אושר!

רגע, רגע, מהתחלה. כי הסרט הנפלא הזה ארוז היטב. הוא נפתח עם סרט אנימציה קצר ומשעשע מאוד מאוד מסדרת "צעצוע של סיפור" – המשך הרפתקאות הצעצועים בבית של בוני. ההברקה של סרטון היא היכרות עם מגוון מטורלל של צעצועים עזובים מארוחות ילדים במזללה בסגנון מקדונלדס. יש שם כמה שנינויות נפלאות של צעצועים מומצאים, שבאמת פלא שלא הפכו ללהיט בקרב הילדים.

ומשם "החבובות". עכשיו בהיי-דפינישן. הסרט מתחיל, ואילו אני חוזר ל-1976.

הייתי בן 8 כשראיתי את "החבובות" לראשונה והתאהבתי. אבל להבדיל מהרבה סדרות שאני זוכר מילדותי, "החבובות" מאן להזדקן ולהתיישן מאז. עם השנים, בכל צפייה חוזרת בפרקי הסדרה בכל פעם בגיל מבוגר יותר, התחלתי להבין למה. "החבובות" היתה סדרה אנרכיסטית לחלוטין, שוברת כל היגיון וחוקיות. העולם וההיגיון של החבובות, למשל, מעולם לא הוסבר. תחשבו על זה רגע: אין סדרת טלוויזיה שאתם מכירים שלא מתחילה בזה שמסבירים לנו לעייפה איך ייתכן שבכלל הגענו למקום הזה. לו היתה "החבובות" מופקת כיום היו דורשים הזכיינים להסביר בפיילוט או בקטע הפתיחה איך יתכן שיש בובות עם תיאטרון ומה פתאום מגיעים אליהם כוכבים מפורסמים לתפקידי אורח. הסיבה לכך היא ג'ים הנסון. בשבע שנות "רחוב סומסום" הוא הפך את המפגש בין בובות לבני אדם לכה שגרתי, שזה נראה אורגני ואף הגיוני שהם גם יעברו לפריים טיים וייצאו ממשבצת תוכניות הילדים. אבל גם זה מעולם לא הוסבר, מעולם לא היה פרק ה"חוליה החסרה", שבו קרמיט עובר מרחוב סומסום לתיאטרון החבובות.

אני מניח שזה הכל בזכות הנסון. האיש הזה היה גאון מטורף, ואולי האיש הכי יצירתי בטלוויזיה האמריקאית בשנות השבעים. בעידן שבו הטלוויזיה האמריקאית גילתה את הריאליזם (בעיקר בסדרות פשע ומשטרה), הוא הכניס לפריים טיים את הסוריאליזם.

ואז, ב-1979, שמעתי את השיר היפה בעולם:

ב-1979 "החבובות" עברו לקולנוע. אחת הסיבות לכך ש"החבובות, הסרט" הוא סרט שאני כה אוהב הוא כי ג'ים הנסון הביא לסרט כלי נשק בלתי קונבנציונלי: את פול וויליאמס. וויליאמס הזה, שיהיה בריא, כתב לסרט כמה מהשירים הכי יפים ששמעתי מימיי בקולנוע. אני תוהה אם עובר שבוע שבו אני לא מזמזם עד היום את פסקול הסרט במלואו. הסרט הזה גם גם לילד בן 11 הזה להתוודע לז'אנר שלא הכיר קודם: המיוזיקל. מאז, זה אחד הז'אנרים האהובים עליי, בעיקר כי הבנתי מאיפה הביא הנסון את הגיון העולם שלו: משם. במיוזיקלס אין מציאות, יש מציאות חלופית בה אנשים יכולים פתאום לפצוח בשיר ובריקוד וזה נראה טבעי והגיוני (ומרגש!).

למעשה, מאז 1981, אחרי שהסדרה ירדה בסוף העונה החמישית שלה, "החבובות" הם יותר מותג קולנועי ממותג טלוויזיוני. סרטי הקולנוע שמרו על הנונסנס של המקור הטלוויזיוני: זה עולם שבו חבובות מבד מסתובבות בטבעיות בין בני אדם. אלא ששלושת סרטי הקולנוע הראשונים "החבובות, הסרט", "ההרפתקאה הגדולה של החבובות" ו"החבובות כובשות את מנהטן" יצרו מבנה קבוע ומוכר למדי, המבנה של מיוזיקל השואו-ביזנס. "רחוב 42", גרסת הבובות. סרטי החבובות היו תמיד סרטים ארס-פואטיים העוסקים בעצם היות החבובות דמויות שואו-ביזנס שמנסות להעלות מופע ותלאות עולם השעשועים (האמיתי) בדרכם.

ב-1990 ג'ים הנסון מת ואיתו, פחות או יותר, מת גם המותג. בריאן הנסון, בנו, ירש את החברה אבל התברר שלא היו לו את חושי אביו להומור וליצירתיות. סרטי "החבובות" שנוצרו – לרוב לטלוויזיה – היו פראפרזות על אגדות עם בדיחות ספורות. היו ניסיונות להחזיר את החבובות לתודעה עם סדרות טלוויזיה חדשות וסדרות אנימציה, אבל זה לא עבד (לעומת זאת, דווקא "רחוב סומסום" הלך ופרח גם בלי הנסון, אולי מכיוון שהסדרה מעולם לא היתה בבעלותו ומותו לא השפיע על הניהול הקריאטיבי שלה, ובעיקר בזכות העובדה שהסדרה הוסיפה את אחת הדמויות הכי פופולריות שלה, אלמו).

הבשורה שהמותג "החבובות" וכל מה שקשור אליו נמכרו לדיסני דווקא נשמעה כמו רעיון מפחיד למדי. האם דיסני יידעו לשמר את מה שהפך את "החבובות" למה שהלהיב ילד בן 8 וגם כמעט 35 שנים אחר כך? ובכן, מתברר שכן. צריך להוריד בפניהם את הכובע.

אנשי דיסני הבינו היטב מה עומד מאחורי קסם "החבובות" וליהקו את הצוות שלהם באופן מדויק. כשם ש"החבובות, הסרט" מתאר – באמצעות שיר ובובה – איך נפגשו הנסון ופרנק אוז ואיך התקבץ צוות הסדרה, כך "החבובות" החדש הוא סרט שנכתב על ידי מעריצי הסדרה שגדלו עליה (ג'ייסון סיגל, שגם מככב, וניקולס סטולר, שלא מביים הפעם) ושמספר על מעריץ הסדרה, שגדל עליה. והם שומרים על חוקיות הסרטים: זה מיוזיקל אחורי-קלעים שמספר את סיפור האיחוד מחדש של הלהקה, זה סרט הקאמבק והוא על קאמבק. והם מבינים את האי-גיון ולא מתנגדים לו: זה סיפורם של שני אחים, האחד בובה, השני בשר ודם. איך? ככה זה בעולם החבובות. אין הסברים. פשוט ככה. הנסון מחייך שם איפשהו.

וגם הם שולפים אס מוזיקלי: את ברט מקנזי, חצי הצמד טיסת הקונקורד (ג'יימס בובין, במאי הסרט, ביים את הסדרה שלהם). ונאמנים לסרטי החבובות, "החבובות" החדש פשוט בנוי כמו שיר, וזה פשוט שיר הפופ המושלם, המרגש ומדמיע העין, כולל מעבר התופים המושלם – מושלם מוזיקלית ומושלם תסריטאית – בדיוק ברגע הנכון. מקנזי לא רק הלחין שירים לסרט, אלא גם ערך מוזיקלית את טריפ הנוסטלגיה הזה: מפול סיימון ועד סי-לו גרין, מגארי ניומן ועד ג'פרסון סטארשיפ (ובכלל בדיחות האייטיז בסרט מצליחות לטלטל מצחוק את העצמות היבשות של בני ה-40 שאין סיכוי שיצליחו להסביר לילדיהם למה מודם עושה צפצופים כאלה).

הסרט הזה מושלם בעיניי, כתוב היטב ומרגש, הוא כמוסת נוסטלגיה אבל נדמה לי שהוא יעבוד כמו בונבון על בני ה-8 של ימינו, שיגלו סרט ציני נטול ציניות, שידביק דור חדש באהבת "קשר הקשת", ויוסיף כמה שירים נוספים לרפרטואר הזמזומים החבובותי שלי.

רוצים גם הסתייגויות? יש לי שתיים, אבל קטנות. האחת: ובכן, קשה לי בלי הקולות של הנסון ואוז. אמנם סטיב וויטמיר מדבב את קרמיט מאז מותו של הנסון, אבל היעדרו של אוז מהסרט נורא עצובה בעיניי (אוז, בהתקף קנאה או קטנוניות לא ברור, סרב להצטרף לסרט, כי לטענתו הסרט עושה נזק למותג "החבובות". שזה קשקוש מוחלט). רק דייב גלז (גונזו) נותר מהצוות המקורי של "החבובות". ומעריצי חבובות ותיקים, יבחינו שזה לא בדיוק אותו קול. דומה, אבל גרסת כיסוי. והבאג היחידי בסרט קשור לסוף שלו: הפתרון העלילתי היה צריך להיות, לדעתי, קצת יותר דרמטי, קצת יותר גרנדיוזי, הוא קצת נגמר בסצינה חלשה (שהופכת לנאמבר מוזיקלי מושלם, אמנם).

אבל פרט לכך? סרט נפלא.

==============

נ.בים:

א. די בא לי לראות את "אלוהי הקטל" בביצוע החבובות. נראה לי שזה יעבוד מצוין.

ב. איימי אדאמס נהדרת. סוג של חבובה בעצמה.

ג. פרט טריוויה נשכח: "מאנה מאנה", השיר ההוא, הוא למעשה מ"רחוב סומסום". הוא אמנם בוצע שוב בפרק הפתיחה של "החבובות", אבל הוא כבר היה להיט חבובותי לפני כן. סתם רציתי להזכיר.

כמה כותרות מהימים האחרונים שהצטברו לי והגיע הזמן לפרוק. לא כולם מאוד טריים.

א.

מרק רוזנבאום נבחר לכהן בהנהלת האקדמיה האירופית לקולנוע. ההנהלה מונה 18 חברים, ובראשה עומד נשיא האקדמיה, אחד וים ונדרס. באקדמיה האירופית חברים 2,500 איש, 40 מהם מישראל. אני ממש סקרן אהיה לשמוע מה יכולה האקדמיה הישראלית ללמוד מאחותה האירופית (הצעירה יותר), גם מבינת ניהול התחרות, וגם ברמת קבלת החלטות ההנהלה מול אסיפת החברים המלאה (דמוקרטיה לאקדמיה).

ב.

עוד נציגות ישראלית קטנה בפסטיבל סאנדאנס: "ברבי בלוז" של עדי קוטנר – שכבר זכה בפסטיבל ירושלים השנה – יוקרן במסגרת הסרטים הקצרים הבינלאומיים בפסטיבל בינואר. אז זה סיכום סאנדאנס מנקודת מבט ישראלית: שלושה תיעודיים וסרט קצר.

ג.

עשרה סרטי אנימציה קצרים עלו לשלב הבא באוסקרים, ומתוכם ייבחרו חמת המועמדים לפרס סרט האנימציה הקצר. טל לוטן בבלוג האנימציה שלה, ראתה את רובם ומדווחת מי נגד מי ולמי יש סיכויים. סמנו אצלכם שני פייבוריטים ראשונים: "פסנתר הקסם" הרוסי ו"לומינריס" הספרדי.

ד.

עידוק מדווח: אדם סנדלר, בבגדי נשים, רוסס בירושלים.

ה.

אלון אבוטבול, בתור דוקטור לאוניד פאבל (יליד מאי 1948), עומד במרכז הקמפיין הוויראלי החדש של "עליית האביר האפל".

ו.

מכון הקולנוע הבריטי מתכנן חגיגת היצ'קוק בקיץ 2012, במקביל לאולימפיאדה שתתקיים בלונדון. לצורך המחווה הם רוצים לשחזר ולשקם את תשעת סרטיו האילמים של היצ'קוק, כולל הלחנת פסקול חדש שיבוצע חי. לכן הם פונים אליכם, שוחרי הקולנוע מהעולם, לתרום להם כסף למלאכה זו. אתם מוזמנים לתרום החל מ-75 פאוד, סכום שיספיק לסריקת 375 פריימים, ועד 100,000 פאונד, מחיר הרסטורציה של סרט שלם.

בחיי שלא תצליחו לשכנע אותי ש"אלוהי הקטל" אינו סרטו החדש של פולקר שלונדורף. אבל אתם מתעקשים שרומן פולנסקי ביים את הסרט הזה? לא יתכן. השוט הראשון*, הארוך-הארוך, המופיע על רקע הקרדיטים, ומציג במבט מרוחק (שמי שלא שם לב יחמיץ בקלות) ומציג את הריב בין שני הילדים שהוא המאורע המחולל של הסיפור כולו – הרי הוא העתקה ממיכאל האנקה והסוף של "מחבואים". רומן פולנסקי? אתם משוכנעים? לא יתכן, הרי כשכריסטוף וולץ – הנאצי מ"ממזרים חסרי כבוד" – מדבר על כך שהוא מאמין באלוהי הקטל, בכך שהעולם הוא שדה נצחי של אכזריות ומלחמה, ושומעים בקולו את שרידי המבטא הגרמני שלו, זה נשמע ממש כאילו ורנר הרצוג עומד מולנו ומרצה לנו על משנתו הפילוסופית ותפיסת עולמו. אבל אתם משוכנעים שזה פולנסקי ולא הרצוג.

אוקיי, שיהיה פולנסקי. הרי תפיסת העולם הניהיליסטית והפסימית שבבסיס "אלוהי הקטל" אכן מתאימה למוטיבים החוזרים בסרטיו של פולנסקי. והרי הוא כבר ביים עיבוד להצגת תיאטרון שנראתה כמו ההצגה עצמה ב"העלמה והמוות". אני מניח שככה פולנסקי שורף את הזמן הפנוי שלו עד שייפול לידיו סרט משמעותי יותר: הוא מעמיד פנים שהוא מייק ניקולס. ממש כמו שיסמינה רזה מדמיינת שהיא אדוארד אולבי. למעשה, אני חייב להתוודות שלדעתי ניקולס היה מביים עיבוד מרשים יותר למחזה הזה. כן, אני מתוודה: אני אוהב את מייק ניקולס יותר מאשר את רומן פולנסקי. ו"אלוהי הקטל" הוא לא "מי מפחד מווירג'יניה וולף", אם כי נדמה לי שהוא היה רוצה להיות.

אתנחתא קלה בציניות: למרות שלא מצאתי שום ערך קולנועי ב"אוהי הקטל" ולמרות שלא מצאתי זכר לרומן פולנסקי על הסט, "אלוהי הקטל" הוא סרט מבדר מאוד לצפייה. יש בו משהו טרחני, סכמטי וצפוי נורא בעיניי, אבל הוא גם מאוד משעשע, והציניות הדקדנטית שבו מידבקת. זה מאותם סרטים שמהם אנחנו יוצאים אנשים טיפה רעים יותר ממה שהיינו כשנכנסנו. המחזה הזה עשוי להכיל אלרגנים: בני אדם.

העלילה? ארבעה אנשים (ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט, וולץ וג'ון סי ריילי**) מבלים קרוב לשעתיים בסלון, תחילה בדברי נימוס, ואז השיחה הולכת ונהיית מגעילה ודוחה ועוינת יותר ויותר. ואנחנו מבלים איתם את כל הזמן הזה, אוכלים, שוטים ומקיאים. שני הזוגות האלה נפגשים אחרי שילדיהם הלכו מכות בפארק. ילד אחד פצע ילד שני. הם נפגשים כמו בני תרבות לשים סוף תרבותי למחלוקת הילדים, להראות שכל סכסוך יכול להיפתר על ידי דיון, שיחה ומשא ומתן. אבל האמנם?

על פניו אלה ארבעה אנשים דומים, אנשים אמידים שגרים בבתים יפים בניו יורק. אבל אם מביטים מקרוב רואים הבדלים, כמעט ניואנסים. למשל, זוג אחד עשיר בהרבה מהזוג השני, שהוא רק אמיד. וכך, באופן הדרגתי, בכל פעם שנאמרת מילה שהיא מחוץ לפרוטוקול הנימוס, מתחילים להיחשף הקרעים והפערים בין הצדדים. זה מתחיל כפער מעמדי, ממשיך כפער אידיאולוגי (שוחרי השלום הליברלים מול אדוני המדון והריב), ולבסוף זה פשוט יורד לרמה הכי בסיסית: קרב בין המינים, הגברים נגד הנשים. בשלב הזה המסיכות הוסרו, אם נדמה היה בתחילה שיש זוג אחד שמנהל חיי זוגיות מושלמים, תקינים, עם תקשורת בינאישית מוצלחת, וזוג אחר שנמצא במתח ועצבים תמידיים, עד הסוף מתברר שגם כאן הכל פאסון. הם מדברים על כסף, הם מתעצבנים זה על זה והם שותים יותר מדי וויסקי. אדם ניכר בכיסו, כוסו וכעסו, אמרו חז"ל, ו"אלוהי הקטל" מראה היטב איך כל העמדות הפנים התרבותיות שאנחנו עוטים על עצמנו מתאדים כשזה מגיע לכסף, כעס ואלכוהול. עמוק בפנים, כולנו מניאקים.

ברגע שרזה ופולנסקי הופכים את המשפט על אלוהי הקטל לשמה היצירה הם בעצם מצהירים במי הם תומכים, ואכן הסרט הוא שיר מזמור לתגרנות, והוא הופך את יפי הנפש לדמויות נלעגות ומנותקות. זה עולם של סכסוכים, של אלימות, עולם שבו גם הקורבן אשם, והתוקפן הוא לאו דווקא אשם, עולם שבו מילה קטנה יכולה להצית מלחמה גדולה, ובסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפת משום דבר.

==================

*) מעניין השוט הראשון הזה. הוא נראה כאילו הוא מצולם בניו יורק. אבל הרי פולנסקי גר בפריז ולא יכול להיכנס לאמריקה. אז האם השוט זה אכן צולם בניו יורק אבל מישהו אחר ביים אותו? או שהוא צולם בפריז ובאמצעות תפאורה ומחשבים הפך לניו יורק? מישהו יודע?

**) בין "אלוהי הקטל" ובין "חייבים לדבר על קווין" (עוד שלושה שבועות בארץ), לג'ון סי ריילי יש בעיה חמורה עם חינוך בניו השנה בקולנוע.

אני אכתוב על "החבובות" מחר (בלי נדר), אבל בינתיים אני שומע תגובות מאנשים שראו את הסרט אמש. מסמסת לי דמות מוכרת מעולם הקולנוע בארץ: "הרבה חריקות אבל בסך הכל סרט הנוסטלגיה האולטימטיבי למי שגדל על קרמיט והיום הוא אבא בעצמו" (היי! זה אני!). דמות אחרת מעולם התקשורת בארץ מסמסת לי: "מתחיל קצת חלש, אבל נגמר מקסים למדי. נראה לי שיהיה קשה למצוא מישהו שלא יהנה בסרט הזה. הקהל אתמול מחא כפיים".

ודמות נוספת מעולם הקולנוע בארץ כותבת לי את הטקסט הכי נרגש עד כה: "מאוד אהבתי, לראשונה מזה שנים שהקולנוע עשה אותי למאושר."

אוקיי, השתכנעתי. נשמע מקסים. אם גם אתם ראיתם כבר את הסרט, אמש בהקרנת התקשורת, או בחו"ל, אתם מוזמנים להוסיף את דעתכם על הסרט כאן (אם הייתם בהקרנה אמש ואתם כותבים היום, חיתמו בשם בדוי, כדי לא להסתבך עם היחצנים שיפסיקו להזמין אתכם להקרנות), או לחכות לביקורת שלי מחר ולהצטרף אליה.

הפוסט הזה נכתב בשעה שעמיתיי מבקרי הקולנוע, ומזכירות המערכת של כל העיתונאים בארץ, צופים בהקרנת העיתונאים של "החבובות". יש בערך שני סרטים בשנה שבהם אני מתוסכל מזה שפורום פילם ויחצניהם, אריה ברק וכרמל רבינוביץ', עדיין מחרימים אותי (חגגנו חמש שנות חרם לא מזמן, ניפחתי בלון. לבד), "החבובות" הוא אחד מהשניים האלה. לו רק הם היו יודעים מה חשיבות "החבובות" לחיי ב-35 השנים האחרונות… ובכן… ניחא. ובינתיים, בניו יורק עובדים על עיבוד הוליוודי לחרם שלנו. בתפקיד אריה ברק: המפיק זוכה האוסקר, סקוט רודין. בתפקיד אני, דיוויד דנבי, מבקר הקולנוע של "הניו יורקר".

בגיליון "הניו יורקר" שיצא לקיוסקים – ועלה לרשת – אתמול פרסם דנבי ביקורת (אוהדת!) ל"נערה עם קעקוע דרקון", הגרס של דיוויד פינצ'ר. הסרט הוקרן למבקרי הקולנוע של ניו יורק לפני שבועיים, לקראת הצבעתם על פרסי איגוד מבקרי ניו יורק. ההקרנה התקיימה בתנאי שהמבקרים לא יכתבו ביקורת על הסרט עד צאתו, ב-21.12 (כשמפיקי הסרט שכחו לקחת בחשבון שאם הסרט לא זוכה בכלום בפרסי מבקרי ניו יורק, הרי זה כמו ביקורת לכל דבר, וששמועות על איכות הסרט הופצו באתרים, ללא ייחוס לאומרים, מיד בתום ההקרנה). אבל דנבי הלך ופרסם את הביקורת כבר עכשיו.

הדבר גרם לתגובה זועמת ראשונה מצד יחצן האולפן, ששלח מייל לכל המבקרים האחרים שמזהיר אותם שלא יעיזו להפר את האמברגו, למרות שדנבי כבר שבר אותו (הנוהל הוא שברגע שיש ביקורת אחת בחוץ, כולם מפרסמים את שלהם). וכעת מתפרסמת תחלופת מיילים בין דנבי ובין רודין, בו דנבי מסביר למפיק למה אילוצי העיתון חייבו אותו לכתוב על הסרט כבר עכשיו ולא לחכות לסוף החודש. ואילו רודין עונה לו שמעתה והלאה הוא לא יוזמן יותר לראות אף אחד מסרטיו בהקרנות מוקדמות.

המדהים הוא שבאותו מדור, דנבי כותב ביקורת (לא נלהבת במיוחד) גם על "טין טין" של סטיבן ספילברג, שיוצא באותו יום יחד עם "נערה עם קעקוע דרקון" באמריקה, אבל שם אף אחד לא קם לזעוק שמובר בהפרת אמברגו.

אני, באופן אישי, פשוט לא מבין את ענייני האמברגו האלה. קיבלתם ביקורת טוב ב"ניו יורקר"? סתמו את הפה, תחייכו, ותפציצו אותה על הפוסטרים ובפרסומות בטלוויזיה. אבל יש כאן עניין של שליטה, ובסופו של דבר של התנגשות אגואים. דיוויד פינצ'ר, בתגובה שלו לכל הפרשה, עומד לצד המפיק שלו, ומסביר למה בכלל צריך אמברגו על ביקורות, ושמבחינתו לא היו עושים שום הקרנות מוקדמות, אלא רק יום לפני יציאת הסרט (אגב, זה בדיוק מה שקורה עכשיו בארץ עם פורום פילם, שמתוך גישה שמתייחסת לעיתונאים ולמבקרים כאל סרח עודף, בשנה האחרונה מקרינה את הסרטים לתקשורת ימים ספורים לפני היציאה לקולנוע. נראה שפרשת דנבי תביא למצב דומה גם באמריקה).

בדבר אחד אני מסכים עם הצוות של "קעקוע": אם התחייבת על מועד פרסום הביקורת, תעמוד במילה שלך. אני, למשל, כותב בעיתון שיוצא לאור בימי רביעי (העיתון האחרון בארץ שעדיין רואה אור בימי רביעי, לדעתי). יחצן שמבקש ממני לא לכתוב מילה על סרט לפני יציאת הסרט למעשה מבקש ממני לכתוב על סרטו שבוע אחרי הבכורה. בשביל לכתוב על סרט שבוע אחרי צאתו אני לא צריך הקרנות מוקדמות או טובות או דרישות. אני יכול לראות את הסרט בקולנוע. ביום שבו בו פורום פילם יחשבו שביקורת על סרט שלהם – גם שלילית – שמתפרסמת יום לפני צאת הסרט היא דבר מועיל לקמפיין התקשורתי שלהם (לא שאני מתלהב לשרת ראת הקמפיין התקשורתי של המפיץ, אבל אני מבין שזה חלק מהתן-קח של העסק הזה), זה היום שבו החרם הזה ייגמר. אבל היום הזה יגיע רק כשבעל הבית יתחלף, ואיתו גם היחצן שלה יתחלף, ואיכשהו נדמה לי שנזכה לראות בית מקדש שלישי בנוי לפני שזה יקרה.

מצד שני, אני בספק אם יש עוד כתב עת בעולם שאני מחזיק ממנו יותר מ"הניו יורקר". דיוויד דנבי קצת יצא מניאק מכל הסיפור זה – ופינצ'ר ורודין יצאו שני דרמה-קווינז היסטריים וקונטרול פריקיים באופן בלתי סימפטי – אבל באופן משונה אני מרגיש הערב בחברה טובה.

נראה שעם ההשקה המחודשת של מוזיאון תל אביב מישהו ביונייטד קינג החליט להזרים דם חדש לקולנוע במוזיאון. חוברת פרסומית המציגה את מלאי הסרטים שיוצגו במוזיאון בחצי השנה הראשונה של 2012 יצאה השבוע לאור ומחולקת במוזיאון.

התחושה היא שיש כאן ניסיון למתג את הקולנוע במוזיאון מחדש, ולהפוך אותו למתחרה של ממש לקולנוע לב, תכף תראו את הרפרטואר שהם מתעתדים להציג בו, שנראה רפרטואר "לב"י לחלוטין.

הבשורה הראשונה: בקרוב גם האולם במוזיאון תל אביב יעבור להקרנה דיגיטלית.

התהייה הראשונה: האם יהיו אולמות קולנוע נוספים בתוך הבניין החדש של המוזיאון? מסתובבת שמועה שכן, אני מנסה לברר אותה.

עדכון: ובכן, כן. מיונייטד קינג מעדכנים שבחודשים הקרובים ייפתח אולם הקרנה נוסף במבנה החדש, אחרי שהוא יותאם להקרנת קולנוע ויותקן בו ציוד הקרנה מתאים.

אלה הסרטים שיונייטד קינג יציגו באולם במוזיאון בחצי השנה הקרובה:

– "אלוהי הקטל", רומן פולנסקי (עולה כבר השבוע)

– "שיטה מסוכנת", דיוויד קרוננברג

– "הילד עם האופניים", האחים דארדן (זוכה פרס חבר השופטים בקאן)

– "טרה פרמה", עמנואל קריאלזי (זוכה פרס חבר השופטים בוונציה)

– "אנקת גבהים", אנדראה ארנולד

– "ילנה", אנדריי זוויאגינצב (פרס ב"מבט מסוים", פסטיבל קאן)

– "קוריולאנוס", רייף פיינס

– "חיים טובים יותר", סדריק קאן (לא לבלבל עם סרט בשם זה שביים כריס ווייץ האמריקאי, ושככל הנראה נגנז בארץ).

תהייה שנייה: שימו לב שבאולם שמפעילה יונייטד קינג מיועדים להיות מוקרנים רק סרטים של יונייטד קינג, כמו שהיה לפני כעשור כשבעל בית הקולנוע הציג באולמותיו רק את סרטי חברת ההפצה שבבעלותו, מצב שחשבתי שכבר חלף מהעולם שלנו.

================

אני מחבב מאוד את הבניין החדש והווירטואוזי של מוזיאון תל אביב, ואם אתם מגיעים אליו בתקופה הקרובה שימו לב לסרט קצר שמוצג בו. במסגרת תערוכה המציגה את המיטב מאוספי האמנות הישראלית של המוזיאון מוצג סרט ניסיוני בן 11 דקות בשם "Invert" שביים בן הגרי. הסרט מוקרן במוזיאון בעותק פילם, ממצלמת 35 מ"מ שהושאלה למוזיאון על ידי האחים אדרי, ועם מנגנון שמציג את הסרט בלופ אינסופי.

הגרי – שגם מופיע בסרט – מציג שגרה של איש מזריחה ועד שקיעה בביתו הקט, אלא שכל הסרט מוצג בנגאטיב. כשיש אור בחוץ, החלון שחור. כשנהיה חשוך, החלון לבן. אלא שהגרי הלך וצבע את פניו ואת חפצי הבית בצבעים הפוכים, כך שכשהסרט מוצג בנגאטיב, חלק מהדברים נראים בצבעם ה"אמיתי", וכך הסרט הופך לתעתוע צבעוני משעשע למדי, של עולם בו הכל הפוך, אבל בלי חוקיות ברורה. כדי להוסיף לתחושת ההכל-הפוך, הגרי מציג את החפצים בביתו, אבל מדבר הפוך. לא ברברס, סתם מהסוף להתחלה.

השילוב בין השנינות הרעיונית, הביצוע המוקפד, והעובדה שהמדיום המקרין (המקרנה וסלילי הסרט) הם חלק בלתי נפרד מהמיצב, הופכים את "אינברט" להגיג משעשע על קולנוע, ייצוג ומניפולציה. אבל זה גם גרם לי לתהות: מה יקרה כשיעלמו מקרנות הפילם מהעולם? או שאולי במוזיאונים הם יישארו לעד?

============

אפרופו מקרנות קולנוע ומוזיאונים, הסרט של בן הגרי והנוכחות של מקרנת הפילם בלב המוזיאון הזכירו לי שהתערוכה כי מבדרת שראיתי בעת האחרונה היתה בטייט מודרן בלונדון, שם הציגה האמנית רוזה ברבה תערוכה הבנויה כמעט כולה ממקרנות פילם, בעיקר מקרנות 16 מ"מ, שנראות כאילו הן משחקות בבונדג' במרתפי סאדו-מאזו, תלויות וכפותות עם הסלילים של עצמן (ורוזה ברברה הינדסה את זה כך שהכל עובד ומסתובב ומקרין, גם כשהם מלופפות בפילם עצמו). ובחדר אחר עמדה מקרנת 35 מ"מ עם אותו מנגנון ליפוף אינסופי שהציגה סרט שהציג בעצמו לופ אינסופי: מכונית נוסעת במעגלים (שוט מאוד דומה לשוט הפתיחה של "אי שם" של סופיה קופולה, שלא אופתע אם הושפעה מהמיצב הזה).

מקרנות תלויות מהסליל של עצמן. מיצב של רוזה ברבה בטייט מודרן בתחילת השנה

===============

ולסיום, פינאלה. כך נראה האירוע המרשים של חנוכת האגף החדש במוזיאון תל אביב לפני כחודש. רן צחור ביים, האנימציה היא של סטודיו לוקומושן והמוזיקה היא של עברי לידר ויונתן גולדשטיין (TYP).

–

דצמבר פתאום התגנב לחיינו, מה שאומר שצריך להתחיל לעבוד על סיכום שנה, ולהתחיל לשקול ולשקלל מה היו הסרטים שהכי אהבתי השנה. וכמדי שנה, אני רוצה להיעזר בכם. הרי אין סיכוי שהצלחתי לראות את כל מה שהיה טוב וחשוב בקולנוע השנה. בוודאי החמצתי משהו.

אז עזרו לי: אם אתם חושבים שיש סרט שהוקרן השנה בארץ ושהחמצתי אותו (כי לא כתבתי עליו ביקורת), או אם יש סרט שלא הגיע ארצה אבל ראיתם אותו השנה (בדי.וי.די, במחשב או בחו"ל) ואתם חושבים שעד שאני לא רואה אותו לא כדאי לי להתחיל לסכם את השנה, כתבו כאן בתגובות.

שימו לב: אל תתחילו עדיין לסכם כאן מה היו הסרטים שאתם הכי אהבתם השנה, חכו עם זה לסוף החודש. בינתיים רק ספרו לי איזה מהסרטים – בעיקר אלה שנגנזו, אבל לאו דווקא – ממש כדאי לי להשלים לפני שאני מתחיל לסכם.

האתר של קרייטיריון ממשיך להציע מטעמים. לפני כמה זמן אלה היו פריימים מ"פאני ואלכסנדר", ועכשיו הם מצאו תמונה מהסט של "עד כלות הנשימה" מסביבות 1958-1959. כזכור, זה הסרט השני שאני הכי אוהב בעולם. זה מתוך הסיקוונס הארוך בחדר השינה של פטרישה. מימין, ג'ין סיברג; באמצע, הצלם האגדי ראול קוטאר, עם מצלמת הבולקס 16 מ"מ איתה צולם הסרט; ומשמאל, יהושע סימון. אה, סליחה, זה ז'אן לוק-גודאר. תענוג בשבילי להביט אחורה במכונת הזמן ולראות איך הסרט הזה צולם (מה שמדהים הוא שזה בקלות היה יכול להיות גם פריים מהסרט עצמו, עם הסט וההלבשה של סיברג בהמשכיות לסצינה).

================

ועוד בשחור-לבן, הנה קליפ שביים דארן ארונופסקי לשיר מתוך האלבום המשותף של מטאליקה ולו ריד. קליפ דל אמצעים שבעיקר מבהיר מה אפשר לעשות עם פנס אחד.

טקס פרסי האקדמיה האירופית התקיים הערב בברלין. בשנים קודמות סרטים ישראליים כמו "ואלס עם בשיר", "ביקור התזמורת" ו"לבנון" היו מועמדים ויצאו עם פרסים, אבל השנה התחרות התנהלה ללא מועמד ישראלי בקטגוריות הראשיות. הנציגות הישראלית היחידה היתה בקטגוריית הסרט הקצר שם התמודד "צא" של רועי רוזן, שהפסיד לטרי גיליאם על סרטו "The Wholly Family".

אלה הזוכים בפרסים:

סרט: "מלנכוליה" של לארס פון טרייר

בימוי: סוזן בייר, "בעולם טוב יותר"

תסריט: האחים דארדן, "ילד עם אופניים"

שחקנית: טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

שחקן: קולין פירת, "נאום המלך"

צילום: "מלנכוליה"

עריכה: "נאום המלך"

עיצוב: "מלנכוליה"

מוזיקה: "הארטיסט"

סרט תיעודי: "פינה", וים ונדרס

סרט אנימציה: "צ'יקו וריטה"

מעניין שגם "מלנכוליה" וגם "בעולם טוב יותר" – שזכו יחד בארבעה פרסים – הם סרטים דנים בהפקת החברה של פון טרייר, זנטרופה. ובאופן משונה עוד יותר: רוב מוחלט של הפרסים ניתנו לסרטים שהופצו או יופצו בארץ על ידי קולנוע לב. "צ'יקו וריטה" שייך לעדן סינמה בארץ. "ילד עם אופניים" שייך ליונייטד קינג.

"מלנכוליה" ייצא בסוף השבוע הבא בארץ. "חייבים לדבר על קווין" המצוין, ייצא בסוף החודש.

ומסקרן אותי: האם מישהו באקדמיה האירופית ידרוש לפסול את הזכייה של "פינה" כי ונדרס הוא נשיא האקדמיה האירופית לקולנוע?

ניתן לצפות בטקס כאן.

אם בא לכם לראות את אחד הסרטים הישראליים הכי יוצאי דופן שנעשו כאן בעת האחרונה – פרויקט עצמאי לחלוטין – הניחו את העכבר וגשו לסינמטק הסמוך לביתכם וצפו ב"פלנטה אחרת" של עידן זעירא. תספיקו להגיע אליו עוד היום בסינמטק תל אביב וגם בסינמטק ירושלים. ואז שובו הנה וקראו את המעט שהיה לי לכתוב עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.11.2011

"פלנטה אחרת" הוא אחד הפרויקטים המסתוריים והייחודיים שראיתי כבר הרבה זמן בקולנוע הישראלי. למעשה, אני לא יודע איך לתאר לכם אותו מבלי לקלקל אותו. מצד שני, אני בעצמי לא בטוח שמה שאני חושב שאני יודע עליו הוא אכן מה שהוא באמת, אז אולי במקום לקלקל לכם סתם אבלבל אתכם. אני כן יכול לנסות לשכנע אתכם שאתם אתם אוהבים אתגרים ממזריים, ולראות מה כוחו של קולנוע תיעודי כשהוא מתוכנן וכוחו של קולנוע עלילתי כשהוא לא מתוכנן (בעצם, אולי ההפך), זה הסרט.

ראשית, איך בכלל מקטלגים פרויקט כזה? האם זהו סרט תיעודי? האם עלילתי? אולי – כמו שעולם האמנות העכשווית אוהב להגדיר – זהו פרויקט היברידי. גם זה וגם זה, או לא זה ולא זה. הסרט, שלא מסתיר בפרסומיו את העובדה שבצילומיו השתתפו גם שחקנים – מתחיל בסצינה המצולמת כסרט אילם בשחור לבן: ילד פולני נמלט מקצינים נאצים. הסגנון עז, כאילו אנחנו צופים במוחתן אקספרסיוניסטי תקופתי. ואז עוברים למה שנראה כמו סרט תיעודי: צוות צילום יוצא לחפש מישהו בשם מישקה שסיפרו עליו שהוא ברח ליערות וגדל בין זאבים. אבל מה שנראה כמו חיפוש תיעודי "אותנטי", הופך בהדרגה לסרט מסע שלא קשור כלל לאותו ילד זאבים, אלא לתסבוכות בהן מסתבך צוות הצילום. אני יודע בוודאות, או בחוש, שחלק מהסצינות מבוים לחלוטין. אבל הסצינה המרכזית בסרט, זו שבה מפיק הסרט נדרס על ידי מכונית מול עיני המצלמה. ובכן: זו תאונה שקרתה באמת ותועדה בזמן הצילומים ונכנס לסרט (למפיק, יורם כסלו, שלום). בקיצור: מה אמיתי כאן ומה מומצא?

נטייתי הראשונה היתה לפנות לעידן זעירא, הבמאי – שאחרי שנים כבמאי קליפים וכתבות טלוויזיונית מביא את יצירתו הראשונה באורך מלא – ולברר מה בדיוק קרה ומה בוים. אבל במחשבה שניה, החלטתי שזה דווקא יהרוס לי. בצפייה שניה בסרט נדמה לי שאני יכול פחות או יותר לנחש מה בוים ובוצע על ידי שחקנים, ומה היו הרגעים האמיתיים, התיעודיים, שבסרט (מעט מאוד, אגב). מצד שני, זה לא "מוקומנטרי", כי אין בו את הלעג שיש בסרט מוקומנטרי (דמוי תיעודי). זה סרט שברובו בדוי, שמנסה לספר סיפור אמיתי, ותוך כדי כך מראה לנו ש-א) האמת מאוד חמקמקה לצילום. ב) קולנוע תיעודי הוא לאו דווקא קולנוע של אמת. לעיתים האמת נמצאת דווקא בקולנוע השקרי. ולעיתים גם הסיפור הכי לא-יאמן פשוט משעמם מדי לסיפור מבלי לעבות אותו מעט בקצת, ובכן, מיתוסים.

בחיפוש אחר סיפורו האמיתי-או-הלא-אמיתי של ניצול השואה שגדל עם זאבים, לוקח אותנו זעירא וצוותו לעיירות הכי נידחות של מזרח אירופה, כאילו עברנו ליקום מקביל. השימוש בצירוף "פלנט אחרת" מצמרר אבל מדויק כאן. הסופר ניצול השואה ק. צטניק הגדיר את אושוויץ "פלנטה אחרת". אבל בסרטו של זעיר נדמה שזה פשוט כמו מסע למאדים בסרט מדע בדיוני. עולם אחר עם חוקים אחרים ונוף אחר. זה לכאורה סרט שואה, אבל זה למעשה סרט אבסורדי לחלוטין, לעיתים מצחיק ממש, על אנשים משונים מאוד. וכל זה מוגש בחיבור – ובכן – היברידי בין סרט נראטיבי ובין סרט אקספרימנטלי לחלוטין. אבל בזכות הטון הקליל והממזרי, ורגעי נס קולנועיים נדירים שפשוט עושים את הסרט (ע"ע התאונה הנ"ל) הסרט הזה מצליח לסחוב את כל המטענים הכבדים האלה ומרכיב מהם יצירה לחלוטין בלתי צפויה.

נ.ב:

סרט תיעודי נוסף שמגיע השבוע לסינמטקים הוא "חזיונות בלתי פוסקים", הפרופיל היפה שיצר דוקי דרור על דמותו של האדריכל אריך מנדלסון ואשתו, הצ'לנית לואיזה מאס, שוויתרה על הקריירה המוזיקלית שלה למען הקריירה תובענית של בעלה, אבל קשריה וכישוריה החברתיים הם שהפכו את מנדלסון לאחד האדריכלים החשובים של תחילת המאה ה-20. זהו, לטעמי, סרטו היפה והשלם ביותר של דרור, אחד הדוקומנטריסטיים העסוקים בארץ, ולא רק שהוא מספר יפה את סיפורו של מנדלסון, הוא גם הצליח לגרום לי לראות מחדש נופים עירוניים שהכרתי מזמן – רחוב יפו בירושלים, מכון ויצמן ברחובות – ולהבין את הקונטקסט האדריכלי שלהם.

ואם כבר תהיתי כאן – אפרופו "פלייאוף" ו"הדירה" – על היחס הלאו-דווקא-שגרתי של פליטים שברחו מגרמניה הנאצית למולדתם, מגיע "חזיונות בלתי פוסקים" עם ואריאציה משלו: מנדלסון, שבנה כמה מבכירי בנייני המודרניזם של גרמניה (וביניהם את בנייניה של משפחת שוקן, בגרמניה ובירושלים), השתמש בידע שלו באדריכלות ובהנדסת בניין, ואת הניסיון שלו בבניין ערי גרמניה, עזר לצבא ארצות הברית לפתח את הפצצות שיתליחו להחריב את הבניים שהוא עצמם בנה, ואת הערים שסביבן.