חומרי צפייה וקריאה לראשית השבוע:

 

א.

רון הווארד וקנון קיימו ביו-טיוב תחרות: שלחו לנו צילומים שצילמתם על פי כמה קטגוריות. הווארד בחר את שמונה הצילומים שהוא הכי אהב בכל קטגוריה ונתן אותם לבתו, ברייס דאלאס הווארד ("העזרה") שתיצור בהשראתם סרט קצר. הסרט, "כשתמצאו אותי", בן חצי השעה, עלה כעת בבכורה ביו-טיוב. קיטש נאה.

 

ב.

"ג'ו ובל" של רוני קידר עלה להקרנות ב-vod של יס ושל הוט. יודעים מה? אולי זו הפלטפורמה המושלמת לצפות בו. הזמינו כמה חברים, הביאו כמה בירות, הכינו פופקורן, אספו ארבעה שקלים מכל אחד לממן את 20 השקלים שעולה בסרט ב-vod והזמינו אותו. אני עדיין משוכנע שהסרט יכול לייצר פולחן סביבו וסביב הרפליקות השנונות שלו. הנה טריילר שהכינה קידר לקידום הבכורה ב-vod:

 

 

 

ג.

מסתבר שיש גרסה בעברית לקיק-סטארטר. קוראים לה הד-סטארט. ובה תמצאו במאי בשם תומר, בוגר יחידת הסרטה צה"לית, שרוצה לגייס 3,300 שקלים כדי לביים סרט קצר בשם "ז'קלין", על מערכת יחסים בין נהג ובין תוכנת ה-GPS הנשית שמסובבת אותו על האצבע. צוות הסרט עובד כולו בהתנדבות, והסף נועד רק לצורך מימון השכרת הציוד ושאר הוצאות.

 

ד.

האנימטור הישראלי עוזי מור ביים גרסת לייב אקשן למשחק המחשב "באטלפילד 3":

 

 

 

ה.

זו מסוג הכתבות שאני מאוד מחבב: הסיפור מאחורי הפקת "מאניבול", סרט הבייסבול שכמעט נגנז ביוני 2009, אחרי שהאולפן לא אהב את החזון שהציע סטיבן סודרברג. אבל בראד פיט לא ויתר. התקציב קוצץ (האולפן שילם 50 מיליון דולר, 10 מיליון הלכו לפיט, 10 מיליון בוזבזו בשנים שעד שההפקה יצאה לדרך, והסרט היה צריך להיעשות ב-30 מיליון דולר), ופיט גייס את ארון סורקין לשכתוב ואת בנט מילר לבימוי. כתבה בוודאי לא מגיעה בתזמון מקרי, חודשים אחרי שהסרט כבר יצא למסכים. המסר ברור: כל האנשים המוזכרים בכתבה – מפיקים, הכוכבים, הבמאי, התסריטאים והעורכים – רוצים מועמדות לאוסקר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.11

 

הסופר פיליפ קלודל הפך לפני שלוש שנים גם לבמאי והביא לנו את "לאהוב אותך מאז", פצצת דכאון אפקטיבית עם קריסטין סקוט תומס בפקיד הראשי, שהיתה אגרוף לא קטן בבטן. עכשיו עם "השקט באהבה", סרטו השני, מתברר שבלי קריסטין סקוט תומס הוא כלום.

 

"השקט באהבה" מספר על איטלקי שחי בצרפת. אשתו מתה והוא מגדל לבד את בתו בת הטפש עשרה, שמתחילה להתעניין בבנים לפלצות אביה, ומאכלס בביתו את אחיו התמהוני שנראה כמו חיקוי לא ברור של קריימר מ"סיינפלד", כולו גחמה אחת גדולה. הגיבור שלנו הוא איש טוב (מזכר לעצמי: לעשות אייטם על גל סרטים מהשנה חולפת שבמרכזם אנשים טובים, הגונים, סימפתיים, מ"חוף מבטחים" ועד ל"פרידה" האירני), חובב מוזיקה, רומנטיקן עם לב שבור, ואחת הדמויות הכי פחות מעניינות שאתם יכולים לדמיין בסרט. יש בו שארם מסוים, פשוט כי הוא כל כך נחמד, אבל הוא סוחב על עצמו סרט קל כנוצה וחסר נוכחות. סרט שיש בו שנינה או שניים, אבל בעיקר המון סצינות רפטטיביות וחסרות התפתחות. אם כי, יש לזקוף זאת לזכות קלודל: הוא יודע ללחוץ על כפתורי הרגש בדיוק במקומות הנכונים, בדיוק במקומות שהופכות את הסרט לפסטיבל קיטש.

 

באופן שבו קלודל מעצב את הגיבור שלו מבחינה חיצונית ופנימית, לא יכולתי שלא לתהות עד כמה הוא הושפע מסרטיו של נני מורטי בבואו לכתוב את הסרט. הוא נוסע על טוסטוס כמו "יומנו של נני מורטי", ויש בגיבור דמיון רב לדמות שגילם מורטי ב"אי של שקט" (כנראה שגם למפיצים שני הסרטים נראים דומים, שכן בעברית שמותיהם כמעט דומים). ובכל זאת, את סרטיו של מורטי אני מחבב מאוד (חוץ מהאחרון…), ואילו "השקט שבאהבה" הותיר אותי אדיש ומתוסכל. איך יתכן? ובכן, יתכן. כי למרות שמורטי (או באי כוחו) עושים שימוש בקולנוע בסיסי ופשוט מאוד, יש בו משהו מדויק וחד כתער, רגשית אבל גם שכלית. סרטיו של מורטי גדושים בתובנות ואילו "השקט שבאהבה" חף מהן. כל מה שיש בו זו התחנחנות נוסח איטליה.

 

נ.ב:

לכאורה, יש מקום לזלזל בכך שסרט שנקרא במקור בצרפתית "כל השמשות" הפך בעברית ל"השקט באהבה", שם כה גנרי וחסר ייחוד. אבל בפועל מפיצי הסרט נהגו כאן בשנינות מסוימת. השם הצרפתי מבוסס על שם של שיר ששר גיבור הסרט עם ההרכב המוזיקלי שלו. באו המפיצים והלכו עם המקור, אלא שהם בחרו דווקא שם של שיר אחר שהוא מבצע עם מקהלתו ומקריא בסרט. ולשיר הזה קוראים "השקט שבאהבה". אז השם לא משהו בעיניי, אבל התרגום דווקא בסדר.

בתמצית, ובפרפרזה על דברי ר' מנחם מנדל מקוצק: לא כל מה שחושבים צריך לומר, ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב, ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס, ולא כל מה שמדפיסים צריך להגיש למפיקים, ולא כל מה שמגישים צריך לאשר, ולא כל מה שמאושר צריך לצלם, ולא כל מה שצולם צריך להפיץ, ולא כל מה שמופץ צריך לראות.

 

ועכשיו עם פחות תמצית. או ג'נטלמניות.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.2011

 

למרות חיבתי המוצהרת לסרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון, החודשים אחרונים היו עבורי ימי מבחן. רצף של סרטים שלא חיבבתי יצא בזה אחר זה: "אחותי היפה", "לא רואים עליך" ו"פלייאוף". אך אני התאפקתי מלצאת עם כותרות סנסציוניות בסגנון "הגל החדש הישראלי הגיע לקיצו". במקום זאת, הבנתי שבשנה שבה מופקים כמעט 30 סרטים ישראלים, זה הגיוני ששלושה מהם ייצאו לא טובים כעמיתיהם. למעשה, זה אפילו הגיוני ש-15 מהם ייצאו לא טובים. בדרך כלל נעשה סרט אחד טוב על כל עשרה רעים. אבל בישראל – באופן ניסי – הסטטיסטיקה משובחת למדי ועומדת לערכת על כ-25 אחוזים של סרטים טובים. אז לא, הגל הישראלי עוד לא תם, אני מאמין שיש עוד דלק במנוע ומספיק כשרון לעוד כמה שנים של הברקות בסגנונות שונים, ושרק שילוב בין מקרה ובין תוכנית הפצה מעט מחופפת הוציא את סרטים האלה בזה אחר זה והחזיר לרחוב את המירמור שהקולנוע הישראלי מאכזב.

 

אבל כעת, כשמגיע "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" לקולנוע, אני צריך לכייל מחדש את כל ביקורותיי. כי אם מציבים את הדירוגים על בסיס השוואתי, הרי שסרט כמו "פלייאוף" הוא יצירת מופת עצומה ביחס ל"סימיקו". פתאום הביקורת שלי על "אחותי היפה" נראית קטנונית. אז לא התחברתי לדמויות, אז לא הרגשתי שהתסריט ממצה את הפוטנציאל של נקודת המוצא. אח, חיים של פינוק. לפחות אלה היו סרטים שנראו כמו סרטים, ולא כמו הפקה במתנ"ס. "סימיקו הקטן", לעומת זאת, הוא באמת מסג הסרטים שכבר קיוויתי (ויחלתי) שהקולנוע הישראלי למד להתבגר ממנו: סרט שבו כל פריים נראה כה מרושל שזה לא רק מביך, זה עצוב.

 

סימיקו (ציון ברוך) הולך ללמוד קולנוע במתנ"ס. למה? לא ברור. אבל יש לו חלומות: לגייס את כל השכונה שלו להשתתף בסרט שלו. למה? מה פשר המגלומניה? לא ברור. רק מנקודת המוצא הזאת אפשר היה לעשות כל כך הרבה, מ"קליעים מעל ברודוויי" ועד "שמונה וחצי", האמן התמים שהחיים הציניים נדחפים לו ליצירה, לחלום. אבל "סימיקו הקטן" כושל פעמיים. בפעם הראשונה ביצירת הדמות הראשית שאנחנו לא לגמרי מבינים מה מניע אותה. אנחנו רואים ומבינים שהוא במאי איום ונורא, אז מן הסתם משהו פנימי בוער בו, שהוא לא כשרון. האם הוא אד ווד הישראלי, יוצר שכה להוט לשתף את העולם בעולמו הפנימי שהוא לא מודע להיותו נטול כל כשרון לעשות זאת? אבל הבעיה השניה חמורה יותר: אם סימיקו היה סתם במאי קטן שעושה סרט שכונתי חובבני, ניחא. אבל למה הסרט עליו נראה כאילו זה סרט שסימיקו עצמו ביים? סרט שנראה כמו סרט קסטות שכונתי, המתאים להקרנה במעגל סגור? כלומר, על פי הסטנדרטים שהסרט מציג, סימיקו אינו במאי כה נורא. הבימוי, המשחק והעמדת המצלמה בסרטו לא שונים מאלה שבסרט שעליו. וכך אנחנו זוכים להשתקפות כפולה: השחקנים משחקים רע לא רק בתוך הסרט, אלא גם בחיים עצמם. וואו, זה היה יכול להיות "מולהולנד דרייב" הישראלי, הפוטנציאל שהסיפור הזה מחזיק להגיגים על החיים בתוך הקולנוע ומחוצה לו פשוט מתפקעים מרוב אפשרויות.

 

ואני תוהה גם לגבי מפיקי הסרט, האחים אדרי, שגם הפיקו את כל שאר הסרטים שהוזכרו כאן. אני מבין שהם מחפשים בלהט את הלהיט העממי הבא, להחזיר עטרת סרטי בורקס ליושנה, ליצור שובר קופות, מהסוג שמבקרים לא אוהבים אבל הקהל מתמוגג ממנו. ובכן, קבלו בשורה: "סימיקו הקטן" אינו הסרט הזה. על פי תפיסת עולמי "סרט בורקס" איננו מילה נרדפת ל"סרט עממי ירוד ועשוי ברישול", למרות שהיו גם סרטי בורקס כאלה. אלא זהו סרט עממי, העוסק בגינונים ובפערים שבין מעמדות ועדות בישראל, אבל מצחיק, מרגש, ועשוי בדיוק סגנוני וקומי משובח. הקהל, כן גם העממי, יודע לזהות סרט שנראה כמו חלטורה, ואם מציגים לו את זה בתור סרט שהקהל הרחב אמור ליהנות ממנו, אז הקהל יעלב ממנו וממפיקיו, וזה יפגע בתדמית של כל סרטיו האחרים ויוריד את האמון מהבחירות הרפרטואריות שלו.

 

אין לי מושג מה קרה בהפקה של "סימיקו" שהוציאה את הסרט ככה. היעדר תקציב? הזדהות יתרה עם עלילת הסרט וגיבוריו? אבל יש סרטים שאני פשוט לא מצליח למצוא בהם נקודות זכות, עד כדי כך שאני תוהה האם כדאי בכלל שנעשו, ואם נעשו האם כדאי שיופצו. "סימיקו הקטן" הוא כתם גדול על שנת הקולנוע הישראלי החולפת.

לעיתים, יש קללה מסוימת בלהיות מישהו שרואה המון סרטים. קללת הציפיות. קחו את הסרט הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית". אם זה היה סתם עוד סרט פעולה בשם "קוד צללים" עם טום קרוז בתפקיד הראשי ובמאי אלמוני או מדרג ביניים, הייתי אומר לכם שהסרט הזה ממש מהנה וחביב וראוי. כפי שעשיתי, למשל, עם "כמו יום ולילה" של אותו קרוז עם הבמאי ג'יימס מנגולד, שניסה את כוחו שסרט אקשן שהיה קצת חורק לפרקים, אבל היה קליל משעשע וחינני.

 

"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים" טוב יותר מ"כמו יום ולילה". אז למה אני מסתובב עם תחושה שהוא אכזב אותי? בגלל הציפיות הארורות. כי ל"מב"א4" אני מגיע אחרי שלושה סרטים קודמים בסדרה – שבוימו על ידי בריאן דה פלמה, ג'ון וו וג'יי.ג'יי אברמס – שהיו ממש מהנים בעיניי. יותר מזה: כל אחד מהם הכיל לפחות רגע אחד של "וואו", שהצדיק כהוגן את כל הצפייה בהם. ב"מב"א4" לא היה בעיניי שום רגע כזה. היו כמה וכמה סצינות פעולה סבירות, אבל הכל נראה כמו פראפרזות גרנדיוזיות לסצינות שכבר ראינו בעבר, בלי רגע אדיר של המצאה חדשה, כזו שתהווה מקור לחיקוי לסרטי פעולה עתידיים.

 

מקור אכזבה נוסף קשור בבמאי. בראד בירד הוא בעיניי אחד מגדולי הקולנוענים בהוליווד של העשור ומשהו האחרונים. תחילה כשותף לעבודה ב"משפחת סימפסון", ואז כמי שיצר שלושה מסרטי האנימציה האהובים עליי: "ענק הברזל", "משפחת סופר על" ו"רטטוי". כך שכשבירד משיק את קריירת הלייב-אקשן שלו, קיוויתי שתהיה בה גדולה כלשהי שאיפיינה את סרטיו הקודמים. לכל הפחות, גדולה תסריטאית, שכן סרטיו של בירד עד כה התאפיינו בתסריטאות עילאית.

 

יאמר לזכותו של טום קרוז: הוא מטפל יפה במותג "משימה בלתי אפשרית" שהופקד בידיו. הוא בוחר בעצמו את הבמאים ומפגין בכך טעם משובח. ועל פניו, הבחירה בבירד היא רבת השראה. מצד אחד, לטעמי זו קצת הורדה בדרגה, לעבור מליות גדול במאי האנימציה של העשור הזה לעבודות השרות של פרנצ'ייז הוליוודי בחסות כוכב שתמיד יאפילו על קיומו של במאי. מצד שני, מאז שסרטי "הנוסע השמיני" נעלמו, "משימה בלתי אפשרית" היא הסדרה היחידה שעדיין נותנת כבוד לבמאים בעלי חזון ומאפשרת להם להיכנס לתוך היכלי הענק של הוליווד – הוליווד שעדיין אומרת "עם כל הכבוד לסרט המד"ב העצמאי שביימת או לאוסקר שזכית על סרט האנימציה שעשית, אתה לא באמת אחד מאיתנו עד שלא ביימת שובר קופות". ובפרנצ'ייז כמו "משימה בלתי אפשרית", מדובר בעבודה כפוית טובה: אם הסרט טוב, זה כי המותג והפורמט חזקים; אם הסרט רע, זה כי הבמאי פישל.

 

ובכן, בראד בירד פישל.

 

באופן משונה וכמעט פרדוקסלי, הבעיה הכי גדולה ב"משימה בלתי אפשרית 4" היא התסריט. זה פרדוקס, כי התסריט תמיד נחשב לחלק הכי מיותר וזניח בסדרה הזאת. אתם בוודאי זוכרים ששנים אחרי שיצא "משימה בלתי אפשרית" הראשון (הסרט, לא הסדרה משנות הששים), בבימויו של בריאן דה פלמה, עדיין אהבו מנחי תוכניות הלייט-נייט באמריקה לצחוק כמה שהסרט היה לא מובן וסתום לחלוטין ולא היה ברור מי נגד מי. וזה היה תסריט מאת רוברט טאון, התסריטאי של "צ'יינטאון".

 

והאמת, ש"משימה בלתי אפשרית" מעולם לא היתה סדרה שתסריטיה דרשו ריאליזם או אפילו הגיון. המופרכות היא הפורמט. אבל הפורמט הזה – בו כל גאדג'ט יכול להיות קיים וכל מסיכה להחלפת זהויות יכולה להתייצר – איפשר את קיומן של סצינות הפעולה. וסצינות הפעולה היו תמיד מאוד ממוקדות: אני יורד לחדר המחשבים כדי להשיג קובץ. מכאן, סצינה בת 20 דקות (set-piece, בעגת סרטי האקשן), על החדירה לחדר המחשבים. והסצינה הזאת – ההיא עם הרתמה בה משתלשל קרוז מהתקרה – היא שהופכת לאיקונית וזכורה ומועתקת, גם אם אף אחד לא זוכר – או אפילו לא הבין תוך כדי הצפייה – למה בכלל צריך את הקובץ הזה.

 

המגרעת התסריטאית של "מב"א4" היא שאין – לפחות על פי טעמי – שום set-piece בלתי נשכח שכזה. יותר מזה, נתח עצום מהסרט מתרחש בדובאי, ואני חושב שהוא פשוט לא מספיק טוב. השימוש במגדל הגבוה בעולם כלוקיישן לא מספיק מעניין, וכל מה שקורה שם נראה כמו פראפרזה על סצינות מסרטים קודמים (כולל, אגב, "מיליארד סיבות לשוד", שכמו "מב"א4" לוחץ חזק על כפתורי פחד הגבהים של צופיו).

 

ברמת הניואנסים, יש בתוך הסצינות כמה וכמה הברקות חביבות מאוד – בעיקר בסצינת החניון המכאני, לקראת סוף הסרט – אבל אין באמת רגע אחד בלתי נשכח. וסרט אקשן מהנה? זה "סולט". מ"משימה בלתי אפשרית" אני מצפה לפחות ל"וואו" אחד. עדיף שניים. ולפחות "פששש…", אחד. לא קיבלתי.

"הארטיסט", "העזרה" ו"היורשים" מובילים. אלה המועמדויות הבולטות.

 

סרט – דרמה:

"היורשים"

"משחקי שלטון"

"העזרה"

"הוגו"

"סוס מלחמה"

"מאניבול"

(ששה סרטים!)

 

 

סרט – קומדיה/מיוזיקל:

"50/50"

"מסיבת רווקות"

"הארטיסט"

"השבוע שלי עם מרילין"

"חצות בפריז"

 

שחקן – דרמה:

מייקל פסבנדר, "בושה"

בראד פיט, "מאניבול"

ג'ורג' קלוני, "היורשים"

ליאונרדו דיקפריו, "ג'יי אדגר"

ריאן גוסלינג, "משחקי שלטון"

 

 

שחקן – קומדיה/מיוזיקל:

ז'אן דוז'רדן, "הארטיסט"

ברנדן גליסן, "שומר חוק"

ג'וזף גורדון לוויט, "50/50"

אוון ווילסון, "חצות בפריז"

ריאן גוסלינג, "טיפש, מטורף מאוהב"

 

שחקנית – דרמה:

גלן קלוז, "אלברט נובס"

מריל סטריפ, "אשת הברזל"

רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון"

טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

ויולה דיוויס, "העזרה"

 

 

שחקנית – קומדיה/מיוזיקל:

ג'ודי פוסטר, "אלוהי הקטל"

שרליז תרון, "Young Adult"

כריסטין וויג, "מסיבת רווקות"

מישל וויליאמס, "השבוע שלי עם מרילין"

קייט ווינסלט, "אלוהי הקטל"

 

 

שחקנית משנה:

ברניס בז'ו, "הארטיסט"

אוקטביה ספנסר, "העזרה"

ג'סיקה צ'סטיין, "העזרה"

ג'נט מקטיר, "אלברט נובס"

שיילין וודלי, "היורשים"

 

שחקן משנה:

אלברט ברוקס, "דרייב"

קנת בראנה, "השבוע שלי עם מרילין"

ג'ונה היל, "מאניבול"

כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

ויגו מורטנסן, "שיטה מסוכנת"

 

 

במאי:

וודי אלן, "חצות בפריז"

ג'ורג' קלוני, "משחקי שלטון"

אלכסנדר פיין, "היורשים"

מרטין סקורסזי, "הוגו"

מישל הזנוויצוס, "הארטיסט"

 

סרט זר:

"פרידה" (אירן)

"הילד עם האופניים" (בלגיה)

"העור שבו אני חי" (ספרד)

"ארץ דם ודבש" (ארה"ב/בוסניה) – הסרט שביימה אנג'לינה ג'ולי

"פרחי מלחמה" (סין)

 

אנימציה:

"טין טין"

"רנגו"

"החתול של שרק"

"שירות המשלוחים החשאי של ארתור"

"מכוניות 2"

 

 

פסקול:

"הארטיסט"

"W.E"

"נערה עם קעקוע דרקון"

"סוס מלחמה"

"הוגו"

 

תסריט:

"היורשים"

"מאניבול"

"חצות בפריז"

"הארטיסט"

"משחקי שלטון"

 

 

הרשימה המלאה, כולל השירים מועמדויות טלוויזיה.

היום (חמישי) אחר הצהריים יפורסמו המועמדים לפרס גלובוס הזהב. אבל עד אז…

 

לא חלפה יממה מאז שכתבתי שהסרטים שיובילו את האוסקרים השנה יהיו "הארטיסט", "הוגו", "סוס מלחמה" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" והתפרסמו המועמדיות לפרסי גילדת השחקנים וזרקו חלק ניכר מהתיאוריות שלי לפח.

 

גילדת השחקנית (הסא"ג) מחלקת פרסים בפורמט שונה מהאוסקרים, אבל יש קורלציה רבה בין הזוכה בפרס האנסמבל בסא"ג ובין הזוכה בפרס הסרט הטוב באוסקרים. בשנה שעברה, למשל, הסא"ג ניבא באופן מדויק את כל הזוכים בפרסי המשחק וגם את פרס הסרט. אז על פי המועמדויות שהתפרסמו היום אלה הסרטים שיובילו את האוסקרים השנה: "הארטיסט", "העזרה", "היורשים", "חצות בפריז", "מסיבת רווקות".

 

מה שהופך את "הארטיסט", שוב, למועמד המוביל (הוא מחוזק על ידי אגודות העיתונאים וגם גילת השחקנים) אבל "העזרה" עשוי להפוך ל"נאום המלך" של השנה: סרט סביר, בינוני, שאיכשהו עינג את כולם. האם ל"הוגו" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" יש עדיין סיכוי? ובכן, לא ממש. סרט כמעט אף פעם לא זוכה באוסקר בלי מועמדות בסא"ג (יש בזה הגיון: השחקנים מהווים את הענף הכי גדול מבין מצביעי האוסקרים, אז הגיוני שיש חפיפה בין הצבעתם לגילדה ובין הצבעתם לאוסקרים).

 

הסרט היחיד שעדיין יש לו סיכוי מסוים ללא מועמדות בסא"ג הוא "סוס מלחמה", בשל היותו היו בעיקר סרט מלחמה ועם סוס ולא שחקן בראשו. בפעם האחרונה שסרט זכה באוסקר אבל מבלי שהיה מועמד בגילדת השחקנים קודם, זה קרה ב"לב אמיץ" ב-1995. "סוס מלחמה", כמוהו, הוא סרט מלחמה דוהר.

 

אני רק מקווה שזה לא יהיה "העזרה". אני כבר רוצה ששוב יזכה באוסקרים סרט שממש אכפת לי ממנו, ומ"העזרה" לא אכפת לי.

כמדי שנה: הנה הרשימה השחורה, הבלאק-ליסט, רשימה שמתפרסמת על ידי סוכנות התסריטאים בהוליווד המדרגת את התסריטים טובים שהם קראו השנה ושעדיין לא הופקו (או שלא נכנסו להפקה בזמן שהם קראו ודירגו אותם). רוצים, למשל, לראות סרט על "מלחמת הכוכבים" מבעד לעיניו של צ'ובקה? לא כל התסריטים ברשימה מופקים, אבל אלה שזוכים לציונים הכי גבוהים לרוב כן (אבל לאו דווקא לקולנוע, לעיתים לסרטים בהפקת HBO). יש תסריטים שלא מופקים, אבל עצם הכללתם של תסריטאים ברשימה מזניקה את הקריירה שלהם (למשל, ג'ון ספייטס, שתסריט המד"ב המצוין שלו, "נוסעים", נכלל ברשימה אבל בינתיים לא הופק, אבל הוא כבר עבר הלאה ל"פרומתיאוס" של רידלי סקוט). ולמרות שהרשימה מכילה בעיקר תסריטאים אנונימיים ובתחילת דרכם, לעיתים יש גם כוכבים: "הרשת החברתית" של ארון סורקין, היה שם לפני כמה שנים. ברשימה הנוכחית נמצא התסריט החדש של קוונטין טרנטינו, שבינתיים כבר יצא לצילומים.

 

יש שם שתי גרסאות לפינוקיו (!), ולפחות שני סרטי זומבים, ולא מעט סרטי אימה מסוגים שונים, והרבה סרטים על תיכוניסטים. ויש שם כמה וכמה תסריטים המבוססים על סיפורים אמיתיים: כולל ביוגרפיה קולנועית על קולין פאוול, וגם על הנסיכ גרייס ממונקו, או התסריט שנמצא בראש הרשימה (בפעם ניכר על האחרים) העוסק באיש שפיצח את קוד האניגמה במלחמת עולם השניה אבל אז התאבד כי הועמד למשפט על היותו הומו. אבל אני, הטעם שלי קצת פחות רציני. אלה התסריטים שהסינופסיסים שלהם הכי סיקרנו אותי:

 

 

DIRTY GRANDPA by John Phillips
A young groom engaged to a demanding woman is forced to spend the week before his wedding with his half-blind, half-crazy, and wholly horny grandfather. Through this wild journey, his grandfather shows him how to take life by the balls and lead with his heart.

 

MAGGIE by John Scott 3
As a “walking dead” virus spreads across the country, a farm family helps their eldest daughter come to terms with her infection as she slowly becomes a flesh-eating zombie.

 

BASTARDS by Justin Malen
Two brothers, raised to believe their biological father died, find out their mother slept with many powerful and famous men in the 1970s, and the siblings hit the road to find their real father.

 

JURASSIC PARK by Imran Zaidi
A high school couple and two of their friends ditch school to catch a special preview screening of JURASSIC PARK.

 

מסדר לוויל פארל/אדם סנדלר/סת רוגן את הסרטים הבאים, לא?

המבקרים האמריקאים כבר צפו בכל הסרטים לקראת האוסקרים – "נערה עם קעקוע דרקון" ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" היו האחרונים – ומירוץ האוסקרים מתחיל לקבל צורה. מה שמעניין הוא שממה שאני קורא על הסרטים (וחלק מהסרטים אני כבר מתחיל לראות בעצמי) מסתמן שהסרטים שיובילו במירוץ ושמתוכם ייבחר הזוכה, כולם די משוחחים זה עם זה ונושקים בסגנונות קולנועיים דומים, ואף בנושאים דומים.

 

הסרטים הבולטים יהיו "הארטיסט" (של מישל הזווניציוס), "הוגו" (של מרטין סקורסזי), "סוס מלחמה" (של סטיבן ספילברג) ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" (של סטיבן דולדרי). כולם, מה שנקרא כיום movie-movie, סרטים שיש בהם גרנדיוזיות קולנועית מופגנת מאוד, שאמורה לגרום לנו לחשוב על הקולנוע ההוליוודי של פעם, גם אם הוא מבוים על ידי בריטי או צרפתי. השנה הזוכה לא יהיה שום סרט מחוספס – לא "מטען הכאב", לא "נער החידות ממומבאי" – הכל יהיה גדול מהחיים, קולנוע שהוא זיקוקין דינור (לכן, נדמה לי של"היורשים", הסרט הכי "מחוספס" ו"ריאליסטי" בחבורה – וכנראה גם הכי ציני, מול הסנטימנטליות של שאר הסרטים – אין באמת סיכוי בקטגוריית הסרט).

 

ואיכשהו, "הוגו" מקפל בתוכו את כל השלושה האחרים. איך?

 

קולנוע אילם: גם "הוגו" וגם "הארטיסט" עוסקים בימי הקולנוע האילם. "הארטיסט" הוא פשוט סרט אילם בשחור לבן הצרחש בהוליווד של סוף עידן הקולנוע האילם. "הוגו" מתרחש בשנות ה-30, אבל חלק ניכר מעלילתו עוסק בז'ורז' מלייס, במאי הקולנוע האגדי שסרטו "מסע לירח" היה אבן דרך בתולדות הקולנוע בשנת 1902. אגב: "הוגו" הוא סרט צרפתי המתרחש באמריקה, "הוגו" הוא סרט אמריקאי המתרחש בצרפת.

 

מלחמת העולם הראשונה: נקודה עלילתית מהותית ב"הוגו" קשורה במלחמת העולם הראשונה, ועלילת "סוס מלחמה" מתרחשת כולה במלחמת העולם הראשונה. האם מלחמת העולם הראשונה היא מלחמת העולם השנייה החדשה?

 

יתום: גם "הוגו" וגם "קרוב להפליא ורועש להחריד" עוסקים בילד שמתמודד עם מות אביו.

 

פורמטים: מכיוון שבינתיים "הוגו" ו"הארטיסט" הם שני הסרטים שמושכים את עיקר תשומת הלב מצד אגודות המבקרים, מעניין לשים לב שהם מייצגים את העתיד והעבר של טכנולוגיית הקולנוע. "הארטיסט" מצולם כמו פעם: שחור-לבן, אילם בפורמט 3:4. "הוגו" מצולם בתלת מימד מרהיב – אולי המרהיב ביותר שראיתי מימיי – וכולו להטוטי מצלמה (שוט הפתיחה שלו אגדי) ואפקטים דיגיטליים.

 

כל הסרטים האלה יגיעו לישראל בינואר-פברואר.

המלצת צפייה לערב זה: היכנסו לאתר של לואי סי.קיי, שלמו עם כרטיס אשראי 5 דולר (כ-18 שקל) והורידו באופן חוקי לחלוטין את ההופעה של בתיאטרון ביקון בניו יורק שהתקיימה לפני חודש. הקובץ באיכות היי-דפינישן, שוקל 1.2 ג'יגה ואם יש לכם קו בקצב 10 ג'יגה הוא יורד בערך ב-20 דקות. ואם יש לכם כבר סטרימר כזה או אחר, יש לכם על הפלזמה/LCD/LED שלכם מופע באיכות מצוינת לצפייה, במחיר זול להפליא וחוקי לחלוטין (פר בדיחה, מדובר במחיר זול להחריד). ההופעה המקורית נמשכה 100 דקות, ולואי בעצמו ערך אותה לגרסה מהודקת של שעה שפשוט גלגלה אותי מצחוק אמש מתחילתה ועד סופה. האיש מבריק.

 

לעיתים זהו סטנד-אפ רגיל: בדיחות ופאנץ'-ליינים. אבל יש רגעים שבהם זה כמעט כמו מונולוג תיאטרלי אוטוביוגרפי – שהוא גם מצחיק, גם נוגע ללב וגם מעביר סיטואציה דרמטית שלמה. סי.קיי, לפיכך, הוא יותר מסטנדאפיסט, לעיתים הוא מונולוגיסט. וגם כאן וגם כאן, הוא חד אבחנה בצורה נהדרת.

 

באתר המופע הוא מציע אאוט-טייקים מההופעה, כטיזרים. קטעים שלא נמצאים בהופעה הסופית. הנה אחד מהם, על אונס בממלכת החיות:

 

 

==================

 

ואחרי שגמרתם עם זה, עברו לאתר של HOT3 וצפו בפרק הבכורה של "יחפים", הסדרה של אורי סיון שעלתה לשידור אתמול. לא ראיתי סדרת טלוויזיה כה יפה לעין וכה נעימה לאוזן כבר הרבה זמן, מכאן או משם. בועז יהונתן יעקב צילם.

 

===================

 

המועמדויות לפרסי בחירת המבקרים פורסמו היום. "הוגו" של מרטין סקורסזי ו"הארטיסט" של מישל הזנוויציוס מובילים במספר מועמדויות. ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" התברג פנימה גם, גם בקטגוריית הסרט וגם בבימוי. באופן כללי אני אמור להגיד כאן שפרסי בחירת המבקרים הם אחד החזאים הכי טובים לאוסקר (יותר מגלובוס הזהב), אלא שאחרי שנה שעברה – בה כל המבקרים בחרו ב"הרשת החברתית" ואילו אנשי התעשייה בחרו ב"נאום המלך" – כל הסטטיסטיקות מתאפסות.

המבקרים של בוסטון, לוס אנג'לס וה-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי) בחרו הערב את סרטי השנה שלהם.

 

סרטי השנה של ה-AFI (מסודר לפי סדר הא'-ב' באנגלית, ללא היררכיה):

"מסיבת רווקות", "היורשים", "נערה עם קעקוע דרקון", "העזרה", "הוגו", "ג'יי אדגר", "חצות בפריז", "מאניבול", "עץ החיים", "סוס מלחמה".

 

צריך לזכור שמכון הקולנוע האמריקאי בוחר רק בסרטים שהם הפקות אמריקאיות (גם אם הן צולמו בפריז), ולכן הפקות צרפתיות שצולמו באמריקה (כמו "הארטיסט") לא זכאיות להיכנס לרשימה, כך גם הפקות בריטיות. זו הסיבה שסדרת "הארי פוטר" וגם "הארטיסט" יקבלו פרסי הוקרה מיוחדים בטקס של ה-AFI.

 

מבקרי בוסטון:

 

סרט: "הארטיסט"

(מקום שני: "הוגו" ו"מרגרט")

במאי: מרטין סקורסזי, "הוגו"

(מקום שני: מישל הזווניציוס, "הארטיסט")

שחקן: בראד פיט, "מאניבול"

(מקום שני: ג'ורג' קלוני, "היורשים" ומייקל פסבנדר, "בושה")

שחקנית: מישל וויליאמס, "השבוע שלי עם מרילין"

(מקום שני: מריל סטריפ, "אשת הברזל")

שחקן משנה: אלברט ברוקס, "דרייב"

שחקנית משנה: מליסה מקארתי, "מסיבת רווקות"

(מקום שני: ג'יני ברלין, "מרגרט")

תסריט: "מאניבול"

(מקום שני: "מרגרט")

סרט זר: "האשה ששרה"

(מקום שני: "פרידה" ו"שירה")

צילום: "עץ החיים"

(מקום שני: "הוגו")

סרט תיעודי: "פרויקט נים"

(מקום שני: "ביל קאנינגהאם, ניו יורק")

עריכה: "השעון"

(מקום שני: "הוגו")

קולנוען צעיר: שון דורקין, "מרתה מרסי מיי מרלן"

אנסמבל: "אלוהי הקטל"

שימוש הכי טוב במוזיקה: "דרייב" ו"הארטיסט"

(מקום שני: "היורשים").

 

כמה מילות הסבר: "מרגרט" הוא סרטו השני של קנת לונרגן, אחרי "מישהו לסמוך עליו". הסרט הזה גנוז כבר כמעט שלוש שנים בגלל סכסוכי זכויות, ורק עתה הוחלט להפיץ אותו באופן מצומצם מאוד. מעט המבקרים שראו את הסרט התפעלו ממנו, ולא מן הנמנע שהם מפרגנים לו בין השאר כדי לעודד את מפיצי הסרט לתמוך בו באופן נרחב יותר. אז לא לבלבל: "אשת הברזל" עוסק במרגרט תאצ'ר, "מרגרט" לא.

ושימו לב לבחירה המעניינת בקטגוריית העריכה: עבודת הווידיאו המוזיאלית "השעון", בת 24 השעות (שהוקרנה הקיץ במוזיאון ישראל). אכן הישג עריכה אדיר מאין כמוהו, אבל בחירה מעט שנויה במחלוקת לסרט שכלל לא הופץ מסחרית (כל איגוד מבקרים רשאי לרגע אחד קטן של פלצנות, להראות כמה מתוחכמים הם, אבל אין ספק שהם בחרו את רגע הפלצנות שלהם בטוב טעם).

 

מבקרי לוס אנג'לס:

סרט: "היורשים"

(מקום שני: "עץ החיים")

במאי: טרנס מאליק, "עץ החיים"

(מקום שני: מרטין סקורסזי, "הוגו")

שחקן: מייקל פסבנדר, על "בושה", "ג'יין אייר", "שיטה מסוכנת" ו"X מן: ההתחלה".

(מקום שני: מייקל שאנון, "תפוס מחסה")

שחקנית: יונג ג'ון הי, "שירה"

(מקום שני: קירסטן דאנסט, "מלנכוליה")

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

(מקום שני: פאטון אוסוולט, "Young Adult")

שחקנית משנה: ג'סיקה צ'סטיין על "עץ החיים", "העזרה", "החוב", "קורילאנוס", "שדות הקטל של טקסס", "תפוס מחסה"

(מקום שני: ג'נט מקטיר, "אלברט נובס")

תסריט: "פרידה"

(מקום שני: "היורשים")

צילום: "עץ החיים"

(מקום שני: "עיר של חיים ומוות")

סרט תיעודי: "מערת החלומות הנשכחים", ורנר הרצוג

סרט זר: "עיר של חיים ומוות" (סין)

(מקום שני: "פרידה")

סרט אנימציה: "רנגו"

(מקום שני: "טינטין")

פסקול: "האנה" (כמיקל בראדרס)

(מקום שני: "דרייב")

עיצוב: "הוגו"

(מקום שני: "החפרפרת")

 

וואו, המון רגעי פלצנות ברשימה הזאת – בה המבקרים מצליחים לבחור שחקן ושחקנית, אבל לא מה היה הסרט בו הם היו הכי טובים. והסרטים האסיאתיים "שירה" (קוריאה) ו"עיר של חיים ומוות" (סין) זוכים לתשואות.

 

מבקרי הקולנוע באינטרנט של ניו יורק:

טוב, זה כבר קבוצה קצת זניחה מדי שאתחיל לטרטר עם כל הרשימה שלהם. פרס הסרט הלך ל"הארטיסט". הסרט הזר ל"פרידה". כל השאר די דומה לנ"ל פחות או יותר. הנה הרשימה המלאה.

 

==================

 

שתי מחשבות:

 

א. מפיקי "הארטיסט" בטח מודאגים. בשנה שעברה "הרשת החברתית" זכה ברוב פרסי המבקרים, אבל הפסיד לבסוף את האוסקר. פתאום להיות המועמד המוביל לאוסקרים לא נראה כזה כיף.

ב. מכל הרשימות נעדר בינתיים "קרוב להפליא ורועש להחריד" של סטיבן דולדרי. ככל הנראה כי מפיקי הסרט סרבו להראות את הסרט בזמן לגופים לפני זמן ההצבעה. ההקרנות המוקדמות החלו בסוף השבוע תחת אמברגו קפדני (בעקבות פרשת דיוויד דנבי), אבל בטוויטר כבר מתחילות להצטבר דעות ראשונות וחפוזות שמדובר בסרט מצוין. האם המהלך של סקוט רודין (שהפיק את "הרשת החברתית" בשנה שעברה) לוותר על פרסי המבקרים עם הסרט ולכוון ישר לאוסקר – בלי להיות מתויג כ"מועמד מוביל" (כפי שקרה לו עם "הרשת חברתית") יוכיח את עצמו השנה? האם זה יהיה קמפיין היסטורי, או בכייה לדורות על סרט שידלגו עליו בכל הפרסים?

 

=================

 

שתי הקרנות טרום בכורה לסרטים שיככבו במועמדויות לפרס שחקנית באוסקר. "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי (מועמדות ודאית לטילדה סווינטון) יוקרן ביום חמישי בסינמטק ירושלים. "אלברט נובס", שביים רודריגו גרסיה (מועמדויות לגלן קלוז ולג'נט מקטיר, ככל הנראה) יוקרן בטרום בכורה במסגרת מועדון סרט החודש של פסטיבל הקולנוע הגאה ב-27.12 בסינמטק תל אביב.