אני אכתוב על "החבובות" מחר (בלי נדר), אבל בינתיים אני שומע תגובות מאנשים שראו את הסרט אמש. מסמסת לי דמות מוכרת מעולם הקולנוע בארץ: "הרבה חריקות אבל בסך הכל סרט הנוסטלגיה האולטימטיבי למי שגדל על קרמיט והיום הוא אבא בעצמו" (היי! זה אני!). דמות אחרת מעולם התקשורת בארץ מסמסת לי: "מתחיל קצת חלש, אבל נגמר מקסים למדי. נראה לי שיהיה קשה למצוא מישהו שלא יהנה בסרט הזה. הקהל אתמול מחא כפיים".

ודמות נוספת מעולם הקולנוע בארץ כותבת לי את הטקסט הכי נרגש עד כה: "מאוד אהבתי, לראשונה מזה שנים שהקולנוע עשה אותי למאושר."

אוקיי, השתכנעתי. נשמע מקסים. אם גם אתם ראיתם כבר את הסרט, אמש בהקרנת התקשורת, או בחו"ל, אתם מוזמנים להוסיף את דעתכם על הסרט כאן (אם הייתם בהקרנה אמש ואתם כותבים היום, חיתמו בשם בדוי, כדי לא להסתבך עם היחצנים שיפסיקו להזמין אתכם להקרנות), או לחכות לביקורת שלי מחר ולהצטרף אליה.

הפוסט הזה נכתב בשעה שעמיתיי מבקרי הקולנוע, ומזכירות המערכת של כל העיתונאים בארץ, צופים בהקרנת העיתונאים של "החבובות". יש בערך שני סרטים בשנה שבהם אני מתוסכל מזה שפורום פילם ויחצניהם, אריה ברק וכרמל רבינוביץ', עדיין מחרימים אותי (חגגנו חמש שנות חרם לא מזמן, ניפחתי בלון. לבד), "החבובות" הוא אחד מהשניים האלה. לו רק הם היו יודעים מה חשיבות "החבובות" לחיי ב-35 השנים האחרונות… ובכן… ניחא. ובינתיים, בניו יורק עובדים על עיבוד הוליוודי לחרם שלנו. בתפקיד אריה ברק: המפיק זוכה האוסקר, סקוט רודין. בתפקיד אני, דיוויד דנבי, מבקר הקולנוע של "הניו יורקר".

בגיליון "הניו יורקר" שיצא לקיוסקים – ועלה לרשת – אתמול פרסם דנבי ביקורת (אוהדת!) ל"נערה עם קעקוע דרקון", הגרס של דיוויד פינצ'ר. הסרט הוקרן למבקרי הקולנוע של ניו יורק לפני שבועיים, לקראת הצבעתם על פרסי איגוד מבקרי ניו יורק. ההקרנה התקיימה בתנאי שהמבקרים לא יכתבו ביקורת על הסרט עד צאתו, ב-21.12 (כשמפיקי הסרט שכחו לקחת בחשבון שאם הסרט לא זוכה בכלום בפרסי מבקרי ניו יורק, הרי זה כמו ביקורת לכל דבר, וששמועות על איכות הסרט הופצו באתרים, ללא ייחוס לאומרים, מיד בתום ההקרנה). אבל דנבי הלך ופרסם את הביקורת כבר עכשיו.

הדבר גרם לתגובה זועמת ראשונה מצד יחצן האולפן, ששלח מייל לכל המבקרים האחרים שמזהיר אותם שלא יעיזו להפר את האמברגו, למרות שדנבי כבר שבר אותו (הנוהל הוא שברגע שיש ביקורת אחת בחוץ, כולם מפרסמים את שלהם). וכעת מתפרסמת תחלופת מיילים בין דנבי ובין רודין, בו דנבי מסביר למפיק למה אילוצי העיתון חייבו אותו לכתוב על הסרט כבר עכשיו ולא לחכות לסוף החודש. ואילו רודין עונה לו שמעתה והלאה הוא לא יוזמן יותר לראות אף אחד מסרטיו בהקרנות מוקדמות.

המדהים הוא שבאותו מדור, דנבי כותב ביקורת (לא נלהבת במיוחד) גם על "טין טין" של סטיבן ספילברג, שיוצא באותו יום יחד עם "נערה עם קעקוע דרקון" באמריקה, אבל שם אף אחד לא קם לזעוק שמובר בהפרת אמברגו.

אני, באופן אישי, פשוט לא מבין את ענייני האמברגו האלה. קיבלתם ביקורת טוב ב"ניו יורקר"? סתמו את הפה, תחייכו, ותפציצו אותה על הפוסטרים ובפרסומות בטלוויזיה. אבל יש כאן עניין של שליטה, ובסופו של דבר של התנגשות אגואים. דיוויד פינצ'ר, בתגובה שלו לכל הפרשה, עומד לצד המפיק שלו, ומסביר למה בכלל צריך אמברגו על ביקורות, ושמבחינתו לא היו עושים שום הקרנות מוקדמות, אלא רק יום לפני יציאת הסרט (אגב, זה בדיוק מה שקורה עכשיו בארץ עם פורום פילם, שמתוך גישה שמתייחסת לעיתונאים ולמבקרים כאל סרח עודף, בשנה האחרונה מקרינה את הסרטים לתקשורת ימים ספורים לפני היציאה לקולנוע. נראה שפרשת דנבי תביא למצב דומה גם באמריקה).

בדבר אחד אני מסכים עם הצוות של "קעקוע": אם התחייבת על מועד פרסום הביקורת, תעמוד במילה שלך. אני, למשל, כותב בעיתון שיוצא לאור בימי רביעי (העיתון האחרון בארץ שעדיין רואה אור בימי רביעי, לדעתי). יחצן שמבקש ממני לא לכתוב מילה על סרט לפני יציאת הסרט למעשה מבקש ממני לכתוב על סרטו שבוע אחרי הבכורה. בשביל לכתוב על סרט שבוע אחרי צאתו אני לא צריך הקרנות מוקדמות או טובות או דרישות. אני יכול לראות את הסרט בקולנוע. ביום שבו בו פורום פילם יחשבו שביקורת על סרט שלהם – גם שלילית – שמתפרסמת יום לפני צאת הסרט היא דבר מועיל לקמפיין התקשורתי שלהם (לא שאני מתלהב לשרת ראת הקמפיין התקשורתי של המפיץ, אבל אני מבין שזה חלק מהתן-קח של העסק הזה), זה היום שבו החרם הזה ייגמר. אבל היום הזה יגיע רק כשבעל הבית יתחלף, ואיתו גם היחצן שלה יתחלף, ואיכשהו נדמה לי שנזכה לראות בית מקדש שלישי בנוי לפני שזה יקרה.

מצד שני, אני בספק אם יש עוד כתב עת בעולם שאני מחזיק ממנו יותר מ"הניו יורקר". דיוויד דנבי קצת יצא מניאק מכל הסיפור זה – ופינצ'ר ורודין יצאו שני דרמה-קווינז היסטריים וקונטרול פריקיים באופן בלתי סימפטי – אבל באופן משונה אני מרגיש הערב בחברה טובה.

נראה שעם ההשקה המחודשת של מוזיאון תל אביב מישהו ביונייטד קינג החליט להזרים דם חדש לקולנוע במוזיאון. חוברת פרסומית המציגה את מלאי הסרטים שיוצגו במוזיאון בחצי השנה הראשונה של 2012 יצאה השבוע לאור ומחולקת במוזיאון.

התחושה היא שיש כאן ניסיון למתג את הקולנוע במוזיאון מחדש, ולהפוך אותו למתחרה של ממש לקולנוע לב, תכף תראו את הרפרטואר שהם מתעתדים להציג בו, שנראה רפרטואר "לב"י לחלוטין.

הבשורה הראשונה: בקרוב גם האולם במוזיאון תל אביב יעבור להקרנה דיגיטלית.

התהייה הראשונה: האם יהיו אולמות קולנוע נוספים בתוך הבניין החדש של המוזיאון? מסתובבת שמועה שכן, אני מנסה לברר אותה.

עדכון: ובכן, כן. מיונייטד קינג מעדכנים שבחודשים הקרובים ייפתח אולם הקרנה נוסף במבנה החדש, אחרי שהוא יותאם להקרנת קולנוע ויותקן בו ציוד הקרנה מתאים.

אלה הסרטים שיונייטד קינג יציגו באולם במוזיאון בחצי השנה הקרובה:

– "אלוהי הקטל", רומן פולנסקי (עולה כבר השבוע)

– "שיטה מסוכנת", דיוויד קרוננברג

– "הילד עם האופניים", האחים דארדן (זוכה פרס חבר השופטים בקאן)

– "טרה פרמה", עמנואל קריאלזי (זוכה פרס חבר השופטים בוונציה)

– "אנקת גבהים", אנדראה ארנולד

– "ילנה", אנדריי זוויאגינצב (פרס ב"מבט מסוים", פסטיבל קאן)

– "קוריולאנוס", רייף פיינס

– "חיים טובים יותר", סדריק קאן (לא לבלבל עם סרט בשם זה שביים כריס ווייץ האמריקאי, ושככל הנראה נגנז בארץ).

תהייה שנייה: שימו לב שבאולם שמפעילה יונייטד קינג מיועדים להיות מוקרנים רק סרטים של יונייטד קינג, כמו שהיה לפני כעשור כשבעל בית הקולנוע הציג באולמותיו רק את סרטי חברת ההפצה שבבעלותו, מצב שחשבתי שכבר חלף מהעולם שלנו.

================

אני מחבב מאוד את הבניין החדש והווירטואוזי של מוזיאון תל אביב, ואם אתם מגיעים אליו בתקופה הקרובה שימו לב לסרט קצר שמוצג בו. במסגרת תערוכה המציגה את המיטב מאוספי האמנות הישראלית של המוזיאון מוצג סרט ניסיוני בן 11 דקות בשם "Invert" שביים בן הגרי. הסרט מוקרן במוזיאון בעותק פילם, ממצלמת 35 מ"מ שהושאלה למוזיאון על ידי האחים אדרי, ועם מנגנון שמציג את הסרט בלופ אינסופי.

הגרי – שגם מופיע בסרט – מציג שגרה של איש מזריחה ועד שקיעה בביתו הקט, אלא שכל הסרט מוצג בנגאטיב. כשיש אור בחוץ, החלון שחור. כשנהיה חשוך, החלון לבן. אלא שהגרי הלך וצבע את פניו ואת חפצי הבית בצבעים הפוכים, כך שכשהסרט מוצג בנגאטיב, חלק מהדברים נראים בצבעם ה"אמיתי", וכך הסרט הופך לתעתוע צבעוני משעשע למדי, של עולם בו הכל הפוך, אבל בלי חוקיות ברורה. כדי להוסיף לתחושת ההכל-הפוך, הגרי מציג את החפצים בביתו, אבל מדבר הפוך. לא ברברס, סתם מהסוף להתחלה.

השילוב בין השנינות הרעיונית, הביצוע המוקפד, והעובדה שהמדיום המקרין (המקרנה וסלילי הסרט) הם חלק בלתי נפרד מהמיצב, הופכים את "אינברט" להגיג משעשע על קולנוע, ייצוג ומניפולציה. אבל זה גם גרם לי לתהות: מה יקרה כשיעלמו מקרנות הפילם מהעולם? או שאולי במוזיאונים הם יישארו לעד?

============

אפרופו מקרנות קולנוע ומוזיאונים, הסרט של בן הגרי והנוכחות של מקרנת הפילם בלב המוזיאון הזכירו לי שהתערוכה כי מבדרת שראיתי בעת האחרונה היתה בטייט מודרן בלונדון, שם הציגה האמנית רוזה ברבה תערוכה הבנויה כמעט כולה ממקרנות פילם, בעיקר מקרנות 16 מ"מ, שנראות כאילו הן משחקות בבונדג' במרתפי סאדו-מאזו, תלויות וכפותות עם הסלילים של עצמן (ורוזה ברברה הינדסה את זה כך שהכל עובד ומסתובב ומקרין, גם כשהם מלופפות בפילם עצמו). ובחדר אחר עמדה מקרנת 35 מ"מ עם אותו מנגנון ליפוף אינסופי שהציגה סרט שהציג בעצמו לופ אינסופי: מכונית נוסעת במעגלים (שוט מאוד דומה לשוט הפתיחה של "אי שם" של סופיה קופולה, שלא אופתע אם הושפעה מהמיצב הזה).

מקרנות תלויות מהסליל של עצמן. מיצב של רוזה ברבה בטייט מודרן בתחילת השנה

===============

ולסיום, פינאלה. כך נראה האירוע המרשים של חנוכת האגף החדש במוזיאון תל אביב לפני כחודש. רן צחור ביים, האנימציה היא של סטודיו לוקומושן והמוזיקה היא של עברי לידר ויונתן גולדשטיין (TYP).

–

דצמבר פתאום התגנב לחיינו, מה שאומר שצריך להתחיל לעבוד על סיכום שנה, ולהתחיל לשקול ולשקלל מה היו הסרטים שהכי אהבתי השנה. וכמדי שנה, אני רוצה להיעזר בכם. הרי אין סיכוי שהצלחתי לראות את כל מה שהיה טוב וחשוב בקולנוע השנה. בוודאי החמצתי משהו.

אז עזרו לי: אם אתם חושבים שיש סרט שהוקרן השנה בארץ ושהחמצתי אותו (כי לא כתבתי עליו ביקורת), או אם יש סרט שלא הגיע ארצה אבל ראיתם אותו השנה (בדי.וי.די, במחשב או בחו"ל) ואתם חושבים שעד שאני לא רואה אותו לא כדאי לי להתחיל לסכם את השנה, כתבו כאן בתגובות.

שימו לב: אל תתחילו עדיין לסכם כאן מה היו הסרטים שאתם הכי אהבתם השנה, חכו עם זה לסוף החודש. בינתיים רק ספרו לי איזה מהסרטים – בעיקר אלה שנגנזו, אבל לאו דווקא – ממש כדאי לי להשלים לפני שאני מתחיל לסכם.

האתר של קרייטיריון ממשיך להציע מטעמים. לפני כמה זמן אלה היו פריימים מ"פאני ואלכסנדר", ועכשיו הם מצאו תמונה מהסט של "עד כלות הנשימה" מסביבות 1958-1959. כזכור, זה הסרט השני שאני הכי אוהב בעולם. זה מתוך הסיקוונס הארוך בחדר השינה של פטרישה. מימין, ג'ין סיברג; באמצע, הצלם האגדי ראול קוטאר, עם מצלמת הבולקס 16 מ"מ איתה צולם הסרט; ומשמאל, יהושע סימון. אה, סליחה, זה ז'אן לוק-גודאר. תענוג בשבילי להביט אחורה במכונת הזמן ולראות איך הסרט הזה צולם (מה שמדהים הוא שזה בקלות היה יכול להיות גם פריים מהסרט עצמו, עם הסט וההלבשה של סיברג בהמשכיות לסצינה).

================

ועוד בשחור-לבן, הנה קליפ שביים דארן ארונופסקי לשיר מתוך האלבום המשותף של מטאליקה ולו ריד. קליפ דל אמצעים שבעיקר מבהיר מה אפשר לעשות עם פנס אחד.

טקס פרסי האקדמיה האירופית התקיים הערב בברלין. בשנים קודמות סרטים ישראליים כמו "ואלס עם בשיר", "ביקור התזמורת" ו"לבנון" היו מועמדים ויצאו עם פרסים, אבל השנה התחרות התנהלה ללא מועמד ישראלי בקטגוריות הראשיות. הנציגות הישראלית היחידה היתה בקטגוריית הסרט הקצר שם התמודד "צא" של רועי רוזן, שהפסיד לטרי גיליאם על סרטו "The Wholly Family".

אלה הזוכים בפרסים:

סרט: "מלנכוליה" של לארס פון טרייר

בימוי: סוזן בייר, "בעולם טוב יותר"

תסריט: האחים דארדן, "ילד עם אופניים"

שחקנית: טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

שחקן: קולין פירת, "נאום המלך"

צילום: "מלנכוליה"

עריכה: "נאום המלך"

עיצוב: "מלנכוליה"

מוזיקה: "הארטיסט"

סרט תיעודי: "פינה", וים ונדרס

סרט אנימציה: "צ'יקו וריטה"

מעניין שגם "מלנכוליה" וגם "בעולם טוב יותר" – שזכו יחד בארבעה פרסים – הם סרטים דנים בהפקת החברה של פון טרייר, זנטרופה. ובאופן משונה עוד יותר: רוב מוחלט של הפרסים ניתנו לסרטים שהופצו או יופצו בארץ על ידי קולנוע לב. "צ'יקו וריטה" שייך לעדן סינמה בארץ. "ילד עם אופניים" שייך ליונייטד קינג.

"מלנכוליה" ייצא בסוף השבוע הבא בארץ. "חייבים לדבר על קווין" המצוין, ייצא בסוף החודש.

ומסקרן אותי: האם מישהו באקדמיה האירופית ידרוש לפסול את הזכייה של "פינה" כי ונדרס הוא נשיא האקדמיה האירופית לקולנוע?

ניתן לצפות בטקס כאן.

אם בא לכם לראות את אחד הסרטים הישראליים הכי יוצאי דופן שנעשו כאן בעת האחרונה – פרויקט עצמאי לחלוטין – הניחו את העכבר וגשו לסינמטק הסמוך לביתכם וצפו ב"פלנטה אחרת" של עידן זעירא. תספיקו להגיע אליו עוד היום בסינמטק תל אביב וגם בסינמטק ירושלים. ואז שובו הנה וקראו את המעט שהיה לי לכתוב עליו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.11.2011

"פלנטה אחרת" הוא אחד הפרויקטים המסתוריים והייחודיים שראיתי כבר הרבה זמן בקולנוע הישראלי. למעשה, אני לא יודע איך לתאר לכם אותו מבלי לקלקל אותו. מצד שני, אני בעצמי לא בטוח שמה שאני חושב שאני יודע עליו הוא אכן מה שהוא באמת, אז אולי במקום לקלקל לכם סתם אבלבל אתכם. אני כן יכול לנסות לשכנע אתכם שאתם אתם אוהבים אתגרים ממזריים, ולראות מה כוחו של קולנוע תיעודי כשהוא מתוכנן וכוחו של קולנוע עלילתי כשהוא לא מתוכנן (בעצם, אולי ההפך), זה הסרט.

ראשית, איך בכלל מקטלגים פרויקט כזה? האם זהו סרט תיעודי? האם עלילתי? אולי – כמו שעולם האמנות העכשווית אוהב להגדיר – זהו פרויקט היברידי. גם זה וגם זה, או לא זה ולא זה. הסרט, שלא מסתיר בפרסומיו את העובדה שבצילומיו השתתפו גם שחקנים – מתחיל בסצינה המצולמת כסרט אילם בשחור לבן: ילד פולני נמלט מקצינים נאצים. הסגנון עז, כאילו אנחנו צופים במוחתן אקספרסיוניסטי תקופתי. ואז עוברים למה שנראה כמו סרט תיעודי: צוות צילום יוצא לחפש מישהו בשם מישקה שסיפרו עליו שהוא ברח ליערות וגדל בין זאבים. אבל מה שנראה כמו חיפוש תיעודי "אותנטי", הופך בהדרגה לסרט מסע שלא קשור כלל לאותו ילד זאבים, אלא לתסבוכות בהן מסתבך צוות הצילום. אני יודע בוודאות, או בחוש, שחלק מהסצינות מבוים לחלוטין. אבל הסצינה המרכזית בסרט, זו שבה מפיק הסרט נדרס על ידי מכונית מול עיני המצלמה. ובכן: זו תאונה שקרתה באמת ותועדה בזמן הצילומים ונכנס לסרט (למפיק, יורם כסלו, שלום). בקיצור: מה אמיתי כאן ומה מומצא?

נטייתי הראשונה היתה לפנות לעידן זעירא, הבמאי – שאחרי שנים כבמאי קליפים וכתבות טלוויזיונית מביא את יצירתו הראשונה באורך מלא – ולברר מה בדיוק קרה ומה בוים. אבל במחשבה שניה, החלטתי שזה דווקא יהרוס לי. בצפייה שניה בסרט נדמה לי שאני יכול פחות או יותר לנחש מה בוים ובוצע על ידי שחקנים, ומה היו הרגעים האמיתיים, התיעודיים, שבסרט (מעט מאוד, אגב). מצד שני, זה לא "מוקומנטרי", כי אין בו את הלעג שיש בסרט מוקומנטרי (דמוי תיעודי). זה סרט שברובו בדוי, שמנסה לספר סיפור אמיתי, ותוך כדי כך מראה לנו ש-א) האמת מאוד חמקמקה לצילום. ב) קולנוע תיעודי הוא לאו דווקא קולנוע של אמת. לעיתים האמת נמצאת דווקא בקולנוע השקרי. ולעיתים גם הסיפור הכי לא-יאמן פשוט משעמם מדי לסיפור מבלי לעבות אותו מעט בקצת, ובכן, מיתוסים.

בחיפוש אחר סיפורו האמיתי-או-הלא-אמיתי של ניצול השואה שגדל עם זאבים, לוקח אותנו זעירא וצוותו לעיירות הכי נידחות של מזרח אירופה, כאילו עברנו ליקום מקביל. השימוש בצירוף "פלנט אחרת" מצמרר אבל מדויק כאן. הסופר ניצול השואה ק. צטניק הגדיר את אושוויץ "פלנטה אחרת". אבל בסרטו של זעיר נדמה שזה פשוט כמו מסע למאדים בסרט מדע בדיוני. עולם אחר עם חוקים אחרים ונוף אחר. זה לכאורה סרט שואה, אבל זה למעשה סרט אבסורדי לחלוטין, לעיתים מצחיק ממש, על אנשים משונים מאוד. וכל זה מוגש בחיבור – ובכן – היברידי בין סרט נראטיבי ובין סרט אקספרימנטלי לחלוטין. אבל בזכות הטון הקליל והממזרי, ורגעי נס קולנועיים נדירים שפשוט עושים את הסרט (ע"ע התאונה הנ"ל) הסרט הזה מצליח לסחוב את כל המטענים הכבדים האלה ומרכיב מהם יצירה לחלוטין בלתי צפויה.

נ.ב:

סרט תיעודי נוסף שמגיע השבוע לסינמטקים הוא "חזיונות בלתי פוסקים", הפרופיל היפה שיצר דוקי דרור על דמותו של האדריכל אריך מנדלסון ואשתו, הצ'לנית לואיזה מאס, שוויתרה על הקריירה המוזיקלית שלה למען הקריירה תובענית של בעלה, אבל קשריה וכישוריה החברתיים הם שהפכו את מנדלסון לאחד האדריכלים החשובים של תחילת המאה ה-20. זהו, לטעמי, סרטו היפה והשלם ביותר של דרור, אחד הדוקומנטריסטיים העסוקים בארץ, ולא רק שהוא מספר יפה את סיפורו של מנדלסון, הוא גם הצליח לגרום לי לראות מחדש נופים עירוניים שהכרתי מזמן – רחוב יפו בירושלים, מכון ויצמן ברחובות – ולהבין את הקונטקסט האדריכלי שלהם.

ואם כבר תהיתי כאן – אפרופו "פלייאוף" ו"הדירה" – על היחס הלאו-דווקא-שגרתי של פליטים שברחו מגרמניה הנאצית למולדתם, מגיע "חזיונות בלתי פוסקים" עם ואריאציה משלו: מנדלסון, שבנה כמה מבכירי בנייני המודרניזם של גרמניה (וביניהם את בנייניה של משפחת שוקן, בגרמניה ובירושלים), השתמש בידע שלו באדריכלות ובהנדסת בניין, ואת הניסיון שלו בבניין ערי גרמניה, עזר לצבא ארצות הברית לפתח את הפצצות שיתליחו להחריב את הבניים שהוא עצמם בנה, ואת הערים שסביבן.

שני סרטים ישראליים העוסקים בניצולי שואה שאחרי המלחמה משהו בפנים בער בהם לחזור לגרמניה ולנהל חיים נורמליים מול עיניי הגרמנים. האחד הוא "פלייאוף" של ערן ריקליס שבניגוד למה שמבטיח קמפיין השיווקי, אינו עוסק כלל ברלף קליין; השני הוא "הדירה". האחד הוא הפקת ענק בינלאומית שכושלת כמעט בכל צעד וכדרור שלה; השני הוא סרט תיעודי חד אבחנות. ווא גם הפך לאחת ההצלחות המפתיעות של הקולנוע הישראלי בשבועות האחרונים. "הדירה" עוה לשאלות ש"פלייאוף" מעלה, אבל לא מצליח לפצח. חיברתי את שניהם יחדיו במדורי השבוע.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.11.2011

בוועדת החקירה שתקום לבדיקת אירועים משונים בתולדות הקולנוע הישראלי יהיה מקום לבדוק איך התרחשה תקלה כה מצערת כמו "פלייאוף". איך קרה שאחד היוצרים הכי אמינים והכי מיומנים שיש לקולנוע הישראלי חתום על סרט שאם אכנה אותו "בינוני" ארגיש שאני מפרגן לו?

יש לי סימפטיה לסרטים של ערן ריקליס, ומי שעוקב אחר מדור זה נחשף לכך באופן פחות-או-יותר עקבי. אני מחבב את העובדה שריקליס הוא במאי יציב ואמין, עם חזון קולנועי שלא חושש להיות סוחף ואמריקאי, אבל גם לא מהסס להיות פוליטי ומקומי מאוד כשנדרש. כן, אני הייתי זה שפירגן כאן ל"עץ לימון" שלו, סרט שזכה לביקורות פושרות ומטה בארץ, אבל היה אחד הסרטים הישראליים הכי נצפים בעולם לפני שלוש שנים. אז איך הפך "פלייאוף" לסרט כה משמים ונטול דינמיות?

יש החלטות שמתקבלות בשלב הפיתוח של יצירה שהן כל כך שגויות והרסניות שפשוט אי אפשר להשתקם מהן. החלטה כזאת היתה לספר סיפור המבוסס על אפיזודה בחייו של רלף קליין, אבל מבלי להזכיר את השם רלף קליין. למה? אולי כדי להרוויח חירות אמנותית ואיתה לעבות את הסיפור הביוגרפי בעלילה בדיונית, להעצמת הדרמה. ובכן, להבדיל ממה שכל מערך יחסי הציבור והפרסום של הסרט הזה מנסה לגרום לכם להאמין, "פלייאוף" אינו מספר את סיפורו של רלף קליין, אלא מספר סיפור של דמות אלמונית, נטולת כריזמה, פאסיבית למדי, ולמען האמת ממש לא מעניינת. וזאת בשעה שסרט על חייו של קליין – בטוחני – היה יכול להיות מרתק, סוחף, ומרגש עד דמעות. ואני מסכים שאין מוצלח מריקליס לביים סרט כזה: הוא חתום על הביוגרפיה הקולנועית טובה ביותר שנעשתה בארץ, ואולי אף היחידה ("זוהר"); ואת חיבתו לסיפורי ספורט הוא ביטא ב"גמר גביע". ובכלל, ריקליס הוא מאותם יוצרים ישראליים שאני כה מחבב – יוצרים כמו אבי נשר, איתן פוקס ויוסף סידר – שחושבים באמריקאית. ובאמריקה השילוב בין ביוגרפיה קולנועית ובין סרט ספורט מכיל את החומרים שמהם עשויות מועמדויות לאוסקרים, אבל "פלייאוף"מצליח להחמיץ באופן עקבי את כל השיאים שהז'אנרים האלה מאפשרים לו. "פלייאוף" נותר סרט סטטי, בו אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת להבין מה מניע את הגיבור – למה הוא הגיע לאן שהגיע, ולאן הוא הולך משם. ריקליס, מצידו, עושה את מה שהוא יודע לעשות: הוא בונה סצינות יפות, ומרכיב שוטים נאים, והכל כדי להתל בנו כדי שלא נבחין בכך שהסרט פשוט עומד במקום, שבערך מהדקה ה-20 כל הסצינות פחות או יותר חוזרות על עצמן. שוב הוא מנסה להתקשר להמשפחתו בישראל? נו, אז? שוב הוא עוקב אחרי המהגרת הטורקיה?

התמהון הכי גדול שלי מ"פלייאוף" הוא איך צוות בינלאומי של מפיקים ואנשי ממון שהשקיעו סכום בלתי הגיוני לסרט שלא רואים עליו את הכסף, ואיך במאי, שהוא מאסטר-סטורי-טלר מבחינתי, לא עצרו בשום שלב ואמרו: רגע, התסריט הזה לא שווה את המאמץ שלנו, זה לא הסרט שאותו אנחנו רוצים לעשות. את "פלייאוף" התחיל ריקליס לצלם עוד לפני שסרטו הקודם, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יצא לבתי הקולנוע. באמריקה שיטת הסרט הנע עובדת, בארץ – יש לי תחושה – המעבר המהיר מפרויקט לפרויקט פגע בשני הסרטים.

אין לי מושג איך נראה התסריט בגרסתו הכתובה, ואין לי אלא לקוות שהוא אכן היה ראוי להשקעה שהושקעה בסרט ושכל הבעיות בו נוצרו בזמן הצילומים והעריכה, אם כי מסופקני. וכאן אני חוזר למה שהיא בעיניי הטעות הפטאלית הראשונה והעיקרית שמוטטה את הכל: למה לעשות סרט על רלף קליין ולקרוא לגיבור מקס סטולר? ואם שינוי שם הגיבור נועד להסוות את מקור ההשראה לסרט, אז למה להשתמש בקליין המנוח כל כך הרבה לקידום הסרט עם צאתו? הרי מי שיגיע בעקבות הכתבות והמודעות לסרט מתוך אמונה שהנה ביוגרפיה קולנועית-ספורטיבית חלוצית, הוא יזכה למפח נפש מתסכל.

סטולר, כמו קליין, מגיע בשנות השמונים לגרמניה לאמן את הנבחרת הלאומית (אני מניח שמרבית הכסף הופנתה לשחזור גרמניה של שנות השמונים). נקודת מוצא מצוינת: סטולר הוא ניצול שואה והוא חוזר לראשונה למקום ממנו ברח, המקום שחיסל את משפחתו, לעבוד עם צאצאיהם של מחסלי משפחתו. בעשותו כן, הוא מסתכסך עם כל מה שהותיר מאחוריו: מדינה שהפכה אותו לסופרסטאר כשאימן את מכבי תל אביב לשתי אליפויות אירופה, ומשפחתו שלא סוחלת לו על הנסיעה לגרמניה. כולם קוראים לו בוגד. אז למה הוא נוסע לשם? למען אמת, עד סוף הסרט זה לא הוסבר. מה היה הדחף שלו להשליך הכל לפח ולחזור למקום ממנו ברח. עד כאן המקום בו סיפורם של סטולר וקליין חופף. מכאן, הכל עיבודים דרמטיים, חלקם מיותרים חלקם ברורים מאליהם.

סטולר מגלה שבבית הישן של משפחתו גרה עכשיו מהגרת טורקיה. זה ניסיון אמיץ להגיד משהו על גזענות, ועל המחזוריות של החיים – פעם דיכאו יהודים, עכשיו מדכאים מוסלמים. אבל כל העלילה הזאת מפותחת באופן בעייתי. דווקא ריקליס, שייצג יפה וברגישות דמויות דרוזיות ופלסטיניות בסרטיו הישראליים, נופל פה למלכודות של ארוטיקה גרמנית שמוציאות את הדמויות רע, ומפילות את הייצוג של הנרדפים הנצמדים זה לזו על אדמת גרמניה לבורות של קלישאות רומנטיות. ובסופו של סיפור האנלוגיה בין גורל היהודים ובין המהגרת הטורקיה בגרמניה קצת עושה צמרמורת.

לאורך כל הסרט חשבתי לעצמי שזו היתה החלטה אמיצה מאוד, ובוודאי לא פשוטה, לא לעבור לפלאשבקים. הסרט הזה פשוט דורש פלאשבקים. הרי רואים את הגיבור שוב ושוב עוצר ונזכר בחייו, בילדותו, באביו, אנחנו מביטים בו נזכר ורק היה מתבקש לעבור בדיזולב אל הפלאשבקים: מימי השואה, ואולי אף מימי מכבי תל אביב, להבין מי הוא היה לפני בואו לגמרניה. אבל אין בסרט פלאשבקים. לקראת סוף הסרט מה שבתחילה נראה לי כמו רעיון אמיץ, נראה לי כמו עוד טעות פטאלית.

חולשת התסריט של "פלייאוף" מתחוורת כשמעניקים מחשבה שנייה גם לשם הסרט. לכאורה, שם קליט וברור, שמיד זורק אותנו אסוציאטיבית לעולם הספורט. אלא שככל שהבנתי מגיעה, לא מצאתי שום קשר בין שם הסרט ובין תוכנו. אין פליי-אוף בסרט, לא מצד הכדורסל, ולא מצד הסיפורים האחרים של הדמות. זה סתם שם ספורט אקראי שלא אומר דבר. כל מושג אחר מעולם הכדורסל היה עובד כאן באותה מידה, נסו ותיהנו: "ריבאונד", למשל. אולי אף מתאים יותר. "שריקת הסיום". "פאול". "זריקת עונשין". אבל הם החמיצו את השם הכי מתבקש לסיפור הספציפי הזה, על שואה ומאמן כדורסל: "מר קליין".

אז למה חזר רלף קליין/מקס סטולר לגרמניה אחרי שהצליח לברוח מהנאצים? "פלייאוף" לא מסביר לנו. אבל יש סרט אחר שדווקא כן: קוראים לו "הדירה".

"הדירה", סרטו התיעודי המעולה של ארנון גולדפינגר, לא מפסיק להפתיע. הסרט זכה בפרס אופיר, בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים ובפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים, ונכון לשבוע שעבר ראו אותו 8,200 איש בסינמטק תל אביב בלבד: מספר עצום בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שמוקרן באולם אחד, 3-4 פעמים בשבוע בלבד. האולם הזה פשוט מלא בכל הקרנה בעוד ועוד יקים קשישים שבאים לראות את סיפור משפחתם על המסך. אין לי נתונים כמה ראו אותו בשאר הסינמטקים בארץ, אבל אפשר לאמוד בקלות שיותר מ-10,000 איש ראו או יראו את הסרט בבית קולנוע, לפני שיגיע לטלוויזיה. בתקופה בה סרטים ישראליים עלילתיים, שהופקו בתקציבים הגדולים מ"הדירה" פי חמש, ועם הפצות מסחריות רחבות, מתקשים להגיע למספרים האלה, ההיענות של הקהל ל"הדירה" היא לא פחות מתופעה מעוררת השתאות. ובכלל, נדמה שהקהל האשכנזי המבוגר, הפנסיונרי, מצא את הנישה שלו בסרטי התעודה השנה: לפני "הדירה" גם "הצלמניה" עשה חיל בסינמטקים. בשני הסרטים מסופר על קשר בין נכד ובין סבתו, ויש עניין של נבירה בתכולת הבית של הסבתא, שהיא כמו מוזיאון לעולם שנעלם.

אבל "הדירה" מצליח באומץ רב, ובחדות גדולה, לענות על השאלה ש"פלייאוף" לא באמת מעז לגעת בה: מה יש לניצול שואה לחפש בגרמניה? התרבות הישראלית מכירה את ניצול השואה שנשבע שכף רגלו לא תדרוך "שמה" יותר. והנה "הדירה" מספר לנו על סוג אחר של ניצולים (או אנשים שאיבדו את קרוביהם בשואה): אלה שדווקא בגלל השואה רצו לחזור לגרמניה, להראות להם לגרמנים שהם יהודים אחרים, ושאותם לא גירשו: ברצונם ברחו, וברצונם ישובו, ועוד יעשו את זה כמנצחים. וכן, זה גם קצת לצאת חוצץ נגד הישראליים וניצולי השואה האחרים, שהם פשוט לא מוכנים להיות חלק מהם, להתערות בתוכם, הלבנטינים האלה. חדות האבחנה של גולדפינגר בניתוח הדמות של סבו וסבתו רק מדגישה עד כמה התסריט של "פלייאוף" דל בתובנות אנושיות.

השבוע יצא לי לראות בדרך חמקמקה ועקלתונית את "הוגו", סרטו החדש של מרטין סקורסזי, ולבי נמעך בקרבי מרוב יופי והתפעלות. זה פשוט סרט יפהפה – זה ככל הנראה סרט התלת מימד היפה ביותר שראיתי מאודי – וכולו טובל באהבת קולנוע מרגשת עד דמעות. אני כל כך באקסטזה מהסרט הזה, שממש מדגדג לי לכתוב שזה הסרט של סקורסזי שאני הכי אוהב בקריירה שלו, אבל אחכה לשעה של ישוב דעת כדי לבחון את הסופרלטיב הזה. ובכן, אני לא לבד, גם חברי ה-National Board of Review התפעלו ממנו והוא זכה הערב בתואר סרט השנה של הארגון. רשימת הזוכים של ה-NBR משיקה באופן מסורתי את עונת האוסקרים, ומסמנת עיגולים מודגשים סביב הסרטים הבולטים של העונה הקרובה, ומתחילה לרמוז מי בפנים ומי בחוץ.

(ה-National Board of Review הוא, בעצם, המועצה לביקורת סרטים של הוליווד, כלומר גוף הצנזורה של הוליווד. אלא שהגוף הזה, למעשה, כבר לא פעיל מאז שנות הששים. הוא נותר סוג של ארגון חברים יוקרתי – חלקם קשורים לקולנוע באופן עקיף מאוד – שאיכשהו מצליח עדיין להידחף לכותרות, בזכות היותו ראשון, ובזכות העובדה שיש קרבה מסוימת בין הסרטים שהוא מציין ובין הסרטים שיתחרו, אבל לאו דווקא יזכו, אחר כך באוסקר. מבחינת הוליווד זה גוף קקיוני לא פחות מאגודת העיתונאים הזרים בהוליווד שמחלקת את גלובוס הזהב, שניהם גופים שלמרות שהם לא קשורים לתעשייה עדיין מצליחים לייצר כותרות ותקשורת וכך להישאר חלק מעונת הפרסים).

אז הזוכים שלהם לשנת 2011 הם (שימו לב ל"הערת שוליים", המוזכר כאחד מחמשת הסרטים בקטגוריית הסרט הזר, אבל לא הזוכה בה):

סרט: "הוגו"

במאי: מרטין סקורסזי, "הוגו"

שחקן: ג'ורג' קלוני, "היורשים"

שחקנית: טילדה סווינטון, "חייבים לדבר על קווין"

שחקן משנה: כריסטופר פלאמר, "בגינרס"

שחקנית משנה: שיילין וודלי, "היורשים"

תסריט מקורי: וויל רייזר, "50/50".

תסריט מעובד: אלכסנדר פיין ושות', "היורשים"

סרט אנימציה: "רנגו"

הופעת הפריצה: פליסיטי ג'ונס, "כמו משוגעים"; רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון"

סרט בכורה: "Margin Call", ג'יי.סי צ'נדור

אנסמבל: "העזרה"

סרט זר: "פרידה" (אירן)

סרט תיעודי: "גן עדן אבוד 3"

אות הוקרה: מייקל פסבנדר (על ארבעה סרטים בהם שיחק השנה מ"X מן: ההתחלה" ועד "בושה").

סרטי השנה הנוספים:

"הארטיסט"

"היורשים"

"דרייב"

"נערה עם קעקוע דרקון"

הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק 2"

"משחקי שלטון"

"ג'יי אדגר"

"עץ החיים"

"סוס מלחמה"

חמשת הסרטים הזרים:

"13 מתנקשים"

"הערת שוליים"

"חוף מבטחים"

"יחידת עלית 2"

"טווח אפס"

חמישה סרטי תעודה:

"באק"

"סנה"

"פרויקט נים"

"נולד לפרא"

"ג'ורג' הריסון, חיים בעולם החומרי"

עשרת הסרטים העצמאיים:

"50/50"

"ארץ אחרת"

"בגינרס"

"חיים טובים יותר"

"סידר ראפידס"

"Margin Call"

"בושה"

"תפוס מחסה"

"חייבים לדבר על קווין"

"Win Win"

סרטי המסגרות התחרותיות של פסטיבל סאנדאנס פורסמו הלילה. המסגרת הראשית – התחרות הדרמטית האמריקאית – מכילה, כרגיל, סרטים שאיש לא שמע עליהם קודם, רובם מאת יוצרים בתחילת דרכם, אבל אתם יכולים לסמוך על סאנדאנס שעד לזמן הזה בשנה הבאה לפחות שניים-שלושה מהם יהיו מהסרטים הכי מדוברים של השנה, ועם איזכורים תכופים בעונת הפרסים ואף באוסקר של השנה הבאה (הסרטים "תפוס מחסה", "עולם אחר", "מרתה מרסי מיי מרלן" ו"כמו משוגעים", עליהם נשמע לא מעט בעונת הפרסים הקרובה, יצאו כולם מפסטיבל סאנדאנס של שנה שעברה).

התחרות האמריקאית התיעודית מכילה שני פרופילים של אמנים שנויים במחלוקת: איי וויי-וויי הסיני ומרינה אברמוביץ', וכן סרטים חדשים ליוג'ין ג'ארקי ולקירבי דיק.

אותי מעניין בעיקר לראות מה קורה בתחרות הבינלאומית, ומה מצב הנוכחות הישראלית שם. ובכן, המצב לא רע בכלל, אבל קצת משונה. בתחרות העלילתית אין השנה אף לא סרט ישראלי אחד. זאת אחרי שבשנה שעברה זכה שם "בוקר טוב, אדון פידלמן" בפרס התסריט. ובכלל, פסטיבל סאנדאנס מרבה להציג סרטים ישראליים (ואף לפתח אותם במעבדות הבימוי והתסריט שלו).

לעומת זאת… בתחרות התיעודית הבינלאומית יש לא פחות משלושה סרטים ישראליים מתוך 12 הסרטים המתחרים בקטגוריה. זה נתון מדהים. למעשה, מעיון ברשימת הסרטים מסתמן שבעולם כרגע יש שלוש מעצמות תיעודיות: ישראל, דנמרק וקנדה. ישראל עם שלושה סרטים, קנדה עם שלוש סרטים ודנמרק עם ארבעה.

הסרטים הישראליים הם: "חמש מצלמות שבורות", שכבר זכה השבוע בפרסים באידפ"א (אמרתי לכם אתמול שהיום נשמע עליו עוד כותרת, וכמה מתערבים שיחזור עם פרסים גם מסאנדאנס), "ג'יפסי דיווי" של רחל לאה ג'ונס, ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ' (שכבר זכה בירושלים, וסוגר מעגל בסאנדאנס אחרי שהופק בתמיכת מכון הקולנוע שמפעיל גם את הפסטיבל).

זו הרשימה המלאה.

מחר בלילה יפורסמו הסרטים המשתתפים במסגרות האחרות בפסטיבל, הקטגוריות הלא תחרותיות. האם שם יהיה סרט ישראלי נוסף?