"פרידה" (A Separation) של אסגאר פרהדי הופך בשבועות האחרונים לסרט הזר המוביל במירוץ לאוסקר, הישג יוצא דופן לסרט אירני, בתקופה בה אירן היא מדינה נטולת לובי בינלאומי שיעמוד לצידה. הסרט כבר זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, בפרס אסיה-פסיפיק, ופרס הסרט הזר מטעם המבקרים של ניו יורק והנשיונל בורד אוף רוויו. מבקרי לוס אנג'לס הלכו צעד אחד קדימ ונתנו לו את פרס התסריט. אז הגיע הזמן לצפות בו ולכתוב עליו, לא?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

האם יש בכלל טעם לכתוב ביקורת על סרט שלרובכם אין שום דרך (חוקית) לצפות בו בארץ כרגע? לכאורה, לא. לכאורה, תפקידה של ביקורת בעיתונות הדפוס הוא להיות שימושית לקוראיה. וב״שימושית״ הכוונה על פי רוב היא לעזור לחובבי הקולנוע למיין את הסרטים המוגשים לפניו בכל שבוע נתון, בקולנוע או על המסך הביתי, לברור את הטובים מהרעים. האספירציה של בלוג זה – לפעמים, כשמצליח – היא לא להיות שירות צרכני אלא לנסות לנהל דיאלוג בין צופי סרט. בעולם מושלם הייתם קוראים את ביקורותיי רק אחרי הצפייה בסרט ומתווכחים איתי על האופן שבו אני חוויתי אותו. לעיתים אני מדווח לכם את חוויית הצפייה, לפעמים אני מציע קריאה או פרשנות של הסרט. אבל כך או כך, כדי לייצר דיאלוג סביב סרט אנו צריכים שהסרט יהיה מונח ונגיש לפנינו.

אבל, מצד שני, האם אפשר להתעלם מסרט שמסתובב בעולם כבר עשרה חודשים וצובר עוד ועוד מומנטום? וזאת רק משום הסיבה שהסרט, מסיבות טכניות כשלהן, לא הגיע להקרנות בארץ?

הסרט דנן הוא ״פרידה״ (״A Separation״) סרט איראני שזכה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין ובשבועות האחרונים גורף עוד ועוד פרסים ומועמדויות מטעם מבקרי הקולנוע באמריקה וכעת הולך ומסתמן שזה הסרט שמוביל לזכיה באוסקר לסרט הזר.

אז למה לא מגיע ״פרידה״ לישראל, הרי סרטים אירניים רבים הוקרנו בארץ ואף זכו להצלחה ולהערכה? הסיבה לכך, דיווח אבנר שביט ב״וואלה״ לפני שלושה חודשים, היא שמפיקי הסרט מסרבים למכור את הסרט להקרנות בישראל, לא בקולנוע, לא בטלוויזיה ולא בפסטיבלים. להבדיל מסרטים אירניים אחרים שהופקו כקופרודוקציות צרפתיות והגיעו להקרנות בישראל מטעם בעל הזכויות האירופי, ״פרידה״ הוא סרט אירני לחלוטין ויוצריו חוששים שאם יאפשרו את הקרנתו בישראל יבולע להם מטעם המשטר.

אז מה עושים? מי שספריית די. וי.די כמו זו של רשת "האוזן השלישית", המתמחה בייבוא סרטים מחו״ל, סמוכה אליו ימצא את הסרט שם. האם אני יכול להמליץ לכם אף להוריד אותו באינטרנט? מה העניין המוסרי כאן? הרי למיטב ידיעתי אין לסרט בעלי זכויות מקומיים שהורדה באינטרנט תפגע בהכנסתם. יתרה על כן, אי הקרנתו של הסרט בארץ היא החלטה פוליטית, חרם פוליטי. כך שנגישות הסרט באינטרנט מאפשרת לנו לפעול באופן חתרני נגד החרם. ויש לכך גם ערך הומאני: עם כל אימת אירן שמחדירים בנו התקשורת והממשלה כל בוקר, מרגש לראות סרט כזה שמציג את האוכלוסיה האירנית בשיא אנושיותה, ומזכיר לנו ששם כמו כאן, אנשים הם אנשים. ושאוכלוסיה ומשטר אינם אותו דבר, וכשם שאנחנו מקבלים מהתקשורת דימוי שטני על אירן, כך בוודאי הם מקבלים דימוי דומה על ישראלים מהתקשורת האירנית, ואילו הסרטים, גם שלנו וגם שלהם, מציגים מציאות אנושית שונה לחלוטין מתעמולת המדינות. פלא שהסרטים מוחרמים?

אז על מה הסרט? סימין רוצה להתגרש מנאדר. היא רוצה להגר למדינה אחרת, למען עתיד בתם, והיא אף סידרה ויזה ואישור הגירה, אלא שהבעל רוצה להישאר באירן, לטפל באביו חולה האלצהיימר. בית המשפט לא משתכנע מטענותיה ולא מאשר את הגירושים. אז השניים נפרדים, סימין עוזבת את הבית, ונאדר נשאר לטפל בבת ובאב. כדי לעזור לו במטלות הטיפול הוא שוכר מטפלת שתדאג לאביו בזמן שהוא בעבודה. אני מודה, 20 הדקות הראשונות גרמו לי לתהות על מה כל הרעש סביב הסרט. עוד סרט עם בימוי ישיר מאוד ונטורליסטי העוסק בתלאותיהם של אנשים פשוטים. לא אהבתי את זה ברומנית, לא מחבב את זה גם בפרסית. אלא שעיקר הסרט מתחיל מעט באיחור אבל כדאי לחכות לו: דחיפה פזיזה ונמהרת של הבעל יוצרת תגובת שרשרת שמתפתחת למותחן משפטי מסחרר למדי, כשבתווך נמצאת הילדה הפקחית של הזוג, שגם צריכה להכריע עם מי מהוריה היא רוצה להישאר, והסוף פשוט מרהיב בעוצמתו המוגשת באנדרסטייטמנט נפלא. זה גם מעין "קריימר נגד קריימר" האירני (דרמת גירושין, מנקודת מבטו של הגבר הננטש), וגם סוג של "סיפורה קיו ז'ו" בטהרן (האזרח הקטן נגד מנגנוני הצדק והביורוקרטיה). אבל ההפתעה הגדולה היא שלעומת הפתיחה, שמציגה את האשה כמי שעשויה לעמוד במרכז הסרט, הסיפור נסוב בעיקרו סביב הגבר, ואני מתקשה להיזכר בעוד דמות גברית שהיתה כל כך סימפטית וטובת לב (אבל לא נטולת מגרעות) השנה בקולנוע.

הבמאי הוא אסגר פרהאדי, שזה הסרט הראשון שלו שאני רואה, אבל בעבר הוא הרבה לשתף פעולה עם התסריטאי מני חג'יג'י, שיצר ב-2006 את אחד הסרטים האירניים היותר משעשעים שראיתי, "גברים בעבודה". חפשו גם אותו.

נ.ב:

אם "פרידה" אכן יזכה באוסקר לסרט הזר, זה יהיה פלא גדול משתי סיבות: האחת, אירן היא לא המדינה הכי אהודה גם באמריקה, לא רק בישראל; השניה, סגנון הסרט ריאליסטי ומחוספס למדי, מהסוג שקשישי הוליווד מתקשים לעכל ולחבב. הסרטים הזוכים בפרס הסרט הזר לרוב נראים קצת כמו אמריקאים בשפה זרה. יש סיכוי ש"פרידה", למרות כל הפרסים המקדימים, יזכה ליחס שקיבל "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני, שזכה להילולי המבקרים, אבל האקדמיה לא טרחה אפילו לתת לו מועמדת. אם כי, אלה סרטים שונים ה"ריאליזם" ו"החיספוס" דמים רק למראית עין. מרגע שנכנסים לתוך "פרידה", הוא הופך למותחן משפטי מרתק ומשוחק לעילא, שאפילו הפנסיונרים בהוליווד אמורים להתרגש ממנו (ולהיזכר ב"קריימר נגד קריימר", כאמור). אבל, בכל זאת, סרט אירני – לכן, יש בי עדיין תקווה שבניגוד למה שמצופה כרגע, דווקא ״הערת שוליים״ יעשה היסטוריה מקומית ויזכה, למרות שהאירני הוא כרגע הפייבוריט.

הפריקוול ל"הנוסע השמיני". האם לראשונה מזה 20 שנה רידלי סקוט יהיה חתום על סרט שאוהב?

מה קרה בקופות בסוף השבוע האחרון? בחמש מילים: "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". הסרט פתח היטב עם כ-37,000 כרטיסים. זו הפתיחה החזקה ביותר מאז אוגוסט, אז יצא "הדרדסים". שאר הסרטים מדשדשים: "סילבסטר בניו יורק" אחרי עשרה ימים עם 36,000 כרטיסים, "החבובות" עם 27,000 כרטיסים. "ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר הוא יחסית הסרט היחיד מהמקבץ של השבועות האחרונים שאיכשהו עובד, הוא כבר מתקרב ל-70,000.

יהיה מעניין לראות את הטבלה של סוף השבוע שמתחיל היום, ולראות עד כמה חופשת החנוכה השפיעה על מכירות הכרטיסים (חנוכה הוא חג עצום בבתי הקולנוע בדרך כלל) והאם סרטי ילדים כמו "תזיזו ת'רגליים 2", "שירות המתנות החשאי של ארתור" יצליחו למצוא קהל, אחרי פתיחות מדשדשות? סוף השבוע הזה יהיה מן הסתם שייך ל"שרלוק הולמס 2" ו"החתול של שרק" (מי ינצח?).

===============

כתבה מצוינת של ארי ליבסקר ב"כלכליסט" על קולנוע לב בעידן החדש, כשבראש החברה עומד גיא שני, במקום אמו, נורית שני. והכתבה גם מביאה בשורה: לב מתכננים להקים עשרה אולמות נוספים על גג דיזנגוף סנטר בקרוב. מדהים! 15 אולמות קולנוע (אני לא סופר את אולם 6 כאולם קולנוע, עם כל הכבוד) במרכז תל אביב. סוף הבצורת. ליבסקר מאפיין נכון: לב פיצחו את הטעם הבורגני האנין, זה שרוצה איכות, אבל לא אתגרים. רגש ואסתטיקה, ורק קמצוץ קיטש. מעט פרובוקציה, אבל לא יותר מדי. ואומר יפה גיא שני, שזה פשוט טעמה של אמו. כלומר, זה לא "פיצוח", אלא זה מותג שמצליח כי יש לאנשים בראשו את האומץ להקרין באמת מה שמוצא חן בעיניהם. זה שיעור אדיר בעידן שבו כל ההחלטות הרפרטואריות נעשות באופן הכי ציני: לא מה אני (זה שמחליט) אוהב, אלא מה אני חושב שהקהל יאהב. וכך אני שומע מאנשי הפצה סיפורים על סרטים שהם אהבו אבל נאלצו לגנוז מחשש שהקהל לא יבוא, ועל סרטים שהם חושבים שהם איומים אבל הוציאו כי הם ידעו שזה יהיה "שוס" או "שלאגר", תבחרו את המילה. ואני מאמין בתורה שלמדתי מ"שדה החלומות": "אם תבנו את זה, הם יבואו". וזה גם לא קורה בין לילה. לוקח לזה שנים להיבנות. הרי רק לפני שנים ספורות – רגע אחרי שנפתח סינמה סיטי וכולם רצו לשם ובתי הקולנוע בדיזנגוף סנטר היו ריקים – פנתה נורית שני לרון חולדאי בבקש שיקל על תשלומי האנונה כי היה שם משבר גדול ומצוקה. אבל עכשיו – בזכות סינמה סיטי, בזכות עליית הקולנוע הישראלי, בזכות העקביות של הטעם של שני וההרגלים שהיא הרגילה את קהלה, קהל שהלך והתבגר וידע ששם הוא קבל אלטרנטיבה, המצב השתנה, ולב עלו לצמרת, לפחות בתל אביב.

שימו לב לנתון הבא: האם "הארטיסט" אכן יזכה באוסקר בפברואר הקרוב, זה יהיה הסרט הרביעי ברציפות שהם מציגים ושזוכה באוסקר, אחרי "נער החידות ממומבאי", "מטען הכאב" (שנקנה אמנם אחרי הזכייה, ובכל זאת), "נאום המלך" ועכשיו "הארטיסט". זה אומר שקולנוע לב לא רק פיצח את טעם הבורגנות הישראלית, אלא גם את טעם הבורגנות האמריקאית.

ובכל זאת, הצעה לשיפור: בגלל סגירת אולמות קולנוע רבים בתל אביב באחרונה, קולנוע לב בדיזנגוף סנטר הפך למעין כלבו של קולנוע, ואיבד את הייחוד הבוטיקי שלו ששני כה מתגאה בו. מי שסובל מכך זה הקולנוע הישראלי, שתמיד יעדיפו את "שרלוק הולמס" על פניו. "השוטר" היה מביא עוד 2,000 איש אם היה נמצא לו מסך בלב (אם כי לא תצליחו לשכנע אותי שהוא לא הודר ממסכי הקולנוע בלב מסיבות של טעם ולא מסיבות של זמינות אולמות). ההצעה שלי: אם אכן יקומו עשרה אולמות נוספים על הגג, שאלה יהיו הכלבו שלכם, האולמות להקרנת סרטי הילדים והסרטים של ג.ג, נטולי אולמות ההקרנה. ואת חמשת האולמות הנוכחיים תקדישו לסרטי שמאפיינים את את המותג "קולנוע לב", עבור קהל שמבחינתו לארס פון טרייר, פדרו אלמודובר, אבי נשר ושמי זרחין הם במאים שהם אוהבים במידה שווה.

אגב, שימו לב לווידוי הקטן שהתפלק לשני בכתבה: הוא מספר שם על כך שבעבר מפיצים מתחרים היו מחרימים אותם ונמנעו לתת להם סרטים, בעיקר סרטי ילדים. עכשיו כשזה נוסטלגיה פתאום מותר לדבר על זה, אה? אבל כה מהר אנחנו שוכחים שעד פתיחת סינמה סיטי (בחנוכה 2003), כל רשת בתי קולנוע הקרינה אך ורק את הסרטים שהיא עצמה הפיצה, והיתה עוינות עצומה (וחרמות) בין המפיצים. שנים המפיצים שתקו, כי כולם עשו את זה. אבל זה כמובן לא חוקי. עדיין נעשים כל מיני דילים בין מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע, שפוגעים במפיצים העצמאיים ללא בתי הקולנוע (ובסרטים הישראליים), אבל עדיין, אף אחד לא מוכן לקום ולספר על זה, כי כולם חוששים מהרשתות הגדולות.

Ari Folman's The Congress. Hat tip: Ha'aretz

בואו נראה אם הבנתי את זה: הלך בועז כהן וכתב כתבה מקיפה על מצב המדע בדיוני בישראל ל"גלריה", ועורכיו הבריקו ושכנעו את ארי פולמן לספק פריימים מתוך "כנס העתידנים" שלו (או "הקונגרס" כפי שהוא יקרא בעולם), וכך בהפניית השער של העיתון הכתב נארזה והוגשה בתור "הצצה לסרט החדש של ארי פולמן". ובכן, שמחתי ורצתי לכתבה כדי להציץ ל"כנס העתידנים" אבל חוץ מהפריים הנ"ל, ועוד פריים לייב אקשן של רובין רייט והארווי קייטל, אין כלום, אפילו לא משפט אחד של מידע חדש על הסרט, אפילו לא בוקסה (ואגב, אני די משוכנע ש"כנס העתידנים" אינו בעברית, בניגוד לפסקת הפתיחה של הכתבה). אז, סחתיין על הפריימים הנהדרים. אבל הטיזר קצת ביאס, וגם האפיל על הכתבה המושקעת של כהן.

אז מה המצב עם "כנס העתידנים"? ארי פולמן מדווח מיפו:

"אתה תופס אותי בדיוק אחרי שבועיים של הקרנות ראף-קאט, פה ובאירופה. בסרט 70 דקות לייב אקשן, ו-50 דקות אנימציה. הלייב אקשן ערוך סופית (למעט אפקטים) האנימציה בשלב האנימטיק, ורוב העיצובים גמורים. כרגע אנחנו במסע לא שפוי להפקת האנימציה, אנימציה קלאסית ביסודה, פריים ביי פריים, בחמישה סטודיואים שונים: פה ביפו, בפולניה, בגרמניה, בלוקסמבורג ובבלגיה. הצפי שלי זה עוד עשרה חודשי אנימציה ולאחר מכן פוסט. הסרט אמור להיות בעותק סופי בינואר 2013  (והסרט דובר אנגלית כמובן…)".

הממ… בכורה עולמית בפסטיבל קאן 2013?

טוב, נו, להיות בלוגר ולהיות הורה בחופשת החנוכה זה פשוט לא הולך יחד (אם כי אני חייב לספר לכם שהסופגניות הכי טעימות שאכלתי בינתיים היו במתוקה. סופגניית טופי! מדהים!). אז הנה הטריילר של "ההוביט" שיצא כבר לפני כ-12 שעות, אבל אני לא הייתי ליד שום מחשב כדי לקבל את פניו.

שתי הערות לגבי השוטים הנראים כאן:

א. כנער קראתי (אני מניח שכמו רבים) את "ההוביט" בתרגומם של טייסי חיל האוויר שישבו בשבי המצרי. ואהבתי את הספר מאוד (אם כי שנאתי את השירים). כמה שנים אחר כך ראיתי את "ההוביט" של ראלף באקשי, ופשוט נגעתי מהסרט מהאופן שבו הוא דמיין את ההוביטים. זה היה כל כך שונה מהאופן שבו אני דמיינתי אותם, שזה פשוט הרס לי לא רק את הסרט אלא גם את הספר. "ההוביט" של פיטר ג'קסון חוזר אל העולם שהוא כבר ברא ב"שר הטבעות" (זה אפילו קצת דומה מדי, למען האמת), וזה עולם שדומה יותר לאופן שבו אני דמיינתי את ההוביטים כנער. מהבחינה הזאת, אני תוהה האם חוויית ההוביט שלי תשתקם מהסרט הזה.

ב. אתם יודעים שאני מת על פיטר ג'קסון. ואני חושב שרוב טרילוגיית "שר הטבעות" שלו מצוינת. אבל חייב להעלות פה שאת כפירה: אם הייתם רואים את הטריילר הזה והיו אומרים לכם שאת הסרט ביים דיוויד ייטס, הבמאי של סרטי "הארי פוטר" האחרון ולא פיטר ג'קסון, האם הייתם מבחינים בכך? פתאום יש לי תחושה שלא. אני מניח שייטס למד היטב את "שר הטבעות" בדרכו לביים את "הארי פוטר" והוא היה תלמיד מצטיין למדי. האם לא היה מתבקש שבשובו לעולם של ג'.ר.ר טולקין ג'קסון אולי ימציא את עצמו איכשהו מחדש, במקום להוסיף סרט שיראה כמו פרק רביעי בקווינטולוגיה?

ובכן, הנה הוא. 2:30 דקות. בשנה הבאה תקבלו עוד כ-180 דקות מזה.

ומחר (חמישי) טריילר ל"פרומתיאוס" של רידלי סקוט, עוד פריקוול (הפעם ל"הנוסע השמיני"; הם ניסו להכחיש שזה פריקוול, אבל הטריילר מחר יבהיר ש"פרומתיאוס" ל"נוסע השמיני" הוא כמו "ההוביט" ל"שר הטבעות", פרק מקדים שחוזר לאותו עולם). אני מעדכן למפרע, כי מי יודע איפה אהיה בזמן שהוא יגיע לרשת.

אני מקווה שתצוץ כבר ידיעת קולנוע מעניינת, כי אני תכף ייגמרו לי כותרות החנוכה לפוסטי המקבצים. אבל יש כמה דברים נחמדים לצהרי הנר הראשון:

א.

שמעתם אולי שברשת פוקס מאשימים את "החבובות" בכך שהם פרופגנדה קומוניסטית שמאלנית? ובכן, קונן אובריאן גילה שאם מסתכלים טוב טוב בסרט, מגלים שאולי החבר'ה ברשת פוקס צדקו:

ב.

והנה המונטאז' השלישי כבר לסיכום סרטי 2011. ערוך נחמד מאוד, אבל שתי הדקות האחרונות שלו (מ-4:30 בערך) הן השיא, ואתם יכולים להריץ ישר אליהן:

ג.

דורון אייל, הוא שולץ האיום, העלה לערוץ היו-טיוב שלו את פיסת הנוסטלגיה הפינגווינית הזאת: הסרט הניסיוני "שולץ" מ-1979, בכיכובם של רמי פורטיס ושולץ האיום בכבודו ובעצמו. מישל אופטובסקי ז"ל ביים. אמנון סלומון ז"ל צילם. מיכאל גרוסברג ז"ל הפיק. מיכאל רורברגר יבדל"א עיצב. פורטיס כתב את המוזיקה. 15 דקות. ספוילר: הסרט ממש לא טוב. אבל ככה נראו ימי הטרום פאנק/גל חדש של תל אביב, הימים שבהם פורטיס הוציא את "פלונטר", לפני שהפך לסרט של דיסני. הדמות הרובוטית של שולץ היא סוג של תיעוד/הנצחה למה ששולץ היה עושה על הבמה בהופעות של פורטיס, תחילה עם להקת מים חמים, ואז בהופעות הסולו. בקיצור, פיסת נוסטלגיה תל אביב, שהתיישנה כבר בזמן אמת.

הגענו לימים האלה בשנה שבהם אני קבור תחת שרעפים, מנסה לייצר את רשימת סרטי השנה שלי וכרגיל מרגיש שאני נוסע אחורה בזמן, כי היא מכילה יותר מדי סרטים מ-2010, ברשימה שאמורה לסכם את 2011. ובמקביל אני צופה בסרטים שנמנעו מאיתנו השנה בקולנוע. למשל "סאבמרין" (מקסים) או "פרידה" (נהדר) או "Sleeping Beauty" (יפה לעין, ריק במוח). וגם קצת בסרטים שאני משוכנע שיופיעו ברשימת סרטי השנה של סוף 2012 כמו "הארטיסט" ו"הוגו".

ובמקביל אני עובר על רשימות המיטב-של-השנה של מבקרי אמריקה, לראות האם החמצתי משהו, האם שכחתי משהו. באינדי-ווייר עלה אתמול משאל המבקרים השנתי שלהם, פרויקט מרשים המציג את רשימות הסיכום של עשרות מבקרים מרחבי העולם ואת שיקלולן. סרט השנה של מבקרי העולם, על פי הרשימה, הוא "עץ החיים". ובכן, אני מסכים. הבאים בתור: "מלנכוליה" (תוצרת דנמרק), "פרידה" (תוצרת אירן), "הדוד בונמי" (תוצרת תאילנד).

הנוכחות הישראלית ברשימה של אינדי-ווייר חלשה למדי השנה, בהנחה שלא החמצתי משהו. יש את "חוף בומביי" ואת "רמפארט", סרטים אמריקאים של יוצרים ישראליים (לשעבר?); יש את "מיראל", שצולם בישראל; ויש את "הזמן שנשאר" של אליה סולימאן. ההפתעה הישראלית הגדולה נמצאת דווקא ברשימת "הסרטים הטובים ללא מפיץ", בו נמצא "השוטר" של נדב לפיד במקום הרביעי.

===============

ובשעה שאני ממשיך לקבץ את רשימתי ולחשב מה היו הסרטים הכי נצפים השנה בארץ, אשאיר אתכם עם מישל גונדרי מבצע את "נהג מונית":

גינוי השבוע הולך לסינמה סיטי ראשון לציון שבהקרנה של 16:30 אתמול של "החבובות" מול קהל של ילדים בעיקר, שיבצו את הטריילר של "נערה עם קעקוע דרקון". לא רק שהסרט לא מתאים לילדים, כך שאין שום הגיון מסחרי לשבץ אותו, הטריילר עצמו אגרסיבי ואלים וקודר ורועם מאוד ולא מתאים לילדים, שחטפו ממנו בעתה.

אני מניח שזו לא רק ההקרנה ב-16:30, ולא רק בסינמה סיטי ראשון לציון. מישהו חווה את זה בהקרנות אחרות ויכול לדווח?

האין לבעלי בתי הקולנוע שום אחריות על החומר שהם מקרינים ושום רגישות לקהל שנחשף אליו? מה הרעיון בהקרנת פרסומת למבוגרים בסרט ילדים? באמריקה ובאנגליה, למשל (ואני מניח שבמדינות נוספות בהן יש קצת יותר פיקוח על תכנים המוצגים לילדים) חייבת להיות התאמה בין סיווג הסרט המוקרן ובין סיווג הסרטים בטריילרים שמוצגים לפניו. הרי לשים את "נערה עם קעקוע דרקון" לפני "החבובות" זה קצת כמו למכור לבני עשר סיגריות. ניסיון לגרום להם להתלהב ממשהו שפשוט מוקדם מדי בשבילם להתנסות בו. חברות הטבק בוודאי היו שמחות להגדיל את ההכנסות מבני העשר, ואולי גם מפיצי "נערה עם קעקוע דרקון" היו שמחים להגדיל הכנסות עם כרטיסים מבני עשר, אבל מישהו צריך לעמוד ביניהם ולמנוע מהם.

בינתיים, נדמה שהשיבוץ הזה – המכוון? השגוי? – השיג מטרה הפוכה. הילדים לא רוצים לראות את הסרט (אפילו הטריילר הבהיל אותם) וההורים שהיו איתם עכשיו רותחים על הסרט, ואין להם כוונה ללכת לצפות בו.

הישנות של דיווחים כאלה פשוט תגרום לכך שתתארגן קבוצת לחץ שתדאג לעגן בחקיקה את הפיקוח, לא רק על סיווג הסרטים אלא גם על כל הפרסומות והטריילרים שמוצגים לפניהם, להבטיח שלפני סרטי ילדים לא מוצגים תכנים שלא מתאימים להל היעד של הסרט. פיקוח שיבטיח שתלונה כזאת תגרור קנס לבית הקולנוע. ומכיוון שאף אחד לא רוצה עוד רגולציה כזאת, בתי הקולנוע והמפיצים חייבים להיות רגישים יותר.

משה אדרי, אחד הבעלים של סימה סיטי, מגיב: "בבדיקה שערכנו נמצא כי אכן שובץ טריילר של 'נערה עם קעקוע דרקון' בגרסה האנגלית של 'החבובות' בסינמה סיטי ראשון לציון. בעקבות התלונה הוסר הטריילר משיבוצו בכל ההקרנות הבאות של 'החבובות', למרות שאינו כולל קטעי אלימות או קטעים אחרים שאינם ראויים לצפיית ילדים".

ישראל דוד ז"ל ביום האחרון מתוך 60 ימי מיקס ל"הערת שוליים". צילם: יוסף סידר

תוספת: מרקו כרמל, יוסף סידר ואסף קורמן מספידים בתגובות את דוד ז"ל. הציטוט הזה של סידר מצא חן בעיניי במיוחד, וגם הוסיף פך מאישיותו של דוד: "ב'הערת שוליים' אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בינו ובין אליעזר שקולניק, ולא רק בגלל האוזניות (או אולי העובדה שאביו של ישראל היה מזכירו האישי של ש"י עגנון). שניהם אנשים שהקדישו את חייהם לתחום צר, אבסולוטי, בלי טיפת סובלנות לזיופים השונים שמרחפים סביבנו, ושניהם הצטיינו בתחום שלא באמת מקבלים עליו מספיק הכרה. הוא יחסר מאוד".

אמש:

הערב – רק הערב – התחילו להגיע אלי הטלפונים והמיילים שמבשרים לי על מותו הפתאומי של איש הסאונד ישראל דוד. ממה שהבנתי דוד, בן ה-48, נפטר ביום שישי מדום לב בעודו יושב מול קונסולת המיקס. ממש נפל בעת מילוי תפקידו. די מדהים. היום בצהריים התקיימה הלווייתו.

המשונה הוא שאף אחד מהאנשים והגופים שעבדו איתו לא טרח להוציא הודעה רשמית לתקשורת, לבשר על פטירתו של אחד האנשים העסוקים, הפעילים ועטורי הפרסים בארץ בשנים האחרונות. לא המפיקים איתם הוא עבד, לא האקדמיה שהעניקה לו ששה פרסים ו-16 מועמדויות ב-13 השנים האחרונות? ולא מישהו השכח שהקריירה שלו היתה אי אז מזמן, אלא מישהו שנפטר ממש בשיא הקריירה שלו. משונה ועצוב. האם כל איש מיקס צריך להחזיק מעתה יחצן צמוד? אין אף אחד שיעשה את זה בשבילו? לדאוג שיהיה איזה הספדון בעיתון? (תנו קרדיט לאלי שגב ב-EDB, שבדיעבד ראיתי שהיה הראשון והיחיד שכתב על זה בשבת).

לא הכרתי את דוד אישית, אבל האיש – שהתחיל כמקליט, עבר לתחום המיקס ושבשנים האחרונות היה אחראי על מיקס הדולבי לסרטים בארץ – חתום על הסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו פה בשנים האחרונות. הוא זכה בפרס אופיר ממש השנה על "הערת שוליים" (יחד עם אלכס קלוד ותולי חן), וזאת בשנה בה היה מועמד על ארבע מתוך חמשת הסרטים בקטגוריית הסאונד (לקראת הדדליין להצבעה לפרסי אופיר כתבתי וגם אמרתי למישהו שאם רק הייתי יודע למי ישראל דוד הצביע בפרס הסרט ובפרס הסאונד – שהרי הוא צריך להצביע נגד עצמו בקטגוריה הזאת – אדע בוודאות איזה סרט יזכה בפרס. הוא היה כמו מדגם של איש אחד. כעבור כמה ימים הדמות הזאת שדיברתי איתה התקשרה אליי לעדכן שנעשה בירור ושדוד הצביע ל"הערת שוליים". זה חתם מבחינתי את העסק והרגיע אותי שהמדגם שערכתי היה מדויק).

לפני כן, הוא זכה גם על "בופור" (בשנה בה הוא התחרה בעצמו גם על המיקס של "ביקור התזמורת"), על "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, על "האסונות של נינה" של שבי גביזון, על "צומת וולקן" של ערן ריקליס ועל "מסוכנת" של שמי זרחין.

מכיוון שאני לא מספיק בקיא בתחום הסאונד, ולא ממש יודע מה ההבדל בין המיקס שעשה דוד ובין עיצוב הפסקול ועריכת הסאונד שעשו שותפיו למועמדויות הנ"ל, אני פותח את במת התגובות לשמוע מאנשים ועמיתים שהכירו ועבדו איתו, אם מישהו רוצה לספר על התרומה שלו לסרט והתרומה שלו למקצועות הסאונד בקולנוע הישראלי. כל פרט נוסף עליו יתקבל בברכה.