גינוי השבוע הולך לסינמה סיטי ראשון לציון שבהקרנה של 16:30 אתמול של "החבובות" מול קהל של ילדים בעיקר, שיבצו את הטריילר של "נערה עם קעקוע דרקון". לא רק שהסרט לא מתאים לילדים, כך שאין שום הגיון מסחרי לשבץ אותו, הטריילר עצמו אגרסיבי ואלים וקודר ורועם מאוד ולא מתאים לילדים, שחטפו ממנו בעתה.

 

אני מניח שזו לא רק ההקרנה ב-16:30, ולא רק בסינמה סיטי ראשון לציון. מישהו חווה את זה בהקרנות אחרות ויכול לדווח?

 

האין לבעלי בתי הקולנוע שום אחריות על החומר שהם מקרינים ושום רגישות לקהל שנחשף אליו? מה הרעיון בהקרנת פרסומת למבוגרים בסרט ילדים? באמריקה ובאנגליה, למשל (ואני מניח שבמדינות נוספות בהן יש קצת יותר פיקוח על תכנים המוצגים לילדים) חייבת להיות התאמה בין סיווג הסרט המוקרן ובין סיווג הסרטים בטריילרים שמוצגים לפניו. הרי לשים את "נערה עם קעקוע דרקון" לפני "החבובות" זה קצת כמו למכור לבני עשר סיגריות. ניסיון לגרום להם להתלהב ממשהו שפשוט מוקדם מדי בשבילם להתנסות בו. חברות הטבק בוודאי היו שמחות להגדיל את ההכנסות מבני העשר, ואולי גם מפיצי "נערה עם קעקוע דרקון" היו שמחים להגדיל הכנסות עם כרטיסים מבני עשר, אבל מישהו צריך לעמוד ביניהם ולמנוע מהם.

 

בינתיים, נדמה שהשיבוץ הזה – המכוון? השגוי? – השיג מטרה הפוכה. הילדים לא רוצים לראות את הסרט (אפילו הטריילר הבהיל אותם) וההורים שהיו איתם עכשיו רותחים על הסרט, ואין להם כוונה ללכת לצפות בו.

 

הישנות של דיווחים כאלה פשוט תגרום לכך שתתארגן קבוצת לחץ שתדאג לעגן בחקיקה את הפיקוח, לא רק על סיווג הסרטים אלא גם על כל הפרסומות והטריילרים שמוצגים לפניהם, להבטיח שלפני סרטי ילדים לא מוצגים תכנים שלא מתאימים להל היעד של הסרט. פיקוח שיבטיח שתלונה כזאת תגרור קנס לבית הקולנוע. ומכיוון שאף אחד לא רוצה עוד רגולציה כזאת, בתי הקולנוע והמפיצים חייבים להיות רגישים יותר.

 

משה אדרי, אחד הבעלים של סימה סיטי, מגיב: "בבדיקה שערכנו נמצא כי אכן שובץ טריילר של 'נערה עם קעקוע דרקון' בגרסה האנגלית של 'החבובות' בסינמה סיטי ראשון לציון. בעקבות התלונה הוסר הטריילר משיבוצו בכל ההקרנות הבאות של 'החבובות', למרות שאינו כולל קטעי אלימות או קטעים אחרים שאינם ראויים לצפיית ילדים".

ישראל דוד ז"ל ביום האחרון מתוך 60 ימי מיקס ל"הערת שוליים". צילם: יוסף סידר

 

תוספת: מרקו כרמל, יוסף סידר ואסף קורמן מספידים בתגובות את דוד ז"ל. הציטוט הזה של סידר מצא חן בעיניי במיוחד, וגם הוסיף פך מאישיותו של דוד: "ב'הערת שוליים' אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בינו ובין אליעזר שקולניק, ולא רק בגלל האוזניות (או אולי העובדה שאביו של ישראל היה מזכירו האישי של ש"י עגנון). שניהם אנשים שהקדישו את חייהם לתחום צר, אבסולוטי, בלי טיפת סובלנות לזיופים השונים שמרחפים סביבנו, ושניהם הצטיינו בתחום שלא באמת מקבלים עליו מספיק הכרה. הוא יחסר מאוד".

 

אמש:

הערב – רק הערב – התחילו להגיע אלי הטלפונים והמיילים שמבשרים לי על מותו הפתאומי של איש הסאונד ישראל דוד. ממה שהבנתי דוד, בן ה-48, נפטר ביום שישי מדום לב בעודו יושב מול קונסולת המיקס. ממש נפל בעת מילוי תפקידו. די מדהים. היום בצהריים התקיימה הלווייתו.

 

המשונה הוא שאף אחד מהאנשים והגופים שעבדו איתו לא טרח להוציא הודעה רשמית לתקשורת, לבשר על פטירתו של אחד האנשים העסוקים, הפעילים ועטורי הפרסים בארץ בשנים האחרונות. לא המפיקים איתם הוא עבד, לא האקדמיה שהעניקה לו ששה פרסים ו-16 מועמדויות ב-13 השנים האחרונות? ולא מישהו השכח שהקריירה שלו היתה אי אז מזמן, אלא מישהו שנפטר ממש בשיא הקריירה שלו. משונה ועצוב. האם כל איש מיקס צריך להחזיק מעתה יחצן צמוד? אין אף אחד שיעשה את זה בשבילו? לדאוג שיהיה איזה הספדון בעיתון? (תנו קרדיט לאלי שגב ב-EDB, שבדיעבד ראיתי שהיה הראשון והיחיד שכתב על זה בשבת).

 

לא הכרתי את דוד אישית, אבל האיש – שהתחיל כמקליט, עבר לתחום המיקס ושבשנים האחרונות היה אחראי על מיקס הדולבי לסרטים בארץ – חתום על הסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו פה בשנים האחרונות. הוא זכה בפרס אופיר ממש השנה על "הערת שוליים" (יחד עם אלכס קלוד ותולי חן), וזאת בשנה בה היה מועמד על ארבע מתוך חמשת הסרטים בקטגוריית הסאונד (לקראת הדדליין להצבעה לפרסי אופיר כתבתי וגם אמרתי למישהו שאם רק הייתי יודע למי ישראל דוד הצביע בפרס הסרט ובפרס הסאונד – שהרי הוא צריך להצביע נגד עצמו בקטגוריה הזאת – אדע בוודאות איזה סרט יזכה בפרס. הוא היה כמו מדגם של איש אחד. כעבור כמה ימים הדמות הזאת שדיברתי איתה התקשרה אליי לעדכן שנעשה בירור ושדוד הצביע ל"הערת שוליים". זה חתם מבחינתי את העסק והרגיע אותי שהמדגם שערכתי היה מדויק).

 

לפני כן, הוא זכה גם על "בופור" (בשנה בה הוא התחרה בעצמו גם על המיקס של "ביקור התזמורת"), על "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, על "האסונות של נינה" של שבי גביזון, על "צומת וולקן" של ערן ריקליס ועל "מסוכנת" של שמי זרחין.

 

מכיוון שאני לא מספיק בקיא בתחום הסאונד, ולא ממש יודע מה ההבדל בין המיקס שעשה דוד ובין עיצוב הפסקול ועריכת הסאונד שעשו שותפיו למועמדויות הנ"ל, אני פותח את במת התגובות לשמוע מאנשים ועמיתים שהכירו ועבדו איתו, אם מישהו רוצה לספר על התרומה שלו לסרט והתרומה שלו למקצועות הסאונד בקולנוע הישראלי. כל פרט נוסף עליו יתקבל בברכה.

חומרי צפייה וקריאה לראשית השבוע:

 

א.

רון הווארד וקנון קיימו ביו-טיוב תחרות: שלחו לנו צילומים שצילמתם על פי כמה קטגוריות. הווארד בחר את שמונה הצילומים שהוא הכי אהב בכל קטגוריה ונתן אותם לבתו, ברייס דאלאס הווארד ("העזרה") שתיצור בהשראתם סרט קצר. הסרט, "כשתמצאו אותי", בן חצי השעה, עלה כעת בבכורה ביו-טיוב. קיטש נאה.

 

ב.

"ג'ו ובל" של רוני קידר עלה להקרנות ב-vod של יס ושל הוט. יודעים מה? אולי זו הפלטפורמה המושלמת לצפות בו. הזמינו כמה חברים, הביאו כמה בירות, הכינו פופקורן, אספו ארבעה שקלים מכל אחד לממן את 20 השקלים שעולה בסרט ב-vod והזמינו אותו. אני עדיין משוכנע שהסרט יכול לייצר פולחן סביבו וסביב הרפליקות השנונות שלו. הנה טריילר שהכינה קידר לקידום הבכורה ב-vod:

 

 

 

ג.

מסתבר שיש גרסה בעברית לקיק-סטארטר. קוראים לה הד-סטארט. ובה תמצאו במאי בשם תומר, בוגר יחידת הסרטה צה"לית, שרוצה לגייס 3,300 שקלים כדי לביים סרט קצר בשם "ז'קלין", על מערכת יחסים בין נהג ובין תוכנת ה-GPS הנשית שמסובבת אותו על האצבע. צוות הסרט עובד כולו בהתנדבות, והסף נועד רק לצורך מימון השכרת הציוד ושאר הוצאות.

 

ד.

האנימטור הישראלי עוזי מור ביים גרסת לייב אקשן למשחק המחשב "באטלפילד 3":

 

 

 

ה.

זו מסוג הכתבות שאני מאוד מחבב: הסיפור מאחורי הפקת "מאניבול", סרט הבייסבול שכמעט נגנז ביוני 2009, אחרי שהאולפן לא אהב את החזון שהציע סטיבן סודרברג. אבל בראד פיט לא ויתר. התקציב קוצץ (האולפן שילם 50 מיליון דולר, 10 מיליון הלכו לפיט, 10 מיליון בוזבזו בשנים שעד שההפקה יצאה לדרך, והסרט היה צריך להיעשות ב-30 מיליון דולר), ופיט גייס את ארון סורקין לשכתוב ואת בנט מילר לבימוי. כתבה בוודאי לא מגיעה בתזמון מקרי, חודשים אחרי שהסרט כבר יצא למסכים. המסר ברור: כל האנשים המוזכרים בכתבה – מפיקים, הכוכבים, הבמאי, התסריטאים והעורכים – רוצים מועמדות לאוסקר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.11

 

הסופר פיליפ קלודל הפך לפני שלוש שנים גם לבמאי והביא לנו את "לאהוב אותך מאז", פצצת דכאון אפקטיבית עם קריסטין סקוט תומס בפקיד הראשי, שהיתה אגרוף לא קטן בבטן. עכשיו עם "השקט באהבה", סרטו השני, מתברר שבלי קריסטין סקוט תומס הוא כלום.

 

"השקט באהבה" מספר על איטלקי שחי בצרפת. אשתו מתה והוא מגדל לבד את בתו בת הטפש עשרה, שמתחילה להתעניין בבנים לפלצות אביה, ומאכלס בביתו את אחיו התמהוני שנראה כמו חיקוי לא ברור של קריימר מ"סיינפלד", כולו גחמה אחת גדולה. הגיבור שלנו הוא איש טוב (מזכר לעצמי: לעשות אייטם על גל סרטים מהשנה חולפת שבמרכזם אנשים טובים, הגונים, סימפתיים, מ"חוף מבטחים" ועד ל"פרידה" האירני), חובב מוזיקה, רומנטיקן עם לב שבור, ואחת הדמויות הכי פחות מעניינות שאתם יכולים לדמיין בסרט. יש בו שארם מסוים, פשוט כי הוא כל כך נחמד, אבל הוא סוחב על עצמו סרט קל כנוצה וחסר נוכחות. סרט שיש בו שנינה או שניים, אבל בעיקר המון סצינות רפטטיביות וחסרות התפתחות. אם כי, יש לזקוף זאת לזכות קלודל: הוא יודע ללחוץ על כפתורי הרגש בדיוק במקומות הנכונים, בדיוק במקומות שהופכות את הסרט לפסטיבל קיטש.

 

באופן שבו קלודל מעצב את הגיבור שלו מבחינה חיצונית ופנימית, לא יכולתי שלא לתהות עד כמה הוא הושפע מסרטיו של נני מורטי בבואו לכתוב את הסרט. הוא נוסע על טוסטוס כמו "יומנו של נני מורטי", ויש בגיבור דמיון רב לדמות שגילם מורטי ב"אי של שקט" (כנראה שגם למפיצים שני הסרטים נראים דומים, שכן בעברית שמותיהם כמעט דומים). ובכל זאת, את סרטיו של מורטי אני מחבב מאוד (חוץ מהאחרון…), ואילו "השקט שבאהבה" הותיר אותי אדיש ומתוסכל. איך יתכן? ובכן, יתכן. כי למרות שמורטי (או באי כוחו) עושים שימוש בקולנוע בסיסי ופשוט מאוד, יש בו משהו מדויק וחד כתער, רגשית אבל גם שכלית. סרטיו של מורטי גדושים בתובנות ואילו "השקט שבאהבה" חף מהן. כל מה שיש בו זו התחנחנות נוסח איטליה.

 

נ.ב:

לכאורה, יש מקום לזלזל בכך שסרט שנקרא במקור בצרפתית "כל השמשות" הפך בעברית ל"השקט באהבה", שם כה גנרי וחסר ייחוד. אבל בפועל מפיצי הסרט נהגו כאן בשנינות מסוימת. השם הצרפתי מבוסס על שם של שיר ששר גיבור הסרט עם ההרכב המוזיקלי שלו. באו המפיצים והלכו עם המקור, אלא שהם בחרו דווקא שם של שיר אחר שהוא מבצע עם מקהלתו ומקריא בסרט. ולשיר הזה קוראים "השקט שבאהבה". אז השם לא משהו בעיניי, אבל התרגום דווקא בסדר.

בתמצית, ובפרפרזה על דברי ר' מנחם מנדל מקוצק: לא כל מה שחושבים צריך לומר, ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב, ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס, ולא כל מה שמדפיסים צריך להגיש למפיקים, ולא כל מה שמגישים צריך לאשר, ולא כל מה שמאושר צריך לצלם, ולא כל מה שצולם צריך להפיץ, ולא כל מה שמופץ צריך לראות.

 

ועכשיו עם פחות תמצית. או ג'נטלמניות.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.2011

 

למרות חיבתי המוצהרת לסרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון, החודשים אחרונים היו עבורי ימי מבחן. רצף של סרטים שלא חיבבתי יצא בזה אחר זה: "אחותי היפה", "לא רואים עליך" ו"פלייאוף". אך אני התאפקתי מלצאת עם כותרות סנסציוניות בסגנון "הגל החדש הישראלי הגיע לקיצו". במקום זאת, הבנתי שבשנה שבה מופקים כמעט 30 סרטים ישראלים, זה הגיוני ששלושה מהם ייצאו לא טובים כעמיתיהם. למעשה, זה אפילו הגיוני ש-15 מהם ייצאו לא טובים. בדרך כלל נעשה סרט אחד טוב על כל עשרה רעים. אבל בישראל – באופן ניסי – הסטטיסטיקה משובחת למדי ועומדת לערכת על כ-25 אחוזים של סרטים טובים. אז לא, הגל הישראלי עוד לא תם, אני מאמין שיש עוד דלק במנוע ומספיק כשרון לעוד כמה שנים של הברקות בסגנונות שונים, ושרק שילוב בין מקרה ובין תוכנית הפצה מעט מחופפת הוציא את סרטים האלה בזה אחר זה והחזיר לרחוב את המירמור שהקולנוע הישראלי מאכזב.

 

אבל כעת, כשמגיע "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" לקולנוע, אני צריך לכייל מחדש את כל ביקורותיי. כי אם מציבים את הדירוגים על בסיס השוואתי, הרי שסרט כמו "פלייאוף" הוא יצירת מופת עצומה ביחס ל"סימיקו". פתאום הביקורת שלי על "אחותי היפה" נראית קטנונית. אז לא התחברתי לדמויות, אז לא הרגשתי שהתסריט ממצה את הפוטנציאל של נקודת המוצא. אח, חיים של פינוק. לפחות אלה היו סרטים שנראו כמו סרטים, ולא כמו הפקה במתנ"ס. "סימיקו הקטן", לעומת זאת, הוא באמת מסג הסרטים שכבר קיוויתי (ויחלתי) שהקולנוע הישראלי למד להתבגר ממנו: סרט שבו כל פריים נראה כה מרושל שזה לא רק מביך, זה עצוב.

 

סימיקו (ציון ברוך) הולך ללמוד קולנוע במתנ"ס. למה? לא ברור. אבל יש לו חלומות: לגייס את כל השכונה שלו להשתתף בסרט שלו. למה? מה פשר המגלומניה? לא ברור. רק מנקודת המוצא הזאת אפשר היה לעשות כל כך הרבה, מ"קליעים מעל ברודוויי" ועד "שמונה וחצי", האמן התמים שהחיים הציניים נדחפים לו ליצירה, לחלום. אבל "סימיקו הקטן" כושל פעמיים. בפעם הראשונה ביצירת הדמות הראשית שאנחנו לא לגמרי מבינים מה מניע אותה. אנחנו רואים ומבינים שהוא במאי איום ונורא, אז מן הסתם משהו פנימי בוער בו, שהוא לא כשרון. האם הוא אד ווד הישראלי, יוצר שכה להוט לשתף את העולם בעולמו הפנימי שהוא לא מודע להיותו נטול כל כשרון לעשות זאת? אבל הבעיה השניה חמורה יותר: אם סימיקו היה סתם במאי קטן שעושה סרט שכונתי חובבני, ניחא. אבל למה הסרט עליו נראה כאילו זה סרט שסימיקו עצמו ביים? סרט שנראה כמו סרט קסטות שכונתי, המתאים להקרנה במעגל סגור? כלומר, על פי הסטנדרטים שהסרט מציג, סימיקו אינו במאי כה נורא. הבימוי, המשחק והעמדת המצלמה בסרטו לא שונים מאלה שבסרט שעליו. וכך אנחנו זוכים להשתקפות כפולה: השחקנים משחקים רע לא רק בתוך הסרט, אלא גם בחיים עצמם. וואו, זה היה יכול להיות "מולהולנד דרייב" הישראלי, הפוטנציאל שהסיפור הזה מחזיק להגיגים על החיים בתוך הקולנוע ומחוצה לו פשוט מתפקעים מרוב אפשרויות.

 

ואני תוהה גם לגבי מפיקי הסרט, האחים אדרי, שגם הפיקו את כל שאר הסרטים שהוזכרו כאן. אני מבין שהם מחפשים בלהט את הלהיט העממי הבא, להחזיר עטרת סרטי בורקס ליושנה, ליצור שובר קופות, מהסוג שמבקרים לא אוהבים אבל הקהל מתמוגג ממנו. ובכן, קבלו בשורה: "סימיקו הקטן" אינו הסרט הזה. על פי תפיסת עולמי "סרט בורקס" איננו מילה נרדפת ל"סרט עממי ירוד ועשוי ברישול", למרות שהיו גם סרטי בורקס כאלה. אלא זהו סרט עממי, העוסק בגינונים ובפערים שבין מעמדות ועדות בישראל, אבל מצחיק, מרגש, ועשוי בדיוק סגנוני וקומי משובח. הקהל, כן גם העממי, יודע לזהות סרט שנראה כמו חלטורה, ואם מציגים לו את זה בתור סרט שהקהל הרחב אמור ליהנות ממנו, אז הקהל יעלב ממנו וממפיקיו, וזה יפגע בתדמית של כל סרטיו האחרים ויוריד את האמון מהבחירות הרפרטואריות שלו.

 

אין לי מושג מה קרה בהפקה של "סימיקו" שהוציאה את הסרט ככה. היעדר תקציב? הזדהות יתרה עם עלילת הסרט וגיבוריו? אבל יש סרטים שאני פשוט לא מצליח למצוא בהם נקודות זכות, עד כדי כך שאני תוהה האם כדאי בכלל שנעשו, ואם נעשו האם כדאי שיופצו. "סימיקו הקטן" הוא כתם גדול על שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

לעיתים, יש קללה מסוימת בלהיות מישהו שרואה המון סרטים. קללת הציפיות. קחו את הסרט הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית". אם זה היה סתם עוד סרט פעולה בשם "קוד צללים" עם טום קרוז בתפקיד הראשי ובמאי אלמוני או מדרג ביניים, הייתי אומר לכם שהסרט הזה ממש מהנה וחביב וראוי. כפי שעשיתי, למשל, עם "כמו יום ולילה" של אותו קרוז עם הבמאי ג'יימס מנגולד, שניסה את כוחו שסרט אקשן שהיה קצת חורק לפרקים, אבל היה קליל משעשע וחינני.

 

"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" טוב יותר מ"כמו יום ולילה". אז למה אני מסתובב עם תחושה שהוא אכזב אותי? בגלל הציפיות הארורות. כי ל"מב"א4" אני מגיע אחרי שלושה סרטים קודמים בסדרה – שבוימו על ידי בריאן דה פלמה, ג'ון וו וג'יי.ג'יי אברמס – שהיו ממש מהנים בעיניי. יותר מזה: כל אחד מהם הכיל לפחות רגע אחד של "וואו", שהצדיק כהוגן את כל הצפייה בהם. ב"מב"א4" לא היה בעיניי שום רגע כזה. היו כמה וכמה סצינות פעולה סבירות, אבל הכל נראה כמו פראפרזות גרנדיוזיות לסצינות שכבר ראינו בעבר, בלי רגע אדיר של המצאה חדשה, כזו שתהווה מקור לחיקוי לסרטי פעולה עתידיים.

 

מקור אכזבה נוסף קשור בבמאי. בראד בירד הוא בעיניי אחד מגדולי הקולנוענים בהוליווד של העשור ומשהו האחרונים. תחילה כשותף לעבודה ב"משפחת סימפסון", ואז כמי שיצר שלושה מסרטי האנימציה האהובים עליי: "ענק הברזל", "משפחת סופר על" ו"רטטוי". כך שכשבירד משיק את קריירת הלייב-אקשן שלו, קיוויתי שתהיה בה גדולה כלשהי שאיפיינה את סרטיו הקודמים. לכל הפחות, גדולה תסריטאית, שכן סרטיו של בירד עד כה התאפיינו בתסריטאות עילאית.

 

יאמר לזכותו של טום קרוז: הוא מטפל יפה במותג "משימה בלתי אפשרית" שהופקד בידיו. הוא בוחר בעצמו את הבמאים ומפגין בכך טעם משובח. ועל פניו, הבחירה בבירד היא רבת השראה. מצד אחד, לטעמי זו קצת הורדה בדרגה, לעבור מליות גדול במאי האנימציה של העשור הזה לעבודות השרות של פרנצ'ייז הוליוודי בחסות כוכב שתמיד יאפילו על קיומו של במאי. מצד שני, מאז שסרטי "הנוסע השמיני" נעלמו, "משימה בלתי אפשרית" היא הסדרה היחידה שעדיין נותנת כבוד לבמאים בעלי חזון ומאפשרת להם להיכנס לתוך היכלי הענק של הוליווד – הוליווד שעדיין אומרת "עם כל הכבוד לסרט המד"ב העצמאי שביימת או לאוסקר שזכית על סרט האנימציה שעשית, אתה לא באמת אחד מאיתנו עד שלא ביימת שובר קופות". ובפרנצ'ייז כמו "משימה בלתי אפשרית", מדובר בעבודה כפוית טובה: אם הסרט טוב, זה כי המותג והפורמט חזקים; אם הסרט רע, זה כי הבמאי פישל.

 

ובכן, בראד בירד פישל.

 

באופן משונה וכמעט פרדוקסלי, הבעיה הכי גדולה ב"משימה בלתי אפשרית 4" היא התסריט. זה פרדוקס, כי התסריט תמיד נחשב לחלק הכי מיותר וזניח בסדרה הזאת. אתם בוודאי זוכרים ששנים אחרי שיצא "משימה בלתי אפשרית" הראשון (הסרט, לא הסדרה משנות הששים), בבימויו של בריאן דה פלמה, עדיין אהבו מנחי תוכניות הלייט-נייט באמריקה לצחוק כמה שהסרט היה לא מובן וסתום לחלוטין ולא היה ברור מי נגד מי. וזה היה תסריט מאת רוברט טאון, התסריטאי של "צ'יינטאון".

 

והאמת, ש"משימה בלתי אפשרית" מעולם לא היתה סדרה שתסריטיה דרשו ריאליזם או אפילו הגיון. המופרכות היא הפורמט. אבל הפורמט הזה – בו כל גאדג'ט יכול להיות קיים וכל מסיכה להחלפת זהויות יכולה להתייצר – איפשר את קיומן של סצינות הפעולה. וסצינות הפעולה היו תמיד מאוד ממוקדות: אני יורד לחדר המחשבים כדי להשיג קובץ. מכאן, סצינה בת 20 דקות (set-piece, בעגת סרטי האקשן), על החדירה לחדר המחשבים. והסצינה הזאת – ההיא עם הרתמה בה משתלשל קרוז מהתקרה – היא שהופכת לאיקונית וזכורה ומועתקת, גם אם אף אחד לא זוכר – או אפילו לא הבין תוך כדי הצפייה – למה בכלל צריך את הקובץ הזה.

 

המגרעת התסריטאית של "מב"א4" היא שאין – לפחות על פי טעמי – שום set-piece בלתי נשכח שכזה. יותר מזה, נתח עצום מהסרט מתרחש בדובאי, ואני חושב שהוא פשוט לא מספיק טוב. השימוש במגדל הגבוה בעולם כלוקיישן לא מספיק מעניין, וכל מה שקורה שם נראה כמו פראפרזה על סצינות מסרטים קודמים (כולל, אגב, "מיליארד סיבות לשוד", שכמו "מב"א4" לוחץ חזק על כפתורי פחד הגבהים של צופיו).

 

ברמת הניואנסים, יש בתוך הסצינות כמה וכמה הברקות חביבות מאוד – בעיקר בסצינת החניון המכאני, לקראת סוף הסרט – אבל אין באמת רגע אחד בלתי נשכח. וסרט אקשן מהנה? זה "סולט". מ"משימה בלתי אפשרית" אני מצפה לפחות ל"וואו" אחד. עדיף שניים. ולפחות "פששש…", אחד. לא קיבלתי.

"הארטיסט", "העזרה" ו"היורשים" מובילים. אלה המועמדויות הבולטות.

 

סרט – דרמה:

"היורשים"

"משחקי שלטון"

"העזרה"

"הוגו"

"סוס מלחמה"

"מאניבול"

(ששה סרטים!)

 

 

סרט – קומדיה/מיוזיקל:

"50/50"

"מסיבת רווקות"

"הארטיסט"

"השבוע שלי עם מרילין"

"חצות בפריז"

 

שחקן – דרמה:

מייקל פסבנדר, "בושה"

בראד פיט, "מאניבול"

ג'ורג' קלוני, "היורשים"

ליאונרדו דיקפריו, "ג'יי אדגר"

ריאן גוסלינג, "משחקי שלטון"

 

 

שחקן – קומדיה/מיוזיקל:

ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

ברנדן גליסן, "שומר חוק"

ג'וזף גורדון לוויט, "50/50"

אוון ווילסון, "חצות בפריז"

ריאן גוסלינג, "טיפש, מטורף מאוהב"

 

שחקנית – דרמה:

גלן קלוז, "אלברט נובס"

מריל סטריפ, "אשת הברזל"

רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון"

טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

ויולה דיוויס, "העזרה"

 

 

שחקנית – קומדיה/מיוזיקל:

ג'ודי פוסטר, "אלוהי הקטל"

שרליז תרון, "Young Adult"

כריסטין וויג, "מסיבת רווקות"

מישל וויליאמס, "השבוע שלי עם מרילין"

קייט ווינסלט, "אלוהי הקטל"

 

 

שחקנית משנה:

ברניס בז'ו, "הארטיסט"

אוקטביה ספנסר, "העזרה"

ג'סיקה צ'סטיין, "העזרה"

ג'נט מקטיר, "אלברט נובס"

שיילין וודלי, "היורשים"

 

שחקן משנה:

אלברט ברוקס, "דרייב"

קנת בראנה, "השבוע שלי עם מרילין"

ג'ונה היל, "מאניבול"

כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

ויגו מורטנסן, "שיטה מסוכנת"

 

 

במאי:

וודי אלן, "חצות בפריז"

ג'ורג' קלוני, "משחקי שלטון"

אלכסנדר פיין, "היורשים"

מרטין סקורסזי, "הוגו"

מישל הזנוויצוס, "הארטיסט"

 

סרט זר:

"פרידה" (אירן)

"הילד עם האופניים" (בלגיה)

"העור שבו אני חי" (ספרד)

"ארץ דם ודבש" (ארה"ב/בוסניה) – הסרט שביימה אנג'לינה ג'ולי

"פרחי מלחמה" (סין)

 

אנימציה:

"טין טין"

"רנגו"

"החתול של שרק"

"שירות המשלוחים החשאי של ארתור"

"מכוניות 2"

 

 

פסקול:

"הארטיסט"

"W.E"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"סוס מלחמה"

"הוגו"

 

תסריט:

"היורשים"

"מאניבול"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"משחקי שלטון"

 

 

הרשימה המלאה, כולל השירים מועמדויות טלוויזיה.

היום (חמישי) אחר הצהריים יפורסמו המועמדים לפרס גלובוס הזהב. אבל עד אז…

 

לא חלפה יממה מאז שכתבתי שהסרטים שיובילו את האוסקרים השנה יהיו "הארטיסט", "הוגו", "סוס מלחמה" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" והתפרסמו המועמדיות לפרסי גילדת השחקנים וזרקו חלק ניכר מהתיאוריות שלי לפח.

 

גילדת השחקנית (הסא"ג) מחלקת פרסים בפורמט שונה מהאוסקרים, אבל יש קורלציה רבה בין הזוכה בפרס האנסמבל בסא"ג ובין הזוכה בפרס הסרט הטוב באוסקרים. בשנה שעברה, למשל, הסא"ג ניבא באופן מדויק את כל הזוכים בפרסי המשחק וגם את פרס הסרט. אז על פי המועמדויות שהתפרסמו היום אלה הסרטים שיובילו את האוסקרים השנה: "הארטיסט", "העזרה", "היורשים", "חצות בפריז", "מסיבת רווקות".

 

מה שהופך את "הארטיסט", שוב, למועמד המוביל (הוא מחוזק על ידי אגודות העיתונאים וגם גילת השחקנים) אבל "העזרה" עשוי להפוך ל"נאום המלך" של השנה: סרט סביר, בינוני, שאיכשהו עינג את כולם. האם ל"הוגו" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" יש עדיין סיכוי? ובכן, לא ממש. סרט כמעט אף פעם לא זוכה באוסקר בלי מועמדות בסא"ג (יש בזה הגיון: השחקנים מהווים את הענף הכי גדול מבין מצביעי האוסקרים, אז הגיוני שיש חפיפה בין הצבעתם לגילדה ובין הצבעתם לאוסקרים).

 

הסרט היחיד שעדיין יש לו סיכוי מסוים ללא מועמדות בסא"ג הוא "סוס מלחמה", בשל היותו היו בעיקר סרט מלחמה ועם סוס ולא שחקן בראשו. בפעם האחרונה שסרט זכה באוסקר אבל מבלי שהיה מועמד בגילדת השחקנים קודם, זה קרה ב"לב אמיץ" ב-1995. "סוס מלחמה", כמוהו, הוא סרט מלחמה דוהר.

 

אני רק מקווה שזה לא יהיה "העזרה". אני כבר רוצה ששוב יזכה באוסקרים סרט שממש אכפת לי ממנו, ומ"העזרה" לא אכפת לי.

כמדי שנה: הנה הרשימה השחורה, הבלאק-ליסט, רשימה שמתפרסמת על ידי סוכנות התסריטאים בהוליווד המדרגת את התסריטים טובים שהם קראו השנה ושעדיין לא הופקו (או שלא נכנסו להפקה בזמן שהם קראו ודירגו אותם). רוצים, למשל, לראות סרט על "מלחמת הכוכבים" מבעד לעיניו של צ'ובקה? לא כל התסריטים ברשימה מופקים, אבל אלה שזוכים לציונים הכי גבוהים לרוב כן (אבל לאו דווקא לקולנוע, לעיתים לסרטים בהפקת HBO). יש תסריטים שלא מופקים, אבל עצם הכללתם של תסריטאים ברשימה מזניקה את הקריירה שלהם (למשל, ג'ון ספייטס, שתסריט המד"ב המצוין שלו, "נוסעים", נכלל ברשימה אבל בינתיים לא הופק, אבל הוא כבר עבר הלאה ל"פרומתיאוס" של רידלי סקוט). ולמרות שהרשימה מכילה בעיקר תסריטאים אנונימיים ובתחילת דרכם, לעיתים יש גם כוכבים: "הרשת החברתית" של ארון סורקין, היה שם לפני כמה שנים. ברשימה הנוכחית נמצא התסריט החדש של קוונטין טרנטינו, שבינתיים כבר יצא לצילומים.

 

יש שם שתי גרסאות לפינוקיו (!), ולפחות שני סרטי זומבים, ולא מעט סרטי אימה מסוגים שונים, והרבה סרטים על תיכוניסטים. ויש שם כמה וכמה תסריטים המבוססים על סיפורים אמיתיים: כולל ביוגרפיה קולנועית על קולין פאוול, וגם על הנסיכ גרייס ממונקו, או התסריט שנמצא בראש הרשימה (בפעם ניכר על האחרים) העוסק באיש שפיצח את קוד האניגמה במלחמת עולם השניה אבל אז התאבד כי הועמד למשפט על היותו הומו. אבל אני, הטעם שלי קצת פחות רציני. אלה התסריטים שהסינופסיסים שלהם הכי סיקרנו אותי:

 

 

DIRTY GRANDPA by John Phillips
A young groom engaged to a demanding woman is forced to spend the week before his wedding with his half-blind, half-crazy, and wholly horny grandfather. Through this wild journey, his grandfather shows him how to take life by the balls and lead with his heart.

 

MAGGIE by John Scott 3
As a “walking dead” virus spreads across the country, a farm family helps their eldest daughter come to terms with her infection as she slowly becomes a flesh-eating zombie.

 

BASTARDS by Justin Malen
Two brothers, raised to believe their biological father died, find out their mother slept with many powerful and famous men in the 1970s, and the siblings hit the road to find their real father.

 

JURASSIC PARK by Imran Zaidi
A high school couple and two of their friends ditch school to catch a special preview screening of JURASSIC PARK.

 

מסדר לוויל פארל/אדם סנדלר/סת רוגן את הסרטים הבאים, לא?

המבקרים האמריקאים כבר צפו בכל הסרטים לקראת האוסקרים – "נערה עם קעקוע דרקון" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" היו האחרונים – ומירוץ האוסקרים מתחיל לקבל צורה. מה שמעניין הוא שממה שאני קורא על הסרטים (וחלק מהסרטים אני כבר מתחיל לראות בעצמי) מסתמן שהסרטים שיובילו במירוץ ושמתוכם ייבחר הזוכה, כולם די משוחחים זה עם זה ונושקים בסגנונות קולנועיים דומים, ואף בנושאים דומים.

 

הסרטים הבולטים יהיו "הארטיסט" (של מישל הזווניציוס), "הוגו" (של מרטין סקורסזי), "סוס מלחמה" (של סטיבן ספילברג) ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" (של סטיבן דולדרי). כולם, מה שנקרא כיום movie-movie, סרטים שיש בהם גרנדיוזיות קולנועית מופגנת מאוד, שאמורה לגרום לנו לחשוב על הקולנוע ההוליוודי של פעם, גם אם הוא מבוים על ידי בריטי או צרפתי. השנה הזוכה לא יהיה שום סרט מחוספס – לא "מטען הכאב", לא "נער החידות ממומבאי" – הכל יהיה גדול מהחיים, קולנוע שהוא זיקוקין דינור (לכן, נדמה לי של"היורשים", הסרט הכי "מחוספס" ו"ריאליסטי" בחבורה – וכנראה גם הכי ציני, מול הסנטימנטליות של שאר הסרטים – אין באמת סיכוי בקטגוריית הסרט).

 

ואיכשהו, "הוגו" מקפל בתוכו את כל השלושה האחרים. איך?

 

קולנוע אילם: גם "הוגו" וגם "הארטיסט" עוסקים בימי הקולנוע האילם. "הארטיסט" הוא פשוט סרט אילם בשחור לבן הצרחש בהוליווד של סוף עידן הקולנוע האילם. "הוגו" מתרחש בשנות ה-30, אבל חלק ניכר מעלילתו עוסק בז'ורז' מלייס, במאי הקולנוע האגדי שסרטו "מסע לירח" היה אבן דרך בתולדות הקולנוע בשנת 1902. אגב: "הוגו" הוא סרט צרפתי המתרחש באמריקה, "הוגו" הוא סרט אמריקאי המתרחש בצרפת.

 

מלחמת העולם הראשונה: נקודה עלילתית מהותית ב"הוגו" קשורה במלחמת העולם הראשונה, ועלילת "סוס מלחמה" מתרחשת כולה במלחמת העולם הראשונה. האם מלחמת העולם הראשונה היא מלחמת העולם השנייה החדשה?

 

יתום: גם "הוגו" וגם "קרוב להפליא ורועש להחריד" עוסקים בילד שמתמודד עם מות אביו.

 

פורמטים: מכיוון שבינתיים "הוגו" ו"הארטיסט" הם שני הסרטים שמושכים את עיקר תשומת הלב מצד אגודות המבקרים, מעניין לשים לב שהם מייצגים את העתיד והעבר של טכנולוגיית הקולנוע. "הארטיסט" מצולם כמו פעם: שחור-לבן, אילם בפורמט 3:4. "הוגו" מצולם בתלת מימד מרהיב – אולי המרהיב ביותר שראיתי מימיי – וכולו להטוטי מצלמה (שוט הפתיחה שלו אגדי) ואפקטים דיגיטליים.

 

כל הסרטים האלה יגיעו לישראל בינואר-פברואר.