זרזיף קל של נחת: הבשורה המדכאת, המכעיסה, המרגיזה, המקוממת, המרתיחה, האידיוטית של יס להסיר בשבוע הקרוב את ערוץ המוזיקה האלטרנטיבי M2 (או אם.טי.וי 2) מלוח השידורים הצליחה להוציא מ"העיר" גרגר קל של אקטיביזם ז'ורנליסטי מהסוג שנגמה שכבר נעלם של לטובת התחכמויות. המחאה נגד הורדת הערוץ נפרשה על פני עמוים רבים בעיתון והם מבטיחים בשער שלא להרפות.
אם מישהו מיס קורא כאן אנא שיקלו שנית: M2 הוא ערוץ חיוני בלוח השידורים שלכם. אל תבאסו.

============

וב"7 לילות": יונית לוי מראיינת את טום סטופארד. מדהים: היא מעריצה גם את באפי וגם את סטופארד, ועכשיו לעורכים שלי ב"7 לילות" יש גם את הטלפון שלה. שמא אשחד אותם ואפצח במשלוחי זרים סלולריים אנונימיים?
וכי ברור שסטופארד העילוי, אחד מאמני המילים הגדולים של ימינו, לא מעניין את "ידיעות" – כשם שהוא בוודאי לא מעניין את חדשות ערוץ 2, שהרי אחרת הראיון הזה היה מופיע בשידור ולא בדפוס – אבל יונית לוי כן מעניינת את "ידיעות" (כתבתה זכתה להפניה גם בשער המוסף וגם מעל לכותרת הראשית, בשניהם ללא איזכור לשם המחזאי/התסריטאי), לכן אני מוצא שזה יהיה רעיון מעולה ומשובח לתת לה מדור ראיונות שבועי או חודשי, שתראיין בו את כל מי שהיא מעריצה בעולם התרבות ושללא שמה היה מגיע מקסימום לראיון ב"תרבות העיר": ג'וס ווידון, סת מקפארלן, וכל מחזאי/במאי/סופר/הוגה דעות אחר שאני אפילו לא יודע שהיא ממעריצותיו, אבל אשמח ללמוד ולקרוא אותה כותבת עליו.

============

"ואלס עם בשיר", שאר הביקורות

אורי קליין
יקיר אלקריב
דבורית שרגל
שמוליק דובדבני
מאיר שניצר
"וואלה"
אסתי סגל

משונה: שניצר ואלקריב כתבו דברים כמעט זהים – "מתבכיין", "יורים ובוכים", "מסר בעייתי"' – כשהם מבלבלים בין כנות מפלילה של יוצר ובין "ניסיון למירוק המצפון". מה גם ששניהם חוטאים לקריאה של עצמם את הסרט: כי אם האנימציה נועדה כדי לייצג אמת סובייקטיבית, "מניפולציה", שלא יכולה להיות מוצגת בסרט דוקומנטרי רגיל, אז איך הם פתאום מקבלים את "וידויו" של פולמן בדבר "נוכחותו" מרחק מטרים ספורים מהטבח בסברה ושתילה כאמת אובייקטיבית, ולפיכך ראויה לגינוי (אם כי אני גם לא מבין מה בדיוק שניצר ואלקריב רצו שיעשה פולמן, מה עוד הם מצפים שחייל שהשתתף באופן עקיף במתן יד לטבח יכול לעשות חוץ מלהתנצל, לחשוף את האמת שנסתרה אז מעיניו ולנסות להבטיח שניסיונו יעשיר ויפקח את עיני אלה שיבואו אחריו – או שמא חייל שעמד ליד טבח פסול בזאת מעשיית סרטים). שניצר קלע בול עם דימוי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – שהוא, דומני, אחד המסרים הברורים והבסיסיים של הסרט, נקודת המוצא ונקודת הסיום. אבל נדמה לי שהוא החמיץ את כל מה שקרה אחרי סצינת הכלבים וביצע בסרט פעולת "מחיקון": ראה אותו כסרט תיעודה רגיל ופספס את מה שהאנימציה ביקשה להוסיף – ולא להסתיר – על האמת הידועה.

לפני יומיים הפנתה דרורית לפרויקט "איך היו נראים סלבריטאים כשהם קרחים".
אז הנה עוד אחד:
חברי עידן אלתרמן – שבשבועות האחרונים יוצא לנו רק לדבר בטלפון (לרוב בשידור בתוכנית שלו ושל יעל לוונטל ב-102FM) ולא להיפגש – שלח לי צילום שלו. כך הוא נראה בימים אלה בצילומי העונה השביעית של "החיים זה לא הכל". בגלל שכמעט נחנקתי על הקורנפלקס שלי כשראיתי אותה, הוא הסכים שאעלה אותה לאתר (לחצו להגדלה):

כותרות אפשריות:
בארת עם בשיר
החיים הם בשיר
העיר עם בשיר
הווה צלפים
וכו' וכו' וכו'

continue reading…

אני רוצה לראות היום את "ביום שזה יקרה", הסרט החדש של מ. נייט שמאלאן. כן, אני קורא שהתקשורת האמריקאית מנבאת לסרט הזה חורבן גדול וששמאלאן יתקשה למצוא עבודה אפילו בהודו אחרי הפלופ שצפוי כאן. ובכל זאת מתחשק לי. לתומי חשבתי שפלופ הוא כשסרט יוצא ואיש לא בא לראות אותו. מתברר שברשת רב-חן פלופים הם עניין א-פריורי: קודם נדאג שאף אחד לא יוכל לראות אותו, ואז הוא יכשל. ברב חן דיזנגוף היום – על פי האתר – יוקרן הסרט פעמיים בלבד: בחמש ובשבע. הקרנה ראשונה באולם 5 (המרתף). הקרנה שניה באולם 3. מעדיף לחכות לדי.וי.די, תודה.

==========

מצד שני, אני מבין שצריך להיזהר מלהאמין יותר מדי לשעות ההקרנות המפורסמות באינטרנט. הנה סיפורו העגום של הבלוגר אורן צור, שהפגיש את בנו הפעוט לראשונה עם בייביסיטר ושינה את שעות ההנקה שלו רק כדי שיוכל לצאת עם זוגתו להצגה יומית של "אינדיאנה ג'ונס", ואז הגיע לקולנוע וגילה ש…. תקראו לבד.

===========

ואם לא הוזמנתם: היום ברבע לעשר בערב ברב חן אופרה, הקרנת העיתונאים ל"אל תתעסקו עם הזוהן". נסו להידחף פנימה: זה מצחיק עד דמעות.

===========

אז אחרי שכבר פורסם כאן ש"בופור" יהיה הסרט הישראלי הראשון שישודר ב-HD, הנה השלב הבא: "ביקור התזמורת" יהיה הסרט הישראלי הראשון שייצא בבלו-ריי, ברזולוציית 1080P. זה יקרה ביולי בהפצה סימולטנית של סוני באמריקה, סקדנדינביה, הודו ואירופה. הנה הפרטים.

(תודה לרותם על הלינק)

=======

אורי חסון, נאוה רובין ואוהד לנדסמן מתבקשים להגיע למזכירות. השלושה, חוקרים ודקטורנטים לנוירולוגיה ולקולנוע ב-NYU (ועמיתיהם), פרסמו מחקר בו הם בדקו תגובות נוירולוגיות בגזע המוח של צופים בעת הקרנה של סוגים שונים של סרטים – פרק מסדרת הטלוויזיה של אלפרד היצ'קוק, חצי שעה מ"הטוב, הרע והמכוער", פרק מ"תרגיע" ולמטרות ביקורת: שוט רצוף, לא ערוך, של הופעה בוושינגטון סקוור פארק (הככר מחוץ ל-NYU). התוצאה? היכונו… מתברר שהמוח מגיב יותר לאמצעים אסתטיים, כמו עריכה, סגנון ותוכן. פששש… אבל ציניות בצד, הרעיון שבמאים כמו היצ'קוק וסרג"יו ליאונה מסוגלים לגרום למוח של רוב הצופים שלהם להגיב באותו אופן היא די מדהימה. ולא מבחינה נוירולוגית.

(ויה imdb)

========

וואו, זה חתיכת ביג דיל: שר התקשורת הבריטי, אנדי ברנהם, הודיע היום שהוא יסרב לאשר שילוב תוכן שיווקי בתוך תוכניות הטלוויזיה הבריטיות. "וראייטי" מדווח שהשר אמר שתוכן שיווקי יפגע במעמד הבינלאומי של הטלוויזיה הבריטית ו"יזהם" את התוכניות. ההצהרה הזאת צפויה להכעיס את זכייניות הטלוויזיה באנגליה וכבר הביאה לירידה במניות ITV, ערוץ הטלוויזיה המסחרי הגדול באנגליה.
למה שקול הדבר? לכך שדורון צברי או יוסי מדמוני יהיו ממחר שרי התקשורת בארץ. בהנחה שהצהרותיו של השר לא יגרמו מחר להעפתו מהממשלה, לנושא הזה יש סיכוי שיהיו השלכות מרתקות בעולם, כשמדינות נוספות ינסו להילחם בחדירת הפרסום לכל חלקת תוכן. "ברגע זה", אמר השר, "הטלוויזיה צריכה להוכיח לנו שניתן לסמוך עליה, ולא שנאפשר לה לטשטש את ההבדל בין תוכניות ובין פרסומות. כצופה אני לא רוצה להרגיש שהתסריט נכתב על ידי מנהל שיווק מסחרי". ועוד: "לתוכניות הבריטיות יש יושרה שזוכה להערצה מסביב לעולם ואני לא חושב שאני צריכים להרשות שהמוניטין האלה, שעמלנו קשות להשגתם, יעמדו עכשיו למכירה".
חי נפשי, האיש לא רק רוצה לחסום מפרסמים, הוא גם מבין שלתוכניות איכותיות יש תפקיד תרבותי בעל השלכה בינלאומית. אפילו אני, שבוויכוח בעד ונגד תוכן שיווקי מוכן לקבל עמדה רכה ופשרנית, של תוכן שיווקי כרעה חולה הכרחית (תוך שימוש בטעם ושיקול דעת), נפעם מול מישהו, ועוד בעל שררה, שמסוגל לקום ולעמוד מול בעלי ההון ולהגיד להם "עד כאן". עכשיו יהיה מעניין לראות האם הוא יצליח ליישם את עקרונותיו.

========

סקופונצ'יק שהגיע מאיזור התגובות (ולפיכך לא מאומת): הסרט החדש של איתן גרין, "הכל מתחיל בים", יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל חיפה, שם גם תתקיים רטרוספקטיבה של סרטיו. נחמד.

יש למישהו עוד סיפורים שהוא רוצה להדליף לנו אינקוגניטו בתגובות?

=========

יצא לי לעבוד בערך שלוש דקות עם מוטי קירשנבאום והתרשמתי שמדובר באדם די חסר סבלנות לקולנוע. נדמה לי שזה בכלל לא מעניין אותו. לכן כששמעתי אותו אומר אתמול בתוכנית שלו ש"ואלס עם בשיר" הוא "אחד מסרטי הקולנוע החשובים ביותר שהופקו בארץ", הבנתי שארי פולמן הצליח לסדוק עם הסרט שלו לא מעט חומות, גם של קהל שאמור להיות עוין (לעצם המדיום!). "ואלס עם בשיר" מהיום בבתי הקולנוע. סוג של חובה.

הבוקר היתה אמורה להתקיים מסיבת העיתונאים להצגת תוכניית פסטיבל ירושלים – חודש לפני פתיחת הפסטיבל (10.7) – אבל האירוע נדחה ב-11 יום ויתקיים רק ב-22.6. במקום לטפטף מידע, כמו בפסטיבלים הנורמליים, ואז ליצור זמזום מתמשך, בירושלים ממשיכים להתייחס לרשימת הסרטים שלהם כחומר מסווג, סודות הגרעין. כן, אותי הם מצליחים לסקרן מדי שנה, אבל נדמה לי שאני היחיד. ותהרגו אותי אם אני מצליח להבין איך זה שסרט הפתיחה של פסטיבל ונציה (סוף אוגוסט) כבר ידוע מאז סוף אפריל, ושחלקים נרחבים מתוכניית פסטיבל קרלובי-וארי (המתקיים במקביל לירושלים) כבר מפורסמים, אבל בירושלים עדיין הכל האש-האש.

אז הנה מה שכבר ידוע בינתיים.

1.
יש פוסטר:

2.
כפי שפרסמתי לפני חודש, השנה תתקיים בפעם הראשונה תחרות פיפרסקי בפסטיבל. אחרי שתחרות כזאת כבר הושקה לפני שנתיים בחיפה.

3.
בין ה-14 ל-16 ביולי יתקיים במסגרת הפסטיבל אירוע סרטי ילדים באולם בית שמואל. גם מסגרת לסרטי ילדים כבר הושקה קודם בחיפה. (היו ימים בהם בחיפה היו מחקים את ירושלים).

4.
במלאת 25 לפסטיבל יתבקשו אנשי קולנוע, מפיצים, חוקרי קולנוע, אנשי אקדמיה, מבקרים, ומנהלי סינמטקים לבחור את הסרטים הישראליים הכי טובים שהוקרנו בירושלים. רשימה בת 128 סרטים נשלחה אליי ועלי להתלבט עכשיו לגבי חמשת הטובים ביותר. ואגב: ברשימה מופיעה "זכרון דברים" של עמוס גיתאי פעמיים, אבל "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף נעדר. תגידו "אבל 'מישהו לרוץ איתו' לא התחרה על פרס וולג'ין", ואענה: "נכון, אבל כך גם 'הפוגה', סרט מ-1955 שהוקרן בעותק משופץ וכן נמצא ברשימה, וכן כל הסרטים ברשימה מלפני 1989, אז הושקה תחרות הקולנוע הישראלי על שם ג'ק וולג'ין". כלומר, יכול להיות שהיה הגיוני יותר לתת את "פרס הפרסים", בשנה הבאה, יום ההולדת העשרים לתחרות פרסי וולג'ין. אבל ניחא. ביקשו, ואבצע.
מה שכן, מדהים לראות כמה סרטים איומים נעשו בארץ, לפני שהתחיל כל הרנסנס הזה ב-2000/2001.

עדכון: מפסטיבל ירושלים נמסר שהרשימה תוקנה. "הפוגה" יצא, "מישהו לרוץ איתו" הוכנס.

5.
לפני כמה שבועות תהיתי אילו סרטים יגיעו לתחרות וולג'ין השנה – אחרי שכל הסרטים הכי מסקרנים של השנה כבר יצאו לבתי הקולנוע או הוצגו בפסטיבלים אחרים. אז יש כבר אחד בפנים: "בשביל אבא שלי" של דרור זהבי. מן הסתם כל שאר המתחרים גם כבר קיבלו הודעות על היכללותם בתחרות. הם מוזמנים לעדכן.

איזה באסה: מחר בבוקר היתה אמורה להתקיים מסיבת עיתונאים של פסטיבל ירושלים, עם חשיפה ראשונה של התוכנייה. הידד, אמרתי לעצמי, סוף סוף נדע מה יש שם לפני רגע האחרון. עכשיו נדחתה מסיבת העיתונאים ב-11 יום: ל-22 ביוני. רגע אחרי הרגע האחרון.

==========

ראיתי בחג את "אל תתעסקו עם הזוהן"* ומדובר, כל הנראה, בסרט הכי מצחיק של השנה. הוא ממשיך מהנקודה בה "בוראט" הפסיק (ואם רוצים להיות קטנוניים: הוא בעצם ממחזר לא מעט מהדברים של "בוראט"). אני מניח שאנחנו אמורים להיעלב כהוגן מהאופן בו הישראלים מיוצגים בו – אוכלי חומוס, מזיינים כל מה שזז, חסרי נימוס, רמאים, ומשחקים משחק משונה בשם האקי-סאק (כמו כדורגל אבל עם כדור קטן ורך). אבל הוא שפך אותי מצחוק. למעשה זו "גבעת חלפון אינה עונה" תוצרת הוליווד. די מדהים. סנדלר וג'ון טורטורו משחקים מטקות עם רימון. סנדלר מדבר חצי ג'יבריש, חצי עברית ("מותק", "סבבה", "איזה באסה", "all is בסדר" ו"זקפה"), והיהודים והערבים מגלים שהם יכולים לחיות בשקט ובשלום זה לצד זה: אבל רק ברחוב נידח בדרום מנהטן. העובדה שהסרט המקושקש והמצחיק הזה הכניס 40 מיליון דולר בסוף שבוע אחד באמריקה די מופלאה. אם ככה הם מגיבים ל"זוהן" אולי צריך לשלוח להם גם את הגששים.
התסריט – מאת סנדלר, רוברט סמייגל וג'אד אפאטו – נטול את הרגש והנשמה וההברקות שהיו בסרט הקודם של סנדלר, "קליק" (סרט שאהבתי מאוד), והוא חסר את המבנה המדויק והמתוקתק (ומלא הרוך) של "קח את זה כמו גבר", הפקה נוספת של אפאטו שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב. במקום זאת, זה יותר כמו רצף מערכונים על עולם הריגול והטרור, ואולי ה-spoof הכי מצחיק על ריגול וטרור מאז "סודי ביותר" של צוקר-צוקר-אייברהמס.
מודה: בעוד תחילת הסרט וסופו מצחיקים לגמרי – בקול רם, עם דמעות ואחיזת בטן – האמצע קצת רופס וחוזר על עצמו. אבל מכיוון שסנדלר, אנחנו כבר יודעים, מנסה להחביא לא מעט טוב-לב מתחת לבדיחות הוולגריות שלו, יש כאן כמה אבחנות די שנונות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא מעניק משמעות חדשה למושג "כיבוש" כשהוא מעמת את הישראלים והערבים נגד אויב משותף: יזם קרקעות שמנסה לפנות אותם מאדמתם הניו יורקית הקדושה.
"אל תתעסקו עם הזוהן" עולה בארץ בסוף השבוע הבא.
ושאלה: מאיפה הגיע לסינופסיס הרעיון שזוהאן הוא סוכן מוסד? זה לא מוזכר בשום שלב. מדובר בחייל, לובש מדים. מקסימום לוחם קומנדו.

ועוד תהייה: מה נסגר עם תרגומי השמות? חשבתי ש"הדייט שתקע אותי" מלפני שנה היה מעין קו פרשת המים של מתרגמי השמות שלא יחזרו אליו יותר. הנחתי שכולם הבינו שהשם הזה הזיק לסרט. אז איך "לשכוח את שרה מרשל" או "תשכח משרה מרשל" הפך בעברית ל"קח את זה כמו גבר"? גם שם שוביניסטי איום ונורא, וגם בוגד לחלוטין בכל מה שהסרט מנסה להגיד (האם שוב ניתן השם ללא שמפיציו צפו בו? כי הרי "תשכח את שרה מרשל" זה תקציר מושלם של העלילה, שהיתה מביאה לקולנוע בכיף נשים לצד גברים. "קח את זה כמו גבר" יבריח מהקופות בדיוק את החנונים שהסרט הזה עליהם ועבורם.

ואם אנחנו כבר בתרגומי שמות: הפוסטרים ל"Get Smart" עם סטיב קארל מכריזים בעברית: "שחק אותה סמארט". שוב צמרמורת. עכשיו אני מבין איך קרה שב"אל תתעסקו עם הזוהן" ישראל מוצגת כמדינה הלכודה בבועת זמן כעשרים שנה לאחור (זוהן מת על דיסקו ולא התעדכן בפוליטיקה המינית של שנות התשעים). "שחק אותה סמארט"? באיזה עשור חיים אנשי ג.ג?
והנה סיפור: לפני כעשר שנים הותג באמריקה סרט חביב מאוד בשם "Bowfinger", עם אדי מרפי וסטיב מרטין. רק מה: הסרט נכשל. ולמה נכשל? כי הוא היה קומדיה די מרירה העוסקת בחיסול חשבונות פנים הוליוודי (עם אחת המתקפות האמיצות הראשונות על כנסיית הסיינטולוגייה). לפני שהגיע הסרט לארץ ראו מפיציו – כן, ג.ג – שהוא נכשל באמריקה. מה עשו כדי להפוך אותו ללהיט בישראל? שינו את שמו ל"שחק אותה סטאר". התקווה, אני מניח, היתה שהקהל באשדוד יחשוב שיש כאן סרט סבבה. מה שנקרא: רמאות בשיווק. אבל מה: הקהל, מתברר, אינו כה אידיוט כמו שהמפיצים היו רוצים לחשוב שהוא. והסרט נכשל בקופות גם בארץ.
במילים אחרות: מספיק להביך אותנו ואת עצמכם. מספיק לחשוף בפומבי מה אתם חושבים על הקהל שלכם. תנו שמות נורמליים, לא שמות של מה שאתם חושבים שערסים (מהסבנטיז) יאהבו.

* ושוב מקרה באשיר 2: מישהו בחברת ההפצה החליט לתעתק את השם הלכאורה-עברי-הכתוב-באנגלית, "Zohan" ל"זוהאן" בעברית. שזה הגיוני כמו לקרוא לסרט של ערן ריקליס "זוהאר".
עדכון: תיעתוק "זוהאן" נשאר מנת חלקו של אתר האינטרנט של יס פלאנט. בחוצות העיר נתלו פוסטרים עם הכתיב "זוהן". case closed

הפסטיבל הצרפתי ייפתח מחר (שלישי, 10.6) בדיזנגוף סנטר. ראיתי חמישה סרטים מהעשרים שיוצגו. המלצות, אזהרות, הגיגים:

"99 פרנק"

continue reading…

אוקיי, השתכנעתי. וול-E הולך להיות מקסים נורא. הנה סצינה בת שלוש דקות מהסרט.

========

ויה ג'ף וולס: ברנש אחד העלה ניתוח בן 21,935 מילים על הסצינה האחרונה של "הסופרנוס". וכל זה די להוכיח את הטענה שלו: טוני סופרנו מת בסוף. הניתוח מבריק, מאלף, גדוש בפרטים וחד אבחנה. אבל, כפי שכבר כתבתי בזמן אמת עם שידור הפרק האחרון, אני לא מסכים למסקנה. טוני לא מת.

=========

אם כבר שיגרתי אתכם אתמול לדו"חות הכספיים של חברת תיאטראות ישראל ופורום פילם, בואו נפשפש בו קצת כדי לראות מה הם מתכננים לנו.
בדו"ח סוף 2007 הצהירה החברה שהיא רשת הקולנוע הגדולה בישראל, עם 111 מסכים ב-19 בתי קולנוע. במקום השני בארץ: רשת גלובוס גרופ, עם 105 מסכים ב-15 בתי קולנוע. וזאת אחרי שב-2007 חברת תיאטראות ישראל (שמפעילה את הרשתות רב-חן ויס פלאנט) סגרה בתי קולנוע באשדוד, כרמיאל, אשקלון וסביונים – סך הכל 20 מסכים ו-3,519 מושבים. הסיבה, על פי הדו"ח: הם היו מיושנים.
בדו"ח הרבעון הראשון של שנת 2008 מעדכנת החברה שהיא סגרה בית קולנוע נוסף במרץ השנה: בקניון ארנה, בן 8 מסכים. הפעם לא בגלל שהקולנוע היה מיושן אלא כי בעל הקניון רצה את השטח לייעוד אחר ואף פיצה את החברה על סיום חוזה החכירה לפני מועדו.
במילים אחרות: ברגע זה רשת הקולנוע הגדולה בישראל היא גלובוס גרופ, עם 105 מסכים, לעומת תיאטראות ישראל עם 103 מסכים. אבל היחס הזה עומד להשתנות שוב בחודש הקרוב.
על פי דיווחי החברה במהלך יוני-יולי 2008 הם יחנכו 29 מסכים נוספים בשני בתי קולנוע חדשים. 23 מסכים ביס פלאנט השני שייפתח הקיץ בקניון לב המפרץ בחיפה. ועוד 6 מסכים בקומפלקס חדש במודיעין. כלומר, עד סוף 2008 יהיו לתיאטראות ישראל 132 מסכים בישראל.

עוד נתונים:
– ב-2007 נמכרו ברשת תיאטראות ישראל 2,996,000 כרטיסים (זאת מתוך 9.5 מיליון כרטיסים שנמכרו בישראל בכל בתי הקולנוע ב-2007).
– בשלושת החודשים הראשונים של 2008 נמכרו 542,000 כרטיסים בקופות החברה בישראל. ירידה של 9.2 אחוז בהשוואה לרבעון הראשון של 2007.
– החברה פועלת בשש מדינות, ובישראל כרטיס הקולנוע הוא היקר ביותר: 5.31 יורו. בהשוואה ל-3.08 יורו שגובה אותה חברה על כרטיסי הקולנוע בבתי הקולנוע שלה בבולגריה.
– ב-2011 יתווספו לחברה עוד 20 מסכים חדשים שיוקמו בפרויקט יס פלאנט בראשון לציון.

יס פלאנט, ראשון לציון. פתיחה מתוכננת: 2011. (התמונה מכאן).

– בדו"ח השנתי מעדכנת החברה שביצועי חברת ההפצה בישראל היו מאכזבים ב-2007. ואכן מקריאת הדו"ח מתחוור שלהיות בעל בית קולנוע זה עסק לא רע בכלל, אבל להיות מפיץ זה עסק די מחורבן. תאגיד סינמה סיטי (חברה הולנדית בבעלות ישראלית המונפקת בפולין, ושאין לה קשר לקולנוע סינמה סיטי בישראל), שהוא הבעלים של תיאטראות ישראל ופורום פילם, הכניס ב-2007 22 מיליון יורו כמפיץ, אבל 124 מיליון יורו כבעל בית קולנוע.
(אני מחכה למפיץ הקטן והאמיץ, זה שמפיץ בכוחות עצמו סרטים ישראליים, שיחשוף אחת ולתמיד כמה רשתות רב חן ולב מרוויחות מכל סרט ישראלי, מבלי להשקיע אגורה לא בהפקה ולא בהפצה – אגב, אני בטוח שהנתונים האלה נמצאים בידיו של משה אדרי, ולא אתפלא אם בטנו מלאה על עמיתיו/מתחריו, אבל ספק אם הוא יעז לפרסם את הנתונים האלה, מפאת החשש להסתכסך איתם ושלא יסכימו להפיץ את סרטיו העתידיים. אחרי הכל, לקח לאדרי ולמוקי גרדינגר כמעט שנתיים להתפייס סביב המחלוקת על השימוש בשם "סינמה סיטי" – ומספרים לי שחיבה גדולה לא שוררת שם ממילא – כך שספק אם הוא יעז להסתכסך איתם בשנית).

ב"מעריב" גילו את כוחה של עיתונות חוקרת. "בעקבות חשיפת מעריב" וגם "בעקבות תחקיר מעריב", כך הם מבשרים, הוקמה ועדה לבדיקת דרכים לחייב את המפיצים לפרסם את נתוני הצופים בסרטים הזרים. "מעריב" אפילו מפתיע ומפרסם קטעים מפרוטוקול ישיבת הבכורה של הוועדה.
קודם כל, אני נדהם מאומץ הלב העיתונאי של "מעריב". נפעם מהתחקיר חסר המורא שלהם ממרץ 2008 בו הם גילו – השם ירחם! – שהמפיצים בארץ לא מפרסמים נתוני קופה. מה אגיד, ממש כמו הסקופ של התינוק בן יומו שגילה שהשמש זורחת מדי בוקר ("בעקבות חשיפת מעריב: גם הבוקר זורחת השמש!"). וב"מעריב", המדווחים ישירות מהשטח, הצליחו להשיג נתונים מישיבת הוועדה.

אז קבלו סקופ אמיתי. הוועדה הזאת… היא אני. ואני טרם התכנסתי. ולא פרסמתי פרוטוקול. ומי שרוצה נתוני קופה מעודכנים בישראל, לא צריך את המפיצים, מספיק שישים לעצמו את הלינק הזה – קטגוריית שוברי קופות – למועדפים שלו. כאן אני מפרסם מדי פעם את נתוני הקופה בארץ.
יו"ר מועצת הקולנוע, מיכה חריש, ביקש ממני להכין מסמך בנושא הזה לישיבה הבאה של המועצה, בסוף יוני, אחרי שדוברת המשרד שאלה אותו איך זה יכול להיות שבישראל אין דיווח שוטף על נתוני הכנסות. עניתי לה: "במעריב אולי אין. אבל באתר שלי יש". ובגלל שאת שוק הקולנוע בארץ, ואת המפיצים כאן, אני מכיר היטב, התנדבתי לעזור ליו"ר להבין מי נגד מי. (לינקים מהבלוג, למשל מתוך קטגוריית מפיצים, ישובצו בדו"ח). כן, מחאתי נגד המפיצים ידועה. אבל בחיים לא אסכים שנתון כזה, של מכירות כרטיסים, יפורסם תחת דרישה ממשלתית. מסופקני אם מישהו ירשה את זה.

מה בעצם רוצה "מעריב" מהמפיצים? שגוף ממשלתי יכריח אותם לפרסם את מכירות הכרטיסים בקופות? האם מישהו שם – עמית קוטלר, ערן סוויסה (לא ברור לגמרי מי חתום על הידיעה) – הקדיש לזה מחשבה? אני מבין ש"מעריב" נורא רוצה לפרסם את נתוני מכירות הכרטיסים מדי שבוע, ממש כאילו הוא "וראייטי". והאמת, גם אני רוצה. אף אחד מקוראיי הקבועים לא יכול לחשוד בי בחיבה למפיצים ולבעלי בתי הקולנוע, ואני האחרון שחושב שהם מבינים משהו בתחום בו הם עוסקים. אבל אני גם חרד מרגולוציית יתר, והמחשבה שחברה פרטית תחויב לפירסום נתונים כלכליים על ידי משרד ממשלתי מעבירה בי צמרמורת. כפי שכתבה נכון "ולווט": האם "מעריב" יתמוך באותה התלהבות בחוק שמכריח את המו"לים לפרסם את נתוני ההכנסות שלהם ממכירות, מנויים ופירסום?
האולפנים ההוליוודיים, יש לזכור, מפרסמים את נתוני הקופות כי הם חברות ציבוריות שממילא מחויבות לשקיפות. כמו כן, האולפנים ורשתות בתי הקולנוע באמריקה אינם תחת אותה בעלות, לכן נתוני הקופות הפומביים – שההערכות שלהם מתפרסמות בכל שבוע משני גופים שונים, האולפנים, וחברה מטעם בעלי בתי הקולנוע, לפני שמוצלבים סופית בשני בערב – הם הדרך של בעלי בתי הקולנוע והאולפנים לבדוק את הדיווחים האחד של השני. כדי שזה יקרה בארץ, לא מועצת הקולנוע צריכה להתעסק בזה אלא הממונה על ההגבלים העסקיים (שיושב באותה קומה של מועצת הקולנוע ברחוב המסגר 14 בתל אביב) והמועצה הישראלית לצרכנות.
בל נטעה: נתוני הקופה מרוכזים על ידי המפיצים ומועלים יחדיו על ידי פקידה אחת, שיושבת במשרד של אחד מהם, לקובץ אקסל המועבר מדי יום שלישי לאולפנים ההוליוודיים שהמפיצים בארץ הם זכייניהם. הנתונים קיימים, הם רק לא מועברים לתקשורת.
לעומת זאת, נתוני הקופות של סרטים ישראליים שהופקו בתמיכת הקרנות הציבוריות אמורים להיות שקופים לציבור וניתן להשיג אותם בהרמת טלפון לקרנות בסביבות יום שלישי שאחרי סוף השבוע המבוקש. זה קיים, וגם כאן כל מה שצריך עיתונאי לעשות זה להרים טלפון לבנאדם המתאים ולא לרוץ לגוף ממשלתי כדי לבכות שלא שולחים לו את הנתונים באופן אוטומטי.
(ואגב, כשם שכל אחד יכול לברר מה מצב "מעריב", העיתון היחיד במדינה בבעלות חברה המונפקת בבורסה, מעיון בדוחות הכספיים של "הכשרת הישוב", כך גם כל אחד יכול לדעת מה קורה ברץ ברשת רב-חן, ביס פלאנט, בפורום פילם ובבלוקבאסטר מעיון בדוחות הכספיים של תאגיד סינמה סיטי, החברה האם המונפקת בבורסה הפולנית. אין קשר, אגב, לקולנוע סינמה סיטי מצומת גלילות).
כי אם רגולציה, אז למה לעצור בפרסום נתוני קופה? אם מועצת הקולנוע יכולה להכריח את המפיצים לפרסם נתוני קופות, רק על שום הטיעון ש"ככה זה מקובל בעולם", הרי שהיא גם תוכל להכריח אותם להתקין מערכות סאונד דיגיטליות בכל אולם, לבטל את ההפסקות בסרטים ולהפסיק לגנוז סרטים של וויל פארל. ואגב, האם נבקש משר התרבות, המדע והספורט שיכריח אותם גם לקיים הקרנות עיתונאים ולחדול מהחרמות? הרי גם זה נהוג בעולם. לכאורה נשמע כמו אוטופיה. בפועל, זה המקום בו הייתי מעדיף שחברות פרטיות בארץ ירסקו את עצמם לתוך האדמה מתוך בורות באופן בו מתנהל שוק הקולנוע הגלובלי – ואז שיקומו על חורבותיהם מפיצים צעירים, מעודכנים ובעלי חזון כלכלי ותרבותי אחראי יותר – מבלי לערב בעסק רגולציה ממשלתית.

ומכיוון שאני הוועדה. זה הזמן להשמיע בתגובות טיעונים בעד ונגד. כן כן, נדמה לי שזו תהיה הפעם הראשונה שטוקבקים בבלוג שולבו בנייר עמדה רשמי המוגש למועצה ציבורית. היו מנומקים.

fire sale: flux capacitor

רוצים לקנות את קבל הזרימה מ"בחזרה לעתיד"? הוא עולה 250 דולר, ויש רק אלף כמוהו. כן, הוא רק רפליקה של המכשיר שהמציא דוקטור בראון ואורותיו מהבהבים בזכות שלוש בטריות. אבל מי יודע, אולי אם תזרימו לתוכו 1.21 גיגה-וואט בדיוק כשהדלוריאן שלכם (או הסוזוקי סוויפט) תגיע למהירות 88 מייל לשעה תוכלו לקפוץ קדימה ואחורה בזמן (אפשר, אגב, להשתמש בברק במקום פלוטוניום כדי להגיע להספק החשמלי המתאים).

(תודה לדרורית על הלינק)

========

כזכור, הסט של "בחזרה לעתיד", היה בין קורבנות השריפה באולפני יוניברסל. ג'ונתן קונץ, מרצה לקולנוע ב-UCLA, כותב ל"ניו יורק טיימס", על כך שאת הסרט המקורי של "קינג קונג" דיוויד סלזניק שרף במו ידיו כדי לשחזר את שריפת אטלנטה ב"חלף עם הרוח". אבל העובדה שמאות עותקי סרטים אבדו בשריפה נראית מדאיגה יותר. נכון, הוא אומר, לא מדובר בעותקים מקורים, אלא בהדפסות שהאולפן היה משכיר ומשאיל למוזיאונים, סינמטקים ואוניברסיטאות (אני בהלם: תלמידיו של קונץ רואים את הסרטים בקורס שלו ב-35 מ"מ). האם עכשיו יודפסו עותקים חדשים?

=======

דינו ריזי (שביים את ויטוריו גסמן ב"בושם נשים" ב-1974, הסרט שהפך בהוליווד 20 שנה אחר כך ל"ניחוח אשה" עם אל פצ'ינו) מת בגיל 91. ויטוריו צ'קי גורי, בנו של המפיק האגדי (המנוח) מריו צ'קי גורי (שהפיק 11 מסרטיו של דינו ריזי), נמצא במעצר.

========

"סקס והעיר הגדולה" נזרק לכלבים: גם רוג'ר איברט וגם אהרון קשלס מדברים בהרחבה לא על הסרט, אלא על הכלבה של סמנתה שמככבת בו.