פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אירוע סימפטי להפליא שמתרחש בדרך כלל במאי, נדחה השנה ליוני. חשבתי בתחילה שזה כדי לפנות מקום בסינמטק לפסטיבל סרטי הסטודנטים (31.5 עד 7.6), אבל כנראה שלא: הפסטיבל הצרפתי – שיתחיל במקביל לביקורו בישראל של נשיא צרפת, שסרט של גיסתו יוצג בפסטיבל – יתקיים השנה בכלל בדיזנגוף סנטר: בבתי הקולנוע לב ודיזנגוף. או לה לה. זה יקרה מ-10 עד 14 ביוני.

והסרטים?
"הגרגר והדג" של עבדלאטיף קשיש. "שירי אהבה" של כריסטוף אונורה. "פריז" של סדריק קלפיש. "אויב אינטימי" של פלורן אמיליו-סירי. "תמיד חלמתי להיות גנגסטר" של סמואל בן שטרית. ו"שחקניות" של ולריה ברוני-טדסקי, אחותה של קרלה ברוני, אשת נשיא צרפת, ושחקנית די מוכרת בזכות עצמה, שעכשיו (קרי, מזה חמש שנים) גם נהייתה במאית.
ואני, מיסטר אף פעם לא מרוצה, כמובן תוהה מתי סוף סוף יקדישו באחד הפסטיבלים האלה מסגרת לגל המופלא של סרטי אימה צרפתיים די פסיכופטיים שצמח שם בשנים האחרונות בראשות אלכסנדר אז'ה וקסאווייר גנס. אבל כל עוד הפסטיבל הזה פונה לקהל הקוקטי של רמת אביב ג', אין סיכוי לראות בו מעיים שפוכים כנראה.

בהמשך השבוע ייצאו לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע הישראלית – במאים, מפיקים, אנשי קרנות, אנשי פסטיבלים, מפיצים ויחצנים – לפסטיבל קאן.

אחרי פסטיבל קאן מתחילה להינעל תוכניית פסטיבל רושלים ומנהליו צריכים להכריע מה יהיה סרט הפתיחה, שיוקרן מול 5000 איש בבריכת השולטן. הפסטיבל השנה – שיתקיים מ-10 עד 19 ביולי – אמור להיות חגיגי במיוחד: שנת ה-60 למדינה, חצי יובל לפסטיבל (שזו מהדורתו ה-25), השקת האגף החדש של הסינמטק ואולם ההקרנה השלישי בו (אם הבנאים יעמדו בלוחות הזמנים), פסטיבל הבכורה תחת ניהולו של המנהל החדש, אילן דה-פריז, ואירוע שבטח יעמוד בסימן מחווה לליה ון ליר, שעכשיו מכהנת כיו"ר הפסטיבל (צפו לרשימת אורחים מרשימה במיוחד השנה). על פי דף המידע הראשוני באתר הפסטיבל יש כבר שינוי אחד שצפוי בפסטיבל: בפעם הראשונה יחולק בו פרס מטעם פיפרסקי (איגוד המבקרים הבינלאומי) לסרט בכורה.

סרט הפתיחה הראשון, ב-1984, היה "הנשף" של אטורה סקולה. וב-2002 זה היה "דבר אליה" של אלמודובר. אבל בשנים האחרונות פסטיבל ירושלים נטש את סרטי האיכות הזרים בפתיחה ופנה לכיוון האנימציה: "שרק" ו"רטטוי", למשל. במקביל התברר שרוב הסרטים המוצגים בפתיחת הפסטיבל הופכים לשוברי קופות ענקיים ("דבר אליה", "רטטוי" ו"שרק" מכרו יותר מ-400,000 כרטיסים כל אחד). אז מה קורה: האם סרט הפתיחה של הפסטיבל הופך להצלחה ענקית בזכות תשומת הלב התקשרתית העצומה המופנית אליו, או שאנשי הפסטיבל מראש בוחרים סרט שיש לו פוטנציאל להיות שובר קופות אימתני? (ב-2006 העדיפו בירושלים להקרין בפתיחה את "מישהו לרוץ איתו" במקום את "אביבה אהובתי" ואז התברר שלא כל סרט המוצג באירוע הפתיחה הופך להצלחה ענקית).

אם אני הייתי המנהל החדש של הפסטיבל הייתי רוצה לפתוח עם משהו הצהרתי, להראות שיש שריף חדש בעיירה. למשל, להחליט שסרט הפתיחה יהיה ישראלי. כשאני שואל את אילן דה-פריז מה יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא עונה שזה עוד לא ידוע, וזה ייסגר רק אחרי פסטיבל קאן. האם זה יהיה סרט ישראלי? "זה יהיה סרט שמתאים להקרנה בפתיחת הפסטיבל, ולא משנה באיזו שפה", הוא עונה.
נודע לי שלמפיקי "איים אבודים" הגיעה הצעה מצד הפסטיבל שסרטם יוקרן בפתיחה, אבל הם העדיפו לבסוף לצאת למסכים שבוע לפני פתיחת הפסטיבל. גם "ואלס עם בשיר" – גם ישראלי וגם אנימציה – לא יחכה לפסטיבל וייצא למסכים עוד קודם.

אז איזה סרט יפתח את הפסטיבל השנה?

הפנטזיה הרטובה שלי היא שפסטיבל ירושלים ישיג מקרנת איימקס ויקרין את "באטמן: האביר האפל" על המסך הענק בבריכת השולטן. זה יהיה שיחוק אדיר. אבל מנציגי וורנר בארץ אני מבין שזה לא על הפרק.
זה משאיר כרגע שני קנדידטים בולטים: האחד "וול-E" של פיקסאר, שיוצא בארץ ביום פתיחת הפסטיבל. אבל שנתיים ברציפות שסרט של פיקסאר יפתח את הפסטיבל? נשמע קצת עקום.
המועמד השני הוא "קונג פו פנדה". ואכן, אני שומע מכמה מקורות שונים שזה הסרט שכרגע הכי קרוב לסגור כסרט הפתיחה. אבל הכל עדיין טנטטיבי עד אחרי קאן (שם יוקרן הסרט בבכורה).

ומה עם "מאמא מיה!", האם הוא לא סרט שיעשה שמח בפתיחה? ואם דני דימבורט ואבי לרנר יבטיחו להביא ארצה גם את רוברט דה נירו וגם את אל פצ'ינו, האם לא יתנו להם את "Righteous Kill", כסרט פתיחה (למרות שהסרט נראה קצת דפוק).
אלה כרגע סתם הזיות פרטיות שלי. אבל אמשיך לעקוב אחרי קאן מה סיכוייו של "קונג פו פנדה", והאם יהיה סרט אחר, ששיבוצו יהיה קצת מבריק ומפתיע יותר, כסרט פתיחה.

אם מישהו כאן יודע על עוד סרטים שעומדים על הפרק לפתיחת הפסטיבל, זה הזמן לשתף.

החודש ימלאו שנתיים לחרם המתוק של פורום פילם וא.ד מטלון על מבקרי הקולנוע (קראו כאן את חגיגות השנתיים לחרם החמוד הזה בבלוגי באנגלית). והאמת, החרם הזה שינה את חיי. כבר שנתיים שיש לי יותר זמן לבלות עם המשפחה, במקום לצאת כמעט כל ערב להקרנת עיתונאים, וסרטים שמאוד מסקרנים אותי, ושיוצאים באיחור משאר העולם, אני רואה על מסך הפלזמה הנהדר שלי, וכותב עליהם בתזמון הנוח לי, בלי שיחצנים יגידו "בבקשה תכתוב השבוע" או "בבקשה אל תכתוב השבוע" (וכך תקראו במדורי בשבוע הבא את ביקורתי המאוד מאוכזבת מ"הג'וב הבריטי", שאמנם מוקרן היום ואתמול בהקרנות טרום בכורה, אבל אני כבר ראיתי אותו בתחילת השבוע בדי.וי.די וכתבתי עליו למדורי שנסגר ביום שני שעבר). וכשיש סרט שיוצא בארץ במקביל לשאר העולם, ומספיק מסקרן אותי, תמיד אפשר למצוא מישהו שכן מוזמן להקרנות המוקדמות שיכתוב עליו בשם בדוי, בדפוס או באתר, ואני מוסיף את הגיגיי עליו ביום צאתו, אחרי צפייה בהצגה יומית. בקיצור, החיים נהיו קלים ונוחים מאוד.

(ואם אתם רוצים כבר היום ביקורת סמכותית על "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" – שעיקרה הוא: "הרבה קטעי פעולה עשויים היטב", "נראה טוב", "קצת יותר אפל מהקודם", "אולד-סקול", אבל הסאבטקסט של הביקורת זועק "כמה משעמם!" – קראו כאן).

אבל החרם הישראלי על המבקרים הוא חלק מתופעה גלובלית יותר. עיתונים, למשל, לא רוצים יותר מבקרי קולנוע. זה בינתיים קורה רק באמריקה, אבל אני מעריך שזה יגיע בקרוב גם לישראל. עד עכשיו פוטרו לא מעט מבקרים באמריקה, אבל בכל פעם שמישהו פוטר היה לזה איזשהו תירוץ הגיוני: המבקר היה כבר לא בשיאו, לא מעודכן, לא מסונכרן (ואני מניח שכל זה גרם לכך שבמערכת נהיה יותר ויותר קשה לעבוד איתו), או שהעיתון עובר קיצוצים. עד כה המבקרים שפוטרו – גם אם חלקם היו ותיקים וידועים – היו כאלה שממילא לא הוסיפו רבות לדיון הציבורי/אמנותי במדיום הקולנועי. עד שלשום. פתאום גלן קני, המבקר המבריק של "פרמייר" כמו גם אחר העורכים הבכירים באתר, וסינפיל בכל רמ"ח איבריו, קיבל הודעה שהוא מפוטר. "פרמייר", כזכור, היה ירחון קולנוע משובח שעבר עליות וירידות וחיפפושי כיוון – יותר איכותי, פחות איכותי – עד שלבסוף נסגר. אבל הוא שמר על נוכחות אינטרנטית, וקני היה אחד הכותבים הבולטים והמבריקים בו. מה אומרת הודעת הפיטורים הזאת? שהאתר כולו נמצא רגע לפני קריסה? או ש"פרמייר" הבינו שקני איכותי מדי עבורם, והם רוצים לרדוף יותר אחר הקהל של אתרי רכילות כמו פרז הילטון ו-TMZ? נחכה ונראה.
את קני תוכלו למצוא מאז אתמול כאן. והוא מחפש עבודה, אם יש לכם משהו להציע.

ובנושא הנושק לזה: רוגל אלפר כתב בסוף השבוע על מצבם המידרדר של עיתונאי הדפוס. שמרו את הלינק ובואו נדבר עליו באיזור דצמבר 2008.

האמת היא שאולפני הקולנוע (או מפיצי הקולנוע בקנה המידה הישראלי) ומו"לי העיתונות נמצאים במצב דומה: אין להם מושג מה יקרה בעוד חמש שנים, האם עדיין ישרדו, אז הם מנסים בכוח לצמצם עלויות, לקצץ משרות, כדי לשמור על רווחים כל עוד מתאפשר להם. אבל תכל'ס הם מבינים שהעולם סביבם משתנה, האנשים צורכים מידע ממקורות חלופיים, ולגווארדיה הוותיקה (וזה כבר מתועד שמו"לים ומפיצים/אולפנים הם מאנשי העסקים בעלי יכולת ההסתגלות הנמוכה והאיטית ביותר) אין מושג איך להגיע אליהם ולעשות מהם כסף. הדרך היחידה שג.ג/פורום פילם או ידיעות/מעריב ישרדו עם המותגים שלהם בתום חמש עד עשר שנים מהיום זה רק אם תאגיד גדול מהם, שמרכז פעילותו הוא טכנולוגי ולא תוכני, יקנה אותם.

ואם העיתונים מוותרים על מבקרים, הרי שהאולפנים מוותרים על המחלקות שאחריות על הסרטים שמבקרים אוהבים. אחרי שאולפני וורנר כבשו את ניו ליין (ופיטרו 450 איש) הם סגרו השבוע גם את שתי החטיבות העצמאיות שלהם: פיקצ'רהאוס (החברה שהפיצה, בין השאר, את "אושפיזין") ואת וורנר אינדיפנדנט (החברה שהפיצה את "לילה טוב ובהצלחה"). עוד 70 משרות קוצצו. האם זה רק צירוף מקרים ששתי הדיוויזיות האלה נסגרו באותו יום בו גלן קני פוטר? כנראה שכן, אבל זו אחלה מטאפורה.

========

ומה קורה בקופות?

"איירון מן" מכר בסוף השבוע הראשון לצאתו (לפני שבוע) 13,000 כרטיסים. HD או לא, הקהל הישראלי פשוט לא אוהב גיבורי על. (זוכרים ש"ארץ קשוחה" מכר 17,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון לצאתו?).

אבל "לרוץ למענה", אם זה מנחם מישהו, מכר רק 1100 כרטיסים.

"21" מתברר כלהיט קטן ודי מפתיע: 51,000 כרטיסים נמכרו לו בחודש. ו"סופרהירו" אמנם לא הפך ללהיט התיכוניסטים שחשבתי שהוא יהיה, אבל עם 80,000 כרטיסים שנמכרו אני מניח שהוא נחשב הצלחה סבירה.

אבל הלהיט הגדול של החודש האחרון הוא, כצפוי, "הורטון שומע מישהו", שמכר עד כה 120,000 כרטיסים.

ובאתר של סינמה סיטי כתוב שהסרט הכי מבוקש בסוף השבוע היה "מה שקורה בווגאס".

אח, יום של אושר מול יס HD. פשוט ישבתי מולו כמו צמח, בהיתי והזלתי ריר. סרטים מהנים עד מאוד, איכות מעולה, מסך נהדר. מה שכן, את הפוסט הזה אני צריך לכתוב עכשיו בעמידה אחרי שיום שלם במיטה הותיר אותי שבור גב.
בתחילה: "טיטאניק" באיכות נפלאה. הסרט הזה, לא יעזור, לופת. ואז "שודדי התיבה האבודה". סוף סוף, בשעה טובה, סרט שמשודר בפריים הסינמסקופי המקורי שלו. לא הבנתי למה "טיטאניק", ולא מעט סרטים נוספים, משודרים רק בפריים ה-16:9 ולא בפריים הסינמסקופי המקורי. זה המקום להזכיר לאנשי יס שאם אתם קונים את הסרטים בגרסת ה-letterbox, קרי הפריים הסינמסקופי המקורי, כל בעל מסך פלזמה או LCD רחב יכול בלחיצת כפתור (ולא פעם אפילו בקביעה מראש של ההעדפות הצפייה שלו) להמיר את זה לפריים 16:9 אם הפסים מציקים לו. אבל אי אפשר הפוך! כמו כן, כדי להגיע לפריים ה-16:9 מהפריים הסינמסקופי צריך לעשות זום קטן, מה שמבליט את הפיקסלים ואת הגרעיניות, שהרזולוציה הגבוהה היתה אמורה להעלים. כך שסרט שצולם בפריים סינמסקופי גם יראה קריספי יותר על מסכי HD אם תשאירו בגרסתו המקורית.
כמו כן, די ברור ש"שודדי התיבה האבודה" שודר מגרסה ששודרגה אד-הוק מעותק הבטא המקורי (אני מבין שהמון סרטים עברו בחמש השנים האחרונות את התהליך הזה, כי רוב ערוצי הטלוויזיה האמריקאית כסטנדרט, ולא כערוץ פרימיום). בכל אופן, לא מדובר בסריקה מחודשת של הנגאטיב או הפילם (כפי שבוודאי יקרה לקראת צאת הסרט הזה בבלו-ריי). התוצאה היא שעדיין רואים עיוותי תמונה בעשן, או במעברים בין אור לצל. אבל הכי משונה – ואני זוכר שזה קרה גם כשהסרטים עברו מ-VHS לדי.וי.די – כל ההדבקות האופטיות של האפקטים נחשפות. אני מניח שספילברג ולוקאס, כשיוציאו את הסרטים האלה בבלו-ריי, יעברו עליהם במחשב ויחליקו את הקמטים שהשידרוג הטכני חושף לעיני הצופים. כך שעותק HD אמיתי של טרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" יגיע לחופינו – אם יורשה לי להמר – רק אי שם לקראת סוף 2009, כשהאינדיאנה ג'ונס החדש יעבור את חלונות הדי.וי.די והפיי-פר-ויו ויגיעו לערוצי הסרטים.

ואם החמצתם, קראו את ההתבאסות שלי אתמול מהראיון של גל אוחובסקי עם משה אדרי ב"סופשבוע" ואת תגובתו – ההוגנת, אני חייב לציין – של אוחובסקי. את דעתי התגובה הזאת הניחה ואני מתייק אותה תחת "מגבלות הדפוס והז'אנר".

מכירים את הפרסומות המקסימות של אפל "אני מק. ואני פי.סי"?

אז הנה הגרסה של איירון מן ובאטמן:

.
.

ובינתיים, ויה סלאשפילם, קבלו 40 תמונות ברזולוציה גבוהה מתוך "באטמן: האביר האפל". למשל זאת:

לחצו להגדלה מאוד מאוד

שבוע לפני פתיחת פסטיבל קאן ו"ואלס עם בשיר" של ארי פולמן נמכר כבר להפצה באנגליה, צרפת וגרמניה.

ולוח ההקרנות של הפסטיבל פורסם: "ואלס עם בשיר" יוקרן ביום הראשון של התחרות, יום חמישי הבא. הקרנת העיתונאים תתקיים ב-14:00 והבכורה הרשמית והחגיגית, עם צילומי השטיח האדום, באותו יום ב-22:00.

=============

חי נפשי! ב-18 במאי יתחילו הצילומים לסרט ההמשך של "דוני דארקו", "ס. דארקו". למעשה מדובר בספין-אוף – קראו את התקציר בידיעה של "סקרין" רק אם ראיתם את "דוני דארקו" כי הוא מכיל ספוילר די קטלני – העוקב אחר אחותו של דוני, סמנתה דרקו, שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הקודם. לריצ'רד קלי, הבמאי והתסריטאי של הסרט המקורי, אין קשר לסרט ההמשך. דוויי צ'ייס ("הצלצול") שגילמה את סמנתה דארקו בסרט המקורי תגלם אותה גם בסרט ההמשך.

=============

אללי! אהרון קשלס ממש התלהב מ"מיס פטיגרו", סרט שאני חשבתי שהוא יבש כצנים. חמישה כוכבים נתן לו. חמישה כוכבים!

=============

סטיבי מדווחת: אטום אגויאן יגיע לישראל בעוד עשרה ימים. ובמסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שיתחיל ב-31 במאי יגיעו ג'ון סיילס (איזה כיף! כמה אני משתוקק לרטרוספקטיבה מקיפה של היוצר המופלא הזה), שרה פולי (שתחמיץ את אטום אגויאן, המנטור שלה) וחוליו מדם (הבמאי הבסקי הנהדר, שאני מקווה שזה אומר שתהיה אפשרות לצפות שוב ב"הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני" שלו בפילם על מסך גדול).
אבל ערב הפתיחה של הפסטיבל ב-31 במאי?! בדיוק ביום בו מופיע איאן בראון? איזה טיימינג ארור. אני הולך לאיאן בראון.

==============

צרות בכותרות*

בפוסטרים של "מיס פטיגרו" בקרנות הרחוב כתוב "פרנסיס מקדורמנד", וזה דווקא מקולנוע לב שאמור להיות די קפדן בענייני איותים. נחזור ונשנן: פרנסיס הוא שם של בן. פרנסס הוא שם של בת.

ובמודעות של "איירון מן" בעיתונים מישהו בחר בקופי האומלל "סרט חזק!". אויה. וגם, לקדם את ההקרנה הדיגיטלית תחת הצירוף "הקרנת HD זה לאו דווקא צעד מוצלח. כי הרי HD הוא צירוף שמזוהה עכשיו עם עולם הטלוויזיה, והקולנוע אמור להוות תחרות לטלוויזיה. מה גם ש-2K זה יותר מסתם HD. קולנוע דיגיטלי נשמע נכון יותר, או לתת פירוט מדויק ולא סתם צירוף מילים אופנתי אבל ריק מתוכן: הקרנה דיגיטלית 2K. רק לא HD.

(* מחווה לוולווט)

================

הראיון של גל אוחובסקי עם משה אדרי מאוד מאכזב. מגיע לאדרי פרופיל נרחב, וההקדמה – עם כל הפאתוס שלה – נכונה מאוד בעיני: אדרי אחראי לרנסנס של הקולנוע הישראלי לא פחות מכתרי שחורי ומארק רוזנבאום. ובמידה מסוימת – מבחינה שיווקית, אבל בעיקר מבחינת האמונה וההשקעה הפרטית – אפילו יותר. הוא היחיד בקולנוע הישראלי ששם את כספו בסיכון ושמשלם מכיסו על הפסדי הסרטים בקופות. שחורי ורוזנבאום לא. אז מגיע לו כל קרדיט. אבל יש גם לא מעט שאלות מורכבות שצריכות להישאל, ואוחובסקי נשאר חגיגי מדי (ואני חושב שאוחובסקי הוא מראיין מעולה בדרך כלל, אבל נדמה לי שזו היתה טעות בשיקול הדעת להושיב את המפיק של "הבועה" ו"ללכת על המים" לראיין את האיש שהשקיע המון כסף בסרטיו).
ובעיקר, כשאדרי, במו חגיגיותו הנוסטלגית, מפליל את עצמו, כשהוא מדבר על הפצת "סופרמן" ב-1978:

"ואז הגיע הסרט ("סופרמן") והוא נראה לנו ארוך מדי, יותר משעתיים וחצי. זה אמור להיות לקהל של ילדים, הם לא יחזיקו מעמד. ידענו שאם זה לא מצליח אנחנו חוזרים בלי מכנסיים לדימונה. אז בהקרנה לעיתונאים הראינו את העותק המלא, אבל לקהל הרחב קיצרנו איזה 20 דקות, כדי שההתחלה תלך יותר מהר והילדים יבינו שיש סופרמן. וזה עבד. הסרט היה להיט ענק".

נחמד, ככה להודות בהשחתת סרט שהפך לקלאסיקה. עכשיו, מה ימנע ממני לחשוד שאדרי ממשיך בנוהג הזה גם כעת? גם הטון העולץ בו הוא מדווח שלא היה לו מושג מה זה סופרמן ושהוא קנה את הסרט בקאן, לפני שהוא צולם בלי שהוא ידע מי זה ומה זה לא מעוררת בי חיוכים סחבקיים של ימי התום. כי אני רואה את זה עד עכשיו: מפיצים – אותם מפיצים שהיו פעילים גם ב-1978 – שלא מבינים בתחום שהם עובדים בו, שלא בקיאים בתרבות הפופ, במותגים שמסעירים את בני הנוער, שלא קוראים מה קורה בשאר העולם, וקונים רק כדי לקנות, כדי שלאחר לא יהיה.
בקיצור – אני חושב שאדרי עשה דבר גדול לקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. אבל הראיון הזה – עם אנקדוטיו הסחבקיות – לא שיעשע אותי בכלל.

הערב ב-23:15 יתקיים בסינמטק תל אביב מרתון היפופוטם/"המוסד הסגור", פלוס משתה (אירוע שהייתי קורא לו משטה, ולא סתם משתה). אולי הגיע הזמן שאראה את הסרט הזה.

אהוד קינן, עיתונאי מחשבים, בלוגר (והוובמסטר של בלוג זה בימיו הראשונים) סיים באחרונה לימודים בבית ספר לעריכת וידיאו. עבודת הסיום שלו היתה לביים ולערוך סרט תיעודי קצרצר שהוא צילם באחד מאירועי "המוסד הסגור". הנה הוא, בהקרנת בכורה:

סרט קאלט? from ehud kenan on Vimeo.

(עדכון: תוקן הווידיאו של פרק 3 שהיה חסר. צפייה נעימה)

קצת משונה לחגוג את יום העצמאות בג' באייר במקום בה' באייר (שיוצא השנה בשבת). במאבק בין ציווי אלוהים וציווי המדינה, אלוהים מנצח. אז האמנם עצמאות? או שזו העצמאות האמיתית?

==========

אחת לכמה זמן אני פונה לקוראי הבלוג בניסיון לעשות מעין התפקדות באיזור התגובות, להכיר גם את אלה שקוראים כאן – בין אם בקביעות או שנקלעו לכאן היום במקרה – כדי לדעת מי נמצא שם בחוץ, בצד השני של מסך המחשב. והיום אנא ענו לי: איפה בדרך כלל אתם קוראים את הבלוג הזה (אם זו לא הפעם הראשונה שלכם כאן)? בבית או בעבודה? אתם מוזמנים לענות בשמכם האמיתי, או – כנהוג באומות האינטרנט – להמציא לכם אחד (והיום: המציאו ניקים של דמויות מסרטים ישראליים).

============

והנה מפגן יום העצמאות שלי: שניים מהמפיקים העצמאיים המובילים והמשובחים של ניו יורק (המשרדים שלהם עדיין בווילג', עוד מהימים שזו היתה האלטרנטיבה האנדרגראונדית להוליווד), משוחחים על הקריירות שלהם בסדרה שהופקה לערוץ הכבלים Plum TV. כריסטין ואשון הפיקה את כל סרטיו של טוד היינז ("אני לא שם", בהפקתה, עדיין מציג בארץ, כמו גם "כשהיא מצאה אותי" של הלן האנט) והיתה מחלוצי הגל הקווירי הניו יורקי של תחילת שנות ה-90. טד הופ היה המפיק של האל הרטלי ואז הצטרף לגוד-מאשין, חברת ההפקה האולטרה איכותית. אחרי שגוד-מאשין נמכרה לאולפני יוניברסל והפכה לפוקוס-פיצ'רז, הופ פרש ממנה והקים עם אנתוני ברגמן (שותף רביעי בגוד-מאשין) את This is That Productions, שחתומים על "לסגור מעגל" ועל "שמש נצחית בראש צלול".

פרק ראשון: הפעם הראשונה שלי (איך נהיים מפיקים עצמאיים, מאיפה מגייסים כסף, ואיך זה לעבוד עם האל הארטלי וטוד היינז). 26 דקות
continue reading…

מזה זמן שאני תוהה מה יהיה הסרט הישראלי הראשון שמפיציו יחליטו להשיקו בגרסת HD, בין אם לבתי הקולנוע או לשוק הביתי. לא אתפלא אם להיטי השנה האחרונה – "בופור", "ביקור התזמורת" וכו' – כבר עברו מאסטר היי-דפינישן ובטח יוצגו בבוא היום בערוצי ה-HD של יס ושל הוט, ולא אתפלא אם אחד מהם יהיה גם כותר הבלו-ריי הראשון בעברית (אני זורק כאן ספקולציות, אין לי מושג ובכל פעם ששאלתי את אנשי NMC-יונייטד האם יש תוכניות להוציא סרטים ישראליים בבלו-ריי לא קיבלתי תשובה).
אבל כרגע נראה שסרט קטן, דל תקציב, עצמאי, שהופק ללא קרנות וללא תמיכת יונייטד קינג יהיה החלוץ ויעקוף את כולם בסיבוב.

"מפטיר", סרטו של דוד דזאנאשווילי (שכבר הוקרן בפסטיבל חיפה ויצא משם עם ציון לשבח על הצילום של שי פלג) יעלה להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב ב-24 ביולי ויהיה הסרט הישראלי הראשון שיוקרן בהקרנה דיגיטלית – היי-דפינישן 2k. כדי שזה יקרה עובר הסרט בימים אלה און ליין ב-HD, ובמקביל יוצא דזאנאשווילי – שביים, כתב, הפיק וכעת מפיץ את הסרט בעצמו – למצוא נגן היי-דפינישן לסינמטק, שהרי מקרן 2k כבר יש שם כמעט שנתיים, אבל נגן שאיתו אפשר להקרין באיכות מתאימה אין להם. הסרט, מעדכן דזאנאשווילי, יעלה ככל הנראה גם במקרני הדיגיטל-סינמה של סינמה סיטי במקביל.
בחודשים שעברו מאז הבכורה בחיפה – מעדכן הבמאי – עבר הסרט מקצה עריכה נוסף, והוא קוצר בשש דקות. הסרט, כותב לי דזאנאשווילי במייל, "נערך בצורה מדוייקת יותר, ואני חושב שזה שיפר אותו פלאים".
הבשורות האלה, אני חייב לומר, מעודדות מאוד. הקרנת ההיי-דפינישן תעשה חסד עם הלוק האפלולי של הסרט, ומכיוון שהדבר שהיה הכי בעייתי בו היה העריכה – והאופן שבו נפרש הסיפור על פני כמה מישורי זמן – הרהור חוזר בחדר העריכה הוא בדיוק מה שהוא היה זקוק לו. בפסטיבל חיפה הרגשתי שיש לו פוטנציאל, אב שהתוצאה הסופית גולמית מדי. יהיה מסקרן לראות איך הוא נראה כעת.
"מפטיר" יוצג לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ב-25 במאי ב-22:00 בסינמטק תל אביב, במסגרת ההקרנות המוקדמות לקראת פרסי אופיר.

=======

ואגב, במאים של סרטים ישראליים נוספים המתחרים על פרס אופיר מוזמנים לשלוח לי טריילרים לסרטיהם, או לינקם לטריילרים, ואציג את כולם.