"הארטיסט" שוב יצא מחוזק בדרך אל האוסקר עת פורסמו הערב המועמדים לפרסי גילדת הבמאים. החמישיה המועמדת מפתיעה למדי ביחס לציפיות שפרסמנו אמש, אבל לא באמת. היה ברור שזו תהיה רשימה שתערבל את המבחר שכבר היה ידוע ולא יתווסף שם שלא היה שם קודם. והיא בהחלט צמצמה את המירוץ מאוד. כזכור, על פי כל סטטיסטיקה קיימת, זו הגילדה שמנבאת הכי טוב את הזוכים באוסקר, לכן יש לשים לב אליה טוב-טוב.

המועמדים הם:

מישל הזנוויצוס, "הארטיסט"

אלכסנדר פיין, "היורשים"

מרטין סקורסזי, "הוגו" (בעצם, אני צריך להתרגל לקרוא לו "התגלית של הוגו", שכן כך יקרא הסרט בעברית)

וודי אלן, "חצות בפריז"

דיוויד פינצ'ר, "נערה עם קעקוע דרקון"

אבחנה ראשונה: למעשה, יש לנו כאן מועמדויות לארבעה רימייקים, לא? "נערה עם קעקוע דרקון" הוא היחיד שהוא רימייק מובהק ומוצהר, בשעה ש"הארטיסט", "התגלית של הוגו" ו"חצות בפריז" הם הומאז'ים לסרטים קודמים. שלושתם, אגב, עוסקים בקולנוע. ולשלושתם יש קשר כזה או אחר בפריז (שניים מהם מתרחשים בפריז). למעשה, זה די משעשע: שני סרטים מתרחשים בפריז, אחד בהוואי, אחד בשבדיה והסרט היחיד שמתרחש בלוס אנג'לס הוא סרט צרפתי. שנה מטורללת.

חושיי שכיוונו אותי להמר על "העזרה" הטעו אותי: כתבתי את זה מפורשות אמש – אני חושב של"העזרה" יש יותר סיכוי מל"נערה עם קעקוע דרקון". ובכן, מתברר שלא. אבל חושיי שכיוונו אותי להמר נגד סטיבן ספילברג (שהסרט שלו מגיע לישראל ביום חמישי כשהוא כבר, אהמ…, סוס מת, oscar-wise) והגיד בקול רם (מבלי לקחת אחריות על הימור ממשי) שלוודי אלן יש סיכוי ממש טוב כאן, היו מחודדים יותר.

אז עם מה נשארנו? למעשה זה "הארטיסט" וזהו. אבל מכיוון שאנחנו חודש וחצי לפני האוסקרים דברים יכולים להשתנות, לחברי האקדמיה חסרי הסבלנות עשוי להימאס מהסרט. ואז: "היורשים" יציב מאחוריו, והאמת גם "הוגו" (ל"חוצות" ול"דרקון" אין באמת סיכויים). דמיינו מצב שבו "היורשים" זוכה באוסקר וסקורסזי זוכה בבימוי. נדע יותר בסוף ינואר, כשגילדת הבמאים תפרסם את שמות זוכיה.

(אגב, ל"העזרה" יש עדיין סיכוי מסוים. איך? נכון, הבמאים לא מתייצבים מאחורי הסרט. אבל השחקנים כן. זה קורה, לפעמים, לעיתים נדירות. למשל עם "הנהג של מיס דייזי". אל תגידו לי שאתם לא רואים דמיון בין הסרטים. והנה, גם הוא זכה באוסקר בלי לזכות קודם בגילדת הבמאים או באוסקר הבימוי – הוא הלך דווקא לאוליבר סטון על "נולד בארבעה ביולי". רוצים להמר על סקורסזי זוכה בפרס גילדת הבמאים ובאוסקר הבימוי ו"העזרה" זוכה באוסקר הסרט?).

=============

ומה עוד קרה היום בחזית האוסקר?

למשל, קים נובאק שתקפה את הסרט על כך שהוא משתמש בקטע נרחב מתוך פסקול "ורטיגו" ברגעי השיא של הסרט לקראת סופו. נובאק, שכיכבה בסרט לצד ג'יימס סטוארט, הוציאה הודעה לעיתונות שהיא מרגישה שנעשה בסרט אונס. נובק כנראה פספסה את העובדה שהסרט שואל כמה וכמה תימות מוזיקליות (שלא לדבר על שוטים ורעיונות עלילתיים) מסרטים אחרים, אבל זה נכון שהשימוש ב"ורטיגו" הכי בולט. ולמעשה, אני מודה שהמוזיקה ב"הארטיסט" היא הנקודה הכי חלשה בסרט. אני תוהה האם חברי האקדמיה יידעו לזהות שמדובר בקטע מסרט אחר, או שהם יחשבו שזה קטע מקורי ויעניקו למלחין הסרט את האוסקר (המתקפה של נובאק די טרפדה סיכוי שזה יקרה). בראיון שקיים בעבר עם אן תומפסון מודה הזנוויצוס שהוא השתמש בקטע מ"ורטיגו" כמוזיקה זמנית בזמן העריכה ואחרי שהמלחין שלו לא הצליח להביא מוזיקה מקורית שתהיה בעלת עוצמה מספקת לסצינות האלה, הוא החליט להשתמש בקטע הקלאסי. אני מניח שהמלחין שלו די מעוצבן על זה.

===============

"הוגו" ו"הארטיסט" גם נמצאים ברשימת הסרטים שיתמודדו על האוסקר על איפור. בשורט-ליסט של אגף המאפרים באוסקרים מופיעים שני הסרטים האלה לצד "אשת הברזל", "אלברט נובס", "אנונימוס", "גיינסבורג" ו"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'". מתוכם ייבחרו שלושת המועמדים לאוסקר.

===============

והמחשב חזר לחיים. תודה לחיים שתיים על השירות המצוין ועל הצלת החומרים. מחיאות כפיים.

אנצל את התעלקותי על מחשב לא-לי כדי להקדים את המחר, מחר בו לא ברור מתי ואיך ואיפה אוכל להגיע למחשב. מחר, שבו יתפרסמו בערב המועמדים של גילדת הבמאים. עד עכשיו המירוץ לאוסקר די נע בזיגזג. למרות ש"הארטיסט" הוא המוביל, זו לא הובלה מוחצת, כך מחר סוף סוף יתחוור מי הם באמת המתחרים הגדולים שלו. גילדת הבמאים, כזכור, היא זו שמנבאה הכי טוב מי יזכה באוסקר על הבימוי ובהתאמה, לאוסקר על הסרט. אלה המועמדויות הכי חשובות בדרך אל האוסקר. אז למה לצפות שם?

"סוס מלחמה", למשל, די נחלש בשבוע האחרון, ללא מועמדות של התסריטאים, המעצבים והשחקנים, הוא נותר רק עם המפיקים ועם גלובוס הזהב. אם סטיבן ספילברג ייצא מחר עם מועמדות ל-DGA, זה קצת יחזיר אותו למסלול, אבל כרגע אני די חייב להמר נגדו. לעומת זאת, "מסיבת רווקות" הפך לאחד הסרטים האהודים ברשימת מועמדי הגילדות השונות, אבל האם יש לפול פייג סיכוי להשתבץ בין חמשת הבמאים המועמדים בגילדה מחר? מסופקני. ומה עם ג'ורג' קלוני כבמאי על "משחקי שלטון"? גם הסרט הזה, להפתעתי, גורף אזכורים בשבועות האחרונים. האם לקלוני יש סיכוי. לדעתי לא. האם אחד מאלה יפתיעו אותנו? ומה עם דיוויד פינצ'ר, יהיו שיהמרו עליו. נראה לי שהוא לא יהיה שם השנה.

ובעיקר: מחר סוף סוף נבין מה הסיפור של "העזרה". בשקט בשקט, הסרט הזה שומר על יציבות ומקבל מועמדויות מכל הגילדות עד כה. הוא מתחיל להסתמן בתור הסרט שיכול להפיל את "הארטיסט". אבל עד כה, איש לא ממש דיבר על במאי הסרט, האלמוני טייט טיילור. אם טיילור יזכה מחר למועמדות ב-DGA מניות הסרט יזנקו והוא אכן יהפוך למועמד מוביל, די בצמוד ל"הארטיסט". האמת, אני מהמר שכן, הוא יהיה מועמד.

אז מי יהיה מועמד? ובכן, מישל הזנוויציוס, הבמאי של "הארטיסט", הוא המועמד הברור מאליו היחיד. האם הוא גם יהיה הזוכה (ב-28 בינואר) ובכך ינעל את סיכוייו של "הארטיסט" לזכות גם באוסקר? אולי. בנט מילר נראה לי סגור כמועמד על "מאניבול". ואלכסנדר פיין נראה לי סגור כמועמד על "היורשים". זו, למעשה, כרגע הרביעיה המובילה באוסקרים: "הארטיסט", "העזרה", "היורשים" ו"המאניבול" (סתם, בשביל האחידות). ומי החמישי: ובכן, זה יהיה מישהו ותיק, ומישהו שכבר זכה בפרס ה-DGA בעבר. והחמישי הזה עשוי בסופו של דבר להפתיע את הצעירים ואלמונים שלצידו. האם זה יהיה ספילברג? עד לפני שבוע הייתי בטוח שכן, כעת כבר לא. מה שאומר שזה כנראה יהיה מרטין סקורסזי על "הוגו". אבל רגע, יש עוד סרט שמגלה כוח עקבי במועמדויות עד כה: "חצות בפריז" של וודי אלן. אם ספילברג וסקורסזי יהיו בחוץ אבל וודי אלן יהיה בפנים זו תהיה הפתעה עצומה, וגם הצהרה מצד הבמאים שהם הולכים השנה על הפקות קטנות, עם תסריט חזק וללא אפקטים.

ההימור שלי:

מישל הזנוויציוס, "הארטיסט"

אלכסנדר פיין, "היורשים"

טייט טיילור, "העזרה"

מרטין סקורסזי, "הוגו"

בנט מילר, "מאניבול"

אם אחד בהם ישאר בחוץ, אז אני מהמר על סטיבן ספילברג בתור החמישי.

הימורים שלכם?

זוהי הודעת מערכת: המחשב שלי – עליו נכתב הבלוג הזה בארבעת השנים האחרונות – התפגר אמש. נשמתו הלבנה עלתה השמיימה לפגוש את בוראו, סטיב ג'ובס. מיטב כוחות החילוץ הטכנולוגיים עמלים ברגעים אלה כדי להחזירו לחיים. כתוצאה מכך, אין לי ממש איך ואיפה ומתי לכתוב לכם. ולא פחות חמור: אין לי מושג מה קורה בעולם. מדי פעם אני מנסה להתעדכן באייפון, תוך כדי שאני מתעניין במחירי מחשבים חדשים, ומנסה להיזכר מה היה עליו, ובועט בעצמי שלא גיביתי יותר ממני בדרופ-בוקס שלי (גאוני הדרופ-בוקס הזה. גאוני. אם רק הייתי מעלה אליו יותר קבצים, הייתי עכשיו פחות מודאג). ובכן, חברי וקוראי, עדכנו אותי: מה קורה היום בעולם? קראתם משהו מעניין בבבלוגים אחרים? כתבתם משהו מעניין בבלוג שלכם? שתפו אותנו כאן.

אחת הדמויות המרתקות שהגיעו למסכי הטלוויזיה ב-20 השנים האחרונות היתה זו של רוי כהן, עורך דין אמריקאי שהיה איש סודו ותומכו של הסנטור ג'וזף מקארתי בימי ציד המכשפות הקומוניסטי שלו. כהן הזה הוא דמות כה עשירה באירוניה שלו היתה מומצאת היתה נפסלת בשל אי סבירות בסיסית. האיש שהפך לסמל של דיכוי ורדיפת האחר, התגלה בערוב ימיו כהומו בארון שלבסוף הלך לעולמו מאיידס (שלא לדבר על יהודי שהיה אינסטרומנטלי שהוצאתם להורג של הזוג רוזנברג, שעירוב בין חרדה מקומוניזם ואנטישמיות הבעירה את אש המשפט נגדם). דמותו הונצחה פעמיים בכל האכזריות האירונית – ומלאת הצדק הפואטי, אם אתם בעניין – שלה. פעם אחת בסרט טלוויזיה מצוין בשם "האזרח כהן", בו גילם את דמותו ג'יימס וודס, ובפעם השניה במחזה ואז במיני-סדרה "מלאכים באמריקה", בה גילם אותו אל פצ'ינו. רוי כהן היה שותף אידאולוגי לדרכו של ג'יי אדגר הובר, מי שעמד בכל אותה תקופה בראש האף.בי.איי, ומי שאחרי מותו התברר שגם הוא היה הומו בארון וחי בהדחקה קשה.

כשנודע שדסטין לאנס בלאק נבחר לכתוב את התסריט לביוגרפיה הקולנועית של ג'יי אדגר הובר – אחרי שזכה באוסקר על כתיבת האוטוביוגרפיה הקולנועית "מילק" – הייתי משוכנע שבלאק יעניק להובר את הטיפול לו זכה כהן לפניו, סיפור חיים שכולו אירוניה, והעוסק במחירה של הדחקה. במקביל היה מקום גם להתאכזב מהבחירה: האם מעתה הקריירה של בלאק תתמקד בהנצחתם הקולנועית של דמויות ציבור הומוסקסואליות? מילא שזה ישעמם אותו, אבל כבר בסרטו השני בנושא זה משעמם אותנו.

התסריט ל"ג'יי אדגר" הוא אחד החלשים שנתקלתי בהם בעת האחרונה. בוודאי התסריט הכי חלש שקלינט איסטווד נדרש לביים מזה עשורים. דווקא איסטווד, במאי שיש לו רגישות ואף גישה לתסריטים מעניינים, נפל כאן.

נדמה לי שאני מבין מה משך את איסטווד לתסריט. כשמגיעים לסופו מתחוור שהסרט עוסק בתימה שאיסטווד חוזר אליה כמה וכמה פעמים בעשורים האחרונים: הפער בין המיתוס ובין המציאות. הטיפול המפורסם ביותר שלו בנושא הזה היה ב"בלתי נסלח", שם הסתובב ג'ין הקמן עם ביוגרף צמוד, שלו הוא הכתיב את המיתוס, בשעה שפעולותיו בשטח היו פחות מיתיים. במידה רבה, כזה הוא גם ג'יי אדגר, שכן רוב הסרט מסופר מנקודת מבטו של הובר המכתיב לביוגרפים זוטרים את סיפור חייו, כשאנו נדרשים להבחין בפער – ההולך והגדל – בין הגרסה שלו ובין מה שככל הנראה קרה בשטח. איסטווד חזר לנושא הזה גם ב"גיבורי הדגל" שלו (בדיעבד, הסרט האחרון שלו שבאמת אהבתי. מאז הוא מפציץ עם רצף סרטים שהיה "ככה-ככה" במקרה הטוב).

דווקא הזווית ההומוסקסואלית של הובר לא זוכה לתפקיד ראשי. מי שכבר בקיא בביוגרפיה שלו מבין אותה כמה שמניע אותו ברקע: המסירות שלו לעבודה, כדי להדחיק ולהשכיח מעיני כולם את העובדה שהוא אינו מקים משפחה, וגם נוכחותה הדומיננטי מאוד של אמו בחייו. היא צצה באמת רק בסוף.

ויש כאן גם עניין פוליטי. מי שבאמת היה צריך לביים את הסרט הזה (וכנראה גם לכתוב את התסריט) הוא אוליבר סטון. זה בדיוק החומר שלו. זה היה יוצא מעין המשך ל"ניקסון" שלו, ואף משתבץ בפאזל שלו הקשור במורשת קנדי. סטון אוהב סרטים על אנשים שיכורי כוח, זה משתלב לו בפורטרט העצמי שלו. איסטווד הוא במאי מעט מורכב מזה. למרות שאיסטווד מזוהה עם האגף הימני/שמרני של הפוליטיקה האמריקאית, אפילו הוא מתקשה להיות מליץ היושר של הובר. בתחילה נדמה שהרדיפה של הובר את הטרוריסטים הקומוניסטים באמריקה משתלבת היטב באידאולוגיה של איסטווד, וברצון שלו להפוך כל פעילות חתרנית לגל אימה ששוטף את האוה ומסכן את כל אזרחי אמריקה הוא לא רחוק מהארי המזוהם של איסטווד עצמו. אלא שאיסטווד התרכך קולנועית מאז, הוא נהיה אנושי מאוד. וכך יוצא שאנחנו מקבלים פורטרט קולנועי על דמות שנדמה שאף אחד מיוצרי הסרט לא באמת סבל. הובר היה איש שנוא בחייו, ונותר כזה גם לאורך רוב הסרט. שנוא על ידי הבמאי, וגם על ידי הצופים (וככל הנראה גם על ידי המאפרים, שהדרך היחידה להגן על עבודתם היא לתהות שמא איסטווד תכנן בתחילה להפיץ את הסרט בשחור לבן ורק אחר כך החליט להוציאו בצע, שכן אחרת לא מובן איך הוא לא הבחין בפערי הגוונים הכה מורגשים בין איזורי האיפור ואיזורי הגוף, כאילו מדובר בהפקה חובבנית).

במילים אחרות – למרות כמה סצינות מעניינות לחובבי ההיסטוריה האמריקאית, וטיפול ראוי לעיון ולפיתוח בנגיעתה של אמריקה (לכאורה, הדמוקרטיה הגדולה בעולם) בפאשיזם – הסרט הזה פשוט נכשל בהשגת מטרותיו.

והנה עוד כמה מילים קצרות שהקדשתי לסרט השבוע במדורי:

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.1.2012

האם עלינו להבין שג'יי אדגר הובר, מי שהקים את האף.בי.איי ועמד שנים בראשו, היה למעשה נורמן בייטס? זה מה שמשתמע מ"ג'יי אדגר", סרטו החדש והדי תמוה, למען האמת, של קלינט איסטווד. כמו בייטס, גיבור "פסיכו" של היצ'קוק, גם הובר גדל בבית עם אם קפדנית (ג'ודי דנץ') שהחדירה בו תחושת רדיפה ואימה תמידית, ושאחרי מותה הוא החל ללבוש את בגדיה. הובר נתפס על ידי ההיסטוריה האמריקאית לא רק מי שהפך את פענוח הפשעים למדע מדויק, אלא למי שהעדיף לזרוק את זכויות הפרט לפח, כדי להבטיח שהקיצונים לא ישלטו במדינה ויטילו בה טרור. והקיצונים, בעיני הובר, הם הקומוניסטים. עד שהתחוור שהקיצוני האמיתי היה למעשה הוא עצמו. התסריט הקלוקל של דסטין לאנס בלאק ("מילק") מוסיף נדבך: זו כנראה העובדה שהוא הדחיק את ההומוסקסואליות שלו שגרמה לו להיות כה אגרסיבי וחסר רגישות. לא השתכנעתי. לכאורה איסטווד הוא האיש הנכון לביים ביוגרפיה על ג'יי אדגר הובר, דמות שנויה במחלוקת בתולדות אמריקה בת זמננו, אם כי אוליבר סטון היה עושה את זה טוב יותר. לכל אורך הסרט לא ברור האם איסטווד מבקש מאיתנו להבין ולהזדהות עם הובר או לבוז לו ולבקר אותו. איסטווד, שבעצמו נע בין שמרנות פוליטית שיכולה להתפרש כצמיכה במדיניות היד הקשר של הובר, ובין רגישות הומנית שאמורה להתנגד לה, מביים סרט עכור ומבולבל, שיש בו שפע סצינות מרתקות וסיפור מעניין על תולדות אמריקה, אבל הסרט ככלל כושל לכל אורכו, בעיקר מבחינה קולנועית. אם כי יש להרהר בדבר: האם הובר הוא למעשה הארי המזוהם המקורי? והאם כמו ב"בלתי נסלח", זהו סיפורו של אדם שהיה אולי שקרן פתולוגי, ואולי פשוט הבין שאמריקה צריכה מיתוס חדש, המיתוס שהוא עצמו ינסה להכתיב לה.

זוכרים את המתקפה הוויראלית לקראת "החבובות"? אז נראה לי שהנה מגיעה עוד אחת, עם מאפיינים דומים. אם אתם רוצים להשתשע ולראות את הטריילר הבא באופן נקי וטרי, לחצו "נגן" לפני שאתם קוראים הלאה. וויליאם פ]יכטנר, ג'וש דוהמל, ויני ג'ונס ורובין וויליאמס מככבים. וגם.. טוב, נו. זה לא כזה ביג דיל. סתם משעשע (אה, סילי מי. עכשיו כשהעליתי את הפוסט ראיתי שייעוד הטריילר נחשף בכותרתו, כנראה שזו לא היתה אמורה להיות הפתעה. ניחא):

יש לנו עכשיו כמעט חודשיים לטיזרים כאלה לקראת האוסקרים שיפמפמו לנו את שובו של בילי קריסטל. א-לה "האנה". אני מניח שבפרק הבא הוא יתחיל אימונים לחזרה לכושר, לא? זה בוודאי לא מקרי שהטריילר הזה הזכיר לי את הפרודיות של "החבובות": מי שאחראי על שידור האוסקרים היא רשת איי.בי.סי, שנמצאת בבעלות דיסני, מפיקי "החבובות", אז לא אתפלא כלל אם אותו צוות מופקד על הקמפיינים האלה.

גילדת התסריטאים האמריקאית פרסמה את מועמדיה אתמול. כעקרון, זה פרס שלא ממש יכול להעיד הרבה לגבי האוסקרים כי כל התקנון שלהם שונה לחלוטין. יכולים להיות מועמדים, למשל, רק תסריטים של חברי הגילדה. זאת אומרת שסרטים עצמאיים, סרטים של יוצרים מתחילים או סרטים זרים כלל לא יכולים להתחרות שם. כך קרה בשנה שעברה ש"נאום המלך" זכה באוסקר על התסריט, אבל כלל לא היה מועמד לפרס גילדת התסריטאים. וכנ"ל השנה: "ארטיסט" לא יכול להיות מועמד לפרס הגילדה, כך גם "בגינרס", "אשת הברזל", "דרייב", "מרתה מרסי מיי מרלן" ואחרים.

אבל מבין הסרטים שכן היו כשירים למועמדות, מעניין לראות מי לא מועמד. ובכן, אלה "סוס מלחמה" ו"עץ החיים". "עץ החיים" כבר יצא מהמירוץ כשלא קיבל מועמדות מגילדת המפיקים, ועכשיו "סוס מלחמה" מתחיל להראות כסרט שסיכוייו הולכים ונעלמים: בלי תסריטאים ובלי שחקנים (וגם בלי מעצבי התפאורה, שפרסמו גם הם את המועמדים שלהם השבוע) לצידו, מי נשאר לו באקדמיה? נדע בשבוע שעבר האם הבמאים לפחות עדיין בעדו, יחד עם המפיקים. אבל הסוס הזה פחות או יותר מת.

עד כמה המועמדויות האלה תמוהות? עד כדי כך שבקטגוריית התסריט הדוקומנטרי הם כללו את "פינה" של וים ונדרס. סרט נפלא בעיניי. אבל… תסריט? תכל'ס, זה וידיאו-דאנס, לא?

מי נשאר לנו? "מסיבת רווקות". מדהים, אבל הסרט הזה סוחף מועמדויות. גם "היורשים", "העזרה" ו"חצות בפריז" ממשיכים להיות עקביים בהערכה שהם מקבלים.  וסטיב זייליאן, שמועמד פעמיים: על "נערה עם קעקוע דרקון" ו"מאניבול".

תסריט מקורי: "50/50", "חצות בפריז", "Young Adult", "מסיבת רווקות", "Win Win".

תסריט מעובד: "מאניבול", "נערה עם קעקוע דרקון", "היורשים", "העזרה", "הוגו".

================

שבועיים לפני טקס האוסקר יחולקו הפרסים הטכניים לאנשים שממציאים מכשירים, מכונות ותוכנות לקולנוע. אלה זוכי השנה. יש שם את ממציאי מצלמת הפאנטום, שאחראית על צילומי הסופר-סלואו-מושן שאנחנו רואים בזמן האחרון (מ"ג'ק-אס" ועד "מלנכוליה"); מפתחי תוכנת מנטרה, שמייצרת עשן ועננים דיגיטליים (אם הבנתי נכון); אנשי האופטיקה של צייס, שהמציאו עוד עדשה חדשנית שמאפשרת הכנסת אור גדולה יותר. ועוד. אם מישהו כאן בקיא בצדדים הטכניים של עולם הקולנוע יודע להסביר על החידושים וההמצאות שזוכים להכר אקדמיה, נשמח להשכיל בתגובות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.1.2012

איפה הילד? ואיפה הבת? ואיפה הבעל? מה קרה לה, לאווה, שהיא מסתובבת בעולם הזה כל כך לבד, בבית קטן ועלוב, והרי רק לפני שנייה היתה לה משפחה ובית גדול ונוח. מה קרה שם? ב"חייבים לדבר על קווין" העלילה נעה על כמה וכמה צירי זמן במהלך חייה של אווה (בגילומה המצמרר של טילדה סווינטון), עד שסיפורה המלא והמבעית נחשף במלואו. הסרט מתחיל כמו דרמת יגון, סיפורה של אשה המתמודדת עם טרגדיה ורגשות אשמה (כמו "21 גרם", נגיד) וניסיונות לשיקום חייה, ממשיך כדרמה משפחתית, אבל נגמר כמו סרט אימה, מהסוג שהופך את החיים הכי פשוטים לסיוט מזרה פחד ושיתוק, ומתח וחרדה, שהולכים וגדלים ומפעילים על הסרעפת לחץ ומועקה, כשמתחיל להתחוור שמה שחשבנו שהוא הנורא, אינו הנורא מכל, אלא יש עוד. וכל זה מנוהל ביד אמן מופתית המתיכה את צירי הזמן אלה לתוך אלה כמסע נזיל בתוך תודעה – לא רק זכרונות אלא גם תחושות, צלילים ומעברים אסוציאיביים בין צבעים וחפצים. זה לא רק הסיפור אלא האופן המפעים שבו הוא מסופר שהופך את "חייבים לדבר על קווין" לשוטטות עוכרת שלווה אך מופתית בתוך ראשה של אשה שכל חייה ניסתה להדחיק, וכעת הכל פורץ החוצה.

לפני כמה שבועות שיבחתי את פסטיבל סרטי הנשים ברחובות על שערכו מחווה מוצדקת לבמאית הסקוטית לין רמזי. בשני סרטיה העלילתיים הראשונים רמזי הוכיחה שלמרות שהיא נמשכת אל הקודר, העגום והטרגי, היא מצליחה לעשות את זה באמצעות מבט קולנועי שיש בו פיוט וחמלה רבים, לצד אלימות וחוסר רחמים. וכעת, עת צפיתי בסרטה השלישי – והטוב ביותר שלה עד כה, וגם הראשון שמגיע (בשעה טובה) להקרנות מסחריות בישראל – התמיכה שלי בה רק מתגברת. דומני שרמזי היא הטובה בבמאיות תבל כרגע.

"חייבים לדבר על קווין" הוא סרט בריטי שעלילתו מתרחשת באמריקה. הצופה החד, זה שאינו מצפה שסרטים יאכילו אותו בכפית אלא שיאפשרו לו לדלות את פרטי העלילה מתוך הפאזל הנפרש מולו (ואז יכו עליו בקורנס של רגשות), מבין תוך חמש דקות שמשהו נורא קרה שם, ואף מבין היטב במה מדובר, כאילו נתלש הסיפור מכותרות העיתונים האמריקאיים. אנו מבינים שקווין, בנה של אווה, ביצע פשע איום ונורא, שהביא לפירוק משפחה ולבידודה של אווה מהקהילה, בה היא ממשיכה לחיות. למה היא לא עוזבת את העיר? אולי כדי שמעשי השטנה אותם היא סופגת יזכירו לה את חלקה בטרגדיה ויעזרו לה להתמודד עם האשמה, ואולי בעצם אף פעם לא ללהשתחרר ממנה.

שימו לב בקרדיטים בסוף הסרט לשמו של סטיבן סודרברג, החתום כאחד מבין כתריסר מפיקים. שמו העלה חיוך על פניי, כי במהלך הסרט חשבתי עליו מבלי לדעת שהוא קשור לסרט. משהו באופן שבו הסרט בנוי וערוך הזכיר לי מאוד את סרטיו המוקדמים של סודרברג, ובעיקר את "קפקא" שלו. רמזי, כמו סודרברג (שבעצמו הושפע מבמאים כמו מייק ניקולס), מערבבת בין צירי זמן באופן מרתק. ראשית הם עושים זאת על ידי סאונד. הגיבורה נמצאת על ציר זמן אחד, ומתחיל צליל כלשהו, ורק כשהשוט נגמר ועוברים לשוט הבא אנחנו מבינים שהצליל בעצם מגיע ממנו, מהשוט השני, מאי שם בעבר או בעתיד של הדמות, פלאשבק של סאונד שמניע פלאשבק ויזואלי. זו בניה המשחזרת מבנה של חלום בקולנוע, בו צלילים מן החוץ מפעפעים לתוך עולם חלום. אבל זה מסתיים רק בסאונד. האופן שבו צירי הזמן בנויים ב"קווין" הוא כזה שאנחנו מרגישים שכולם דרים בעת ובעונה אחת בתוך ראשה של הגיבורה ורק צליל או צבע (בעיקר אדום) או שבירה של אור גורמת לתודעה שלה להבהב בין זכרון אחד לשני.

האם הכל היה מושלם עד שקווין נכנס לחייה, או שהמשבר שלה התחיל עוד קודם? האם קווין היה פשוט ילד רע, מהרגע שנולד? האם שכן בו, בהשאלה מסרטי אימה על טבעיים, זרע השטן שרק חיכה להתפרץ ורק אימו ראתה את הרוע שבו מההתחלה אבל לא אמרה דבר? ואולי זה יותר מסובך מזה. אולי קווין הוא בעצם החצנה של כל הרגשות הכי מודחקים ועצורים של האם עצמה? ואולי כל מה שהוא ניסה לעשות זה במשך כל חייו למשוך את תשומת ליבה של אמו, למצוא דרך להתקרב אליה, בשעה שהיא נותרה קרה ומרוחקת ממנו ומשאר משפחתה, ושאולי היא באמת מעולם לא אהבה אותו? בקיצור, ברור לה לאווה שהיא אשמה במעשיו של קווין, אבל איך בדיוק?

זה מה שהופך את "חייבים לדבר על קווין" לסרט כה עוכר שלווה וכה מאיים, סרט אימה במובן הכי עמוק והכי פנימי של המילה. אין בו הפחדות והבהלות, ובאופן מפתיע הוא גם לא סרט שהאלימות בו גרפית במיוחד, הכל מאוד מרומז, מאוד מטאפורי, אבל הולך ומצטבר לתחושה של חרדה קיומית שתזעזע כל מי שהוא הורה, או כל מי שחושב להיות הורה לעתיד. זה סרט שבו כל נגיסה של ליצ'י, כל הכנת כריך ריבה, הופכים לייצוגים של אלימות מרומזת, שתהפוך לאלימות ממשית.

האמת, זו שאלה טובה: למה קווין עשה את מה שעשה? בגלל שאני רואה יותר מדי סרטי אימה כמו "תינוקה של רוזמרי" ו"אות משמיים" אני מיד חושב על הכיוון הדתי/מיסטי'על טבעי: בקווין יש זרע של רוע. יש אנשים כאלה, אני מניח, שפשוט נולדים רעים, שיש בהם אלימות ורצון להרע. ואפשר לראות את הסרט גם ככזה: לא יעזור כמה הבית שלך היה "נורמטיבי", יש ילדים שיש בהם רוע מלידה. זה לא קשור לחינוך או למעמד. זה מהאוויר, מהשמיים. מפחיד. אבל יש משהו הרבה יותר מפחיד מזה. כי הסרט הרבה יותר מתוחכם מזה והתהליך שקווין עובר מעיד שהעניין שלו אינו קשור במיסטיקה או בשטן, אלא בקשר שבין ילד ואמו. יש משהו חלול בתוך אווה, משהו מת בתוכה, עוד הרבה לפני שקווין הגיע לעולם והתחיל במעשיו האיומים, וקווין היה המראה שלה, מראה שהיא סרבה לראות. אבל בהדרגה אנחנו הצופים רואים את זה: קווין כנער מתחיל להידמות יותר ויותר לאמו, זה ניכר בעיקר בתסרוקות, אבל גם בביגוד. לרגעים, מרחוק, אף קשה להבדיל ביניהם. ולמרות שאווה היא מופת של דומסטיות מאולפת, לרגעים אנחנו נחשפים לאכזריות שאצורה בתוכה, אכזריות שמפתיעה אפילו את קווין, שאמור להיות זה שיגדל להיות רוצח סדרתי. אבל אנחנו מתחילים להבין מאיפה זה בא. זו נקודה לא קלה בסרט, הרגעים שבהם הסרט מפליל את האם במעשי בנה, וההבנה שלנו – וגם שלה, ולכן מסע הייסורים שהיא מעבירה את עצמה כניסיון לתיקון – שקווין מוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שחבוי ומודחק אצל אמו, כל מה שהיא אפילו לא רואה בעצמה. אפשר לבוא ולטעון שמעשיו של קווין הם תוצאה של ילדות בצל של אם שפשוט לא אהבה אותו. אני מניח שגם זה קורה: אם יולדת ילד ומרגע הלידה היא פשוט לא אוהבת אותו. אבל זה לא מסביר את החלק השני של הסרט, את המסירות שלה לבנה אחרי מעשיו. להפך, יש כאן סיפור על קרבה נפשית – האחת מודחקת, השניה מוחצנת עד כדי פסיכוטיות – ושל ילד שבסופו של דבר מבין שזה הוא ואמו נגד העולם.

פחד מוות.

מישהו יכול להסביר לי באיזו מין מדינה אנחנו חיים שבה "חייבים לדבר על קווין", אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, מדורג בטבלת המבקרים של "עכבר העיר" מתחת ל"ג'יי אדגר", סרט שהוא – למרבה הצער – סוג של פדיחה?

"חייבים לדבר על קווין" – סרט מטלטל, מפחיד באמת, מלחיץ בטירוף, וגדוש כל כך הרבה הברקות קולנועיות שהוא עשוי לגרום לעיניכם להתהפך בחוריהן, יוצא היום ברחבי הארץ. ובכן, מומלץ. עוד עליו, מחר.

================

אני מניח שמתישהו אשבר מכל הפרויקטים הקולנועיים שמחפשים את תרומתכם, אבל בינתיים אני ממשיך. זוכרים את אסף פולונסקי? ברור שכן. הכרנו אותו תחילה כמגיב די קבוע כאן בבלוג, ואז הוא יצר שני סרטים קצרים – "ריץ'רץ'" ו"במיטה בעשר בלילה" – ועכשיו הוא עושה תואר שני בקולנוע ב-AFI, מכון הקולנוע האמריקאי בלוס אנג'לס. והוא זקוק לתמיכתכם כדי לממן את השלמת סרט הגמר שלו ושל חבריו. הסרט נקרא "סאמנאנג" והוא מספר על מהגר קמבודי בקליפורניה שעובד בלילות במאפיית דונאטס שמתאהב באחותו של הבוס.

רגע, זה לא נשמע קצת כמו "אשה מרציפן" של איתן גרין בהיפוך מינים?

לפרטים, לטיזר ולתרומות: אתר הסרט.

================

העיתון "וילג' וויס" עבר הרבה תהפוכות בשנים האחרונות, אבל בתוך כולם הם הצליחו לשמור על עוגן אחד ששמר להם על התדמית הרצינית: מבקר הקולנוע שלו, ג'יי הוברמן, שמר על מעמדו בראש פירמידת הקולנוע בעיתון, בו הוא המבקר הראשי מאז 1988, והצליח להפוך למזוהה עם העיתון ממש כמו מבקרים קודמים מהעיתון כמו מולי האסקל ואנדרו סאריס. לא עוד: אתמול פוטר הוברמן מה"וויס".

הוברמן, אגב, הוא גם אחד המומחים הגדולים ביותר באמריקה לקולנוע ישראלי ולקולנוע יידי, והוא כתב (לצד אלה טיילור, שבשנים האחרונות כתבה לצידו, וגם לה רקע ישראלי) על הקולנוע הישראלי עוד לפני שזה נהיה אופנתי. הוא אף היה שופט בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים אי שם בשנות התשעים.

לפיטוריו של הוברמן מה"ווילג' וויס" יש גם עניין רלוונטי אלינו: הוברמן עמד בראש התאגדות עובדי ה"ווילג' וויס" מול ההנהלה, התאגדות שכמעט הכריזה על שביתה בקיץ החולף אלא שאז נכנסה למו"מ על תנאי העיתונאים. המו"מ הצליח, שביתה נמנעה ובום! מי שהיה אחד מראשי נציגי עובדים מפוטר. צירוף מקרים?

זה מה שקורה ממש בימים אלה גם בישראל עם התארגנות חדשה של עיתונאים בתוך ההסתדרות. ג'ים הוברמן פנוי, והוא גם בקיא בתרבותנו, אולי זה הזמן להביא אותו ארצה לעמוד בראש ועד העיתונאים החדש.

רצף קל של תקלות שיתק היום את הבלוג. אני מקווה שעכשיו הכל בסדר. ובינתיים…

א)

פסטיבל ברלין מתחיל לטפטף ידיעות על הצפוי בו. למשל, סרט הפתיחה יהיה "שלום למלכה" של בנואה ז'אקו, הפקה צרפתית על הימים הראשונים של המהפכה הצרפתית, מנקודת מבטם של המשרתים בארמון ורסאי. דיאן קרוגר מגלמת את מארי אנטואנט.

או, למשל: מריל סטריפ תקבל פרס על מפעל חיים ומבחר מסרטיה – כולל "אשת הברזל" בו היא מגלמת את מרגרט תאצ'ר – יוקרן בפסטיבל. אגב, אן תומפסון עדיין רואה במריל סטריפ הזוכה באוסקר בקרוב, בשעה שרבים כבר מהמרים על מישל ווליאמס, שמגלמת את מרילין מונרו ב"השבוע שלי עם מרילין" (ממחר בקולנוע).

או, למשל, 20 סרטים ראשונים מתוך מסגרת הפנורמה. חדש של פולקר שלונדורף, אם התגעגעתם. וחדשים להו הסיאו-הסיין, לקירסטן שרידן (הבת של ג'ים) ולטוני גטליף. אבל הריגוש שלי? סרט חדש לפן-אק רטנארואנג התאי. הסרט הוא "Headshot", "צילום ראש", ואני מקווה שהוא טוב יותר מ"נימפה", סרטו האחרון (שהתחיל יפה ואז דעך).

ב)

בזמן שהתפנה לי ישבתי לצפות ב"סוכן 117: המשימה ריו", סרטם הקודם של מישל הזנוויציוס (תסריט ובימוי) וז'אן דוז'רדן (שחקן). הסרט הזה הוא מלפני שנתיים, כשאיש בארץ ובאמריקה לא ממש שמע עליהם, ועכשיו הם באים ושוטפים את העולם עם סרטם המשותף החדש, "הארטיסט", שיוצא בארץ בשבוע הבא ומן הסתם יזכה באוסקר בסוף פברואר.

"סוכן 117: המשימה ריו" – שיוקרן ביס 3 בסוף שבוע הבא כחלק ממקבץ סרטים שיוקרנו לכבוד עליית "הארטיסט" – הוא המשך ל"סוכן 117: המשימה קהיר" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים). הראשון היה מצחיק מאוד, השני גם מצחיק. אלה פרודיות על סרטי הריגול של שנות הששים – ג'יימס בונד, כמובן. תחשבו על אוסטין פאוורס צרפתי – רק ממש מצחיק. אם בסרט הראשון הם צחקו רבות על המוסלמים, בסרט הזה הם צוחקים על היהודים (והסינים). למעשה, עלילת הסרט מזכירה מאוד את "ללכת על המים": הסוכ החשאי הנועז והשרמנטי (והמאוד מאוד טיפש) שלנו נשלח לאתר פושע נאצי בריו, והוא עושה זאת על ידי יציאה למסע ברחבי ברזיל עם נכדו, שמתכחש לנאציות של סבו (והוא אולי, ואולי לא, הומו). בדרך הוא פוגש סוכני מוסד, שמנסים להגיע גם הם אל הנאצי.

בסצינה הכי מצחיקה בסרט נכנס הסוכן החשאי לשגרירות ברלין בברזיל ומבקש לקבל רשימה של כל הנאצים שחיים במדינה. לטענה של איש השגרירות שלא כל הגרמנים הם נאצים מתקשה הסוכן להאמין.

העניין הוא שזה כנראה מזל גדול שסרטי "סוכן 117", שהיו להיטים גדולים בצרפת (תחשבו על "זוהי סדום", אבל של עולם הריגול), לא זכו להצלחה או להכר רחבה באמריקה. כי נדמה לי שאם חברי האקדמיה היו יודעים על קיומם, זה קצת היה מוריד להם מההתלהבות מ"הארטיסט" (שמבחינתם הגיע אליהם משום מקום). כי כשרואים את שני סרטי "סוכן 117" ואז את "הארטיסט" מתחוור שהזנוויציוס הוא בראש ובראשונה חקיין אדיר של סגנונות קולנועיים. כמו שיש שחקנים שטובים בחיקויים של אנשים – קולות וגינונים – כך הזנוויציוס טוב בלהפוך לזיקית של במאי תקופות אחרות.

מצד שני, וודי אלן עשה מזה קריירה, אז אולי זה בסדר.

גילדת המפיקים האמריקאית פרסמה הערב את מועמדיה לפרסיה השנתיים. כמה וכמה הפתעות תמצאו שם: "משחקי השלטון"? סיריוסלי? ואני חשבתי שהמועמדות ל"גלובוס הזהב" היתה חנופה פשוטה. מתברר שהסרט הזה חי ונושם בתוך התעשיה. ושימו לב ש"עץ החיים" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" ככל הנראה סיימו בזאת את מסע האוסקרים שלהם. גם "דרייב".

אבל… יש אבל. מיד אחרי רשימת המועמדים.

המועמדים לפרס הסרט:

"הארטיסט"

"מסיבת רווקות"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"סוס מלחמה"

"הוגו"

"העזרה"

"היורשים"

"משחקי שלטון"

"חצות בפריז"

"מאניבול"

סרט אנימציה:

"רנגו"

"טינטין"

"קונג פו פנדה 2"

"מכוניות 2"

"החתול של שרק"

סרט תיעודי:

"ביל קאנינגהם, ניו יורק"

"פרויקט נים"

"סנה"

"קצב, חרוזים, חיים: מסעותיהם של א טרייב קולד קווסט"

"יוניון"

(קטגוריה מעניינת: שני סרטים תיעודיים מוזיקליים! האחד על להקת ההיפ הופ א טרייב קולד קווסט והשני סרטו התיעודי של קמרון קרואו על אלטון ג'ון).

ויש גם מועמדויות לתוכניות וסרטי טלוויזיה. הרשימה המלאה כאן.

אבל…

שיטת ההצבעה השנה באוסקרים שונתה באופן די רדיקלי. חברי האקדמיה נדרשים השנה לבחור רק חמישה סרטים מועמדים, למרות שרשימת הסרטים הסופית תהיה בת חמישה עד עשרה סרטים. ועיקר המשקל בשקלול הבחירה יינתן לסרטים במקום הראשון. אם יהיו למעלה מחמישה סרטים שיקבלו מספיק אזכורים במקום הראשון, לא יתחשבו בכלל במקומות הבאים ורשימת המועמדים תכיל רק את מספר הסרטים האלה. כלומר, פחות מעשרה. על פי הערכות בתעשיה, יש המניחים שזה אומר שהשנה יהיו מועמדים רק כ-7-8 סרטים בלבד.

כלומר, המועמדויות לפרס גילדת המפיקים – שנבחרו על פי שיטת ההצבעה הישנה של האקדמיה – לא יכולות לנבא באופן מושלם את מה שיהיו בסוף החודש במועמדויות לאוסקר. או במילים אחרות: אלו שני סרטים יעופו מהעשירייה הזאת?

הימור שלי? "משחקי שלטון" בוודאי (מישהו מעלה על דעתו שיש מאות אנשים שיבחרו בו כסרט מספר אחד שלהם)? ואני מניח שגם "מסיבת רווקות".

כלומר, רשימת המועמדים לאוסקר מתייצבת באופן די ברור על שביעייה:

"הארטיסט" (הזוכה), "העזרה" (המאיים עליו), "סוס מלחמה" (סיכוייו עוד לא אבודים לחלוטין), "היורשים", "הוגו", "חצות בפריז" ו"מאניבול". הסרט השמיני? חשבתי "עץ החיים", מהיום אני מניח שזה "נערה עם קעקוע דרקון".

נכנסנו לשלב הריצה בלוח השנה של האוסקר. אחרי גילדת המפיקים יש לנו את המועמדים לגילדת הבמאים בשבוע הבא.