פסטיבל קולנוע דרום ננעל אתמול. יום קודם לכן הייתי שם וביליתי בו כמה שעות. בגלל כל מיני סיבות יכולתי להגיע לפסטיבל למין ביקור, אבל לא ממש יכולתי לראות סרטים. האמת, שבדרך רעדתי מפחד. הרעיון לקיים פסטיבל בעיר מופגזת נשמע לי הזוי, והדמיון שלי שסרטים יופסקו באמצע עם רעשי נפילות פגזים ומכות הדף היפך את בטני. אבל החששות האלה נמוגו מרגע שהגעתי לסינמטק שדרות. האווירה הפסטיבלית, המוזיקה, האוכל, הקהל הרב, השמיים הכחולים יצרו תחושה שהכל נורמלי.
בגלל לוח הזמנים שלי יכולתי לראות רק סרט אחד בן 23 דקות בשם "יהיה בסדר". סרט שאחריו, "18 ק"מ", סיקרן אותי בעיקר כי תמהתי איך סטודנט יכול להפיק פיצ'ר באורך 72 דקות כסרט גמר. "יהיה בסדר" היה בסדר. התחיל יפה – על ילדונת מרוסיה שעולה ארצה עם אביה אחרי שהוא מבין שיהדותה תבלום את הקריירה שלה ברוסיה האנטישמית, ובישראל הם נקלטים במושב דתי בו הדבר היחיד שאפשר להחליק עליו הוא חרא של פרות. רגעים טובים של ליריות זיכו את הסרט בטקס הנעילה אמש בפרס הצילום. ל"18 ק"מ" לסוף לא יכולתי להיכנס (האוטו נתקע). והוא זכה גם בפרס ההפקה וגם בפרס הפסקול. בפרס הראשון זכה "יום אחרון" של יבגני גרצנשטיין.
ובינתיים בתל אביב: היה מענג להאזין לג'ון סיילס, ולשותפתו מגי רנזי, מדברים על הפקות סרטיהם. אהבתי לשמוע את שניהם מסבירים איך בקיאות בקולנוע – בז'אנרים ובפורמטים תסריטאים – מזינה את היכולת של סיילס לכתוב תסריטים שהם בלתי-הוליוודיים במסרים ובפתרונות, אבל שעדיין יהיו כפופים למסגרות נראטיביות וז'אנריות. לא הייתי בסדנת האמן של סיילס למחרת כך שאין לי מושג האם הוא דיבר על הפקה או על כתיבה, אבל היתי מתענג לשמוע הרצאה מלאה – אפילו סמסטר – של סיילס על תסריטאות, בתור מי שמוכר מצד אחד כאחד מבכירי המשכתבים בהוליווד לסרטי פעולה והרפתקאות, אבל מי שבעיקר מזוהה עם תסריטים שהוא כותב לעצמו, המונעים על ידי דמויות וסיטואציות פוליטיות.
(הוא סיפר שבטיסה לישראל הוא שיכתב את התסריט ל"Hover Car Racer", סרט הרפתקאות עתידני של דיסני. הוא עידכן שהוא נמצא ב-70 האחוזים העליונים של משכתבי התסריטים בהוליווד, מבחינת שכר, ושזו עבודה מהירה, מתגמלת ושנעשית לרוב ללא קרדיט. הוא סיפר שהמציאות ההוליוודית היא כזאת שהאולפן מפיק רק אחוז קטן מכל התסריטים שהוא קונה או מפתח, ושיש לו חברים שעובדים שנים כתסריטאים, שכתבו תסריטים לאולפנים, אפילו שולמו על עבודתם, אבל שאף תסריט שלהם לא הופק והם עוד לא זכו לראת את שמם בקרדיטים. והוא עידכן שהקרדיט האחרון שלו על סרט הרפתקאות הוליוודי היה על "עלילות ספיידרוויק", בו הוא היה אחד מתשעה תסריטאים, ואחד משלושה שחלקו ביניהם קרדיט. והוא גם אמר שהוא היה צריך לבצע 12 עבודות תסריטאות לאולפנים הוליוודיים בשנתיים האחרונות כדי לממן מכיסו את תקציב "האנידריפר", שעמד על 5 מיליון דולר. היכולת למצוא מימון עצמאי לסרטים, סיפרו הוא ורנזי, הולכת ודועכת עם השנים. ו-5 מיליון דולר להפקה זה לא מספיק: צריך אחר כך עוד 15 מיליון דולר להפצה, כי ללא תקציב פרסום נאות, בתי קולנוע לא מוכנים לקבל אליהם את הסרט שלך. ואכן, ללא תקציב להפצה/עותקים/פרסום "האנידריפר" הכניס עד כה באמריקה סכום זעום של כ-200,000 דולר. "אבל בספרד הוא הפך משום מה ללהיט גדול", סיפרה רנזי).
הזכרתי מעל הבמה ש"מטוואן", אחד מסרטיו החשובים והשאפתניים (והמגויסים) ביותר של סיילס יוקרן היום ב-22:00 ביס 3. רנזי אמרה: "הו, תודה שאתה אומר את זה, כי אני תובעת את המפיץ של הסרט ואני מנסה לעקוב אחרי כל ההקרנות של הסרט שהוא מכר לטלוויזיה".
לצערי, את "האנידריפר" לא ממש חיבבתי (אעלה את הביקורת שלי היום/מחר), אבל סיילס יצר מספיק סרטים מעולים, והמחויבות הקולנועית שלו – כמו גם המיומנות – כה מרשימה ומרגשת שנותרתי מעריץ, גם אם לא כל סרטיו אחידים באיכותם.
במפגש עם חוליו מדם לא יכולתי להיות נוכח. יש למישהו דיווח? את סרטו "סערת החושים של אנה" אהבתי מאוד מאוד (עם הסתייגויות מהרגע בו הגיבורה מגיעה לאמריקה). גם הביקורת הזאת תעלה בסוף השבוע.
בתחרות הבינלאומית של פסטיבל לא ראיתי כלום. אני מחכה שהשופטים יעשו לי סינון ואראה את הסרטים שעלו לגמר או שיזכו בפרסים (חלקת הפרסים מחר בערב). אבל בגיליון "פנאי פלוס" משלשום כתבתי בטלגרפיות של שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי מבין הישראליים:
“המנון", אלעד קידן. הסרט שזכה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן הוא הברקה. קידן, אחרי זכייתו, אמר שהוא הושפע מז'אק טאטי ומדוד פרלוב. השפעות מבורכות. טאטי? נו, אפשר לדמיין: השוטים המרוחקים, הפעולות הקטנות והמיניאטוריות. אבל יש בסרט יותר מדי מילים וקלוזאפים כדי להיות סרט של טאטי. אם כבר, אז אני חושב שאם למיכלאנג'לו אנטוניוני היה חוש הומור כך היו נראים סרטיו. הסרט מצולם כמעט כולו מרחוק ועוקב מעבר לכביש סואן בקטמונים אחר ברנש מדוכדך שהולך לקנות חלב. חוזר הביתה. מגלה שהחלב חמוץ. חוזר למכולת. מגלה שאין עוד חלב. הולך למכולת אחרת. קונה חלב. צועד הביתה. מגלה ששכח את ארנקו. חוזר למכולת. וכל זה בשוטים ארוכים, ארוכים, ורחוקים רחוקים, שבכל אחד מהם תמיד יקרה משהו קטן, מפתיע ואירוני שבכלל לא קשור לעלילה. החיבור בין הלב האנושי ובין הריחוק הצורני יוצר סרט מקורי מאוד שהוקסמתי ממנו.
"מותה של שולה", אסף קורמן. גבר קשיש הולך לקבור את כלבת המשפחה, שולה. אסף קורמן מגייס לתפקיד הראשי את אביו, השחקן הוותיק יוסף כרמון, ויוצר סרט שנקודת המוצא שלו כמעט קומית ("פה קבור הכלב"), אבל התוצאה – בזכות בימוי אדיר – היא סרט מצמרר בעוצמתו, שעוסק במתח שבין האמיתי והמומצא. עד הרגע האחרון – והמבריק – של הסרט אתם לא יודעים האם זה סרט עלילתי, תיעודי, האם זה קורה באמת. אם אתם יודעים שהשחקן הוא אביו של הבמאי אתם נדרכים, אולי יש כאן תיעוד של אירוע אמיתי, טראגי מצמרר, סוחט דמעות. מצד שני: הרי יוסף כרמון הוא שחקן אגדי, והבן שלו במאי קולנוע בראשית דרכו, אולי הם מתעתעים בנו? ובסופו של דבר? על מה הדמעות? על כלבה שמתה? סרט מבריק, עשוי למופת וחכם בצורה יוצאת דופן. (והוא, אב, חלק מגל סרטים די מפתיעים שיצאו השנה מבית ספר "מנשר". "מותה של שולה" הוא הטוב מבין אלה שראיתי, אבל האחרים היו גם מרשימים והציגו כיוון קולנועי מפתיע מאוד, שמגלה בקיאות מרשימה במה שקורה כעת בקולנוע האירופי, ומניח בצד את העלילה לטובת צורניות, רגש ושכל).
תגובות אחרונות