"בית לחם"

כמה נספחים לטקס פרסי אופיר שהתקיים אמש – ושדיווח תמציתי על כל מה שקרה שם תמצאו פה (ותודה לאלפים שהפכו אותו לפוסט הכי נקרא בבלוג השנה):

1.

7.7 אחוז. זה היה הרייטינג של הטקס אמש – שידור חי בערוץ 10. בשנה שעברה, כשזכה "למלא את החלל", הטקס התקיים בשישי בצהריים ושודר בשישי בערב בערוץ 2 (רשת) והביא 10.2 אחוזי רייטינג (זה גם היה הרייטינג של הטקס ב-2011, ששודר בקשת, כש"הערת שוליים" זכה). מול טקס פרסי אופיר בהנחיית ירון ברובינסקי שודר בערוץ 2 פרק ב"דייט באפילה" עם ירון ברובינסקי שהביא 25 אחוזי רייטינג. כל מה שהיה חסר זה שערוץ 1 ישדר באותה שעה את "2 בלילה" של רועי ורנר עם ירון ברובינסקי בתפקיד הראשי כדי להשלים את הסדרה.

2.

לא יעזור, כשעוסקים בתחרויות, מיד מתייצבים לצד קבוצה ומריעים לה. במשך עונת פרסי אופיר אני רציתי לראות את "מקום בגן עדן", "פלאות" ו"מי מפחד מהזאב הרע" סוחפים את כל הפרסים, לא משנה באיזה סדר. שלושתם הסרטים הטובים ביותר של השנה לדעתי. (תיקון: "מקום בגן עדן" יהיה הסרט הטוב ביותר של השנה הבאה. הוא טרם יצא). "בית לחם", שיש בו משהו מרשים, נופל לטעמי מהם. אבל עכשיו, כשהתחרות הסתיימה והזוכה זכה, אני צריך גם להגיד משהו לזכותה של האקדמיה לקולנוע. continue reading…

ערב טוב. כפי שאתם רואים נציגינו באולם כבר מזרימים תמונות. אנשי הצוות בתיאטרון חיפה כבר מכוונים את המיקרופונים לקראת השידור החי. מי שרוצה תמונות, שידליק ערוץ 10. השנה, לראשונה מזה שנים, טקס פרסי אופיר ישודר בשידור חי מול קהל שאין לו מושג מה אלה הסרטים האלה שמתחרים על הפרס. ולכן אנחנו כאן, כדי לספק את ערוץ הפרשנות. מי זוכה, מי היה צריך לזכות, מי לא מועמד, ומה קורה שם באמת מאחורי כל הפרסים האלה. דלגו פנימה ונתחיל…

continue reading…

מתוך "בית לחם" של יובל אדלר

continue reading…

זהו אחד השבועות הכי מלאים אקשן בטבלה. אני קורא לו "שבוע המאסטרו", כי הוא מכיל כמה מהשמות הכי גדולים בקולנוע בעולם. וגם: שניים מהסרטים הישראליים הכי מדוברים של השנה יוצאים זה מול: האחד הוא הסרט הכי ריאליסטי והכי מקומי ("בית לחם"), השני הוא הסרט הכי סוריאליסטי, מדע בדיוני, בינלאומי ("כנס העתידנים"). אני ממש סקרן לראות איך הקהל יגיב לשני הסרטים האלה, אבל בינתיים הם די מפלגים את המבקרים שלנו. עוד חדשים השבוע: "Rush" של רון הווארד ו"תשוקה" של בריאן דה-פלמה. שניהם מקבלים ציונים קוטביים מהמבקרים, בין אלה שאהבו אותם, ואלה שלא (אני שייך למחנה שלא אהב את שניהם). מה שכן: זה בינתיים השבוע שבו חולקו הכי הרבה ציוני חמישה לסרטים: שלושה. הם חולקו בין "כנס העתידנים" ובין "בית לחם". מי קיבל מה, ומי מוביל? דלגו פנימה (וגם: שימו לב לרשימה העצומה של סרטים שעוזבת השבוע את הטבלה):

continue reading…

הילה וידור מ"לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון. זוכת פרס השחקנית בפסטיבל חיפה

ובכן, כצפוי. "בית לחם" של יובל אדלר זכה לפני שעה קלה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. "אחרי הים" של יוסי אבירם זכה בפרס סרט הביכורים. "היה שלום פטר שווארץ", הסרט התיעודי היחידי שראיתי בחיפה, זכה בתחרות התיעודית.

הנה רשימת הפרסים המלאה:

continue reading…

מחר בערב יכריזו שופטי התחרות הישראלית העלילתית בראשות גילה אלמגור על הזוכים בתחרות של פסטיבל חיפה (ולצידם התחרויות לסרטי תעודה ישראליים, לסרטי בכורה בינלאומיים ולקולנוע ים תיכוני). תשעה סרטים מתחרים על פרס הסרט העלילתי. בעת כתיבת שורות אלה ראיתי שישה, את השביעי תכף אראה, מה שמותיר שני סרטים שהחמצתי: "אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי ו"אחרי הים" של יוסי אבירם. הניסיון שלי מלמד אותי שסרט שאני מחמיץ הוא מועמד בכיר לזכייה בפרס משמעותי (שניהם בוודא מובילים בקטגוריית סרטי הביכורים). הנה סיכום תמציתי של הסרטים העלילתיים בתחרות, מסודרים על פי הסדר שבו אני צופה להם סיכויי זכייה.

continue reading…

"דבש" של ולריה גולינו

תמיד אומרים על בלוגרים שהם כותבים "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים, אכלתי, וכו'", כלומר עסוקים במילימטר של העצמי ומשום כך לא רלוונטיים עבור מי שלא מחפש יומן אירועים פרטי של אדם אלמוני. אני, בשבע שנות הבלוג, מעולם לא כתבתי ככה. עד היום. ובכן, כך נראה האתמול שלי:

קמתי בשש בבוקר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, שחרית של חול המועד סוכות (סיפור ארוך), אכלתי ארוחת בוקר, והגעתי ב-10:00 בבוקר לסרט הראשון שלי, "סיפור על ילדים וסרטים", הרצאה תיעודית (מעניינת, אבל חוזרת על עצמה בשליש האחרון) של מארק קאזינס על האופן שבו הקולנוע מציג ילדים וילדות. 14 שעות וששה סרטים אחר כך, עם לא יותר מרבע שעה הפסקה בין אחד לשני, הגעתי קצת אחרי חצות חזרה לחדר המלון בחיפה, הוצאתי את המחשב כדי לכתוב סיכום יומי בבלוג, אבל נכנעתי לעייפות, והלכתי לישון. בשש בוקר, כאילו זהו יומה של המרמיטה, קמתי שוב. הבוקר, דילגתי על כמה סרטים כדי להרוויח כמה דקות קצרות של כתיבה. המשמעות: לא אגיע לששה סרטים היום. רק ארבעה או חמישה.

מצד אחד: ששה סרטים ביום אחד! זו הסיבה שאני כל כך אוהב פסטיבלי סרטים. הבולמוס שלי מקבל לגיטימציה. מצד שני, continue reading…

ג'וליה גארנר (משמאל) ב"אנחנו מה שאנחנו". Fine Young Cannibals

הבוקר אורז הבלוג את מזוודתו הקטנה ואת משפחתו ועולה לפסטיבל חיפה בחיפוש אחר סרטים טובים בארבעת הימים הקרובים. המלצותיכם יתקבלו בברכה.

רגע לפני חיפה קפצנו אמש לפתיחת פסטיבל אוטופיה (לשעבר פסטיבל אייקון) לפגוש את הקהל האדוק שיש לפסטיבל הזה – קהל שנראה מאוהב עד אקסטזה בסרטים המוצגים שם (האמת, קהל נאמן ומעורר קנאה) – לצפייה ב"סוף העולם" ("The World's End") השלישי בסדרת הסרטים ההיברידים של סיימון פג (שחקן ותסריטאי) ואדגר רייט (במאי ותסריטאי), אחרי "Hot Fuzz" ו"Shaun of the Dead" (ואגב, לדעתי צריך לשלב פנימה גם את "פול", למרות שהוא לא קשור לטרילוגיה הבריטית והוא עם גרג מוטולה כבמאי ולא רייט). המשותף לכל הסרטים האלה? אף אחד מהם לא מגיע להקרנות מסחריות בארץ. מצד שני, אם מביאים אותם להקרנות סינמטקיות מול 300 גיקים צוהלים, אולי זה מספיק. "Hot Fuzz" נותר המוצלח מבין השלישייה בעיניי, למרות שהפסקול של "סוף העולם" – מיקסטייפ נפלא של כל להיטי הבריטפופ circa 1986-1990 – שימח אותי. למשל, זה.

===============

יומיים פני פתיחת פסטיבל אוטופיה נפתח באוסטין פנטסטיק-פסט, עוד פסטיבל מעורר קנאה שהוא בעצם אירוע פולחני עם קהל אדוק ומסור שמגיע לפסטיבל כמעין עלייה לרגל, בלי קשר למה שמוצג בו. האיש שעומד מאחורי הפסטיבל הוא טים ליג, שגם הקים את האלמו דראפטהאוס, מוסד קולנועי שאני מייחל שיום יבוא ומישהו יקים משהו כמוהו גם בארץ, מוסד של סינפיליה מזוקקת, המאתר סרטים לאו דווקא מסחריים, אבל שהם מאוד קוליים. אם תחשבו על זה רגע, אז הדבר הזה "קולנוע קולי" – מהזן שהופך סרטים באוזן השלישית למצרכים מבוקשים – נעדר לרוב ממסכי הקולנוע בארץ. המפיצים בורחים מהם, ואף אחד מהם לא מנסה למצוא קהל צעיר ומתוחכם שיבוא לסרטים כאלה. זה לא תמיד היה ככה: קולנוע פריז, קולנוע תמוז ולרגע בשנות השמונים גם הקולנוע במוזיאון תל אביב התמחו בסוג כזה של סרטים. אבל העולם השתנה וכך גם ההיתכנות הכלכלית של הפצת סרטים כאלה בארץ. למשל, סרטים קוריאניים. או סרטי אימה נורווגיים. או סרטי התבגרות מאוחרת שהופכים לסרטים על רפליקנטים רובוטים מאת סיימון פג. כאלה. ואולי זו סתם שמרנות של המפיצים בארץ? טים ליג חי מזה. אז האלמו דראפטהאוס הפך כבר לרשת שהולכת וגדלה של בתי קולנוע וליג הקים גם חברה להפצת סרטים (בין השאר הוא יפיץ באמריקה את "כנס העתידנים" של ארי פולמן) והכל מתחיל בפנטסטיק-פסט שלו, שם מוקרנים השבוע כמות היסטורית של שלושה סרטים ישראליים: "כנס העתידנים", "מי מפחד מהזאב הרע" ו"גולדנברג ואייזנברג". שלושתם יוקרנו השבוע גם בפסטיבל אוטופיה, שאולי יום יבוא ויהיה הפנטסטיק-פסט המקומי.

==============

הנה סרט קול כזה: "אנחנו מה שאנחנו", סרט רב אווירה וסטייל, כולו צילום רך וענוג, שמספר בהרהור ארט-האוסי סיפור אלים על משפחת קניבלים שצריכה להרוג אנשים כדי להתקיים. הסרט הוקרן continue reading…

"כנס העתידנים". זה מתחיל ככה….

… ואז זה נהיה ככה

לביקורת….

continue reading…

"צעירה ויפה" של פרנסואה אוזון. אחד מעשרה

מועדים לשמחה. בשבוע שעבר, ערב יום כיפור, דילגנו על טבלת המבקרים כי לא היה מה לעדכן בה. ואילו השבוע: בוקה ומבולקה. עשרה סרטים חדשים עלו השבוע לבתי הקולנוע. עשרה! זה כאילו הגיע משאית מלאת מטען ושפכה ערימה של סרטים בפתח בתי הקולנוע. כשיוצאים עשרה סרטים חדשים אתם מבינים שלמפיצים שלהם, ולבעלי בתי הקולנוע, לא ממש אכפת מהם. כולם טובעים ברעש ואף אחד לא מקבל תשומת לב. היחידים שמשקיעים כדי להבליט את סרטם הם אנשי קולנוע לב שמוציאים את "צעירה ויפה" האירוטי של פרנסואה אוזון ומקדמים אותו עם פוסטר כרומו מהודר שבו נעטף עיתון "הארץ" בערב החג.

מחשבת המפיצים ברורה: חופשת סוכות, יהיה לחץ על בתי הקולנוע מצד משפחות נופשות, כל מה שנשים על המסכים יעבוד. הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. הבעיה שלי, כמי שסקרן לראות סרטים מדוברים, זה שבין כל הסרטים מסתתרים גם כמה סרטים מעניינים ומסקרנים יותר. למשל, "אסירים" של דניס וילנב ("האשה ששרה"), מותחן נקמה עם יו ג'קמן וג'ייק ג'ילנהול, שהתקציר שלו נשמע כמו "מי מפחד מהזאב הרע", ללא חוש הומור. הסרט זכה לביקורות מעולות בפסטיבל טורונטו, אבל יוצא בארץ ללא הקרנות מוקדמות, ללא יחסי ציבור, כמעט ללא פרסום (לפחות לא פרסום שאני שמתי לב אליו, מצד שני לא ראיתי טלוויזיה או עיתונים ביומיים האחרונים אז אולי פספסתי). הדבר היחיד שיש למפיציו לעשות, וזה כנראה מספיק, זה לקדם אותו כהוגן בסינמה סיטי, ולשבץ אותו להמון הקרנות. ולראיה: "אסירים" משובץ היום ל-12 הקרנות רק בסינמה סיטי גלילות. הצלחתו הקופתית מובטחת (מה שאומר שמי שאחראי על הצלחתו של סרט הוא לא איש הפרסום או היח"צ, אלא מי שמשבץ את הסרטים בבתי הקולנוע וקובע כמה הקרנות כל אחד יקבל ובאיזה אולם). "אסירים", בגלל שלא הוקרן לתקשורת (בגלל החגים, מעדכנת אותי אשת יחסי הציבור), לא נמצא בטבלה השבוע. ומכיוון שרוב מבקרי הקולנוע עולים עכשיו לחיפה לפסטיבל, אני תוהה האם הוא יצליח להיכנס לטבלה גם בשבוע הבא. אבל כאמור, זה כנראה לא משנה. הסרט הזה יעבוד בלי תקשורת.

עוד סרטים שעלו השבוע: "טורבו", פלופ החלזונות של דרימוורקס; "עד סוף הקיץ", סרט ישראלי המתרחש בשנות השבעים, שביימה נועה אהרוני ושהוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה לפני שנה; "למצוא את אבא", סרט יפני שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון; "הקרב על הרחבה" (אין לי מושג מה זה); "קרב עד הסוף" (אל תבלבלו עם "הקרב על הרחבה", "קרב עד הסוף" הוא בעצם "איש הטאי-צ'י" במפיציתיס, סרט הבכורה של קיאנו ריבס כבמאי); "מהלך גורלי" (מותחן שודים אנונימי ולא מזוהה עם פורסט וויטאקר שנקרא במקור "Pawn" בבימויו של הצלם של "המסור");  "פינוקיו" (סרט אנימציה איטלקי); "שוטרים מעולם אחר" (שעלה למעשה בשבוע שעבר, עם ריאן ריינלודס וג'ף ברידג'ס) ו"החבר'ה הרעים". עוד תעלומה עם "החבר'ה הרעים": סרט חדש של לוק בסון עם רוברט דה נירו ומישל פייפר ("The Family" באנגלית. השם בעברית אמור לגרום לנו לחשוב שזו פרודיה על "החבר'ה הטובים" של סקורסזי). הייתם חושבים שסרט חדש של לוק בסון יהיה מעין אירוע בארץ, אבל לא. גם אותו מגניבים בחשאי לבתי הקולנוע.

שלושה מכל הנ"ל נצפו על ידי שלושה ממבקרינו לפחות כדי להיכנס לטבלה השבוע. גם כמות הסרטים שיצאה ממנה רבה למדי, ואף מאכזבת. הנה הטבלה:

continue reading…