כל פסטיבלי האתמול
פסטיבל קולנוע דרום ננעל אתמול. יום קודם לכן הייתי שם וביליתי בו כמה שעות. בגלל כל מיני סיבות יכולתי להגיע לפסטיבל למין ביקור, אבל לא ממש יכולתי לראות סרטים. האמת, שבדרך רעדתי מפחד. הרעיון לקיים פסטיבל בעיר מופגזת נשמע לי הזוי, והדמיון שלי שסרטים יופסקו באמצע עם רעשי נפילות פגזים ומכות הדף היפך את בטני. אבל החששות האלה נמוגו מרגע שהגעתי לסינמטק שדרות. האווירה הפסטיבלית, המוזיקה, האוכל, הקהל הרב, השמיים הכחולים יצרו תחושה שהכל נורמלי.
בגלל לוח הזמנים שלי יכולתי לראות רק סרט אחד בן 23 דקות בשם "יהיה בסדר". סרט שאחריו, "18 ק"מ", סיקרן אותי בעיקר כי תמהתי איך סטודנט יכול להפיק פיצ'ר באורך 72 דקות כסרט גמר. "יהיה בסדר" היה בסדר. התחיל יפה – על ילדונת מרוסיה שעולה ארצה עם אביה אחרי שהוא מבין שיהדותה תבלום את הקריירה שלה ברוסיה האנטישמית, ובישראל הם נקלטים במושב דתי בו הדבר היחיד שאפשר להחליק עליו הוא חרא של פרות. רגעים טובים של ליריות זיכו את הסרט בטקס הנעילה אמש בפרס הצילום. ל"18 ק"מ" לסוף לא יכולתי להיכנס (האוטו נתקע). והוא זכה גם בפרס ההפקה וגם בפרס הפסקול. בפרס הראשון זכה "יום אחרון" של יבגני גרצנשטיין.
ובינתיים בתל אביב: היה מענג להאזין לג'ון סיילס, ולשותפתו מגי רנזי, מדברים על הפקות סרטיהם. אהבתי לשמוע את שניהם מסבירים איך בקיאות בקולנוע – בז'אנרים ובפורמטים תסריטאים – מזינה את היכולת של סיילס לכתוב תסריטים שהם בלתי-הוליוודיים במסרים ובפתרונות, אבל שעדיין יהיו כפופים למסגרות נראטיביות וז'אנריות. לא הייתי בסדנת האמן של סיילס למחרת כך שאין לי מושג האם הוא דיבר על הפקה או על כתיבה, אבל היתי מתענג לשמוע הרצאה מלאה – אפילו סמסטר – של סיילס על תסריטאות, בתור מי שמוכר מצד אחד כאחד מבכירי המשכתבים בהוליווד לסרטי פעולה והרפתקאות, אבל מי שבעיקר מזוהה עם תסריטים שהוא כותב לעצמו, המונעים על ידי דמויות וסיטואציות פוליטיות.
(הוא סיפר שבטיסה לישראל הוא שיכתב את התסריט ל"Hover Car Racer", סרט הרפתקאות עתידני של דיסני. הוא עידכן שהוא נמצא ב-70 האחוזים העליונים של משכתבי התסריטים בהוליווד, מבחינת שכר, ושזו עבודה מהירה, מתגמלת ושנעשית לרוב ללא קרדיט. הוא סיפר שהמציאות ההוליוודית היא כזאת שהאולפן מפיק רק אחוז קטן מכל התסריטים שהוא קונה או מפתח, ושיש לו חברים שעובדים שנים כתסריטאים, שכתבו תסריטים לאולפנים, אפילו שולמו על עבודתם, אבל שאף תסריט שלהם לא הופק והם עוד לא זכו לראת את שמם בקרדיטים. והוא עידכן שהקרדיט האחרון שלו על סרט הרפתקאות הוליוודי היה על "עלילות ספיידרוויק", בו הוא היה אחד מתשעה תסריטאים, ואחד משלושה שחלקו ביניהם קרדיט. והוא גם אמר שהוא היה צריך לבצע 12 עבודות תסריטאות לאולפנים הוליוודיים בשנתיים האחרונות כדי לממן מכיסו את תקציב "האנידריפר", שעמד על 5 מיליון דולר. היכולת למצוא מימון עצמאי לסרטים, סיפרו הוא ורנזי, הולכת ודועכת עם השנים. ו-5 מיליון דולר להפקה זה לא מספיק: צריך אחר כך עוד 15 מיליון דולר להפצה, כי ללא תקציב פרסום נאות, בתי קולנוע לא מוכנים לקבל אליהם את הסרט שלך. ואכן, ללא תקציב להפצה/עותקים/פרסום "האנידריפר" הכניס עד כה באמריקה סכום זעום של כ-200,000 דולר. "אבל בספרד הוא הפך משום מה ללהיט גדול", סיפרה רנזי).
הזכרתי מעל הבמה ש"מטוואן", אחד מסרטיו החשובים והשאפתניים (והמגויסים) ביותר של סיילס יוקרן היום ב-22:00 ביס 3. רנזי אמרה: "הו, תודה שאתה אומר את זה, כי אני תובעת את המפיץ של הסרט ואני מנסה לעקוב אחרי כל ההקרנות של הסרט שהוא מכר לטלוויזיה".
לצערי, את "האנידריפר" לא ממש חיבבתי (אעלה את הביקורת שלי היום/מחר), אבל סיילס יצר מספיק סרטים מעולים, והמחויבות הקולנועית שלו – כמו גם המיומנות – כה מרשימה ומרגשת שנותרתי מעריץ, גם אם לא כל סרטיו אחידים באיכותם.
במפגש עם חוליו מדם לא יכולתי להיות נוכח. יש למישהו דיווח? את סרטו "סערת החושים של אנה" אהבתי מאוד מאוד (עם הסתייגויות מהרגע בו הגיבורה מגיעה לאמריקה). גם הביקורת הזאת תעלה בסוף השבוע.
בתחרות הבינלאומית של פסטיבל לא ראיתי כלום. אני מחכה שהשופטים יעשו לי סינון ואראה את הסרטים שעלו לגמר או שיזכו בפרסים (חלקת הפרסים מחר בערב). אבל בגיליון "פנאי פלוס" משלשום כתבתי בטלגרפיות של שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי מבין הישראליים:
“המנון", אלעד קידן. הסרט שזכה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן הוא הברקה. קידן, אחרי זכייתו, אמר שהוא הושפע מז'אק טאטי ומדוד פרלוב. השפעות מבורכות. טאטי? נו, אפשר לדמיין: השוטים המרוחקים, הפעולות הקטנות והמיניאטוריות. אבל יש בסרט יותר מדי מילים וקלוזאפים כדי להיות סרט של טאטי. אם כבר, אז אני חושב שאם למיכלאנג'לו אנטוניוני היה חוש הומור כך היו נראים סרטיו. הסרט מצולם כמעט כולו מרחוק ועוקב מעבר לכביש סואן בקטמונים אחר ברנש מדוכדך שהולך לקנות חלב. חוזר הביתה. מגלה שהחלב חמוץ. חוזר למכולת. מגלה שאין עוד חלב. הולך למכולת אחרת. קונה חלב. צועד הביתה. מגלה ששכח את ארנקו. חוזר למכולת. וכל זה בשוטים ארוכים, ארוכים, ורחוקים רחוקים, שבכל אחד מהם תמיד יקרה משהו קטן, מפתיע ואירוני שבכלל לא קשור לעלילה. החיבור בין הלב האנושי ובין הריחוק הצורני יוצר סרט מקורי מאוד שהוקסמתי ממנו.
"מותה של שולה", אסף קורמן. גבר קשיש הולך לקבור את כלבת המשפחה, שולה. אסף קורמן מגייס לתפקיד הראשי את אביו, השחקן הוותיק יוסף כרמון, ויוצר סרט שנקודת המוצא שלו כמעט קומית ("פה קבור הכלב"), אבל התוצאה – בזכות בימוי אדיר – היא סרט מצמרר בעוצמתו, שעוסק במתח שבין האמיתי והמומצא. עד הרגע האחרון – והמבריק – של הסרט אתם לא יודעים האם זה סרט עלילתי, תיעודי, האם זה קורה באמת. אם אתם יודעים שהשחקן הוא אביו של הבמאי אתם נדרכים, אולי יש כאן תיעוד של אירוע אמיתי, טראגי מצמרר, סוחט דמעות. מצד שני: הרי יוסף כרמון הוא שחקן אגדי, והבן שלו במאי קולנוע בראשית דרכו, אולי הם מתעתעים בנו? ובסופו של דבר? על מה הדמעות? על כלבה שמתה? סרט מבריק, עשוי למופת וחכם בצורה יוצאת דופן. (והוא, אב, חלק מגל סרטים די מפתיעים שיצאו השנה מבית ספר "מנשר". "מותה של שולה" הוא הטוב מבין אלה שראיתי, אבל האחרים היו גם מרשימים והציגו כיוון קולנועי מפתיע מאוד, שמגלה בקיאות מרשימה במה שקורה כעת בקולנוע האירופי, ומניח בצד את העלילה לטובת צורניות, רגש ושכל).
אכן קטלנית
מל פרר, שחקן ומפיק ובמאי – אבל מבחינתי בעיקר בעלה של אודרי הפבורן במשך 14 שנה עד גירושיהם ב-1968 – מת ביום שני בגיל 90. הוא שיחק ב"לילי", "לילי מרלן" וב"פלקון קרסט". ולמרות שביים בתיאטרון את חוזה פרר ב"סיראנו דה ברז'רק", אין ביניהם שום קשר מעבר לזה.
מל פרר, אודרי הפבורן ובנם שון, בצילום מ-1967 (התמונה מכאן).
=============
מישהו יכול להסביר לי מאיזה איזור הדמדומים צנח אתמול האייטם הזה ל"וואלה", תחת הכותרת "חלק רביעי לשליחות קטלנית?", ובה ה"שמועה" ש"כנראה" יצלמו פרק רביעי ל"שליחות קטלנית" – "טרילוגיית המתח/אימה/פעולה/העתידנית" – ועדיין לא ברור האם ג'יימס קמרון יביים את הסרט. יכול להיות שמדובר באייטם פיילוט לכתב או כתבת חדש/ה שנכתב לפני כמה חודשים ושעלתה עכשיו בטעות? מי יבאר? ולנרקיס טפלר: שווה להיכנס ללינק הזה, בו במאי שאינו ג'יימס קמרון כותב (שלשום) על השבוע החמישי בצילומי הסרט שאינו שמועה.
"סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", הביקורת
מה כבר אנחנו מחפשים בסרט? שיהיה, למשל, בידור מהנה. מלהיב. עשוי היטב, ואפילו יותר מהיטב. משהו שירגש, יצחיק, ימתח, יגרום לנו ללכת בשבילו לקולנוע. או, למשל, שיהיה אינטליגנטי, מסעיר מבחינה מחשבתית, מקורי, יוצא דופן, חכם, שיגיד משהו פקחי על העולם בו אנחנו חיים. שילהיב אותנו רגשית או שכלית. ובמקרים יוצאי דופן: גם וגם. למרות שצריך להודות: על פי רוב אנחנו מסתפקים בהרבה פחות, אבל בשם אהבת הקולנוע חיים עם זה בשלום. "מלהיב" או "מצחיק" יכול להיות מספיק. אבל מה הטעם בלעשות סרט שאין בו כלום מכל זה? כזה הוא "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", סרט שלמראהו מתעוררת רק שאלה אחת בלבד: למה עשו אותו? אין בו לא ברק קולנועי ולא שמצוץ (שמץ+קמצוץ) אינטליגנציה, והוא לא אומר דבר – אבל דבר! – על משהו שנראה דומה באופן אקראי לאנושיות. אז מה יש בו? כסף. ואופורטוניזם. ואנדרו אדמסון, הבמאי, אולי עוד יעשה משהו מעניין מתישהו, אבל שכרגע הוא רק עוסק בבזבוז כסף. לכל שוט יש סט מפואר והעמדת עצלמה בזווית הכי בזבזנית, אבל אין שוט אחד מקורי, מבריק, שנון. זה לא נראה כאילו הבמאי של "שרק" ביים את הסרט הזה, אלא כאילו שרק בעצמו ביים אותו. ועשה את זה במירמור.
המצחיק הוא ש"סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" מוצלח יותר מהסרט הקודם בסדרה (בערך ב-0.2 נקודות יותר טוב), שהיה בעיני לחלוטין בתי נסבל, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסרט פשוט מפרך לצפייה (כשעתיים וחצי אורכו) וכמעט נטול חן או חדווה.
מישהו כאן חושב אחרת?
רן דנקר, רן
מאז שכתבתי את השם "רן דנקר" בביקורת על "חסר מנוחה" מגיעות לבלוג לא מעט ממעריצותיו ויה גוגל ומשאירות לו כאן מכתמי אהבה קורעי לב (שנאספים ברובם בפילטר הספאם שלי), כאילו דנקר עצמו כותב את הבלוג הזה. מצד שני, בלוג מכניס אורחים הוא זה לכן: ברוכות הבאות. אתן מוזמנות לשוטט, יש כאן יופי של דברים. אפילו זאק אפרון אוזכר איזה פעם בעבר.
כזכור, את "חסר מנוחה" לא מאוד אהבתי – אם כי הערכתי בו כמה אלמנטים בודדים המהווים גרגרי טוב בתוך עיסה לא טובה – אבל רן דנקר דווקא לא רע כאן בכלל. הסרט לא מתאים לו, התפקיד לא מתאים, ובבכורתו הקולנועית הוא היה צריך לפגוש במאי שישמור עליו קצת יותר טוב.
כך כתבתי עליו, אחרי שראיתי את "חסר מנוחה", כבוקסה לראיון איתו שהתפרסם ב"7 לילות" לפני כחודשיים:
אמרתי לכם
בגיליון יום האישה (של "העיר") לפני שבוע פורסמה כתבת פרופיל על הילארי קלינטון, שהוצגה שם כנשיאה הבאה של ארצות הברית. המממ… האמנם? מאז כניסתו של ברק אובמה למירוץ, אני ממש לא בטוח שהילארי קלינטון בכלל תזכה בפריימריס של מפלגתה. אם הוא ינצח אותה בועידת המפלגה הדמוקרטית, יש לה סיכוי אולי להיות סגנית הנשיאה הבאה של אמריקה. גם הישג.
14 וחצי חודשים אחר כך: 3 ביוני 2008.
לך, בו
תוכניית פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי, מפעל מבורך של יאיר הוכנר, עלתה לרשת. כולל רשימת האורחים, בראשה עומד וילנד שפק, מנהל תוכנית הפנורמה בפסטיבל ברלין ואחד האנשים שעשו הכי הרבה לקידום הקולנוע הישראלי באירופה בשנים האחרונות ("יוסי וג'אגר" הוצג בפנורמה וזכה בפרס חביב הקהל ואז "ללכת על המים" נבחר לפתוח את הפנורמה, והשנה הוצג אצלו "עץ לימון").
==========
בו דידלי מת אתמול בגיל 79. אחד החלוצים הגדולים של הרוקנרול. גיליתי את זה רק הבוקר. אם הייתי שומע על זה בזמן אמת הייתי מבקש מג'ון סיילס, שהתארח בסינמטק תל אביב, לדבר עליו מעט. דידלי אמנם לא מוזכר בשמו ב"האנידריפר", סרטו החדש של סיילס, אבל הוא ללא ספק אחד האמנים שפעלו בדרום ארצות הברית בתחילת שנות החמישים שדמותם השפיעה על התסריט של סיילס. מי ששומע היום את בו דידלי בפעם הראשונה בוודאי ידהם: הרי הקצב הזה שלו שרד עד עצם היום הזה, בין אם דרך להקת המי או יו-2 או באו-וואו-ואוו.
Bo%20Diddley%20-%20Bo%20Diddly.mp3"סקס והעיר הגדולה" בישראל: 41,142 כרטיסים בארבעה ימים
אחרי הנתון שפרסמתי אתמול, לפיו "סקס והעיר הגדולה" מכר 36,000 כרטיסים בשלושת ימיו הראשונים בארץ, מגיע היום נתון מעודכן יותר: 41,142 כרטיסים נמכרו לסרט בארבעת ימיו הראשונים, ב-34 עותקים. ובדולרים: 396,368 (אגב, ה-2 בסוף ה-41,142 כרטיסים האלה הם הכרטיסים שלי ושל אשתי מההקרנה ביום חמישי בערב).
ככה נראה סוף השבוע האחרון בארץ בקופות:
1. "סקס והעיר הגדולה": 41,142 כרטיסים (41,142 סה"כ) – שבוע ראשון
2. "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח": 22,640 כרטיסים (65,322 סך הכל מאז עליית הסרט) – שבוע שני
3. "מה שקורה בווגאס": 8,459 (61,221 סה"כ) – שבוע רביעי
4. "חסר מנוחה": 5,589 (5,589 סה"כ) – שבוע ראשון
5. "הג'וב בריטי": 3,551 (25,000 סה"כ) – שבוע שלישי
6. "הממלכה האסורה": 3,513 (25,500 סה"כ) – שבוע שלישי
7. "איירון מן": 3,402 (52,388 סה"כ) – שבוע חמישי
8. "לפני שהשטן יודע": 2,832 (8,500 סה"כ) – שבוע שני
9. "ארוס עליה": 2,404 (14,889 סה"כ) – שבוע שלישי
10. "עשרים ואחת": 2,140 (77,073 סה"כ) – שבוע שביעי
עדכון: ארז תדמור וגיא נתיב מעדכנים שסרטם "זרים" מכר בסוף השבוע 2,221 כרטיסים (ב-16 בתי קולנוע). מה שממקם אותו מקום העשירי בטבלה, מעל "עשרים ואחת".
מהטבלה הזאת מתגלים עוד כמה נתונים מעניינים: ש"עשרים ואחת" היה להיט נאה בארץ. ושמבין שלושת הסרטים הישראליים שעלו בסוף השבוע האחרון, היחיד שהצליח להיכנס לטבלה הוא "חסר מנוחה" של עמוס קולק, שהופץ ב-15 עותקים. "זרים", שטוב ממנו בהרבה ויצא במספר עותקים דומה, לא נמצא בעשירייה.
"זרים", הביקורת
ארבע הערות לפני הביקורת:
1. ארז תדמור וגיא נתיב, הבמאים של "זרים", העירו לי שמאז ראיתי את הסרט בפסטיבל ירושלים הוא עבר קצת שינויים. אי לכך אנסה לראות אותו שוב מתישהו, ואם השינוי בסרט יגרור שינוי בביקורת (לכאן או לכאן), אני מבטיח לעדכן.
2. זוכרים? שיר הנושא של הסרט?
3. הביקורת הקצרה הזאת התפרסמה בדפוס בשבוע שעבר מתחת לביקורת על "חסר מנוחה" של עמוס קולק, ופתיחתה מתכתבת עם הביקורת ההיא.
4. "זרים", קראתי, הוא הסרט הישראלי הראשון שקיבל את תו התקן של "דוגמה". קודם כל, אני תוהה האם הוא לא גם הסרט הישראלי הראשון שניסה להשיג את תווית "דוגמה", שהרי האין "לאן נעלם דניאל וקס", למשל, הוא סרט דוגמה פר-אקסלנס עוד לפני שהומצא המותג המופרך והאנטי-קולנועי הזה? הרי "דוגמה" היתה המצאה של לארס פון טרייר ותומס וינטרברג (אחד מזוכי העבר של פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב) שנועדה להחזיר מינונים של "אמת" ו"ריאליזם" בתוך סביבה קולנועית (דנית) שהלכה והעדיפה את האסתטי/המסוגנן/אולי אפילו מצועצע. אבל מה הרלוונטיות של "דוגמה" בישראל, בה אם יש מלחמה בין "אמת" ובין "קולנוע" הקולנוע כמעט תמיד יהיה זה שיפסיד. אני רוצה להקים תו תקן הפוך, עם מניפסט משלו, אקרא לו "אנטי-דוגמה", או "פרו-סינפיליה", ונראה כמה סרטים ישראליים יהיו כשירים לזכות בו.
העולם בוער
אם יש למישהו קשרים בעולם הבא אנא השיגו לי תמלול של הפגישה שהתקיימה אתמול לפנות בוקר בין טומי לפיד ואלוהים. נורא מסקרן אותי.
======
באמריקה "סקס והעיר הגדולה" הביס את כל המנבאים (כולל אותי) והכניס יותר מ"אינדיאנה ג'ונס" בשבוע השני שלו. בשאר העולם "אינדיאנה ג'ונס" נשאר מקום ראשון ו"סקס והעיר הגדולה" מקום שני. ומה בישראל? מי ניצח את מי? אינדיאנה ג'ונס או קארי בראדשו? בן הששים או בת הארבעים? התשובה היא: היא. "סקס והעיר הגדולה" מכר בשלושה ימים 36 אלף כרטיסים (ושבר את השיא השנתי של "אינדיאנה ג'ונס" מהשבוע שעבר, כשמכר 32 אלף כרטיסים בסוף שבוע אחד). "אינדיאנה ג'ונס" מכר בסוף השבוע הזה עוד 20 אלף כרטיסים.
=======
אל תשאלו איך הגיב איב סן לורן לאיזכור שלו ב"סקס והעיר הגדולה". הוא פשוט מת על זה. (אוי, סליחה, בדיחה איומה).
======
לגבי השריפה באולפני יוניברסל: אין לי עד כך הרבה סנטימנטים לתפאורות של סרטים, כך שהעובדה שהתפאורות של "קינג קונג", "העוקץ" ו"בחזרה לעתיד" נשרפו אתמול בדליקה בהוליווד לא שוברת את ליבי. תפאורות הן ממילא בתים בכאילו. אפשר יהיה לבנות מחדש. גם השריפה של ארכיון הווידיאו לא נשמעת איומה: לפחות על פי הדיווחים שכל מה שנשרף זה קלטות שאינן המקוריות ושכולן גובו. ארכיון הסרטים נותר ללא פגע. הדבר היחיד שנשרף ושמהווה אבידה תרבותית משמעותית זה ארכיון ההקלטות המוזיקליות של חברת התקליטים יוניברסל, ביניהן הקלטות מקוריות, ונטולות גיבוי (למעט דיסקים ותקליטים) של בינג קרוסבי, ג'ודי גרלנד והקרפנטרז. ניקי פינק מדווחת.
אן תומפסון מזכירה שזו לא השריפה הראשונה באולפני יוניברסל.
והנה וידיאו אחד, ביתי, של השריפה. ווידיאו אחר, של סי.אן.אן. (ובנרג' הפתיח הוא כמובן: "שריפה מהסרטים". פשששש… המוחות שם עובדים קשה).
(האם אצליח לחבר בין מותו של איב סן לורן ובין השריפה בהוליווד? ברור: איב סן לורן הלביש את קתרין דנב. ובאולפני יוניברסל, בערב שאחרי השריפה, כבר שודר טקס פרסי האם.טי.וי. שם ביצע מייק מאיירס את המערכון הבא, בו הוא מזכיר את קתרין דנב).
======
ועתונאים, הצילו את נפשותיכם. העיתונים תכף מתים. ואם הם לא ימותו, הם יהרגו אתכם.
תגובות אחרונות