רביעיית פוגות?! זה משחק ילדים. יש לי עכשיו F-15 עושה לופים מחוץ לחלון שלי. אני מרגיש כמו בסרט של ג'יימס קמרון.

בשבוע שעבר, רגע לפני צאת "איירון מן", כתבתי ל"7 לילות" קטע קטן בו אני מונה את גיבורי העל האהובים עליי, שהגיע הזמן שיגיעו גם לקולנוע. אמש פירסמו אולפני מארוול, שהפכו באחרונה לאולפן עצמאי שממן בעצמו את כל סרטיו, את תוכנית ההפקות שלו עד 2011. עבור אולפני מארוול אתמול היה יום חגיגי, אחרי שנספרו הדולרים בקופות והתברר ש"איירון מן" גרף כמעט 200 מיליון דולר ברחבי העולם בשלושה ימים. ההכרזה הגדולה היתה ש"איירון מן 2" מתוכנן כבר ל-30 באפריל 2010.
הגיבורים הבאים של מארוול שיגיעו לקולנוע:

"הענק הירוק", 13 ביוני 2008
"איירון מן II" (במאי: ג'ון פאברו), 30 באפריל, 2010
"תור" (במאי: מתיו ווהן), 4 ביוני, 2010
"קפטן אמריקה", 6 במאי, 2011
"The Avengers", יולי 2011
"אנט מן" (במאי: אדגר רייט), בפיתוח
"ספיידרמן 4", בעבודה

כמה מחשבות:
1. אף פעם לא חיבבתי את ת'ור (Thor). אחת מדמויות הקומיקס שתמיד נותרתי אדיש להן. מישהו כאן מחכה לו בקוצר רוח?
2. אני בהיסטריה מ"קפטן אמריקה", מגיבורי העל האהובים עליי (ראו בהמשך).
3. אני סקפטי לגבי "The Avengers". מדובר בסופרגרופ של איירון מן, קפטן אמריקה, הענק הירוק ותור. סרטים שמערבבים גיבורים ממקורות שונים יחד לא עובדים טוב, יש בהם משהו נחות. ע"ע "הטורף נגד הנוסע השמיני" או "ג'ייסון נגד פרדי", או הכשלון בהרמת "ליגת הצדק", או "ארבעת המופלאים והגולש הכסוף". לצורך העניין: מה הסיכוי שרוברט דאוני ג'וניור ואדוארד נורטון יבואו ל"The Avengers"? נראה קלוש כמו להביא את סיגורני וויבר ל"הטורף נגד הנוסע השמיני". אני מקווה שהם יודעים מה הם עושים שם, כי זה כרגע הפרויקט שנראה לי הכי פחות מלהיב.
4. מה זה? אין גיבורי על ב-2009?

ומה הם גיבורי העל שאני הכי מחכה להם? קיפצו פנימה:
continue reading…

הנה הקונפליקט הישראלי בתמציתו. בפוסט הקודם אני זועם על איוולות הכיבוש הישראלי שמונע כניסה לשטחים מבמאית. אלה מהרגעים בהם ישראל נראית לי המדינה הכי ברברית. ובפוסט הזה אני מתלהב מסממני הלאומיות והלאומניות של אותו גוף כובש וחסר אנושיות. ובמילים אחרות: הבוקר התאמנה רביעיית מטוסי פוגה של הצוור האווירובטי של חיל האוויר מול חופי תל אביב, לקראת מטס יום העצמאות שיתקיים ביום רביעי. אני הולך ברחוב, מרים עיניים ורואה מחזה מופלא (המוטורולה רייזר האומלל שלי עושה למראה הזה עוול):

עולים כגוש אחד

יורדים כתפרחת שושנה

המוח שלי כמובן מוצא רציונל: יש בזה משהו קולנועי, גדול מהחיים, פעלולים שאני מכיר רק מעולם בדיוני, הנפרסים מולי בלי הכנה, סתם בשעת שיטוט ברחוב. אבל לא יעזור, זה הפטיש המיליטריסטי והלאומני והכוחני שמתבטא גם אצלי ופורץ החוצה בתשואות למראה ביצוע מושלם של פעלולי מכונות מלחמה.

רציני מאוד:

אנמארי ג'אסר על סט סרטה, "מלח ים" (תמונה ויה vertigomagazine.co.uk)

הבמאית הפלסטינאית אנמארי ג'אסר תציג בשבוע הבא את סרטה "מלח ים" במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. בשבוע שעבר היא רצתה להציג את סרטה בבכורה בהקרנה תחת כיפת השמיים במחנה הפליטים עמארי ברמאלה, אבל בהגיעה למעבר הגבול בגשר אלנבי נמנעה ממנה הכניסה לישראל. הבמאית, שמחזיקה דרכון אמריקאי, לא יכלה להיכנס לשטחי הרשות גם לפני כתשעה חודשים, כשרצתה לצלם סצינות נוספות לסרטה. הסצינות צולמו לבסוף במרסיי. הסיפור הזה, שנולד ממייל שכתבה ג'אסר עצמה, הופץ בשבת במייל שרשרת בין אנשי תעשיית הקולנוע בארץ בשבת. הוא הוליד אייטם שלי בבלוג באנגלית, ואת הידיעה של נירית אנדרמן הבוקר ב"הארץ". הנה המייל המקורי של ג'אסר.

די רציני:

טום הנקס, בווידיאו ביתי מדף המיי-ספייס שלו, רוצה שברק אובמה יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית:

<

.
.
רציני למדי:

ג'ונתן רוזנבאום יצא לפנסיה מה"שיקגו רידר" אבל הוא ממש לא מחוסר עבודה. הוא השיק אתר חדש שכבר מכיל את כל כתביו מ-1987 ועד היום.

לא רציני בכלל:

הגרמלינים עושים קאמבק בפרסומת לחברת הטלפונים הבריטית.

אם לא נשארתם עד סוף הקרדיטים של "איירון מן", זה מה שהחמצתם, סצינה בת 52 שניות. צפו בה מהר כי אולפני פרמאונט קוצרים את כל קטעי הווידיאו האלה מיו-טיוב האחד אחרי השני, אז היא לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן:ואם אתם כבר כאן: הטריילר החדש של "אינדיאנה ג'ונס", בהיי-דפינישן.

עדכון ויה אורון: יש כבר באיכות נאה ביו-טיוב:

עם כל עונת הקיץ הזאת, וההקרנה הדיגיטלית, ופסטיבל קאן שתכף מתחיל, כבר שכחתי לגמרי שפורום פילם עדיין מחרימים מבקרי קולנוע מהקרנות הפריוויו. התרגלנו כבר לחיות בלעדיהם. מה גם שחוץ מ"וול-E" אין להם הקיץ שום דבר מעניין, כל הסרטים הכי מסקרנים הם של ג.ג ויונייטד קינג. אבל ביום שישי העלה אריק – שם בדוי של עיתונאי אמיתי שאני מעריך – ביקורת מתלהבת מסרט שהוא ראה בשם "מה שקורה בווגאס" (עם הליהוק הבלתי נסבל של אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז בתפקידים הראשיים), שלא העליתי על דעתי שיש סיכוי שהוא יהיה חינני (חשבתי שהוא יהיה בשר התותחים שיפול קורבן לגלגלים הדורסניות של "ספיד רייסר" בסוף השבוע הקרוב באמריקה), אבל מביקורתו אני מבין שיש כאן סיכוי ללהיט מפתיע, ובעיקר שמדובר בסרט מקסים. הפתעה. הסרט יוצא ביום חמישי בארץ, ואני – שכלל לא תכננתי לראות אותו עד שלא יגיע לטלוויזיה – תוהה כעת האם לשנות את דעתי. מה אתכם? מישהו כאן מתכנן לקנות לזה כרטיס? הנה הביקורת של אריק:

לפני כמה שבועות פירסם ה”ניו יורק טיימס” מאמר על הבצורת שחווה עולם הקומדיות הרומנטיות. ואכן, הז’אנר שהיה בעבר מתחרה כבד משקל בשוק הקופתי פינה בהכנעה את מקומו לסרטים הפונים לגברברים או לכל המשפחה. מישהו יכול לציין שם של קומדיה רומנטית מצליחה באמת מהשנים האחרונות? “הצד שלו, הצד שלה”? “מילים ולחן”? “אהבה בתפריט”? אף אחד מאלה לא ייכנס לקאנון.
והנה, סוף סוף מגיע סרט פוצי-מוצי, “מה שקורה בווגאס” שמו, שיכול לראות עצמו מועמד לקבלה לפנתיאון הרומנטיקה ההוליוודי, ואולי חשוב מכך – לעשות כסף. היפ-היפ הוריי!

"היי, לי זה בכלל נשמע כמו 'המירוץ לזהב II', אבל בלי קייט הדסון"

העלילה – אפשר לקרוא לה קומדיית סקרובול לדור האם.טי.וי – מבוססת על רצף של ארבעה תרחישים לא הגיוניים במיוחד: אשטון קוצ’ר וקמרון דיאז נפגשים בווגאס ומתחתנים בטעות לאחר ליל הוללות; הם מחליטים שהם מתעבים זה את זה באותה זריזות שבה התאהבו; הם אוגרים יחדיו שלושה מיליון דולר בקזינו ומתווכחים למי שייך הכסף; הוויכוחים הללו מובילים אותם לשופט שמרני, שכדי להעביר מסר חיובי לכל הזוגות הצעירים וחסרי הסבלנות מכריח אותם לשהות יחדיו שישה חודשים. נו, קשקוש. נו, רייגן במיטבו. מה לעשות, אלה הם ערכי הקולנוע האמריקאי – זוכרים שב”ג’ונו” וב”הדייט שתקע אותי” אופציית ההפלה אפילו לא עמדה על הפרק?
את הפוסטר של הסרט מעטרים קוצ’ר ודיאז (ליהוק מבריק מבחינה שיווקית-מסחרית; מישהו חושב שפטריק דמפסי ומישל מונהן יצליחו לגבור עליהם?), אבל דומני שאת הקרדיט ואת תשומת הלב צריך להעניק בעיקר לבמאי הבריטי טום וון, מי שאחראי גם לStarter For 10″" המקסים בכיכובו של ג’יימס מקאווי. וון, שהולך ומתגלה כיוצר הצ’יק-פליקס המשובח של דורנו (מי צריך את נורה אפרון?), משכיל ליצור סרט שאמנם נעשה במיליוני דולרים, עוסק במיליוני דולרים ושואף אך ורק להרוויח מיליוני דולרים, אבל מציג לפנינו אנשים אמיתיים עם רגשות אמיתיים ובעיות אמיתיות. ולכן, “מה שקורה בווגאס” אינו רק מהנה, אלא גם חכם ומרגש.
מי שמחפש סיבות להספיד את הוליווד בכלל ואת הסרטים הסכריניים שלה בפרט ימצא גם כאן תחלואים. מה לעשות, קוצ’ר זה לא קרי גרנט. אבל מי שעוד מאמין בכוחה של התעשייה לשחזר את ההצלחות של “זה קרה לילה אחד” ו”נדודי שינה בסיאטל” יבין שיש לנו כאן עסק עם יהלום אמיתי.

הביקורת הראשונה שלי על "איירון מן" התפרסמה באנגלית. זו השניה, מגיליון "פנאי פלוס", 30.4.2008

continue reading…

ראיתי אמש את "איירון מן" בפעם השניה, הפעם בגרסת ההקרנה הדיגיטלית ממקרן הסוני סינה-אלטה 4k. ההקרנה, אין מה לומר, מרשימה. איכות תמונה מושלמת, חדה. ואם ההקרנה של "איירון מן" – סרט שצולם ב-35 מ"מ – נראתה נהדר, הרי שהטריילר ל"ספיד רייסר", סרט שצולם בהיי-דפינישן ועובד כולו במחשב העיפה לי את הקרקפת.
אבל לאורך כל הערב משהו הציק לי: הטכנולוגיה צועדת קדימה, מציגה איכות, חדות, צבעוניות, דקות, אבל הגורם האנושי בישראל ממשיך לחשוב במושגי המאה ה-19.

אמש בג.ג עזריאלי: מקרן הסינה-אלטה של סוני (מימין), ליד מקרן פילם 35 מ"מ

אני לא מבין, פשוט לא מבין. בפרזנטציה לעיתונאים סיפר בנט קפלן, מנכ"ל גלובוס-מקס, איך שמע בפעם הראשונה על ההקרנה הדיגיטלית במרץ 2007. זה לפני שנה וחודשיים. במרץ 2007? מקרנים דיגיטליים הותקנו בבתי קולנוע בניו יורק כבר ב-2003. "מלחמת הכוכבים: נקמת הסית" הופץ דיגיטלית כבר ב-2005. ומנכ"ל רשת בתי הקולנוע הגדולה בישראל מתגאה שהוא שמע על כך זה רק ב-2007?
טוב, ניחא. אנחנו בישראל, החדשות מגיעות לאט. מכונת הטלקס אולי התקלקלה במשרדי ג.ג. ובנט קפלן ממשיך להתגאות איך הוא וגלובוס לא הבינו דבר, מה זה 2k ומה זה 4k (כנראה שבאינטרנט במשרדי ג.ג אין גישה לגוגל) אבל הם שמעו ש-4k זה 8.8 מיליון פיקסלים והחליטו להביא לישראל את הכי טוב. אחלה. ואני לא ציני. באמת אחלה.
אלא שמאותו רגע קפלן התחיל לדבר על הסרטים שנראה בארץ עם 8.8 מיליון פיקסלים. ואני תוהה: הרי אני יודע שהסטנדרט הדיגיטלי שאיתו עובדים אולפנים הוליוודיים הוא 2k, כך שזה לא באמת משנה כמה פיקסלים המקרן של ג.ג יכול להקרין, מה שמשנה הוא כמה נותנים לו להקרין. אז מה הסיפור? האם ג.ג הצליחה למצוא דרך להשיג עותקי 4k של הסרטים ההוליוודיים? או שמנכ"ל הרשת לא מבין בציוד שלו? או שהוא סתם מורח את מאזיניו?
הלאה: אם הפורמט הדיגיטלי נועד כדי לשפר את איכות הסרט, למה מי שהחדיר את כתוביות התרגום מיקם אותם באמצע הפריים? הפריים נפלא, קריספי, אבל בכל פעם שהדמויות ב"איירון מן" מדברות ערבית, התרגום מונח להם על המצח. רבאק, קצת רגישות והקפדה, תנו לראות את הפריים, את התמונה, אל תכסו לנו אותה באותיות.
ואם הפורמט הדיגיטלי הוא העתיד, כמו שטען יורם גלובוס בפרזנטציה לעיתונאים, למה ממשיכים לעשות הפסקות באמצע הסרטים?
ועל פי איזה הגיון החליטו בג.ג שהקרנה דיגיטלית תעלה 40 שקלים במקום 35? נכון, המכשיר חדש. אבל על פי מה שמספרים לנו, כל הסיפור הדיגיטלי אמור להוזיל עלויות ולא לייקר אותן: אין שינוע עותקים, אין תשלום למעבדה שצריכה לצרוב כתוביות תרגום (התרגום כבר מגיע על הקובץ), לא צריך סבלים להרים את הגלגלים. וללא גלגלי שיניים, פלטות וספולים, גם עלויות התחזוקה וצריכת החשמל אמורות להיות נמוכות יותר. אז מה העניין עם התמחור? משלמים לפי חדות?
בקיצור, נדמה לי שנתנו לנפח לתקן חליפת חלל. אין לו מושג מה לעשות עם זה, אבל הוא יודע שזה העתיד. עתיד שכנראה אין לו מקום בו.

ובנוסף לכל זה, מדווח ואגוס בתגובות, שהיום בצהריים המקרן שבק. האם תוקן מאז? למישהו עדכונים?
בקיצור, בתום יום אחד של התלהבות, אני מרגיש כעת שהעידן הדיגיטלי בארץ מנוהל על ידי אנשים לא ממש מבינים/מעודכנים/רגישים. או שפשוט לא אכפת להם ממתן שירות טוב/אמין/מדויק.

את הקרנת הדיג'יטל-סינמה של סינמה סיטי עוד לא ראיתי. דיווחים מהקרנות "איירון מן" בסינמה סיטי ועזריאלי לאורך סוף השבוע יתקבלו בברכה. ומי יודע מה קורה עם התוכניות הקולנו הדיגיטלי של יס פלאנט? איך קרה שהם פתאום הפכו למפגרים בתחום?

במשך רוב שנות התשעים הלן האנט והאנק עזריה היו זוג. הוא היה מפורסם בזכות הדמויות שדיבב ב"משפחת סימפסון" (ובראשן אפו), והיא היתה כוכבת הסיטקום המתוק "משתגעים מאהבה" (בו לעזריה היה תפקיד משנה). ואז הם התחתנו ב-1999, והתגרשו שנה אחר כך.
היום שניהם מגיעים לבתי הקולנוע בארץ עם שני סרטים חדשים, שניהם סרטי בכורה של שחקני סיטקום שהפכו לבמאים, שניהם קומדיות רומנטיות קטנות ועצמאיות. שניהם גם, למרבה הצער, די ככה ככה. הלן האנט מככבת ב"כשהיא מצאה אותי", סרט שהיא גם ביימה. האנק עזריה מגלם את תפקיד המשנה ב"לרוץ בשבילה", שביים דיוויד שווימר.
הסרט המבאס יותר הוא "כשהיא מצאה אותי", בו האנט מחליטה להיות גם במאית. על פניו זו קומדיה רומנטית בוגרת, סמי-רצינית, שכל כוונותיה טובות: האנט מגלמת אשה בת 39 שנישואיה מתרסקים. במקביל היא מתחילה קשר חדש עם גבר גרוש, מאבדת את אמה, ומגלה את האמת על אודות זהות אמה הביולוגית. האנט, לכל הפחות, קולעת בול בליהוק: מושא תשוקותיה הוא כמובן מיסטר דארסי (קולין פירת), שכנראה אין בת 39 שלא עומדת בקסמיו, בעלה המהוסס הוא מתיו ברודריק (בתפקיד די דומה לזה שגילם ב"מישהו לסמוך עליו") ואמה הביולוגית היא בט מידלר. אפילו סלמן רושדי מגיח פעמיים לתפקיד רופא הנשים (רושדי ופירת כבר הופיעו זה לצד זה ב"ברידג'ט ג'ונס").
הבעיה היא שהאנט, משום מה, ניסתה לרסס את סרטה בתרסיס "המציאות", להפוך אותו לפחות אגדה ויותר לנתח מהחיים. וכך למרות שמידלר ופירת מגלמים דמויות קולנועיות למהדרין, האנט עצמה עסוקה בלגלם דמות מהוהה, מובסת ונטולת שארם. גם ההחלטה של האנט להשאיר את עצמה נטולת איפור, זוהר או אפילו חיוך בסרט הופכת את "כשהיא מצאה אותי" לסרט מתסכל, שלא מספק את מה שהז'אנר שלו מבטיח: קצת חן קליל, אוורירי ונוצץ. הפער בין המראה המותש של הסרט והגיבורה, ובין ניסיונותיו להיות קליל וגחמני לפרקים הופכים את "כשהיא מצאה אותי" לסרט מפוספס ומייגע. הוא לא רע, וכל כוונותיה של האנט הוגנות ונאותות, אבל היא פשוט החמיצה את הפוטנציאל הממשי שהיה טמון בסרטה.
"לרוץ בשבילה" של דיוויד שווימר הוא ההפך המוחלט. הסרט הזה כולו קלות דעת נוצצת, ללא שמץ של אמינות או מציאות. שזה אחלה, אבל גם כאן יש כמה בעיות, מזן אחר.
הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, בבעלותו של סיימון פג. פג – שעשה קסמים כשחקן/תסריטאי ב"מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים" – מנפיק כאן תסריט חלש בהשוואה לשתי ההברקות הקודמות שלו. אולי לכן שותפו הקבוע, אדגר רייט, נעדר הפעם ואת מקומו תופס דיוויד שווימר, שהסטנדרטים שלו נמוכים יותר. פג מגלם לוזר לונדוני שבורח מחתונתו עם תנדי ניוטון, וחמש שנים אחרי הוא מנסה לזכות בה בחזרה, רגע לפני שיחסיה עם איש עסקים אמריקאי ואולטרה-ספורטיבי (עזריה) יהפכו רציניים מדי. הסרט נקרא במקור "רוץ, שמנצ'יק, רוץ", וכאן כבר יש בעיה. כי את השמנצ'יק הזה מגלם פג, הקטן, הגרום, עם הפנים המחודדות. כדי לגלם גבר ממוצע שהזניח את עצמו שגידל כרס קטנה, פג מסתובב רוב הסרט עם מעין חליפת השמנה קטנה שנראית מופרכת לחלוטין. הרי פג הזה היה הרזה בצמד השמן והרזה שהוא גילם לצד ניק פרוסט העגלגל ב"שוטרים לוהטים". ועכשיו הוא השמנצ'יק? אבל ניחא, כי הסרט הרי לא מנסה להתייחס בכלל לדבר הזה שנקרא "מציאות". הוא כולו בלון באבל-גאם מצועצע, בו שווימר מנסה להבריק מדי פעם עם קצת להטוטי מצלמה של טירונים. גם העלילה – רצונו של פג לרוץ את המרתון הלונדוני כדי להוכיח את אהבתו לאשה שנטש – לא סוחבת 42 ק"מ. אבל פג הזה, ייאמר לזכותו, הוא שחקן קומי נפלא. הוא מצחיק בפאוזות שלו יותר מאשר ברפליקות שלו. והסרט הזה חינני למדי, אם כי הוא ממצה את השטיקים שלו נורא מהר. אבל הסצינה בין פג המוזנח ועזריה התותח במלתחות היא המצחיקה ביותר בסרט. הרקע הוא כזה: פג רוצה לקחת את בנו, חובב ההוביטים, למיוזיקל של "שר הטבעות". לעזריה – המחזר החדש של ארוסתו לשעבר (ואם בנו) יש כרטיסים. פג בא לבקש ממנו שייתן לו אותם. והוא מזמין אותו להצטרף אליו לשיעור ספינינג בחדר הכושר שלו: