אן תומפסון מסכמת את פסטיבל קאן. מה הסרטים הכי טובים שהיא ראתה? "איל דיבו" של פאולו סורנטינו בראש. "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן אחריו. "רעב" של סטיב מקווין" שלישי. "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן רביעי.

הלינקולן סנטר חוגג יום עצמאות 60 לישראל ומקדיש את השבוע הקרוב להקרנת מקבץ סרטים ישראליים שאצר ריצ'רד פניה, מנהל אגודת הקולנוע של הלינקולן סנטר ופסטיבל הקולנוע של ניו יורק. ב"ניו יורק סאן" מתראיינים פניה, ג'יי הוברמן ודוד אופק על הקולנוע הישראלי והסיבות לרנסאנס שלו בעשור האחרון.

========

מתברר שלא רק אני עורג על 1982.

ביומיים האחרונים ראיתי את מה שהם בינתיים מבחינתי שיאי 2008 בקולנוע הישראלי: לא רק שני סרטים טובים, לא רק שני סרטים שיתחרו זה בזה על פרס אופיר, אלא גם שני סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי מרשים. שני סרטים שפלטו אנחת רווחה מפי: גם אם 2008 לא תהיה היסטורית כמו 2007, בה ארבעה סרטים הביאו לקופות 200,000 צופים ומעלה, עם שני הסרטים האלה אני יודע שהשנה הזאת לא תהיה טוטל-לוס. שני הסרטים הם "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן ו"איים אבודים" של רשף לוי. שני סרטים מאוד שונים סגנונית, אבל למרבה ההפתעה גם סרטים עם לא מעט נקודות דימיון. קודם כל בתקופה: "ואלס עם בשיר" נע בין 1982 להווה, כשפולמן מחפש את זכרונו האבוד מימי מלחמת לבנון. בפסקול מתנגנים, בביצועים המקוריים, "This is Not A Love Song" של PIL ו"אנולה גיי" של OMD. "איים אבודים" מתרחש בין 1980 ל-1982 ובפסקול מתנגנים, לרוב בגרסאות, כיסוי "I Ran" של Flock of Seaguls, "קאם און איילין" של דקסיז מידנייט ראנרז, "Don't You Want Me" של ה-Human League, ועוד ועוד.

בשני הסרטים מלחמת לבנון היא ציר עלילתי מרכזי ומנחם בגין הוא מעין דמות אב המוזכרת בצילומי ארכיון וטלוויזיה כמי שמשפיע מרחוק, ומבלי משים, על מה שקורה לגיבורים. שני הסרטים הם מסעות נוסטלגיה של יוצריהם בהם הם עוסקים בניסיון לטפל בביוגרפיה של עצמם ולהתמודד עם המפגש שבין זכרון, היסטוריה וקולנוע.
"ואלס עם בשיר" הוא רימון הלם. טקסט קולנועי שמצליח להיות גם בעיטה בבטן וגם מסע שכלתני ורב רבדים בכל העסק הזה של ייצוג, זכרון והיסטוריוגרפיה. זה לכאורה הסרט שיהיה קשה יותר לשווק לצופה הממוצע, אבל הלוק יוצא הדופן שלו, הקונטרברסליות שלו ובסופו של דבר ההלם שהוא יוצר עשויים ליצור תגובת שרשרת בה הסרט יהפוך לנושא שיחה שיהיה קשה להימלט ממנו בשבועות הקרובים. מבחינת ביקורות ופסטיבלים בחו"ל, צפו שזה יהיה שגריר ישראל בעולם בשנה הקרובה (הבאז מאז פסטיבל קאן והמכירה לסוני פיקצ'רס קלאסיקס מבטיחים את זה).
"איים אבודים" הוא חיה שונה מבחינה קולנועית. הגעתי לסרט סקפטי – בעוד אני מחבב את רשף לוי רבות ברמה האישית, אני מנהל מערכת יחסים אוהדת/מסויגת עם חלק מעבודותיו – אבל יצאתי מרוגש ונלהב. הטריילר של הסרט הפחיד אותי. הוא איום בעיני, וחששתי שהסרט יהיה מבולגן כמותו. הוא לא. הסרט פשוט טוב. מתחיל כקומדיה תקופתית ונגמר דרמה שתחמיץ את ליבו של הציניקן הגדול ביותר, לוי עובד מתוך ספר המהלכים של "אסקימו לימון" ו"סוף העולם שמאלה" ובונה שלאגר ישראלי חדש, שמצליח להיות גם רגיש וגם תבוני, לצד הצחקותיו ושלל פזמוניו. אם הפרומואים בטלוויזיה יהיו טובים יותר מהטריילר, זה אמור להיות הסרט הישראלי שיחצה את ה-200,000 צופים השנה.

הארווי קורמן, שגילם את הדלי למאר ב"אוכפים לוהטים", מת אתמול בגיל 81. הוא מצטרף לסלים פיקנס (איתו בסצינה למטה), מדלן קאהן (ליליאן פון שטופ) וקליבון ליטל. מל ברוקס וג'ין וויילדר עוד חיים, יבדל"א.תוספת: ריי פרייד מצא את הקטע שחיפשתי, עם הצהרת האמונים להדלי לאמאר. קטע מצחיק ביותר:

אמש בקולנוע: 22:00, יס פלאנט, אולם 6. הפעם הראשונה שאני רואה את האולם מלא מאז "שודדי הקריביים 3: סוף העולם". "סקס והעיר הגדולה", הסרט. או המיני סדרה. שעתיים ורבע מפרכות ונטולות חדווה. בגלל שאני מבקר סנוב שלא יודע להעריך בידור שנועד לקהל הרחב הנה התרשמות ממה שקרה סביבי: אשתי מוסרת שהיא נהנתה מהסרט. הקהל, שהיה ברובו (אך בהחלט לא כולו) נשי, נראה מסונכרן לסרט והלך איתו. אבל שמתי לב גם לזה: היה רק פרץ צחוק גדול אחד במשך כל הסרט (כששרלוט פוגשת את מיסטר ביג לקראת הסוף ויש פיי-אוף להבטחה מאמצע הסרט). ושלושה-ארבעה צחקוקים רנדומליים. וזה במשך שעתיים ורבע מקהל שנראה לי שהיה מסור לסדרה (שנאלץ להתמודד עם בדיחות "אמריקן פאי" ובן סטילר כמו שילשוליה של שרלוט והכלב ההיפר-אקטיבית מינית של סמנתה – "סקס אנד דה שיטי" הופך כאן לשם מתאים יותר). איך יגיב לכל זה קהל מזדמן, שעבורו מיועדות כותרות הפתיחה, שמציגות בקריינות ובקטעים מהסדרה את אירועי השנים האחרונות? יהיה מעניין לגלות. דומני שבעוינות.
אני חשבתי שהסרט איום ונורא. לא סרט כלל. אין בו שמץ של קולנוע. אך הוא שיעור חשוב לעתיד על ההבדל – העלילתי והצורני – בין קולנוע וטלוויזיה (או לפחות איך אני חושב שהבדל כזה צריך להיראות). כל דמות שנראתה חיננית בסדרה הנמשכת 28 דקות לפרק נראית, כשהיא מוגדלת ל-135 דקות, וללא יכולת זפזופ, ריקנית להחריד. הקומדיה התאדתה מ"סקס והעיר הגדולה", כמו גם יכולת האבחנה השנונה של הסדרה על מערכתיחסים ויחסי הכוחות בין המינים בניו יורק המפונקת, והסרט בעיני מתאר מציאות שהיא לא פחות עגומה ועצובה מזו המתוארת בכל סרט של האחים דארדן.
"סקס והעיר הגדולה" הוא סרט פורנו. אבל לא של סקס, אלא של מעצבים. ההתענגות של הסרט על בגדי ונעלי מעצבים, באופן שאין לו שום קשר לעלילה (או חמור יותר: האופן שבו לשמלה של ויויאן ווסטווד יש השפעה לא רק על העלילה אלא על מערכות השיקולים של גיבורת הסרט), נראית כמו פטישיזם ריקני לשמו. כמו אלה שקונים את "ווג" בשביל הפרסומות ולא בשביל תכני המערכת. ואחת לעשרים דקות בערך, העלילה עוצרת לצורך התענגות כמעט אירוטית על איזשהו פרופס מעצבים. הו, נדמה לי שהרגע קטילתי שלחה אל הקופות עוד כמה אלפי צופים פוטנציאליים, שעבורם "סקס והעיר הגדולה" אינו סט כלל אלא כרטיס ל-window shopping. אלוהים, כמה שאני שונא window shopping.
יאמר לזכותו שהסוף שלו ראוי ומוצדק ועושה איזשהו חסד לסדרה ולז'אנר שמנסה למצוא איזון בין איזשהו ייצוג של מציאות של דור בנות הארבעים פלוס שהלך לאיבוד בתוך שאפתנותו וחלומותיו ובין האגדה והפנטזיה שהדור זה, למרות הקוואזי-פמיניזם-הממותג שלו, עדיין חולם עליו. למרות שהדמויות עושות את זה, לפחות הסרט לא בוגד בהן.
בסופו של דבר, סבלתי בסרט כמעט כמו ב"שודדי הקריביים 3: סוף העולם". מה שאומר שבארץ, כפי שהערכתי בתחילת עונת סרטי הקיץ, יש סיכוי טוב שהסרט הזה יהפוך לשובר קופות (200,000 צופות לפחות). הסרט יצא בארץ ב-30 בתי קולנוע (יותר מ"אינדיאנה ג'ונס") כך שכל מספר שהוא פחות מ-35-40 אלף צופות בסוף השבוע הראשון בארץ יהיה קטסטרופה מסחרית. אבל אותי יותר מעניין לראות האם הקהל האמריקאי יאכל את זה.

ויה ג'ף וולס: זה די שנון. מישהו לקח את הפסקול של "מנהטן" וסצינה מתוך "החבובות כובשות את מנהטן" וחיבר וקיבל את: החבובות כובשות את "מנהטן"

הביקור הצפוי של ז'אן-לוק גודאר בישראל, כאורח פסטיבל הסטודנטים, הוא אחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנה. יודעים מה, אולי אפילו בתולדות המדינה. מדובר, לטעמי, ביוצר החי החשוב והמשפיע ביותר בתולדות הקולנוע, מהפכן אמיתי, משורר, פילוסוף.
ועכשיו שהסטודנטים הצליחו לשכנע את גודאר להגיע (ככל הידוע לי, זהו ביקורו הראשון בישראל), יש להם שנתיים לשכנע גם את וודי אלן לבוא לפסטיבל הבא שיתקיים ב-2010. גם אלן מעולם לא היה בישראל. והנה, בסרט קצר של גודאר בן 25 דקות מ-1986, הפעם הראשונה בה הוא הולך לפגוש את וודי אלן.

התוכנייה נמצאת כאן. את הקופון הדפיסו מהבלוג מהלינק למטה. גשו לקופת הסינמטק לקנות כרטיס להקרנות בתחרות הישראלית או הבינלאומית ותקבלו כרטיס נוסף חינם.
ויש בונוס: עשרת הראשונים שיזדרזו לקופות יקבלו חינם (רק אם ירצו, לא בכוח) כרטיס למפגשים עם ג'ון סיילס (שני, 20:00, אני מנחה) או חוליו מדם (שלישי, 20:00, פבלו אוטין מנחה).
מה הקאץ'? אמממ… אין קאץ'. אה, רגע, יש: אחרי ההקרנה אתם חוזרים הנה ומדווחים מה ראיתם, איך היה, מה קרה, מי ראיתם, איזה סרטים היו, איך הם היו. כמו שצריך, בלי קמצנות.

"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" מכר בישראל 32,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו. שזה, על פי מפיציו, הפתיחה הגבוהה ביותר השנה בארץ. ועכשיו יהיה צריך לראות: האם בנות "סקס והעיר הגדולה" יעקפו אותו השבוע.

=========

ומהעבר השני של עולם הקולנוע: "הכיתה" של לורן קנטה – זוכה פסטיבל קאן – נקנה להפצה בארץ על ידי יונייטד קינג. ו"עמורה" של מתיאו גארונה ו"שלושה קופים" של נורי בילגה ג'יילאן נקנו על ידי סרטי אורלנדו.

ובמקביל: "ואלס עם בשיר" נמכר לסוני פיקצ'רס קלאסיקס: החברה שהפיצה באמריקה את "ביקור התזמורת" ואת "פרספוליס".

=========

אפשר להתחיל להתרגש: פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-12 ייפתח בשבת. אירוע שאני מסמפט עד מאוד. סמנו לכם ביומנים:

יום ראשון, 20:00, סינמטק תל אביב: מפגש עם שרה פולי בהנחיית יעל שוב.
יום שני, 20:00, סינמטק תל אביב: מפגש עם ג'ון סיילס (אני מנחה)
יום שלישי, 12:00, אולם פסטליכט בניין מקסיקו: כתת אמן עם ג'ון סיילס
יום שלישי, 20:00, סינמטק תל אביב: מפגש עם חוליו מדם בהנחיית פבלו אוטין.
יום רביעי: 10:00, אולם פסטליכט: מפגש עם ז'אן לוק גודאר

(וצריך לזכור שבאותו זמן יתקיים גם פסטיבל קולנוע דרום. אבל על זה מחר).

אני מקווה שבסוף השבוע שהיום יעלה כאן קופון באמצעותו יזכו קוראי "סינמסקופ" למבצע 1+1 בקניית כרטיסים להקרנות הפסטיבל. בדקו בימים הקרובים. (עלה)

===========

הלילה ישודר בערוץ יס 3 הסרט "סבון". סרט דני שלא נורא אהבתי – על ידידות בין טרנסווסטיט ובין אשה מוכה מהקומה מעל – אבל שזכה לשפע תשבוחות בפסטיבל ברלין לפני שנתיים. מה שמעניין הוא שזהו סרטה הארוך הראשון של הבמאית פרנילה פישר כריסטנסן שסרט הסטודנטים שלה "הודו", היה אחד הזוכים בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב בשנת 2000.

ובכלל, לא מעט מהבמאים שזכו בפרסים בפסטיבל התל אביבי, בהיותפם סטודנטים אלמונים, הפכו אחר כך לבמאים קצת יותר מוכרים. המוכר בחבורה הוא תומס וינטרברג ("החגיגה"), שסרט הסטודנטים שלו "סיבוב אחרון" זכה ב-1994. אבל היו נוספים:

ב-1990 זכה אלן טיילור באחד מפרסי המשנה, ומשם המשיך לביים פרקים ב"אוז", "עמוק באדמה" ו"הסופרנוס". באותה שנה זכה בפרס הגדול הבמאי הדני נילס ארדן, שבשנה שעברה ביים את הסרט "החלום של מרטין". וגם שחר סגל התגלה באותו פסטיבל.

בפסטיבל ב-1992 התגלתה אנט ק' אולסן, גם היא מדנמרק (בכלל, הדנים חזקים בסרטי סטודנטים) שביימה אחר כך את "הפרעות קטנות" ובאותו פסטיבל ברלין בו זכתה פרנילה פישר כריסטנסן בפרס דוב הכסף היא הציגה את סרטה האחרון "1:1".

ב-1998 התגלו דובר קוסאשווילי וניר ברגמן, אבל גם אסיף קפדיה, במאי בריטי ממוצא הודי שביים לימים את "הלוחם" ואז ניסה את כוחו בבימוי סרט אימה עם שרה מישל גלר ("The Return").

ובין הישראלים התגלו בפסטיבל הזה איילת מנחמי ("נודל") מיה דרייפוס, טליה לביא וישי אוריין ("החיפושית שלי").

========

ואם אתם כבר עם יומנים פתוחים: אל תחמיצו בשום פנים את הקוואדרופל-פיצ'ר שישודר מחר (חמישי) ביס 3, של אחד הבמאים האהובים עליי כרגע: פן אק-רטנרואנג התאילנדי. ארבעת סרטיו הראשונים יוצגו ברצף: "ששים ותשע", "מון-רק טרנזיסטור", "חיים אחרונים ביקום" (יצירת המופת שלו) ו"גלים נסתרים". חסר ברשימה רק "פלוי" סרטו האחרון (שחציו טוב וחציו פחות). איך זה שאת המחווה הגאונית הזאת רק ערוץ טלוויזיה מסוגל לעשות ולא אף סינמטק?

סידני פולאק היה חולה בסרטן כבר כמה חודשים, וכבר בטקס האוסקרים האחרון בכל פעם ששמו הוזכר (כאחד המפיקים והשחקנים של "מייקל קלייטון") נדמה היה שכבר מספידים אותו. (ניקי פינק, שרמזה על חומרת מחלתו כבר בסוף 2007, מדווחת על העלייה לרגל למיטת חוליו בשבועות האחרונים).
הוא היה חלק מהגל הקולנועי של שנות השבעים ("שלושת ימי הקונדור"), גם אם תמיד היה השקול והנינוח שבין עמיתיו. לא לחינם הוא הפך מעין במאי-בית של רוברט רדפורד, בעצמו קולנוען שקול ונינוח. הוא הפך לבמאי שובר קופות ב"טוטסי" (1982) וזכה באוסקר על "זכרונות מאפריקה" (1985). מאז "הפירמה" התוצרים שלו כבמאי דעכו באיכותם ("סברינה", "מזימות זרות") אבל הוא פיצה על כך כשחזר לאהבתו המקורית, המשחק והיה מקסים ב"בעלים ונשים", "עיניים עצומות לרווחה" ו"מייקל קלייטון". בין לבין הוא גם הקים חברת הפקה עם אנתוני מינגלה, הבמאי שהוא גילה וטיפח בעבודה על "הפצוע האנגלי". מינגלה, כזכור, מת במפתיע לפני חודשיים.

"הניו יורק טיימס" מספיד, וגם מזכיר ראיון שערך איתו שמעון פרס לפני עשר שנים. אם יש למישהו את הגיליון הזה, נא לסרוק.

הנה, כדי להיזכר באיש, ראיון שלו מלפני קצת פחות משנתיים אצל צ'רלי רוז (אחד המראיינים החביבים עלי בניו יורק), בו הוא מדבר על סרטו האחרון, הסרט התיעודי "סקיצות של פרנק גרי":

טוד מקארתי מ"וראייטי" מדווח ממסיבת העיתונאים של חבר השופטים בקאן, שהתקיימה אחרי טקס חלוקת הפרסים, ובו הם נשאלו בין השאר איך קרה ש"ואלס עם בשיר" יצא ללא פרס:

In the distribution of awards and the jurors' comments, there was a feeling that the nine judges had taken their job very seriously and considered the 22 contenders from all angles. At the press conference, jurors suggested that there were several other films they rated highly — specifically Clint Eastwood's "Changeling" (locally known as "The Exchange," the English translation of its French title), Arnaud Desplechin's "A Christmas Tale" and Ari Folman's "Waltz With Bashir." To cover the first two of these, the jury created something called the "special prize of the 61st Cannes Film Festival" to give to Eastwood, who did not appear to collect it, and to Catherine Deneuve, one of the stars of "A Christmas Tale," who took the stage to receive the equivalent of a life achievement award.
As for Folman's animated Israeli film of memory and combat, Penn said, "I think it's a wonderful film," while fellow juror Natalie Portman allowed that, "I think it's testament to the amazing selection that a film as good as 'Waltz With Bashir' didn't win an award."

לדיווח המלא, כולל הרשימה של כל הפרסים שחולקו בקאן בשלושת הימים האחרונים.

תוספת (תודה למגיב האנונימי ששלח את הלינק):

שיי קראבטרי מ"הלוס אנג'לס טיימס" מרחיבה על הדיווח של טוד מקארתי. והיא רוצה להבין "איך זה יכול להיות שהסרט המדהים 'ואלס עם בשיר' יצא ללא פרס מפסטיבל קאן". התשובה של נטלי פורטמן היא זו שמקארתי מביא. אבל זו תשובת אלפונסו קוארון: "It was a film that was well cherished by the jury".

אבל הנה, ויה קראבטרי, התשובה המלאה של שון פן. תשובה שאני מוצא אותה גדושה בסאבטקסט:

"The only thing I would say, I was happy to find out that buzzes mean nothing; this jury was entirely un-influenced, and I can tell you that I would agree with you, but we had so many prizes to give. There were several people that agreed, most certainly–myself included–it's a film worthy. As I said during the ceremony, there were things that called out, and there were times where we felt that we had almost certainly a certain category fulfilled and then something else would come and provoke us in a different way. There’s not a good answer for this question from me, because while I don't believe that I particularly argued for it, ultimately, I think it's a wonderful movie. I also believe that it is a film that is going to find its audience with or without us."

(רגעי השיא מהטקס כאן)

הפרסים:

מצלמת הזהב (לסרט בכורה): "רעב", סטיב מקווין
תסריט: "השתיקה של לורנה", האחים דארדן
שחקן: בניסיו דל טורו – "צ'ה", סודרברג
שחקנית: סנדרה קובלוני – "קו מסירה", וואלטר סאלס
בימוי: נורי בילגה ג'יילאן, "שלושה קופים" (תודה, שוב, לענבל על התיקון בהגיית שמו. והנה, כדי להראות עד כמה יהיה לבמאי הזה קשה באמריקה קטע וידיאו מטקס הפרסים כפי שהועבר בטלוויזיה הטורקית.שימו לב איך שון פן מבטא את שמו ואז איך הקריינית הטורקית מבטאת אותו).
פרס מיוחד של חבר השופטים: פאולו סורנטינו, "איל דיבו"
פרס מיוחד: קתרין דנב (על "אגדת חג מולד" של ארנו דפלשן) וקלינט איסטווד
הפרס הגדול של חבר השופטים: "עמורה" של מתיאו גארונה

דקל הזהב: לורן קנטה, "הכיתה"

(ואתמול חולקו פרסים נוספים של צוותי שיפוט עצמאיים הפועלים במקביל לצוות השופטים הרשמי: פרס פיפרסקי, למשל, שהוענק לסרט ההונגרי "דלתא". או פרס הכמורה שהוענק ל"Adoration" של אטום אגויאן).

הבשורות הרעות: "ואלס עם בשיר", אחרי כל הביקורות הטובות והדיבורים האוהדים, יצא בידיים ריקות.

הבשורות הטובות: "ואלס עם בשיר" קיבל ביקורות מעולות והיה אחד הסרטים הבולטים בתקשורת בפסטיבל.

הבשורות המפתיעות והמרגשות: שלושה מהבמאים הכי מדהימים כרגע באירופה יצאו עם פרסים. פאולו סורנטינו, שהוא הבמאי האירופי האהוב עלי כרגע. נורי בילגה ג'יילאן, שסרטו הלפני-לפני אחרון, "מרוחק", הדהים אותי. ולורן קנטה, שסרטיו "פסק זמן" ו"כוח אדם" היו נפלאים (סרטו הקודם, "הדרך דרומה" פחות דיבר אליי). גם מתיאו גארונה הוא מישהו ששמתי עליו עין אחרי שראיתי סרט נורא פסיכי שלו, בשם "אהבה ראשונה", בפסטיבל ברלין לפני שנתיים. ואפילו ארנו דפלשן, איסטווד וסודרברג יצאו עם איזכורים.

ועכשיו, מה המשותף לסורנטינו, גארונה, דפלשן, קנטה וג'יילאן? שאף אחד מהסרטים שלהם לא הוקרן מסחרית בישראל (למרבה המזל בפסטיבלים בירושלים ובחיפה הם הוצגו). האין זה מביך שהבמאים שהפכו מרגע זה רשמית לבולטים שבבמאי הקולנוע הבינלאומי הם בחזקת בלתי קיימים מבחינת המפיצים בארץ?