כלומר, לא מסתבכת כלל. "ארגו" היה הפייבוריט לזכייה באוסקר בערך מאז ספטמבר. אלא שהעובדה שהוא לא קיבל מועמדות לאוסקר על הבימוי בלמה את מעמדו כמוביל במירוץ בחריקת בלמים. הרי אנחנו, חוזי האוסקר, יודעים: קשה עד בלתי אפשרי לזכות באוסקר על הסרט, ללא לזכות קודם לכן בפרס הבימוי.
ועכשיו באים חברי גילדת מפיקים, 4,500 איש, המצביעים בשיטת בחירה הזהה לזו של האוסקר, והעניקו הבוקר ל"ארגו" את פרס סרט השנה שלהם. "ארגו", לפיכך, הוא שוב הפייבוריט (חמש הזוכים האחרונים בפרס גילדת המפיקים, זכו חודש אחר כך באוסקר). מעמד בו יחזיק ב-24 השעות הקרובות עד פרסום תוצאות הזוכים בפרס גילדת השחקנים. אם הוא זוכה גם שם, הסיפור הזה סגור. מבלבל מבחינת התקדימים שהוא יוצר, אבל סגור. אבל אם "לינקולן" זוכה, אז שוב המירוץ נפתח מחדש והופך לאחד הצמודים שהיו כאן מאז ימי "הר ברוקבק" נגד "התרסקות".
ומי זכה בקטגוריית התעודה והאנימציה?

continue reading…

"לינקולן". ניצחתי בבחירות, עכשיו מה?

כבר כתבתי ביקורת ראשונית על "לינקולן" כאן. אבל הנה עוד כמה מילים שלי על הסרט הזה, מהמדור שלי השבוע.

continue reading…

עוד חודש לאוסקרים. ואתמול, בהקרנת "עלובי החיים", השלמתי את הצפייה בכל הסרטים העלילתיים המועמדים. עכשיו יש לי לא רק את ההערכות כפי שהן מתגבשות מהצלבת נתונים מפרסים ותחזיות מחו"ל, אלא גם את טעמי ואבחנותיי האישיות. יהיה מעניין לראות האם אצליח לאזן בין טעמי האישי ובין מצב המירוץ כפי שאני מפענח אותו על סמך שלל הנתונים שמגיעים מחו"ל.

זה עדיין מירוץ די צמוד ולא נטול הפתעות, שבשלב הזה לא מתנהג עדיין כצפוי. כל איגודי העיתונאים והמבקרים חילקו את פרסיהם, ושם "ארגו" מוביל. אבל באוסקרים, דווקא "לינקולן" מוביל. וגם "חיי פיי" ו"אופטימיות היא שם המשחק" חזקים יותר מ"ארגו".

אבל השבוע הקרוב יהיה קריטי. continue reading…

"מנועים קדושים" של לאוס קאראקס. הילד חולם

continue reading…

"דפש מוד" החדש. במרץ

הבנאדם יושב שעתיים וחצי ב"עלובי החיים" (ולא סובל כפי שהוא ציפה) ואז יוצא ומגלה שתיבת הדואר הנכנס שלו מפוצצת בכותרות שחיכינו להן חודשים.

א.

אז מי יביים את "מלחמת הכוכבים" הבא, מספר שבע? ג'יי.ג'יי אברמס. תזרקו את כל הספקולציות שהסתובבו בחודשים האחרונים מאז שג'ורג' לוקאס הודיע שהוא מוכר את "לוקאספילם" לדיסני ופורש, ודיסני הודיעה שהיא מקימה לתחייה את סרטי "מלחמת הכוכבים", עם פרק שבע מתוכנן ל-2015. מייקל ארנדט ("מיס סאנשיין הקטנה", "צעצוע של סיפור 3"), כבר התחיל לעבוד על תסריט. נקווה רק שאברמס לא ייתן לדיימון לינדלוף לשכתב.

"סטארק טרק" השני של אברמס ייצא בקיץ. מה שאומר שאברמס הוא היוצר היחיד שנע בין "מסע בין כוכבים" ל"מלחמת הכוכבים", מחנות עוינים זה לזה בדרך כלל.

ב.

דפש מוד מגיעים ב-7 במאי לפארק הירקון לפתוח בארץ את סיבוב ההופעות שלהם. זה כבר ידוע. ועכשיו סוף סוף מתפרסמים הפרטים על הדיסק החדש של הלהקה. הוא ייצא ב-26.3 וייקרא "Delta Machine" (ראשי תיבות כמו "דפש מוד", כפי שנרמז בפוסטר לקראת ההופעה). הסינגל הראשון מתוכו, "Heaven", ייצא ביום שישי הבא, 1.2.

הפתעה! חברים של האחים כהן וטי. בון ברנט קיבלו היום הזמנה להקרנה מוקדמת ומיוחדת לסרט החדש של האחים, "Inside Llewyn Davis", ובתוך ההזמנה הסתתר לינק סודי למה שנראה כמו טריילר ראשוני לסרט. אן תומפסון זיהתה את זה ראשונה והעלתה פוסט לפני שעה קלה. "בתוך לואין דיוויס" מספר על זמר עם בניו יורק של שנות הששים, בסצינת הפולק בה פעלו באותה תקופה גם בוב דילן וג'ון באאז. לואין דיוויס, בגילומו של אוסקר אייזק, הוא זמר בדיוני שנכתב בהשראת דייב ואן-רונק. הצילום הסיקסטיזי הוא של הצלם הצרפתי ברונו דלבונל ("אמלי"), בשיתוף הפעולה הראשון שלו עם האחים (רוג'ר דיקינס, הצלם הכמעט-קבוע שלהם, היה עסוק עם "סקייפול").

לסרט אין עדיין מפיץ, ויש להניח שבכורתו הרשמית תהיה בפסטיבל קאן. ואין לי מושג מי יפיץ אותו בארץ או איך יקראו לו כאן. "בתוך לואין דיוויס"? או משהו בסגנון "מנגינת האהבה"? ככה נראה הטריילר:

continue reading…

זה יום היסטורי במדור המודפס שלי ב"פנאי פלוס". אם בשנה רגילה יש לא יותר מסרט אחד, מקסימום שניים, שמקבלים ממני חמישה כוכבים, השבוע יש לי שני סרטים שקיבלו את הציון המקסימלי: "לינקולן" ו"מנועים קדושים". "מנועים קדושים" הזכיר לי בבת אחת, ואחרי שנים של שכחה, כמה אהבתי את לאוס קראקס בשנות השמונים (ולא רק אני, נראה שהוא השפיע על רוב הסטודנטים לקולנוע שלמדו באותה שנה בחוג לקולנוע ובבית צבי, ובתחילת שנות התשעים לא מעט לאוס קראקסים תל אביבים ביימו את סרטי הגמר שלהם). אני נזכר בסצינה הזאת, מתוך "זה אצלה בדם" מ-1986, לפני 27 שנים. הרגע המוזיקלי הזה שמתחיל בדקה ה-2:10, ומכיל שוט רצוף של 1:10 דקות, שהוא מהאהובים והזכורים לי מהאייטיז. ומאז, זו האנרגיה שאני מחפש בסרטים, זו הבהילות, הדחיפות, הלהט, והקולנוע הזה שנע על התפר שבין קולנוע למחור לפנטומימה לאקרובטיקה שנראה כמעט משוחרר מכל חוקי הכבידה:

ועכשיו הוא חוזר עם "מנועים קדושים" ושוב עושה לי קצר בכל המעגלים החשמליים במוח.

עוד קצת "לינקולן", ברשותכם. יחד, נהפוך את הסרט הזה לשובר הקופות הגדול הבא של ישראל. הנה, מתוך "קולבר ריפור" של אמש, סאלי פילד, המגלמת את מארי טוד, אשתו של אברהם לינקולן. נראה לי שהסיבה העיקרית והראשונה לליהוק שלה היא העובדה שהיא מאוד נמוכה והוא גבוה, וכל הסרט מנסה להמחיש לנו שוב ושוב עד כמה לינקולן היה גבוה. אבל היא מפיחה חיים בדמות המאוד בעייתית הזאת, שהיתה מצד אחת מאוד לא יציבה מבחינה רגשית, ומצד שני היא גם המנוע האידיאולוגי מאחורי בעלה. הקשר בין ראש מדינה ובין אשתו, שזוכה בתקשורת היומיומית לכותרות לעגניות ובלתי אוהדות, מקבל כאן קונטקסט היסטורי: עם כל הנפיצות הרגשית שלה, מארי טוד היתה אינסטרומנטלית במעשיו של בעלה (וזה כנראה טרנד השנה, כי "היצ'קוק" מספר סיפור דומה – שהקרדיט האמיתי להיצ'קוק בעצם מגיע בעצם לאשתו).

אבל הכי עצוב: זוכרים כשסאלי פילד זכתה באוסקר וזעקה למרבה המבוכה "אתם אוהבים אותי! אתם באמת אוהבים אותי!"? ובכן מתברר למראה הראיון הזה שהשבריריות הרגשית שלה עצמה לא חלפה והיא זקוקה להמון המון חיזוקים ותשומת לב. קצת עצוב, למעשה.

והנה מלפני כמה חודשים, שיחה של קולבר עם טוני קושנר, התסריטאי. שימו לב לקליפ מתוך הסרט בתוך הראיון – continue reading…

"לינקולן". או אולי "אבא אבן"

"לינקולן", של סטיבן ספילברג (במאי) וטוני קושנר (תסריטאי), עולה מחר בארץ (הביקורת שלי על "לינקולן" נמצאת כאן) ואפשר להתחיל להתרגש. הסרט הזה הוא בית ספר. בית ספר להיסטוריה ולפוליטיקה, בוודאי. אבל מבחינתי, בית ספר לקולנוע. ובאופן ספציפי: בית ספר לתסריטאות. אחת הסיבות שכל כך התלהבתי מהסרט התיעודי הקצר על תולדות הפקת הסרט היא כי היא לימדה אותי משהו על יחסי הכוחות בין תסריטאי ובמאי. טוני קושנר ישב מול כל החומרים שאסף על אברהם לינקולן, האיש והנשיא, ובייחוד מול ספרה של דוריס קרנס גודווין, שבר את הראש שנים, איך לספר את סיפורו של לינקולן. בתחילה הוא וספילברג חשבו לעסוק בארבע שנות נשיאותו, וכך לצמצם את הסיפור. ואז קושנר ישב ויצר תסריט בן 500 עמודים המספר את סיפורם של חמשת החודשים האחרונים לחייו של הנשיא (אני מבין, מהסאבטקסט של מה שנאמר בראיונות השונים, שהדראפט הזה כנראה הבריח את דניאל דיי-לואיס מהפרויקט, וכאן נכנס ליאם ניסן לתמונה כמועמד לתפקיד הראשי). אלא שכמובן שאין מה לעשות עם תסריט בן 500 עמודים, שאולי היה מתאים למיני סדרה טלוויזיונית של חמישה פרקים שהם סרטים באורך מלא, אבל לא לפיצ'ר קולנועי אחד. ואז ספילברג, למקרא הדראפט המפלצתי הזה, הציע את הרעיון להתמקד רק באפיזודה של העברת התיקון ה-13 לחוקה ("זה כמו סרט מתח", הוא אמר לקושנר, "למרות שכולנו יודעים איך זה נגמר"). אפיזודה הנמשכת קצת פחות מחודש. ואכן, זה הסרט. שעתיים על ארבעה השבועות לקראת ההצבעה בבית הנבחרים, שדרכן מספרים קושנר וספילברג את סיפורו של הנשיא. ועוד חצי שעה כאפילוג, לימים האחרונים בחייו.

כך, למעשה, פיצח לדעתי קושנר מחדש ובאופן מבריק את continue reading…

אתם קוראים את הפוסט הזה בסמארטפון שלכם בתור בקלפי, נכון? או בדרך לקלפי, נכון? או בדרך חזרה מהקלפי, נכון? אין כאן בין קוראיי אנשים אדישים וציניים שמגלגלים עיניים באפתיות מול יום הבחירות וחושבים שזה לא נוגע להם ושאין להם באמת השפעה על מה שקורה בעולמם, נכון?

אז כדי להעביר את הזמן ביום הבחירות, הנה כמה לינקים מהשבועות האחרונים בבלוג שקשורים לעניין:

continue reading…