איזה באסה: מחר בבוקר היתה אמורה להתקיים מסיבת עיתונאים של פסטיבל ירושלים, עם חשיפה ראשונה של התוכנייה. הידד, אמרתי לעצמי, סוף סוף נדע מה יש שם לפני רגע האחרון. עכשיו נדחתה מסיבת העיתונאים ב-11 יום: ל-22 ביוני. רגע אחרי הרגע האחרון.

==========

ראיתי בחג את "אל תתעסקו עם הזוהן"* ומדובר, כל הנראה, בסרט הכי מצחיק של השנה. הוא ממשיך מהנקודה בה "בוראט" הפסיק (ואם רוצים להיות קטנוניים: הוא בעצם ממחזר לא מעט מהדברים של "בוראט"). אני מניח שאנחנו אמורים להיעלב כהוגן מהאופן בו הישראלים מיוצגים בו – אוכלי חומוס, מזיינים כל מה שזז, חסרי נימוס, רמאים, ומשחקים משחק משונה בשם האקי-סאק (כמו כדורגל אבל עם כדור קטן ורך). אבל הוא שפך אותי מצחוק. למעשה זו "גבעת חלפון אינה עונה" תוצרת הוליווד. די מדהים. סנדלר וג'ון טורטורו משחקים מטקות עם רימון. סנדלר מדבר חצי ג'יבריש, חצי עברית ("מותק", "סבבה", "איזה באסה", "all is בסדר" ו"זקפה"), והיהודים והערבים מגלים שהם יכולים לחיות בשקט ובשלום זה לצד זה: אבל רק ברחוב נידח בדרום מנהטן. העובדה שהסרט המקושקש והמצחיק הזה הכניס 40 מיליון דולר בסוף שבוע אחד באמריקה די מופלאה. אם ככה הם מגיבים ל"זוהן" אולי צריך לשלוח להם גם את הגששים.
התסריט – מאת סנדלר, רוברט סמייגל וג'אד אפאטו – נטול את הרגש והנשמה וההברקות שהיו בסרט הקודם של סנדלר, "קליק" (סרט שאהבתי מאוד), והוא חסר את המבנה המדויק והמתוקתק (ומלא הרוך) של "קח את זה כמו גבר", הפקה נוספת של אפאטו שעולה בארץ בסוף השבוע הקרוב. במקום זאת, זה יותר כמו רצף מערכונים על עולם הריגול והטרור, ואולי ה-spoof הכי מצחיק על ריגול וטרור מאז "סודי ביותר" של צוקר-צוקר-אייברהמס.
מודה: בעוד תחילת הסרט וסופו מצחיקים לגמרי – בקול רם, עם דמעות ואחיזת בטן – האמצע קצת רופס וחוזר על עצמו. אבל מכיוון שסנדלר, אנחנו כבר יודעים, מנסה להחביא לא מעט טוב-לב מתחת לבדיחות הוולגריות שלו, יש כאן כמה אבחנות די שנונות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא מעניק משמעות חדשה למושג "כיבוש" כשהוא מעמת את הישראלים והערבים נגד אויב משותף: יזם קרקעות שמנסה לפנות אותם מאדמתם הניו יורקית הקדושה.
"אל תתעסקו עם הזוהן" עולה בארץ בסוף השבוע הבא.
ושאלה: מאיפה הגיע לסינופסיס הרעיון שזוהאן הוא סוכן מוסד? זה לא מוזכר בשום שלב. מדובר בחייל, לובש מדים. מקסימום לוחם קומנדו.

ועוד תהייה: מה נסגר עם תרגומי השמות? חשבתי ש"הדייט שתקע אותי" מלפני שנה היה מעין קו פרשת המים של מתרגמי השמות שלא יחזרו אליו יותר. הנחתי שכולם הבינו שהשם הזה הזיק לסרט. אז איך "לשכוח את שרה מרשל" או "תשכח משרה מרשל" הפך בעברית ל"קח את זה כמו גבר"? גם שם שוביניסטי איום ונורא, וגם בוגד לחלוטין בכל מה שהסרט מנסה להגיד (האם שוב ניתן השם ללא שמפיציו צפו בו? כי הרי "תשכח את שרה מרשל" זה תקציר מושלם של העלילה, שהיתה מביאה לקולנוע בכיף נשים לצד גברים. "קח את זה כמו גבר" יבריח מהקופות בדיוק את החנונים שהסרט הזה עליהם ועבורם.

ואם אנחנו כבר בתרגומי שמות: הפוסטרים ל"Get Smart" עם סטיב קארל מכריזים בעברית: "שחק אותה סמארט". שוב צמרמורת. עכשיו אני מבין איך קרה שב"אל תתעסקו עם הזוהן" ישראל מוצגת כמדינה הלכודה בבועת זמן כעשרים שנה לאחור (זוהן מת על דיסקו ולא התעדכן בפוליטיקה המינית של שנות התשעים). "שחק אותה סמארט"? באיזה עשור חיים אנשי ג.ג?
והנה סיפור: לפני כעשר שנים הותג באמריקה סרט חביב מאוד בשם "Bowfinger", עם אדי מרפי וסטיב מרטין. רק מה: הסרט נכשל. ולמה נכשל? כי הוא היה קומדיה די מרירה העוסקת בחיסול חשבונות פנים הוליוודי (עם אחת המתקפות האמיצות הראשונות על כנסיית הסיינטולוגייה). לפני שהגיע הסרט לארץ ראו מפיציו – כן, ג.ג – שהוא נכשל באמריקה. מה עשו כדי להפוך אותו ללהיט בישראל? שינו את שמו ל"שחק אותה סטאר". התקווה, אני מניח, היתה שהקהל באשדוד יחשוב שיש כאן סרט סבבה. מה שנקרא: רמאות בשיווק. אבל מה: הקהל, מתברר, אינו כה אידיוט כמו שהמפיצים היו רוצים לחשוב שהוא. והסרט נכשל בקופות גם בארץ.
במילים אחרות: מספיק להביך אותנו ואת עצמכם. מספיק לחשוף בפומבי מה אתם חושבים על הקהל שלכם. תנו שמות נורמליים, לא שמות של מה שאתם חושבים שערסים (מהסבנטיז) יאהבו.

* ושוב מקרה באשיר 2: מישהו בחברת ההפצה החליט לתעתק את השם הלכאורה-עברי-הכתוב-באנגלית, "Zohan" ל"זוהאן" בעברית. שזה הגיוני כמו לקרוא לסרט של ערן ריקליס "זוהאר".
עדכון: תיעתוק "זוהאן" נשאר מנת חלקו של אתר האינטרנט של יס פלאנט. בחוצות העיר נתלו פוסטרים עם הכתיב "זוהן". case closed

הפסטיבל הצרפתי ייפתח מחר (שלישי, 10.6) בדיזנגוף סנטר. ראיתי חמישה סרטים מהעשרים שיוצגו. המלצות, אזהרות, הגיגים:

"99 פרנק"

continue reading…

אוקיי, השתכנעתי. וול-E הולך להיות מקסים נורא. הנה סצינה בת שלוש דקות מהסרט.

========

ויה ג'ף וולס: ברנש אחד העלה ניתוח בן 21,935 מילים על הסצינה האחרונה של "הסופרנוס". וכל זה די להוכיח את הטענה שלו: טוני סופרנו מת בסוף. הניתוח מבריק, מאלף, גדוש בפרטים וחד אבחנה. אבל, כפי שכבר כתבתי בזמן אמת עם שידור הפרק האחרון, אני לא מסכים למסקנה. טוני לא מת.

=========

אם כבר שיגרתי אתכם אתמול לדו"חות הכספיים של חברת תיאטראות ישראל ופורום פילם, בואו נפשפש בו קצת כדי לראות מה הם מתכננים לנו.
בדו"ח סוף 2007 הצהירה החברה שהיא רשת הקולנוע הגדולה בישראל, עם 111 מסכים ב-19 בתי קולנוע. במקום השני בארץ: רשת גלובוס גרופ, עם 105 מסכים ב-15 בתי קולנוע. וזאת אחרי שב-2007 חברת תיאטראות ישראל (שמפעילה את הרשתות רב-חן ויס פלאנט) סגרה בתי קולנוע באשדוד, כרמיאל, אשקלון וסביונים – סך הכל 20 מסכים ו-3,519 מושבים. הסיבה, על פי הדו"ח: הם היו מיושנים.
בדו"ח הרבעון הראשון של שנת 2008 מעדכנת החברה שהיא סגרה בית קולנוע נוסף במרץ השנה: בקניון ארנה, בן 8 מסכים. הפעם לא בגלל שהקולנוע היה מיושן אלא כי בעל הקניון רצה את השטח לייעוד אחר ואף פיצה את החברה על סיום חוזה החכירה לפני מועדו.
במילים אחרות: ברגע זה רשת הקולנוע הגדולה בישראל היא גלובוס גרופ, עם 105 מסכים, לעומת תיאטראות ישראל עם 103 מסכים. אבל היחס הזה עומד להשתנות שוב בחודש הקרוב.
על פי דיווחי החברה במהלך יוני-יולי 2008 הם יחנכו 29 מסכים נוספים בשני בתי קולנוע חדשים. 23 מסכים ביס פלאנט השני שייפתח הקיץ בקניון לב המפרץ בחיפה. ועוד 6 מסכים בקומפלקס חדש במודיעין. כלומר, עד סוף 2008 יהיו לתיאטראות ישראל 132 מסכים בישראל.

עוד נתונים:
– ב-2007 נמכרו ברשת תיאטראות ישראל 2,996,000 כרטיסים (זאת מתוך 9.5 מיליון כרטיסים שנמכרו בישראל בכל בתי הקולנוע ב-2007).
– בשלושת החודשים הראשונים של 2008 נמכרו 542,000 כרטיסים בקופות החברה בישראל. ירידה של 9.2 אחוז בהשוואה לרבעון הראשון של 2007.
– החברה פועלת בשש מדינות, ובישראל כרטיס הקולנוע הוא היקר ביותר: 5.31 יורו. בהשוואה ל-3.08 יורו שגובה אותה חברה על כרטיסי הקולנוע בבתי הקולנוע שלה בבולגריה.
– ב-2011 יתווספו לחברה עוד 20 מסכים חדשים שיוקמו בפרויקט יס פלאנט בראשון לציון.

יס פלאנט, ראשון לציון. פתיחה מתוכננת: 2011. (התמונה מכאן).

– בדו"ח השנתי מעדכנת החברה שביצועי חברת ההפצה בישראל היו מאכזבים ב-2007. ואכן מקריאת הדו"ח מתחוור שלהיות בעל בית קולנוע זה עסק לא רע בכלל, אבל להיות מפיץ זה עסק די מחורבן. תאגיד סינמה סיטי (חברה הולנדית בבעלות ישראלית המונפקת בפולין, ושאין לה קשר לקולנוע סינמה סיטי בישראל), שהוא הבעלים של תיאטראות ישראל ופורום פילם, הכניס ב-2007 22 מיליון יורו כמפיץ, אבל 124 מיליון יורו כבעל בית קולנוע.
(אני מחכה למפיץ הקטן והאמיץ, זה שמפיץ בכוחות עצמו סרטים ישראליים, שיחשוף אחת ולתמיד כמה רשתות רב חן ולב מרוויחות מכל סרט ישראלי, מבלי להשקיע אגורה לא בהפקה ולא בהפצה – אגב, אני בטוח שהנתונים האלה נמצאים בידיו של משה אדרי, ולא אתפלא אם בטנו מלאה על עמיתיו/מתחריו, אבל ספק אם הוא יעז לפרסם את הנתונים האלה, מפאת החשש להסתכסך איתם ושלא יסכימו להפיץ את סרטיו העתידיים. אחרי הכל, לקח לאדרי ולמוקי גרדינגר כמעט שנתיים להתפייס סביב המחלוקת על השימוש בשם "סינמה סיטי" – ומספרים לי שחיבה גדולה לא שוררת שם ממילא – כך שספק אם הוא יעז להסתכסך איתם בשנית).

ב"מעריב" גילו את כוחה של עיתונות חוקרת. "בעקבות חשיפת מעריב" וגם "בעקבות תחקיר מעריב", כך הם מבשרים, הוקמה ועדה לבדיקת דרכים לחייב את המפיצים לפרסם את נתוני הצופים בסרטים הזרים. "מעריב" אפילו מפתיע ומפרסם קטעים מפרוטוקול ישיבת הבכורה של הוועדה.
קודם כל, אני נדהם מאומץ הלב העיתונאי של "מעריב". נפעם מהתחקיר חסר המורא שלהם ממרץ 2008 בו הם גילו – השם ירחם! – שהמפיצים בארץ לא מפרסמים נתוני קופה. מה אגיד, ממש כמו הסקופ של התינוק בן יומו שגילה שהשמש זורחת מדי בוקר ("בעקבות חשיפת מעריב: גם הבוקר זורחת השמש!"). וב"מעריב", המדווחים ישירות מהשטח, הצליחו להשיג נתונים מישיבת הוועדה.

אז קבלו סקופ אמיתי. הוועדה הזאת… היא אני. ואני טרם התכנסתי. ולא פרסמתי פרוטוקול. ומי שרוצה נתוני קופה מעודכנים בישראל, לא צריך את המפיצים, מספיק שישים לעצמו את הלינק הזה – קטגוריית שוברי קופות – למועדפים שלו. כאן אני מפרסם מדי פעם את נתוני הקופה בארץ.
יו"ר מועצת הקולנוע, מיכה חריש, ביקש ממני להכין מסמך בנושא הזה לישיבה הבאה של המועצה, בסוף יוני, אחרי שדוברת המשרד שאלה אותו איך זה יכול להיות שבישראל אין דיווח שוטף על נתוני הכנסות. עניתי לה: "במעריב אולי אין. אבל באתר שלי יש". ובגלל שאת שוק הקולנוע בארץ, ואת המפיצים כאן, אני מכיר היטב, התנדבתי לעזור ליו"ר להבין מי נגד מי. (לינקים מהבלוג, למשל מתוך קטגוריית מפיצים, ישובצו בדו"ח). כן, מחאתי נגד המפיצים ידועה. אבל בחיים לא אסכים שנתון כזה, של מכירות כרטיסים, יפורסם תחת דרישה ממשלתית. מסופקני אם מישהו ירשה את זה.

מה בעצם רוצה "מעריב" מהמפיצים? שגוף ממשלתי יכריח אותם לפרסם את מכירות הכרטיסים בקופות? האם מישהו שם – עמית קוטלר, ערן סוויסה (לא ברור לגמרי מי חתום על הידיעה) – הקדיש לזה מחשבה? אני מבין ש"מעריב" נורא רוצה לפרסם את נתוני מכירות הכרטיסים מדי שבוע, ממש כאילו הוא "וראייטי". והאמת, גם אני רוצה. אף אחד מקוראיי הקבועים לא יכול לחשוד בי בחיבה למפיצים ולבעלי בתי הקולנוע, ואני האחרון שחושב שהם מבינים משהו בתחום בו הם עוסקים. אבל אני גם חרד מרגולוציית יתר, והמחשבה שחברה פרטית תחויב לפירסום נתונים כלכליים על ידי משרד ממשלתי מעבירה בי צמרמורת. כפי שכתבה נכון "ולווט": האם "מעריב" יתמוך באותה התלהבות בחוק שמכריח את המו"לים לפרסם את נתוני ההכנסות שלהם ממכירות, מנויים ופירסום?
האולפנים ההוליוודיים, יש לזכור, מפרסמים את נתוני הקופות כי הם חברות ציבוריות שממילא מחויבות לשקיפות. כמו כן, האולפנים ורשתות בתי הקולנוע באמריקה אינם תחת אותה בעלות, לכן נתוני הקופות הפומביים – שההערכות שלהם מתפרסמות בכל שבוע משני גופים שונים, האולפנים, וחברה מטעם בעלי בתי הקולנוע, לפני שמוצלבים סופית בשני בערב – הם הדרך של בעלי בתי הקולנוע והאולפנים לבדוק את הדיווחים האחד של השני. כדי שזה יקרה בארץ, לא מועצת הקולנוע צריכה להתעסק בזה אלא הממונה על ההגבלים העסקיים (שיושב באותה קומה של מועצת הקולנוע ברחוב המסגר 14 בתל אביב) והמועצה הישראלית לצרכנות.
בל נטעה: נתוני הקופה מרוכזים על ידי המפיצים ומועלים יחדיו על ידי פקידה אחת, שיושבת במשרד של אחד מהם, לקובץ אקסל המועבר מדי יום שלישי לאולפנים ההוליוודיים שהמפיצים בארץ הם זכייניהם. הנתונים קיימים, הם רק לא מועברים לתקשורת.
לעומת זאת, נתוני הקופות של סרטים ישראליים שהופקו בתמיכת הקרנות הציבוריות אמורים להיות שקופים לציבור וניתן להשיג אותם בהרמת טלפון לקרנות בסביבות יום שלישי שאחרי סוף השבוע המבוקש. זה קיים, וגם כאן כל מה שצריך עיתונאי לעשות זה להרים טלפון לבנאדם המתאים ולא לרוץ לגוף ממשלתי כדי לבכות שלא שולחים לו את הנתונים באופן אוטומטי.
(ואגב, כשם שכל אחד יכול לברר מה מצב "מעריב", העיתון היחיד במדינה בבעלות חברה המונפקת בבורסה, מעיון בדוחות הכספיים של "הכשרת הישוב", כך גם כל אחד יכול לדעת מה קורה ברץ ברשת רב-חן, ביס פלאנט, בפורום פילם ובבלוקבאסטר מעיון בדוחות הכספיים של תאגיד סינמה סיטי, החברה האם המונפקת בבורסה הפולנית. אין קשר, אגב, לקולנוע סינמה סיטי מצומת גלילות).
כי אם רגולציה, אז למה לעצור בפרסום נתוני קופה? אם מועצת הקולנוע יכולה להכריח את המפיצים לפרסם נתוני קופות, רק על שום הטיעון ש"ככה זה מקובל בעולם", הרי שהיא גם תוכל להכריח אותם להתקין מערכות סאונד דיגיטליות בכל אולם, לבטל את ההפסקות בסרטים ולהפסיק לגנוז סרטים של וויל פארל. ואגב, האם נבקש משר התרבות, המדע והספורט שיכריח אותם גם לקיים הקרנות עיתונאים ולחדול מהחרמות? הרי גם זה נהוג בעולם. לכאורה נשמע כמו אוטופיה. בפועל, זה המקום בו הייתי מעדיף שחברות פרטיות בארץ ירסקו את עצמם לתוך האדמה מתוך בורות באופן בו מתנהל שוק הקולנוע הגלובלי – ואז שיקומו על חורבותיהם מפיצים צעירים, מעודכנים ובעלי חזון כלכלי ותרבותי אחראי יותר – מבלי לערב בעסק רגולציה ממשלתית.

ומכיוון שאני הוועדה. זה הזמן להשמיע בתגובות טיעונים בעד ונגד. כן כן, נדמה לי שזו תהיה הפעם הראשונה שטוקבקים בבלוג שולבו בנייר עמדה רשמי המוגש למועצה ציבורית. היו מנומקים.

fire sale: flux capacitor

רוצים לקנות את קבל הזרימה מ"בחזרה לעתיד"? הוא עולה 250 דולר, ויש רק אלף כמוהו. כן, הוא רק רפליקה של המכשיר שהמציא דוקטור בראון ואורותיו מהבהבים בזכות שלוש בטריות. אבל מי יודע, אולי אם תזרימו לתוכו 1.21 גיגה-וואט בדיוק כשהדלוריאן שלכם (או הסוזוקי סוויפט) תגיע למהירות 88 מייל לשעה תוכלו לקפוץ קדימה ואחורה בזמן (אפשר, אגב, להשתמש בברק במקום פלוטוניום כדי להגיע להספק החשמלי המתאים).

(תודה לדרורית על הלינק)

========

כזכור, הסט של "בחזרה לעתיד", היה בין קורבנות השריפה באולפני יוניברסל. ג'ונתן קונץ, מרצה לקולנוע ב-UCLA, כותב ל"ניו יורק טיימס", על כך שאת הסרט המקורי של "קינג קונג" דיוויד סלזניק שרף במו ידיו כדי לשחזר את שריפת אטלנטה ב"חלף עם הרוח". אבל העובדה שמאות עותקי סרטים אבדו בשריפה נראית מדאיגה יותר. נכון, הוא אומר, לא מדובר בעותקים מקורים, אלא בהדפסות שהאולפן היה משכיר ומשאיל למוזיאונים, סינמטקים ואוניברסיטאות (אני בהלם: תלמידיו של קונץ רואים את הסרטים בקורס שלו ב-35 מ"מ). האם עכשיו יודפסו עותקים חדשים?

=======

דינו ריזי (שביים את ויטוריו גסמן ב"בושם נשים" ב-1974, הסרט שהפך בהוליווד 20 שנה אחר כך ל"ניחוח אשה" עם אל פצ'ינו) מת בגיל 91. ויטוריו צ'קי גורי, בנו של המפיק האגדי (המנוח) מריו צ'קי גורי (שהפיק 11 מסרטיו של דינו ריזי), נמצא במעצר.

========

"סקס והעיר הגדולה" נזרק לכלבים: גם רוג'ר איברט וגם אהרון קשלס מדברים בהרחבה לא על הסרט, אלא על הכלבה של סמנתה שמככבת בו.

התחרות הבינלאומית:

"שאיפות גבוהות", זוכה התחרות הבינלאומית

הסרט העלילתי: "שאיפות גבוהות", מאזדק נאסיר (פינלנד)
הסרט התיעודי: "בשיפוצים", ז'נצ'ן ליו (צרפת)
סרט האנימציה: "בטון", אריאל בלינקו ומיכאל פאוסט (ישראל)
הבמאי המבטיח: ין-ני וואנג, "סוד הרוח" (טייוואן)
צילום: "אבא שלי ישן" (גרמניה)
תסריט: "תוכנית ריאליטי" (מקסיקו)

"המנון", זוכה התחרות הישראלית

התחרות הישראלית:

הסרט הטוב ביותר: "המנון", אלעד קידן
ציון לשבח: "מותה של שולה", אסף קורמן
הבמאי המבטיח: ליאור קיפוד, "טרמפ"
אנימציה/ניסיוני: "Live/Life", יונתן פסטרנק
חביבי הקהל: "זוהר", יסמין נובק; "ואהבת", חיים אלבוים

continue reading…

פסטיבל קולנוע דרום ננעל אתמול. יום קודם לכן הייתי שם וביליתי בו כמה שעות. בגלל כל מיני סיבות יכולתי להגיע לפסטיבל למין ביקור, אבל לא ממש יכולתי לראות סרטים. האמת, שבדרך רעדתי מפחד. הרעיון לקיים פסטיבל בעיר מופגזת נשמע לי הזוי, והדמיון שלי שסרטים יופסקו באמצע עם רעשי נפילות פגזים ומכות הדף היפך את בטני. אבל החששות האלה נמוגו מרגע שהגעתי לסינמטק שדרות. האווירה הפסטיבלית, המוזיקה, האוכל, הקהל הרב, השמיים הכחולים יצרו תחושה שהכל נורמלי.
בגלל לוח הזמנים שלי יכולתי לראות רק סרט אחד בן 23 דקות בשם "יהיה בסדר". סרט שאחריו, "18 ק"מ", סיקרן אותי בעיקר כי תמהתי איך סטודנט יכול להפיק פיצ'ר באורך 72 דקות כסרט גמר. "יהיה בסדר" היה בסדר. התחיל יפה – על ילדונת מרוסיה שעולה ארצה עם אביה אחרי שהוא מבין שיהדותה תבלום את הקריירה שלה ברוסיה האנטישמית, ובישראל הם נקלטים במושב דתי בו הדבר היחיד שאפשר להחליק עליו הוא חרא של פרות. רגעים טובים של ליריות זיכו את הסרט בטקס הנעילה אמש בפרס הצילום. ל"18 ק"מ" לסוף לא יכולתי להיכנס (האוטו נתקע). והוא זכה גם בפרס ההפקה וגם בפרס הפסקול. בפרס הראשון זכה "יום אחרון" של יבגני גרצנשטיין.

ובינתיים בתל אביב: היה מענג להאזין לג'ון סיילס, ולשותפתו מגי רנזי, מדברים על הפקות סרטיהם. אהבתי לשמוע את שניהם מסבירים איך בקיאות בקולנוע – בז'אנרים ובפורמטים תסריטאים – מזינה את היכולת של סיילס לכתוב תסריטים שהם בלתי-הוליוודיים במסרים ובפתרונות, אבל שעדיין יהיו כפופים למסגרות נראטיביות וז'אנריות. לא הייתי בסדנת האמן של סיילס למחרת כך שאין לי מושג האם הוא דיבר על הפקה או על כתיבה, אבל היתי מתענג לשמוע הרצאה מלאה – אפילו סמסטר – של סיילס על תסריטאות, בתור מי שמוכר מצד אחד כאחד מבכירי המשכתבים בהוליווד לסרטי פעולה והרפתקאות, אבל מי שבעיקר מזוהה עם תסריטים שהוא כותב לעצמו, המונעים על ידי דמויות וסיטואציות פוליטיות.
(הוא סיפר שבטיסה לישראל הוא שיכתב את התסריט ל"Hover Car Racer", סרט הרפתקאות עתידני של דיסני. הוא עידכן שהוא נמצא ב-70 האחוזים העליונים של משכתבי התסריטים בהוליווד, מבחינת שכר, ושזו עבודה מהירה, מתגמלת ושנעשית לרוב ללא קרדיט. הוא סיפר שהמציאות ההוליוודית היא כזאת שהאולפן מפיק רק אחוז קטן מכל התסריטים שהוא קונה או מפתח, ושיש לו חברים שעובדים שנים כתסריטאים, שכתבו תסריטים לאולפנים, אפילו שולמו על עבודתם, אבל שאף תסריט שלהם לא הופק והם עוד לא זכו לראת את שמם בקרדיטים. והוא עידכן שהקרדיט האחרון שלו על סרט הרפתקאות הוליוודי היה על "עלילות ספיידרוויק", בו הוא היה אחד מתשעה תסריטאים, ואחד משלושה שחלקו ביניהם קרדיט. והוא גם אמר שהוא היה צריך לבצע 12 עבודות תסריטאות לאולפנים הוליוודיים בשנתיים האחרונות כדי לממן מכיסו את תקציב "האנידריפר", שעמד על 5 מיליון דולר. היכולת למצוא מימון עצמאי לסרטים, סיפרו הוא ורנזי, הולכת ודועכת עם השנים. ו-5 מיליון דולר להפקה זה לא מספיק: צריך אחר כך עוד 15 מיליון דולר להפצה, כי ללא תקציב פרסום נאות, בתי קולנוע לא מוכנים לקבל אליהם את הסרט שלך. ואכן, ללא תקציב להפצה/עותקים/פרסום "האנידריפר" הכניס עד כה באמריקה סכום זעום של כ-200,000 דולר. "אבל בספרד הוא הפך משום מה ללהיט גדול", סיפרה רנזי).

הזכרתי מעל הבמה ש"מטוואן", אחד מסרטיו החשובים והשאפתניים (והמגויסים) ביותר של סיילס יוקרן היום ב-22:00 ביס 3. רנזי אמרה: "הו, תודה שאתה אומר את זה, כי אני תובעת את המפיץ של הסרט ואני מנסה לעקוב אחרי כל ההקרנות של הסרט שהוא מכר לטלוויזיה".

לצערי, את "האנידריפר" לא ממש חיבבתי (אעלה את הביקורת שלי היום/מחר), אבל סיילס יצר מספיק סרטים מעולים, והמחויבות הקולנועית שלו – כמו גם המיומנות – כה מרשימה ומרגשת שנותרתי מעריץ, גם אם לא כל סרטיו אחידים באיכותם.

במפגש עם חוליו מדם לא יכולתי להיות נוכח. יש למישהו דיווח? את סרטו "סערת החושים של אנה" אהבתי מאוד מאוד (עם הסתייגויות מהרגע בו הגיבורה מגיעה לאמריקה). גם הביקורת הזאת תעלה בסוף השבוע.

בתחרות הבינלאומית של פסטיבל לא ראיתי כלום. אני מחכה שהשופטים יעשו לי סינון ואראה את הסרטים שעלו לגמר או שיזכו בפרסים (חלקת הפרסים מחר בערב). אבל בגיליון "פנאי פלוס" משלשום כתבתי בטלגרפיות של שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי מבין הישראליים:

“המנון", אלעד קידן. הסרט שזכה בתחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן הוא הברקה. קידן, אחרי זכייתו, אמר שהוא הושפע מז'אק טאטי ומדוד פרלוב. השפעות מבורכות. טאטי? נו, אפשר לדמיין: השוטים המרוחקים, הפעולות הקטנות והמיניאטוריות. אבל יש בסרט יותר מדי מילים וקלוזאפים כדי להיות סרט של טאטי. אם כבר, אז אני חושב שאם למיכלאנג'לו אנטוניוני היה חוש הומור כך היו נראים סרטיו. הסרט מצולם כמעט כולו מרחוק ועוקב מעבר לכביש סואן בקטמונים אחר ברנש מדוכדך שהולך לקנות חלב. חוזר הביתה. מגלה שהחלב חמוץ. חוזר למכולת. מגלה שאין עוד חלב. הולך למכולת אחרת. קונה חלב. צועד הביתה. מגלה ששכח את ארנקו. חוזר למכולת. וכל זה בשוטים ארוכים, ארוכים, ורחוקים רחוקים, שבכל אחד מהם תמיד יקרה משהו קטן, מפתיע ואירוני שבכלל לא קשור לעלילה. החיבור בין הלב האנושי ובין הריחוק הצורני יוצר סרט מקורי מאוד שהוקסמתי ממנו.

"מותה של שולה", אסף קורמן. גבר קשיש הולך לקבור את כלבת המשפחה, שולה. אסף קורמן מגייס לתפקיד הראשי את אביו, השחקן הוותיק יוסף כרמון, ויוצר סרט שנקודת המוצא שלו כמעט קומית ("פה קבור הכלב"), אבל התוצאה – בזכות בימוי אדיר – היא סרט מצמרר בעוצמתו, שעוסק במתח שבין האמיתי והמומצא. עד הרגע האחרון – והמבריק – של הסרט אתם לא יודעים האם זה סרט עלילתי, תיעודי, האם זה קורה באמת. אם אתם יודעים שהשחקן הוא אביו של הבמאי אתם נדרכים, אולי יש כאן תיעוד של אירוע אמיתי, טראגי מצמרר, סוחט דמעות. מצד שני: הרי יוסף כרמון הוא שחקן אגדי, והבן שלו במאי קולנוע בראשית דרכו, אולי הם מתעתעים בנו? ובסופו של דבר? על מה הדמעות? על כלבה שמתה? סרט מבריק, עשוי למופת וחכם בצורה יוצאת דופן. (והוא, אב, חלק מגל סרטים די מפתיעים שיצאו השנה מבית ספר "מנשר". "מותה של שולה" הוא הטוב מבין אלה שראיתי, אבל האחרים היו גם מרשימים והציגו כיוון קולנועי מפתיע מאוד, שמגלה בקיאות מרשימה במה שקורה כעת בקולנוע האירופי, ומניח בצד את העלילה לטובת צורניות, רגש ושכל).

מל פרר, שחקן ומפיק ובמאי – אבל מבחינתי בעיקר בעלה של אודרי הפבורן במשך 14 שנה עד גירושיהם ב-1968 – מת ביום שני בגיל 90. הוא שיחק ב"לילי", "לילי מרלן" וב"פלקון קרסט". ולמרות שביים בתיאטרון את חוזה פרר ב"סיראנו דה ברז'רק", אין ביניהם שום קשר מעבר לזה.

מל פרר, אודרי הפבורן ובנם שון, בצילום מ-1967 (התמונה מכאן).

=============

מישהו יכול להסביר לי מאיזה איזור הדמדומים צנח אתמול האייטם הזה ל"וואלה", תחת הכותרת "חלק רביעי לשליחות קטלנית?", ובה ה"שמועה" ש"כנראה" יצלמו פרק רביעי ל"שליחות קטלנית" – "טרילוגיית המתח/אימה/פעולה/העתידנית" – ועדיין לא ברור האם ג'יימס קמרון יביים את הסרט. יכול להיות שמדובר באייטם פיילוט לכתב או כתבת חדש/ה שנכתב לפני כמה חודשים ושעלתה עכשיו בטעות? מי יבאר? ולנרקיס טפלר: שווה להיכנס ללינק הזה, בו במאי שאינו ג'יימס קמרון כותב (שלשום) על השבוע החמישי בצילומי הסרט שאינו שמועה.

מה כבר אנחנו מחפשים בסרט? שיהיה, למשל, בידור מהנה. מלהיב. עשוי היטב, ואפילו יותר מהיטב. משהו שירגש, יצחיק, ימתח, יגרום לנו ללכת בשבילו לקולנוע. או, למשל, שיהיה אינטליגנטי, מסעיר מבחינה מחשבתית, מקורי, יוצא דופן, חכם, שיגיד משהו פקחי על העולם בו אנחנו חיים. שילהיב אותנו רגשית או שכלית. ובמקרים יוצאי דופן: גם וגם. למרות שצריך להודות: על פי רוב אנחנו מסתפקים בהרבה פחות, אבל בשם אהבת הקולנוע חיים עם זה בשלום. "מלהיב" או "מצחיק" יכול להיות מספיק. אבל מה הטעם בלעשות סרט שאין בו כלום מכל זה? כזה הוא "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן", סרט שלמראהו מתעוררת רק שאלה אחת בלבד: למה עשו אותו? אין בו לא ברק קולנועי ולא שמצוץ (שמץ+קמצוץ) אינטליגנציה, והוא לא אומר דבר – אבל דבר! – על משהו שנראה דומה באופן אקראי לאנושיות. אז מה יש בו? כסף. ואופורטוניזם. ואנדרו אדמסון, הבמאי, אולי עוד יעשה משהו מעניין מתישהו, אבל שכרגע הוא רק עוסק בבזבוז כסף. לכל שוט יש סט מפואר והעמדת עצלמה בזווית הכי בזבזנית, אבל אין שוט אחד מקורי, מבריק, שנון. זה לא נראה כאילו הבמאי של "שרק" ביים את הסרט הזה, אלא כאילו שרק בעצמו ביים אותו. ועשה את זה במירמור.

המצחיק הוא ש"סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" מוצלח יותר מהסרט הקודם בסדרה (בערך ב-0.2 נקודות יותר טוב), שהיה בעיני לחלוטין בתי נסבל, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסרט פשוט מפרך לצפייה (כשעתיים וחצי אורכו) וכמעט נטול חן או חדווה.

מישהו כאן חושב אחרת?