ובמקום הראשון…

הנה זה. רשימת הסרטים שהכי אהבתי מבין הסרטים שראיתי בהפצה מסחרית בישראל בין 1.1.2011 ועד 30.12.2011. בהמשך, הסרטים שהכי אהבתי מבין אלה שלא הופצו מסחרית, אלא הגיעו רק לפסטיבלים, די.וי.די או למחשב שלי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.12.2011

סרטי השנה של "סינמסקופ" 2011

1. "אומץ אמיתי" (בימוי: האחים כהן)

-. "עץ החיים" (טרנס מאליק)

2. "ברבור שחור" (דארן ארונופסקי)

-. "כוכב הקופים: המרד" (רופרט וויאט)

3. "סופר 8" (ג'יי.ג'יי אברמס)

4. "החיים הכפולים של וולטר" (ג'ודי פוסטר)

5. "התפשטות" (סטיבן סודרברג)

– "דרייב" (ניקולס ווינדינג רפן)

6. "חייבים לדבר על קווין" (לין רמזי)

7. "נגד כל הסיכויים" (ג'ורג' נולפי)

8. "טיפש, מטורף, מאוהב"; "ידידים פלוס"; "חיים בהחלפה"; "מורה רעה"; "רווקים לשבוע"

9. "החבובות" (ג'יימס בובין)

10. "בגינרס" (מייק מילס)

– "חוף מבטחים" (אקי קאוריסמקי)

11. "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'"; "מאניבול"; "עולם הזמן"; "50/50"; "פינה"; "מלנכוליה"; "חצות בפריז"; "האשה ששרה"; "סניגור במבחן"; "רנגו".

ועוד שאריות 2010 ראויות: "127 שעות", "בלו ולנטיין", "נאום המלך", "הדרך חזרה".

ציון לשבח: "השעון". במאי: כריסטיאן מרקליי (הוקרן במוזיאון ישראל)

==================

אם אתם שומעים את בעלי בתי הקולנוע מתלוננים על ירידה בכמות הצופים, או מתבכיינים על פיראטיות, אל תאמינו להם. שנת 2011 שמגיעה לסיומה בסוף השבוע הזה היתה נהדרת לברוני הקולנוע בארץ. הם גרפו המון כסף. המון סרטים הצליחו ממש יפה בקולנוע, בשעה שהוצאות ההפצה ירדו פלאים (בזכות המעבר להקרנות דיגיטליות שמוזילות הוצאות עותקים ושינוע). ובגלל שבישראל עדיין מפרסמים (כשמפרסמים) נתוני צפייה על פי מספר הכרטיסים הנמכרים, השנה זה כבר לא ממש משקף את כמות הכסף שנכנס. קחו, למשל, את "הערת שוליים". הוא מכר כ-250,000 כרטיסים. לכאורה אתם מצפים שכדי לחשב את הכנסותיו בקופות כל מה שצריך הוא להכפיל את המספר הזה ב-35-38 שקל, מחיר כרטיס קולנוע. ובכן, לא. כי "הערת שוליים" מכר גם אלפי כרטיסים לאולמות ה-VIP, שם כרטיס עולה 130 שקל. אז כמ הסרט הכניס? אני די משוכנע שיוצרי הסרט שואלים שאלה דומה. או, עוד דוגמה מטבלת הסרטים הנצפים ביותר בארץ השנה: על פי כמות הכרטיסים, "מהיר ועצבני 5" היה הסרט השלישי הכי נצפה בארץ. אבל אני מסדר את הטבלה על פי הכנסות ולא על פי צופים, הרי ש"מהיר ועצבני 5" יורד למקום הששי, ואילו "הארי פוטר" השמיני מזנק למקום השני. הסיבה: "מהיר ועצבני 5" לא הוקרן בתלת מימד, שמחירי הכרטיס שלו יקרים יותר, ואילו "הארי פוטר" מכר פחות כרטיסים אבל הם היו יקרים יותר.

לא משנה איך תחשבו את זה, זו היתה שנה טוב לבעלי בתי קולנוע. ושנה טובה לכל מי שאוהב את הקולנוע שלו בומבסטי ואינפנטילי. רגע, אני אוהב את הקולנוע שלי בומבסטי ואינפנטילי, אז איך זה שכל כך סבלתי השנה מכל הלהיטים הכי גדולים? (כמעט) אף אחד מהסרטים ההוליוודיים הנמצאים ברשימות שוברי הקופות של ישראל ושל אמריקה לא נמצא ברשימת סרטי השנה שלי. זו, לדעתי, הפעם הראשונה לכך.

הערה ראשונה, לגבי הסיכום. הערה קבועה למדי: שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה היו "הערת שוליים" ו"השוטר". את שניהם ראיתי פעמיים ואת שניהם אהבתי אף יותר בפעם השנייה. ובכל זאת, באופן שהוא לחלוטין לא הגיוני, ואולי אפילו לא הוגן, הם לא נמצאים ברשימת סרטי השנה שלי. למה? באג שלי. אני לא מצליח לשבץ סרטים ישראליים ברשימה הזאת. ניסיתי בעבר, זה פשוט לא משתלב לי. לכן אני מסכם את סרטי השנה הישראליים בנפרד בראש השנה. גטו. סליחה. אבל אם הייתי קצת יותר בוגר ואחראי שני הסרטים האלה היו משתלבים במקומות ה-4 וה-5 בהתאמה בטבלה הנ"ל.

הערה שנייה. גם זו הערה שאני חוזר עליה. אני קורא בימים אלה את סיכומי השנה של עמיתיי מחו"ל וקורא על סרטים שיוצאים אצלם בדצמבר וכבר משתבצים לרשימות הסיכום (כי המפיצים שם, שרוצים את הפרסום הזה, מקדימים להראות את הסרטים למבקרים לפני עונת דצמבר האולטרה-צפופה). אצלנו הסרטים האלה יגיעו ארצה רק בינואר-פברואר. ועד כמה שהייתי כבר רוצה לרוץ ולספר לכם כמה נפלאים הם "הוגו" ו"הארטיסט" ועד כמה הם מהסרטים הנפלאים והמרגשים והחכמים ומלאי אהבת הקולנוע שראיתי השנה, אאלץ בהכנעה לחכות איתם לסיכום השנה של 2012. ומשום כך, תמצאו גם לא מעט מסרטי 2010 בטבלה שלי, מהסיבה שהם הופצו רק בתחילת ינואר השנה. ככה זה. אנחנו חיים באזור זמן שונה מזה של אמריקה והתקשורת שלה. נכון, קצת התחכמתי ברשימה כדי לעקוף את זה. ובכל זאת.

הערה שלישית: בגלל שאני קצת מתקשה בקבלת החלטות, הצלחתי לדחוס כמעט 40 סרטים לרשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה.

סרט השנה:

תיקו – "אומץ אמיתי" ו"עץ החיים". שני סרטים שנפתחים עם ציטוט מהכתובים: הראשון ממשלי, השני מאיוב. שני סרטים שצולמו בטקסס. שני סרטים שמתחילים באות T. האחד הוא משאריות 2010 שהופצו בישראל ממש בתחילת השנה, השני הוא הזוכה הגדול של פסטיבל קאן השנה ואחד הסרטים שהכי פיצלו בין הקהל הרחב ובין הביקורת (השני היה "הדרדסים", אבל הפוך). הקהל בא לראות את בראד פיט ונטש בזעם כשלא הצליח להבין מה-זה-הקשקוש-הזה. ובכן, הקשקוש הזה הוא הסרט הכי יפה שראיתי השנה. ב"עץ החיים" טרנס מאליק יוצא למסע פיוטי ומשוחרר מכבלי נראטיב קונבנציונליים לאורך ורוחב הזמן והמרחב. הוא מספר סיפור שנראה כמו זכרונות מבית אבא – רצף אסוציאטיבי של זכרונות ילדות שחלקם קשורים לאוטוביוגרפיה האישית שלו, אבל הוא לא רק נע קדימה ואחורה בזמן, בין הילדות בשנות החמישים ובין העתיד, בו הילד המבוגר נזכר באביו, באחיו המת וביחסיו איתם, אלא חוזר כל הדרך אחורנית, עד למפץ הגדול. הסרט הוא כמו הרהור אחד גדול על הקשר בינינו ובין אבינו – זה הביולוגי, וזה התיאולוגי, ועל כך ששניהם קפריזיים, לעיתים נדיבים, לעיתים מחמירים ומקפידים. כל תולדות העולם מתוארות אצלו כמאבק בין חסד ובין דין, בין אב ובנו, ובין טורף ונטרף. ובאופן משונה, זהו סרט שבו דרווין, משה רבינו וישו גרים בו בכפיפה אחת ובנוחות גדולה.

סרטם של האחים כהן (בהפקת סטיבן ספילברג) הוא רימייק מופתי למערבון כמעט-קומי, וגם בידיהם זוהי דרמת מוסר תנ"כית, אבל עם הרבה יותר אירוניה. זו הפעם החמישית בעשר השנים האחרונות שסרט של האחים כהן, שגם ביקרו השנה בארץ, נמצא בטבלת סרטי השנה שלי (לעיתים בצמרת ממש). כן, אני מעריץ.

שימו לב ל:

בראד פיט. הוא מופיע גם ב"עץ החיים" וגם ב"מאניבול". וגם ג'ייסון סיגל וריאן גוסלינג מופיעים בשני סרטים שונים ברשימה. מזהים אילו?

סטיבן סודרברג. הוא מופיע שלוש פעמים ברשימה: הוא ביים את "התפשטות", והפיק את "חייבים לדבר על קווין" ואת "מאניבול".

מט דיימון. הוא מופיע גם ב"אומץ אמיתי", גם ב"התפשטות" וגם ב"נגד כל הסיכויים".

"נגד כל הסיכויים". לא רק "עץ החיים" היה הסרט הכי דתי השנה בקולנוע. גם זה. כמו קורס מבוא במרכז לקבלה.

"חייבים לדבר על קווין". הסרט יוצא היום בארץ בטרום בכורה ובשבוע הבא בהפצה רחבה והוא מצוין, ומטריד מאוד, וממש ממש מלחיץ. נרחיב עליו מעט בשבוע הבא.

המקום השמיני. היו השנה שתי קומדיות שהקהל רץ אליהן, אבל אני לא כל כך הבנתי על מה כל הביג דיל: "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" היה לא מצחיק בעיניי, ו"מסיבת רווקות", שהפך לאחד הסרטים הכי מדוברים השנה, די הגעיל אותי, האמת. אבל היו כמה וכמה קומדיות – מהזן הוולגרי, שעוסק במבוגרים ילדותיים, לרוב גברים – שהצחיקו אותי, ואף נגעו לליבי. קיבצתי את כל החמישה יחד במקום השמיני. "טיפש, מטורף, מאוהב" היה הכי מוצלח מביניהם, אבל אם אפשר היה לקחת את המיטב מכל אחד, היינו מקבלים קומדיה מושלמת.

"החיים הכפולים של וולטר". שכחתם מהסרט הזה, אה? זה אחד הסרטים שהכי ריגשו אותי השנה, ולמען האמת אני די בשוק שהוא נשכח כל כך מהר.

ציון לשבח א': למעשה, הדבר הכי מדהים שראיתי על מסך קולנוע השנה היה יצירת וידיאו בשם "השעון". זה לא ממש סרט, יותר עבודת וידיאו שהוצגה במוזיאון ישראל וירושלים ונודדת בעולם בין גלריות ומוזיאונים (אני מניח שענייני זכויות יוצרים ימנעו ממנה להגיע לבתי קולנוע מסחריים או לצאת אי פעם בפורמט מסחרי ביתי כלשהו). מרקליי ושות' ערכו מונטאז' של 24 שעות מכ-7,000 קטעי סרטים, שבכל סצינה רואים שעון או מישהו אומר מה השעה. הדבר המדהים א': היצירה הזאת מסונכרנת לזמן אמיתי, כך שבכל פעם שמישהו אומר משהו לגבי שעה מתוך סרט כלשהו, זו באמת השעה אצלכם בשעון; הדבר המדהים ב': העריכה כל כך טובה שהם הצליחו ליצור רצף נפלא בין הסרטים, כאילו כל היצירות מכל תקופות וכל היבשות משוחחות זו עם זו.

ציון לשבח ב': באופן משונה הגיעו השנה למסכי הקולנוע בארץ כמה וכמה סרטי תעודה מוזיקליים, כנראה תודות לכך שיונייטד קינג, הבעלים של סינמה סיטי, הם גם הבעלים של חברת התקליטים אן.אם.סי, אז הסרטים וההתייחסות התקשורתית להם מקדמ להם את מכירות הדיסקים. וכך ראינו את הסרט התיעודי של קמרון קרואו על פרל ג'אם ללילה אחד, והיום יוצא הסרט התיעודי של מרטין סקורסזי על ג'ורג' הריסון (מומלץ). אבל אם לא הייתי כזה סנוב, הייתי בשמחה מכליל ברשימת סרטי השנה את "ג'סטין ביבר, הסרט". זה פשוט היה סרט תיעודי עשוי לעילא, שערך לי היכרות עם זמר שלא ממש היכרתי (אני באתי בגלל הבת שלי), והצליח לסחוף אותי לתוכו, ואף לרגש אותי ולגרום לי להתפעל מהנער הזה. האמת, אחלה סרט.

הכי יפים. היו השנה כמה וכמה סרטים שלא ממש אהבתי אותם באופן כולל, אבל ממש הערצתי רגעים ויזואליים מתוכם. "טינטין" של סטיבן ספילברג, למשל, הכיל את אחת הסצינות הנפלאות והמהנות שראיתי מימיי בקולנוע – המרדף בעיר הערבית – שהונפשה כולה כשוט רציף אחד שבלתי אפשרי לצלם אותו בסרט לייב אקשן; "העור שבו אני חי" ו"האנה" הכילו כמה מהשוטים הכי יפים שראיתי השנה בקולנוע (וגם כמה מהרגעים המוזיקליים הכי יפים ששמעתי השנה בקולנוע), אבל לא הרגשתי שהסרטים עצמם ראויים להיכלל ברשימה. "פינה" של וים ונדרס היה אחד הסרטים הכי יפים שראיתי השנה בקולנוע, ואחד מסרטי התלת מימד הכי מוצלחים (עד שיגיע "הוגו"), ו"מלנכוליה" הוא סרט שלא סבלתי, אבל שהיו בו כ-20-25 דקות פשוט מופתיות, ומרהיבות עין.

==================

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה בארץ (בבתי הקולנוע).

אני מודה, את רוב הסרטים הטובים, המדוברים והמרכזיים של שנת הקולנוע (המיינסטרימית, לפחות) אנחנו מקבלים אל מסכי הקולנוע בארץ. חלק מהסרטים האחרים, המדוברים אבל המאתגרים יותר, אנחנו רואים בפסטיבלים (בעיקר ירושלים, חיפה ואייקון). אבל עדיין יש כמות עצומה של סרטים שנעלמים בדרך. את רובם בכלל לא ראיתי, רק קראתי עליהם חלקם אולי יגיעו במהלך השנה הקרובה (כפי ש"127 שעות" לבסוף נגאל במהלך השנה האחרונה). אבל בין אם אתם מפיצים שמחפשים לקנות סרט שיקבל ביקורות טובות, או צופים שרוצים לעדכן את רשימת הסרטים לצפייה בייתית (די.וי.די, הורדה או אם אחד מערוצי הסרטים בטלוויזיה יביא אותם), הנה כמה מהסרטים הטובים שראיתי השנה ושלא הגיעו להקרנות מסחריות.

1. "היו זמנים באנטוליה". מותחן משטרתי ארוך, מפורט ויפהפה תוצרת טורקיה. האמת, אני לא מבין למה סרט כזה לא מופץ בארץ. הוא יביא לא פחות צופים מ"מלנכוליה". תודה לפסטיבלים בירושלים ובחיפה שאפשרו לכמה מאות צופים לראות את הסרט הנפלא הזה על מסך סינמסקופי גדול.

2. "The Trip". מייקל ווינטרבוטום לקח את צמד הקומיקאים הבריטיים סטיב קוגן ורוב בריידון למסע מסעדות עילית ברחבי אנגליה וצילם אותם לסדרה שהיתה מעין חצי דוקומנטרית/חצי עלילתית. במהלך 2011 הופצה בעולם גרסה שנערכה לסרט באורך מלא מתוך פרקי הסדרה, וזה פשוט הדבר הכי מצחיק שראיתי השנה על איזשהו מסך. כמות הפעמים שאמרתי בהשתאות "וואו" על רגע מהסרט הזה עוקפת כל סרט אפקטים ותלת מימד שראיתי השנה.

3. "פול". מעין אח תאום ל"סופר 8" מבחינת הנוסטלגיה לסרטי המדע בדיוני של סטיבן ספילברג. כולם נשפכו מקריסטין וויג ב"מסיבת רווקות", אני התלהבתי ממנה כאן. סיימון פג וניק פרוסט כתבו, גרג מוטולה ביים. הסרט היה אמור להיות מופץ על ידי ג.ג., אבל נגנז אחרי שנכשל באמריקה. הוקרן בפסטיבל אייקון.

4. "פרידה". סרט אירני נפלא, ועם סוף שגם גברים קשוחים יבכו בו.

5. "מרתה מרסי מיי מרלן". מעין "השוטר" באמריקאית, מהבחינה הזאת שזה ניסיון לעבד את השקפת העולם הקרה של יוצרים כמו מיכאל האנקה לשפה קולנועית קצת אחרת. פורטרט מרתק של בחורה מפורקת שלא מוצאת את מקומה בעולם, ועם הופעה פשוט ממגנטת של אליזבת אולסן, שהיא הנעמי ווטס או השרליז תרון הבאה. הוקרן בפסטיבל חיפה.

6. "העתיד". סרטה הקודם של מירנדה ג'וליי, "אני, אתה וכל השאר" הופץ בארץ, אבל בסרט השני שלה המפיצים כנראה החליטו שנמאס להם. ואכן, ג'וליי הלכה לכיוון אפילו יותר אקסצנטרי מסרטה הקודם, אבל זה אחד הסרטים המשונים והמקוריים ויוצאי הדופן שנעשו השנה. וג'וליי עצמה היא סוג של פרפורמנס שכדאי לראות. ג'וליי היא בת זוגו של מייק מילס, שיצר השנה את "בגינרס" בהשראתה (בביקורת שכתבתי כאן, כתבתי על הדמיון מסוים בין "בגינרס" ובין סרטיה של ג'וליי מבלי לדעת שהם בני זוג, על כך למדתי מתגובה של אחד הקוראים אחר כך). כך שבעולם בו סינמטקים בארץ יכולים לשבץ סרטים כאוות נפשם, "העתיד" ו"בגינרס" ילכו מצוין יחד.

7. "Meek's Cutoff". הרבה במאיות השנה. ג'ודי פוסטר ולין רמזי ברשימה הראשית. סרטה הקודם של קלי רייכארט, "וונדי ולוסי", היה אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים. סרטה החדש, לעומת זאת, כבר לא הגיע לשום מקום. דמיינו את ההפך מ"אומץ אמיתי": מערבון שכמעט כלום לא קורה בו, אבל יש בו עוצמה מהפנטת, על המאבק בין אדם לטבע, ובין גברים ונשים.

8. "סנה"/"פרויקט נים". מפיצי הקולנוע חייבים להתחיל להאמין בסרטי תעודה. שניים מסרטי התעודה המהנים והמשובחים ביותר פוספסו השנה (את "פרויקט נים" לפחות יכולתם לראות בפסטיבל דוקאביב). הראשון הוא סרטו של אסיף קפדיה על נהג המירוצים הברזילאי איירטון סנה, סרט שהוא בית ספר ליצירת פרופיל דוקומנטרי המבוסס כולו על חומרי ארכיון; השני הוא סיפור מרתק שהוא גם משל נפלא, על שימפנזה שאומצה על ידי משפחה אנושית כחלק ממחקר בשנות השבעים, ועל גורלה של החיה שהיו שטעו לחשוב שמשפחה אנושית מפנקת היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לה. דווקא "טבלואיד" של ארול מוריס לא נחרת אצלי כאחד הסרטים התיעודיים הכי טובים של שנה, למרות שהוא היה סרט מאוד מבדר לצפייה, אבל ג'יימס מארש ב"פרויקט נים" (ממש כפי שעשה ב"איש על חבל") מראה שהוא תלמיד מצטיין מבית מדרשו של מוריס.

וב-2012? "עליית האביר האפל", הבאטמן השלישי של כריסטופר נולן; "פרומתיאוס", רידלי סקוט חוזר ל"הנוסע השמיני"; "ההוביט", פיטר ג'קסון חוזר אל הארץ התיכונה; "ספיידרמן המופלא", סיפור ספיידרמן מתחיל מהתחלה, הפעם עם אנדרו גארפילד בתפקיד הראשי; "הנוקמים", ג'וס ווידון מייחל סוף סוף לשובר קופות; "הדיקטטור", היוצרים של "בוראט" מנסים להגיע שוב לראש רשימת סרטי השנה של "סינמסקופ"; "לשחרר את ג'נגו", קוונטין טרנטינו משחרר עבדים; "לינקולן", סטיבן ספילברג מספר על הנשיא ששיחרר עבדים. וגם סרט חדש לווס אנדרסון, ואולי אפילו לפול תומס אנדרסון.

הלכו לעולמם: אליזבת טיילור (אלילה וקליאופטרה), פיט פוסלתווייט (שחקן, "בשם האב"), פיטר פאלק (שחקן, "קולומבו"), סידני לומט (במאי, "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות"), ג'יין ראסל (שחקנית, "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות"), סוזנה יורק (שחקנית, "סופרמן"), קליף רוברטסון (שחקן, "צ'רלי", "ספיידרמן"), מריה שניידר ("שחקנית, "הטנגו האחרון בפריז"), קן ראסל (במאי, "טומי"), סטיב ג'ובס (הבעלים של פיקסאר), ג'ון בארי (מלחין, סרטי ג'יימס בונד, "רוקד עם זאבים"), לורה זיסקין (מפיקה, "ספיידרמן"), ראול רואיז (במאי פרואני), פיטר ייטס (במאי, "בוליט", רעם כחול"), אנני ז'יררדו (שחקנית צרפתיה), דיוויד הס (שחקן סרטי אימה), טים התרינגטון (דוקומנטריסט שנהרג בלוב), קווין ז'אר (תסריטאי), ברנד אייכינגר (מפיק ותסריטאי גרמני, "ברוקלין תחנה אחרונה", "הנפילה"), ג'רי רפרטי (זמר, ששירו "תקוע באמצע איתך" ליווה את סצינת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת"), ישראל דוד (איש סאונד ישראלי). וגם כל אלה.

================

ועכשיו תורכם: מה היו סרטי השנה שלכם? מבין אלה שהופצו בארץ או שלא הופצו.

"Meek's Cutoff", קלי רייכארט

סיכום השנה שלי יגיע הנה מחר. אבל עד אז, הנה כמה פריימים שאהבתי אותם ליקטתי במשך השנה האחרונה מסרטים שראיתי בשנה החולפת. אלה לאו דווקא הסרטים שהכי אהבתי (חלקם כן), וכמובן שלא כל הסרטים שאהבתי שוטים מתוכם כבר הגיעו לידיי למטרות קציר פריימים ("הסוס מטורינו" חסר כאן לאוסף הסוסים שלי).

הפריים הנ"ל מתוך "Meek's Cutoff" הוא בעצם דיזולב איטי ומופלא בין שני שוטים מדבריים.

"הדרך חזרה", פיטר וויר

"סקרטריאט", ראנדל וואלאס

"אומץ אמיתי", האחים כהן

"אומץ אמיתי"

"אומץ אמיתי"

"מלנכוליה", לארס פון טרייר

"העור שבו אני חי", פדרו אלמודובר

"הערת שוליים", יוסף סידר

"עץ החיים", טרנס מאליק

"המשרתת", אים סאנג-סו

"קומפני מן", ג'ון וולס

"שומר חוק", ג'ון מייקל מקדונה

"סאבמרין", ריצ'רד איודה

"מרתה מרסי מיי מרלן", שון דרקין

"דרייב", ניקולס וינדינג רפן

"Sleeping Beauty", ג'וליה לי

"A Separation", אסגר פרהדי

עד כאן הגלריה שלי. יש לכם הצעות לפריימים אהובים משלכם?

היום, 29.12, לפני 25 שנים מת אנדריי טרקובסקי בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54 והשאיר אחריו בסך הכל שבעה סרטים. כולם מהסרטים היפים והמדהימים ביותר – מכל כיוון שאני בוחן אותם – שאי פעם נעשו.

בחודש ינואר יציגו הסינמטקים בארץ את כל סרטיו, חלקם בעותקים חדשים, ואני חושב שזו צפיית חובה לכל מי שמגדיר עצמו שוחר קולנוע, קודם כל כי מסופקני אם מבחינה ויזואלית תמצאו מקבץ סרטים כה יפה.

באופן מפתיע, ארבעה משבעת סרטיו צץ באחרונה ביו-טיוב באופן רשמי וחוקי לחלוטין, כחלק מהערוץ המדהים למדי של מוספילם, אולפן הקולנוע הסובייטי שהפיק את כל הסרטים בימים ברית הקומוניסטית, מאייזנשטיין ועד טרקובסקי (הרוב שם גם עם תרגום לאנגלית, אם תלחצו על כפתור ה-cc).

הדיסקליימר הרגיל: אל תצפו ביו-טיוב ובמחשב בסרטיו של טרקובסקי. סרטיו דורשים המון ריכוז וסבלנות. הם קצת כמו מדיטציה, צריך להסתנכרן לאורך הגל שלהם כדי לקלוט אותם, כדי להשתחרר מהמירוץ המטורף שהורגלנו אליו בחיפוש אחר נראטיב. טרקטבסקי מביים במתינות, עם שוטים ארוכים שמספרים סיפור ויזואלי שלם במנותק מהמילים, אם בכלל יש מילים. אם אתם רוצים רק כטיזר לפני שתצפו בהם על מסך גדול בינואר בסינמטקים, אדרבה. או כהתרעננות למי שכבר צפה ובקיא ורק רוצה להיזכר בסצינה או שתיים.

"נעורי איוון", סרטו הארוך הראשון וגם סרטו הקצר ביותר, רק 90 דקות (חפשו את השוטים שספילברג גנב ל"סוס מלחמה" מהסרט הזה)

"אנדריי רובלב", יצירת מופת בת שלוש שעות. חלק א'. חלק ב'. האפיזודה האחרונה בסרט (מתוך שמונה חלקיו), על בונה הפעמונים הצעיר, היא כמו סרט קצר שעומד בפני עצמו ונמשך 45 דקות. לכאורה אין לו שום קשר לעלילת הסרט (דמותו של אנדריי רובלב מופיעה רק ממש בסופו), ומי שרוצה לראות את טרקובסקי בפאזת מספר הסיפורים שלו, ולא כמי שרק מייצר שוטים מרהיבים אך ארוכים ואיטיים ודיונים כבדים ופילוסופיים, מוזמן להתחיל מהנקודה הזאת.

"מראה". אולי הסרט הכי אבסטרקטי/פיוטי של טרקובסקי, אבל יש בו כמה מהפריימים, השוטים והרגעים הקולנועיים הכי יפים שלו.

"סטאלקר". יצירת המופת הכי גדולה והכי נערצת והכי יפה של טרקובסקי. שעתיים וחצי. בקריירה של פסגות, זהו השיא. הרהור פילוסופי במסווה של סרט מדע בדיוני. חלק א'. חלק ב'. (את החלוקה לפרקים ומערכות עשה טרקובסקי עצמו). צפו בשתי הדקות הראשונות של חלק ב'. אם לא תתפעלו מיד מכמה שזה יפה, אין לכם סיכוי עם טרקובסקי.

הלינקים מכאן.

==================

אגב, ביקור בתערוכת "פנס הקסם" במוזיאון ישראל רק מראה כמה השפעתו של טרקובסקי של במאים שפעלו לציו ובשפעתו גדולה על אמנות בת זמננו. הסרט הקצר (שמונה דקות) "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י (המוקרן במוזיאון ב-35 מ"מ) הוא הרחבה לשוט מפורש מתוך "מראה".

מתוך "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י במוזיאון ישראל

יש שם שתי עבודות צילום ענקיות שהזכירו לי את סרטיו של אנגלופולוס (גם הוא מהמילייה הקולנועי של טרקובסקי). ובכלל, האמנות העכשווית מאוד קולנועית. יש שם עבודה של ז'וליאן אודבר בהשראת "המחפשים" של ג'ון פורד. וסטילס של האמן/במאי אייזק ג'וליאן מתוך עבודת וידיאו של עצמו. והכי אהבתי את "סרט נר" של ג'ונתן מונק, סרט באורך שש שעות, המוקרן מתוך שמונה גלגלי 16 מ"מ המתאר נר נשרף, מרגע הדלקתו ועד שהוא נמס כולו. למרות שבמוזיאון כתבו שזה בהשראת "אמפייר" של אנדי וורהול, לי היה ברור שזה רימייק קולנועי לציור של גרברד ריכטר, ההוא מעטיפת התקליט של סוניק יות.

וכן, הפילם עזב את בתי הקולנוע ועבר למוזיאון. גם במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון ישראל (וגם בטייט מודרן, בדיוק לפני שנה), העבודות שהכי אהבתי היו הקרנות מ-16 או 35 מ"מ.

כשנכנסתי כחבר למועצת הקולנוע היו לי כל מיני מחשבות (בעיקר, לדאוג שלא יהיה אף פקיד או פוליטיקאי שינסה לחטוף את הקולנוע לצרכיו ולהשמיד את הדבר המופלא שקרה שקרה כאן בשנים האחרונות), אבל היה לי בראש באג אחד עיקרי: הסרט הקצר. צריך להחיות אותו. הרעיון הוא כזה: חוק הקולנוע הראה שאם ממטירים מעט כסף על תחום מסוים הוא מצמיח ערוגות ענק יפהפיות. תראו מה קרה בתחום הפסטיבלים מרגע שחוק הקולנוע התחיל תמוך בהם (שם זה כבר כמעט גידולי פרא שאוכלים זה את זה, שזו הסכנה השנייה). אז תהיתי באילו תחומים אפשר להשקיע מעט כסף מכלל התקציב, אבל לראות איך התחום הזה פורח בעשר השנים הבאות.

הסרט הקצר זכה לטיפול לא מספיק מוצלח מטעם קרנות הקולנוע. סרטים עלילתיים שאינם באורך מלא מגיעים כרגע בשתי צורות: סרטי סטודנטים, או דרמות טלוויזיה. אבל אם מחר במאי שאינו סטודנט רוצה לביים סרט בן 15 דקות, אין לו ממש לאן ללכת.

האמת היא שכשניסחו את הקריטריונים לתמיכה לפני עשר שנים חשבו לטווח קצר ומיידי והגיבו למגמה רגעית, ולכן הומצא סעיף בשם "דרמת טלוויזיה", בעיני זו היתה טעות היסטורית. אבל היא ענתה למצב שהיה קיים: אז, בתחילת שנות ה-2000, זכייניות הטלוויזיה חויבו על פי תנאי הרגולציה שלהם להפיק דרמות בודדות באורך 50 דקות. מועצת הקולנוע הרימה את הכפפה והחליטה לאפשר לקרנות לתמוך בדרמות האלה, שקל מול שקל, כדי להגדיל את איכות ההפקה שלהן, ולאפשר ליוצרים צעירים (או ותיקים) לעשות סרטים שאינם באורך מלא. התוצאות – עוד לפני חוק הקולנוע – היו נפלאות.

אלא שהיו עם זה שתי בעיות. האחת, היא שאורך הסרט היה מוכתב לפי משבצת שידור טלוויזיונית של 48-50 דקות. השנייה, שהתחום הזה בעצם לא תמך בקולנוע הישראלי אלא בטלוויזיה הישראלית. האין חוק הקולנוע אמור לתמוך בקולנוע? (כשם שלא יעלה על הדעת שחוק הקולנוע יתמוך בפרסומות, שגם שם עובדים אנשי קולנוע, וזוכים להתמקצעות ולניסיון, גם תמיכת חוק הקולנוע בטלוויזיה המסחרית היא סוג של עיוות שלא לחלוטין נתנו עליו את הדעת עד הסוף). ואכן, מרגע שזכייניות הטלוויזיה הבינו שאפשר לצפצף על הרגולציה ולהפסיק לייצר דרמות טלוויזיה, התחום הזה די מת. הסעיף בקריטריונים נשאר, הכסף הוקצה, אבל פחות ופחות סרטים הופקו באמצעותו, וממילא לא הופצו או שודרו בשום מקום. וזאת בשעה שסרטים ישראליים קצרים, מ-7 דקות ועד 37 דקות, עשו חיל בעולם.

לכן, כל מה שצריך לעשות זה שכתוב לשוני קל. במקום "דרמת טלוויזיה" לקרוא לתחום "הסרט הקצר". במקום אורך של 50 דקות, אורך של בין 3 ל-40 דקות. במקום התנייה שכדי לקבל את התקציב צריך להוכיח שחצי ממנו מגיע מזכיין טלוויזיה (שייקח את 40 הדקות האלה, יכניס את האאוט-טייקים ויהפוך אותם למיני סדרה בת שלושה פרקים), הענקת רוב התקציב על ידי הקרן כשרק מיעוט התקציב צריך להגיע ממקורות אחרים. קחו למשל את "להרוג דבורה" של שרון מימון וטל גרניט. סרט קצר ונפלא, אבל שכדי לממן אותו נאלצה קרן מקור לפנות למועצת הקולנוע לקבל הסכמות והקלות כי הסרט חורג מתנאי המנדט שלה תחת הגדרת "דרמת הטלוויזיה".

דיברתי על כך עם אנשים רבים, כולל יוצרים ומפיקים, וכולם תמכו בו בהתלהבות (כמובן שזה לא היה רעיון פרטי שלי, רבים בתעשייה טענו כבר מזמן שזה מה שצריך לעשות). ואכן, הרעיון הזה נוסח בראשי פרקים למקבץ עדכוני הקריטריונים שייכנס לתוקף בשנה הקרובה. אם סרט ישראלי קצר יזכה באוסקר בעשר השנים הקרובות, אני חושב שיהיה שם רגע קל של שביעות רצון מצידי שיכלול טפיחה עצמית על השכם. אני מאמין שייקרו כאן דברים מופלאים.

אז איך מכל זה הגענו לכך שכותרת המשנה ב"גלריה" לפני כמה ימים היתה: "טיוטת ההמלצות שניסחה מועצת הקולנוע מציעה להפסיק את התמיכה בדרמת טלוויזיה. האם נכון לוותר על המסלול שהוליד את 'יוסי וג'אגר' ו'מבצע סבתא'"? הלו? אין דרמות טלוויזיה כבר שנים! "יוסי וג'אגר" הוא מ-2002, "מבצע סבתא" הוא מ-1999, על המסלול הזה ויתרו כבר מזמן, ומי שוויתר עליו הוא הזכייניות. המביך הוא שמועצת הקולנוע רק עכשיו מתיישבת לעדכן את זה, בעקבות שנים של בזבוז זמן, והאמת גם בזבוז כסף.

אז מה הדרמה? הדרמה היא שגדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור, שהיה צריך לצהול מהצעת השינוי הזאת ואף ליזום אותה בעצמו לפני שנים (במקום לבקש אישורי חריגים) מאוים ממנה. כי במקביל לכך עלתה שאלה נפרדת, שעדיין לא נפתרה: מי יטפל בתקציבי הסרט הקצר? האם הקרנות המטפלות כיום בדרמת הטלוויזיה, או הקרנות המטפלות בסרטים העלילתיים. האמת, זו שאלה טובה שהתשובה לה היא לא חד משמעית, אבל גנני עושה רעש כדי למחות לא נגד שינוי הסעיף, אלא נגד הרעיון שהועלה בכנס תעשיית הקולנוע לפני מספר שבועות שתחום הסרט הקצר ישולב לתוך תחום הסרט העלילתי ויהיה בטיפול קרנות הקולנוע הגדולות ולא הקרנות הקטנות. אם זה יקרה, עבור גנני אלה אכן בשורות לא טובות. אבל גם הדיון הזה לא הסתיים עדיין. בדבר אחד אני בטוח, אם התחום הזה ייכנס, כמו גם עידוד לסרטי אנימציה, בין קצרים ובין ארוכים, פני הקולנוע הישראלי בעוד עשר שנים עשויים להיות שונים למדי מפניו כיום.

יד-ידה-ידה, הייתי היום בבצלאל בירושלים שם נתקלתי בסרט הקצר המקסים הזה שנקרא "בקיצור", תרגיל שנה ב' של שלושה סטודנטים: וניה הימן (שערוץ היו-טיוב שלו מתפקע במטעמים), אלנה לרמן ודפנה גליק. השחקן ראשי הוא רם מזרחי שפינוזה, והרעיון מבוסס על פורמט צרפתי. ארבע דקות תענוגיות.

בחג המולד 1977, לפני 34 שנים ויומיים, הלך לעולמו צ'רלי צ'פלין בגיל 88. צ'פלין היה אמן הסרט האילם, והוא היה האיש שסרטיו בשנות העשרה של המאה ה-20 גרמו לקולנוע לשנות תדמית: לא עוד בידור בירידים, אלא אמנות. אמנות הנערצת על ידי עמי הארץ ועל ידי האליטות, שהתנשאו עד אותו רגע על הקולנוע וראו בו נחות לאמנויות האחרות. עד לרגע שבו צ'פלין קרע אותם מצחוק, ואולי אף גרם להם להרהר הרהור או שניים על החברה הלא-שיוויונית שבה הם חיים.

צ'פלין התמחה בקולנוע אילם. כשהקולנוע התחיל לדבר הוא לא רצה לקחת בכך חלק, הוא רצה להמשיך לשתוק. לסרט הראשון שלו בתקופת הקולנוע המדבר, "אורות הכרך", הוא קרא בחוכמתו "קומדיה בפנטומימה", כדי להבהיר למה סרטיו אינם בתלת מימד לא מכילים דיאלוגים. במידה רבה, הסרט הצרפתי החדש, "הארטיסט" (זוכה האוסקר הבא שלכם?) עוסק בדיוק בזה, באמן הסרט האילם שלא מוכן להתחיל לדבר, ואין ספק שהסרט מושפע מאוד מצ'פלין – החל מהסיפור וכלה בבימוי. במילים אחרות, גם 34 שנים אחרי מותו, צ'פלין חי וקיים.

מהאתר אופן-קאלצ'ר למדתי ש-15 מסרטיו זמינים לצפייה ברשת. אם אתם צופים בסרטיו על מסך מחשב, תבטיחו לי שכבר ראיתם אותם כמו שצריך וזו רק צפייה למטרות ריענון, לצבור חיוך או שניים להמשך היום. אם טרם צפיתם בסרטיו של צ'פלין תבטיחו לי שהמחשב שלכם מחובר למסך גדול, או שאתם רק טועמים טיזר קצר ויש רצים למצוא את סרטיו בדי.וי.די או בלו-ריי (אגב, מקבץ מסרטיו יוקרן בערוץ יס 3 ב-13.1, כחלק מקידום "הארטיסט").

אז הנה, קצת צ'פלין. מוריד מגבעת לכבודו.

א.

"הילד" (או "הנער"). הסרט הראשון של צ'פלין באורך מלא, אחרי עשרות סרטים קצרים.

ב.

"הבהלה לזהב". 1925.

ג.

"אורות הכרך". 1931. סרט גאוני. האופן שבו צ'פלין שולט ברגשותינו, מצחוק ועד דמע, נותר נדיר בתולדות הקולנוע. לצד "זמנים מודרניים" זהו הסרט של צ'פלין שאני הכי אוהב.

ד.

ובאופן אישי, זה ככל הנראה הקטע הראשון שראיתי של צ'פלין בחיי כשהייתי ילד ועד היום אני חושב שאלה הסצינות הכי מצחיקות שלו, מתוך הסרט הקצר "1 בלילה" (1915):

הנה לכם חידה במתמטיקה. דברו עם אנשים בתעשייה – אתם יודעים, מהזן הלא מפרגן – על הצלחות כמו "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", ויש סיכוי שתשמעו אותם אומרים שהכל זה בגלל יחסי הציבור. היו כתבות, היה באז, היו פרסומות, אז הקהל – שהוא מבחינת האנשים האלה עדר נבער של אנשים שקל למעשי יחצנות להוליך אותם לאולמות הקולנוע – מגיע. העובדה שהסרטים היו טובים, מרגשים, מהנים ושנתנו לקהל חוייה שאף גרמה להם להמליץ לחבריהם ללכת לראות גם, לא נראית להם הגיונית.

בשבועות האחרונים לא היה סרט ישראלי עם מסע יחסי ציבור משובח יותר מזה של "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס שלכאורה מבוסס על חייו של רלף קליין. האמת, נהייתי מודע להיקף מסע יחסי הציבור רק כשקראתי אצל דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד" כמה כתבות הסרט הניב בשבועיים שקדמו ליציאתו. זה הפתיע אותי, כי בתור מי שלא ממש מעורה בתחום הספורט לא הייתי מודע כמה רלף קליין היה דמות שמסקרנת את התקשורת גם כיום. ואכן, בזכות קליין הסרט זכה לכתבות שער מפוארות בעיתונים המרכזיים. הכתבות האלה זכו לגיבוי מצד פרסום חוצות היאה לסרט הוליוודי.

הייתם מצפים שבעקבות חשיפה תקשורתית כזאת הסרט יהפוך ללהיט. ואם לא ללהיט, הייתם מצפים שלפחות סוף השבוע הראשון שלו יהיה חזק, שיגיע קהל שנחשף לסרט באמצעות הכתבות לראות במה מדובר.

אלא ש"פלייאוף" אפילו לא פתח. על פי הכתבה הזאת ב"מעריב" הסרט מכר עד כה 8,000 כרטיסים. סרט ישראלי עם חשיפה תקשורתית כזאת אמור לפתוח עם לפחות 8,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון. לפחות. אבל זה לא קרה. למה? כי נורא קשה לעבוד על הקהל. הקהל של הקולנוע הישראלי מבוגר יחסית, ולמרות שלא הייתי מחשיב אותו בהכרח אנין מאוד, יש לו אף די אמין לגבי איכות סרטים והוא יודע לזהות מה הוא יאהב ומה לא.

אני חושב שהקהל הישראלי, למשל, פספס סרטים שאני חשבתי שהם מעולים, כמו "השוטר" או "התגנבות יחידים", אבל אני בעצם מבין אותם. לשני הסרטים יש שוט סיום זהה, והוא דאונר רציני. אין לי מושג איך הקהל קולט בעל-חושיו את הדבר הזה, אבל עובדה.

אז מה עושים עם התובנה הזאת? האם אפשר להוציא סרט ישראלי בלי תקציב יח"צ ופרסום? ברור שלא. אבל מה שצריך הוא שמפיקי ומפיצי הסרט יתבוננו טוב טוב ובכנות אמיתית במוצר שמולם וילמדו להעריך מה פוטנציאל הצופים של הסרט הזה, ואז להתאים את תקציבי הפרסום לפוטנציאל הזה. מטרת הפרסום הוא לדאוג שמלוא הפוטנציאל הזה ימומש.

מה שכן, יש בתובנה הזאת משהו משחרר עבור היוצרים. זה לא תקציב הפרסום שמביא קהל לסרטים שלכם, זה הסרט עצמו. יש קהל שרוצה לראות סרטים ישראליים ומחכה להם, ויבוא אליהם גם בלי שער ב"7 ימים" וכתבה בחדשות ערוץ 2. מצד שני, מי אמר שכל סרט צריך להביא 200,000 צופים? וזה שוב מחזיר אותנו לעניין הפרסום: ככל שהפרסום גדול יותר, כך פוטנציאל הכשלון גדול יותר. לא ההצלחה. אם "פלייאוף" היה יוצא בלי שום שלט חוצות או מודעת עמוד ב"מוסף הארץ" (ובעשרה עותקים פחות) הוא היה מביא את אותם 8,000 איש. אבל אז, עם פחות כסף שנזרק על פרסום שווא, הכישלון היה פחות צורב.

חג המולד. מה שאומר שבעשרת הימים הבאים רוב אמריקה ואירופה בחופשה. מה שאומר שלא יהיו לנו כותרות חדשותיות גדולות בתקופה הזאת. האולפנים סגורים, אף סרט לא יוצא להפקה, ספק אם צפוי סקנדל כזה או אחר. כל סרטי סוף השנה כבר הוצגו לתקשורת וקיבלו ביקורות.

אז עם מה יהיה לנו להתעסק בו בשבוע וקצת הקרובים? קודם כל, רחמנא ליצלן, הספדים. השבוע האחרון של השנה האזרחית הוא סוג של ימי פורענות בכל הקשור למותם של דמויות מפורסמות. שנית, סיכומי שנה. שלי, שלכם, של כל שאר העולם.

הנה, למשל, משאל המבקרים של ה"ווילג' וויס". הוא די דומה לזה של "אינדי-ווייר" מלפני כמה ימים. "עץ החיים" במקום הראשון. "השוטר" במקום הראשון בין הסרטים שעדיין אין להם מפיץ.

והנה משהו להאזין לו: פסקול "הוגו" מאת הווארד שור. כולו להאזנה חופשית. הוא פשוט נפלא. תתעלמו מהעובדה שכמו כל פסקול לסרט שמתרחש בפריז גם שור מרגיש צורך לשלב את האקורדיון הקלישאתי, אבל הרמזים שיש בפסקול לסגנון המוזיקה של הקולנוע האילם שובה לב. למען האמת, חבל שלא מלחין בסדר הגודל של שור הלחין את "הארטיסט". אם יש מגרעת אחת ב"הארטיסט" הוא שזה סרט אילם עם מוזיקה חביבה ושימושית אבל לא באמת נהדרת, או נחרתת. עד כדי כך שכל המערכה האחרונה מתנגנת לצלילי "ורטיגו" של ברנרד הרמן. אגב, מה שלא ימנע מהפסקול הזה לזכות באוסקר. ואגב, כמו עם סרטים אילמים רבים, לא מן הנמנע שבעתיד יוצמד לו פסקול אחר.

לאמריקאים יש בעיה אמיתית ובוערת: יותר ויותר סרטים עלילתיים יוצאים באיימקס (פורמט הקרנה על מסך ענק), כשחלקם באחרונה אף צילמו סצינות עם מצלמות איימקס (מצלמות 70 מ"מ) – "האביר האפל", "משימה בלתי אפשרית 4" ובקרוב "עליית אביר האפל". אלא שבשנים האחרונות המותג (הקנדי, אגב) "איימקס" לא רק מתכוון למסכי הענק ולמקרנות ה-70 מ"מ (מדובר בפילם 70 מ"מ המוקרן לאורך, לא לרוחב, מה שנותן לפריים האיימקס גובה עצום), אלא גם לאולמות המכילים מסכים קטנים בהרבה והקרנות דיגיטליות.

אמנם, גם הקרנת האיימקס הדיגיטלית משובחת יותר ובעלת עוצמה וחדות גבוהה יותר מהקרנה דיגיטלית רגילה, אבל… זה לא איימקס. פיטר סירטה מ"סלאשפילם" כתב מדריך שימושי לצופה האמריקאי המבולבל כדי שיידע להבדיל בין איימקס אמיתי ובין איימקס ממוזער. למעשה האיימקס המזויף הוא סוג של שערוריה: מחיר הכרטיס בשניהם זהה, יקר יותר מכרטיס לסרט רגיל בכ-20 שקל, אבל למסך קטן בהרבה (אמנם, גדול יותר ממסך רגיל). הבעיה היא שכיום, מתוך 430 מסכי איימקס בארצות הברית רק 88 מציעים הקרנה ב-70 מ"מ. זה מסוג הפוסטים שעולים בבלוגיה האמריקאית אחת לתקופה, ושבאופן אישי מעלים דמעות לעיניי. איימקס הוא אחד הפורמטים האהובים עליי בעולם, אלא שבארץ הוא פשוט לא תפס. בכל פעם שאני בחו"ל במקום שיש בו איימקס במרחק נסיעה ברכבת, אני נוסע לראות בו סרט. זה פשוט תענוג (בתנאי שהסרט טוב כמובן. סרט רע על מסך ענק הופך להיות סרט רע בענק).

היו בארץ שלושה ניסיונות להחדיר איימקס, או פורמט כלשהו של הקרנה על מסך ענק ב-70 מ"מ. זה לא הלך. הסיב העיקרית, אם אני מבין נכון הוא שעלות קניית סרטי האיימקס ושינועם לישראל (מדובר בגלגלי ענק, ואם זה סרט בתלת מימד הכמות מוכפלת) כל כך יקר שאין שום דרך אמיתית לכסות את עלות ההוצאה הזאת. זו, לפחות היתה הטענה העיקרית של כל מי שניסה להביא סרטים למסך ענק בארץ. כל אולמות ההקרנה שנועדו להקרנה כזאת שוממים כיום (או מקרינים סרטים רגילים על חלק קטן מהמסך העצום).

הראשון והחלוצי היה באילת, בפירמידה הכחולה שנבנתה במיוחד להקרנות איימקס. המקום עדיין פעיל, אבל מציג את רפרטואר הסרטים המקורי שכבר שנים לא התעדכן, ובלי סרטים עלילתיים. ואז היה ניסיון מעניין (אך משונה) להקים איימקס בקרית ביאליק (בקרית ביאליק?!). שם הספקנו לראות את "בייוולף" (בתלת מימד) ואת "האביר האפל", לפני שהעסק קרס. בין לבין ניסה משה אדרי לייבא פורמט מתחרה להקרנת מסך ענק (אבל קצת פחות ענק) באולם הסינמקס בסינמה סיטי גלילות. גם זה לא הלך.

עכשיו, כבר דיווחנו מזמן, מוקם אולם איימקס נוסף בראשון לציון. הזיכיון של איימקס בארץ עבר מידי ג.ג לידי פורום פילם/תיאטראות ישראל (נציגת איימקס במזרח אירופה). מעולם לא קראנו מה המפרט שיהיה שם, אבל קל לנחש שזה יהיה מה ש"סלאשפילם" קוראים לו Liemax, לא האיימקס האמיתי והענק, אלא הגרסה המוקטנת שלו. למה זה משנה? כי בעוד הצילום וההקרנה הדיגיטליים הצליחו להגיע למצב בו הם עולים באיכותם על הקרנת פילם 35 מ"מ, הם עדיין לא עולים על איכות ההקרנה ב-70 מ"מ. עדיין לא. ואם "האביר האפל" ו"משימה בתי אפשרית" מצלמים סצינות עם מצלמות איימקס הענקיות, הרי שאיימקס הדיגיטלי לא מביא לידי ביטוי את כל גודל הפריים והרזולוציה שבו הם משתמשים.

אני מניח שהאייטם של "סלאשפילם" ייקרא בעוד כעשר שנים על ידי ארכיאולוגים של קולנוע עם דמעות של נוסטלגיה או מבט של תמיהה. אין ספק שהאיימקס האמיתי עם סלילי הפילם הוא עולם שנכחד. אני מניח שנכדיי יביטו בי בתמיהה כשאספר להם שראיתי את "האביר האפל" באיימקס אמיתי, 70 מ"מ. הם יחשבו שאני מדבר יידיש ולא יבינו מילה.

נשאלת השאלה מה יעלה בגורלם של אולמות מסכי הענק בקרית ביאליק ובסינמה סיטי. לכאורה, התשתית שם זמינה כדי להכניס לתוכם מערכות הקרנה דיגיטליות של האיימקס המוקטן. עדיף מכלום, לא? אלא שאני אהיה בהלם אם תתגלה קולגיאליות בין רשתות הקולנוע, ואני מניח שרשת תיאטראות ישראל יעדיפו לראות את גלובוסמקס קרית ביאליק ואת סינמה סיטי (איתם יש להם חשבון ארוך) נחנקים עם המסכים שלהם מאשר לאפשר להם להשתמש במותג איימקס שהם בוודאי ירצו להשאיר בבלעדיות של רשת "פלאנט" שלהם. אם יתברר ההפך, אני איה הראשון שאוריד בהכנעה את הכובע, אף בהתפעלות ובהתפעמות.

בכל מקרה, רק בשביל ההבנה, זה ההבדל בין גודל המסך של האיימקס בקרית ביאליק ובין גודל המסך של מה שכנראה יהיה לנו בראשון לציון (עד שיעדכנו אותנו אחרת). יותר טוב מאולם קולנוע רגיל, אבל בואו נודה: איימקס זה לא.

שמתם לב שיש לנו פעמיים ג'ק וג'יל עכשיו בקולנוע? ההוא של אדם סנדלר, וצמד הדמויות משיר הילדים ב"החתול של שרק". מרתק, לא ככה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

חנוכה הגיע. הכריסמס של בתי הקולנוע. הילדים והוריהם בבולמוס של חיפוש אחר פעילויות. תמוה: למה אין פסטיגלים והצגות ילדים בסוכות ובפסח, למה דווקא חנוכה הפך לחג שמוציא את המשפחות לאירועים ילדותיים? וכן, זה החג הכי ברוך פעילויות קולנועיות. טרם ראיתי את "תזיזו את הרגליים 2" ואת "שירות המתנות החשאי של ארתור" (סרט שיגרום לילדכם בן הארבע לבקש שתסבירו לו מה זה חג המולד ויהיה שבור לב כשיתברר לו שבארץ הוא לא קיים) – חפשו אותי בתור לידכם בקופות עם בנותיי. אבל מבחינתי, הדבר היחיד בחנוכה שאתם חייבים לילדים שלכם זה את "החבובות", אם עוד לא ראיתם. זו מורשת להנחיל הלאה לדורות הבאים.

אבל יש גם את "החתול של שרק", סרט חדש שהשם שלו בעברית הוא בעצם הבדיחה הכי מצחיקה בו. כזכור, "שרק" נוצר כסרט שמערבב לתוכו את כל אגדות הילדים. ב"שרק 2" הצטרף לעלילה החתול במגפיים, אותו דיבב בשרמנטיות רבה אנטוניו בנדרס וגנב את ההצגה. בשנים האחרונות הפורמט של "שרק" הניב לא מעט סרטים דומים עד זהים שלוקחים אגדות ילדים (אין זכויות יוצרים לשלם!) ומעניקים להם פרשנות חדשה. "הקסם של אלה", "אגדה שמגדה", "כפה אדומה, הסיפור האמיתי" וכו'. כך שעד שמגיע למסכים הספין-אוף של החתול, גם כבר נמאס מהגל ערבובי האגדות, וגם שרק כבר מיצה את עצמו. אבל אל דאגה: שרק ושאר הדמויות לא נמצאות בסרט. זה החתול במגפיים במופע סולו (אבל בגלל שמוקדם יותר השנה הופץ בארץ סרט אנימציה צרפתי בן שנתיים בשם "החתול במגפיים, הסיפור האמיתי", מפיצי הסרט הזה נאלצו להמציא לו שם, איך נאמר, סחבקי יותר). חוץ מהחתול במגפיים תמצאו בסרט גם את המפטי דמפטי, את ג'ק וג'יל (גיבורי שיר ילדים אנגלי) ואת ג'ק ואפוני הפלא והענק עם הטירה בשמיים. הסרט נראה טוב, אבל הוא לא ממש מצחיק. למעשה, יש בו רק בדיחה אחת – כל פעם שהחתול, שמתגאה בהיותו לוחם, שודד ומאהב, מתנהג בפתאומיות כמו חתול אמיתי, זה נראה מצחיק. אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב. בעלי חתולים וחובביהם עשויים לחבב מאוד את הסרט, שעושה כבוד לחתולים וגם קצת יורד על מגדלי חתולים. כל השאר: "החבובות", כן?