הרב עובדיה יוסף, קצת לפני קום המדינה

יצאתי מבוקר של הרצאות שהעברתי באשדוד בדרך הביתה. ב-13:15, בעודי חולף על פני ראשון לציון, אחזה בי לפתע צמרמורת נוראית. משהו עמוק וסמוי מאוד בתוך הגוף אמר לי שמשהו קרה. הדלקתי את הרדיו ודפדפתי בין התחנות. זעקות האבל בתחנות החרדיות כבר גרמו לי להיאנח, הבנתי במה מדובר, וברשת ב' כבר קיבלתי את הכותרת: הרב (חיים) עובדיה יוסף נפטר. ושם, באוטו מול ראשון לציון אמרתי "ברוך דיין האמת" על הראשון לציון. ואז, God knows מאיפה, פרצתי בבכי.

כתבתי כבר בעבר על התמיהה שאחזה בי כשהייתי קורא את מדוריו של אדם ברוך ב"מעריב" ומוצא בפסקת הפתיחה שלהם דיון הלכתי קצר המבוסס על פסקי ההלכות של הרב עובדיה יוסף. השתוממתי לא פחות כשראיתי צילום של אדם ברוך ושל הרב עובדיה יחד. אדם ברוך גם הוציא לאור ספרים העוסקים בפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף. מה קורה כאן? התקשורת מלמדת אותנו שיעור במושגים בינאריים: טוב ורע, שחור לבן, לצידנו או נגדנו. ואני הייתי מורגל שהרב עובדיה והתקשורת נמצאים משני צידי המתרס. אויבים. אנחנו מהתקשורת אמורים להתנגד לו – הוא דתי, הוא זקן, הוא עירקי, יש לו מבטא – כל מה שאנחנו, הצעירים מהתקשורת, לא. יותר מזה: הוא אומר לאנשים מה לעשות. הוא פוסק. ואנחנו? אנחנו רוצים את הזכות לעשות מה שבא לנו. והנה בא אדם ברוך ומערער על הדיכוטומיה. איש תקשורת – אדמו"ר של עולם התקשורת, כפי שרון מיברג כינה אותו – שעושה כבוד לרב. ולא לרב צעיר ומודרני ומגניב, אלא לרב ששומר באדיקות את מנהגי אבותיו בני עדות המזרח ושומר על לבוש הרבנות המסורתי. אדם ברוך היה יוצא דופן. התקשורת, מאז שאני מעורב בה כצופה, קורא או כותב, עשתה הכל כדי ללגלג ולזלזל ברב. להפוך אותו לקריקטורה. אני מקווה – ואני אפילו יודע את זה בוודאות – שהיום יתחיל תהליך התיקון של השם והמעמד והכבוד שהיה צריך להיות מנת חלקו של הרב עובדיה גם מצד הציבור החילוני. טוב, לא היום. היום רוב חבריי בפייסבוק עוד יציפו דברי שטנה וקיטרוג. אז מחר.

להבדיל מעמיתיי אדם ברוך ודודו כהן לא זכיתי לפגוש את הרב עובדיה. אבל כמעט כל בוקר בארבע השנים האחרונות למדתי את פסקי ההלכה שלו, וכמעט כל בוקר התרגשתי מהמילים שלו מחדש. הרב היה איש מילים מרהיב, מילותיו היו דבש לנשמתי. continue reading…

המבוך של בארנס

סוף שבוע מעניין עבר על קופות בתי הקולנוע בארץ: סרטים הפונים לקהל מבוגר שלטו. הסרט הכי נצפה בישראל בסוף השבוע היה "המשרת" של לי דניאלס. שזה בפני עצמו מעניין: פרדיגמת ההפצה המקובלת בארץ היא שסרטים העוסקים בשחורים לא מצליחים כאן, ועל פי רוב נגנזים. והנה, "המשרת" יוצא – באיחור של חודשיים, אבל יוצא – ועושה קרוס-אובר מוצלח לקהל לבן, בישראל, שלא בקיא או מתעניין במיוחד בהיסטוריה האמריקאית, או במאבקי זכויות אדם. במקומות השני והשלישי, די צמודים, "אסירים" ו"ההימור".

אבל הכי מעניין הוא המקום הרביעי: "בית לחם". continue reading…

"המשרת". הבית השחור

continue reading…

לפני שנה, במקביל למועמדות לפרס אופיר של "ג'ו ובל", הוציאה רוני קידר סרט קצר בשם "באני לאב". "דניאל ג'יידלין, ששיחקה ב'סקינס' הבריטי ובארץ ב'הילדים של ראש הממשלה') כתבה את התסריט וכל כך אהבתי שהחלטתי להפיקו," מספרת קידר על הנסיבות שהובילו אותה לעשות את הסרט בן 17 הדקות. שנה לפני כן זכתה קידר בפרס הבימוי בפסטיבל סרטי נשים ברחובות על "ג'ו ובל", כספי הפרס מימנו את הפקת "באני לאב", שצולם בשלושה ימים. הסרט הוקרן בבכורה בדיוק לפני שנה בפסטיבל אייקון (לימים פסטיבל אוטופיה), שם זכה בצל"ש, בפסטיבל חיפה, בפסטיבל הקולנוע הגאה ובפסטיבל סרטי נשים. זיו ברקוביץ' ("לא בתל אביב" ובקרוב גם "בורג" של שירה גפן) צילם. דפנה קינן הלחינה. ענאל יונס (ששיחקה לצד קידר ב"פיתיון" של מיכל ויניק) ודניאל ג'יידלין הן השחקניות. רונן נגל, זוכה פרס אופיר על עיצוב הסאונד של "מי מפחד מהזאב הרע", על עיצוב הפסקול.

ועכשיו, אחרי סיבובי הפסטיבלים, הסרט – קומדיית אימה קאמפית רומנטית באנגלית (דוני דארקו עם פנדה, נדמה לי. או בעצם, "רוני דארקו") – זמין לצפייה חופשית.

"באני לאב" של רוני קידר

ואם אנחנו כבר כאן, קבלו עדכון: מה קורה עם שלל הפרויקטים של קידר, ותמונה חדשה מאחד מהם.

continue reading…

שרה פולי ב"סיפורים שאנו מספרים". הרחק ממנה

continue reading…

חמישה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה: ארבעה שעלו השבוע, ועוד אחד מהשבוע שעבר. זאת ועוד: בצמרת הטבלה יש תזוזות מקום בעקבות הוספות של ציונים: "אסירים" ו"בית לחם" עלו, "כנס העתידנים" ירד.

המוטיב החוזר שלנו השבוע הוא: שחקנים שנהיים במאים. שרה פולי, ששיחקה אצל אטום אגויאן ודיוויד קרוננברג, מביאה את סרטה השלישי כבמאית, "סיפורים שאנו מספרים". ג'וזף גורדון לוויט, ששיחק ב"בריק" וב"התחלה", מגיע עם סרט הבכורה שלו כבמאי, "דון ג'ון". וסת רוגן ואוון גולדברג, ששיתפו פעולה בתסריטים ל"סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס", עוברים גם לביים את "סוף". ובשביל הבונוס, "המשרת" – שיהיה אחד השחקנים המרכזיים השנה באוסקר – הוא סרטו החדש של לי דניאלס ("פרשס"), סוכן שחקנים שנהיה מפיק שנהיה במאי.

לטבלה נכנס גם "ההימור" ("Runner Runner" במקור) שביים בראד פורמן ("סנגור במבחן") עם בן אפלק.

מי משובץ איפה? הנה הטבלה:

continue reading…

continue reading…

טוב, ספטמבר בינתיים מנצח וזוכה בתואר "החודש הכי מופלא (ומוזר) של השנה בבתי הקולנוע". שלושה מחמשת הסרטים הטובים של החודש יככבו, ללא שום ספק בעיני, ברשימת סרטי השנה ובמקומות מאוד-מאוד גבוהים (נדמה לי). אני גם מוצא דמיון רב בין בין שלושת הסרטים האלה. מעבר לכך, ספטמבר היה חודש גדוש עליות וירידות. מצד אחד, הרבה חגים: אתם ואני לא נמצאים מול המחשב והבלוג עובר ימים שלמים של נוכחות דלילה. מצד שני, הרבה פסטיבלים. אני רואה המון סרטים, אבל בגלל שאני שם בסיכום החודשי רק סרטים שמופצים מסחרית אני לא מזכיר בהם את "סוף העולם" או את "הסוף" או את "המזרח" או את "נקמה כחולה" או את "סיפורים שאנו מספרים" או את "רק האוהבים שורדים" שראיתי החודש ואהבתי. למזלי, הירידה הגדולה של כמות הגולשים במהלך החגים קיבלה פיצוי בשבוע פסטיבל חיפה, שהיה ערני מאוד בבלוג, ובייחוד בלייב בלוג של פרסי אופיר במוצ"ש האחרון שהפך לפוסט הכי נקרא של השנה. כך שבסופו של חודש, הסטטיסטיקות היו בריאות מאוד. אין תלונות.

אז הנה הם:

חמשת הסרטים הכי טובים של ספטמבר (ואולי של כל 2013. לפחות חלקם):

continue reading…

סקוט פיינברג הטיל פצצה: הוא חוזה ש"בית לחם" של יובל אדלר יהיה אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר (המועמדויות יתפרסמו ב-16 בינואר, הטקס יתקיים ב-2 במרץ. עוד חמישה חודשים). הוא אף ממקם אותו במקום השלישי מבחינת סיכוייו לזכות. פיינברג הוא – מבחינתי – אחד משני אלופי העולם בחיזוי האוסקרים (אן תומפסון לצידו). הוא חוזה כעת ש"העבר", סרטו החדש של אסגר פרהדי, נציג אירן, הוא המועמד המוביל לזכייה ("העבר" אכן הוכרז רשמית כנציג אירן אחרי שפיינברג פרסם את תחזיותיו, זאת תוך ביקורת קשה מצד הממסד הקולנועי האירני שטוען – כנראה בצדק – שהסרט הזה, שצולם בצרפת, עם שחקנים צרפתים ודובר רובו צרפתית, כלל אינו אירני). כזכור, פרהדי כבר זכה באוסקר הזר על "פרידה", וניצח את "הערת שוליים" של יוסף סידר.

התחזית של פיינברג מגיעה יממה אחרי ששאלו אותי ללא הרף אם לדעתי יש ל"בית לחם" סיכוי להיות מועמד לאוסקר הזר. על כך עניתי בלשון כפולה: א) אני כבר לא מנבא מי יהיה מועמד לאוסקר הזר מאז שהייתי משוכנע ש"ואלס עם בשיר" יזכה, והוא הפסיד ל"פרידות" ומאז שהייתי בטוח ש"למלא את החלל" יהיה מועמד והוא אפילו לא הגיע לתשיעייה הסופית. הקטגוריה הזאת נהיתה בלתי ניתנת לחיזוי מבחינתי. ב) לא נראה לי. ייתכן והייתי פסימי מדי.

אם אכן "בית לחם" יגיע לחמישייה הסופית ויתחרה שם נגד אסגר פרהדי אני יודע מי יחווה דז'ה-וו מהאירוע הזה: continue reading…

בונו ובן סטילר בקליפ של ארקייד פייר

לפני שלוש שנים לקחו ארקייד פייר את ספייק ג'ונז שיביים להם סרט קצר למטרות קידום האלבום שלהם "הפרברים" (ובתמורה, ארקייד פייר סיפקו את המוזיקה לסרטו החדש שיוצג בבכורה השבוע בפסטיבל ניו יורק). שלוש שנים אחר כך, ואתמול יצא אלבום חדש ללהקה הקנדית, "רפלקטור", והפעם הם לוקחים את גיסו לשעבר של ג'ונז, רומן קופולה, לביים להם סרט קצר (22 דקות) שהוא בעצם הופעה חיה בת שלושה שירים, עם קטעי קישור היתוליים ביניהם – בהשתתפות ג'יימס פרנקו, בן סטילר, בונו, זאק גליפינקיס, ביל היידר ובעיקר מייקל סרה. זה כמו טיזר ל"הסוף" עם שירים. הסרט הזה שודר בבכורה שלשום אחרי תוכנית פתיחת העונה החדשה של "סאטרדיי נייט לייב", בה הם גם ביצעו שני שירים נוספים. צרפו את זה לעובדה שארקייד פייר בחרו בטרי גיליאם שיביים להם את סרט ההופעה שלהם ואתם מבינים שארקייד פייר אוהבים קולנוע. ההתלהבות שלי מהחדש שלהם כפולה בזכות העובדה שהאלבום הזה הופק על ידי ג'יימס מרפי, איש אל.סי.די סאונדסיסטם, שגם הוא כבר עבד עם ספייק ג'ונז בעברו, ובזכותו – נדמה לי – זה נשמע קצת כמו החדש של דיוויד בירן. בקיצור, 22 דקות של שמחה מטורללה:

continue reading…