טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 20.9.2013
"צעירה ויפה" של פרנסואה אוזון. אחד מעשרה
מועדים לשמחה. בשבוע שעבר, ערב יום כיפור, דילגנו על טבלת המבקרים כי לא היה מה לעדכן בה. ואילו השבוע: בוקה ומבולקה. עשרה סרטים חדשים עלו השבוע לבתי הקולנוע. עשרה! זה כאילו הגיע משאית מלאת מטען ושפכה ערימה של סרטים בפתח בתי הקולנוע. כשיוצאים עשרה סרטים חדשים אתם מבינים שלמפיצים שלהם, ולבעלי בתי הקולנוע, לא ממש אכפת מהם. כולם טובעים ברעש ואף אחד לא מקבל תשומת לב. היחידים שמשקיעים כדי להבליט את סרטם הם אנשי קולנוע לב שמוציאים את "צעירה ויפה" האירוטי של פרנסואה אוזון ומקדמים אותו עם פוסטר כרומו מהודר שבו נעטף עיתון "הארץ" בערב החג.
מחשבת המפיצים ברורה: חופשת סוכות, יהיה לחץ על בתי הקולנוע מצד משפחות נופשות, כל מה שנשים על המסכים יעבוד. הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. הבעיה שלי, כמי שסקרן לראות סרטים מדוברים, זה שבין כל הסרטים מסתתרים גם כמה סרטים מעניינים ומסקרנים יותר. למשל, "אסירים" של דניס וילנב ("האשה ששרה"), מותחן נקמה עם יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול, שהתקציר שלו נשמע כמו "מי מפחד מהזאב הרע", ללא חוש הומור. הסרט זכה לביקורות מעולות בפסטיבל טורונטו, אבל יוצא בארץ ללא הקרנות מוקדמות, ללא יחסי ציבור, כמעט ללא פרסום (לפחות לא פרסום שאני שמתי לב אליו, מצד שני לא ראיתי טלוויזיה או עיתונים ביומיים האחרונים אז אולי פספסתי). הדבר היחיד שיש למפיציו לעשות, וזה כנראה מספיק, זה לקדם אותו כהוגן בסינמה סיטי, ולשבץ אותו להמון הקרנות. ולראיה: "אסירים" משובץ היום ל-12 הקרנות רק בסינמה סיטי גלילות. הצלחתו הקופתית מובטחת (מה שאומר שמי שאחראי על הצלחתו של סרט הוא לא איש הפרסום או היח"צ, אלא מי שמשבץ את הסרטים בבתי הקולנוע וקובע כמה הקרנות כל אחד יקבל ובאיזה אולם). "אסירים", בגלל שלא הוקרן לתקשורת (בגלל החגים, מעדכנת אותי אשת יחסי הציבור), לא נמצא בטבלה השבוע. ומכיוון שרוב מבקרי הקולנוע עולים עכשיו לחיפה לפסטיבל, אני תוהה האם הוא יצליח להיכנס לטבלה גם בשבוע הבא. אבל כאמור, זה כנראה לא משנה. הסרט הזה יעבוד בלי תקשורת.
עוד סרטים שעלו השבוע: "טורבו", פלופ החלזונות של דרימוורקס; "עד סוף הקיץ", סרט ישראלי המתרחש בשנות השבעים, שביימה נועה אהרוני ושהוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה לפני שנה; "למצוא את אבא", סרט יפני שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון; "הקרב על הרחבה" (אין לי מושג מה זה); "קרב עד הסוף" (אל תבלבלו עם "הקרב על הרחבה", "קרב עד הסוף" הוא בעצם "איש הטאי-צ'י" במפיציתיס, סרט הבכורה של קיאנו ריבס כבמאי); "מהלך גורלי" (מותחן שודים אנונימי ולא מזוהה עם פורסט וויטאקר שנקרא במקור "Pawn" בבימויו של הצלם של "המסור"); "פינוקיו" (סרט אנימציה איטלקי); "שוטרים מעולם אחר" (שעלה למעשה בשבוע שעבר, עם ריאן ריינלודס וג'ף ברידג'ס) ו"החבר'ה הרעים". עוד תעלומה עם "החבר'ה הרעים": סרט חדש של לוק בסון עם רוברט דה נירו ומישל פייפר ("The Family" באנגלית. השם בעברית אמור לגרום לנו לחשוב שזו פרודיה על "החבר'ה הטובים" של סקורסזי). הייתם חושבים שסרט חדש של לוק בסון יהיה מעין אירוע בארץ, אבל לא. גם אותו מגניבים בחשאי לבתי הקולנוע.
שלושה מכל הנ"ל נצפו על ידי שלושה ממבקרינו לפחות כדי להיכנס לטבלה השבוע. גם כמות הסרטים שיצאה ממנה רבה למדי, ואף מאכזבת. הנה הטבלה:
לקראת פסטיבל חיפה ופסטיבל אוטופיה: "אנחנו מה שאנחנו" ו"נקמה כחולה"
"נקמה כחולה" ("Blue Ruin"). כרגע, הסרט הכי מפתיע בפסטיבל חיפה
פסטיבל חיפה מתחיל מחר, מוצאי סוכות. פסטיבל אוטופיה (לשעבר פסטיבל אייקון, כדי שנפסיק להתבלבל עם פסטיבל האייקון האחר שמתקיים במקביל בבניין הסמוך) ייפתח במוצאי שבת בסינמטק תל אביב. ויש כמה נקודות השקה ביניהם.
צפו: "The End", תשעים שניות מאת שמוליק מעוז לפסטיבל ונציה
מוני מושונוב ב"The End" של שמוליק מעוז
פסטיבל ונציה, שחגג השנה יום הולדת 70, הזמין ממבחר קולנוענים בעולם סרט קצרצר בן דקה וחצי לאסופה בשם "Future Reloaded". את ישראל ייצגו עמוס גיתאי (שסרטיו "עלילה" ו"אנה ערביה" התחרו בתחרות הרשמית בוונציה), רמה בורשטיין (שסרטה "למלא את החלל" זכה בשנה שעברה בפרס השחקנית) ושמוליק מעוז (שסרטו "לבנון" זכה בפרס אריה הזהב). היום, מעוז שיחרר את הקצרצרון שלו לרשת, והוא תענוג. מעוז גייס את מוני מושונוב, המגלם את הקולנוע השוכב על ערש דווי, בסרט שכולו גדוש מחוות לסרטים, ליצירות אמנות ולמלאכת הקולנוע עצמה. טובי הוכשטיין צילם, ברנרד הרמן סיפק את המוזיקה מתוך "האזרח קיין", וישי קרני הוא הג'ינג'י שגונב את ההצגה עם הפרצוף שהוא עושה בסוף, שמעניק לכל הסיפור הזה קורטוב של מודעות עצמית אירונית (אריה צ'רנר הוא השומר המשופם). ואם תצפו בקטע הזה בטלפון הסלולרי שלכם, המחווה הארס-פואטית תהיה מושלמת. קבלו:
אפרופו שמוליק מעוז, מה קורה עם סרט שני? ובכן, יש עדכון: continue reading…
פסטיבל חיפה: לאן נעלם הארווי קייטל?
הארווי קייטל ב"כנס העתידנים"
אם כבר אספתם את העותק שלכם של תוכניית פסטיבל חיפה ואם כבר עלעלתם בו בוודאי הבחנתם בבשורה הלא-מעודכנת המופיעה בתחילת החוברת: הארווי קייטל, מדווחת התוכניה, יהיה אורח הפסטיבל, הוא יגיע לערב הפתיחה, להקרנת הבכורה של "כנס העתידנים" של ארי פולמן, שהוא אחד משחקניו. במסגרת האירוע יקבל קייטל אות הוקרה על מפעל חייו בקולנוע.
וכל זה אכן היה אמור לקרות, עד לרגע שבו התוכניה ירדה לדפוס. קייטל כבר הסכים, הכל היה סגור, התוכניה ירדה לדפוס. ואז הכל בוטל. continue reading…
פסטיבל חיפה: המלצות ואזהרות. "המחברת הגדולה", "יפה לנצח", "סיפורים שאנו מספרים"
"המחברת הגדולה"
סוכות עדיין קשה מאוד למצוא על הכרמל, אבל תוכניית הסרטים של פסטיבל רק נהיית מרשימה יותר משנה לשנה. אנחנו נמצאים בליבה של עונת הפסטיבלים העולמית: פסטיבל ונציה ננעל לפני שבוע, פסטיבל טורונטו ננעל שלשום, פסטיבל ניו יורק תכף מתחיל, פסטיבל לונדון תכף אחריו, הסרטים הלוהטים של השנה – ואלה שיתחרו על פרסי האוסקר בקרוב – נחשפים כעת ואנחנו בארץ יכולים רק לשבת מול האינטרנט ולקרוא עליהם. אבל השנה, עשרת ימיו של פסטיבל חיפה יעזרו לנו גם לפגוש לא מעט מהסרטים שעכשיו מייצרים כותרות.
כמו למשל continue reading…
עבדי האוסקר; דפי חיפה; עלילות ירושלים
תראו מה ראה אור: תוכניה מודפסת לפסטיבל חיפה ה-29 שייפתח ביום חמישי. ביוני הוחלט בפסטיבל ירושלים לוותר על התוכניה המודפסת ולקטוע את מפעל ההוצאה לאור המפואר של הקטלוגים של הפסטיבל ב-30 שנות קיומו. איכשהו חשבתי שבכך יינתן האות וכל הפסטיבלים יישרו קו לפי ירושלים ויעיפו את קטלוג הדפוס מהתקציב שלהם. אבל הנה, לא. פסטיבל שומרים על המסורת ומוציאים ספר בן 242 עמודים עם תקצירי הסרטים.
===============
סמנו לכם את התאריך: 15.9. כיתבו את שם הסרט: "12 שנות עבדות". זה התאריך בו הפך continue reading…
ההחתמה של אדלר, החדש של אפל, המעלית של מעלה, המיליונים של הקולנוע הישראלי
המון כמה כותרות שהצטברו לנו על המכתבה לפני יום כיפור ותוך כדי.
למשל, התמונה הנ"ל, שצילם חורחה גורביץ. ביום חמישי סיפרנו כאן על האירוע הדי מפתיע לכבוד "פרובידנס" שיתקיים בפסטיבל חיפה ביום שישי הקרוב (20.9), סרט שמתברר שנכתב בחיפה. צלם הסרט ואלמנת התסריטאי יהיו נוכחים בהקרנה. ובכן, עכשיו יש גם מזכרות: מכונת הכתיבה שעליה נכתב התסריט לסרטו של אלן רנה, והתסריט המקורי עצמו (הדראפט הראשון מתוארך כאן ל-1 בינואר 1976). אם פספסתם, קראו את האייטם משלשום, הוא די מפתיע.
================
יובל אדלר, הבמאי של "בית לחם", הוחתם על ידי continue reading…
ריי דולבי: פייד אאוט
ריי דולבי, האיש שהמציא את שיטת הסאונד הקרויה על שמו (דולבי), הלך לעולמו לפני ארבעה ימים, בגיל 80, אחרי מאבק גם באלצהיימר וגם בלוקמיה. צריך להגיד את זה בקום רם וצלול: ריי דולבי עשה מהפיכה ענקית בקולנוע, וצריך לדעת את זה (בעולם הקולנוע יודעים את זה מזמן: הוא והחברה שלו כבר זכו בעשרה פרסי אוסקר על פיתוחיהם בתחום הסאונד). continue reading…
סליחות
מילים טובות להגיד, או לכל הפחות להרהר בהן, רגע לפני יום כיפור
אני מודה. להיות מבקר קולנוע אינו נתיב הקריירה הברור מאליו עבור מי שמחפש לקיים אורח חיים רוחני. בכלל, עולם התקשורת מלא מהמורות רוחניות שקל לא לשים לב אליהם ביומיום. אני בדרך כלל מנסה להתחמק ממכשלות כאלה, לפחות בשנים האחרונות. ניסיון לצמצם את לשון הרע, לנסות למתן את הציניות, לנסות להתייחס בכבוד ליצירות שאנשים עבדו עליהן והשקיעו בהן זמן וכסף, גם אם לא אהבתי אותן. אבל זה לא תמיד מצליח. לפעמים הדם נדלק וטקסט חריף וארסי נורה מהמקלדת. וגרוע מזה, לפעמים גם כשנדמה לי שאני כולי רגישות ואהבת אדם, הטקסט נקרא על המסך של אחרים באינטונציה אחרת, ומובן אחרת. וכן, גם כשנדמה לי שאני לא מעליב איש ורק מנסה לנהל דיון ענייני, יש המון אנשים שעשויים להיעלב, גם בלי שרציתי. ראיתי את זה השנה בעת הקרנות האקדמיה: בכל פעם שהחמאתי לסרט מסוים, קיבלתי 20 טלפונים או מיילים נעלבים מיוצרים של סרטים אחרים על כך שאני תומך בסרט אחד ולא בסרטם. קשה לצאת מזה בשלום. אז כן, גם דיון שאני חושב שהוא ענייני ותרבותי ונטול השמצות יכול להעליב. ומניסיוני, ראיתי לא מעט יוצרים שנעלבים גם כשמחמיאים להם על הסרט (כי המחמאה לא היתה על מה שהם חשבו שהוא עיקר הסרט). והכי מתסכל: הנעלבים הכי גדולים הם אלה שמסיבה כזו או אחרת לא כתבתי עליהם מילה. מכל אלה, מכולם, מכולכם, אני מבקש כעת סליחה. בין אם העלבתי במודע, או אם העלבתי בעקיפין, או אם פגעתי מבלי שבכלל התכוונתי או ידעתי, ורק בגלל המקצוע הפרובלמטי הזה שבחרתי בו, שממש מפיל לי את הלב בימים שלפני יום כיפור. אז לכולם, סליחה. אני מקווה שהיא תתקבל.
ומצידי, אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי והעליב אותי – בפניי (בפייסבוק, בטוקבקים) או מאחורי גבי (לפעמים ממש מאחורי גבי, בשורות מאחוריי בהקרנות בסינמטק) – לכל מי שהכעיס והקניט אותי. מוחל, מוחל, מוחל. לא מוכן שאיש ייענש משמיים בגללי. שתהיה שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושתהיה לנו שנה של דיונים איכותיים על אמנות, בלי נעלבים.
נתראה כאן אחרי הצום ונתחיל להתעסק עם פסטיבל חיפה.
תגובות אחרונות