישראל על קולנוע אמנותי באופן מקיף. "כדאי שהגיליון הזה יראה אור מחדש כספר", כתב קליין. קליין כצב, ורנן שור קם לבצע. השבוע תושק מהדורה מחודשת – מהדורת פקסימיליה, אפילו – של אותו גיליון היסטורי, 45 שנה אחרי שראה אור לראשונה. "קשת" היה רבעון לספרות ואמנות שמדי פעם הקדיש את עצמו לנושא מסוים (תיאטרון, למשל. או "שלום" או "מלחמה") או לארץ. אהרון אמיר היה עורך כתב עת, א.ב יהושע, בועז עברון ויהושע קנז היו חברי המערכת. בסוף 1968, כשאני הייתי בן חצי שנה, יצא הגיליון שהוקדש לקולנוע. על השער: תמונה של יוסי בנאי וז'רמן אניקובסקי מתוך "הגלולה" של דוד פרלוב על פי תסריט מאת ניסים אלוני. התמונה פורסמה על שער כתב העת ב-1968, אבל הסרט יצא למסכים רק ב-1972. וירד מהם זמן קצר אחר כך.

כעת, רגע לפני האירועים המציינים עשור לפטירתו של דוד פרלוב (שריינו לכם את דצמבר), ובמלאת חמש שנים לפטירתו של אהרון אמיר, ובמלאת 50 שנה ל"בירושלים" של פרלוב, יזם בית הספר לקולנוע בירושלים סם שפיגל הוצאה מחודשת של החוברת ההיא. הוצאה לדור שלי, שרק שמע עליה, וראה צילומים מתוכה, אבל מעולם לא החזיק אותה ביד. בשבועיים האחרונים אני חופר את הגיליון הזה הלוך ושוב, חוגג כאילו זה 1968. בימים הקרובים אעלה כאן, באדיבות סם שפיגל, קטעים נבחרים מהחוברת הזאת. הראשון שבהם ממש בהמשך הפוסט הזה.

הגיליון, שערך משה נתן, מכיל מקבץ ראיונות continue reading…

"דיאנה". Die, אנא

continue reading…

אני מודה. כשעולים סרטים מבאסים המוטיבציה שלי להתעסק עם הטבלה יורדת. אבל אני מניח שלא מעט נשים מבוגרות עשויות להתעניין ב"דיאנה", לכן אנחנו חייבים להתגבר על העצלנות ולהזהיר אותן.

שלושה סרטים חדשים בטבלתנו השבוע: "דיאנה", על החודשים האחרונים בחייה של הנסיכה דיאנה; "תודה ששיתפתם", שגורם לי להבין שהנושא החם על מסכי הקולנוע בעולם בשבועות האלה הוא התמכרות לסקס (גם כאן וגם ב"דון ג'ון"); ו"אנה ערביה", שוט אחד של עמוס גיתאי. שלושתם, ובכן, לא בראש הטבלה. הנה היא:

continue reading…

"אסירים". מבוכים ודרקונים

continue reading…

הנוכחות הנשית בקולנוע הישראלי. צילום: מירי דווידוביץ' (לחצו להגדלה)

הייתי צריך לשפשף עיניים פעמיים למראה התמונה הנ"ל כדי לוודא שהצלמת היא אכן מירי דווידוביץ' ולא אנני ליבוביץ'. התאורה, האיפור, התלבושות, השיער. נוצץ. נשות פסטיבל סרטי נשים ברחובות הפיקו את הצילום הזה, המקבץ את הבמאיות של הקולנוע הישראלי, ולצידן השחקניות ששיחקו בסרטיהן. כל זה לקראת חגיגות העשור לפסטיבל שיתקיים השנה החל ב-21.10. הפסטיבל יעניק פרס הוקרה למיכל בת אדם, בכירת במאיות ישראל, על מפעל חייה.

המצולמות הן:

continue reading…

המנהרה מתחת לגשר אלמה בפריז. שם נהרגה הנסיכה דיאנה

מחר עולה בארץ "דיאנה", סרטו הנורא של אוליבר הירשביגל, על החודשים האחרונים בחייה של הנסיכה דיאנה, אחרי פרידתה מהנסיך צ'רלס ועד למותה בתאונת דרכים בפריז ב-1997. הסרט עצמו לא מציג שיחזור של תאונת הדרכים – דיאנה ודודי אל-פאייד, בן זוגה באותה תקופה, נהרגו במנהרה מתחת לגשר אלמה בפריז כשהנהג שלהם, שהיה תחת השפעת אלכוהול, נסע במהירות עצומה כדי להימלט מצלמי הפפרצי שדלקו אחר המכונית על אופנועים כדי לצלם את הזוג יחד. יהיו שיגידו שבכך הסרט שומר על אלגנטיות ואיפוק, ויהיו שיגידו שזו בחירה פחדנית. אבל, לא צריך את "דיאנה" כדי לשחזר את התאונה שבה היא מתה. זה כבר נעשה. ב-1998, שנה אחרי מותה של הנסיכה דיאנה, ביים ג'ון פרנקנהיימר את "רונין". תכל'ס, סרט מרדפי המכוניות הגדול האחרון, לא? עיקר העלילה הפתלתלה והלא תמיד מאוד מעניינת של הסרט נמתח בין שתי סצינות מרדפי מכוניות פשוט מעולות. וגם די ציניות. המרדף המגיע לקראת סוף הסרט מתרחש בפריז, ובאחד הקטעים המכוניות הדולקות זו אחר זו נכנסות במהירות עצומה, ונגד כיוון התנועה, למנהרה בה נהרגה דיאנה. מכונית של עובר אורח חף מפשע מבצעת בחטף שיחזור של התאונה ההיא. הנה הסצינה המלאה (היא מעולה), הקטע במנהרה מתחילה בדקה 4:00:

continue reading…

ב-27 השנים שחלפו מאז מותו של אנדריי טרקובסקי, שמו נהיה יותר ויותר מוכר לקהל הישראלי. אם בתחילת שנות התשעים המעטים שהכירו אותו היו כמה מרצים לקולנוע והרבה עולים חדשים מרוסיה שהביאו קלטות וידיאו של סרטיו איתם, הרי שכיום אין סינפיל ישראלי שלא מכיר את השם. אני מניח שגם את הסרטים. שבעה סרטים בסך הכל. שנים לקח עד שעותקי סרטיו הגיעו להקרנות נורמליות בסינמטקים: תחילה רק "הקורבן", סרטו האחרון, הוקרן בארץ, אבל בשנים האחרונות כל שבעת סרטיו נקנו בעותקי פילם והם משובצים להקרנות לעיתים תכופות למדי.

וכעת, מתוך הבנה שטרקובסקי הוא כבר מותג איכות, הגיע השלב הבא בהכנסתו לתוך הקנון הסינפילי בארץ: ספרו, "לפסל את הזמן", ראה באחרונה אור בתרגום לעברית (על ידי המשוררת סיון סקין, שתרגמה מהמקור הרוסי) בהוצאת אסיה (שכבר הוציאה את ספרי הקולנוע "במצמוץ העין" של וולטר מרץ' ואת "עושים סרטים" של סיני לומט). הנה פתיחת הספר. בסוף הפוסט הזה, כמה מכם יקבלו את הספר הזה במתנה מ"סינמסקופ". רוצים? קראו הלאה.

continue reading…

שבוע אחרי שנסגרה ההרשמה לקטגוריית הסרט הזר מפרסמת האקדמיה האמריקאית את רשימת כל הסרטים שהוגשו על ידי המדינות לתחרות. גם השנה, מספר שיא: 76 סרטים. בשנה שעברה זה היה מסר שיא של 71 סרטים. ערב הסעודית, מולדובה ומונטנגרו מגישות בפעם הראשונה. וכך יש לנו סרט סעודי בשם "Wadjda", סרט אפגני בשם "Wajma" ובמאי פולני בשם "Wajda" (אבל מבטאים ויידה, לכן ההלצה הזאת עובדת רק באנגלית). מבין 76 הסרטים האלה תיבחר ועדה של חברי אקדמיה ששה סרטים, אליהם יוסיפו מנהלי הקטגוריה, בראשות המפיק מרק ג'ונסון, עוד שלושה סרטים. תשעת הסרטים ברשימה המצומצמת תתפרסם בתחילת ינואר, ובמהלך סוף שבוע אחת ועדה נוספת, מורחבת, תצפה בתשיעיה ותבחר מתוכם את חמשת המועמדים. השנה, בפעם הראשונה, כל 6,000 חברי האקדמיה יקבלו את חמשת הסרטים המועמדים בסקרינרים הביתה ויוכלו לבחור בסרט הזוכה (עד כה, הזכות לבחור בקטגוריה הזאת היתה שמורה רק לבודדים – והם באמת היו בודדים – שהטריחו עצמם להקרנות אקדמיה מיוחדות עבור קטגוריית הסרט הזר, ורק אם הם הגיעו להקרנות כל חמשת הסרטים הם היו רשאים לבחור).

סקוט פיינברג מה"הוליווד ריפורטר" חוזה אתמול שחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הזר יהיו "העבר" האירני, "וואג'דה" הסעודי, "המצוד" הדני, "יפה לנצח" האיטלקי ו"בית לחם" הישראלי. (פיינברג, אגב, כל כך אוהב את "בית לחם" שהוא מביע תקווה שהסרט יהיה גם מועמד לפרס התסריט המקורי).

אן תומפסון מסמנת ברשימה את הסרטים הבולטים ביותר: "קריסת המעגל השבור" הבלגי, "תמונה חסרה" הקמבודי, "גלוריה" הצ'יליאני, ועוד ארבעה שאוזכרו גם אצל פיינברג: הסעודי, הדני, האירני והישראלי.

בקיצור, שני חזאי האוסקר הבכירים באמריקה מסמנים את "בית לחם" כמועמד מוביל בתחרות. כבוד.

אני מסכים עם תומפסון ש"קריסת המעגל השבור" הוא מועמד חזק למדי (אני מתקשה לראות את "יםה לנצח" ואת "הניצוד" נכנסים לחמישיה). והייתי רוצה להוסיף גם את "עומר", נציג הרשות הפלסטינית ואת "לך ולנסה" הפולני (סרטו של אנדז'יי ויידה, שכבר היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר), "גרנד מאסטר" של וואנג קאר-וויי, נציג הונג קונג, "סטלינגרד" נציג רוסיה ו"המחברת הגדולה" נציג הונגריה. שמחתי לראות את יז'י מנזל חוזר שוב כנציג צ'כיה: הבמאי שכבר זכה באוסקר הזר עם "רכבות נשמרות היטב" והיה מועמד על "כפר קטן שלי" חוזר.

הנה רשימת כל 76 הסרטים שיצומצמו לתשעה, ואז לחמישה ואז לזוכה האחד. מזהים את המנצח?

continue reading…

הרב עובדיה יוסף, קצת לפני קום המדינה

יצאתי מבוקר של הרצאות שהעברתי באשדוד בדרך הביתה. ב-13:15, בעודי חולף על פני ראשון לציון, אחזה בי לפתע צמרמורת נוראית. משהו עמוק וסמוי מאוד בתוך הגוף אמר לי שמשהו קרה. הדלקתי את הרדיו ודפדפתי בין התחנות. זעקות האבל בתחנות החרדיות כבר גרמו לי להיאנח, הבנתי במה מדובר, וברשת ב' כבר קיבלתי את הכותרת: הרב (חיים) עובדיה יוסף נפטר. ושם, באוטו מול ראשון לציון אמרתי "ברוך דיין האמת" על הראשון לציון. ואז, God knows מאיפה, פרצתי בבכי.

כתבתי כבר בעבר על התמיהה שאחזה בי כשהייתי קורא את מדוריו של אדם ברוך ב"מעריב" ומוצא בפסקת הפתיחה שלהם דיון הלכתי קצר המבוסס על פסקי ההלכות של הרב עובדיה יוסף. השתוממתי לא פחות כשראיתי צילום של אדם ברוך ושל הרב עובדיה יחד. אדם ברוך גם הוציא לאור ספרים העוסקים בפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף. מה קורה כאן? התקשורת מלמדת אותנו שיעור במושגים בינאריים: טוב ורע, שחור לבן, לצידנו או נגדנו. ואני הייתי מורגל שהרב עובדיה והתקשורת נמצאים משני צידי המתרס. אויבים. אנחנו מהתקשורת אמורים להתנגד לו – הוא דתי, הוא זקן, הוא עירקי, יש לו מבטא – כל מה שאנחנו, הצעירים מהתקשורת, לא. יותר מזה: הוא אומר לאנשים מה לעשות. הוא פוסק. ואנחנו? אנחנו רוצים את הזכות לעשות מה שבא לנו. והנה בא אדם ברוך ומערער על הדיכוטומיה. איש תקשורת – אדמו"ר של עולם התקשורת, כפי שרון מיברג כינה אותו – שעושה כבוד לרב. ולא לרב צעיר ומודרני ומגניב, אלא לרב ששומר באדיקות את מנהגי אבותיו בני עדות המזרח ושומר על לבוש הרבנות המסורתי. אדם ברוך היה יוצא דופן. התקשורת, מאז שאני מעורב בה כצופה, קורא או כותב, עשתה הכל כדי ללגלג ולזלזל ברב. להפוך אותו לקריקטורה. אני מקווה – ואני אפילו יודע את זה בוודאות – שהיום יתחיל תהליך התיקון של השם והמעמד והכבוד שהיה צריך להיות מנת חלקו של הרב עובדיה גם מצד הציבור החילוני. טוב, לא היום. היום רוב חבריי בפייסבוק עוד יציפו דברי שטנה וקיטרוג. אז מחר.

להבדיל מעמיתיי אדם ברוך ודודו כהן לא זכיתי לפגוש את הרב עובדיה. אבל כמעט כל בוקר בארבע השנים האחרונות למדתי את פסקי ההלכה שלו, וכמעט כל בוקר התרגשתי מהמילים שלו מחדש. הרב היה איש מילים מרהיב, מילותיו היו דבש לנשמתי. continue reading…

המבוך של בארנס

סוף שבוע מעניין עבר על קופות בתי הקולנוע בארץ: סרטים הפונים לקהל מבוגר שלטו. הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע היה "המשרת" של לי דניאלס. שזה בפני עצמו מעניין: פרדיגמת ההפצה המקובלת בארץ היא שסרטים העוסקים בשחורים לא מצליחים כאן, ועל פי רוב נגנזים. והנה, "המשרת" יוצא – באיחור של חודשיים, אבל יוצא – ועושה קרוס-אובר מוצלח לקהל לבן, בישראל, שלא בקיא או מתעניין במיוחד בהיסטוריה האמריקאית, או במאבקי זכויות אדם. במקומות השני והשלישי, די צמודים, "אסירים" ו"ההימור".

אבל הכי מעניין הוא המקום הרביעי: "בית לחם". continue reading…