שתי תזכורות:

1. בגלל קריסת ספק הניוזלטר הקודם כל 800 האיש שקיבלו כל בוקר את תמצית כותרות האתמול לתיבת הדואר צריכים להירשם מחדש. תיבת הכנסת כתובת המייל נמצאת בטור הצד משמאל.

2. אני מפציץ היום. אבל זה לא אומר שבארבעת ימי החג יהיה כאן שומם. הו לא. מחר יהיה כאן מצחיק מאוד. מחרתיים: המצעד השנתי. ובשישי-שבת: "ביקור התזמורת", "מלך של קבצנים" וניל גיימן.

ורגע לפני שיום השנה השישי לאירועי 9/11 מגיע לסיומו הנה הקטע שכתבתי עליו לגיליון "פנאי פלוס" שיצא אתמול.

דור הדיילי שואו

שש שנים אחרי 9/11. כ-3000 איש נהרגו, ארבעה מטוסים רוסקו, שני מגדלים נפלו. אבל בחלוף שש שנים, מה נותר לנו מלבד כמה מקטעי הווידיאו המצמררים ביותר שאי פעם תועדו? כרגע זה נראה יותר כמו יום השנה שישי ליום בו הכל קרס, וכלום לא קרה. ג'ורג' בוש, הנשיא האמריקאי, הישווה באחרונה את 9/11 למתקפה היפנית על פרל הרבור: אלא ששש שנים אחרי פרל הרבור העולם כולו נראה אחרת לגמרי, מתאושש, משתקם. ואילו שש שנים אחרי 9/11 נדמה כאילו הכל רק הולך ומתפורר.
אני רואה את זה גם בתחום הכיסוי שלי, הקולנוע. 9/11? זה פאסה. השנה כשמבקר קולנוע שעדיין מדבר על "אמריקה שאחרי 9/11" הוא נשמע מנותק. אמריקה כבר לא חיה אחרי 9/11, היא הצליחה לדרדר עצמה עמוק יותר, אל הלבה הרותחת של עירק. היבול הקולנועי ההוליוודי הצפוי לנו בהמשך השנה, שמתפקד כברומטר מוצלח להלך רוח ציבורי, יניב הרבה סרטים העוסקים במלחמה בעירק. האמריקאים מצויים מרחק שנה מבחירות לנשיאות ונדמה שהאולפנים משקיעים כסף רב כדי לזעוק: די לכיבוש.
ישראל וארצות הברית מעולם לא היו קרובות יותר נפשית מאשר בימים אנושים אלה. לאמריקאים זה קרה בספטמבר2001, אצלנו זה היה 11 חודשים קודם: אוקטובר 2000, פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. מאז, שתי המדינות פנו למדיניות של בהלה, הפחדה וגזענות והציגו עצמן כמי שבעיצומו של מצור מפני מתקפה מוסלמית. אלא ששש ושבע שנים אחרי, פתאום מתברר שהאסונות הפכו לחומר גלם ציני בידי השלטונות, שבשמם נעשו דברים איומים. באמריקה קם דור חדש, צעיר, פקחי, שאקרא לו "דה דיילי שואו ג'נריישן". דור שבקיא באופן אינטואיטיבי בביקורת התקשורת של נועם חומסקי, שרואה את הבולשיט שהשלטון מוכר לו, ומגיב אליו באמצעות תוכניות סאטירה נשכניות כמו "דה דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט. בחירות 2008 יהיו שעת המבחן שלו: האם הדור שרואה אצל ג'ון סטיוארט איך הנשיא משקר, מלהג ומחבל במדינתו ייתן לממשיכי דרכו את קולו, או למי שמציע חלופה? ישראל, לעומת זאת, חפה מכל זה. אנחנו כאן עסוקים בלהרכיב רשימות שחורות של מי לא רשאי לעלות על במה ולרקוד סטפס כי אין לו פרופיל קרבי. אין לנו אף ג'ון סטיוארט שייצג את אלה שמאסו בשחיתות, בספין, בהסחות הדעת הלאומניות מהנושאים העיקריים שאיש לא מטפל בהם. אצלנו יש רק טוקבקיסטים, והם תמיד שונאים, כועסים, בזים, סולדים ממשתמטים ומתעבים ערבים. הם אלה שמכתיבים את הלך הרוח הלאומי כאן. ואיש לא שם לב שהם הפאנץ'-ליין העגום בתקופה שכבר שש שנים נראית כמו בדיחה שחורה אחת גדולה.

"עין הדג" עושים לפרסי אופיר כבוד מוצדק ומתייחסים אליו (כמעט) כמו לאוסקר, עם תחזית מקדימה מאת הפינגווין וחידון הימורים נושא פרסים. בחלק מקטגוריות אני מסכים עם נבואת הפינגווין (סלאח בכרי) אך בחלק אנחנו חלוקים (אניה בוקשטיין? אין סיכוי). את התחזית שלי אפרסם כאן בתחילת השבוע.

=======

אגב, מי מקוראי הבלוג יהיה ביום חמישי הבא בטקס אופיר וכול לסמס דיווחים שוטפים מהאולם? אנא הציעו את שירותי הסימוס שלכם במייל yraveh@www.open-it.co.il/orange

========

ועוד תחזיות לתשס"ח: "עכבר העיר אונליין" ביקש מכמה אנשי קולנוע לנבא מה יקרה לקולנוע הישראלי בשנה הקרובה (כחלק מפרויקט תחזיות גדול יותר). דרור שאול ומשה אדרי היו מאוד אופטימיים, והלוואי ומה שהם חוזים יקרה. אני, אחרי שנת אופוריה, הייתי פסימי יותר.

========

ג'פרי וולס ראה את "התנתקות" של עמוס גיתאי בטורונטו. טוב, לא ממש ראה. הציטוט שלו:
I bailed on Amos Gitai's Disengagement after 40 minutes.

========

פשששש… הקולנוע הישראלי פשוט לא עוצר. והפעם, הכותרת שהרטיטה מיליונים: "הכתובה" של מנחם גולן יפתח את פסטיבל מונקו. תראו, אמנם שני סרטיו האחרונים של גולן היו איומים, אבל יש לי מעט רספקט לאיש, ואני בורדרליין-מסוקרן מהניסיון שלו לעבד שוב את "הכתובה" של אפרים קישון לקולנוע. אבל לפתוח את פסטיבל מונקו לא נשמע לי לא הישג ולא כותרת. הרי אחרי הכל זה אחד הפסטיבלים הכי קיקיוניים בעולם שהעניק בשנים קודמות את פרסיו לסרטים הנודעים… אממ… אה, הלא נודעים בכלל בשום מקום. האם פסטיבל מונקו הוא "פסטיבל נשיקת המוות"?

=========

רק לפני ששה ימים נתקלתי בכותרת העוסקת בשובו לבימוי של סטיב ליסברגר, הבמאי של "טרון", והיום מפרסם ה"הוליווד ריפורטר" ש"טרון 2" יוצא לדרך. הבמאי הנבחר הוא ארכיטקט לשעבר. בדיוק כמו עמוס גיתאי.

=========

"סקרין" מדווח שרומן פולנסקי פרש מבימוי "פומפיי". מבחינתי אלה בשורות טובות. אחרי "אוליבר טוויסט" הייתי שמח לראות את פולנסקי מביים סרט שאינו הפקת ראווה תקופתית עם סטים ענקיים.

==========

את הדיווח הנמרץ ביותר מטורונטו תמצאו באתר של רוג'ר איברט, שהתנפל על סרטי הפסטיבל ברעב משולהב. אתמול הוא כתב, בין השאר, על "ביקור התזמורת":

Eran Kolirin’s “The Band’s Visit” is a charming sleeper of a comedy from Israel, about the mistaken visit of the Alexandria (Egypt) Municipal Policeman’s Band to perhaps the smallest hamlet in Israel. The band conductor (Sasson Gabai) is ferocious with an underling who put them on the wrong bus, and Ronit Elkabetz plays Dina, the proprietor of a snack shop that is literally the entire downtown.

During a long, hot day and night, the band members and locals interact (often in English, their common language). Dreams and disappointments are reviewed, truths are told, and romances start out as doomed and go downhill. If you are at all familiar with the uniquely deadpan comedies of the Finnish director Aki Kaurismaki (“The Match Factory Girl,” “The Man Without a Past”), you will recognize some of the same qualities here, as downbeat characters recognize shared misery over Israeli-Egyptian lines. In its sad way, it is very funny.

שיעשעה אותי ההשוואה שלו לקאוריסמקי. זוכרים את התגובה שלי אחרי הצפייה הראשונה שלי בסרט? הביקורת שלי על "ביקור התזמורת" אתמול בגיליון ראש השנה של "פנאי פלוס" בדוכני העיתונים, ובהמשך סוף השבוע גם כאן.

===========

ועוד בלוג המדווח מטורונטו, מאת כתבי רויטרס, ובו אני קורא שהסרט החדש של דיוויד קרוננברג (שייקרא בעברית "סימנים של כבוד"), מכיל את אחת מהסצינות האלימות והגרפיות ביותר בתולדות הקולנוע.

============

ויה ג'ף וולס: הפרסומת החדשה לנייק שביים מייקל מאן. המוזיקה היא מהסרט שלו, "אחרון המוהיקנים":

מעולם לא הייתי בפסטיבל אייקון. בכל סוכות אני שורץ שבוע בחיפה, משתומם מהעובדה שהקהל החיפאי נורא אוהב לדבר בסרטים, ולא יצא לי לראות איך נראה פסטיבל המדע בדיוני התל אביבי. מדי פעם בחדשות בטלוויזיה מקדישים לאירוע איזו דקה של צבע, בעיקר כדי לצחוק על חשבונם של הנערים והנערות שכה קשורים לדמויות במשחקי התפקידים שהם מוותרים על המודעות העצמית שלהם ומגיעים לבושים בדמותם לאירוע. אבל זה חלק מהמשחק, ואני לא הייתי פחות גיק באיזור הבר מצווה. מה שהרתיע אותי בשנים הראשונות של "אייקון" היתה העובדה שהרגשתי שהסינמטק מופקר לידיהם של חובבי מד"ב ופנטזיה, ולמעשה מה שקורה שם זו צפייה קבוצתית בעותקי VHS של הפרקים האחרונים ב"בבילון 5". ואז הגיע ה-DVD וחוץ ממרתוני "באפי" לא הרגשתי שאני מחמיץ משהו. אלא שאני שם לב שבשנים האחרונות מתחילים להגיע לשם סרטים שאני רוצה לראות, ושאני יכול לראות רק שם: "סולאריס" של סודרברג. "סרניטי" של ג'וס ווידון. והשנה, השנה ה-11 של הפסטיבל, אני מעיין בתוכניית הסרטים ולא יכול שלא לתהות לעצמי: האם בקצב הזה תוך 3 עד 5 שנים כבר אוכל לוותר על פסטיבל חיפה ולהעדיף את אייקון על פניו?
תראו איזה דברים נהדרים יש שם השנה:
סרט הפתיחה: "אבק כוכבים" של מתיו ווהן (על פי ניל גיימן). סרט מרובה פגמים, כמעט טרי-גיליאמי באופיו, אבל מאוד-מאוד (מאוד) מהנה.
סרט הנעילה: "28 שבועות אחר כך", סרט ההמשך ל"28 יום אחר כך" של דני בויל. יש לי קצת מנת יתר של זומבים מהשנים האחרונות, אבל החצי השני של הסרט הזה פשוט מצוין. (הוא הוקרן אתמול לעיתונאים כשהוא אמנם מלווה בלוגו א.ד מטלון, אבל ללא תרגום. הייתי מהמר שזו הזדמנות לצפות בו לפני גניזה).

וביניהם, הקרנות עותקי 35 מ"מ של:
"Wristcutters: A Love Sory". הסרט האמריקאי על פי "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת.
"The Host" (למי שלא ראה אותו בירושלים).
"אדון המושי" היפני.
"אין כמוך" ("Krrish") ההודי (מיוזיקל על גיבורי על). (הנה כתבה מ"הניו יורק טיימס")
"דם ושוקולד" האמריקאי (אנשי זאב)
"חיזרים מרושעים" (חטיפת חיזרים תוצרת אנגליה)
"חסרי מנוח" (סרט אמנויות לחימה דרום קוריאני)
"7 גמדים" (שובר קופות גרמני שהוקרן בירושלים לפני שלוש שנים וראוי למעמד פולחני. סרט נורא מצחיק, בכיכובו של הקומיקאי הגרמני שאני כה מחבב, אוטו ואלקס).
"מופע הקולנוע של רוקי" (אלא מה)
"אפורושידו" (אנימה יפנית)
"מלך הנהר" (מותחן על טבעי קנדי)

אני אוהב את זה שמארגני הפסטיבל – שאגב, אין לי מושג מי הם – טורחים לציין בדפי המידע באיזה פורמט מוקרן כל סרט. הפסטיבלים האחרים לא טורחים. הם חושבים שלקהל לא אכפת או שהוא ממילא לא מבדיל. אנשי "אייקון" מכבדים את קהלם יותר, והם מבינים שהקרנה של "The Host" ב-35 מ"מ היא אירוע, אבל הקרנתו בדי.וי.די היא בדיוק ההפך מאירוע.
ונראה שגם המפיצים מתחילים לשים לב לקהל הזה ולהעניק סרטים לפסטיבל. בקיצור, יש ברשימה הנ"ל לא מעט סרטים שאני ממש מצטער שאחמיץ, גם כאלה שכבר ראיתי קודם בירושלים.

מיוחד ל-9/11

אורון מדווח בתגובות מהקרנת העיתונאים של "Shoot Em Up" אמש: "כיף לא נורמלי, מקס פיין סטייל. הסרט כל-כך דבילי ומטופש שזה פשוט תענוג אנטי-אינטלקטואלי. והאקשן מופרך ברמות ובכמויות נהדרות".
נשמע אחלה. אלא שבמקביל מגיעה הבשורה מאמריקה שהסרט מתרסק בקופות בסוף השבוע הראשון לצאתו. אם לפני שבוע היתה תחושה שהסרט מתחרה מול "3:10 to Yuma" על המקום הראשון, היום כבר ברור שהמערבון של ג'יימס מנגולד יהיה במקום הראשון ואילו אורגיית הקליעים של מייקל דיוויס תהיה רק במקום הרביעי. הסרט צפוי להכניס בסך הכל 6 מיליון דולר בשלושת הימים הראשונים לצאתו. אאוץ'.

ואני מתכנן משהו מפתיע הקשור ל"Shoot Em Up" לעוד כמה ימים. אני מקווה שאצליח להרים את זה.

==========

אהרון קשלס, מבקר הקולנוע של "רייטינג", השיק בלוג בשם "פיראנה קארינה". שלושה פוסטים בו בינתיים: ז'אק דמי, הפואטיקה של ג'ון סטוקוול, ו"הסודות". אני מקווה שמדורי הקולנוע שלו ב"רייטינג" יופיעו בו גם.

==========

האם שמעתם על "היי סקול מיוזיקל"? "היי סקול מיוזיקל" הוא סרט טלוויזיה שביים הכוריאוגרף לשעבר קני אורטגה לערוץ הכבלים של דיסני. הסרט מיועד לבני 11-14 והוא נטול אלימות, מיניות או קללות. רק שירים של נערים עם עור נקי וחיוך נוצץ. הסרט, שהופק ב-4.2 מיליון דולר, הוצג לפני שנה ושבר את כל שיאי הצפייה של ערוצי הכבלים. הפסקול היה הדיסק הנמכר ביותר באמריקה לשנת 2006. זאק אפרון ובת זוגו לסרט, ונסה האדג'נס, הפכו לבני זוג במציאות ולכוכבי הנערות. בשבוע שעבר הוקרן "היי סקול מיוזיקל 2" וגם הוא שבר את כל השיאים, עם 17 מיליון צופים (כאמור, לערוץ כבלים, לא ברודקסט). ואחרי כל כך הרבה רייטינג ומכירות, "היי סקול מיוזיקל" הגיע לפני עשרה ימים גם לישראל. הסרט הוקרן ביום האחרון של החופש הגדול בערוץ ג'טיקס. הפסקול גם יצא בהפצת הליקון רק באחרונה. לא שמעתי דבר על תגובות, רייטינג או סנסציה. אם יש כאן בנות 12 או הורים לכאלה אשמח להתדווח.
אבל הנה משהו שקצת יחמם את האווירה: בשבועות האחרונים התחילו להסתובב באינטרנט תמונות עירום מלא של נערה שזוהתה כאותה ונסה האדג'נס בת ה-18, שעל פי תפקידה בסרט אמורה להיות ביישנית ובתולית. הבלוגים התחילו לתהות האם זו אכן האדג'נס. הפרשה היתה יכולה לדעוך בזאת, אחרי שאנשים היו נואשים מלהבין האם זו היא או כפילה, אלא שהאדג'נס עשתה טעות נוראית. היא הוצאה הודעה לעיתונות בה היא מודה שזו אכן תמונתה, והיא צולמה בנסיבות פרטיות, וזה מצער שהן פורסמו. ואחרי כל זה, רוצים לראות את התמונה? הנה (לא לפוריטנים): Vanessa Hudgens Nude.

שנתיים אחרי ש"הר ברוקבק" זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה ויצא משם למסע זכיות בכמעט כל פרס אפשרי (חוץ מאוסקר על הסרט), נראה שאנג לי עושה זאת שוב: "תשוקה, זהירות" שלו זכה הערב באריה הזהב בוונציה וגם בפרס הצילום. אך להבדיל מ"הר ברוקבק" שיצא מוונציה גדוש ביקורות מתעלפות ומהללות, "תשוקה, זהירות" יצא עם ביקורת קטלנית ב"וראייטי", כמה הילולים, ועוד כמה ביקורות חצויות. גם הסרטים של טוד היינס ושל בריאן דה פלמה יצאו עם פרסים מרכזיים. הנה הרשימה המלאה:
continue reading…

גואל פינטו, שהיה כתב הקולנוע של "הארץ" הוא עכשיו כתב הקולנוע בישראל של "וראייטי". כבוד. פינטו כבר תייק השבוע אצל עורכיו את שלושת האייטמים הראשונים שלו. הלילה עלה אייטם המבשר על הקיץ שובר השיאים שעבר על ישראל, ועל כך שעד כה ב-2007 כבר ארבעה סרטים חצו את קו 300,000 הכרטיסים (זוכרים?). בחצי השני של האייטם מעדכן פינטו את קוראי "וראייטי" שבישראל – בניגוד לרוב העולם – לא מוסרים המפיצים את נתוני הקופות, ומוסיף תגובה נזעמת שלי על כך (אם כי, אני חייב להגיד, שאם יראו המפיצים בני המאה ה-19 בישראל שעסקיהם מתחילים להיות מדווחים ב"וראייטי" אולי זה יגרום להם להתחיל לנסות לשאוב כותרות על ידי פרסום הנתונים, מי יודע).
מצד שני, אני מחכה לאייטם ב"וראייטי" שיספר לקהל האמריקאי והאירופי שברוב בתי הקולנוע בישראל עדיין עושים הפסקה באמצע הסרט.

========

"הבועה" של איתן פוקס יצא אתמול באמריקה וזוכה להתעניינות תקשורתית מרשימה מאוד. דיוויד האדסון מרכז את הביקורות על הסרט – בין השאר מ"ווילג' וויס" (בה למדתי שאלה טיילור, הכותבת ל"ווילג' וויס" ול"אל.איי וויקלי היתה בת עשרים ומשהו בתחילת שנות השבעים וגרה אז בתל אביב), "ניו יורק פרס" ו"סלון" – ורובן נאות ואוהדות למדי. פוקס הוא ללא ספק הבמאי הישראלי הכי מוכר באמריקה כרגע. הנה ראיון איתו מ"הלוס אנג'לס טיימס" מלפני כמה ימים.

========

וענייני מנהלה: חברת zookoda ממנה לקחתי את שירותי המיילינג-ליסט שלי כנראה התפגרה. השירות שלהם כבר לא עובד. עכשיו אני מציע עידכוני מייל למי שרוצה באמצעות FeedBurner. אבל יש שתי בעיות. האחת: אין לי דרך להעביר את 800 מנויי הניוזלטר ההוא לשירות החדש, כך שכל מי שרוצה לקבל עידכון יומי במייל כל יום בשמונה בבוקר צריך להירשם מחדש. הכניסו את כתובת המייל שלכם לתיבת ההרשמה בטור הצד משמאל. השנייה: אחת הסיבות שחיבבתי את זוקודה היא שהאתר איפשר לי לערוך את צורת הניוזלטר שייראה דומה לדף בבלוג. בשירות החדש אין את זה. זה בעיקר מציק כי את העברית הוא מציג מיושר לשמאל. אם יש למישהו רעיון איך לפתור את זה, אנא עדכנו במייל.

ישי קיצ'לס היה השבוע בפסטיבל ונציה ודיווח משם ל"העיר". אך מה שפורסם בדפוס היא גרסה מקוצרת לטקסט המקורי הארוך והקולנועי יותר. את הטקסט המלא העלה קיצ'לס לבלוג "המאסף" (בו אני נתקל היום לראשונה והוא נראה די מסקרן). הנה תקציר:
על "I'm Not There" של טוד היינס: "הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל. הסרט מתחקה אחר תחנות שונות בחייו של בוב דילן ועושה זאת באופן מבריק, מקורי ואמיץ". על "The Darjeeling Limited" של ווס אנדרסון: "למרות שנהניתי מכל שנייה של “The Darjeeling Limited” (ומכל שנייה של הסרט הקצר, שמוקרן לפניו, ומשמש לו מעין פרולוג), התחושה שלי היא שסרטו החמישי של ווס אנדרסון הוא סרטו החלש ביותר." על "החלום של קסנדרה" של וודי אלן: "Cassandra’s Dream אמנם לא מתקרב לסרטיו הגדולים של המאסטרו המקשיש, אך בצל מותם של אנטוניוני וברגמן אי אפשר שלא לשאוב נחמה מסוימת מכך שאלן עדיין איתנו, ועדיין עושה סרטים טובים." על "Redacted" של בריאן דה פלמה: "מה אני אגיד לכם, זה פשוט מביך. בלתי נסבל אפילו. וכדי להפוך את העניינים לגרועים עוד יותר, בסוף הסרט יש חמש דקות של תמונות זוועה אמיתיות, כשברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית קורעת לב. האיטלקים, משום מה, חושבים שמדובר בסרט הטוב בפסטיבל עד כה. אני, משום מה, סבור שזהו סרטו הגרוע ביותר של דה פאלמה. כן, יותר גרוע מ”הדליה השחורה” ו”המשימה למאדים”. על "The Nines" של ג'ון אוגוסט: "בתואר הסרט המחורבן שיצא לי לראות בפסטיבל זוכה “The Nines”, של ג’ון אוגוסט (תסריטאי שחתום בין השאר על “גו”. כאן הוא מביים לראשונה). זהו סרט מתחכם, מבלבל, מטומטם ומלא חשיבות עצמית".

קיצ'לס קצת שובר לי את הלב עם מה שהוא אומר על "Redacted" ו"The Nines", שני סרטים שאני מאוד סקרן לקראתם, וכעת אני רק יכול לקוות שדעתי עליהם תהיה שונה מדעתו. הוא כותב גם על החדש של אנג לי, על "כפרה" של ג'ו רייט, על "בלייד ראנר: הגרסה הסופית", ועל מערבון הספגטי "קוראים לי טריניטי". מומלץ לקרוא.

==========

חברי אקדמיה יקרים: נותרו יומיים בהם תוכלו להשתתף בסקר שאירגן אלטמן בו אתם נקראים לפרסם באופן אנונימי את בחירותיכם לפרסי האקדמיה. מעניין אותי, למשל, לדעת למה הצביעו חברי אקדמיה כמו ציפי מור, מוסקו אלקלעי, והכי מסקרנים אותי הבחירות של אנשי סאונד כמו ישראל דוד, אשי מילוא, גיל תורן ואחרים, שעבדו ביותר מהפקה אחת. הצביעו אנשי הצביעו נא והעבירו את הלינק לעמיתיכם.

===========

בשורה מעניינת בוויינט אתמול: "בלוקבאסטר ישראל מקימה שירות הורדות באינטרנט". השירות, כך מדווח, יתחיל לפעול לקראת סוף השנה, כשבעתיד מתכננת החברה גם כניסה לטלוויזיה מקוונת ושירותי VOD בסטרימינג. מנכ"ל בלוקבאסטר ישראל הוא עופר לוי, שהיה בעבר מנהל עיתון "העיר" ואחר כך מנכ"ל וואלה (בימים שעוד היה IOL). מאז שבלוקבאסטר התאחדה בשנה שעברה עם ענק הווידיאו תמצאו ברשימת הבעלים גם את חברת פורום פילם ואת "ידיעות אחרונות", כך שאני מניח שהתכנים הראשונים שיימצאו להורדה חוקית יהיו אלה בבעלות "פורום פילם וידיאו". בקיצור, התפתחות מעניינת וראויה למעקב.

===========

שרי רז מספידה אמש את לוצ'אנו פברוטי ב"מבט": "למעריציו נותרו כעת את הקלטות וסרטי הווידיאו של הופעותיו". ואני מוסיף: היי, נערת המאה ה-20, אל תשכחי את תקליטי הגרמופון.

==========

חברת JCS מפיקה תוכנית טלוויזיה על קולנוע והם מחפשים משתתפים. הנה המייל שהגיע אלי: "אנחנו מפיקים בימים אלו תכנית חדשה ומקורית בנושאי קולנוע שתכלול התחרות של מתמודדים בשעשועון טריויה ונשמח אם תוכל לספר עליה לקהל קוראיך. מי שמעוניין להופיע בתכנית יכול להתקשר אל 054-6808055 ולהשאיר פרטים או לכתוב לדוא"ל kolnoa.yes@gmail.com "

אני מאסתי ב"תוכניות חדשות ומקוריות שכוללות התחרות בנושאי טריוויה". בלעעעחס. תנו לי תוכניות ישנות ולא מקוריות שעוסקות בקולנוע, בביקורת, בשיחות נבונות. אבל מי שרוצה להתחרות, אני שמח להיות המקשר.

===========

הונגריה בחרה ב"טקסידרמיה" המופלא והחולני של גיאורגי פולפי כנציג שלה לאוסקר (אין לו סיכוי). אוסטריה בחרה ב"הזייפנים" ונורווגיה בחרה ב"Gone With the Woman".

1.
פורום פילם קנו בפסטיבל ונציה את הסרט "The Nines" להפצה בישראל. זה סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי ג'ון אוגוסט ("גו"). הסרט, שהופק במימון עצמאי של חבריו של אוגוסט, הוקרן בפסטיבל סאנדאנס. הוא יצא בסוף השבוע בניו יורק וזכה להצלחה מצומצמת נאה. מסקרן.

2.
סשה ברון כהן מתחיל לעבוד על "ברונו". זו הדמות השלישית מהתוכנית "דה עלי ג'י שואו" שמסובסבת לסרט משלה. אחרי הסרט הזה כהן יצטרך להתחיל להמציא דמויות חדשות.

3.
פסטיבל טלורייד ננעל אתמול. על פי "וראייטי" הסרטים שזכו לתשומת הלב הגדולה ביותר בפסטיבל הם "Redacted" של בריאן דה פלמה, "ג'ונו" של ג'ייסון רייטמן, "The Savages" של תמרה ג'נקינס (שיוקרן בחיפה), "Into the Wild" של שון פן, "מרגו בחתונה" של נח באומבך, "אני לא שם" של טוד היינס, "פעמון הצלילה והפרפר" של ג'וליאן שנאבל, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו ו"ביקור התזמורת" של ערן קולירין. גם יוג'ין הרננדז מאינדי-ווייר מציין את "ביקור התזמורת" כאחד הסרטים היותר פופולריים השנה בפסטיבל היוקרתי.

4.
האקדמיה האירופית לקולנוע פירסמה רשימה של 42 סרטים מתוכה יבחרו 1,800 חבריה את המועמדים לפרס האקדמיה. בין 42 הסרטים יש גם ישראלי אחד: "ביקור התזמורת". המועמדויות הסופיות יפורסמו ב-3 בנובמבר, והזוכים יוכרזו ב-1 בדצמבר.

5.
ו"ביקור התזמורת" פעם אחרונה. ג'ונתן טורל הוא אחד העורכים בחברת הדי.וי.די הסינמטקית המשובחת "קריטריון". הוא ראה בטלורייד את "ביקור התזמורת". וכך הוא כתב בבלוגו:

It’s an Israeli film about an Egyptian band getting lost and spending the night in Israel. It was much lighter than most of what was playing, and I was very taken by it.

וב"הוליווד ריפורטר" מייקל רכטשאפן דיווח כך:

Among those titles receiving particularly enthusiastic response from audiences were Julian Schnabel's "The Diving Bell and the Butterfly" and Cristian Mungiu's "4 Months, 3 Weeks and 2 Days," both Cannes award-winners, as well as Sean Penn's "Into the Wild," Austrian filmmaker Stefan Ruzowitzky's "The Counterfeiters" and the animated "Persepolis," based on Marjane Satrapi's graphic novel about coming of age in Tehran under the rule of Ayatollah Khomeni.
Audiences were also unanimously charmed by Cannes crowd-pleaser "The Band's Visit," by Israeli filmmaker Eran Kolirin.

6.
ובמונטריאול: "נודל" של איילת מנחמי זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים. הסרט, מוסרת יחצניתו, מכר בארץ כבר מאה אלף כרטיסים.

7.
25 שנים אחרי "טרון", ואחרי שכשלו כל הניסיונות לעשות לו רימייק או המשכון, קם סטיב ליסברגר, האנימטור-שהפך-איש-אפקטים-שהפך-לבמאי שהקדים את זמנו, והחליט שהגיע הזמן לביים סרט חדש.

IN

OUT