בתמצית, ובפרפרזה על דברי ר' מנחם מנדל מקוצק: לא כל מה שחושבים צריך לומר, ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב, ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס, ולא כל מה שמדפיסים צריך להגיש למפיקים, ולא כל מה שמגישים צריך לאשר, ולא כל מה שמאושר צריך לצלם, ולא כל מה שצולם צריך להפיץ, ולא כל מה שמופץ צריך לראות.
ועכשיו עם פחות תמצית. או ג'נטלמניות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.2011
למרות חיבתי המוצהרת לסרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון, החודשים אחרונים היו עבורי ימי מבחן. רצף של סרטים שלא חיבבתי יצא בזה אחר זה: "אחותי היפה", "לא רואים עליך" ו"פלייאוף". אך אני התאפקתי מלצאת עם כותרות סנסציוניות בסגנון "הגל החדש הישראלי הגיע לקיצו". במקום זאת, הבנתי שבשנה שבה מופקים כמעט 30 סרטים ישראלים, זה הגיוני ששלושה מהם ייצאו לא טובים כעמיתיהם. למעשה, זה אפילו הגיוני ש-15 מהם ייצאו לא טובים. בדרך כלל נעשה סרט אחד טוב על כל עשרה רעים. אבל בישראל – באופן ניסי – הסטטיסטיקה משובחת למדי ועומדת לערכת על כ-25 אחוזים של סרטים טובים. אז לא, הגל הישראלי עוד לא תם, אני מאמין שיש עוד דלק במנוע ומספיק כשרון לעוד כמה שנים של הברקות בסגנונות שונים, ושרק שילוב בין מקרה ובין תוכנית הפצה מעט מחופפת הוציא את סרטים האלה בזה אחר זה והחזיר לרחוב את המירמור שהקולנוע הישראלי מאכזב.
אבל כעת, כשמגיע "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" לקולנוע, אני צריך לכייל מחדש את כל ביקורותיי. כי אם מציבים את הדירוגים על בסיס השוואתי, הרי שסרט כמו "פלייאוף" הוא יצירת מופת עצומה ביחס ל"סימיקו". פתאום הביקורת שלי על "אחותי היפה" נראית קטנונית. אז לא התחברתי לדמויות, אז לא הרגשתי שהתסריט ממצה את הפוטנציאל של נקודת המוצא. אח, חיים של פינוק. לפחות אלה היו סרטים שנראו כמו סרטים, ולא כמו הפקה במתנ"ס. "סימיקו הקטן", לעומת זאת, הוא באמת מסג הסרטים שכבר קיוויתי (ויחלתי) שהקולנוע הישראלי למד להתבגר ממנו: סרט שבו כל פריים נראה כה מרושל שזה לא רק מביך, זה עצוב.
סימיקו (ציון ברוך) הולך ללמוד קולנוע במתנ"ס. למה? לא ברור. אבל יש לו חלומות: לגייס את כל השכונה שלו להשתתף בסרט שלו. למה? מה פשר המגלומניה? לא ברור. רק מנקודת המוצא הזאת אפשר היה לעשות כל כך הרבה, מ"קליעים מעל ברודוויי" ועד "שמונה וחצי", האמן התמים שהחיים הציניים נדחפים לו ליצירה, לחלום. אבל "סימיקו הקטן" כושל פעמיים. בפעם הראשונה ביצירת הדמות הראשית שאנחנו לא לגמרי מבינים מה מניע אותה. אנחנו רואים ומבינים שהוא במאי איום ונורא, אז מן הסתם משהו פנימי בוער בו, שהוא לא כשרון. האם הוא אד ווד הישראלי, יוצר שכה להוט לשתף את העולם בעולמו הפנימי שהוא לא מודע להיותו נטול כל כשרון לעשות זאת? אבל הבעיה השניה חמורה יותר: אם סימיקו היה סתם במאי קטן שעושה סרט שכונתי חובבני, ניחא. אבל למה הסרט עליו נראה כאילו זה סרט שסימיקו עצמו ביים? סרט שנראה כמו סרט קסטות שכונתי, המתאים להקרנה במעגל סגור? כלומר, על פי הסטנדרטים שהסרט מציג, סימיקו אינו במאי כה נורא. הבימוי, המשחק והעמדת המצלמה בסרטו לא שונים מאלה שבסרט שעליו. וכך אנחנו זוכים להשתקפות כפולה: השחקנים משחקים רע לא רק בתוך הסרט, אלא גם בחיים עצמם. וואו, זה היה יכול להיות "מולהולנד דרייב" הישראלי, הפוטנציאל שהסיפור הזה מחזיק להגיגים על החיים בתוך הקולנוע ומחוצה לו פשוט מתפקעים מרוב אפשרויות.
ואני תוהה גם לגבי מפיקי הסרט, האחים אדרי, שגם הפיקו את כל שאר הסרטים שהוזכרו כאן. אני מבין שהם מחפשים בלהט את הלהיט העממי הבא, להחזיר עטרת סרטי בורקס ליושנה, ליצור שובר קופות, מהסוג שמבקרים לא אוהבים אבל הקהל מתמוגג ממנו. ובכן, קבלו בשורה: "סימיקו הקטן" אינו הסרט הזה. על פי תפיסת עולמי "סרט בורקס" איננו מילה נרדפת ל"סרט עממי ירוד ועשוי ברישול", למרות שהיו גם סרטי בורקס כאלה. אלא זהו סרט עממי, העוסק בגינונים ובפערים שבין מעמדות ועדות בישראל, אבל מצחיק, מרגש, ועשוי בדיוק סגנוני וקומי משובח. הקהל, כן גם העממי, יודע לזהות סרט שנראה כמו חלטורה, ואם מציגים לו את זה בתור סרט שהקהל הרחב אמור ליהנות ממנו, אז הקהל יעלב ממנו וממפיקיו, וזה יפגע בתדמית של כל סרטיו האחרים ויוריד את האמון מהבחירות הרפרטואריות שלו.
אין לי מושג מה קרה בהפקה של "סימיקו" שהוציאה את הסרט ככה. היעדר תקציב? הזדהות יתרה עם עלילת הסרט וגיבוריו? אבל יש סרטים שאני פשוט לא מצליח למצוא בהם נקודות זכות, עד כדי כך שאני תוהה האם כדאי בכלל שנעשו, ואם נעשו האם כדאי שיופצו. "סימיקו הקטן" הוא כתם גדול על שנת הקולנוע הישראלי החולפת.
תגובות אחרונות