מה קרה בקופות בסוף השבוע האחרון? בחמש מילים: "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". הסרט פתח היטב עם כ-37,000 כרטיסים. זו הפתיחה החזקה ביותר מאז אוגוסט, אז יצא "הדרדסים". שאר הסרטים מדשדשים: "סילבסטר בניו יורק" אחרי עשרה ימים עם 36,000 כרטיסים, "החבובות" עם 27,000 כרטיסים. "ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר הוא יחסית הסרט היחיד מהמקבץ של השבועות האחרונים שאיכשהו עובד, הוא כבר מתקרב ל-70,000.

יהיה מעניין לראות את הטבלה של סוף השבוע שמתחיל היום, ולראות עד כמה חופשת החנוכה השפיעה על מכירות הכרטיסים (חנוכה הוא חג עצום בבתי הקולנוע בדרך כלל) והאם סרטי ילדים כמו "תזיזו ת'רגליים 2", "שירות המתנות החשאי של ארתור" יצליחו למצוא קהל, אחרי פתיחות מדשדשות? סוף השבוע הזה יהיה מן הסתם שייך ל"שרלוק הולמס 2" ו"החתול של שרק" (מי ינצח?).

===============

כתבה מצוינת של ארי ליבסקר ב"כלכליסט" על קולנוע לב בעידן החדש, כשבראש החברה עומד גיא שני, במקום אמו, נורית שני. והכתבה גם מביאה בשורה: לב מתכננים להקים עשרה אולמות נוספים על גג דיזנגוף סנטר בקרוב. מדהים! 15 אולמות קולנוע (אני לא סופר את אולם 6 כאולם קולנוע, עם כל הכבוד) במרכז תל אביב. סוף הבצורת. ליבסקר מאפיין נכון: לב פיצחו את הטעם הבורגני האנין, זה שרוצה איכות, אבל לא אתגרים. רגש ואסתטיקה, ורק קמצוץ קיטש. מעט פרובוקציה, אבל לא יותר מדי. ואומר יפה גיא שני, שזה פשוט טעמה של אמו. כלומר, זה לא "פיצוח", אלא זה מותג שמצליח כי יש לאנשים בראשו את האומץ להקרין באמת מה שמוצא חן בעיניהם. זה שיעור אדיר בעידן שבו כל ההחלטות הרפרטואריות נעשות באופן הכי ציני: לא מה אני (זה שמחליט) אוהב, אלא מה אני חושב שהקהל יאהב. וכך אני שומע מאנשי הפצה סיפורים על סרטים שהם אהבו אבל נאלצו לגנוז מחשש שהקהל לא יבוא, ועל סרטים שהם חושבים שהם איומים אבל הוציאו כי הם ידעו שזה יהיה "שוס" או "שלאגר", תבחרו את המילה. ואני מאמין בתורה שלמדתי מ"שדה החלומות": "אם תבנו את זה, הם יבואו". וזה גם לא קורה בין לילה. לוקח לזה שנים להיבנות. הרי רק לפני שנים ספורות – רגע אחרי שנפתח סינמה סיטי וכולם רצו לשם ובתי הקולנוע בדיזנגוף סנטר היו ריקים – פנתה נורית שני לרון חולדאי בבקש שיקל על תשלומי האנונה כי היה שם משבר גדול ומצוקה. אבל עכשיו – בזכות סינמה סיטי, בזכות עליית הקולנוע הישראלי, בזכות העקביות של הטעם של שני וההרגלים שהיא הרגילה את קהלה, קהל שהלך והתבגר וידע ששם הוא קבל אלטרנטיבה, המצב השתנה, ולב עלו לצמרת, לפחות בתל אביב.

שימו לב לנתון הבא: האם "הארטיסט" אכן יזכה באוסקר בפברואר הקרוב, זה יהיה הסרט הרביעי ברציפות שהם מציגים ושזוכה באוסקר, אחרי "נער החידות ממומבאי", "מטען הכאב" (שנקנה אמנם אחרי הזכייה, ובכל זאת), "נאום המלך" ועכשיו "הארטיסט". זה אומר שקולנוע לב לא רק פיצח את טעם הבורגנות הישראלית, אלא גם את טעם הבורגנות האמריקאית.

ובכל זאת, הצעה לשיפור: בגלל סגירת אולמות קולנוע רבים בתל אביב באחרונה, קולנוע לב בדיזנגוף סנטר הפך למעין כלבו של קולנוע, ואיבד את הייחוד הבוטיקי שלו ששני כה מתגאה בו. מי שסובל מכך זה הקולנוע הישראלי, שתמיד יעדיפו את "שרלוק הולמס" על פניו. "השוטר" היה מביא עוד 2,000 איש אם היה נמצא לו מסך בלב (אם כי לא תצליחו לשכנע אותי שהוא לא הודר ממסכי הקולנוע בלב מסיבות של טעם ולא מסיבות של זמינות אולמות). ההצעה שלי: אם אכן יקומו עשרה אולמות נוספים על הגג, שאלה יהיו הכלבו שלכם, האולמות להקרנת סרטי הילדים והסרטים של ג.ג, נטולי אולמות ההקרנה. ואת חמשת האולמות הנוכחיים תקדישו לסרטי שמאפיינים את את המותג "קולנוע לב", עבור קהל שמבחינתו לארס פון טרייר, פדרו אלמודובר, אבי נשר ושמי זרחין הם במאים שהם אוהבים במידה שווה.

אגב, שימו לב לווידוי הקטן שהתפלק לשני בכתבה: הוא מספר שם על כך שבעבר מפיצים מתחרים היו מחרימים אותם ונמנעו לתת להם סרטים, בעיקר סרטי ילדים. עכשיו כשזה נוסטלגיה פתאום מותר לדבר על זה, אה? אבל כה מהר אנחנו שוכחים שעד פתיחת סינמה סיטי (בחנוכה 2003), כל רשת בתי קולנוע הקרינה אך ורק את הסרטים שהיא עצמה הפיצה, והיתה עוינות עצומה (וחרמות) בין המפיצים. שנים המפיצים שתקו, כי כולם עשו את זה. אבל זה כמובן לא חוקי. עדיין נעשים כל מיני דילים בין מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע, שפוגעים במפיצים העצמאיים ללא בתי הקולנוע (ובסרטים הישראליים), אבל עדיין, אף אחד לא מוכן לקום ולספר על זה, כי כולם חוששים מהרשתות הגדולות.

Ari Folman's The Congress. Hat tip: Ha'aretz

בואו נראה אם הבנתי את זה: הלך בועז כהן וכתב כתבה מקיפה על מצב המדע בדיוני בישראל ל"גלריה", ועורכיו הבריקו ושכנעו את ארי פולמן לספק פריימים מתוך "כנס העתידנים" שלו (או "הקונגרס" כפי שהוא יקרא בעולם), וכך בהפניית השער של העיתון הכתב נארזה והוגשה בתור "הצצה לסרט החדש של ארי פולמן". ובכן, שמחתי ורצתי לכתבה כדי להציץ ל"כנס העתידנים" אבל חוץ מהפריים הנ"ל, ועוד פריים לייב אקשן של רובין רייט והארווי קייטל, אין כלום, אפילו לא משפט אחד של מידע חדש על הסרט, אפילו לא בוקסה (ואגב, אני די משוכנע ש"כנס העתידנים" אינו בעברית, בניגוד לפסקת הפתיחה של הכתבה). אז, סחתיין על הפריימים הנהדרים. אבל הטיזר קצת ביאס, וגם האפיל על הכתבה המושקעת של כהן.

אז מה המצב עם "כנס העתידנים"? ארי פולמן מדווח מיפו:

"אתה תופס אותי בדיוק אחרי שבועיים של הקרנות ראף-קאט, פה ובאירופה. בסרט 70 דקות לייב אקשן, ו-50 דקות אנימציה. הלייב אקשן ערוך סופית (למעט אפקטים) האנימציה בשלב האנימטיק, ורוב העיצובים גמורים. כרגע אנחנו במסע לא שפוי להפקת האנימציה, אנימציה קלאסית ביסודה, פריים ביי פריים, בחמישה סטודיואים שונים: פה ביפו, בפולניה, בגרמניה, בלוקסמבורג ובבלגיה. הצפי שלי זה עוד עשרה חודשי אנימציה ולאחר מכן פוסט. הסרט אמור להיות בעותק סופי בינואר 2013  (והסרט דובר אנגלית כמובן…)".

הממ… בכורה עולמית בפסטיבל קאן 2013?

טוב, נו, להיות בלוגר ולהיות הורה בחופשת החנוכה זה פשוט לא הולך יחד (אם כי אני חייב לספר לכם שהסופגניות הכי טעימות שאכלתי בינתיים היו במתוקה. סופגניית טופי! מדהים!). אז הנה הטריילר של "ההוביט" שיצא כבר לפני כ-12 שעות, אבל אני לא הייתי ליד שום מחשב כדי לקבל את פניו.

שתי הערות לגבי השוטים הנראים כאן:

א. כנער קראתי (אני מניח שכמו רבים) את "ההוביט" בתרגומם של טייסי חיל האוויר שישבו בשבי המצרי. ואהבתי את הספר מאוד (אם כי שנאתי את השירים). כמה שנים אחר כך ראיתי את "ההוביט" של ראלף באקשי, ופשוט נגעתי מהסרט מהאופן שבו הוא דמיין את ההוביטים. זה היה כל כך שונה מהאופן שבו אני דמיינתי אותם, שזה פשוט הרס לי לא רק את הסרט אלא גם את הספר. "ההוביט" של פיטר ג'קסון חוזר אל העולם שהוא כבר ברא ב"שר הטבעות" (זה אפילו קצת דומה מדי, למען האמת), וזה עולם שדומה יותר לאופן שבו אני דמיינתי את ההוביטים כנער. מהבחינה הזאת, אני תוהה האם חוויית ההוביט שלי תשתקם מהסרט הזה.

ב. אתם יודעים שאני מת על פיטר ג'קסון. ואני חושב שרוב טרילוגיית "שר הטבעות" שלו מצוינת. אבל חייב להעלות פה שאת כפירה: אם הייתם רואים את הטריילר הזה והיו אומרים לכם שאת הסרט ביים דיוויד ייטס, הבמאי של סרטי "הארי פוטר" האחרון ולא פיטר ג'קסון, האם הייתם מבחינים בכך? פתאום יש לי תחושה שלא. אני מניח שייטס למד היטב את "שר הטבעות" בדרכו לביים את "הארי פוטר" והוא היה תלמיד מצטיין למדי. האם לא היה מתבקש שבשובו לעולם של ג'.ר.ר טולקין ג'קסון אולי ימציא את עצמו איכשהו מחדש, במקום להוסיף סרט שיראה כמו פרק רביעי בקווינטולוגיה?

ובכן, הנה הוא. 2:30 דקות. בשנה הבאה תקבלו עוד כ-180 דקות מזה.

ומחר (חמישי) טריילר ל"פרומתיאוס" של רידלי סקוט, עוד פריקוול (הפעם ל"הנוסע השמיני"; הם ניסו להכחיש שזה פריקוול, אבל הטריילר מחר יבהיר ש"פרומתיאוס" ל"נוסע השמיני" הוא כמו "ההוביט" ל"שר הטבעות", פרק מקדים שחוזר לאותו עולם). אני מעדכן למפרע, כי מי יודע איפה אהיה בזמן שהוא יגיע לרשת.

אני מקווה שתצוץ כבר ידיעת קולנוע מעניינת, כי אני תכף ייגמרו לי כותרות החנוכה לפוסטי המקבצים. אבל יש כמה דברים נחמדים לצהרי הנר הראשון:

א.

שמעתם אולי שברשת פוקס מאשימים את "החבובות" בכך שהם פרופגנדה קומוניסטית שמאלנית? ובכן, קונן אובריאן גילה שאם מסתכלים טוב טוב בסרט, מגלים שאולי החבר'ה ברשת פוקס צדקו:

ב.

והנה המונטאז' השלישי כבר לסיכום סרטי 2011. ערוך נחמד מאוד, אבל שתי הדקות האחרונות שלו (מ-4:30 בערך) הן השיא, ואתם יכולים להריץ ישר אליהן:

ג.

דורון אייל, הוא שולץ האיום, העלה לערוץ היו-טיוב שלו את פיסת הנוסטלגיה הפינגווינית הזאת: הסרט הניסיוני "שולץ" מ-1979, בכיכובם של רמי פורטיס ושולץ האיום בכבודו ובעצמו. מישל אופטובסקי ז"ל ביים. אמנון סלומון ז"ל צילם. מיכאל גרוסברג ז"ל הפיק. מיכאל רורברגר יבדל"א עיצב. פורטיס כתב את המוזיקה. 15 דקות. ספוילר: הסרט ממש לא טוב. אבל ככה נראו ימי הטרום פאנק/גל חדש של תל אביב, הימים שבהם פורטיס הוציא את "פלונטר", לפני שהפך לסרט של דיסני. הדמות הרובוטית של שולץ היא סוג של תיעוד/הנצחה למה ששולץ היה עושה על הבמה בהופעות של פורטיס, תחילה עם להקת מים חמים, ואז בהופעות הסולו. בקיצור, פיסת נוסטלגיה תל אביב, שהתיישנה כבר בזמן אמת.

הגענו לימים האלה בשנה שבהם אני קבור תחת שרעפים, מנסה לייצר את רשימת סרטי השנה שלי וכרגיל מרגיש שאני נוסע אחורה בזמן, כי היא מכילה יותר מדי סרטים מ-2010, ברשימה שאמורה לסכם את 2011. ובמקביל אני צופה בסרטים שנמנעו מאיתנו השנה בקולנוע. למשל "סאבמרין" (מקסים) או "פרידה" (נהדר) או "Sleeping Beauty" (יפה לעין, ריק במוח). וגם קצת בסרטים שאני משוכנע שיופיעו ברשימת סרטי השנה של סוף 2012 כמו "הארטיסט" ו"הוגו".

ובמקביל אני עובר על רשימות המיטב-של-השנה של מבקרי אמריקה, לראות האם החמצתי משהו, האם שכחתי משהו. באינדי-ווייר עלה אתמול משאל המבקרים השנתי שלהם, פרויקט מרשים המציג את רשימות הסיכום של עשרות מבקרים מרחבי העולם ואת שיקלולן. סרט השנה של מבקרי העולם, על פי הרשימה, הוא "עץ החיים". ובכן, אני מסכים. הבאים בתור: "מלנכוליה" (תוצרת דנמרק), "פרידה" (תוצרת אירן), "הדוד בונמי" (תוצרת תאילנד).

הנוכחות הישראלית ברשימה של אינדי-ווייר חלשה למדי השנה, בהנחה שלא החמצתי משהו. יש את "חוף בומביי" ואת "רמפארט", סרטים אמריקאים של יוצרים ישראליים (לשעבר?); יש את "מיראל", שצולם בישראל; ויש את "הזמן שנשאר" של אליה סולימאן. ההפתעה הישראלית הגדולה נמצאת דווקא ברשימת "הסרטים הטובים ללא מפיץ", בו נמצא "השוטר" של נדב לפיד במקום הרביעי.

===============

ובשעה שאני ממשיך לקבץ את רשימתי ולחשב מה היו הסרטים הכי נצפים השנה בארץ, אשאיר אתכם עם מישל גונדרי מבצע את "נהג מונית":

גינוי השבוע הולך לסינמה סיטי ראשון לציון שבהקרנה של 16:30 אתמול של "החבובות" מול קהל של ילדים בעיקר, שיבצו את הטריילר של "נערה עם קעקוע דרקון". לא רק שהסרט לא מתאים לילדים, כך שאין שום הגיון מסחרי לשבץ אותו, הטריילר עצמו אגרסיבי ואלים וקודר ורועם מאוד ולא מתאים לילדים, שחטפו ממנו בעתה.

אני מניח שזו לא רק ההקרנה ב-16:30, ולא רק בסינמה סיטי ראשון לציון. מישהו חווה את זה בהקרנות אחרות ויכול לדווח?

האין לבעלי בתי הקולנוע שום אחריות על החומר שהם מקרינים ושום רגישות לקהל שנחשף אליו? מה הרעיון בהקרנת פרסומת למבוגרים בסרט ילדים? באמריקה ובאנגליה, למשל (ואני מניח שבמדינות נוספות בהן יש קצת יותר פיקוח על תכנים המוצגים לילדים) חייבת להיות התאמה בין סיווג הסרט המוקרן ובין סיווג הסרטים בטריילרים שמוצגים לפניו. הרי לשים את "נערה עם קעקוע דרקון" לפני "החבובות" זה קצת כמו למכור לבני עשר סיגריות. ניסיון לגרום להם להתלהב ממשהו שפשוט מוקדם מדי בשבילם להתנסות בו. חברות הטבק בוודאי היו שמחות להגדיל את ההכנסות מבני העשר, ואולי גם מפיצי "נערה עם קעקוע דרקון" היו שמחים להגדיל הכנסות עם כרטיסים מבני עשר, אבל מישהו צריך לעמוד ביניהם ולמנוע מהם.

בינתיים, נדמה שהשיבוץ הזה – המכוון? השגוי? – השיג מטרה הפוכה. הילדים לא רוצים לראות את הסרט (אפילו הטריילר הבהיל אותם) וההורים שהיו איתם עכשיו רותחים על הסרט, ואין להם כוונה ללכת לצפות בו.

הישנות של דיווחים כאלה פשוט תגרום לכך שתתארגן קבוצת לחץ שתדאג לעגן בחקיקה את הפיקוח, לא רק על סיווג הסרטים אלא גם על כל הפרסומות והטריילרים שמוצגים לפניהם, להבטיח שלפני סרטי ילדים לא מוצגים תכנים שלא מתאימים להל היעד של הסרט. פיקוח שיבטיח שתלונה כזאת תגרור קנס לבית הקולנוע. ומכיוון שאף אחד לא רוצה עוד רגולציה כזאת, בתי הקולנוע והמפיצים חייבים להיות רגישים יותר.

משה אדרי, אחד הבעלים של סימה סיטי, מגיב: "בבדיקה שערכנו נמצא כי אכן שובץ טריילר של 'נערה עם קעקוע דרקון' בגרסה האנגלית של 'החבובות' בסינמה סיטי ראשון לציון. בעקבות התלונה הוסר הטריילר משיבוצו בכל ההקרנות הבאות של 'החבובות', למרות שאינו כולל קטעי אלימות או קטעים אחרים שאינם ראויים לצפיית ילדים".

ישראל דוד ז"ל ביום האחרון מתוך 60 ימי מיקס ל"הערת שוליים". צילם: יוסף סידר

תוספת: מרקו כרמל, יוסף סידר ואסף קורמן מספידים בתגובות את דוד ז"ל. הציטוט הזה של סידר מצא חן בעיניי במיוחד, וגם הוסיף פך מאישיותו של דוד: "ב'הערת שוליים' אי אפשר היה שלא לראות את הקשר בינו ובין אליעזר שקולניק, ולא רק בגלל האוזניות (או אולי העובדה שאביו של ישראל היה מזכירו האישי של ש"י עגנון). שניהם אנשים שהקדישו את חייהם לתחום צר, אבסולוטי, בלי טיפת סובלנות לזיופים השונים שמרחפים סביבנו, ושניהם הצטיינו בתחום שלא באמת מקבלים עליו מספיק הכרה. הוא יחסר מאוד".

אמש:

הערב – רק הערב – התחילו להגיע אלי הטלפונים והמיילים שמבשרים לי על מותו הפתאומי של איש הסאונד ישראל דוד. ממה שהבנתי דוד, בן ה-48, נפטר ביום שישי מדום לב בעודו יושב מול קונסולת המיקס. ממש נפל בעת מילוי תפקידו. די מדהים. היום בצהריים התקיימה הלווייתו.

המשונה הוא שאף אחד מהאנשים והגופים שעבדו איתו לא טרח להוציא הודעה רשמית לתקשורת, לבשר על פטירתו של אחד האנשים העסוקים, הפעילים ועטורי הפרסים בארץ בשנים האחרונות. לא המפיקים איתם הוא עבד, לא האקדמיה שהעניקה לו ששה פרסים ו-16 מועמדויות ב-13 השנים האחרונות? ולא מישהו השכח שהקריירה שלו היתה אי אז מזמן, אלא מישהו שנפטר ממש בשיא הקריירה שלו. משונה ועצוב. האם כל איש מיקס צריך להחזיק מעתה יחצן צמוד? אין אף אחד שיעשה את זה בשבילו? לדאוג שיהיה איזה הספדון בעיתון? (תנו קרדיט לאלי שגב ב-EDB, שבדיעבד ראיתי שהיה הראשון והיחיד שכתב על זה בשבת).

לא הכרתי את דוד אישית, אבל האיש – שהתחיל כמקליט, עבר לתחום המיקס ושבשנים האחרונות היה אחראי על מיקס הדולבי לסרטים בארץ – חתום על הסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו פה בשנים האחרונות. הוא זכה בפרס אופיר ממש השנה על "הערת שוליים" (יחד עם אלכס קלוד ותולי חן), וזאת בשנה בה היה מועמד על ארבע מתוך חמשת הסרטים בקטגוריית הסאונד (לקראת הדדליין להצבעה לפרסי אופיר כתבתי וגם אמרתי למישהו שאם רק הייתי יודע למי ישראל דוד הצביע בפרס הסרט ובפרס הסאונד – שהרי הוא צריך להצביע נגד עצמו בקטגוריה הזאת – אדע בוודאות איזה סרט יזכה בפרס. הוא היה כמו מדגם של איש אחד. כעבור כמה ימים הדמות הזאת שדיברתי איתה התקשרה אליי לעדכן שנעשה בירור ושדוד הצביע ל"הערת שוליים". זה חתם מבחינתי את העסק והרגיע אותי שהמדגם שערכתי היה מדויק).

לפני כן, הוא זכה גם על "בופור" (בשנה בה הוא התחרה בעצמו גם על המיקס של "ביקור התזמורת"), על "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, על "האסונות של נינה" של שבי גביזון, על "צומת וולקן" של ערן ריקליס ועל "מסוכנת" של שמי זרחין.

מכיוון שאני לא מספיק בקיא בתחום הסאונד, ולא ממש יודע מה ההבדל בין המיקס שעשה דוד ובין עיצוב הפסקול ועריכת הסאונד שעשו שותפיו למועמדויות הנ"ל, אני פותח את במת התגובות לשמוע מאנשים ועמיתים שהכירו ועבדו איתו, אם מישהו רוצה לספר על התרומה שלו לסרט והתרומה שלו למקצועות הסאונד בקולנוע הישראלי. כל פרט נוסף עליו יתקבל בברכה.

חומרי צפייה וקריאה לראשית השבוע:

א.

רון הווארד וקנון קיימו ביו-טיוב תחרות: שלחו לנו צילומים שצילמתם על פי כמה קטגוריות. הווארד בחר את שמונה הצילומים שהוא הכי אהב בכל קטגוריה ונתן אותם לבתו, ברייס דאלאס הווארד ("העזרה") שתיצור בהשראתם סרט קצר. הסרט, "כשתמצאו אותי", בן חצי השעה, עלה כעת בבכורה ביו-טיוב. קיטש נאה.

ב.

"ג'ו ובל" של רוני קידר עלה להקרנות ב-vod של יס ושל הוט. יודעים מה? אולי זו הפלטפורמה המושלמת לצפות בו. הזמינו כמה חברים, הביאו כמה בירות, הכינו פופקורן, אספו ארבעה שקלים מכל אחד לממן את 20 השקלים שעולה בסרט ב-vod והזמינו אותו. אני עדיין משוכנע שהסרט יכול לייצר פולחן סביבו וסביב הרפליקות השנונות שלו. הנה טריילר שהכינה קידר לקידום הבכורה ב-vod:

ג.

מסתבר שיש גרסה בעברית לקיק-סטארטר. קוראים לה הד-סטארט. ובה תמצאו במאי בשם תומר, בוגר יחידת הסרטה צה"לית, שרוצה לגייס 3,300 שקלים כדי לביים סרט קצר בשם "ז'קלין", על מערכת יחסים בין נהג ובין תוכנת ה-GPS הנשית שמסובבת אותו על האצבע. צוות הסרט עובד כולו בהתנדבות, והסף נועד רק לצורך מימון השכרת הציוד ושאר הוצאות.

ד.

האנימטור הישראלי עוזי מור ביים גרסת לייב אקשן למשחק המחשב "באטלפילד 3":

ה.

זו מסוג הכתבות שאני מאוד מחבב: הסיפור מאחורי הפקת "מאניבול", סרט הבייסבול שכמעט נגנז ביוני 2009, אחרי שהאולפן לא אהב את החזון שהציע סטיבן סודרברג. אבל בראד פיט לא ויתר. התקציב קוצץ (האולפן שילם 50 מיליון דולר, 10 מיליון הלכו לפיט, 10 מיליון בוזבזו בשנים שעד שההפקה יצאה לדרך, והסרט היה צריך להיעשות ב-30 מיליון דולר), ופיט גייס את ארון סורקין לשכתוב ואת בנט מילר לבימוי. כתבה בוודאי לא מגיעה בתזמון מקרי, חודשים אחרי שהסרט כבר יצא למסכים. המסר ברור: כל האנשים המוזכרים בכתבה – מפיקים, הכוכבים, הבמאי, התסריטאים והעורכים – רוצים מועמדות לאוסקר.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.12.11

הסופר פיליפ קלודל הפך לפני שלוש שנים גם לבמאי והביא לנו את "לאהוב אותך מאז", פצצת דכאון אפקטיבית עם קריסטין סקוט תומס בפקיד הראשי, שהיתה אגרוף לא קטן בבטן. עכשיו עם "השקט באהבה", סרטו השני, מתברר שבלי קריסטין סקוט תומס הוא כלום.

"השקט באהבה" מספר על איטלקי שחי בצרפת. אשתו מתה והוא מגדל לבד את בתו בת הטפש עשרה, שמתחילה להתעניין בבנים לפלצות אביה, ומאכלס בביתו את אחיו התמהוני שנראה כמו חיקוי לא ברור של קריימר מ"סיינפלד", כולו גחמה אחת גדולה. הגיבור שלנו הוא איש טוב (מזכר לעצמי: לעשות אייטם על גל סרטים מהשנה חולפת שבמרכזם אנשים טובים, הגונים, סימפתיים, מ"חוף מבטחים" ועד ל"פרידה" האירני), חובב מוזיקה, רומנטיקן עם לב שבור, ואחת הדמויות הכי פחות מעניינות שאתם יכולים לדמיין בסרט. יש בו שארם מסוים, פשוט כי הוא כל כך נחמד, אבל הוא סוחב על עצמו סרט קל כנוצה וחסר נוכחות. סרט שיש בו שנינה או שניים, אבל בעיקר המון סצינות רפטטיביות וחסרות התפתחות. אם כי, יש לזקוף זאת לזכות קלודל: הוא יודע ללחוץ על כפתורי הרגש בדיוק במקומות הנכונים, בדיוק במקומות שהופכות את הסרט לפסטיבל קיטש.

באופן שבו קלודל מעצב את הגיבור שלו מבחינה חיצונית ופנימית, לא יכולתי שלא לתהות עד כמה הוא הושפע מסרטיו של נני מורטי בבואו לכתוב את הסרט. הוא נוסע על טוסטוס כמו "יומנו של נני מורטי", ויש בגיבור דמיון רב לדמות שגילם מורטי ב"אי של שקט" (כנראה שגם למפיצים שני הסרטים נראים דומים, שכן בעברית שמותיהם כמעט דומים). ובכל זאת, את סרטיו של מורטי אני מחבב מאוד (חוץ מהאחרון…), ואילו "השקט שבאהבה" הותיר אותי אדיש ומתוסכל. איך יתכן? ובכן, יתכן. כי למרות שמורטי (או באי כוחו) עושים שימוש בקולנוע בסיסי ופשוט מאוד, יש בו משהו מדויק וחד כתער, רגשית אבל גם שכלית. סרטיו של מורטי גדושים בתובנות ואילו "השקט שבאהבה" חף מהן. כל מה שיש בו זו התחנחנות נוסח איטליה.

נ.ב:

לכאורה, יש מקום לזלזל בכך שסרט שנקרא במקור בצרפתית "כל השמשות" הפך בעברית ל"השקט באהבה", שם כה גנרי וחסר ייחוד. אבל בפועל מפיצי הסרט נהגו כאן בשנינות מסוימת. השם הצרפתי מבוסס על שם של שיר ששר גיבור הסרט עם ההרכב המוזיקלי שלו. באו המפיצים והלכו עם המקור, אלא שהם בחרו דווקא שם של שיר אחר שהוא מבצע עם מקהלתו ומקריא בסרט. ולשיר הזה קוראים "השקט שבאהבה". אז השם לא משהו בעיניי, אבל התרגום דווקא בסדר.