הנה לכם חידה במתמטיקה. דברו עם אנשים בתעשייה – אתם יודעים, מהזן הלא מפרגן – על הצלחות כמו "הערת שוליים" ו"פעם הייתי", ויש סיכוי שתשמעו אותם אומרים שהכל זה בגלל יחסי הציבור. היו כתבות, היה באז, היו פרסומות, אז הקהל – שהוא מבחינת האנשים האלה עדר נבער של אנשים שקל למעשי יחצנות להוליך אותם לאולמות הקולנוע – מגיע. העובדה שהסרטים היו טובים, מרגשים, מהנים ושנתנו לקהל חוייה שאף גרמה להם להמליץ לחבריהם ללכת לראות גם, לא נראית להם הגיונית.

בשבועות האחרונים לא היה סרט ישראלי עם מסע יחסי ציבור משובח יותר מזה של "פלייאוף", סרטו של ערן ריקליס שלכאורה מבוסס על חייו של רלף קליין. האמת, נהייתי מודע להיקף מסע יחסי הציבור רק כשקראתי אצל דבורית שרגל ב"ולווט אנדרגראונד" כמה כתבות הסרט הניב בשבועיים שקדמו ליציאתו. זה הפתיע אותי, כי בתור מי שלא ממש מעורה בתחום הספורט לא הייתי מודע כמה רלף קליין היה דמות שמסקרנת את התקשורת גם כיום. ואכן, בזכות קליין הסרט זכה לכתבות שער מפוארות בעיתונים המרכזיים. הכתבות האלה זכו לגיבוי מצד פרסום חוצות היאה לסרט הוליוודי.

הייתם מצפים שבעקבות חשיפה תקשורתית כזאת הסרט יהפוך ללהיט. ואם לא ללהיט, הייתם מצפים שלפחות סוף השבוע הראשון שלו יהיה חזק, שיגיע קהל שנחשף לסרט באמצעות הכתבות לראות במה מדובר.

אלא ש"פלייאוף" אפילו לא פתח. על פי הכתבה הזאת ב"מעריב" הסרט מכר עד כה 8,000 כרטיסים. סרט ישראלי עם חשיפה תקשורתית כזאת אמור לפתוח עם לפחות 8,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון. לפחות. אבל זה לא קרה. למה? כי נורא קשה לעבוד על הקהל. הקהל של הקולנוע הישראלי מבוגר יחסית, ולמרות שלא הייתי מחשיב אותו בהכרח אנין מאוד, יש לו אף די אמין לגבי איכות סרטים והוא יודע לזהות מה הוא יאהב ומה לא.

אני חושב שהקהל הישראלי, למשל, פספס סרטים שאני חשבתי שהם מעולים, כמו "השוטר" או "התגנבות יחידים", אבל אני בעצם מבין אותם. לשני הסרטים יש שוט סיום זהה, והוא דאונר רציני. אין לי מושג איך הקהל קולט בעל-חושיו את הדבר הזה, אבל עובדה.

אז מה עושים עם התובנה הזאת? האם אפשר להוציא סרט ישראלי בלי תקציב יח"צ ופרסום? ברור שלא. אבל מה שצריך הוא שמפיקי ומפיצי הסרט יתבוננו טוב טוב ובכנות אמיתית במוצר שמולם וילמדו להעריך מה פוטנציאל הצופים של הסרט הזה, ואז להתאים את תקציבי הפרסום לפוטנציאל הזה. מטרת הפרסום הוא לדאוג שמלוא הפוטנציאל הזה ימומש.

מה שכן, יש בתובנה הזאת משהו משחרר עבור היוצרים. זה לא תקציב הפרסום שמביא קהל לסרטים שלכם, זה הסרט עצמו. יש קהל שרוצה לראות סרטים ישראליים ומחכה להם, ויבוא אליהם גם בלי שער ב"7 ימים" וכתבה בחדשות ערוץ 2. מצד שני, מי אמר שכל סרט צריך להביא 200,000 צופים? וזה שוב מחזיר אותנו לעניין הפרסום: ככל שהפרסום גדול יותר, כך פוטנציאל הכשלון גדול יותר. לא ההצלחה. אם "פלייאוף" היה יוצא בלי שום שלט חוצות או מודעת עמוד ב"מוסף הארץ" (ובעשרה עותקים פחות) הוא היה מביא את אותם 8,000 איש. אבל אז, עם פחות כסף שנזרק על פרסום שווא, הכישלון היה פחות צורב.

חג המולד. מה שאומר שבעשרת הימים הבאים רוב אמריקה ואירופה בחופשה. מה שאומר שלא יהיו לנו כותרות חדשותיות גדולות בתקופה הזאת. האולפנים סגורים, אף סרט לא יוצא להפקה, ספק אם צפוי סקנדל כזה או אחר. כל סרטי סוף השנה כבר הוצגו לתקשורת וקיבלו ביקורות.

אז עם מה יהיה לנו להתעסק בו בשבוע וקצת הקרובים? קודם כל, רחמנא ליצלן, הספדים. השבוע האחרון של השנה האזרחית הוא סוג של ימי פורענות בכל הקשור למותם של דמויות מפורסמות. שנית, סיכומי שנה. שלי, שלכם, של כל שאר העולם.

הנה, למשל, משאל המבקרים של ה"ווילג' וויס". הוא די דומה לזה של "אינדי-ווייר" מלפני כמה ימים. "עץ החיים" במקום הראשון. "השוטר" במקום הראשון בין הסרטים שעדיין אין להם מפיץ.

והנה משהו להאזין לו: פסקול "הוגו" מאת הווארד שור. כולו להאזנה חופשית. הוא פשוט נפלא. תתעלמו מהעובדה שכמו כל פסקול לסרט שמתרחש בפריז גם שור מרגיש צורך לשלב את האקורדיון הקלישאתי, אבל הרמזים שיש בפסקול לסגנון המוזיקה של הקולנוע האילם שובה לב. למען האמת, חבל שלא מלחין בסדר הגודל של שור הלחין את "הארטיסט". אם יש מגרעת אחת ב"הארטיסט" הוא שזה סרט אילם עם מוזיקה חביבה ושימושית אבל לא באמת נהדרת, או נחרתת. עד כדי כך שכל המערכה האחרונה מתנגנת לצלילי "ורטיגו" של ברנרד הרמן. אגב, מה שלא ימנע מהפסקול הזה לזכות באוסקר. ואגב, כמו עם סרטים אילמים רבים, לא מן הנמנע שבעתיד יוצמד לו פסקול אחר.

לאמריקאים יש בעיה אמיתית ובוערת: יותר ויותר סרטים עלילתיים יוצאים באיימקס (פורמט הקרנה על מסך ענק), כשחלקם באחרונה אף צילמו סצינות עם מצלמות איימקס (מצלמות 70 מ"מ) – "האביר האפל", "משימה בלתי אפשרית 4" ובקרוב "עליית אביר האפל". אלא שבשנים האחרונות המותג (הקנדי, אגב) "איימקס" לא רק מתכוון למסכי הענק ולמקרנות ה-70 מ"מ (מדובר בפילם 70 מ"מ המוקרן לאורך, לא לרוחב, מה שנותן לפריים האיימקס גובה עצום), אלא גם לאולמות המכילים מסכים קטנים בהרבה והקרנות דיגיטליות.

אמנם, גם הקרנת האיימקס הדיגיטלית משובחת יותר ובעלת עוצמה וחדות גבוהה יותר מהקרנה דיגיטלית רגילה, אבל… זה לא איימקס. פיטר סירטה מ"סלאשפילם" כתב מדריך שימושי לצופה האמריקאי המבולבל כדי שיידע להבדיל בין איימקס אמיתי ובין איימקס ממוזער. למעשה האיימקס המזויף הוא סוג של שערוריה: מחיר הכרטיס בשניהם זהה, יקר יותר מכרטיס לסרט רגיל בכ-20 שקל, אבל למסך קטן בהרבה (אמנם, גדול יותר ממסך רגיל). הבעיה היא שכיום, מתוך 430 מסכי איימקס בארצות הברית רק 88 מציעים הקרנה ב-70 מ"מ. זה מסוג הפוסטים שעולים בבלוגיה האמריקאית אחת לתקופה, ושבאופן אישי מעלים דמעות לעיניי. איימקס הוא אחד הפורמטים האהובים עליי בעולם, אלא שבארץ הוא פשוט לא תפס. בכל פעם שאני בחו"ל במקום שיש בו איימקס במרחק נסיעה ברכבת, אני נוסע לראות בו סרט. זה פשוט תענוג (בתנאי שהסרט טוב כמובן. סרט רע על מסך ענק הופך להיות סרט רע בענק).

היו בארץ שלושה ניסיונות להחדיר איימקס, או פורמט כלשהו של הקרנה על מסך ענק ב-70 מ"מ. זה לא הלך. הסיב העיקרית, אם אני מבין נכון הוא שעלות קניית סרטי האיימקס ושינועם לישראל (מדובר בגלגלי ענק, ואם זה סרט בתלת מימד הכמות מוכפלת) כל כך יקר שאין שום דרך אמיתית לכסות את עלות ההוצאה הזאת. זו, לפחות היתה הטענה העיקרית של כל מי שניסה להביא סרטים למסך ענק בארץ. כל אולמות ההקרנה שנועדו להקרנה כזאת שוממים כיום (או מקרינים סרטים רגילים על חלק קטן מהמסך העצום).

הראשון והחלוצי היה באילת, בפירמידה הכחולה שנבנתה במיוחד להקרנות איימקס. המקום עדיין פעיל, אבל מציג את רפרטואר הסרטים המקורי שכבר שנים לא התעדכן, ובלי סרטים עלילתיים. ואז היה ניסיון מעניין (אך משונה) להקים איימקס בקרית ביאליק (בקרית ביאליק?!). שם הספקנו לראות את "בייוולף" (בתלת מימד) ואת "האביר האפל", לפני שהעסק קרס. בין לבין ניסה משה אדרי לייבא פורמט מתחרה להקרנת מסך ענק (אבל קצת פחות ענק) באולם הסינמקס בסינמה סיטי גלילות. גם זה לא הלך.

עכשיו, כבר דיווחנו מזמן, מוקם אולם איימקס נוסף בראשון לציון. הזיכיון של איימקס בארץ עבר מידי ג.ג לידי פורום פילם/תיאטראות ישראל (נציגת איימקס במזרח אירופה). מעולם לא קראנו מה המפרט שיהיה שם, אבל קל לנחש שזה יהיה מה ש"סלאשפילם" קוראים לו Liemax, לא האיימקס האמיתי והענק, אלא הגרסה המוקטנת שלו. למה זה משנה? כי בעוד הצילום וההקרנה הדיגיטליים הצליחו להגיע למצב בו הם עולים באיכותם על הקרנת פילם 35 מ"מ, הם עדיין לא עולים על איכות ההקרנה ב-70 מ"מ. עדיין לא. ואם "האביר האפל" ו"משימה בתי אפשרית" מצלמים סצינות עם מצלמות איימקס הענקיות, הרי שאיימקס הדיגיטלי לא מביא לידי ביטוי את כל גודל הפריים והרזולוציה שבו הם משתמשים.

אני מניח שהאייטם של "סלאשפילם" ייקרא בעוד כעשר שנים על ידי ארכיאולוגים של קולנוע עם דמעות של נוסטלגיה או מבט של תמיהה. אין ספק שהאיימקס האמיתי עם סלילי הפילם הוא עולם שנכחד. אני מניח שנכדיי יביטו בי בתמיהה כשאספר להם שראיתי את "האביר האפל" באיימקס אמיתי, 70 מ"מ. הם יחשבו שאני מדבר יידיש ולא יבינו מילה.

נשאלת השאלה מה יעלה בגורלם של אולמות מסכי הענק בקרית ביאליק ובסינמה סיטי. לכאורה, התשתית שם זמינה כדי להכניס לתוכם מערכות הקרנה דיגיטליות של האיימקס המוקטן. עדיף מכלום, לא? אלא שאני אהיה בהלם אם תתגלה קולגיאליות בין רשתות הקולנוע, ואני מניח שרשת תיאטראות ישראל יעדיפו לראות את גלובוסמקס קרית ביאליק ואת סינמה סיטי (איתם יש להם חשבון ארוך) נחנקים עם המסכים שלהם מאשר לאפשר להם להשתמש במותג איימקס שהם בוודאי ירצו להשאיר בבלעדיות של רשת "פלאנט" שלהם. אם יתברר ההפך, אני איה הראשון שאוריד בהכנעה את הכובע, אף בהתפעלות ובהתפעמות.

בכל מקרה, רק בשביל ההבנה, זה ההבדל בין גודל המסך של האיימקס בקרית ביאליק ובין גודל המסך של מה שכנראה יהיה לנו בראשון לציון (עד שיעדכנו אותנו אחרת). יותר טוב מאולם קולנוע רגיל, אבל בואו נודה: איימקס זה לא.

שמתם לב שיש לנו פעמיים ג'ק וג'יל עכשיו בקולנוע? ההוא של אדם סנדלר, וצמד הדמויות משיר הילדים ב"החתול של שרק". מרתק, לא ככה?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

חנוכה הגיע. הכריסמס של בתי הקולנוע. הילדים והוריהם בבולמוס של חיפוש אחר פעילויות. תמוה: למה אין פסטיגלים והצגות ילדים בסוכות ובפסח, למה דווקא חנוכה הפך לחג שמוציא את המשפחות לאירועים ילדותיים? וכן, זה החג הכי ברוך פעילויות קולנועיות. טרם ראיתי את "תזיזו את הרגליים 2" ואת "שירות המתנות החשאי של ארתור" (סרט שיגרום לילדכם בן הארבע לבקש שתסבירו לו מה זה חג המולד ויהיה שבור לב כשיתברר לו שבארץ הוא לא קיים) – חפשו אותי בתור לידכם בקופות עם בנותיי. אבל מבחינתי, הדבר היחיד בחנוכה שאתם חייבים לילדים שלכם זה את "החבובות", אם עוד לא ראיתם. זו מורשת להנחיל הלאה לדורות הבאים.

אבל יש גם את "החתול של שרק", סרט חדש שהשם שלו בעברית הוא בעצם הבדיחה הכי מצחיקה בו. כזכור, "שרק" נוצר כסרט שמערבב לתוכו את כל אגדות הילדים. ב"שרק 2" הצטרף לעלילה החתול במגפיים, אותו דיבב בשרמנטיות רבה אנטוניו בנדרס וגנב את ההצגה. בשנים האחרונות הפורמט של "שרק" הניב לא מעט סרטים דומים עד זהים שלוקחים אגדות ילדים (אין זכויות יוצרים לשלם!) ומעניקים להם פרשנות חדשה. "הקסם של אלה", "אגדה שמגדה", "כפה אדומה, הסיפור האמיתי" וכו'. כך שעד שמגיע למסכים הספין-אוף של החתול, גם כבר נמאס מהגל ערבובי האגדות, וגם שרק כבר מיצה את עצמו. אבל אל דאגה: שרק ושאר הדמויות לא נמצאות בסרט. זה החתול במגפיים במופע סולו (אבל בגלל שמוקדם יותר השנה הופץ בארץ סרט אנימציה צרפתי בן שנתיים בשם "החתול במגפיים, הסיפור האמיתי", מפיצי הסרט הזה נאלצו להמציא לו שם, איך נאמר, סחבקי יותר). חוץ מהחתול במגפיים תמצאו בסרט גם את המפטי דמפטי, את ג'ק וג'יל (גיבורי שיר ילדים אנגלי) ואת ג'ק ואפוני הפלא והענק עם הטירה בשמיים. הסרט נראה טוב, אבל הוא לא ממש מצחיק. למעשה, יש בו רק בדיחה אחת – כל פעם שהחתול, שמתגאה בהיותו לוחם, שודד ומאהב, מתנהג בפתאומיות כמו חתול אמיתי, זה נראה מצחיק. אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב. בעלי חתולים וחובביהם עשויים לחבב מאוד את הסרט, שעושה כבוד לחתולים וגם קצת יורד על מגדלי חתולים. כל השאר: "החבובות", כן?

"פרידה" (A Separation) של אסגאר פרהדי הופך בשבועות האחרונים לסרט הזר המוביל במירוץ לאוסקר, הישג יוצא דופן לסרט אירני, בתקופה בה אירן היא מדינה נטולת לובי בינלאומי שיעמוד לצידה. הסרט כבר זכה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, בפרס אסיה-פסיפיק, ופרס הסרט הזר מטעם המבקרים של ניו יורק והנשיונל בורד אוף רוויו. מבקרי לוס אנג'לס הלכו צעד אחד קדימ ונתנו לו את פרס התסריט. אז הגיע הזמן לצפות בו ולכתוב עליו, לא?

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.12.2011

האם יש בכלל טעם לכתוב ביקורת על סרט שלרובכם אין שום דרך (חוקית) לצפות בו בארץ כרגע? לכאורה, לא. לכאורה, תפקידה של ביקורת בעיתונות הדפוס הוא להיות שימושית לקוראיה. וב״שימושית״ הכוונה על פי רוב היא לעזור לחובבי הקולנוע למיין את הסרטים המוגשים לפניו בכל שבוע נתון, בקולנוע או על המסך הביתי, לברור את הטובים מהרעים. האספירציה של בלוג זה – לפעמים, כשמצליח – היא לא להיות שירות צרכני אלא לנסות לנהל דיאלוג בין צופי סרט. בעולם מושלם הייתם קוראים את ביקורותיי רק אחרי הצפייה בסרט ומתווכחים איתי על האופן שבו אני חוויתי אותו. לעיתים אני מדווח לכם את חוויית הצפייה, לפעמים אני מציע קריאה או פרשנות של הסרט. אבל כך או כך, כדי לייצר דיאלוג סביב סרט אנו צריכים שהסרט יהיה מונח ונגיש לפנינו.

אבל, מצד שני, האם אפשר להתעלם מסרט שמסתובב בעולם כבר עשרה חודשים וצובר עוד ועוד מומנטום? וזאת רק משום הסיבה שהסרט, מסיבות טכניות כשלהן, לא הגיע להקרנות בארץ?

הסרט דנן הוא ״פרידה״ (״A Separation״) סרט איראני שזכה בפברואר האחרון בפסטיבל ברלין ובשבועות האחרונים גורף עוד ועוד פרסים ומועמדויות מטעם מבקרי הקולנוע באמריקה וכעת הולך ומסתמן שזה הסרט שמוביל לזכיה באוסקר לסרט הזר.

אז למה לא מגיע ״פרידה״ לישראל, הרי סרטים אירניים רבים הוקרנו בארץ ואף זכו להצלחה ולהערכה? הסיבה לכך, דיווח אבנר שביט ב״וואלה״ לפני שלושה חודשים, היא שמפיקי הסרט מסרבים למכור את הסרט להקרנות בישראל, לא בקולנוע, לא בטלוויזיה ולא בפסטיבלים. להבדיל מסרטים אירניים אחרים שהופקו כקופרודוקציות צרפתיות והגיעו להקרנות בישראל מטעם בעל הזכויות האירופי, ״פרידה״ הוא סרט אירני לחלוטין ויוצריו חוששים שאם יאפשרו את הקרנתו בישראל יבולע להם מטעם המשטר.

אז מה עושים? מי שספריית די. וי.די כמו זו של רשת "האוזן השלישית", המתמחה בייבוא סרטים מחו״ל, סמוכה אליו ימצא את הסרט שם. האם אני יכול להמליץ לכם אף להוריד אותו באינטרנט? מה העניין המוסרי כאן? הרי למיטב ידיעתי אין לסרט בעלי זכויות מקומיים שהורדה באינטרנט תפגע בהכנסתם. יתרה על כן, אי הקרנתו של הסרט בארץ היא החלטה פוליטית, חרם פוליטי. כך שנגישות הסרט באינטרנט מאפשרת לנו לפעול באופן חתרני נגד החרם. ויש לכך גם ערך הומאני: עם כל אימת אירן שמחדירים בנו התקשורת והממשלה כל בוקר, מרגש לראות סרט כזה שמציג את האוכלוסיה האירנית בשיא אנושיותה, ומזכיר לנו ששם כמו כאן, אנשים הם אנשים. ושאוכלוסיה ומשטר אינם אותו דבר, וכשם שאנחנו מקבלים מהתקשורת דימוי שטני על אירן, כך בוודאי הם מקבלים דימוי דומה על ישראלים מהתקשורת האירנית, ואילו הסרטים, גם שלנו וגם שלהם, מציגים מציאות אנושית שונה לחלוטין מתעמולת המדינות. פלא שהסרטים מוחרמים?

אז על מה הסרט? סימין רוצה להתגרש מנאדר. היא רוצה להגר למדינה אחרת, למען עתיד בתם, והיא אף סידרה ויזה ואישור הגירה, אלא שהבעל רוצה להישאר באירן, לטפל באביו חולה האלצהיימר. בית המשפט לא משתכנע מטענותיה ולא מאשר את הגירושים. אז השניים נפרדים, סימין עוזבת את הבית, ונאדר נשאר לטפל בבת ובאב. כדי לעזור לו במטלות הטיפול הוא שוכר מטפלת שתדאג לאביו בזמן שהוא בעבודה. אני מודה, 20 הדקות הראשונות גרמו לי לתהות על מה כל הרעש סביב הסרט. עוד סרט עם בימוי ישיר מאוד ונטורליסטי העוסק בתלאותיהם של אנשים פשוטים. לא אהבתי את זה ברומנית, לא מחבב את זה גם בפרסית. אלא שעיקר הסרט מתחיל מעט באיחור אבל כדאי לחכות לו: דחיפה פזיזה ונמהרת של הבעל יוצרת תגובת שרשרת שמתפתחת למותחן משפטי מסחרר למדי, כשבתווך נמצאת הילדה הפקחית של הזוג, שגם צריכה להכריע עם מי מהוריה היא רוצה להישאר, והסוף פשוט מרהיב בעוצמתו המוגשת באנדרסטייטמנט נפלא. זה גם מעין "קריימר נגד קריימר" האירני (דרמת גירושין, מנקודת מבטו של הגבר הננטש), וגם סוג של "סיפורה קיו ז'ו" בטהרן (האזרח הקטן נגד מנגנוני הצדק והביורוקרטיה). אבל ההפתעה הגדולה היא שלעומת הפתיחה, שמציגה את האשה כמי שעשויה לעמוד במרכז הסרט, הסיפור נסוב בעיקרו סביב הגבר, ואני מתקשה להיזכר בעוד דמות גברית שהיתה כל כך סימפטית וטובת לב (אבל לא נטולת מגרעות) השנה בקולנוע.

הבמאי הוא אסגר פרהאדי, שזה הסרט הראשון שלו שאני רואה, אבל בעבר הוא הרבה לשתף פעולה עם התסריטאי מני חג'יג'י, שיצר ב-2006 את אחד הסרטים האירניים היותר משעשעים שראיתי, "גברים בעבודה". חפשו גם אותו.

נ.ב:

אם "פרידה" אכן יזכה באוסקר לסרט הזר, זה יהיה פלא גדול משתי סיבות: האחת, אירן היא לא המדינה הכי אהודה גם באמריקה, לא רק בישראל; השניה, סגנון הסרט ריאליסטי ומחוספס למדי, מהסוג שקשישי הוליווד מתקשים לעכל ולחבב. הסרטים הזוכים בפרס הסרט הזר לרוב נראים קצת כמו אמריקאים בשפה זרה. יש סיכוי ש"פרידה", למרות כל הפרסים המקדימים, יזכה ליחס שקיבל "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני, שזכה להילולי המבקרים, אבל האקדמיה לא טרחה אפילו לתת לו מועמדת. אם כי, אלה סרטים שונים ה"ריאליזם" ו"החיספוס" דמים רק למראית עין. מרגע שנכנסים לתוך "פרידה", הוא הופך למותחן משפטי מרתק ומשוחק לעילא, שאפילו הפנסיונרים בהוליווד אמורים להתרגש ממנו (ולהיזכר ב"קריימר נגד קריימר", כאמור). אבל, בכל זאת, סרט אירני – לכן, יש בי עדיין תקווה שבניגוד למה שמצופה כרגע, דווקא ״הערת שוליים״ יעשה היסטוריה מקומית ויזכה, למרות שהאירני הוא כרגע הפייבוריט.

הפריקוול ל"הנוסע השמיני". האם לראשונה מזה 20 שנה רידלי סקוט יהיה חתום על סרט שאוהב?

מה קרה בקופות בסוף השבוע האחרון? בחמש מילים: "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". הסרט פתח היטב עם כ-37,000 כרטיסים. זו הפתיחה החזקה ביותר מאז אוגוסט, אז יצא "הדרדסים". שאר הסרטים מדשדשים: "סילבסטר בניו יורק" אחרי עשרה ימים עם 36,000 כרטיסים, "החבובות" עם 27,000 כרטיסים. "ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר הוא יחסית הסרט היחיד מהמקבץ של השבועות האחרונים שאיכשהו עובד, הוא כבר מתקרב ל-70,000.

יהיה מעניין לראות את הטבלה של סוף השבוע שמתחיל היום, ולראות עד כמה חופשת החנוכה השפיעה על מכירות הכרטיסים (חנוכה הוא חג עצום בבתי הקולנוע בדרך כלל) והאם סרטי ילדים כמו "תזיזו ת'רגליים 2", "שירות המתנות החשאי של ארתור" יצליחו למצוא קהל, אחרי פתיחות מדשדשות? סוף השבוע הזה יהיה מן הסתם שייך ל"שרלוק הולמס 2" ו"החתול של שרק" (מי ינצח?).

===============

כתבה מצוינת של ארי ליבסקר ב"כלכליסט" על קולנוע לב בעידן החדש, כשבראש החברה עומד גיא שני, במקום אמו, נורית שני. והכתבה גם מביאה בשורה: לב מתכננים להקים עשרה אולמות נוספים על גג דיזנגוף סנטר בקרוב. מדהים! 15 אולמות קולנוע (אני לא סופר את אולם 6 כאולם קולנוע, עם כל הכבוד) במרכז תל אביב. סוף הבצורת. ליבסקר מאפיין נכון: לב פיצחו את הטעם הבורגני האנין, זה שרוצה איכות, אבל לא אתגרים. רגש ואסתטיקה, ורק קמצוץ קיטש. מעט פרובוקציה, אבל לא יותר מדי. ואומר יפה גיא שני, שזה פשוט טעמה של אמו. כלומר, זה לא "פיצוח", אלא זה מותג שמצליח כי יש לאנשים בראשו את האומץ להקרין באמת מה שמוצא חן בעיניהם. זה שיעור אדיר בעידן שבו כל ההחלטות הרפרטואריות נעשות באופן הכי ציני: לא מה אני (זה שמחליט) אוהב, אלא מה אני חושב שהקהל יאהב. וכך אני שומע מאנשי הפצה סיפורים על סרטים שהם אהבו אבל נאלצו לגנוז מחשש שהקהל לא יבוא, ועל סרטים שהם חושבים שהם איומים אבל הוציאו כי הם ידעו שזה יהיה "שוס" או "שלאגר", תבחרו את המילה. ואני מאמין בתורה שלמדתי מ"שדה החלומות": "אם תבנו את זה, הם יבואו". וזה גם לא קורה בין לילה. לוקח לזה שנים להיבנות. הרי רק לפני שנים ספורות – רגע אחרי שנפתח סינמה סיטי וכולם רצו לשם ובתי הקולנוע בדיזנגוף סנטר היו ריקים – פנתה נורית שני לרון חולדאי בבקש שיקל על תשלומי האנונה כי היה שם משבר גדול ומצוקה. אבל עכשיו – בזכות סינמה סיטי, בזכות עליית הקולנוע הישראלי, בזכות העקביות של הטעם של שני וההרגלים שהיא הרגילה את קהלה, קהל שהלך והתבגר וידע ששם הוא קבל אלטרנטיבה, המצב השתנה, ולב עלו לצמרת, לפחות בתל אביב.

שימו לב לנתון הבא: האם "הארטיסט" אכן יזכה באוסקר בפברואר הקרוב, זה יהיה הסרט הרביעי ברציפות שהם מציגים ושזוכה באוסקר, אחרי "נער החידות ממומבאי", "מטען הכאב" (שנקנה אמנם אחרי הזכייה, ובכל זאת), "נאום המלך" ועכשיו "הארטיסט". זה אומר שקולנוע לב לא רק פיצח את טעם הבורגנות הישראלית, אלא גם את טעם הבורגנות האמריקאית.

ובכל זאת, הצעה לשיפור: בגלל סגירת אולמות קולנוע רבים בתל אביב באחרונה, קולנוע לב בדיזנגוף סנטר הפך למעין כלבו של קולנוע, ואיבד את הייחוד הבוטיקי שלו ששני כה מתגאה בו. מי שסובל מכך זה הקולנוע הישראלי, שתמיד יעדיפו את "שרלוק הולמס" על פניו. "השוטר" היה מביא עוד 2,000 איש אם היה נמצא לו מסך בלב (אם כי לא תצליחו לשכנע אותי שהוא לא הודר ממסכי הקולנוע בלב מסיבות של טעם ולא מסיבות של זמינות אולמות). ההצעה שלי: אם אכן יקומו עשרה אולמות נוספים על הגג, שאלה יהיו הכלבו שלכם, האולמות להקרנת סרטי הילדים והסרטים של ג.ג, נטולי אולמות ההקרנה. ואת חמשת האולמות הנוכחיים תקדישו לסרטי שמאפיינים את את המותג "קולנוע לב", עבור קהל שמבחינתו לארס פון טרייר, פדרו אלמודובר, אבי נשר ושמי זרחין הם במאים שהם אוהבים במידה שווה.

אגב, שימו לב לווידוי הקטן שהתפלק לשני בכתבה: הוא מספר שם על כך שבעבר מפיצים מתחרים היו מחרימים אותם ונמנעו לתת להם סרטים, בעיקר סרטי ילדים. עכשיו כשזה נוסטלגיה פתאום מותר לדבר על זה, אה? אבל כה מהר אנחנו שוכחים שעד פתיחת סינמה סיטי (בחנוכה 2003), כל רשת בתי קולנוע הקרינה אך ורק את הסרטים שהיא עצמה הפיצה, והיתה עוינות עצומה (וחרמות) בין המפיצים. שנים המפיצים שתקו, כי כולם עשו את זה. אבל זה כמובן לא חוקי. עדיין נעשים כל מיני דילים בין מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע, שפוגעים במפיצים העצמאיים ללא בתי הקולנוע (ובסרטים הישראליים), אבל עדיין, אף אחד לא מוכן לקום ולספר על זה, כי כולם חוששים מהרשתות הגדולות.

Ari Folman's The Congress. Hat tip: Ha'aretz

בואו נראה אם הבנתי את זה: הלך בועז כהן וכתב כתבה מקיפה על מצב המדע בדיוני בישראל ל"גלריה", ועורכיו הבריקו ושכנעו את ארי פולמן לספק פריימים מתוך "כנס העתידנים" שלו (או "הקונגרס" כפי שהוא יקרא בעולם), וכך בהפניית השער של העיתון הכתב נארזה והוגשה בתור "הצצה לסרט החדש של ארי פולמן". ובכן, שמחתי ורצתי לכתבה כדי להציץ ל"כנס העתידנים" אבל חוץ מהפריים הנ"ל, ועוד פריים לייב אקשן של רובין רייט והארווי קייטל, אין כלום, אפילו לא משפט אחד של מידע חדש על הסרט, אפילו לא בוקסה (ואגב, אני די משוכנע ש"כנס העתידנים" אינו בעברית, בניגוד לפסקת הפתיחה של הכתבה). אז, סחתיין על הפריימים הנהדרים. אבל הטיזר קצת ביאס, וגם האפיל על הכתבה המושקעת של כהן.

אז מה המצב עם "כנס העתידנים"? ארי פולמן מדווח מיפו:

"אתה תופס אותי בדיוק אחרי שבועיים של הקרנות ראף-קאט, פה ובאירופה. בסרט 70 דקות לייב אקשן, ו-50 דקות אנימציה. הלייב אקשן ערוך סופית (למעט אפקטים) האנימציה בשלב האנימטיק, ורוב העיצובים גמורים. כרגע אנחנו במסע לא שפוי להפקת האנימציה, אנימציה קלאסית ביסודה, פריים ביי פריים, בחמישה סטודיואים שונים: פה ביפו, בפולניה, בגרמניה, בלוקסמבורג ובבלגיה. הצפי שלי זה עוד עשרה חודשי אנימציה ולאחר מכן פוסט. הסרט אמור להיות בעותק סופי בינואר 2013  (והסרט דובר אנגלית כמובן…)".

הממ… בכורה עולמית בפסטיבל קאן 2013?

טוב, נו, להיות בלוגר ולהיות הורה בחופשת החנוכה זה פשוט לא הולך יחד (אם כי אני חייב לספר לכם שהסופגניות הכי טעימות שאכלתי בינתיים היו במתוקה. סופגניית טופי! מדהים!). אז הנה הטריילר של "ההוביט" שיצא כבר לפני כ-12 שעות, אבל אני לא הייתי ליד שום מחשב כדי לקבל את פניו.

שתי הערות לגבי השוטים הנראים כאן:

א. כנער קראתי (אני מניח שכמו רבים) את "ההוביט" בתרגומם של טייסי חיל האוויר שישבו בשבי המצרי. ואהבתי את הספר מאוד (אם כי שנאתי את השירים). כמה שנים אחר כך ראיתי את "ההוביט" של ראלף באקשי, ופשוט נגעתי מהסרט מהאופן שבו הוא דמיין את ההוביטים. זה היה כל כך שונה מהאופן שבו אני דמיינתי אותם, שזה פשוט הרס לי לא רק את הסרט אלא גם את הספר. "ההוביט" של פיטר ג'קסון חוזר אל העולם שהוא כבר ברא ב"שר הטבעות" (זה אפילו קצת דומה מדי, למען האמת), וזה עולם שדומה יותר לאופן שבו אני דמיינתי את ההוביטים כנער. מהבחינה הזאת, אני תוהה האם חוויית ההוביט שלי תשתקם מהסרט הזה.

ב. אתם יודעים שאני מת על פיטר ג'קסון. ואני חושב שרוב טרילוגיית "שר הטבעות" שלו מצוינת. אבל חייב להעלות פה שאת כפירה: אם הייתם רואים את הטריילר הזה והיו אומרים לכם שאת הסרט ביים דיוויד ייטס, הבמאי של סרטי "הארי פוטר" האחרון ולא פיטר ג'קסון, האם הייתם מבחינים בכך? פתאום יש לי תחושה שלא. אני מניח שייטס למד היטב את "שר הטבעות" בדרכו לביים את "הארי פוטר" והוא היה תלמיד מצטיין למדי. האם לא היה מתבקש שבשובו לעולם של ג'.ר.ר טולקין ג'קסון אולי ימציא את עצמו איכשהו מחדש, במקום להוסיף סרט שיראה כמו פרק רביעי בקווינטולוגיה?

ובכן, הנה הוא. 2:30 דקות. בשנה הבאה תקבלו עוד כ-180 דקות מזה.

ומחר (חמישי) טריילר ל"פרומתיאוס" של רידלי סקוט, עוד פריקוול (הפעם ל"הנוסע השמיני"; הם ניסו להכחיש שזה פריקוול, אבל הטריילר מחר יבהיר ש"פרומתיאוס" ל"נוסע השמיני" הוא כמו "ההוביט" ל"שר הטבעות", פרק מקדים שחוזר לאותו עולם). אני מעדכן למפרע, כי מי יודע איפה אהיה בזמן שהוא יגיע לרשת.

אני מקווה שתצוץ כבר ידיעת קולנוע מעניינת, כי אני תכף ייגמרו לי כותרות החנוכה לפוסטי המקבצים. אבל יש כמה דברים נחמדים לצהרי הנר הראשון:

א.

שמעתם אולי שברשת פוקס מאשימים את "החבובות" בכך שהם פרופגנדה קומוניסטית שמאלנית? ובכן, קונן אובריאן גילה שאם מסתכלים טוב טוב בסרט, מגלים שאולי החבר'ה ברשת פוקס צדקו:

ב.

והנה המונטאז' השלישי כבר לסיכום סרטי 2011. ערוך נחמד מאוד, אבל שתי הדקות האחרונות שלו (מ-4:30 בערך) הן השיא, ואתם יכולים להריץ ישר אליהן:

ג.

דורון אייל, הוא שולץ האיום, העלה לערוץ היו-טיוב שלו את פיסת הנוסטלגיה הפינגווינית הזאת: הסרט הניסיוני "שולץ" מ-1979, בכיכובם של רמי פורטיס ושולץ האיום בכבודו ובעצמו. מישל אופטובסקי ז"ל ביים. אמנון סלומון ז"ל צילם. מיכאל גרוסברג ז"ל הפיק. מיכאל רורברגר יבדל"א עיצב. פורטיס כתב את המוזיקה. 15 דקות. ספוילר: הסרט ממש לא טוב. אבל ככה נראו ימי הטרום פאנק/גל חדש של תל אביב, הימים שבהם פורטיס הוציא את "פלונטר", לפני שהפך לסרט של דיסני. הדמות הרובוטית של שולץ היא סוג של תיעוד/הנצחה למה ששולץ היה עושה על הבמה בהופעות של פורטיס, תחילה עם להקת מים חמים, ואז בהופעות הסולו. בקיצור, פיסת נוסטלגיה תל אביב, שהתיישנה כבר בזמן אמת.