אם יש למישהו קשרים בעולם הבא אנא השיגו לי תמלול של הפגישה שהתקיימה אתמול לפנות בוקר בין טומי לפיד ואלוהים. נורא מסקרן אותי.

======

באמריקה "סקס והעיר הגדולה" הביס את כל המנבאים (כולל אותי) והכניס יותר מ"אינדיאנה ג'ונס" בשבוע השני שלו. בשאר העולם "אינדיאנה ג'ונס" נשאר מקום ראשון ו"סקס והעיר הגדולה" מקום שני. ומה בישראל? מי ניצח את מי? אינדיאנה ג'ונס או קארי בראדשו? בן הששים או בת הארבעים? התשובה היא: היא. "סקס והעיר הגדולה" מכר בשלושה ימים 36 אלף כרטיסים (ושבר את השיא השנתי של "אינדיאנה ג'ונס" מהשבוע שעבר, כשמכר 32 אלף כרטיסים בסוף שבוע אחד). "אינדיאנה ג'ונס" מכר בסוף השבוע הזה עוד 20 אלף כרטיסים.

=======

אל תשאלו איך הגיב איב סן לורן לאיזכור שלו ב"סקס והעיר הגדולה". הוא פשוט מת על זה. (אוי, סליחה, בדיחה איומה).

======

לגבי השריפה באולפני יוניברסל: אין לי עד כך הרבה סנטימנטים לתפאורות של סרטים, כך שהעובדה שהתפאורות של "קינג קונג", "העוקץ" ו"בחזרה לעתיד" נשרפו אתמול בדליקה בהוליווד לא שוברת את ליבי. תפאורות הן ממילא בתים בכאילו. אפשר יהיה לבנות מחדש. גם השריפה של ארכיון הווידיאו לא נשמעת איומה: לפחות על פי הדיווחים שכל מה שנשרף זה קלטות שאינן המקוריות ושכולן גובו. ארכיון הסרטים נותר ללא פגע. הדבר היחיד שנשרף ושמהווה אבידה תרבותית משמעותית זה ארכיון ההקלטות המוזיקליות של חברת התקליטים יוניברסל, ביניהן הקלטות מקוריות, ונטולות גיבוי (למעט דיסקים ותקליטים) של בינג קרוסבי, ג'ודי גרלנד והקרפנטרז. ניקי פינק מדווחת.
אן תומפסון מזכירה שזו לא השריפה הראשונה באולפני יוניברסל.
והנה וידיאו אחד, ביתי, של השריפה. ווידיאו אחר, של סי.אן.אן. (ובנרג' הפתיח הוא כמובן: "שריפה מהסרטים". פשששש… המוחות שם עובדים קשה).

(האם אצליח לחבר בין מותו של איב סן לורן ובין השריפה בהוליווד? ברור: איב סן לורן הלביש את קתרין דנב. ובאולפני יוניברסל, בערב שאחרי השריפה, כבר שודר טקס פרסי האם.טי.וי. שם ביצע מייק מאיירס את המערכון הבא, בו הוא מזכיר את קתרין דנב).

======

ועתונאים, הצילו את נפשותיכם. העיתונים תכף מתים. ואם הם לא ימותו, הם יהרגו אתכם.

למישהו יש מושג למה יש מטוסי קרב טסים גבוה מעל תל אביב?

=======

מתוך טקס פרסי אם.טי.וי ששודר הלילה ("רובוטריקים" זכה בסרט השנה): ג'ק בלאק, רוברט דאוני ג'וניור ובן סטילר במערכון מוקלט בו הם מתלבטים איך לשווק את "Tropic Thunder" באופן ויראלי באינטרנט:

1.
מחר ב-20:00 יוקרן בסינמטק תל אביב סרטו החדש של ג'ון סיילס, "האנידריפר". ג'ון סיילס, אורח פסטיבל הסטודנטים, יהיה נוכח בהקרנה. אחרי הסרט (שאורכו 123 דקות) אנחה סשן שאלות/תשובות איתו. ולקוראי "סינמסקופ" יש פרוטקציה: אם יש לכם שאלות מוצלחות לשאול את סיילס ולא תצליחו להגיע, או שאתם מתכננים להגיע אבל אתם לא רוצים להדחף בתור בין אלה שירצו לשאול לפניכם (ואז אולי לא תספיקו לשאוך) אתם מוזמנים לכתוב כאן בתגובות את השאלות שלכם ואת הטובות שבהן אשאל אותו מהבמה, תוך מתן קרדיט לשואל/ת (אם תשאירו שם).

2.
זוכרים? 1+1 לקוראי "סינמסקופ".

3.
פסטיבל סרטי הסטודנטים נוסד ב-1984 ומתקיים כל שנתיים. השנה זו המהדורה ה-12. לפני ארבע שנים, לרגל הפסטיבל העשירי (ויום הולדת 20) הופק סרטון קצר ומשעשע מאוד בן עשר דקות המתאר את תלאות הייזום וההפקה של הפסטיבל הראשון. צפו בו כאן. (ונסו לראות כמה מהסטודנטים לשעבר ממחזור 1984 אתם מכירים היום כאנשי תעשייה).

4.
אהרון קשלס מנפק המלצות לסרטי התחרויות בפסטיבל. התחרות הישראלית. והתחרות הבינלאומית.
עוד לא גמרתי לצפות בסרטי התחרות הישראלית, אבל מבין מה שראיתי אני מסכים לגמרי עם קשלס ש"המנון" ו"מותה של שולה" הם שניים מהסרטים הכי טובים שהופקו בשנים האחרונות בארץ.

5.
מה שמבאס במיוחד בביטול הגעתו של גודאר הוא שבאקט הזה, אם אכן קרה בעקבות מכתב מחאה פלשתינאי, הפך גודאר מ"משפיע" ל"מושפע". ואני חשבתי שהוא לא דופק חשבון למה שאחרים חושבים עליו.
(אגב, לפני כמה ימים, לרגל בואו-שבינתיים-בוטל של גודאר העליתי באתר את הסרט המתעד את פגישתו עם וודי אלן. מתחיל להסתמן שמה שהיה אז משאלת לב עשוי להתגשם בקרוב מאוד. פרטים, אני מקווה, עוד היום).

אוקיי, "קונג פו פנדה" בחוץ, "ויקי כריסטינה ברצלונה" (כנראה) בפנים.

על פי השמועות האחרונות הסרט החדש של וודי אלן (עם סקרלט ג'והנסון, פנלופה קרוז וחאווייר בארדם), שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים ב-10 ביולי.

האם זה אומר שרק הסרט יוצג או שוודי אלן עצמו יגיע לטקס הפתיחה ויחגוג, בביקורו הראשון בארץ, יום הולדת 60 לישראל? אני עדיין מנסה לברר.

עדכון: לשאלות האם סרטו של וודי אלן יפתח את הפסטיבל והאם וודי יבוא אילן דה פריס, מנהל הסינמטק, עונה "לא" ו"לא". אצטרך גם את השמועה הזאת לתייק כעת במגירת ה"חסרות שחר".

פסטיבל סרטי הסטודנטים ייפתח הערב. דיווחים מטקס הפתיחה יתקבלו ברכה (אני אהיה באיאן בראון). ואל תשכחו שלקוראי "סינמסקופ" יש אפשרות לקבל כרטיס חינם על כל כרטיס שאתם קונים בקופה (פשוט הדפיסו את הקופון שכאן).

הייתי היום בסינמטק ירושלים וגיליתי שלושה דברים: א. בשעה טובה יש שם סוף סוף אינטרנט אלחוטי. ב. השירות והאוכל ב"לבן", המסעדה שבסינמטק, נהדרים כשאין פסטיבל. ג. אני לא רואה סיכוי שהאגף החדש של הסינמטק יהיה גמור עד פתיחת הפסטיבל בעוד 40 יום. אם אנשי הסינמטק, או קבלן הבנייה, יודעים משהו אחר על לו"ז הבנייה, אשמח לעידכון.

אבל עד פסטיבל ירושלים יש לנו שבעה פסטיבלים לצלוח בחודש הקרוב. הנה, מתוך גיליון "פנאי פלוס" האחרון, ריכוז של כולם. שכחתי משהו?

continue reading…

איך קרה שבסוף שבוע אחד עולים שלושה סרטים ישראליים? האין זה הדבר המטופש ביותר, מבחינה שיווקית? הנה, בכל אופן, ביקורתי על "חסר מנוחה" של עמוס קולק, סרט שאם ייכשל בקופות (מה זאת אומרת "אם"?) יוצריו יוכלו לתרץ את זה בכך שבאותו סוף שבוע יצאו – בלי שהם ידעו מזה – עוד שני סרטים ישראליים וגזלו להם את הקהל. ולא כי, חלילה, סרטם פשוט לא היה טוב (או כי ממילא כל הקהל רץ ל"סקס והעיר הגדולה").

continue reading…

אן תומפסון מסכמת את פסטיבל קאן. מה הסרטים הכי טובים שהיא ראתה? "איל דיבו" של פאולו סורנטינו בראש. "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן אחריו. "רעב" של סטיב מקווין" שלישי. "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן רביעי.

הלינקולן סנטר חוגג יום עצמאות 60 לישראל ומקדיש את השבוע הקרוב להקרנת מקבץ סרטים ישראליים שאצר ריצ'רד פניה, מנהל אגודת הקולנוע של הלינקולן סנטר ופסטיבל הקולנוע של ניו יורק. ב"ניו יורק סאן" מתראיינים פניה, ג'יי הוברמן ודוד אופק על הקולנוע הישראלי והסיבות לרנסאנס שלו בעשור האחרון.

========

מתברר שלא רק אני עורג על 1982.

ביומיים האחרונים ראיתי את מה שהם בינתיים מבחינתי שיאי 2008 בקולנוע הישראלי: לא רק שני סרטים טובים, לא רק שני סרטים שיתחרו זה בזה על פרס אופיר, אלא גם שני סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי מרשים. שני סרטים שפלטו אנחת רווחה מפי: גם אם 2008 לא תהיה היסטורית כמו 2007, בה ארבעה סרטים הביאו לקופות 200,000 צופים ומעלה, עם שני הסרטים האלה אני יודע שהשנה הזאת לא תהיה טוטל-לוס. שני הסרטים הם "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן ו"איים אבודים" של רשף לוי. שני סרטים מאוד שונים סגנונית, אבל למרבה ההפתעה גם סרטים עם לא מעט נקודות דימיון. קודם כל בתקופה: "ואלס עם בשיר" נע בין 1982 להווה, כשפולמן מחפש את זכרונו האבוד מימי מלחמת לבנון. בפסקול מתנגנים, בביצועים המקוריים, "This is Not A Love Song" של PIL ו"אנולה גיי" של OMD. "איים אבודים" מתרחש בין 1980 ל-1982 ובפסקול מתנגנים, לרוב בגרסאות, כיסוי "I Ran" של Flock of Seaguls, "קאם און איילין" של דקסיז מידנייט ראנרז, "Don't You Want Me" של ה-Human League, ועוד ועוד.

בשני הסרטים מלחמת לבנון היא ציר עלילתי מרכזי ומנחם בגין הוא מעין דמות אב המוזכרת בצילומי ארכיון וטלוויזיה כמי שמשפיע מרחוק, ומבלי משים, על מה שקורה לגיבורים. שני הסרטים הם מסעות נוסטלגיה של יוצריהם בהם הם עוסקים בניסיון לטפל בביוגרפיה של עצמם ולהתמודד עם המפגש שבין זכרון, היסטוריה וקולנוע.
"ואלס עם בשיר" הוא רימון הלם. טקסט קולנועי שמצליח להיות גם בעיטה בבטן וגם מסע שכלתני ורב רבדים בכל העסק הזה של ייצוג, זכרון והיסטוריוגרפיה. זה לכאורה הסרט שיהיה קשה יותר לשווק לצופה הממוצע, אבל הלוק יוצא הדופן שלו, הקונטרברסליות שלו ובסופו של דבר ההלם שהוא יוצר עשויים ליצור תגובת שרשרת בה הסרט יהפוך לנושא שיחה שיהיה קשה להימלט ממנו בשבועות הקרובים. מבחינת ביקורות ופסטיבלים בחו"ל, צפו שזה יהיה שגריר ישראל בעולם בשנה הקרובה (הבאז מאז פסטיבל קאן והמכירה לסוני פיקצ'רס קלאסיקס מבטיחים את זה).
"איים אבודים" הוא חיה שונה מבחינה קולנועית. הגעתי לסרט סקפטי – בעוד אני מחבב את רשף לוי רבות ברמה האישית, אני מנהל מערכת יחסים אוהדת/מסויגת עם חלק מעבודותיו – אבל יצאתי מרוגש ונלהב. הטריילר של הסרט הפחיד אותי. הוא איום בעיני, וחששתי שהסרט יהיה מבולגן כמותו. הוא לא. הסרט פשוט טוב. מתחיל כקומדיה תקופתית ונגמר דרמה שתחמיץ את ליבו של הציניקן הגדול ביותר, לוי עובד מתוך ספר המהלכים של "אסקימו לימון" ו"סוף העולם שמאלה" ובונה שלאגר ישראלי חדש, שמצליח להיות גם רגיש וגם תבוני, לצד הצחקותיו ושלל פזמוניו. אם הפרומואים בטלוויזיה יהיו טובים יותר מהטריילר, זה אמור להיות הסרט הישראלי שיחצה את ה-200,000 צופים השנה.

הארווי קורמן, שגילם את הדלי למאר ב"אוכפים לוהטים", מת אתמול בגיל 81. הוא מצטרף לסלים פיקנס (איתו בסצינה למטה), מדלן קאהן (ליליאן פון שטופ) וקליבון ליטל. מל ברוקס וג'ין וויילדר עוד חיים, יבדל"א.תוספת: ריי פרייד מצא את הקטע שחיפשתי, עם הצהרת האמונים להדלי לאמאר. קטע מצחיק ביותר:

אמש בקולנוע: 22:00, יס פלאנט, אולם 6. הפעם הראשונה שאני רואה את האולם מלא מאז "שודדי הקריביים 3: סוף העולם". "סקס והעיר הגדולה", הסרט. או המיני סדרה. שעתיים ורבע מפרכות ונטולות חדווה. בגלל שאני מבקר סנוב שלא יודע להעריך בידור שנועד לקהל הרחב הנה התרשמות ממה שקרה סביבי: אשתי מוסרת שהיא נהנתה מהסרט. הקהל, שהיה ברובו (אך בהחלט לא כולו) נשי, נראה מסונכרן לסרט והלך איתו. אבל שמתי לב גם לזה: היה רק פרץ צחוק גדול אחד במשך כל הסרט (כששרלוט פוגשת את מיסטר ביג לקראת הסוף ויש פיי-אוף להבטחה מאמצע הסרט). ושלושה-ארבעה צחקוקים רנדומליים. וזה במשך שעתיים ורבע מקהל שנראה לי שהיה מסור לסדרה (שנאלץ להתמודד עם בדיחות "אמריקן פאי" ובן סטילר כמו שילשוליה של שרלוט והכלב ההיפר-אקטיבית מינית של סמנתה – "סקס אנד דה שיטי" הופך כאן לשם מתאים יותר). איך יגיב לכל זה קהל מזדמן, שעבורו מיועדות כותרות הפתיחה, שמציגות בקריינות ובקטעים מהסדרה את אירועי השנים האחרונות? יהיה מעניין לגלות. דומני שבעוינות.
אני חשבתי שהסרט איום ונורא. לא סרט כלל. אין בו שמץ של קולנוע. אך הוא שיעור חשוב לעתיד על ההבדל – העלילתי והצורני – בין קולנוע וטלוויזיה (או לפחות איך אני חושב שהבדל כזה צריך להיראות). כל דמות שנראתה חיננית בסדרה הנמשכת 28 דקות לפרק נראית, כשהיא מוגדלת ל-135 דקות, וללא יכולת זפזופ, ריקנית להחריד. הקומדיה התאדתה מ"סקס והעיר הגדולה", כמו גם יכולת האבחנה השנונה של הסדרה על מערכתיחסים ויחסי הכוחות בין המינים בניו יורק המפונקת, והסרט בעיני מתאר מציאות שהיא לא פחות עגומה ועצובה מזו המתוארת בכל סרט של האחים דארדן.
"סקס והעיר הגדולה" הוא סרט פורנו. אבל לא של סקס, אלא של מעצבים. ההתענגות של הסרט על בגדי ונעלי מעצבים, באופן שאין לו שום קשר לעלילה (או חמור יותר: האופן שבו לשמלה של ויויאן ווסטווד יש השפעה לא רק על העלילה אלא על מערכות השיקולים של גיבורת הסרט), נראית כמו פטישיזם ריקני לשמו. כמו אלה שקונים את "ווג" בשביל הפרסומות ולא בשביל תכני המערכת. ואחת לעשרים דקות בערך, העלילה עוצרת לצורך התענגות כמעט אירוטית על איזשהו פרופס מעצבים. הו, נדמה לי שהרגע קטילתי שלחה אל הקופות עוד כמה אלפי צופים פוטנציאליים, שעבורם "סקס והעיר הגדולה" אינו סט כלל אלא כרטיס ל-window shopping. אלוהים, כמה שאני שונא window shopping.
יאמר לזכותו שהסוף שלו ראוי ומוצדק ועושה איזשהו חסד לסדרה ולז'אנר שמנסה למצוא איזון בין איזשהו ייצוג של מציאות של דור בנות הארבעים פלוס שהלך לאיבוד בתוך שאפתנותו וחלומותיו ובין האגדה והפנטזיה שהדור זה, למרות הקוואזי-פמיניזם-הממותג שלו, עדיין חולם עליו. למרות שהדמויות עושות את זה, לפחות הסרט לא בוגד בהן.
בסופו של דבר, סבלתי בסרט כמעט כמו ב"שודדי הקריביים 3: סוף העולם". מה שאומר שבארץ, כפי שהערכתי בתחילת עונת סרטי הקיץ, יש סיכוי טוב שהסרט הזה יהפוך לשובר קופות (200,000 צופות לפחות). הסרט יצא בארץ ב-30 בתי קולנוע (יותר מ"אינדיאנה ג'ונס") כך שכל מספר שהוא פחות מ-35-40 אלף צופות בסוף השבוע הראשון בארץ יהיה קטסטרופה מסחרית. אבל אותי יותר מעניין לראות האם הקהל האמריקאי יאכל את זה.

ויה ג'ף וולס: זה די שנון. מישהו לקח את הפסקול של "מנהטן" וסצינה מתוך "החבובות כובשות את מנהטן" וחיבר וקיבל את: החבובות כובשות את "מנהטן"