היום, 29.12, לפני 25 שנים מת אנדריי טרקובסקי בבית חולים בפריז מסרטן ריאות. הוא היה בן 54 והשאיר אחריו בסך הכל שבעה סרטים. כולם מהסרטים היפים והמדהימים ביותר – מכל כיוון שאני בוחן אותם – שאי פעם נעשו.

בחודש ינואר יציגו הסינמטקים בארץ את כל סרטיו, חלקם בעותקים חדשים, ואני חושב שזו צפיית חובה לכל מי שמגדיר עצמו שוחר קולנוע, קודם כל כי מסופקני אם מבחינה ויזואלית תמצאו מקבץ סרטים כה יפה.

באופן מפתיע, ארבעה משבעת סרטיו צץ באחרונה ביו-טיוב באופן רשמי וחוקי לחלוטין, כחלק מהערוץ המדהים למדי של מוספילם, אולפן הקולנוע הסובייטי שהפיק את כל הסרטים בימים ברית הקומוניסטית, מאייזנשטיין ועד טרקובסקי (הרוב שם גם עם תרגום לאנגלית, אם תלחצו על כפתור ה-cc).

הדיסקליימר הרגיל: אל תצפו ביו-טיוב ובמחשב בסרטיו של טרקובסקי. סרטיו דורשים המון ריכוז וסבלנות. הם קצת כמו מדיטציה, צריך להסתנכרן לאורך הגל שלהם כדי לקלוט אותם, כדי להשתחרר מהמירוץ המטורף שהורגלנו אליו בחיפוש אחר נראטיב. טרקטבסקי מביים במתינות, עם שוטים ארוכים שמספרים סיפור ויזואלי שלם במנותק מהמילים, אם בכלל יש מילים. אם אתם רוצים רק כטיזר לפני שתצפו בהם על מסך גדול בינואר בסינמטקים, אדרבה. או כהתרעננות למי שכבר צפה ובקיא ורק רוצה להיזכר בסצינה או שתיים.

"נעורי איוון", סרטו הארוך הראשון וגם סרטו הקצר ביותר, רק 90 דקות (חפשו את השוטים שספילברג גנב ל"סוס מלחמה" מהסרט הזה)

"אנדריי רובלב", יצירת מופת בת שלוש שעות. חלק א'. חלק ב'. האפיזודה האחרונה בסרט (מתוך שמונה חלקיו), על בונה הפעמונים הצעיר, היא כמו סרט קצר שעומד בפני עצמו ונמשך 45 דקות. לכאורה אין לו שום קשר לעלילת הסרט (דמותו של אנדריי רובלב מופיעה רק ממש בסופו), ומי שרוצה לראות את טרקובסקי בפאזת מספר הסיפורים שלו, ולא כמי שרק מייצר שוטים מרהיבים אך ארוכים ואיטיים ודיונים כבדים ופילוסופיים, מוזמן להתחיל מהנקודה הזאת.

"מראה". אולי הסרט הכי אבסטרקטי/פיוטי של טרקובסקי, אבל יש בו כמה מהפריימים, השוטים והרגעים הקולנועיים הכי יפים שלו.

"סטאלקר". יצירת המופת הכי גדולה והכי נערצת והכי יפה של טרקובסקי. שעתיים וחצי. בקריירה של פסגות, זהו השיא. הרהור פילוסופי במסווה של סרט מדע בדיוני. חלק א'. חלק ב'. (את החלוקה לפרקים ומערכות עשה טרקובסקי עצמו). צפו בשתי הדקות הראשונות של חלק ב'. אם לא תתפעלו מיד מכמה שזה יפה, אין לכם סיכוי עם טרקובסקי.

הלינקים מכאן.

==================

אגב, ביקור בתערוכת "פנס הקסם" במוזיאון ישראל רק מראה כמה השפעתו של טרקובסקי של במאים שפעלו לציו ובשפעתו גדולה על אמנות בת זמננו. הסרט הקצר (שמונה דקות) "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י (המוקרן במוזיאון ב-35 מ"מ) הוא הרחבה לשוט מפורש מתוך "מראה".

מתוך "פר ספקולום" של אדריאן פאצ'י במוזיאון ישראל

יש שם שתי עבודות צילום ענקיות שהזכירו לי את סרטיו של אנגלופולוס (גם הוא מהמילייה הקולנועי של טרקובסקי). ובכלל, האמנות העכשווית מאוד קולנועית. יש שם עבודה של ז'וליאן אודבר בהשראת "המחפשים" של ג'ון פורד. וסטילס של האמן/במאי אייזק ג'וליאן מתוך עבודת וידיאו של עצמו. והכי אהבתי את "סרט נר" של ג'ונתן מונק, סרט באורך שש שעות, המוקרן מתוך שמונה גלגלי 16 מ"מ המתאר נר נשרף, מרגע הדלקתו ועד שהוא נמס כולו. למרות שבמוזיאון כתבו שזה בהשראת "אמפייר" של אנדי וורהול, לי היה ברור שזה רימייק קולנועי לציור של גרברד ריכטר, ההוא מעטיפת התקליט של סוניק יות.

וכן, הפילם עזב את בתי הקולנוע ועבר למוזיאון. גם במוזיאון תל אביב וגם במוזיאון ישראל (וגם בטייט מודרן, בדיוק לפני שנה), העבודות שהכי אהבתי היו הקרנות מ-16 או 35 מ"מ.

כשנכנסתי כחבר למועצת הקולנוע היו לי כל מיני מחשבות (בעיקר, לדאוג שלא יהיה אף פקיד או פוליטיקאי שינסה לחטוף את הקולנוע לצרכיו ולהשמיד את הדבר המופלא שקרה שקרה כאן בשנים האחרונות), אבל היה לי בראש באג אחד עיקרי: הסרט הקצר. צריך להחיות אותו. הרעיון הוא כזה: חוק הקולנוע הראה שאם ממטירים מעט כסף על תחום מסוים הוא מצמיח ערוגות ענק יפהפיות. תראו מה קרה בתחום הפסטיבלים מרגע שחוק הקולנוע התחיל תמוך בהם (שם זה כבר כמעט גידולי פרא שאוכלים זה את זה, שזו הסכנה השנייה). אז תהיתי באילו תחומים אפשר להשקיע מעט כסף מכלל התקציב, אבל לראות איך התחום הזה פורח בעשר השנים הבאות.

הסרט הקצר זכה לטיפול לא מספיק מוצלח מטעם קרנות הקולנוע. סרטים עלילתיים שאינם באורך מלא מגיעים כרגע בשתי צורות: סרטי סטודנטים, או דרמות טלוויזיה. אבל אם מחר במאי שאינו סטודנט רוצה לביים סרט בן 15 דקות, אין לו ממש לאן ללכת.

האמת היא שכשניסחו את הקריטריונים לתמיכה לפני עשר שנים חשבו לטווח קצר ומיידי והגיבו למגמה רגעית, ולכן הומצא סעיף בשם "דרמת טלוויזיה", בעיני זו היתה טעות היסטורית. אבל היא ענתה למצב שהיה קיים: אז, בתחילת שנות ה-2000, זכייניות הטלוויזיה חויבו על פי תנאי הרגולציה שלהם להפיק דרמות בודדות באורך 50 דקות. מועצת הקולנוע הרימה את הכפפה והחליטה לאפשר לקרנות לתמוך בדרמות האלה, שקל מול שקל, כדי להגדיל את איכות ההפקה שלהן, ולאפשר ליוצרים צעירים (או ותיקים) לעשות סרטים שאינם באורך מלא. התוצאות – עוד לפני חוק הקולנוע – היו נפלאות.

אלא שהיו עם זה שתי בעיות. האחת, היא שאורך הסרט היה מוכתב לפי משבצת שידור טלוויזיונית של 48-50 דקות. השנייה, שהתחום הזה בעצם לא תמך בקולנוע הישראלי אלא בטלוויזיה הישראלית. האין חוק הקולנוע אמור לתמוך בקולנוע? (כשם שלא יעלה על הדעת שחוק הקולנוע יתמוך בפרסומות, שגם שם עובדים אנשי קולנוע, וזוכים להתמקצעות ולניסיון, גם תמיכת חוק הקולנוע בטלוויזיה המסחרית היא סוג של עיוות שלא לחלוטין נתנו עליו את הדעת עד הסוף). ואכן, מרגע שזכייניות הטלוויזיה הבינו שאפשר לצפצף על הרגולציה ולהפסיק לייצר דרמות טלוויזיה, התחום הזה די מת. הסעיף בקריטריונים נשאר, הכסף הוקצה, אבל פחות ופחות סרטים הופקו באמצעותו, וממילא לא הופצו או שודרו בשום מקום. וזאת בשעה שסרטים ישראליים קצרים, מ-7 דקות ועד 37 דקות, עשו חיל בעולם.

לכן, כל מה שצריך לעשות זה שכתוב לשוני קל. במקום "דרמת טלוויזיה" לקרוא לתחום "הסרט הקצר". במקום אורך של 50 דקות, אורך של בין 3 ל-40 דקות. במקום התנייה שכדי לקבל את התקציב צריך להוכיח שחצי ממנו מגיע מזכיין טלוויזיה (שייקח את 40 הדקות האלה, יכניס את האאוט-טייקים ויהפוך אותם למיני סדרה בת שלושה פרקים), הענקת רוב התקציב על ידי הקרן כשרק מיעוט התקציב צריך להגיע ממקורות אחרים. קחו למשל את "להרוג דבורה" של שרון מימון וטל גרניט. סרט קצר ונפלא, אבל שכדי לממן אותו נאלצה קרן מקור לפנות למועצת הקולנוע לקבל הסכמות והקלות כי הסרט חורג מתנאי המנדט שלה תחת הגדרת "דרמת הטלוויזיה".

דיברתי על כך עם אנשים רבים, כולל יוצרים ומפיקים, וכולם תמכו בו בהתלהבות (כמובן שזה לא היה רעיון פרטי שלי, רבים בתעשייה טענו כבר מזמן שזה מה שצריך לעשות). ואכן, הרעיון הזה נוסח בראשי פרקים למקבץ עדכוני הקריטריונים שייכנס לתוקף בשנה הקרובה. אם סרט ישראלי קצר יזכה באוסקר בעשר השנים הקרובות, אני חושב שיהיה שם רגע קל של שביעות רצון מצידי שיכלול טפיחה עצמית על השכם. אני מאמין שייקרו כאן דברים מופלאים.

אז איך מכל זה הגענו לכך שכותרת המשנה ב"גלריה" לפני כמה ימים היתה: "טיוטת ההמלצות שניסחה מועצת הקולנוע מציעה להפסיק את התמיכה בדרמת טלוויזיה. האם נכון לוותר על המסלול שהוליד את 'יוסי וג'אגר' ו'מבצע סבתא'"? הלו? אין דרמות טלוויזיה כבר שנים! "יוסי וג'אגר" הוא מ-2002, "מבצע סבתא" הוא מ-1999, על המסלול הזה ויתרו כבר מזמן, ומי שוויתר עליו הוא הזכייניות. המביך הוא שמועצת הקולנוע רק עכשיו מתיישבת לעדכן את זה, בעקבות שנים של בזבוז זמן, והאמת גם בזבוז כסף.

אז מה הדרמה? הדרמה היא שגדעון גנני, מנכ"ל קרן מקור, שהיה צריך לצהול מהצעת השינוי הזאת ואף ליזום אותה בעצמו לפני שנים (במקום לבקש אישורי חריגים) מאוים ממנה. כי במקביל לכך עלתה שאלה נפרדת, שעדיין לא נפתרה: מי יטפל בתקציבי הסרט הקצר? האם הקרנות המטפלות כיום בדרמת הטלוויזיה, או הקרנות המטפלות בסרטים העלילתיים. האמת, זו שאלה טובה שהתשובה לה היא לא חד משמעית, אבל גנני עושה רעש כדי למחות לא נגד שינוי הסעיף, אלא נגד הרעיון שהועלה בכנס תעשיית הקולנוע לפני מספר שבועות שתחום הסרט הקצר ישולב לתוך תחום הסרט העלילתי ויהיה בטיפול קרנות הקולנוע הגדולות ולא הקרנות הקטנות. אם זה יקרה, עבור גנני אלה אכן בשורות לא טובות. אבל גם הדיון הזה לא הסתיים עדיין. בדבר אחד אני בטוח, אם התחום הזה ייכנס, כמו גם עידוד לסרטי אנימציה, בין קצרים ובין ארוכים, פני הקולנוע הישראלי בעוד עשר שנים עשויים להיות שונים למדי מפניו כיום.

יד-ידה-ידה, הייתי היום בבצלאל בירושלים שם נתקלתי בסרט הקצר המקסים הזה שנקרא "בקיצור", תרגיל שנה ב' של שלושה סטודנטים: וניה הימן (שערוץ היו-טיוב שלו מתפקע במטעמים), אלנה לרמן ודפנה גליק. השחקן ראשי הוא רם מזרחי שפינוזה, והרעיון מבוסס על פורמט צרפתי. ארבע דקות תענוגיות.

בחג המולד 1977, לפני 34 שנים ויומיים, הלך לעולמו צ'רלי צ'פלין בגיל 88. צ'פלין היה אמן הסרט האילם, והוא היה האיש שסרטיו בשנות העשרה של המאה ה-20 גרמו לקולנוע לשנות תדמית: לא עוד בידור בירידים, אלא אמנות. אמנות הנערצת על ידי עמי הארץ ועל ידי האליטות, שהתנשאו עד אותו רגע על הקולנוע וראו בו נחות לאמנויות האחרות. עד לרגע שבו צ'פלין קרע אותם מצחוק, ואולי אף גרם להם להרהר הרהור או שניים על החברה הלא-שיוויונית שבה הם חיים.

צ'פלין התמחה בקולנוע אילם. כשהקולנוע התחיל לדבר הוא לא רצה לקחת בכך חלק, הוא רצה להמשיך לשתוק. לסרט הראשון שלו בתקופת הקולנוע המדבר, "אורות הכרך", הוא קרא בחוכמתו "קומדיה בפנטומימה", כדי להבהיר למה סרטיו אינם בתלת מימד לא מכילים דיאלוגים. במידה רבה, הסרט הצרפתי החדש, "הארטיסט" (זוכה האוסקר הבא שלכם?) עוסק בדיוק בזה, באמן הסרט האילם שלא מוכן להתחיל לדבר, ואין ספק שהסרט מושפע מאוד מצ'פלין – החל מהסיפור וכלה בבימוי. במילים אחרות, גם 34 שנים אחרי מותו, צ'פלין חי וקיים.

מהאתר אופן-קאלצ'ר למדתי ש-15 מסרטיו זמינים לצפייה ברשת. אם אתם צופים בסרטיו על מסך מחשב, תבטיחו לי שכבר ראיתם אותם כמו שצריך וזו רק צפייה למטרות ריענון, לצבור חיוך או שניים להמשך היום. אם טרם צפיתם בסרטיו של צ'פלין תבטיחו לי שהמחשב שלכם מחובר למסך גדול, או שאתם רק טועמים טיזר קצר ויש רצים למצוא את סרטיו בדי.וי.די או בלו-ריי (אגב, מקבץ מסרטיו יוקרן בערוץ יס 3 ב-13.1, כחלק מקידום "הארטיסט").

אז הנה, קצת צ'פלין. מוריד מגבעת לכבודו.

א.

"הילד" (או "הנער"). הסרט הראשון של צ'פלין באורך מלא, אחרי עשרות סרטים קצרים.

ב.

"הבהלה לזהב". 1925.

ג.

"אורות הכרך". 1931. סרט גאוני. האופן שבו צ'פלין שולט ברגשותינו, מצחוק ועד דמע, נותר נדיר בתולדות הקולנוע. לצד "זמנים מודרניים" זהו הסרט של צ'פלין שאני הכי אוהב.

ד.

ובאופן אישי, זה ככל הנראה הקטע הראשון שראיתי של צ'פלין בחיי כשהייתי ילד ועד היום אני חושב שאלה הסצינות הכי מצחיקות שלו, מתוך הסרט הקצר "1 בלילה" (1915):

הנה לכם חידה במתמטיקה. דברו עם אנשים בתעשייה – אתם יודעים, מהזן הלא מפרגן – על הצלחות כמו "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", ויש סיכוי שתשמעו אותם אומרים שהכל זה בגלל יחסי הציבור. היו כתבות, היה באז, היו פרסומות, אז הקהל – שהוא מבחינת האנשים האלה עדר נבער של אנשים שקל למעשי יחצנות להוליך אותם לאולמות הקולנוע – מגיע. העובדה שהסרטים היו טובים, מרגשים, מהנים ושנתנו לקהל חוייה שאף גרמה להם להמליץ לחבריהם ללכת לראות גם, לא נראית להם הגיונית.

בשבועות האחרונים לא היה סרט ישראלי עם מסע יחסי ציבור משובח יותר מזה של "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס שלכאורה מבוסס על חייו של רלף קליין. האמת, נהייתי מודע להיקף מסע יחסי הציבור רק כשקראתי אצל דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד" כמה כתבות הסרט הניב בשבועיים שקדמו ליציאתו. זה הפתיע אותי, כי בתור מי שלא ממש מעורה בתחום הספורט לא הייתי מודע כמה רלף קליין היה דמות שמסקרנת את התקשורת גם כיום. ואכן, בזכות קליין הסרט זכה לכתבות שער מפוארות בעיתונים המרכזיים. הכתבות האלה זכו לגיבוי מצד פרסום חוצות היאה לסרט הוליוודי.

הייתם מצפים שבעקבות חשיפה תקשורתית כזאת הסרט יהפוך ללהיט. ואם לא ללהיט, הייתם מצפים שלפחות סוף השבוע הראשון שלו יהיה חזק, שיגיע קהל שנחשף לסרט באמצעות הכתבות לראות במה מדובר.

אלא ש"פלייאוף" אפילו לא פתח. על פי הכתבה הזאת ב"מעריב" הסרט מכר עד כה 8,000 כרטיסים. סרט ישראלי עם חשיפה תקשורתית כזאת אמור לפתוח עם לפחות 8,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון. לפחות. אבל זה לא קרה. למה? כי נורא קשה לעבוד על הקהל. הקהל של הקולנוע הישראלי מבוגר יחסית, ולמרות שלא הייתי מחשיב אותו בהכרח אנין מאוד, יש לו אף די אמין לגבי איכות סרטים והוא יודע לזהות מה הוא יאהב ומה לא.

אני חושב שהקהל הישראלי, למשל, פספס סרטים שאני חשבתי שהם מעולים, כמו "השוטר" או "התגנבות יחידים", אבל אני בעצם מבין אותם. לשני הסרטים יש שוט סיום זהה, והוא דאונר רציני. אין לי מושג איך הקהל קולט בעל-חושיו את הדבר הזה, אבל עובדה.

אז מה עושים עם התובנה הזאת? האם אפשר להוציא סרט ישראלי בלי תקציב יח"צ ופרסום? ברור שלא. אבל מה שצריך הוא שמפיקי ומפיצי הסרט יתבוננו טוב טוב ובכנות אמיתית במוצר שמולם וילמדו להעריך מה פוטנציאל הצופים של הסרט הזה, ואז להתאים את תקציבי הפרסום לפוטנציאל הזה. מטרת הפרסום הוא לדאוג שמלוא הפוטנציאל הזה ימומש.

מה שכן, יש בתובנה הזאת משהו משחרר עבור היוצרים. זה לא תקציב הפרסום שמביא קהל לסרטים שלכם, זה הסרט עצמו. יש קהל שרוצה לראות סרטים ישראליים ומחכה להם, ויבוא אליהם גם בלי שער ב"7 ימים" וכתבה בחדשות ערוץ 2. מצד שני, מי אמר שכל סרט צריך להביא 200,000 צופים? וזה שוב מחזיר אותנו לעניין הפרסום: ככל שהפרסום גדול יותר, כך פוטנציאל הכשלון גדול יותר. לא ההצלחה. אם "פלייאוף" היה יוצא בלי שום שלט חוצות או מודעת עמוד ב"מוסף הארץ" (ובעשרה עותקים פחות) הוא היה מביא את אותם 8,000 איש. אבל אז, עם פחות כסף שנזרק על פרסום שווא, הכישלון היה פחות צורב.

חג המולד. מה שאומר שבעשרת הימים הבאים רוב אמריקה ואירופה בחופשה. מה שאומר שלא יהיו לנו כותרות חדשותיות גדולות בתקופה הזאת. האולפנים סגורים, אף סרט לא יוצא להפקה, ספק אם צפוי סקנדל כזה או אחר. כל סרטי סוף השנה כבר הוצגו לתקשורת וקיבלו ביקורות.

אז עם מה יהיה לנו להתעסק בו בשבוע וקצת הקרובים? קודם כל, רחמנא ליצלן, הספדים. השבוע האחרון של השנה האזרחית הוא סוג של ימי פורענות בכל הקשור למותם של דמויות מפורסמות. שנית, סיכומי שנה. שלי, שלכם, של כל שאר העולם.

הנה, למשל, משאל המבקרים של ה"ווילג' וויס". הוא די דומה לזה של "אינדי-ווייר" מלפני כמה ימים. "עץ החיים" במקום הראשון. "השוטר" במקום הראשון בין הסרטים שעדיין אין להם מפיץ.

והנה משהו להאזין לו: פסקול "הוגו" מאת הווארד שור. כולו להאזנה חופשית. הוא פשוט נפלא. תתעלמו מהעובדה שכמו כל פסקול לסרט שמתרחש בפריז גם שור מרגיש צורך לשלב את האקורדיון הקלישאתי, אבל הרמזים שיש בפסקול לסגנון המוזיקה של הקולנוע האילם שובה לב. למען האמת, חבל שלא מלחין בסדר הגודל של שור הלחין את "הארטיסט". אם יש מגרעת אחת ב"הארטיסט" הוא שזה סרט אילם עם מוזיקה חביבה ושימושית אבל לא באמת נהדרת, או נחרתת. עד כדי כך שכל המערכה האחרונה מתנגנת לצלילי "ורטיגו" של ברנרד הרמן. אגב, מה שלא ימנע מהפסקול הזה לזכות באוסקר. ואגב, כמו עם סרטים אילמים רבים, לא מן הנמנע שבעתיד יוצמד לו פסקול אחר.

לאמריקאים יש בעיה אמיתית ובוערת: יותר ויותר סרטים עלילתיים יוצאים באיימקס (פורמט הקרנה על מסך ענק), כשחלקם באחרונה אף צילמו סצינות עם מצלמות איימקס (מצלמות 70 מ"מ) – "האביר האפל", "משימה בלתי אפשרית 4" ובקרוב "עליית אביר האפל". אלא שבשנים האחרונות המותג (הקנדי, אגב) "איימקס" לא רק מתכוון למסכי הענק ולמקרנות ה-70 מ"מ (מדובר בפילם 70 מ"מ המוקרן לאורך, לא לרוחב, מה שנותן לפריים האיימקס גובה עצום), אלא גם לאולמות המכילים מסכים קטנים בהרבה והקרנות דיגיטליות.

אמנם, גם הקרנת האיימקס הדיגיטלית משובחת יותר ובעלת עוצמה וחדות גבוהה יותר מהקרנה דיגיטלית רגילה, אבל… זה לא איימקס. פיטר סירטה מ"סלאשפילם" כתב מדריך שימושי לצופה האמריקאי המבולבל כדי שיידע להבדיל בין איימקס אמיתי ובין איימקס ממוזער. למעשה האיימקס המזויף הוא סוג של שערוריה: מחיר הכרטיס בשניהם זהה, יקר יותר מכרטיס לסרט רגיל בכ-20 שקל, אבל למסך קטן בהרבה (אמנם, גדול יותר ממסך רגיל). הבעיה היא שכיום, מתוך 430 מסכי איימקס בארצות הברית רק 88 מציעים הקרנה ב-70 מ"מ. זה מסוג הפוסטים שעולים בבלוגיה האמריקאית אחת לתקופה, ושבאופן אישי מעלים דמעות לעיניי. איימקס הוא אחד הפורמטים האהובים עליי בעולם, אלא שבארץ הוא פשוט לא תפס. בכל פעם שאני בחו"ל במקום שיש בו איימקס במרחק נסיעה ברכבת, אני נוסע לראות בו סרט. זה פשוט תענוג (בתנאי שהסרט טוב כמובן. סרט רע על מסך ענק הופך להיות סרט רע בענק).

היו בארץ שלושה ניסיונות להחדיר איימקס, או פורמט כלשהו של הקרנה על מסך ענק ב-70 מ"מ. זה לא הלך. הסיב העיקרית, אם אני מבין נכון הוא שעלות קניית סרטי האיימקס ושינועם לישראל (מדובר בגלגלי ענק, ואם זה סרט בתלת מימד הכמות מוכפלת) כל כך יקר שאין שום דרך אמיתית לכסות את עלות ההוצאה הזאת. זו, לפחות היתה הטענה העיקרית של כל מי שניסה להביא סרטים למסך ענק בארץ. כל אולמות ההקרנה שנועדו להקרנה כזאת שוממים כיום (או מקרינים סרטים רגילים על חלק קטן מהמסך העצום).

הראשון והחלוצי היה באילת, בפירמידה הכחולה שנבנתה במיוחד להקרנות איימקס. המקום עדיין פעיל, אבל מציג את רפרטואר הסרטים המקורי שכבר שנים לא התעדכן, ובלי סרטים עלילתיים. ואז היה ניסיון מעניין (אך משונה) להקים איימקס בקרית ביאליק (בקרית ביאליק?!). שם הספקנו לראות את "בייוולף" (בתלת מימד) ואת "האביר האפל", לפני שהעסק קרס. בין לבין ניסה משה אדרי לייבא פורמט מתחרה להקרנת מסך ענק (אבל קצת פחות ענק) באולם הסינמקס בסינמה סיטי גלילות. גם זה לא הלך.

עכשיו, כבר דיווחנו מזמן, מוקם אולם איימקס נוסף בראשון לציון. הזיכיון של איימקס בארץ עבר מידי ג.ג לידי פורום פילם/תיאטראות ישראל (נציגת איימקס במזרח אירופה). מעולם לא קראנו מה המפרט שיהיה שם, אבל קל לנחש שזה יהיה מה ש"סלאשפילם" קוראים לו Liemax, לא האיימקס האמיתי והענק, אלא הגרסה המוקטנת שלו. למה זה משנה? כי בעוד הצילום וההקרנה הדיגיטליים הצליחו להגיע למצב בו הם עולים באיכותם על הקרנת פילם 35 מ"מ, הם עדיין לא עולים על איכות ההקרנה ב-70 מ"מ. עדיין לא. ואם "האביר האפל" ו"משימה בתי אפשרית" מצלמים סצינות עם מצלמות איימקס הענקיות, הרי שאיימקס הדיגיטלי לא מביא לידי ביטוי את כל גודל הפריים והרזולוציה שבו הם משתמשים.

אני מניח שהאייטם של "סלאשפילם" ייקרא בעוד כעשר שנים על ידי ארכיאולוגים של קולנוע עם דמעות של נוסטלגיה או מבט של תמיהה. אין ספק שהאיימקס האמיתי עם סלילי הפילם הוא עולם שנכחד. אני מניח שנכדיי יביטו בי בתמיהה כשאספר להם שראיתי את "האביר האפל" באיימקס אמיתי, 70 מ"מ. הם יחשבו שאני מדבר יידיש ולא יבינו מילה.

נשאלת השאלה מה יעלה בגורלם של אולמות מסכי הענק בקרית ביאליק ובסינמה סיטי. לכאורה, התשתית שם זמינה כדי להכניס לתוכם מערכות הקרנה דיגיטליות של האיימקס המוקטן. עדיף מכלום, לא? אלא שאני אהיה בהלם אם תתגלה קולגיאליות בין רשתות הקולנוע, ואני מניח שרשת תיאטראות ישראל יעדיפו לראות את גלובוסמקס קרית ביאליק ואת סינמה סיטי (איתם יש להם חשבון ארוך) נחנקים עם המסכים שלהם מאשר לאפשר להם להשתמש במותג איימקס שהם בוודאי ירצו להשאיר בבלעדיות של רשת "פלאנט" שלהם. אם יתברר ההפך, אני איה הראשון שאוריד בהכנעה את הכובע, אף בהתפעלות ובהתפעמות.

בכל מקרה, רק בשביל ההבנה, זה ההבדל בין גודל המסך של האיימקס בקרית ביאליק ובין גודל המסך של מה שכנראה יהיה לנו בראשון לציון (עד שיעדכנו אותנו אחרת). יותר טוב מאולם קולנוע רגיל, אבל בואו נודה: איימקס זה לא.

שמתם לב שיש לנו פעמיים ג'ק וג'יל עכשיו בקולנוע? ההוא של אדם סנדלר, וצמד הדמויות משיר הילדים ב"החתול של שרק". מרתק, לא ככה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

חנוכה הגיע. הכריסמס של בתי הקולנוע. הילדים והוריהם בבולמוס של חיפוש אחר פעילויות. תמוה: למה אין פסטיגלים והצגות ילדים בסוכות ובפסח, למה דווקא חנוכה הפך לחג שמוציא את המשפחות לאירועים ילדותיים? וכן, זה החג הכי ברוך פעילויות קולנועיות. טרם ראיתי את "תזיזו את הרגליים 2" ואת "שירות המתנות החשאי של ארתור" (סרט שיגרום לילדכם בן הארבע לבקש שתסבירו לו מה זה חג המולד ויהיה שבור לב כשיתברר לו שבארץ הוא לא קיים) – חפשו אותי בתור לידכם בקופות עם בנותיי. אבל מבחינתי, הדבר היחיד בחנוכה שאתם חייבים לילדים שלכם זה את "החבובות", אם עוד לא ראיתם. זו מורשת להנחיל הלאה לדורות הבאים.

אבל יש גם את "החתול של שרק", סרט חדש שהשם שלו בעברית הוא בעצם הבדיחה הכי מצחיקה בו. כזכור, "שרק" נוצר כסרט שמערבב לתוכו את כל אגדות הילדים. ב"שרק 2" הצטרף לעלילה החתול במגפיים, אותו דיבב בשרמנטיות רבה אנטוניו בנדרס וגנב את ההצגה. בשנים האחרונות הפורמט של "שרק" הניב לא מעט סרטים דומים עד זהים שלוקחים אגדות ילדים (אין זכויות יוצרים לשלם!) ומעניקים להם פרשנות חדשה. "הקסם של אלה", "אגדה שמגדה", "כפה אדומה, הסיפור האמיתי" וכו'. כך שעד שמגיע למסכים הספין-אוף של החתול, גם כבר נמאס מהגל ערבובי האגדות, וגם שרק כבר מיצה את עצמו. אבל אל דאגה: שרק ושאר הדמויות לא נמצאות בסרט. זה החתול במגפיים במופע סולו (אבל בגלל שמוקדם יותר השנה הופץ בארץ סרט אנימציה צרפתי בן שנתיים בשם "החתול במגפיים, הסיפור האמיתי", מפיצי הסרט הזה נאלצו להמציא לו שם, איך נאמר, סחבקי יותר). חוץ מהחתול במגפיים תמצאו בסרט גם את המפטי דמפטי, את ג'ק וג'יל (גיבורי שיר ילדים אנגלי) ואת ג'ק ואפוני הפלא והענק עם הטירה בשמיים. הסרט נראה טוב, אבל הוא לא ממש מצחיק. למעשה, יש בו רק בדיחה אחת – כל פעם שהחתול, שמתגאה בהיותו לוחם, שודד ומאהב, מתנהג בפתאומיות כמו חתול אמיתי, זה נראה מצחיק. אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב. בעלי חתולים וחובביהם עשויים לחבב מאוד את הסרט, שעושה כבוד לחתולים וגם קצת יורד על מגדלי חתולים. כל השאר: "החבובות", כן?

"פרידה" (A Separation) של אסגאר פרהדי הופך בשבועות האחרונים לסרט הזר המוביל במירוץ לאוסקר, הישג יוצא דופן לסרט אירני, בתקופה בה אירן היא מדינה נטולת לובי בינלאומי שיעמוד לצידה. הסרט כבר זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, בפרס אסיה-פסיפיק, ופרס הסרט הזר מטעם המבקרים של ניו יורק והנשיונל בורד אוף רוויו. מבקרי לוס אנג'לס הלכו צעד אחד קדימ ונתנו לו את פרס התסריט. אז הגיע הזמן לצפות בו ולכתוב עליו, לא?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

האם יש בכלל טעם לכתוב ביקורת על סרט שלרובכם אין שום דרך (חוקית) לצפות בו בארץ כרגע? לכאורה, לא. לכאורה, תפקידה של ביקורת בעיתונות הדפוס הוא להיות שימושית לקוראיה. וב״שימושית״ הכוונה על פי רוב היא לעזור לחובבי הקולנוע למיין את הסרטים המוגשים לפניו בכל שבוע נתון, בקולנוע או על המסך הביתי, לברור את הטובים מהרעים. האספירציה של בלוג זה – לפעמים, כשמצליח – היא לא להיות שירות צרכני אלא לנסות לנהל דיאלוג בין צופי סרט. בעולם מושלם הייתם קוראים את ביקורותיי רק אחרי הצפייה בסרט ומתווכחים איתי על האופן שבו אני חוויתי אותו. לעיתים אני מדווח לכם את חוויית הצפייה, לפעמים אני מציע קריאה או פרשנות של הסרט. אבל כך או כך, כדי לייצר דיאלוג סביב סרט אנו צריכים שהסרט יהיה מונח ונגיש לפנינו.

אבל, מצד שני, האם אפשר להתעלם מסרט שמסתובב בעולם כבר עשרה חודשים וצובר עוד ועוד מומנטום? וזאת רק משום הסיבה שהסרט, מסיבות טכניות כשלהן, לא הגיע להקרנות בארץ?

הסרט דנן הוא ״פרידה״ (״A Separation״) סרט איראני שזכה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין ובשבועות האחרונים גורף עוד ועוד פרסים ומועמדויות מטעם מבקרי הקולנוע באמריקה וכעת הולך ומסתמן שזה הסרט שמוביל לזכיה באוסקר לסרט הזר.

אז למה לא מגיע ״פרידה״ לישראל, הרי סרטים אירניים רבים הוקרנו בארץ ואף זכו להצלחה ולהערכה? הסיבה לכך, דיווח אבנר שביט ב״וואלה״ לפני שלושה חודשים, היא שמפיקי הסרט מסרבים למכור את הסרט להקרנות בישראל, לא בקולנוע, לא בטלוויזיה ולא בפסטיבלים. להבדיל מסרטים אירניים אחרים שהופקו כקופרודוקציות צרפתיות והגיעו להקרנות בישראל מטעם בעל הזכויות האירופי, ״פרידה״ הוא סרט אירני לחלוטין ויוצריו חוששים שאם יאפשרו את הקרנתו בישראל יבולע להם מטעם המשטר.

אז מה עושים? מי שספריית די. וי.די כמו זו של רשת "האוזן השלישית", המתמחה בייבוא סרטים מחו״ל, סמוכה אליו ימצא את הסרט שם. האם אני יכול להמליץ לכם אף להוריד אותו באינטרנט? מה העניין המוסרי כאן? הרי למיטב ידיעתי אין לסרט בעלי זכויות מקומיים שהורדה באינטרנט תפגע בהכנסתם. יתרה על כן, אי הקרנתו של הסרט בארץ היא החלטה פוליטית, חרם פוליטי. כך שנגישות הסרט באינטרנט מאפשרת לנו לפעול באופן חתרני נגד החרם. ויש לכך גם ערך הומאני: עם כל אימת אירן שמחדירים בנו התקשורת והממשלה כל בוקר, מרגש לראות סרט כזה שמציג את האוכלוסיה האירנית בשיא אנושיותה, ומזכיר לנו ששם כמו כאן, אנשים הם אנשים. ושאוכלוסיה ומשטר אינם אותו דבר, וכשם שאנחנו מקבלים מהתקשורת דימוי שטני על אירן, כך בוודאי הם מקבלים דימוי דומה על ישראלים מהתקשורת האירנית, ואילו הסרטים, גם שלנו וגם שלהם, מציגים מציאות אנושית שונה לחלוטין מתעמולת המדינות. פלא שהסרטים מוחרמים?

אז על מה הסרט? סימין רוצה להתגרש מנאדר. היא רוצה להגר למדינה אחרת, למען עתיד בתם, והיא אף סידרה ויזה ואישור הגירה, אלא שהבעל רוצה להישאר באירן, לטפל באביו חולה האלצהיימר. בית המשפט לא משתכנע מטענותיה ולא מאשר את הגירושים. אז השניים נפרדים, סימין עוזבת את הבית, ונאדר נשאר לטפל בבת ובאב. כדי לעזור לו במטלות הטיפול הוא שוכר מטפלת שתדאג לאביו בזמן שהוא בעבודה. אני מודה, 20 הדקות הראשונות גרמו לי לתהות על מה כל הרעש סביב הסרט. עוד סרט עם בימוי ישיר מאוד ונטורליסטי העוסק בתלאותיהם של אנשים פשוטים. לא אהבתי את זה ברומנית, לא מחבב את זה גם בפרסית. אלא שעיקר הסרט מתחיל מעט באיחור אבל כדאי לחכות לו: דחיפה פזיזה ונמהרת של הבעל יוצרת תגובת שרשרת שמתפתחת למותחן משפטי מסחרר למדי, כשבתווך נמצאת הילדה הפקחית של הזוג, שגם צריכה להכריע עם מי מהוריה היא רוצה להישאר, והסוף פשוט מרהיב בעוצמתו המוגשת באנדרסטייטמנט נפלא. זה גם מעין "קריימר נגד קריימר" האירני (דרמת גירושין, מנקודת מבטו של הגבר הננטש), וגם סוג של "סיפורה קיו ז'ו" בטהרן (האזרח הקטן נגד מנגנוני הצדק והביורוקרטיה). אבל ההפתעה הגדולה היא שלעומת הפתיחה, שמציגה את האשה כמי שעשויה לעמוד במרכז הסרט, הסיפור נסוב בעיקרו סביב הגבר, ואני מתקשה להיזכר בעוד דמות גברית שהיתה כל כך סימפטית וטובת לב (אבל לא נטולת מגרעות) השנה בקולנוע.

הבמאי הוא אסגר פרהאדי, שזה הסרט הראשון שלו שאני רואה, אבל בעבר הוא הרבה לשתף פעולה עם התסריטאי מני חג'יג'י, שיצר ב-2006 את אחד הסרטים האירניים היותר משעשעים שראיתי, "גברים בעבודה". חפשו גם אותו.

נ.ב:

אם "פרידה" אכן יזכה באוסקר לסרט הזר, זה יהיה פלא גדול משתי סיבות: האחת, אירן היא לא המדינה הכי אהודה גם באמריקה, לא רק בישראל; השניה, סגנון הסרט ריאליסטי ומחוספס למדי, מהסוג שקשישי הוליווד מתקשים לעכל ולחבב. הסרטים הזוכים בפרס הסרט הזר לרוב נראים קצת כמו אמריקאים בשפה זרה. יש סיכוי ש"פרידה", למרות כל הפרסים המקדימים, יזכה ליחס שקיבל "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני, שזכה להילולי המבקרים, אבל האקדמיה לא טרחה אפילו לתת לו מועמדת. אם כי, אלה סרטים שונים ה"ריאליזם" ו"החיספוס" דמים רק למראית עין. מרגע שנכנסים לתוך "פרידה", הוא הופך למותחן משפטי מרתק ומשוחק לעילא, שאפילו הפנסיונרים בהוליווד אמורים להתרגש ממנו (ולהיזכר ב"קריימר נגד קריימר", כאמור). אבל, בכל זאת, סרט אירני – לכן, יש בי עדיין תקווה שבניגוד למה שמצופה כרגע, דווקא ״הערת שוליים״ יעשה היסטוריה מקומית ויזכה, למרות שהאירני הוא כרגע הפייבוריט.

הפריקוול ל"הנוסע השמיני". האם לראשונה מזה 20 שנה רידלי סקוט יהיה חתום על סרט שאוהב?