הקרנות האקדמיה התחילו ביום שני עם הסרט הראשון ברשימה: "בשביל אבא שלי", סרט שלא ידעתי עליו כמעט כלום וקיבלתי ממנו הפתעה נעימה. הסרט ממש חמוד, ויש בו המון כישרון.
מדובר בסרט שבאתי אליו כמעט בכוח: השם שלו איום בעיני (השם המקורי שלו, "שבת שלום מרדונה", איום כמעט באותה מידה), ולא הכרתי אף אחד מהיוצרים כדי שאוכל לקוות למשהו טוב ממנו. והכי חמור הסינופסיס שלו, כפי שמופיע באתר הסינמטק, והוא מהגרועים ביותר שקראתי מימיי:
עלילת הסרט מתרחשת בסוף שבוע אחד בת"א. טארק, בחור ערבי מטול כרם, יוצא לבצע פיגוע התאבדות בת"א. הוא מגיע לשוק הכרמל כאשר הוא שרוי במתח רב, לוקח את נשימותיו האחרונות ולוחץ על מתג ההפעלה. המטען אינו מתפוצץ- מתג ההפעלה שרוף. טארק מנסה לתקן את מתג ההפעלה אצל מר כץ, חשמלאי זקן ונרגן, אב שכול, ממורמר כנגד החברה והמדינה ומאשים את אלה במות בנו היחיד (טירון צה"ל). בשל השבת נאלץ טארק להמתין עד שיגיע מתג חדש ביום ראשון. תוך כדי כך נקשר גורלו לקרן, צעירה בת 17, פריקית, מוכרת בקיוסק, חוזרת בשאלה, מנודה ממשפחתה ומנסה להתערות ללא הצלחה בחיים התל-אביביים. טארק משתלב בחיי שניהם ואלה לומדים להכירו וכך מפיח בהם רוח חיים, לומד מהם על התרבות והחברה הישראלית והם מגלים עליו דברים שלא הכירו עד כה. חוויותיו של טארק באותו סוף שבוע תל אביבי, ועברו המורכב יביאו אותו לנקודת השיא במצב טעון ורווי בלבטים, האם יתפוצץ כמתוכנן?
איום ונורא. הרבה יותר מדי מידע. ממש סינופסיס שעושה חשק לברוח מהסרט. ובעיקר הוא שואל לבסוף את השאלה הלא נכונה. כי אם הוא בוחר שלא להתפוצץ הרי שמדובר בפנטזיה נאיבית אווילית. ואם הוא כן מתפוצץ, אז למה שארצה לראות את הסרט בכלל מלכתחילה?
אבל למרות כל ההסתייגויות שלי התברר לי במהלך הצפייה שדרור (דודו) זהבי הוא במאי שאהיה סקרן לראות מה הוא יעשה הלאה, ועדו ויונתן דרור הם תסריטאים שיעניין אותי לדעת מה הם יכתבו עוד. לא שאין בעיות בסרט, יש המון, אבל יש בו משהו בסיסי שבהחלט עובד.
קודם כל, הוא נראה כמו סרט. אחרי שיותר מדי סרטים מהעת האחרונה נראים חובבניים מדי, מגיע "בשביל אבא שלי" ונראה מרשים מאוד: צילום יפה, תנועות מצלמה בוטחות, איזושהי דינמיות נעימה מאוד שנונתנת לסרט תחושה של בטחון עצמי. העשייה הזאת מצליחה לחפות על המון – אבל המון! – מגרעות עלילתיות שנעות בין המרושלות למביכות. ובכל זאת, גם אם התסריט פגום (כל החצי השני של הסרט מאוד בעייתי, בלשון המעטה), עדיין יש בו רגעים מוצלחים מאוד של כתיבה. כלומר, הסרט אולי כושל במכלול, אבל יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומצולמות נהדר, עם כמה רגעים טובים של אבחנות חדות, ודיוק בניואנסים של הדמויות.
ובעיקר: הצמד בתפקידים הראשיים – הילי ילון ושרדי ג'ברין – מחזיק את הסרט (את ג'ברין ראיתי בפעם הראשונה כמפקד התנזים ב"הבועה", והוא היה מוצלח מאוד שם. וגם כאן).
"בשביל אבא שלי" מזכיר בהרבה דברים, לטובה ולרעה, את "הבועה" של איתן פוקס. הבעיה המרכזית שלו, כמו "הבועה", היא העמסה עצומה של "נושאים" לתוך סרט אחד, מבלי שיש לרובם הצדקה אמיתית, וחמור יותר: מבלי שלאף אחד מהם תהיה תובנה משמעותית. כיבוש ופיגועים, אוקיי. אבל שואה, שכול, חרדים, מזרחיות: כל אלמנט כזה רק מחליש את הסרט במקום להעצים את הדרמטיות שלו.
אבל לא פחות בעייתי: הסרט לא מצליח למצוא את האיזון בין הקומי לדרמטי. זה היה המתח העיקרי שהיה לי בסרט, השאלה: האם זו קומדיה עם רגעי רצינות, או דרמה עם רגעי הומור? לפיכך, סוף הסרט היה יכול לפטור את רוב בעיותיו. אלא שהוא לא. למרות כמה רגעים חינניים מאוד, "בשביל אבא שלי" הוא בעצם דרמה, וככזה הוא אפילו די כבד. ואז ההומור אינו תבלין אלא עדות לחוסר החלטיות סגנונית.
"בשביל אבא שלי" אולי מזכיר בגודש תכניו (ובנושאיו) את "הבועה", אבל הוא הזכיר לי בטון שלו – ובשילוב בין החינני לגחמני – את "החברים של יאנה" של אריק קפלון. שניהם סרטים שיש בהם המון דברים טובים, אבל בסך הכל הניסיון לערבב דרמה המתרחשת בימי מלחמה ואלימות לתוך פארסה שכונתית יוצר תוצאה משונה, גם אם יש בה המון רגעים טובים.
הבשורה הטובה היא שנדמה לי שבזכות ילון וג'ברין, וכנראה שדווקא בגלל הגישה הקלילה מדי (אני מניח ששניצר ואורי קליין יאשימו את הסרט ב"חוסר אחריות אידיאולוגית") יש סיכוי שהסרט יתחבב על בני נוער. יש בו באמת משהו קצת ג'ובינילי, ילדותי. זו חולשתו, אבל גם כוחו.
ואגב, בסצינה לקראת סוף הסרט בה יושבים ילון וג'ברין לבד על חוף הים נזכרתי בסרט המקסים "אלנבי רומאנס", בו ראיתי את ילון בפעם הראשונה ובו מופיעה סצינה כמעט זהה. לאן נעלם הסרט המתוק ההוא, הוקרן בפסטיבל חיפה, כמה פעמים בסינמטק ואז התאדה. זה לקח לכל היוצרים: לסרטים באורך 50 דקות אין איפה לחיות. אני מקווה שינאי גוז, במאי "אלנבי רומאנס", ימצא דרך לצלם עוד 20 דקות חינניות לא פחות לסרטו, ולהפוך את הסרט לפיצ'ר, כי מעט מדי אנשים ראו אותו, והוא מתוק להפליא.
אגב לאגב. ינאי גוז מעדכן במייל:
תודה על האזכור המפרגן באתר שלך ל"אלנבי רומאנס".
אם תרשה לי, שני תיקונים:
1. את "אלנבי רומאנס" ביימתי במשותף עם יוני זיכהולץ
2. הסרט זמין לכל מי שרוצה לצפות בו – ב-VOD של HOT ובסניפי האוזן השלישית. כסרט של 50 דקות, הוא באמת הופץ באופן מצומצם, אבל מצא את הקהל שלו. הוא הוקרן בסינמטק תל אביב במשך חצי שנה ברציפות בהקרנות חצות, שם הוא צבר קהל, שאת הקיום שלו אנחנו מרגישים ב-VOD, גם כיום, כמעט שנתיים לאחר שהסרט הגיע לשם.
========
ולמחרת הוקרן בהקרנות האקדמיה "חומר למחשבה", סרט שראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון. מדובר בכמעט קטסטרופה, ובעיקר בהחמצה משוועת. לכאורה זו קומדיית סטלנים משולבת בסרטי סיני/אילת שהיו פופולריים מיותרים כבר בסבנטיז ותחילת האייטיז. הסרט, שמבוים ביד גסה וחובבנית, מצליח לפספס כל רגע קומי שנקרה בדרכו.
תגובות אחרונות