זה יום היסטורי במדור המודפס שלי ב"פנאי פלוס". אם בשנה רגילה יש לא יותר מסרט אחד, מקסימום שניים, שמקבלים ממני חמישה כוכבים, השבוע יש לי שני סרטים שקיבלו את הציון המקסימלי: "לינקולן" ו"מנועים קדושים". "מנועים קדושים" הזכיר לי בבת אחת, ואחרי שנים של שכחה, כמה אהבתי את לאוס קראקס בשנות השמונים (ולא רק אני, נראה שהוא השפיע על רוב הסטודנטים לקולנוע שלמדו באותה שנה בחוג לקולנוע ובבית צבי, ובתחילת שנות התשעים לא מעט לאוס קראקסים תל אביבים ביימו את סרטי הגמר שלהם). אני נזכר בסצינה הזאת, מתוך "זה אצלה בדם" מ-1986, לפני 27 שנים. הרגע המוזיקלי הזה שמתחיל בדקה ה-2:10, ומכיל שוט רצוף של 1:10 דקות, שהוא מהאהובים והזכורים לי מהאייטיז. ומאז, זו האנרגיה שאני מחפש בסרטים, זו הבהילות, הדחיפות, הלהט, והקולנוע הזה שנע על התפר שבין קולנוע למחור לפנטומימה לאקרובטיקה שנראה כמעט משוחרר מכל חוקי הכבידה:

ועכשיו הוא חוזר עם "מנועים קדושים" ושוב עושה לי קצר בכל המעגלים החשמליים במוח.

עוד קצת "לינקולן", ברשותכם. יחד, נהפוך את הסרט הזה לשובר הקופות הגדול הבא של ישראל. הנה, מתוך "קולבר ריפור" של אמש, סאלי פילד, המגלמת את מארי טוד, אשתו של אברהם לינקולן. נראה לי שהסיבה העיקרית והראשונה לליהוק שלה היא העובדה שהיא מאוד נמוכה והוא גבוה, וכל הסרט מנסה להמחיש לנו שוב ושוב עד כמה לינקולן היה גבוה. אבל היא מפיחה חיים בדמות המאוד בעייתית הזאת, שהיתה מצד אחת מאוד לא יציבה מבחינה רגשית, ומצד שני היא גם המנוע האידיאולוגי מאחורי בעלה. הקשר בין ראש מדינה ובין אשתו, שזוכה בתקשורת היומיומית לכותרות לעגניות ובלתי אוהדות, מקבל כאן קונטקסט היסטורי: עם כל הנפיצות הרגשית שלה, מארי טוד היתה אינסטרומנטלית במעשיו של בעלה (וזה כנראה טרנד השנה, כי "היצ'קוק" מספר סיפור דומה – שהקרדיט האמיתי להיצ'קוק בעצם מגיע בעצם לאשתו).

אבל הכי עצוב: זוכרים כשסאלי פילד זכתה באוסקר וזעקה למרבה המבוכה "אתם אוהבים אותי! אתם באמת אוהבים אותי!"? ובכן מתברר למראה הראיון הזה שהשבריריות הרגשית שלה עצמה לא חלפה והיא זקוקה להמון המון חיזוקים ותשומת לב. קצת עצוב, למעשה.

והנה מלפני כמה חודשים, שיחה של קולבר עם טוני קושנר, התסריטאי. שימו לב לקליפ מתוך הסרט בתוך הראיון – continue reading…

"לינקולן". או אולי "אבא אבן"

"לינקולן", של סטיבן ספילברג (במאי) וטוני קושנר (תסריטאי), עולה מחר בארץ (הביקורת שלי על "לינקולן" נמצאת כאן) ואפשר להתחיל להתרגש. הסרט הזה הוא בית ספר. בית ספר להיסטוריה ולפוליטיקה, בוודאי. אבל מבחינתי, בית ספר לקולנוע. ובאופן ספציפי: בית ספר לתסריטאות. אחת הסיבות שכל כך התלהבתי מהסרט התיעודי הקצר על תולדות הפקת הסרט היא כי היא לימדה אותי משהו על יחסי הכוחות בין תסריטאי ובמאי. טוני קושנר ישב מול כל החומרים שאסף על אברהם לינקולן, האיש והנשיא, ובייחוד מול ספרה של דוריס קרנס גודווין, שבר את הראש שנים, איך לספר את סיפורו של לינקולן. בתחילה הוא וספילברג חשבו לעסוק בארבע שנות נשיאותו, וכך לצמצם את הסיפור. ואז קושנר ישב ויצר תסריט בן 500 עמודים המספר את סיפורם של חמשת החודשים האחרונים לחייו של הנשיא (אני מבין, מהסאבטקסט של מה שנאמר בראיונות השונים, שהדראפט הזה כנראה הבריח את דניאל דיי-לואיס מהפרויקט, וכאן נכנס ליאם ניסן לתמונה כמועמד לתפקיד הראשי). אלא שכמובן שאין מה לעשות עם תסריט בן 500 עמודים, שאולי היה מתאים למיני סדרה טלוויזיונית של חמישה פרקים שהם סרטים באורך מלא, אבל לא לפיצ'ר קולנועי אחד. ואז ספילברג, למקרא הדראפט המפלצתי הזה, הציע את הרעיון להתמקד רק באפיזודה של העברת התיקון ה-13 לחוקה ("זה כמו סרט מתח", הוא אמר לקושנר, "למרות שכולנו יודעים איך זה נגמר"). אפיזודה הנמשכת קצת פחות מחודש. ואכן, זה הסרט. שעתיים על ארבעה השבועות לקראת ההצבעה בבית הנבחרים, שדרכן מספרים קושנר וספילברג את סיפורו של הנשיא. ועוד חצי שעה כאפילוג, לימים האחרונים בחייו.

כך, למעשה, פיצח לדעתי קושנר מחדש ובאופן מבריק את continue reading…

אתם קוראים את הפוסט הזה בסמארטפון שלכם בתור בקלפי, נכון? או בדרך לקלפי, נכון? או בדרך חזרה מהקלפי, נכון? אין כאן בין קוראיי אנשים אדישים וציניים שמגלגלים עיניים באפתיות מול יום הבחירות וחושבים שזה לא נוגע להם ושאין להם באמת השפעה על מה שקורה בעולמם, נכון?

אז כדי להעביר את הזמן ביום הבחירות, הנה כמה לינקים מהשבועות האחרונים בבלוג שקשורים לעניין:

continue reading…

צ'רלס ברונסון (מימין) ומייקל ווינר על הסט של "משאלת מוות"

מה היו הסרטים הנצפים בסוף השבוע בארץ? # "ארגו" חוצה את המאה אלף # "הפטיש העברי" צריך עוד 5,000 דולר # תראו מי פתח בלוג קולנוע חדש # הפרמיירות של איתן פוקס # והמוות של "משאלת מוות"

מבט אל מה שקרה בקופות בסוף השבוע. ונתחיל מאיזורי הארט-האוס. "שומרי הסף" התרחב בסוף השבוע מארבעה עותקים (סינמטק תל אביב וירושלים, חן רחובות, כוכב רמת השרון) לסביבות העשרה עותקים – כולל סינמה סיטי ויס פלאנט. עד ליום חמישי הביא הסרט 15,000 צופים, ובסוף השבוע הוא מכר עוד 5,000 עותקים והגיע ל-20,000. ויש עוד חודש עד לאוסקר. continue reading…

מחר יתקיימו הבחירות. אני מאוד מקווה שכל קוראי "סינמסקופ" ילכו לקלפי להצביע ויביאו את אחוז ההצבעה לשיא. כן, גם אם זה אומר לנסוע שלוש שעות לבית ההורים כי לא שיניתם את הכתובת בתעודת הזהות. אני לא אנסה לשכנע אתכם למי להצביע או לתמוך בעמדות (המבולבלות) שלי, אבל אני כן אדרבן אתכם לצאת מהאדישות, מהאפתיה ומהיאוש ולהאמין שלכל קול יש חשיבות והשפעה. אדישות מרתיחה אותי, ואני מקווה שאף אחד כאן לא לוקה בכך. ואם כן, אנא – עשו מאמץ ליום אחד. קחו חלק, קחו אחריות, השתתפו. אל תגלגלו עיניים. מה שכן, אתם בהחלט מוזמנים לשתף אותנו כאן למי אתם הולכים להצביע, ולמה.

בול בזמן לבחירות ניגשה יעל פרלוב ליצירות התיעודיות המונומנטליות שביים אביה, דוד פרלוב – "יומן" ו"יומן מעודכן" – וערכה מתוכן את הרגעים בהם תיעד את מערכות הבחירות. פרלוב מתעד את המציאות מבעד לחלונותיו. חלון אחד הוא זה של הדירה בה הוא גר, מעל לונדון מיניסטור בתל אביב, ומתחת לחלונו צועדים מפגינים, פעם מימין ופעם משמאל. הדופק הפוליטי של ישראל נוקש בעקביו מתחת לביתו. החלון השני הוא מסך הטלוויזיה דרכו מקבל פרלוב את הדיווח על המציאות, את המציאות המדווחת, המתווכת. ונדמה שיותר משפרלוב חשדן כלפי פוליטיקאים, הוא חשדן כלפי התקשורת. וכשפוליטיקאים מדברים באמצעות התקשורת, והקריינים מדווחים על דברי הפוליטיקאים המדברים, מוסיף פרלוב את הקול שלו, כהדהוד שלישי, שמנסה להפוך את הרטוריקה לשירה.

פרלוב הבת מוצאת ביומנים של פרלוב האב את התבוננות שלו במערכות הבחירות של 1977, של 1981 ושל 1996. המון אירוניה יש בתשע הדקות האלה: חלקה נמצאת שם מרגע התיעוד, חלקה נוצרה במרחק הזמן מאז – דבר לא השתנה, או שמא הכל השתנה.

הפיצו את הקליפ הזה הלאה, וצאו להצביע מחר. די לאדישות.

ובהזדמנות זו: תודה ליעל פרלוב וליריב מוזר על הווידיאו הזה. הפקה: יריב מוזר וקובי מזרחי. עריכה: יותם שש.
בפברואר יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע ההוקרה השנתי לזכר פרלוב. בדצמבר הקרוב ימלאו עשור למותו. הוא חסר לנו.

מתוך "כל מה שיש לי" של קרן מרגלית. על ספינה בדרך לעולם הבא

אתמול קלטו אנשי "עין הדג" את אחת הכותרות הנאות והמפתיעות של היממה האחרונה מתוך הבלוג של "ניו יורק מגזין": רון האוורד יביים את הגרסה האמריקאית ל"כל מה שיש לי", דרמת טלוויזיה שכתבה וביימה קרן מרגלית (בתו של דן, אחות של שירה) ב-2002. חברת ההפקות של ג'יי.ג'יי אברמס תפיק. מאז, האייטם הזה הגיע לכמה וכמה אתרים כשהוא מלווה בשתי שאלות עיקריות – מה זה הסרט הזה? ואיך הוא הגיע לג'יי.ג'יי אברמס. אז הנה התשובות:

continue reading…

"אהבה" של מיכאל האנקה. עמנואל ריבה מסגירה את הסאבטקט

מיכאל האנקה כבר זכה פעמיים בדקל הזהב בקאן. השנה הוא גם יזכה, ככל הנראה, באוסקר. אבל לי יש בעיות איתו. הוא במאי גדול, אבל את רוב הסרטים שהוא עושה אני פשוט לא מסוגל לסבול. זה לא אתה, מיכאל, זה אני. כלומר, זה אתה. ובפנים תוכלו לראות את עמנואל ריבה מלפני 63 שנים.

continue reading…

"כביש". במאי: נדב לפיד

פסטיבל הסרטים של סם שפיגל ממשיך גם השבוע (תכף נצא להפסקה להתארגנות) עם סרט קצר שביים נדב לפיד בשנה ב' ללימודיו ב-2005, "כביש". הסרט התחרה בפסטיבל ברלין. שנה אחר כך הוא כבר הגיע לפסטיבל קאן עם סרט הגמר שלו, "החברה של אמיל". וב-2011 הוא זכה בפרס השני בפסטיבל לוקרנו עם סרטו הארוך הראשון, "השוטר", אחד הסרטים הישראליים הכי מצוינים שנעשו כאן באחרונה. בימים אלה לפיד עובד על סרטו השני, "הגננת". באתר ioncinema בחרו בו כאחד הסרטים שהם הכי מצפים להם ב-2013 (הם מקדימים את זמנם, אני מניח שהסרט יהיה מוכן רק ב-2014). ארי פולמן, אגב, continue reading…

(גיבורי על, חלק ב'). הווידיאו הזה היה אמור להעלות שלשום בצמוד לווידיאו שהעליתי על "באטמן"/"האביר האפל" כחלק מספיישל גיבורי על שתכננתי אבל אז נדחפו כל מיני דברים באמצע אז הנה הוא עכשיו. הדי.וי.די של "ספיידרמן המופלא" חושף סצינות שצולמו אבל לא נכנסו לסרט הסופי, שקצת מעשירות (ואף משנות) את סיפור הרקע של פיטר פרקר ואביו: