המלצת צפייה לערב זה: היכנסו לאתר של לואי סי.קיי, שלמו עם כרטיס אשראי 5 דולר (כ-18 שקל) והורידו באופן חוקי לחלוטין את ההופעה של בתיאטרון ביקון בניו יורק שהתקיימה לפני חודש. הקובץ באיכות היי-דפינישן, שוקל 1.2 ג'יגה ואם יש לכם קו בקצב 10 ג'יגה הוא יורד בערך ב-20 דקות. ואם יש לכם כבר סטרימר כזה או אחר, יש לכם על הפלזמה/LCD/LED שלכם מופע באיכות מצוינת לצפייה, במחיר זול להפליא וחוקי לחלוטין (פר בדיחה, מדובר במחיר זול להחריד). ההופעה המקורית נמשכה 100 דקות, ולואי בעצמו ערך אותה לגרסה מהודקת של שעה שפשוט גלגלה אותי מצחוק אמש מתחילתה ועד סופה. האיש מבריק.

 

לעיתים זהו סטנד-אפ רגיל: בדיחות ופאנץ'-ליינים. אבל יש רגעים שבהם זה כמעט כמו מונולוג תיאטרלי אוטוביוגרפי – שהוא גם מצחיק, גם נוגע ללב וגם מעביר סיטואציה דרמטית שלמה. סי.קיי, לפיכך, הוא יותר מסטנדאפיסט, לעיתים הוא מונולוגיסט. וגם כאן וגם כאן, הוא חד אבחנה בצורה נהדרת.

 

באתר המופע הוא מציע אאוט-טייקים מההופעה, כטיזרים. קטעים שלא נמצאים בהופעה הסופית. הנה אחד מהם, על אונס בממלכת החיות:

 

 

==================

 

ואחרי שגמרתם עם זה, עברו לאתר של HOT3 וצפו בפרק הבכורה של "יחפים", הסדרה של אורי סיון שעלתה לשידור אתמול. לא ראיתי סדרת טלוויזיה כה יפה לעין וכה נעימה לאוזן כבר הרבה זמן, מכאן או משם. בועז יהונתן יעקב צילם.

 

===================

 

המועמדויות לפרסי בחירת המבקרים פורסמו היום. "הוגו" של מרטין סקורסזי ו"הארטיסט" של מישל הזנוויציוס מובילים במספר מועמדויות. ו"קרוב להפליא ורועש להחריד" התברג פנימה גם, גם בקטגוריית הסרט וגם בבימוי. באופן כללי אני אמור להגיד כאן שפרסי בחירת המבקרים הם אחד החזאים הכי טובים לאוסקר (יותר מגלובוס הזהב), אלא שאחרי שנה שעברה – בה כל המבקרים בחרו ב"הרשת החברתית" ואילו אנשי התעשייה בחרו ב"נאום המלך" – כל הסטטיסטיקות מתאפסות.

המבקרים של בוסטון, לוס אנג'לס וה-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי) בחרו הערב את סרטי השנה שלהם.

 

סרטי השנה של ה-AFI (מסודר לפי סדר הא'-ב' באנגלית, ללא היררכיה):

"מסיבת רווקות", "היורשים", "נערה עם קעקוע דרקון", "העזרה", "הוגו", "ג'יי אדגר", "חצות בפריז", "מאניבול", "עץ החיים", "סוס מלחמה".

 

צריך לזכור שמכון הקולנוע האמריקאי בוחר רק בסרטים שהם הפקות אמריקאיות (גם אם הן צולמו בפריז), ולכן הפקות צרפתיות שצולמו באמריקה (כמו "הארטיסט") לא זכאיות להיכנס לרשימה, כך גם הפקות בריטיות. זו הסיבה שסדרת "הארי פוטר" וגם "הארטיסט" יקבלו פרסי הוקרה מיוחדים בטקס של ה-AFI.

 

מבקרי בוסטון:

 

סרט: "הארטיסט"

(מקום שני: "הוגו" ו"מרגרט")

במאי: מרטין סקורסזי, "הוגו"

(מקום שני: מישל הזווניציוס, "הארטיסט")

שחקן: בראד פיט, "מאניבול"

(מקום שני: ג'ורג' קלוני, "היורשים" ומייקל פסבנדר, "בושה")

שחקנית: מישל וויליאמס, "השבוע שלי עם מרילין"

(מקום שני: מריל סטריפ, "אשת הברזל")

שחקן משנה: אלברט ברוקס, "דרייב"

שחקנית משנה: מליסה מקארתי, "מסיבת רווקות"

(מקום שני: ג'יני ברלין, "מרגרט")

תסריט: "מאניבול"

(מקום שני: "מרגרט")

סרט זר: "האשה ששרה"

(מקום שני: "פרידה" ו"שירה")

צילום: "עץ החיים"

(מקום שני: "הוגו")

סרט תיעודי: "פרויקט נים"

(מקום שני: "ביל קאנינגהאם, ניו יורק")

עריכה: "השעון"

(מקום שני: "הוגו")

קולנוען צעיר: שון דורקין, "מרתה מרסי מיי מרלן"

אנסמבל: "אלוהי הקטל"

שימוש הכי טוב במוזיקה: "דרייב" ו"הארטיסט"

(מקום שני: "היורשים").

 

כמה מילות הסבר: "מרגרט" הוא סרטו השני של קנת לונרגן, אחרי "מישהו לסמוך עליו". הסרט הזה גנוז כבר כמעט שלוש שנים בגלל סכסוכי זכויות, ורק עתה הוחלט להפיץ אותו באופן מצומצם מאוד. מעט המבקרים שראו את הסרט התפעלו ממנו, ולא מן הנמנע שהם מפרגנים לו בין השאר כדי לעודד את מפיצי הסרט לתמוך בו באופן נרחב יותר. אז לא לבלבל: "אשת הברזל" עוסק במרגרט תאצ'ר, "מרגרט" לא.

ושימו לב לבחירה המעניינת בקטגוריית העריכה: עבודת הווידיאו המוזיאלית "השעון", בת 24 השעות (שהוקרנה הקיץ במוזיאון ישראל). אכן הישג עריכה אדיר מאין כמוהו, אבל בחירה מעט שנויה במחלוקת לסרט שכלל לא הופץ מסחרית (כל איגוד מבקרים רשאי לרגע אחד קטן של פלצנות, להראות כמה מתוחכמים הם, אבל אין ספק שהם בחרו את רגע הפלצנות שלהם בטוב טעם).

 

מבקרי לוס אנג'לס:

סרט: "היורשים"

(מקום שני: "עץ החיים")

במאי: טרנס מאליק, "עץ החיים"

(מקום שני: מרטין סקורסזי, "הוגו")

שחקן: מייקל פסבנדר, על "בושה", "ג'יין אייר", "שיטה מסוכנת" ו"X מן: ההתחלה".

(מקום שני: מייקל שאנון, "תפוס מחסה")

שחקנית: יונג ג'ון הי, "שירה"

(מקום שני: קירסטן דאנסט, "מלנכוליה")

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

(מקום שני: פאטון אוסוולט, "Young Adult")

שחקנית משנה: ג'סיקה צ'סטיין על "עץ החיים", "העזרה", "החוב", "קורילאנוס", "שדות הקטל של טקסס", "תפוס מחסה"

(מקום שני: ג'נט מקטיר, "אלברט נובס")

תסריט: "פרידה"

(מקום שני: "היורשים")

צילום: "עץ החיים"

(מקום שני: "עיר של חיים ומוות")

סרט תיעודי: "מערת החלומות הנשכחים", ורנר הרצוג

סרט זר: "עיר של חיים ומוות" (סין)

(מקום שני: "פרידה")

סרט אנימציה: "רנגו"

(מקום שני: "טינטין")

פסקול: "האנה" (כמיקל בראדרס)

(מקום שני: "דרייב")

עיצוב: "הוגו"

(מקום שני: "החפרפרת")

 

וואו, המון רגעי פלצנות ברשימה הזאת – בה המבקרים מצליחים לבחור שחקן ושחקנית, אבל לא מה היה הסרט בו הם היו הכי טובים. והסרטים האסיאתיים "שירה" (קוריאה) ו"עיר של חיים ומוות" (סין) זוכים לתשואות.

 

מבקרי הקולנוע באינטרנט של ניו יורק:

טוב, זה כבר קבוצה קצת זניחה מדי שאתחיל לטרטר עם כל הרשימה שלהם. פרס הסרט הלך ל"הארטיסט". הסרט הזר ל"פרידה". כל השאר די דומה לנ"ל פחות או יותר. הנה הרשימה המלאה.

 

==================

 

שתי מחשבות:

 

א. מפיקי "הארטיסט" בטח מודאגים. בשנה שעברה "הרשת החברתית" זכה ברוב פרסי המבקרים, אבל הפסיד לבסוף את האוסקר. פתאום להיות המועמד המוביל לאוסקרים לא נראה כזה כיף.

ב. מכל הרשימות נעדר בינתיים "קרוב להפליא ורועש להחריד" של סטיבן דולדרי. ככל הנראה כי מפיקי הסרט סרבו להראות את הסרט בזמן לגופים לפני זמן ההצבעה. ההקרנות המוקדמות החלו בסוף השבוע תחת אמברגו קפדני (בעקבות פרשת דיוויד דנבי), אבל בטוויטר כבר מתחילות להצטבר דעות ראשונות וחפוזות שמדובר בסרט מצוין. האם המהלך של סקוט רודין (שהפיק את "הרשת החברתית" בשנה שעברה) לוותר על פרסי המבקרים עם הסרט ולכוון ישר לאוסקר – בלי להיות מתויג כ"מועמד מוביל" (כפי שקרה לו עם "הרשת חברתית") יוכיח את עצמו השנה? האם זה יהיה קמפיין היסטורי, או בכייה לדורות על סרט שידלגו עליו בכל הפרסים?

 

=================

 

שתי הקרנות טרום בכורה לסרטים שיככבו במועמדויות לפרס שחקנית באוסקר. "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי (מועמדות ודאית לטילדה סווינטון) יוקרן ביום חמישי בסינמטק ירושלים. "אלברט נובס", שביים רודריגו גרסיה (מועמדויות לגלן קלוז ולג'נט מקטיר, ככל הנראה) יוקרן בטרום בכורה במסגרת מועדון סרט החודש של פסטיבל הקולנוע הגאה ב-27.12 בסינמטק תל אביב.

 

גם זו כבר מסורת דצמברית: במקביל לרשימות סרטי השנה צצים ביו-טיוב סרטוני המחרוזות המקבצים את מיטב השוטים והקלישאות של שנת הקולנוע החולפת. שניים מהם כבר יצאו. השני מביניהם הוא הטוב מבין השניים והוא מופיע למעלה. הראשון שיצא מופיע להלן, ויש בו דברים נחמדים אבל הוא פחות טוב (זה למעלה, שערוך ממש כמו טריילר אחד ארוך, מתחיל עם דפש מוד. זה למטה מתחיל עם "שיר המהגר", במקור של לד זפלין, מתוך פסקול "נערה עם קעקוע דרקון" של דיוויד פינצ'ר, ומסתיים עם אלבו, אז טעם מוזיקלי יש להם).

 

מה שמדהים אותי – חוץ מהחריצות, הכשרון, וחדות האבחנה של עורכי הקליפים האלה – היא הכמות העצומה של סרטים שלא מגיעים לישראל. לפי ספירה זריזה שלי 60 מתוך 160 הסרטים המופיעים בקליפ התחתון עדיין לא הגיעו ארצה. אני משתמש ב"עדיין", כי חלקם יגיעו במהלך ינואר-פברואר, אבל כולנו יודעים שרובם לא יגיעו ארצה.

 

 

================

 

והנה הגרסה של טרנט רזנור וקרן או. לשיר של לד זפלין, בתוספת מונטאז' ויזואלי שיצר דיוויד פינצ'ר לסיקוונס כותרות פתיחה של "נערה עם קעקוע דרקון".

 

זו תקופה טובה לגארי ניומן – אולי הזמר שהכי אהבתי כשהייתי בן 11 (עד שהיכרתי את אדם אנט…). שירו "מכוניות" מתנגן ב"החבובות" ולהקת באטלס הזמינה אותו לשיר בשיר שלהם "My Machines". בשוט אחד. לא באמת שוט אחד, כמובן. לבמאי הקליפ קוראים דניאלס (ג'ק?). הקליפ הזה מסתובבביו-טיוב כבר שלושה חדשים, אבל רק עכשיו, בזכות פרויקטי סיכום השנה, ראיתי אותו לראשונה והשתעשעתי כהוגן.

סקר הסרטים הגדולים של "סייט אנד סאונד" (כולל יוסף סידר ונדב לפיד) # הסרטים שסטיבן קינג הכי אהב השנה (כולל הרימייק הישראלי) # תמונות ראשונות מהחדש של פול תומס אנדרסון # מר באום עובר לברוקלין # והספד לתסריטאי של "החולמים"

 

 

הנה זה מתחיל, וזה יימשך עכשיו עד סוף החודש: רשימות עשרת הסרטים הכי טובים של השנה. נרכז כאן את אלה שמעניינים אותי במיוחד, כמובן לא את כולם. יש כמה רשימות מקיפות ומסקרנות במיוחד, שהן משאלי מבקרים: של ה"ווילג' וויס", של "אינדי ווייר" ושל "סייט אנד סאונד". הנה הראשון מביניהם.

 

כתב העת האנגלי "סייט אנד סאונד" פרסם את סקר המבקרים שלו. הרשימה המשוקללת של הסרטים הכי טובים לשנת 2011 היא: "עץ החיים" של טרנס מאליק, "פרידה" (הסרט האירני של אסגאר פאהדי שכנראה לעולם לא יופץ בארץ לכן אתם צריכים להתעשת כבר עכשיו ולמצוא דרכים לצפות בו), "הילד עם האופניים" של האחים דארדן, "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, "הארטיסט" של מישל הזנוויציוס, "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילגה ג'יילון, "הסוס מטורינו" של בלה טאר, "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי, "ארבע פעמים" של מיכלאנג'לו פרמרטינו (סרט העזים נטול המילים שהוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה), "זה לא סרט" של ג'פאר פנהי ו"החפרפרת" של תומס אלפרדסון. לסיכום: שני איראניים, שלושה סרטים כמעט נטולי מילים.

 

ברשימת המבקרים המלאה יש גם נוכחות ישראלית: "הערת שוליים" של יוסף סידר מוזכר אצל שלושה מבקרים; "חוף בומביי" של עלמה הראל מוזכר פעמיים; ו"השוטר" מוזכר פעם אחת, אצל מבקר תאילנדי שכתב את השורה הכי טובה והכי מדויקת על הסרט הזה: "טרור ואנטי-טרור הם שני שטנים שנולדו מאותו רחם".

 

=================

 

סטיבן קינג מפרסם ב"אנטרטיינמנט וויקלי" את רשימת 20 הדברים שהוא הכי אהב ב-2011 (מוזיקה, ספרים, סרטים וטלוויזיה – "שובר שורות" במקום הראשון אצלו). במקום השביעי הוא משבץ את "החוב", הרימייק של ג'ון מאדן לסרט הישראלי של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום. הוא גם אהב השנה את "יעד סופי 5", את "השכונה vs חיזרים", את "סניגור במבחן", את "עץ החיים" ואת "Margin Call" ("התמוטטות" בעברית, כשיגיע בקרוב).

 

==============

 

מבקר הקולנוע והתסריטאי גילברט אדייר הלך לעולמו בגיל 66. אדייר כתב עם ברנרדו ברטולוצ'י את התסריט ל"החולמים", המבוסס על הרומן פרי עטו. הוא גם כתב שלושה סרטים עם ראול רואיז, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים. הוא כתב ספרים ומאמרים על קולנוע ותרגם את ז'ורז' פרק לאנגלית.

 

=============

 

בראבו לאיתן ווייץ בתגובות שהיה הראשון הערב שקלט את האייטם המסקרן הזה: רובין וויליאמס עומד לשחקן ברימייק האמריקאי ל"מר באום" של אסי דיין. את התסריט לעיבוד כתב דניאל טפליץ, שביים השנה את הלהיט האוסטרלי "כלב אדום" (שהיה סרט הפתיחה בפסטיבל האוסטרלי השנה בסינמטקים). הגרסה האמריקאית תיקרא "האיש הכי עצבני בברוקלין", ורובין וויליאמס יגלם את הנרי אלטמן שמגיע לבדיקות בבית חולים אחרי תאונת דרכים קלה, שם הוא שומע מרופאה בשם שרון גיל (לא לבלבל עם אלון גיל, שגילם את התפקיד בגרסה הישראלית), שנותרו לו 90 דקות לחיות. האם זה יהיה הרימייק הבא לסרט ישראלי, אחרי "החוב"? ואגב, בסרט של אסי דיין מופיע גם אדם ברוך, בתור מבקר אמנות המציג את חייו של מר באום כמעין יצירה פוסטמודרנית, מסופקני אם דמות כזאת תגיע לרימייק האמריקאי, אבל מעניין לשים לב שאדם ברוך ז"ל הוא אביו של עידו רוזנבלום, השותף לתסריט של "החוב". האם משפחת ברוך/רוזנבלום היא סימן טוב לרימייקים ישראליים?

 

=============

 

כתב העת "בלאקבוק" מציג צילומים מאחורי הקלעים של "המאסטר", סרטו המתקרב של פול תומס אנדרסון (בהשראת לידת הסיינטולוגיה או לא?). רק רואים סטטיסטים מתכוננים ומתלבשים, לא יותר מזה. ובכל זאת.

 

================

 

15 סרטים צומצמו לרשימה ממנה ייבחרו המועמדים לאוסקר בקטגוריית האפקטים המיוחדים. מ"עץ החיים" ועד "רובוטריקים 3", מ"הוגו" ועד "פלדה אמיתית", מ"סופר 8" ועד "סאקר פאנץ'". וכמובן, הסרט שיזכה: "כוכב הקופים, "המרד".

 

"בונראקו"

 

אם הייתי הציניקן שהייתי פעם בטח הייתי שולף משפט כמו "נראה לי שעל הסט של 'בונראקו' היו יותר ישראליים מאשר על הסט של 'פלייאוף'." אבל אני כבר שנים מנסה להיות בדיאטת ציניות, אז אתאפק. ובכלל, כמות השמות הישראליים שמופיעים בקרדיטים של כמה מהסרטים האמריקאים המוצגים כעת בארץ מתחילה להזכיר את סוף שנות השבעים, כשרוב התעשייה הישראלית עברה לאמריקה.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.12.2011

 

את "מחפש צדק", סרט עם ניקולס קייג' שמציג עכשיו בארץ, הפיק הישראלי רם ברגמן. את "הסגת גבול", סרט אחר עם ניקולס קייג' שמציג עכשיו בארץ, הפיק הישראלי בועז דווידזון (יחד עם מעסיקיו בחברת מילניום, הישראליים דני דימבורט ואבי לרנר). ואילו את "בונראקו", סרט חדש עם וודי הרלסון ודמי מור, הפיק רם ברגמן על פי סיפור שכתב בועז דווידזון.

 

את "בונראקו" ביים הישראלי גיא משה, והשותפה להפקה היא הישראלית נאווה לוין ומשחק בו הישראלי מארק איווניר בתפקיד קטן. ישראל, אגב, היא בינתיים אחת המדינות הבודדות בו הסרט הזה מופץ מסחרית.

 

 

וזה עוד לא הכל. על התסריט של "סיפורו של דולפין", סרט ילדים שמוצג כעת גם, חתום התסריטאי נועם דרומי, שהקרדיטים הקולנועיים הקודמים שלו באתר imdb הם בתור עוזר הפקה בסרטים האמריקאיים של אבי נשר. ויש את "פעילות על טבעית", שהופק על ידי הישראלי אורן פלאי, ובוים על ידי האולי-ישראלי אריאל שולמן (יחד עם הנרי ג'וסט).

 

מבין הסרטים הנ"ל ראיתי שניים: את "בונראקו" ואת "הסגת גבול":

 

א. "הסגת גבול". במאי: ג'ואל שומאכר

למראה "הסגת גבול", מותחן סטנדרטי, יעיל, צעקני ובהמי נטול כל השראה או הברקה, עם שחקנים וצוות שמגיע להם יותר טוב מזה, נזכרתי ב"מאניבול". לא הסרט – לא, לא הסרט, אלא השיטה עליהם מדברים בסרט. "מאניבול" (שאם עוד לא ראיתם, כדאי לכם) מציג שיטה להערכת כשרון על פי שווי כלכלי. למראה "הסגת גבול" נזכרתי שכבר שמעתי את התיאוריה שמוצגת ב"מאניבול". זה היה בערך לפני שש שנים, כשאבי לרנר – אולי המפיק הכי פורה באמריקה כרגע, לפחות מבחינת כמות הכותרים שהוא מנפיק, ולאו דווקא מבחינת איכותם – הרצה בתל אביב ושטח את שיטת העבודה של החברה שלו, ניו אימג'/מילניום: איך הם משיגים כוכבים כמו ברוס וויליס וניקולס קייג' לסרטיהם, אותם הם מקפידים להפיק בתקציבים נמוכים? הם פשוט מחכים שהמניות של השחקנים והבמאים הכי חמים יירדו בבורסת הכשרונות ההוליוודיים, ואז הם מציעים להם הצעה שלא תהיה להם משתלמת להם כלכלית כמו בימי הזוהר שלהם, אבל תזכיר לעולם שהם כוכבים שמחזיקים סרט על כתפיהם. החשיבה על זאת – על אנשים כעל מניות בבורסה שערכם פעם עולה ופעם יורד, ועל המפיק כסוג של ברוקר – הפכה את ניו אימג'/מילניום לעסק שהיא היום. עסק פורה, רווחי, משגשג, אבל כזה שאני מתאר לעצמי שאף שחקן לא באמת מייחל שהוא יופיע בסרטיו (אם כי, באופן משונה, לי תמיד יש חיבה לסרטים שלהם, כי יש בהם משהו ממנטאליות הבי-מוביז שאני כה מחבב).

 

המדהים הוא שהמרחק בין אוסקר ומשכורת של עשרות מיליוני דולרים, ובין הופעה בסרט של ניו אימג'/מילניום ומשכורת של לא יותר מחמישה מיליון דולר יכול להיות לא יותר מארבע שנים. וכך ב"הסגת גבול" יש להם שני זוכי אוסקר (ניקול וניקולס) בסרט שביים ג'ואל שומאכר, במאי שהצליח לשטות רבים וטובים לחשוב שהוא היה פעם יוצר משמעותי וחשוב (הוא לא), ושבטח שכנע את עצמו ש"הסגת גבול" הוא ה"בדרך למטה" של המשבר הכלכלי הנוכחי, סיפורם של אנשים נואשים מול מצבים כלכליים אנושים. בראייה לאחור, "בדרך למטה" היה סרטו הטוב היחיד של שומאכר. "הסגת גבול" אינו "בדרך למטה".

 

ב. "בונראקו". במאי: גיא משה

ל"בונראקו" יש 20 דקות ראשונות מפתיעות מאוד. חואן רואיז אנצ'יה, שהיה בעבר צלם שהערצתי (מתי צפיתם לאחרונה ב"גלנגרי גלן רוס"?), חובר לטרנס בלנשארד, בעבר מלחינו הקבוע של ספייק לי, ולמעצב כריס פרמר, שהיה חתום השנה על עיצוב "עולם הזמן" ועכשיו עובד על סופרמן החדש: צוות טכני מעולה, שחבר ליצור סרט שהוא… אין לי מושג… אמיץ ושאפתני? או אולי ההפך מזה. אבל ההתחלה מרשימה: מייק פאטון, סולן פיית נו מור, מקריין אגדת אמנויות לחימה שנפתחת עם קטעי אנימציה מרשימים מאוד. משהו על כך שכולנו מחכים שיבוא גיבור לגאול אותנו מצרותינו. ואז אנחנו מגיעים לסרט עצמו שנראה כמו תרגיל בסגנון פוסט מודרני משנות השמונים, פסטיש של סגנונות שאמור לחקות שפה של קומיקס. זה סרט גנגסטרים ואמנויות לחימה שמבוים ומעוצב קצת כמו מיוזיקל. אני תוהה מה היתה ההשראה המיידית של היוצרים: האם זה היה "דיק טרייסי" או "סין סיטי"? הסרט לא מנסה להיראות מציאותי, הכל מצולם בסט שנראה כמו במה מעוצבת, ועם סטטיסטים שהם יותר שורת מקהלה מלוחמי קונג פו. האמת, המעברים בין הסטים המרשימים וכמה שוטים מרהיבים שהסרט מתהדר בהם גרם לי לחשוב שההשראה שאפתנית אף יותר, ושזה ה"אחד מהלב" של סרטי אמנויות הלחימה. אלא שאחרי שאחרי כ-20 דקות של התפעלות ההיקסמות פגה. העלילה היתה כה סבוכה מצד אחד וכה לא מעניינת מצד שני, והקריינות כה טרחנית שאיבדתי כל עניין בדמויות ופיתוליהן. הייתי מסתפק בעונג לעיניים אילולא לסרט אמנויות הלחימה הזה היה חסר דבר אחד משמעותי: סצינות לחימה מוצלחות. אז זה לא "אחד מהלב", זה יותר "לילות הארלם". די ברור לי מה משך לפרויקט את רם ברגמן, מפיק שמחפש אתגרים אמנותיים (שיתופי הפעולה שלו עם ריאן ג'ונסון, הבמאי של "בריק" ו"האחים בלום" ובקרוב "לופ", הם מהמרתקים שבקולנוע העצמאי האמריקאי העכשווי); ואין לי מושג מי זה גיא משה, אבל האמת שהסרט הזה גרם לי להסתקרן ממנו מאוד. לא חיבבתי את "בונראקו" במיוחד, אבל היתה שם כמות נאה של כשרון שהייתי סקרן לראות לאן הוא ינותב להבא.

 

נ.ב:

 

על פי טבלאות ההפצה היה אמור לצאת החודש הסרט "כלבי הקש" רימייק שביים רוד לוריא – עוד ישראלי לשעבר! – לסרט של סם פקינפה. אבל "כלבי הקש" נעלם, ואילו "הסגת גבול" צץ במקומו – שניהם סרטים על גברים שצריכים להתמודד עם השתלטותם של עבריינים על הבית והטלת אימה על המשפחה, ובעיקר על נשותיהן, ועליהם להפגין את גבריותם כדי להציל את הבית. מה שמעלה את השאלה: האם סרטים בהפקת ישראליים נמכרים למפיצים ישראליים במחירים מוזלים?

 

אני צריך להודות: מאז שכתבתי בשבוע שעבר את הביקורת המצורפת להלן, צפיתי שוב ב"מלנכוליה" של לארס פון טרייר, וטיפונת התרככתי לגביו. יש בו עדיין דברים מעצבנים, ופון טרייר עדיין נורא מכעיס אותי (אני חושב שהוא עושה את זה בכוונה), אבל חצי השעה האחרונה של הסרט די מדהימה – ויזואלית ורגשית. וכך גם חמש הדקות הראשונות. עם שאר הדקות יותר קשה לי.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.12.2011

 

הכל מתחיל להשתבש כשכוכב הלכת מלנכוליה מופיע בשמיים. למעשה, זה לא כוכב לכת, זה כוכב אוץ: הוא אץ לו במסלול מטורף עד שכמה חודשים אחרי שנראה לראשונה הוא כבר צמוד למסלול כדור הארץ. עד לאותו רגע בו הוא הופיע, ג'סטין היתה אשה צעירה, מצליחה בעבודתה, מאושרת, רגע לפני נישואיה, אבל מרגע שכוכב הלכת מופיע בשמיים היא מתחילה להתפרק. מלנכוליה שולטת בה. בסרטו החדש של לארס פון טרייר – שזכה השבוע בפרס הסרט הטוב בתחרות פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע – מלנכוליה אינה מצב נפשי, אלא מצב אסטרונומי. תופעת טבע שלאדם אין עליה שליטה. כשזה מגיע מאחד הבמאים שהכי מתוודים על המלנכוליה והייאוש שבהם הם שרויים, אפשר לחפש סוג של וידוי מתחת למטאפורה השמימית הזאת.

 

עברו 15 שנה מאז שלארס פון טרייר הפך מהבמאי שאני הכי מעריץ לבמאי שהכי מעצבן אותי. וזה הכשרון שלו: לעצבן אנשים. המומחיות שלו כקולנוען היא ללחוץ על הכפתורים של הקהל שלו. הסרט הקודם שלו, "אנטי קרייסט", היה כה אלים ופרובוקטיבי (ואף פורנוגרפי), שאף מפיץ ישראלי לא העז להביא אותו ארצה. "מלנכוליה", בהשוואה אליו, הוא פודל מאולף, הוא כמעט מכתב התנצלות אפילו, כאילו הוא בא לומר לנו "סליחה שאני ככה". והוא גם מציג מנעד רגשי מעט רחב יותר, וגם מחזיר מעט (מעט!) אמון בפון-טרייר כבמאי שהוא קודם כל יוצר ויזואלי נדיר.

 

למעשה, "מלנכוליה" הוא שני סרטים נפרדים שאין ביניהם שום קשר, ואפילו סגנונית הם מבוימים אחרת. שני חלקי הסרט עטופים בפרולוג ובאפילוג שמהווים את שיאו. למעשה, לא תמצאו שיא ויזואלי ורגשי גדול יותר מאשר דקות הפתיחה המפוארות של הסרט. המוזיקה המלווה את סיקוונס התמונות היפהפה הזה – המציגות את הדקות האחרונות לפני שכדור הארץ מתנגש בכוכב הלכת מלנכוליה – היא של ואגנר מתוך "טריסטן ואיזולדה" (כן, זה רמז). לא בחירה מפתיעה בעולמו של פון טרייר – בומבסטי, אסתטי, אבל דל באנושיות, שלא לדבר על אופטימיות. הפתיחה היא כמו אורגיה של תמונות מרהיבות בסופר-סלואו-מושן, כשבשיאן כדור הארץ הקטנטן נמעך לתוך הכוכב מלנכוליה, בדימוי שנראה כמו אורגיה שמימית: בין אם זה יזכיר לכם זרעון המפרה ביצית, או פטמת ענק, פון טרייר מזכיר לנו – מאז "לשבור את הגלים" ועד היום – שסקס ומוות חד הם.

 

למען האמת, הייתי מגיב לסרט ביתר חיבה אם חציו הראשון היה נפקד ממנו. החצי הראשון – שמבוים ברטט מעצבן – מתאר את חתונתה של ג'אסטין (קירסטן דאנסט). זה כמו פלאשבק ל"החגיגה", סרט שביים תומס וינטרברג, בן טיפוחיו של פון טרייר לפני 13 שנה. אני מאלה ששנאו את "החגיגה". החצי השני מדוד ומעניין יותר: הוא מתמקד באחותה של ג'סטין, קלייר (שרלוט גיינסבורג). היא תמיד היתה הבנאדם השקול היחיד במשפחה, המבוגרת האחראית והמתפקדת (הוריהן, המגולמים על ידי ג'ון הרט ושרלוט רמפלינג, התגרשו מזמן, שונאים זה את זו ונראה שהפסיקו לתפקד כהורים כלל). היא מנסה להושיט יד לאחותה שהפכה לשבר כלי, אבל ככל שמלנכוליה מתקרב, דווקא ג'סטין היא זו שתתמודד עם הסוף הבלתי נמנע יותר טוב מאחותה.

 

להבדיל מבמאים רבים שעושים סרטים מעצבנים בלי לשים לב, ודווקא כשהם רצו לעשות משהו אחר, פון טרייר הוא מאותם במאים שנמצאים בשליטה מוחלטת על הסרט שלהם. כשהוא רוצה לעצבן, הוא מעצבן; כשהוא רוצה לענג, הוא מענג; כשהוא רוצה להרשים, הוא מרשים. "מלנכוליה" מציג את הקצוות השונות ביכולת שלו, ואני כמובן רק מתאכזב שבמאי כזה רוצה לעצבן או להציג סצינות כעורות, כשברור שהוא מסוגל לעשות את ההפך. פון טרייר יעשה הכל כדי שנשנא אותו. והאמת, זה עובד לו (ואם לא בסרטים, אז הוא יעשה את זה בראיונות).

 

אבל אם אתעלם מכל החצי הראשון של הסרט, ומהעובדה שהחצי השני – למרות סצינות מצוינות בו – די מונוטוני – אשאר עם תחושה ש"מלנכוליה" הוא כמו אח ל"עור שבו אני חי" של פדרו אלמודובר: שניהם סרטים מרהיבים לעין, אבל עם נשמה שחורה משחור מאת במאים שבאו להרגיז, אבל שאנחנו יודעים שכשהם במצב רוח טוב יותר, הם מסוגלים ליותר מזה.

 

נ.ב:

באופן מפתיע, "מלנכוליה" הוא לא הסרט היחיד השנה שמספר סיפור אנושי על בני אדם בשעה שתופעה אסטרונומית יוצאת דופן מתרחשת ברקיע וכוכב לכת חדש פתאום צץ בשמים. קדם לו "ארץ אחרת" ("Another Earth"), שזכה לפני שנה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדאנס והוקרן בסוכות בארץ בפסטיבל אייקון. מסקרן אותי איך היה נראה "ארץ אחרת", שהתסריט שלו טוב משל "מלנכוליה", עם הבימוי של פון טרייר.

 

אושר!

 

רגע, רגע, מהתחלה. כי הסרט הנפלא הזה ארוז היטב. הוא נפתח עם סרט אנימציה קצר ומשעשע מאוד מאוד מסדרת "צעצוע של סיפור" – המשך הרפתקאות הצעצועים בבית של בוני. ההברקה של סרטון היא היכרות עם מגוון מטורלל של צעצועים עזובים מארוחות ילדים במזללה בסגנון מקדונלדס. יש שם כמה שנינויות נפלאות של צעצועים מומצאים, שבאמת פלא שלא הפכו ללהיט בקרב הילדים.

 

ומשם "החבובות". עכשיו בהיי-דפינישן. הסרט מתחיל, ואילו אני חוזר ל-1976.

 

הייתי בן 8 כשראיתי את "החבובות" לראשונה והתאהבתי. אבל להבדיל מהרבה סדרות שאני זוכר מילדותי, "החבובות" מאן להזדקן ולהתיישן מאז. עם השנים, בכל צפייה חוזרת בפרקי הסדרה בכל פעם בגיל מבוגר יותר, התחלתי להבין למה. "החבובות" היתה סדרה אנרכיסטית לחלוטין, שוברת כל היגיון וחוקיות. העולם וההיגיון של החבובות, למשל, מעולם לא הוסבר. תחשבו על זה רגע: אין סדרת טלוויזיה שאתם מכירים שלא מתחילה בזה שמסבירים לנו לעייפה איך ייתכן שבכלל הגענו למקום הזה. לו היתה "החבובות" מופקת כיום היו דורשים הזכיינים להסביר בפיילוט או בקטע הפתיחה איך יתכן שיש בובות עם תיאטרון ומה פתאום מגיעים אליהם כוכבים מפורסמים לתפקידי אורח. הסיבה לכך היא ג'ים הנסון. בשבע שנות "רחוב סומסום" הוא הפך את המפגש בין בובות לבני אדם לכה שגרתי, שזה נראה אורגני ואף הגיוני שהם גם יעברו לפריים טיים וייצאו ממשבצת תוכניות הילדים. אבל גם זה מעולם לא הוסבר, מעולם לא היה פרק ה"חוליה החסרה", שבו קרמיט עובר מרחוב סומסום לתיאטרון החבובות.

 

אני מניח שזה הכל בזכות הנסון. האיש הזה היה גאון מטורף, ואולי האיש הכי יצירתי בטלוויזיה האמריקאית בשנות השבעים. בעידן שבו הטלוויזיה האמריקאית גילתה את הריאליזם (בעיקר בסדרות פשע ומשטרה), הוא הכניס לפריים טיים את הסוריאליזם.

 

ואז, ב-1979, שמעתי את השיר היפה בעולם:

 

 

 

ב-1979 "החבובות" עברו לקולנוע. אחת הסיבות לכך ש"החבובות, הסרט" הוא סרט שאני כה אוהב הוא כי ג'ים הנסון הביא לסרט כלי נשק בלתי קונבנציונלי: את פול וויליאמס. וויליאמס הזה, שיהיה בריא, כתב לסרט כמה מהשירים הכי יפים ששמעתי מימיי בקולנוע. אני תוהה אם עובר שבוע שבו אני לא מזמזם עד היום את פסקול הסרט במלואו. הסרט הזה גם גם לילד בן 11 הזה להתוודע לז'אנר שלא הכיר קודם: המיוזיקל. מאז, זה אחד הז'אנרים האהובים עליי, בעיקר כי הבנתי מאיפה הביא הנסון את הגיון העולם שלו: משם. במיוזיקלס אין מציאות, יש מציאות חלופית בה אנשים יכולים פתאום לפצוח בשיר ובריקוד וזה נראה טבעי והגיוני (ומרגש!).

 

למעשה, מאז 1981, אחרי שהסדרה ירדה בסוף העונה החמישית שלה, "החבובות" הם יותר מותג קולנועי ממותג טלוויזיוני. סרטי הקולנוע שמרו על הנונסנס של המקור הטלוויזיוני: זה עולם שבו חבובות מבד מסתובבות בטבעיות בין בני אדם. אלא ששלושת סרטי הקולנוע הראשונים "החבובות, הסרט", "ההרפתקאה הגדולה של החבובות" ו"החבובות כובשות את מנהטן" יצרו מבנה קבוע ומוכר למדי, המבנה של מיוזיקל השואו-ביזנס. "רחוב 42", גרסת הבובות. סרטי החבובות היו תמיד סרטים ארס-פואטיים העוסקים בעצם היות החבובות דמויות שואו-ביזנס שמנסות להעלות מופע ותלאות עולם השעשועים (האמיתי) בדרכם.

 

ב-1990 ג'ים הנסון מת ואיתו, פחות או יותר, מת גם המותג. בריאן הנסון, בנו, ירש את החברה אבל התברר שלא היו לו את חושי אביו להומור וליצירתיות. סרטי "החבובות" שנוצרו – לרוב לטלוויזיה – היו פראפרזות על אגדות עם בדיחות ספורות. היו ניסיונות להחזיר את החבובות לתודעה עם סדרות טלוויזיה חדשות וסדרות אנימציה, אבל זה לא עבד (לעומת זאת, דווקא "רחוב סומסום" הלך ופרח גם בלי הנסון, אולי מכיוון שהסדרה מעולם לא היתה בבעלותו ומותו לא השפיע על הניהול הקריאטיבי שלה, ובעיקר בזכות העובדה שהסדרה הוסיפה את אחת הדמויות הכי פופולריות שלה, אלמו).

 

הבשורה שהמותג "החבובות" וכל מה שקשור אליו נמכרו לדיסני דווקא נשמעה כמו רעיון מפחיד למדי. האם דיסני יידעו לשמר את מה שהפך את "החבובות" למה שהלהיב ילד בן 8 וגם כמעט 35 שנים אחר כך? ובכן, מתברר שכן. צריך להוריד בפניהם את הכובע.

 

אנשי דיסני הבינו היטב מה עומד מאחורי קסם "החבובות" וליהקו את הצוות שלהם באופן מדויק. כשם ש"החבובות, הסרט" מתאר – באמצעות שיר ובובה – איך נפגשו הנסון ופרנק אוז ואיך התקבץ צוות הסדרה, כך "החבובות" החדש הוא סרט שנכתב על ידי מעריצי הסדרה שגדלו עליה (ג'ייסון סיגל, שגם מככב, וניקולס סטולר, שלא מביים הפעם) ושמספר על מעריץ הסדרה, שגדל עליה. והם שומרים על חוקיות הסרטים: זה מיוזיקל אחורי-קלעים שמספר את סיפור האיחוד מחדש של הלהקה, זה סרט הקאמבק והוא על קאמבק. והם מבינים את האי-גיון ולא מתנגדים לו: זה סיפורם של שני אחים, האחד בובה, השני בשר ודם. איך? ככה זה בעולם החבובות. אין הסברים. פשוט ככה. הנסון מחייך שם איפשהו.

 

וגם הם שולפים אס מוזיקלי: את ברט מקנזי, חצי הצמד טיסת הקונקורד (ג'יימס בובין, במאי הסרט, ביים את הסדרה שלהם). ונאמנים לסרטי החבובות, "החבובות" החדש פשוט בנוי כמו שיר, וזה פשוט שיר הפופ המושלם, המרגש ומדמיע העין, כולל מעבר התופים המושלם – מושלם מוזיקלית ומושלם תסריטאית – בדיוק ברגע הנכון. מקנזי לא רק הלחין שירים לסרט, אלא גם ערך מוזיקלית את טריפ הנוסטלגיה הזה: מפול סיימון ועד סי-לו גרין, מגארי ניומן ועד ג'פרסון סטארשיפ (ובכלל בדיחות האייטיז בסרט מצליחות לטלטל מצחוק את העצמות היבשות של בני ה-40 שאין סיכוי שיצליחו להסביר לילדיהם למה מודם עושה צפצופים כאלה).

 

הסרט הזה מושלם בעיניי, כתוב היטב ומרגש, הוא כמוסת נוסטלגיה אבל נדמה לי שהוא יעבוד כמו בונבון על בני ה-8 של ימינו, שיגלו סרט ציני נטול ציניות, שידביק דור חדש באהבת "קשר הקשת", ויוסיף כמה שירים נוספים לרפרטואר הזמזומים החבובותי שלי.

 

רוצים גם הסתייגויות? יש לי שתיים, אבל קטנות. האחת: ובכן, קשה לי בלי הקולות של הנסון ואוז. אמנם סטיב וויטמיר מדבב את קרמיט מאז מותו של הנסון, אבל היעדרו של אוז מהסרט נורא עצובה בעיניי (אוז, בהתקף קנאה או קטנוניות לא ברור, סרב להצטרף לסרט, כי לטענתו הסרט עושה נזק למותג "החבובות". שזה קשקוש מוחלט). רק דייב גלז (גונזו) נותר מהצוות המקורי של "החבובות". ומעריצי חבובות ותיקים, יבחינו שזה לא בדיוק אותו קול. דומה, אבל גרסת כיסוי. והבאג היחידי בסרט קשור לסוף שלו: הפתרון העלילתי היה צריך להיות, לדעתי, קצת יותר דרמטי, קצת יותר גרנדיוזי, הוא קצת נגמר בסצינה חלשה (שהופכת לנאמבר מוזיקלי מושלם, אמנם).

 

אבל פרט לכך? סרט נפלא.

 

==============

 

נ.בים:

 

א. די בא לי לראות את "אלוהי הקטל" בביצוע החבובות. נראה לי שזה יעבוד מצוין.

 

ב. איימי אדאמס נהדרת. סוג של חבובה בעצמה.

 

ג. פרט טריוויה נשכח: "מאנה מאנה", השיר ההוא, הוא למעשה מ"רחוב סומסום". הוא אמנם בוצע שוב בפרק הפתיחה של "החבובות", אבל הוא כבר היה להיט חבובותי לפני כן. סתם רציתי להזכיר.

כמה כותרות מהימים האחרונים שהצטברו לי והגיע הזמן לפרוק. לא כולם מאוד טריים.

 

א.

מרק רוזנבאום נבחר לכהן בהנהלת האקדמיה האירופית לקולנוע. ההנהלה מונה 18 חברים, ובראשה עומד נשיא האקדמיה, אחד וים ונדרס. באקדמיה האירופית חברים 2,500 איש, 40 מהם מישראל. אני ממש סקרן אהיה לשמוע מה יכולה האקדמיה הישראלית ללמוד מאחותה האירופית (הצעירה יותר), גם מבינת ניהול התחרות, וגם ברמת קבלת החלטות ההנהלה מול אסיפת החברים המלאה (דמוקרטיה לאקדמיה).

 

ב.

עוד נציגות ישראלית קטנה בפסטיבל סאנדאנס: "ברבי בלוז" של עדי קוטנר – שכבר זכה בפסטיבל ירושלים השנה – יוקרן במסגרת הסרטים הקצרים הבינלאומיים בפסטיבל בינואר. אז זה סיכום סאנדאנס מנקודת מבט ישראלית: שלושה תיעודיים וסרט קצר.

 

ג.

עשרה סרטי אנימציה קצרים עלו לשלב הבא באוסקרים, ומתוכם ייבחרו חמת המועמדים לפרס סרט האנימציה הקצר. טל לוטן בבלוג האנימציה שלה, ראתה את רובם ומדווחת מי נגד מי ולמי יש סיכויים. סמנו אצלכם שני פייבוריטים ראשונים: "פסנתר הקסם" הרוסי ו"לומינריס" הספרדי.

 

ד.

עידוק מדווח: אדם סנדלר, בבגדי נשים, רוסס בירושלים.

 

ה.

אלון אבוטבול, בתור דוקטור לאוניד פאבל (יליד מאי 1948), עומד במרכז הקמפיין הוויראלי החדש של "עליית האביר האפל".

 

ו.

מכון הקולנוע הבריטי מתכנן חגיגת היצ'קוק בקיץ 2012, במקביל לאולימפיאדה שתתקיים בלונדון. לצורך המחווה הם רוצים לשחזר ולשקם את תשעת סרטיו האילמים של היצ'קוק, כולל הלחנת פסקול חדש שיבוצע חי. לכן הם פונים אליכם, שוחרי הקולנוע מהעולם, לתרום להם כסף למלאכה זו. אתם מוזמנים לתרום החל מ-75 פאוד, סכום שיספיק לסריקת 375 פריימים, ועד 100,000 פאונד, מחיר הרסטורציה של סרט שלם.

 

בחיי שלא תצליחו לשכנע אותי ש"אלוהי הקטל" אינו סרטו החדש של פולקר שלונדורף. אבל אתם מתעקשים שרומן פולנסקי ביים את הסרט הזה? לא יתכן. השוט הראשון*, הארוך-הארוך, המופיע על רקע הקרדיטים, ומציג במבט מרוחק (שמי שלא שם לב יחמיץ בקלות) ומציג את הריב בין שני הילדים שהוא המאורע המחולל של הסיפור כולו – הרי הוא העתקה ממיכאל האנקה והסוף של "מחבואים". רומן פולנסקי? אתם משוכנעים? לא יתכן, הרי כשכריסטוף וולץ – הנאצי מ"ממזרים חסרי כבוד" – מדבר על כך שהוא מאמין באלוהי הקטל, בכך שהעולם הוא שדה נצחי של אכזריות ומלחמה, ושומעים בקולו את שרידי המבטא הגרמני שלו, זה נשמע ממש כאילו ורנר הרצוג עומד מולנו ומרצה לנו על משנתו הפילוסופית ותפיסת עולמו. אבל אתם משוכנעים שזה פולנסקי ולא הרצוג.

 

אוקיי, שיהיה פולנסקי. הרי תפיסת העולם הניהיליסטית והפסימית שבבסיס "אלוהי הקטל" אכן מתאימה למוטיבים החוזרים בסרטיו של פולנסקי. והרי הוא כבר ביים עיבוד להצגת תיאטרון שנראתה כמו ההצגה עצמה ב"העלמה והמוות". אני מניח שככה פולנסקי שורף את הזמן הפנוי שלו עד שייפול לידיו סרט משמעותי יותר: הוא מעמיד פנים שהוא מייק ניקולס. ממש כמו שיסמינה רזה מדמיינת שהיא אדוארד אולבי. למעשה, אני חייב להתוודות שלדעתי ניקולס היה מביים עיבוד מרשים יותר למחזה הזה. כן, אני מתוודה: אני אוהב את מייק ניקולס יותר מאשר את רומן פולנסקי. ו"אלוהי הקטל" הוא לא "מי מפחד מווירג'יניה וולף", אם כי נדמה לי שהוא היה רוצה להיות.

 

אתנחתא קלה בציניות: למרות שלא מצאתי שום ערך קולנועי ב"אוהי הקטל" ולמרות שלא מצאתי זכר לרומן פולנסקי על הסט, "אלוהי הקטל" הוא סרט מבדר מאוד לצפייה. יש בו משהו טרחני, סכמטי וצפוי נורא בעיניי, אבל הוא גם מאוד משעשע, והציניות הדקדנטית שבו מידבקת. זה מאותם סרטים שמהם אנחנו יוצאים אנשים טיפה רעים יותר ממה שהיינו כשנכנסנו. המחזה הזה עשוי להכיל אלרגנים: בני אדם.

 

העלילה? ארבעה אנשים (ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט, וולץ וג'ון סי ריילי**) מבלים קרוב לשעתיים בסלון, תחילה בדברי נימוס, ואז השיחה הולכת ונהיית מגעילה ודוחה ועוינת יותר ויותר. ואנחנו מבלים איתם את כל הזמן הזה, אוכלים, שוטים ומקיאים. שני הזוגות האלה נפגשים אחרי שילדיהם הלכו מכות בפארק. ילד אחד פצע ילד שני. הם נפגשים כמו בני תרבות לשים סוף תרבותי למחלוקת הילדים, להראות שכל סכסוך יכול להיפתר על ידי דיון, שיחה ומשא ומתן. אבל האמנם?

 

על פניו אלה ארבעה אנשים דומים, אנשים אמידים שגרים בבתים יפים בניו יורק. אבל אם מביטים מקרוב רואים הבדלים, כמעט ניואנסים. למשל, זוג אחד עשיר בהרבה מהזוג השני, שהוא רק אמיד. וכך, באופן הדרגתי, בכל פעם שנאמרת מילה שהיא מחוץ לפרוטוקול הנימוס, מתחילים להיחשף הקרעים והפערים בין הצדדים. זה מתחיל כפער מעמדי, ממשיך כפער אידיאולוגי (שוחרי השלום הליברלים מול אדוני המדון והריב), ולבסוף זה פשוט יורד לרמה הכי בסיסית: קרב בין המינים, הגברים נגד הנשים. בשלב הזה המסיכות הוסרו, אם נדמה היה בתחילה שיש זוג אחד שמנהל חיי זוגיות מושלמים, תקינים, עם תקשורת בינאישית מוצלחת, וזוג אחר שנמצא במתח ועצבים תמידיים, עד הסוף מתברר שגם כאן הכל פאסון. הם מדברים על כסף, הם מתעצבנים זה על זה והם שותים יותר מדי וויסקי. אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו, אמרו חז"ל, ו"אלוהי הקטל" מראה היטב איך כל העמדות הפנים התרבותיות שאנחנו עוטים על עצמנו מתאדים כשזה מגיע לכסף, כעס ואלכוהול. עמוק בפנים, כולנו מניאקים.

 

ברגע שרזה ופולנסקי הופכים את המשפט על אלוהי הקטל לשמה היצירה הם בעצם מצהירים במי הם תומכים, ואכן הסרט הוא שיר מזמור לתגרנות, והוא הופך את יפי הנפש לדמויות נלעגות ומנותקות. זה עולם של סכסוכים, של אלימות, עולם שבו גם הקורבן אשם, והתוקפן הוא לאו דווקא אשם, עולם שבו מילה קטנה יכולה להצית מלחמה גדולה, ובסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפת משום דבר.

 

==================

 

*) מעניין השוט הראשון הזה. הוא נראה כאילו הוא מצולם בניו יורק. אבל הרי פולנסקי גר בפריז ולא יכול להיכנס לאמריקה. אז האם השוט זה אכן צולם בניו יורק אבל מישהו אחר ביים אותו? או שהוא צולם בפריז ובאמצעות תפאורה ומחשבים הפך לניו יורק? מישהו יודע?

 

**) בין "אלוהי הקטל" ובין "חייבים לדבר על קווין" (עוד שלושה שבועות בארץ), לג'ון סי ריילי יש בעיה חמורה עם חינוך בניו השנה בקולנוע.