"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה מבדר אבל אחרי שנקבעו חוקי הסדרה, שהופרו במערכה השלישית של הסרט השלישי, מגיע הסרט הרביעי ומתייחס אליהם כאל בלתי קיימים. "מת לחיות" הראשון היה מותחן ורטיקלי, אנכי. הוא היה מופת של צמצום עלילתי וריכז את כל מערכותיו בין קומותיו של גורד שחקים אחד. עוד לפני קטעי הפעולה פורצי הדרך ועוצרי הנשימה, הוא התהדר בתסריט מופלא ושינה את חוקי המשחק של הקולנוע ההוליוודי: מעתה היה ברור שגם קטעי פעולה צריך לתסרט, ולא רק לסמוך על רעיונותיו של במאי הסקנד-יוניט. סיקוונס התרסקות המסוק על גג מגדל נקטומי הוא סרט פעולה בזעיר אנפין, שלוש מערכות, כמעט אפס דיאלוגים. עידן חדש נולד.
סרטי ההמשך לא עמדו בסטנדרטים של עצמם, לא מעט בגלל שכולם – כולל סטיבן סיגל וז'אן-קלוד ואן דאם – הלכו ועשו את ה"מת לחיות" שלהם. סרטים 2, 3, ו-4 מבוססים כולם על תסריטים או ספרים שהמותג "מת לחיות" נכפה עליהם. ב-2 ו-3 החוקיות נשמרה לרוב הסרט: צימצום מסגרת הזמן והמקום. וכך גם החוקיות הגאומטרית. מול האנכיות של הסרט הראשון היה הסרט השלישי אופקי, נע על ציר ה-X ללא ציר ה-Y (ואם ג'ונתן הנסלי, התסריטאי, היה מצליח למצוא דרך להשאיר את העלילה כולה רק במנהטן, הסרט השלישי היה משתווה לראשון באיכותו). לסרט השני היה מבנה של קונוס: נקודת מוצא אחת – טרמינל שדה התעופה בוושינגטון די.סי – שהלכה והתרחבה באופן שווה לכל הכיוונים, ויצרה מעין שרוול אוויר שהכיל בתוכו את המטוסים המיועדים לנחיתה. פתיחת העלילה למרדף מחוץ לשטח שדה התעופה היא נקודת התורפה של הסרט.
במילים אחרות: עוצמתם של סרטי "מת לחיות" היא בכך שהם פועלים תחת חוקים מאוד מצומצמים, ולכן יש הגיון בסיסי בכך שאיש אחד יכול להכשיל בכוחות עצמו את שלל המזימות וההרפתקאות. סרט 4 לא שם קצוץ על כל זה. זהו, בפשטות, סרט מרדפים משטרתי, היי-טקי, מהזן הכי סטנדרטי (לפחות מבחינת בניית העלילה). כשבתו של ג'ון מקליין נחטפת על ידי הנבל התורן הבנתי מה הבעיה הגדולה של הסרט: זה לא "מת לחיות", זה "נשק קטלני". מי שהגה את הסרט זרק לפח את כל מה שייחד את שלושת הסרטים הראשונים וחשב שזו רק דמותו הצינית הכל-יכולה של ברוס וויליס.
כל מה שנותר מ"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה שמנסה להיות מאוד עדכני בעלילתו (מישהו פרץ למחשבים הממשל באמריקה!) אבל למעשה נראה כמו שאריות מתסריטי מותחני האינטרנט של 1997.
מי שמרוויח מהסיפור הזה הוא לן ווייסמן, בכסא הבמאי. כמו ילד בחנות ממתקים עצומה ועם תקציב כנראה בלתי מוגבל הוא רק היה צריך לשבור את הראש כדי להגות סצינות פעולה, ואז לראות אותן מתגשמות. מה שמחבר אותן זו לזו זה לא תסריט – ל"אין לה אלוהים" של חיים מרין וינקול גולדווסר היה הגיון פנימי עמוק יותר – אלא יותר דברי קישור. הבעיה העיקרית עם הדמיון של ווייסמן היא שהוא לא מדמיין, הוא נזכר. כל מה שהוא חולם, ג'יימס קמרון כבר עשה. התנגשות בין מסוק וכלי רכב? "שליחות קטלנית 2". מטוס קרב יורה על גשר ומישהו קופץ עליו? "שקרים אמיתיים". וזו פעם שניה השבוע – אחרי "רובוטריקים" – שאני רואה סרט פעולה ענק, מלא פיצוצים, עם האקרים שמנסים לפרוץ לכל מיני דברים, ואני שואל את עצמי "איפה ג'יימס קמרון כשצריך אותו"?
ובכל זאת, "מת לחיות 4", בעיקר בראשיתו, הוא שרשרת מבדרת מאוד של set pieces, סצינות פעולה ענקיות שעומדות בפני עצמן בהן מוכיח לנו ג'ון מקליין שהוא לעולם לא מדמם למוות ושעצמותיו לעולם לא נשברות. הסרט דינמי, ברובו בלתי משעמם, מצחיק דיו, עם כמה שוטים באמת טובים, כמה רגעים מפתיעים לטובה (ממש בהתחלה יש סצינה נאה מאוד בה מערכת הרמזורים בוושינגטון קורסת וממבט עילי נראים צמתים שבכולם מתנגשות מכוניות זו בזו, ועוד סצינה חביבה מאוד בה שולח הנבל הנוכחי הודעת וידיאו המורכבת ממונטאז' של נאומי נשיאי ארה"ב) וגיבור שלהבדיל מהפעמים הקודמות, לא באמת צריך להיות שם, חוץ מהעובדה שהוא פשוט מין קאובוי כזה, שחייב להציל את העולם.
אבל ווייסמן, שבאמת מתעלה על עצמו ביחס לשני סרטי Underworld שקדמו לסרט הזה, רחוק מלהיות במאי אקשן מופתי. ג'ון מקטירנן, אייכה. האיש שביים קטעי פעולה ומרדף בדייקנות של נוירוכירורג, אפילו בסרט כמו "אחרון גיבורי הפעולה". ריצ'רד דונר, אייכה? מרדף המכונית האדיר, הענק, המופלא, ב"נשק קטלני 4" הוא בדיוק מה שחסר ל"מת לחיות 4" כדי להפוך לבלתי נשכח. אפילו מייקל ביי הצליח להתעלות על עצמו בסצינת המרדף-וזריקת-סירת-המירוץ ב"בחורים רעים 2". דברים מתפוצצים זה כיף. לכן "מת לחיות 4" הוא סרט מבדר מאוד. אבל אין בו גדוּלה.

=========

אני הולך לבלונד רדהד. החוזרים מפתיחת פסטיבל ירושלים עדכנו עוד הערב: איך "רטטוי"?

=========

בלאגן גדול, עצום ומאוד מאוד מבאס עם המלונות ימנע ממני לשרוץ כל השבוע בירושלים. באמצע השבוע אצטרך לנסוע הלוך ושוב. מי שנוסע בבקרים וחוזר בערבים או בצהריים, מוזמנים להשאיר הודעות כאן או במייל, אזדקק לטרמפים. ואם כבר, נצלו את הבלוג כדי לתאם הסעות בינכם ובין עצמכם. "סינמסקופ" למען טרמפים לכולם וצמצום פליטת גזי החממה.

=========

עוד קצת המלצות מפסטיבל ירושלים, ויה מדורי השבועי ב"פנאי פלוס". כל מי שרואה משהו בפסטיבל, מוזמן לדווח כאן איך היה.

===========

שרה אדלר וז'אן לוק גודאר על השער של "פנאי פלוס". אני מאושר. רגע מופלא.

היכנסו לפוסט הזה רק אם ראיתם את הפרק האחרון של "הסופרנוס", או אם אין לכם בעיה לקרוא עליו ספוילרים.

אגב, אל דאגה: תגובות מהפוסט הזה לא יופיעו בתיבת "תגובות אחרונות" בטור הצד השמאלי. האתר ימשיך להיות נטול ספוילרים לפרק הסיום של "הסופרנוס" לטובת מי שלא רוצה להיחשף אליהם באופן מקרי.

להמשך הקריאה…

טפסי ההצבעה לסיבוב הראשון של פרס אופיר נשלחו ואמורים להגיע בכל רגע ל-700 חברי האקדמיה המשתתפים בבחירה. כפי שפורסם כאן לראשונה לפני שנה, 2007 תהיה השנה הראשונה בה מתבצעת ההצבעה בשני שלבים: שלב אחד לבחירת חמישה מועמדים בכל קטגוריה מתוך 16 הסרטים האפשריים, ואז סיבוב הצבעה שני בו יבחר הזוכה בכל קטגוריה מבין חמשת המועמדים הסופיים.

לחברי האקדמיה יש מהיום עשרה ימים בדיוק למלא את הטפסים ולשלוח בחזרה לאקדמיה. ההצבעה תינעל ב-14.7.2007 (הו, כמה סמלי: היא נפתחת ביום העצמאות האמריקאי וננעלת ביום הבסטיליה הצרפתי). עשרה ימים אחר כך, ב-24.7.2007, תתקיים מסיבת עיתונאים בה יוכרזו שמות חמשת המועמדים בכל קטגוריה.

המטלה שעומדת בפני חברי האקדמיה היא כזאת: לסמן חמישה מועמדים מועדפים, לא יותר ולא פחות, מבין ה-16 בקטגוריית הסרט. "בקטגוריית הסרט, מי שלא יסמן 5 מועמדים, קולו בקטגוריה זו יפסל!!", כותבת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, באותיות ענק בצבע אדום מסומנות בקו תחתון במייל שנשלח אמש לחברי האקדמיה. בשאר הקטגוריות צריך לסמן מינימום שלושה מועמדים ומקסימום חמישה.

בסוף יולי יוקרנו בסינמטק תל אביב חמשת הסרטים המועמדים.

מבדיקה לא מדגמית, אבל אני חושב שדי מייצגת, שערכתי בשבועות האחרונים מסתמן להפתעתי ש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין מוביל בפער די עצום על "בופור" של יוסף סידר, הסרט שהיה הפייבוריט לזכייה (שלי לפחות) לפני דקה וחצי. יהיה מאוד מעניין לראות מה יקרה בסיבוב השני, כשהקולות שיתבזבזו בסיבוב הראשון על סרטים מעוטי סיכוי כמו "החוב" או "תהלים" יצטרכו לבחור מועמד חדש לתמוך בו.

על פי הערכה שלי, ארבעה סרטים כבר הבטיחו את מקומם בחמישיה:

"בופור"
"ביקור התזמורת"
"מדוזות"
"נודל"

הסרט החמישי הולך ומסתמן כ"חופשת קיץ" של דוד וולך, שזכה בפסטיבל טרייבקה. ההפתעה היחידה שיכולה למנוע מ"חופשת קיץ" להגיע למועמדות לפרס הסרט היא אם "הסודות" של אבי נשר יצליח להשתחל פנימה. כן כן, זו תהיה חתיכת הפתעה.

הרשו לי להסביר: בשבועות האחרונים בעודי משוטט בהקרנות האקדמיה מתשאל חברי אקדמיה על העדפותיהם, גם הם עצמם לא ידעו להסביר לי איך תתנהל הבחירה. האם בשלב הראשון הם יצטרכו לבחור סרט אחד או חמישה. אף אחד מהאנשים איתם שוחחתי לא ציין את "הסודות" כבחירה ראשונה שלו, אבל כמה וכמה דירגו אותו כחמישי אפשרי ברשימה. מכיוון שעל פי המייל שהגיע מהאקדמיה אמש, הבחירה במועמדים אינה מדורגת על פי סדר עדיפות (בשונה מהאופן בו מתבצעת בחירת המועמדים באקדמיה האמריקאית*) הרי שיש סיכוי ש"הסודות" יזכה ליותר איזכורים ממה שהיה צפוי לסרט כה מותקף.

בקטגוריית הסרט התיעודי צפויה גם תחרות מאוד צמודה ומתוחה, ומאוד מאוד איכותית. גם כאן אני צופה שארבעה סרטים כבר בטוח בפנים:

"מלון 9 כוכבים"
"שלוש פעמים מגורשת"
"מרגל השמפניה"
"הבטחוניים"

המקום החמישי יילך ל"בלעין חביבתי" המאוד אהוד בקרב חברי האקדמיה, אבל עדיין יש סיכוי ש"המלחמה של גיורי" יתגנב מאחוריו ויחטוף לו את המקום.

ועכשיו, 700 חברי אקדמיה יקרים, ספרו לי (בעילום שם, אם עדיף לכם): למי אתם מצביעים?

*) נו, אתם יכולים להיות בטוחים שעד שהאקדמיה הישראלית עושה משהו אחד טוב, גם אותו הם עושים עקום. ההצבעה למועמדויות באוסקר מתנהלת באופן שונה, המייצג לא רק כמות של קולות אלא גם סדר עדיפויות. חברי האקדמיה נדרשים לדרג את חמשת המועמדים שלהם על פי סדר עדיפות. ספירת הקולות מתחילה אך ורק אם הסרטים שנמצאים בעדיפות הראשונה. ואז עוברים לספירת הסרטים בעדיפות השניה. עם 6000 חברי אקדמיה, כך קראתי בעבר, בברוב המקרים אין צורך לספור את הסרטים בעדיפויות 3-5 כי כבר צומצו חמישה סרטים שיצרו פער כזה שהעדיפויות הבאות לא יוכלו להדביק. כך נבחרים הסרטים שלא רק הכי הרבה חברי אקדמיה אוהבים, אלא שחברי האקדמיה הכי אוהבים. השיטה של האקדמיה הישראלית לכאורה נשמעת סבירה והגיונית, אבל כש-500 איש – וזה המספר המקסימלי של חברי אקדמיה שיצביעו בפועל – יבחרו חמישה סרטים, יש המון סיכויים ששלושה סרטים יזכו למספר קולות גבוה ובולט, אבל שלושה-ארבעה סרטים נוספים, הבאים בתור, יהיו עם מספר קולות שווה. ומה אז? תהיה רשימת מועמדים של 6-7 סרטים, במקום חמישה? קצת אידיוטי, לא? אני לא מצליח להבין איך האקדמיה, ביחוד אחרי התיקו של השנה שעברה, לא ממגנת את עצמה מעוד מצב כזה.

==========

והיום ב-22:00 ב-יס: פרק הסיום הסופי לגמרי של "הסופרנוס". למי שהצליח להתאפק עד עכשיו. בחצות אקפיץ לראש הבלוג את הפוסט "הסוף-רנוס" מלפני שלושה שבועות. ואחר כך הפוסט הזה יילך לישון עם הדגים.

חי נפשי האינפנטילית, "רובוטריקים" הזה הוא חתיכת סרט כיפי.

==========

משונה. איפה הקומוניקטים? על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הביא "שרק 3" כמעט 84,000 צופים לבתי הקולנוע בישראל בשלושת ימי סוף השבוע האחרון. זו כמות די מטורפת. כזכור, בתחילת הקיץ מיהרו מפיצי "שודדי הקריביים: סוף העולם" לפרסם הודעה לעיתונות שהסרט שבר את שיאי הבכורה בישראל עם כ-95,000 כרטיסים, אלא שהם שכחו – או לא שכחו – לציין בכמה ימים, כי זה היה סוף השבוע הארוך של שבועות, כך שהוא היה ארוך לפחות ביום אחד מסוף השבוע נטול החג של בכורת "שרק השלישי". מצד שני, בזמן שלוקח להקרין "שוה"ק:ס"הע" אחד אפשר להקרין את "שרק השלישי" פעמיים.
"שרק השלישי" הוריד את "הסודות" מהמקום הראשון בישראל השבוע, שם היה שבועיים. אני שומע, אך עדיין בלי מספרים סופיים, שכבר שלושה סופי שבוע הוא נשאר יציב עם כ-20,000 כרטיסים. כאמור, הוא חצה השבוע את רף 100 אלף הכרטיסים.
וכמה "מדוזות"? אין לי מושג. אף אחד עוד לא ענה לי. אולי מחר?

===========

הנה מיזם נאה ומאוד מסקרן שאולי יעניין חלק מכם, ואולי תרצו לשלוח אותו הלאה. זה המייל ששלח אורי בן-דב, שהוא בין יוזמיה של תחרות חדשה לכתיבת סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה: "עינת הייתה חברה קרובה שלי שהתאבדה לפני כמעט שנתיים. היא היתה קוראת מיומנת וכותבת מוכשרת, ומדע בדיוני היה אהוב עליה במיוחד. זו השנה הראשונה של התחרות, ואנחנו מעוניינים למשוך אליה כמה שיותר אנשים מוכשרים. לכן אנחנו צריכים שכמה שיותר אנשים ישמעו אליה". כל הפרטים על התחרות: כאן.

===========

האם קם המיזם שיתחרה בשליטה המוחלטת של IMDb כאינדקס הסרטים המוביל? קבלו את TCMDb, מאגר המידע הקולנועי החדש של ערוץ TCM המבוסס על קטלוג הסרטים המקיף של ה-AFI, שלמעשה עולה כעת בפעם הראשונה לאינטרנט. דייב קר הפנה ואני מצרף למועדפים שלי.

==========

על מה עבד אדוארד יאנג לפני מותו? על סרט אנימציה. הנה עדכון, הספד ומסר מאלמנתו. מצחיק, מותו לא דווח בשום מהדורת חדשות, ואני לא ראיתי גם בעיתונים (עדכון: הנה צדיק בסדום). ובצדק כנראה, מנקודת המבט של האדם הממוצע זה האיזוטריה של האיזוטריה. אפילו אני, כפי שדיווחתי אמש, התקשיתי עם סרטיו בתחילה. אבל בעולם המקביל, האינטרנטי, הפסטיבלי, הבלתי-הוליוודי, של הקולנוע כאמנות, כיצירת מופת, מותו של יאנג היא הידיעה המרכזית של השבוע נכון להיום.

יש כתב עת קנדי לקולנוע בשם "סינמה סקופ" שקם ב-1999. יש גם כתב עת איטלקי, "סינמסקופ". והיה רגע בסוף שנות התשעים של"פרמייר" היה מדור חדשות בתחילת המגזין בשם "סינמסקופ". למרות שאת הצירוף "סינמסקופ" כמובן שלא אני המצאתי – המותג שייך לאולפני פוקס המאה ה-20 מאז תחילת שנות החמישים – אני חושב שבינואר 1996 הקדמתי את כל אלה שציינתי קודם בכך שקראתי למדור ביקורות/ניתוח/ניוז על קולנוע בשם הזה, שגם מנציח את הפריים הקולנועי האהוב עלי – סרטים בסינמסקופ אשכרה מרגשים אותי יותר – גם מנסה לבטא אג'נדה של "התייחסות לקולנוע בפריים רחב", וגם נראה קצת כמו "סקוּפ" (ואכן, רבים מבטאים את השם הזה עם שורוק במקום עם חולם, אבל זו תופעה ישראלית מוכרת, ראו השיבושים המקומיים ל"אינטרקוּם" ו"סלקוּם").
בכל מקרה, ה"סינמה סקופ" באנגלית יותר דומה ל"מערבון" מאשר למדורים שלי, ויש שם לא פעם מאמרים ארוכים ומלאי להט על הסרטים שלא תקראו בעיתונות היומית (וגם מאמרים מסורבלים, תמוהים ובלתי נסבלים). כתבת הסיכום של מארק פרנסון בגיליון האחרון (לא כל הגיליון מגיע לאינטרנט) עניינה אותי משתי סיבות. קודם כל, אחרי שהוא הלך וקטל כמעט את כל הסרטים שזכו להתלהבות בקאן – חוץ מגאס ואן סאנט, אבל פררה, אוליבייה אסייאס והסרט הקוריאני הכה-מסקרן "שמש סודית" – הוא ציין לטובה את הסרט הצרפתי "השאלה האנושית", שלא שמעתי על הרבה מבקרים שהזכירו אותו. מה שגרם לי לסמן את הסרט, שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, ברובריקת ה"רוצה לראות".
והדבר השני הוא משפט כמעט אגבי, בו הוא מסכם את פרויקט האנתולוגיה "לכל אחד הקולנוע שלו". הנה (מקרא – HHH זה הו הסיאו הסיין):

(Highlights: Oliveira, HHH; lowlights: well, many, but let me just say I doubt I’ll see another Gitai film.)

===========

הנה כתבה ממש מצוינת מ"הניו יורק טיימס", שאני מניח שתתורגם בימים הקרובים ב"הארץ", על הפנייה של בכירי במאי סין לעבר הבלוקבסטרים המפוארים והיקרים (ולמי ששאל בעבר בתגובות לגבי לינקים לאתרים בהרשמה: ככל הידוע לי אני מפנה רק ל"ניו יורק טיימס" ול"לוס אנג'לס טיימס" הדורשים הרשמה. זה בחינם, וזה מאוד מומלץ, כי יש שם חומרים שקופי-פייסט קטן לא יצליח לתמצת).
הכתבה מתמקדת בשלוש הפקות הענק האחרונות של מיטב במאי סין: "קללת פרח הזהב" של ז'אנג יימו, "ההבטחה" של צ'ן קאיגה ו"הנשף" של פנג שיאוגנג.
התסכול אותו הבעתי, מנקודת מבט של צופה, בביקורתי על "קללת פרח הזהב" הופך לדילמה עטופה בפרדוקס בכתבה של "הניו יורק טיימס" מבייג'ין: ז'אנג יצר סרטים קטנים שזכו להצלחה, פרסים ושבחים בכל העולם, אבל חלקם הוחרמו ונגנזו על ידי המפלגה במולדתו בגלל הביקורתיות החברתית שלהם. כעת הוא עושה, זה הסרט השלישי, מופעי ראווה פשיסטיים, אימפריאליים, פטריוטיים, שזוכים להצלחה עצומה בסין, גרמו לו לפיוס עם הממשלה (ששכרה אותו לביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ב-2008), אבל עכשיו הוא מקבל במולדתו ביקורות איומות ונוראיות בעיתונותץ ומצד קולגות, והכי חמור: אפילו בטאוני המפלגה הקומוניסטית מוקיעות את סרטיו האחרונים כ"חלולים וצמאי דם". פשוט אי אפשר לרצות את כולם, אה?
המספרים מסחררים. "קללת פרח הזהב" עלה 45 מיליון דולר, יותר מכל סרט סיני אחר. הוא הכניס בסין בלבד 38 מיליון דולר, מה שהופך אותו לסרט השני הכי קופתי בתולדות סין (אחרי "טיטאניק" שהכניס 44 מיליון דולר), אבל בגלל שהסרט לא ממש הצליח מחוץ לסין, זה כנראה יהיה להיט ענק שיפסיד כסף (אם כי, על פי המתואר בכתבה, כמות השת"פים המסחריים סביב ההפצה היו כה רבים ועצומים שאני מניח שאיש לא הפסיד כאן את ביתו). ז'אנג בנאי ארמון קיסרי מצופה זהב שבנייתו נמשכה חמישה חודשים, שכר 20,000 ניצבים וקנה 3 מיליון חרציות.
ולא רק המבקרים קוטלים את הסרטים האלה, גם עמיתיהם הצעירים של הבמאים האלה. המוכר שבהם הוא ז'יה ז'אנג-קה, הבמאי של "העולם" ושל "חיים דוממים" (הזוכה בפסטיבל ונציה האחרון). בקיצור אופרה – אבל לא בגרוש, במיליארדי ין.

===========

אחרי שסוף סוף גמרתי לעבוד על הגרסה המלאה שלי לראיון ה-6,500 מילה עם אבי נשר, הרגשתי הקלה. זהו, מה שרציתי להגיד נאמר, נכתב, עכשיו סוף סוף אני חופשי ופנוי לעבור הלאה לשאר המטלות על שולחני. בכל זאת, בונג ג'ון-הו מחכה לי. ואז התחיל כל הסיפור עם כתבת האודישנים. ראיתי אותה באינטרנט לפני שהתחיל כל הבלאגן, חשבתי שהיא פרומו מצוין לסרט, ובעיקר עפתי לתקרה מאגם רודברג. עד שבת חשבתי שהיא בובת פורצלן יפה, בשבת ראיתי אותה מגירה רגש באופן שהדהים אותי. אם הייתי קולנוען הייתי יושב עוד באותו לילה לכתוב סרט (נואר-מותח) לאגם רודברג ודנה עדיני (עם סצינת שחייה לילית בעירום, כמובן). עכשיו: אני מעולם לא עשיתי, לא ראיתי ולא נכחתי באודישן. אני לא במאי ולא שחקן. אתמול התחלתי לקבל תגובות על זה שמדובר בחטא מקצועי גדול, הפרת אמון. קודם כל, לא ידעתי. אתם מוזמנים לעדכן אותי, שחקנים ובמאים המבקרים כאן, כי אני מניח שיש כל מיני גישות. האם אודישן הוא שטח פרטי ואינטימי וחסוי בין השחקנים ובין יוצרי הסרט? האם זו אקס-טריטוריה? אני שואל בכנות, מה מקובל? בכל מקרה, הרמתי גבה ועניתי "נו, האם עולה על הדעת שמי שהופיעה בכתבה לא ידעה על כך?".
וכאן, החזית העממית לשיחרור ישראל מאבי נשר מיד הנצה בתגובות בבלוג בהיותי קצין העיתונות הראשי שלו. ואני, יו נואו, אינני. האם זו עדות לשפלותו או לחוסר רגישותו? יתכן. האם צדקה רובי פורת שובל? אולי. לא יודע איך זה קשור לכאן, אבל אולי. האם זה גורם לי לחשוב משהו אחר על סרטיו? לא. בעיקר התחושה היא שאבי נשר – בתוך הברנז'ה – כרגע can do no right. גם אם יקרוס האגף המערבי של סי אנד סאן והוא ירוץ אל בינות ההריסות לחלץ נערה גוועת, יבואו אלה שיטענו שהם הרגישו שזה היה כמו אונס. ניצול. תרגיל שפל למען הרייטינג. רבאק, אונס? ומה היה הניתור המשונה הזה של יובל אברמוביץ' "כאדם וכשחקן" (וכעמיתי לשעבר לבכיר עיתוני הפפרצי בארץ) שפתאום רץ לשח"ם? העסק, כך אני מניח, נורא פשוט ונורא ברור: שחקניות, עשו משהו ללא אישורכן? פגעו בזכויותיכן? עשו קופה על גבכן? ביזו אתכם בפומבי? תבעו את הסרט, את ההפקה. זה ביזנס. ובשם האלוהים, אל תגידו שאחרי שהרגשתן מנוצלות עוד תופיעו לאודישן הבא לסרט של אבי נשר. איפה השכל? אה, ועצה טובה לחיים, וזה טיפ חינם לכולם: אל תספרו סודות אינטימיים מביכים על החיים כשיש מולכם מצלמה. גם אם הבמאי הוא נזיר טיבטי שנשבע לעשות רק טוב לכל ישויות היקום. דיוויד או ראסל יכול לספר לכם על זה.
אבל אם אכן שודרו קטעים ללא אישור השחקניות, או אישור שניתן באמצעי מרמה, זה איום, זה פסול, זה מגונה. אתם יכולים להיות בטוחים שבאודישנים הבאים לסרט רב תקציב בהפקת האחים אדרי כולם כבר יגיעו עם חוזים מוכנים מראש, מה בדיוק אפשר ואי אפשר לעשות עם האודישנים, ובעיקר: כמה זה יעלה.
אבל זו בכלל לא השערורייה הגדולה של סוף השבוע. מזמינים את מוני מושונוב, צבי שיסל ואריק אינשטיין לשיחה על דיסק לשירי ילדים, ולשער המוסף שמים רק צילום של אינשטיין, בלי איזכור לקיומם של חבריו לידו. אשכרה, הרגשתי שאנסו אותי. סימה בטח התקשרה כועסת.

=========

אה, ובזמן שקראתם את הפוסט הזה "הסודות" חצה את קו מאה אלף הכרטיסים.

=========

והכי חשוב: אם פספסת את הבלוג הלילה – אדוארד יאנג, הבמאי הטייוואני הגדול, מת. קראו את הטקסט הנפלא של חגי לוי על יצירת המופת שלו "אחת ושתיים".

אדוארד יאנג, הבמאי הטייוואני שאחראי ליצירת המופת "אחת ושתיים", עליו זכה ב-2000 בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, מת ביום שישי אחרי שבע שנים בהם נאבק בסרטן המעי. באותו יום, אגב, מת גם מבקר הקולנוע ג'ואל סיגל בדיוק מאותה מחלה. יאנג היה בן 59 (ואין על סטיבי שרואה הכל וממהרת לחלוק כאן. תודה!).

"אחת ושתיים" הגיע להקרנות מסחריות בישראל ביוני 2001. אני זוכר אותי משתעמם מהסרט, מתקשה לעקוב אחריו. אבל בערך שבוע או שבועיים אחרי שהסרט יצא כתב חגי לוי ב"העיר" במדור התרבות אותו ערכתי ביקורת מתמוגגת מהסרט. בראש ובראשונה נהניתי הנאה צרופה מהטקסט עצמו, ואז הוא עשה לי חשק עצום לצפות בסרט שוב. הבנתי שהחמצתי אותו בצפייה בלתי מרוכזת. לקח לי זמן לתפוס אותו לצפייה חוזרת, ומאז אני מכור. יש לי אותו מוקלט על היס מקס ואחת לכמה זמן אני מעיף בו מבט, עדיין מנסה לפענח את סבך דמויותיו, מתמוגג מהקומפוזיציות, מתרגש מרגעים של שלמות. אני חושב שהביקורת של לוי לימדה אותי לשבת בסבלנות ולשים לב, והסרט של יאנג גרם לי לחבב מגוון עצום של סרטים שראיתי אחריו שקודם לכן הייתי עשוי לתייק תחת רובריקת ה"אין לי כוח".
כשקראתי שיאנג מת – הוא גר בשנים האחרונות בבוורלי הילס – מיד נזכרתי בטקסט ההוא של חגי לוי והתגעגעתי אליו. הסתקרנתי לקרוא אותו שוב. ואיזה יופי זה מחשבים: שלחתי מייל, ביקשתי את הטקסט, הוא היה מול המחשב, ענה, הסכים, וצירף את הקובץ. ממש אחת ושתיים. אם כך, הרשו לארח בהופעת אורח חגיגית ומרגשת את חגי לוי, עם הביקורת שאני מקווה שתגרום לכם לרוץ לחפש את "אחת ושתיים", לצפייה ראשונה או לצפייה חוזרת, ובתקווה שהסינמטקים יקרינו אותו בהקדם מפילם על מסך גדול, לזכרו של הבמאי:

על "אחת ושתיים" של אדוארד יאנג. מאת חגי לוי
(פורסם ב"העיר", יוני 2001)

פעם למדתי פסיכולוגיה. שלוש שנים ארוכות ומרות היו אלו, כיוון שהייתי צעיר מאוד, בגיל העשרה, ונפשי רכה מאד ומבולבלת. על כן, אני לא זוכר הרבה מכל החוויה האקדמית הזו, מלבד תובנה אחת בסיסית מאוד, פשוטה, שנחצבה בי עמוק ושבמידת מה הדריכה את חיי מאז: עד כמה פריכה היא הנפש האנושית. כמה בקלות היא נפגעת, מתערערת, מידרדרת. כמה פשוט להביא אותה לכדי חרדה, רגשי אשמה, דיכאון, תחושת כשלון. כה שבירה היא השפיות שלה, מעמדה האיתן, השלמות היחסית שלה. ועד כמה גדולה היא, על כן, החובה המוטלת עלינו להיזהר זה בזה: במילים היוצאות מפינו, במעשינו, בשפת הגוף שלנו. מובן שזו השלכה אישית, מתוך מבנה נפשי פרטי מאוד, ושיש זן שלם של אנשים שההגנות שלהם יציבות כל כך, עד שמאום לא יחדור את ביצוריהן. ובכל זאת – כציץ נובל אדם, כצל חולף.
תחושת החמלה החריפה הזו היא הרגש הבסיסי מול הגיבורים של "אחת ושתיים", והיא מעורבת בחרדה מתגברת לגורלם, ובחוש אחריות לא מרפה: מה אני יכול לעשות למענם? איך אוכל להגן עליהם, להדריך אותם, להזהיר אותם? הנה ילד קטן נכנס אל תוך בריכת שחייה גדולה בתוך גשם שוטף: הוא עלול להצטנן! והוא עלול לטבוע! מה הולך לקרות לו? צא משם מהר, ילד! הנה אשתו של הבעל הטרי קוראת בשמו ברחבי הבית, והוא לא עונה לה – היכן הוא? מה קרה לו? אולי התמוטט? אולי התאבד, חלילה? צוות רפואי באחד הבתים, משיחתו מובן שמישהו מת. מי מת? האם זה מישהו שאני מכיר? ואיך הוא מת? מי לא השגיח עליו הפעם, מה שבר אותו? בשם אלוהים, רק לא הילד! דמעות של תשוקה עומדות בגרונך: התשוקה לעטוף את האנשים הללו, לגונן עליהם ללא הרף – הם כה זקוקים להגנה הזו, מצויים כל העת, כמו כולנו, כמו על סיפה של קטסטרופה: שמא יתמוטטו, יחלו, ישתגעו או ימותו.

הנה אן ג'יי, הדמות הראשית בסאגה המשפחתית הנפלאה הזו. איש כבן 45 או 50, נמוך קומה, עצוב מבט. איש עצור מאד, חכם, טוב לב. יש לו אשה בשם מין-מין ושני ילדים: טינג טינג בת 17, יאנג יאנג בן 8. הגיס שלו, א-די, מתחתן היום. הוא חייב לו כסף, אבל בואו לא נעשה מזה עניין. כי באותו יום עצמו, חמותו, אשה אצילית ויפה, אמה של מין מין, חוטפת שבץ מוחי ונכנסת לקומה, ואילו אשה בשם שרי, אהובת נעוריו, האשה שמאז ומעולם אהב באמת רק אותה, פוגשת בו במקרה במעלית. זו פגישה נחמדה, לכאורה, אבל מיד היא חוזרת כסערה: חיכיתי לך אז, היא אומרת לו בהתרגשות ובכעס, לאן נעלמת?!
בינתיים, הסבתא מוחזרת הביתה, חסרת הכרה. הרופא אומר שצריך לדבר אליה מדי יום, אבל רק טינג טינג, הנערה המתבגרת, ממלאת את החובה הזו באהבה. אן ג'י הוא איש מעוכב מכדי לדבר לעצמו; הילד הקטן, כה דומה לאביו, מפחד מהדמות הגדולה השרועה על המיטה ללא נוע; א-די, האח שהתחתן, טרוד בצרותיו שלו – עסקיו מתמוטטים, האקסית שלו עדיין חזק בתמונה, אשתו זורקת אותו מהבית, והיא בהריון מתקדם; ואילו אחותו, מין מין, אשתו של אן ג'יי, קולטת לפתע שאין לה מה לספר לאמה: חייה כה דלים, עד כי תוך שתי דקות היא גומרת לדווח עליהם. היא נכנסת למשבר קיומי, ומתוך התייפחות קשה היא מחליטה לעזוב את הבית לטובת איזה אשראם, מין מנזר מקודש בהרים.
ובכן, אן ג'יי נותר לבדו עם שני ילדים וחצי גופה, אבל עליו לנסוע לטוקיו כדי לסגור עסקה קריטית עם איש היי טק יפני אחד, חכם ורגיש לאין שיעור – ובעקר לפגוש שם את אותה שרי, אהבת חייו. עליהם לבדוק מה קרה, והאם יקרה משהו מעתה ואילך. בינתיים בטאי פה, מכורתו: טינג טינג בתו מתנסית באהבה ראשונה משלה, עם נער אחד שכנויו "השמן" (ולמעשה הוא רזה מאד). הוא חבר של השכנה שלה, לילי – נערה יפה ומוכשרת ממה, לכאורה, אבל דברים מתגלגלים לכדי כך שהוא מציע דוקא לפינג פינג חברות, כתחליף. זה נגמר בפיצוץ גדול, מאוד גדול. ואילו יאנג יאנג הקטן מתחיל לצלם במצלמה שאביו נותן לו. תחילה הוא מנסה לצלם יתושים, ואחר כך הוא פותח בסדרה של צילומי עורף – אמנות מודרנית, לועג לו המורה שלו. במקביל, עוד ילד נולד, עוד מישהו נרצח, עוד גיבור מתמוטט, עוד אשה מתה. החיים, פריכותם.
למה אני מספר לכם את כל זה? ראשית, כי אני עצמי השקעתי אנרגיה רבה בחלקו הראשון של הסרט כדי לזהות את 12 הדמויות המרכזיות של הסיפור הזה ולשייך אותן זו לזו. התקציר הזה עשוי לסייע לכם בכך. אבל בעיקר, כדי להמחיש עד כמה אכן שבירים החיים במשפחת ג'יאנג המורחבת ושלוחותיה, עד כמה חשופים האנשים הללו, ועד כמה הם יפים בשל כך. בקירבו של כל אחד מהם נפערות תובנות כה עמוקות ומערערות, עד שהם הופכים לפילוסופים או פסיכולוגים בעל כרחם: באדיקות הם מבקשים משמעות לחייהם, פשר כלשהו, מזור לכאבם. הם יכלו להפוך לאנשים קשים או מרירים או אטומים מתוקף התובנות הללו. הם יכלו להכריז, כמו רבים כל כך סביבם וסביבנו, שאין להם כוח לחיים הללו, שהם מעדיפים להעביר אותה, להדחיק או להכחיש, שחיים רק פעם אחת, אז יאללה. אבל לא: הם מתמודדים באומץ, הם סובלים ואוהבים, הם לא מוותרים. על כן הסרט הזה הומני כל כך, במשמעות הכי עמוקה של המלה הזו. על כן יש לו דבר מה לומר לכם על חייכם שלכם.

איזה איש חכם הוא אדוארד יאנג, ואיזה סרט יפהפה ומרגש ואינטיליגנטי ומורכב הוא "אחת ושתיים". יאנג, 53, נולד בשנחאי וגר בטאיפה, בירת טייוואן, שם ממוקם הסרט הזה, השביעי שלו במספר. נוף מערבי לחלוטין לסרט מערבי לגמרי: לא תחושו כאן את אותה זרות מוכרת מול סרטים מהעולם השלישי, שמנהגיהם השונים כל כך פוגמים בכושר להזדהות עמם. לא לחינם רץ הסרט הזה כבר 10 חודשים רצופים בניו יורק, כפי שכבש גם את לונדון ובירות נוספות, לא לחינם זיכה אשתקד את יאנג בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, לא לחינם נבחר על ידי כל איגודי המבקרים באמריקה ובעוד מדינות כסרט הטוב ביותר של שנת 2000. לא לחינם התמלא לחלוטין אולם קולנוע בשבת אחר הצהריים מול סרט דובר סינית שארכו כשלוש שעות (וזו הזדמנות להחמיא בחום למפיצים המקומיים: תרגום מדויק של השם, פוסטר נהדר, מרשים ונקי מאד, מודעות עמוד כנ"ל).
רק הסגנון של יאנג, כה צלול וייחודי, מסגיר את מקורותיו: זה סרט בלי קלוז-אפ אחד, רובו בלונג-שוטס, מעט מאוד תנועות מצלמה. מדהים עד כמה אפשר להיקשר לדמויות נטולות קלוז אפים, מכשיר ההזדהות המרכזי של הקולנוע. מרגש לראות סרט שלא פוזל לרגע לאפשרות הקרנתו במסך קטן (כי אכן אין לו קיום שם). אבל הרבה יותר מזה: לעיתים קרובות נראות הדמויות דרך השתקפויות, לעתים הן צלליות בתוכן, ולעתים הם כלל לא על המסך. המונח "אוף סקרין" – מחוץ למסך – הוא אבן יסוד בקולנוע של יאנג: אנשים מדברים ורק קולם נשמע, התרחשויות שלמות מעבר לדלת חצי פתוחה, והכי מפתיע: אירועים קריטיים ביותר לעלילה שאינם נחשפים בסרט עצמו – הם מתגלים בדיעבד! אשה שעוזבת את הבית, חולה שחוזרת לתחייה, בחור שנזרק מביתו – נקודות מפנה מכריעות רק נרמזות לאחור כבדרך אגב. לסגנון האנדרסטיימנטי הזה, היובשני לכאורה, המאופק כל כך, האנטי סנסציוני במפגיע – יש כח עצום. הוא מכריח אותך להיות קשוב מאוד, להביט היטב בפרטים, להאזין היטב למה שנאמר, ויותר מכך למה שלא נאמר. הוא יוצר מטאפורות באורח כה מינימליסטי, כה מעודן ולא בוטה. הוא אומר לך: מה שאינך רואה – הוא מה שחשוב.
כמו שאומר הילד יאנג יאנג, אחת הדמויות הנלבבות ומכמירות הלב שנראו אי פעם על המסך: "אני רוצה להראות לכם את מה שאינכם יכולים לראות" (על כן הוא מצלם אנשים מעורפם). איזה ילד זה: יפה וחכם, פעור אל העולם, אמן והוגה דעות, אינשטיין בפיג'מה. לא תוכלו לעמוד בפניו כשהוא יושב על האסלה בעירום ומהרהר, או כשהוא משתכשך ארוכות-ארוכות באמבטיה שלו, או כשמורה שלו מתעלל בו, או כשהוא מתאהב בילדה גדולה ויפה ומנסה ללמוד לצלול כמוה, או כשהוא מנסה לצלם יתושים באמצע הלילה, או כשהוא נושא מונולוג שכתב בעצמו לסבתו הדוממת. התמימות, הישירות, התבונה האינסטינקטיבית, המתיקות שאין לה קץ.
כמו רומן גנוז של צ'כוב הסרט הזה: מדויק וצלול עד להכאיב, חדור אמונה עזה ברוח האדם, מסוגנן בקפדנות עצומה, מתעקל בחכמה בין דמויות רבות ועונות שונות, עמוס ברגש עז שלעתים רחוקות מתפרץ, מרהיב ביופיו, יצירת מופת.

התיקונים של אבי נשר. שיחה. יוני 2007

חלק א': ובו מסופר על הפרויקטים האפשריים של אבי נשר עם אמיר גוטפרוינד וארי דה לוקה * אני קורא את התסריטים החדשים של נשר * נשר מתלבט אם לביים מותחן ריגול אמריקאי * ודוד גורפינקל אומר משפט יפה ומרגש

אבי נשר עובד כבר על סרט חדש. יקראו לו "החברים". אולי זה יהיה הסרט הבא שלו, ואולי הוא יביים אותו רק בעוד שלושה סרטים, אבל העבודה עליו כבר התחילה. וכך, עם השם הפשוט והישיר, ממצה נשר את אחד המוטיבים העיקריים של סרטיו. החברים, החבורה, האחווה, הנאמנות. סרטו החדש "הסודות", הראשון מאז ש"סוף העולם שמאלה" הביא כמות נדירה של 450 אלף צופים לפני שלוש שנים, ממשיך את הקו הנושאי הזה. התפאורה השתנתה, ואחרי להקה צבאית, דירה תל אביבית, תא מחתרת ועיירת פיתוח, עלילת הסרט החדש ממוקמת במדרשת בנות בצפת. וגם כאן, כמו בכל סרטיו, מתלכדת לה בחדר אחד חבורה. הם היו זרים זה לזה לפני רגע, ועכשיו נרקמת ביניהם מעין ברית סתרים, זה הם נגד העולם. במקרה של "הסודות", סרטו הנשי והמסוגנן ביותר של נשר, החבורה היא של בנות שלא הכירו קודם, כל אחת מרקע שונה, וכולן מוצאות עצמן שותפות לתהליך שמובילה זו שהיא הכי עקשנית. אניה בוקשטיין, בתפקיד הנערה שבעקבות מות אמה לא מוכנה להתפשר על חיים אפרוריים של חתונה, ילדים ובישולים בתור אשת רב, היא הגידי גוב או הג'וליאנו מר של העלילה הזאת. כמותם גם היא רצה בכל כוחה עם הראש בקיר, מנסה לשבור את החוקים. כמותם, גם היא תגלה שהעוצמה בה נוגח הראש בקיר היא אותה עוצמה בה הקיר מחזיר.
את חיבתי לאבי נשר אני מתקשה להסתיר. גם אני, כמו כולם, לא מצליח לזפזפ כש"הלהקה" משודר בפעם האלף בטלוויזיה. אני חושב שחצי מ"דיזנגוף 99" הוא סרט נפלא. אני משוכנע ש"זעם ותהילה", הסרט שצילק אותו בגלל ביקורות קטלניות והתעלמות מוחלטת מצד הקהל, הוא אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע הישראלי, ויש לי חיבה משונה ל"הפחדנים" ול"שוברים", שני סרטיו הזניחים יותר, שיש בהם קסם מחתרתי. אבל בעיקר, אני חושב שמותחני הפעולה הזולים (יחסית) שביים בתחילת שנות התשעים בהוליווד הם בי-מוביז משובחים, והם הציבו את נשר על מסלול הוליוודי שאני משוכנע שהיה יכול להוביל אותו גבוה יותר מהיכן שהיה, אלא שהוא העדיף לוותר עליו. "הסודות" הוא סרט שריגש אותי, בעיקר בסופו היפה והסוחף, אבל ביני לבין עצמי, בסודי סודות, אני עדיין מייחל ליום בו נשר יחליט שהוא חוזר לביים מותחני פעולה. אבל נשר, כשאני מביע בפניו את משאלתי, לא בטוח שהיא תיענה. "החברים" האלה, מבחינתו, זה עניין ישראלי. זו לא רק אחווה, זה לקשור את גורלך לאנשים שאתה מגלה שאתה לא יכול להתנתק מהם. או לא רוצה. והוא, הוא גילה לפני כשבע שנים, לא מסוגל להתנתק מכאן.
אחת לתקופה יוצא לי לדבר עם נשר, להתעדכן, אוף דה רקורד, בפרויקטיו ולדבר על מה שקורה בקולנוע בארץ, בעולם. אני משתדל להתעדכן ככה עם כמה יוצרים שאני מאוד מעריך, אבל שיחות הקולנוע איתו מרתקות במיוחד. נשר, שהתחיל את דרכו כמבקר קולנוע, כתב רצנזיות קולנוע מבריקות ב"7 ימים" וב"מוסף הארץ" בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בהן הילל, באופן בלתי טיפוסי לבון-טון הביקורתי של אז, את הקולנוע האמריקאי, והתייחס גם לבי-מוביז, הזוכים לרוב להתעלמות כאן, כסוגה בעלת תוקף אמנותי.
עכשיו נפגשנו בפעם הראשונה לשיחה שכולה לציטוט. אותי סיקרן לראות איך נראה יום עבודה שלו. כמה עבודה כבר אפשר לבצע כשמשרדך נמצא במתחם סי אנד סאן מטר מהבריכה – ועוד בשבוע בו כל המשפחה עברה לישון במשרד בשעה שהדירה בבניין הסמוך משתפצת (ומתעכבת). אבל רצף הטלפונים, שגרם לשיחתנו להימשך שעות על גבי שעות, הוכיח לי שבכל זאת נעשית שם עבודה. הנה נכנסת שיחה מדודי זילבר, המפיק של סרטיו האחרונים של נשר, שרוצה לדון בסוגיות ליהוק ל"הר אדוני", העיבוד לספרו של ארי דה לוקה שנשר אמור לביים בקרוב. והנה מתקשר אמיר גוטפרוינד, שכותב את הספר "החברים" שעליו יהיה מבוסס סרטו העתידי של נשר. ואז מתקשר אבנר פיינגלרנט, מנהל פסטיבל קולנוע דרום ש"הסודות" היה סרט הפתיחה שלו, לעדכן שבמצוות פיקוד העורף הפסטיבל נאלץ לעבור משדרות לנתיבות. ואז מגיעה הבשורה שפאני ארדן, שהיתה אמורה להגיע לבכורה, לא מגיעה. ואז שוב פיינגלרנט: יש אוהל בו יתקיים הפסטיבל, יש מקרנה, אבל הסאונד רק במונו, מה עושים? ואז מתקשרת שרון הראל, שותפתו של נשר לכתיבה ולהפקה של "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", ש"הסודות" הוא סרט הקאמבק שלהם. היא קפצה ליומיים לישראל והם יוצאים לארוחת ערב. היא מנסה לשכנע אותו לביים מותחן ריגול, והיא די משוכנעת שהיא תצליח לסדר את מייקל דאגלס לתפקיד הראשי. גו, שרון, גו!
ובין צלצול לצלצול, אנחנו משוחחים.
בוא נעשה סדר בפרויקטים שלך. מה קורה עם "הר אדוני"? זה קורה? יש כבר ליהוק?
"'הר אדוני' קורה, אבל יש מלחמות גדולות בין כל השותפים סביב הליהוק. יש שתי קללות בעולם הקולנוע: האחת, שהתסריט שלך לא מוצא חן בעיני אף אחד.השנייה: שהתסריט שלך כן מוצא חן, אבל בעיני האנשים הלא נכונים. ובגלל שהסרט יצולם באיטליה יש לנו שותפים איטלקיים ושותפים צרפתיים. כשאתה עושה סרט ישראלי העונג הצרוף הוא שאתה יכול ללהק את מי שאתה רוצה. אין לך שום התערבות חיצונית בתהליך הליהוק. להבדיל מסרט אמריקאי בו הליהוק מוכתב לך וכמעט ואין לך שליטה עליו. בסרט אירופי מסוג זה אתה נמצא במעין מצב ביניים, כשלשותפיך יש איזשהו עניין להתערב בליהוק. והתסריט הגיע לידי סוכנים אמריקאים שמאוד התלהבו ממנו והם התחילו להציע לנו שמות של שחקנים אמריקאים מפורסמים לתפקיד הראשי. ומרגע שההצעה הזאת עלתה, השותפים האיטלקיים נורא נדלקו על הרעיון שיהיה לסרט כוכב אמריקאי. זה אבסורד שכוכב אמריקאי יגלם את ראפניילו. זו טעות איומה".
גיבור "הר אדוני" הוא רפאניילו, גיבן נפוליטני קשיש, יהודי, ניצול שואה ודובר איטלקית. "ואם תלהק את ריצ'רד גיר לתפקיד הזה הרגת את הסרט", אומר נשר. "אף אחד לא יאמין לו. אז אני עונה להם 'על גופתי המתה'. המשפט הקבוע שלי מול האיטלקים הוא שאני מוכן להתפשר כל עוד עושים מה שאני רוצה".
ואת מי אתה רוצה?
"אני רוצה את ברונו גנץ. הוא יהיה נהדר. אבל האיטלקים משום מה להוטים לראות שם שחקן אמריקאי, כדי שיהיה יותר קל למכור את הסרט לקהל בעולם. דבר אחד אני יודע: בעריכה אפשר לפתור הכל, חוץ מליהוק. אם ליהקת לא נכון, הלך הסרט. אבל מבחינתי אם העניין הזה לא ייפתר, שלא יהיה סרט. אבל אני מאמין שהעניין ייפתר. אחד הרעיונות שהיו לנו לאחרונה ושאותם אנחנו מנסים לקדם הוא ללהק לתפקיד המשני של הנגר שחקן צרפתי בעל שם ובעל גוף, וככה להגדיל את האחוזים של המפיקים הצרפתיים בסרט על חשבון המפיקים האיטלקיים ואז עניין הליהוק ייסגר בין המפיק הצרפתי למפיק הישראלי. אני מחכה בסבלנות. זו הסיבה שאני משתדל תמיד לעבוד על כמה פרויקטים במקביל, כדי שאני לא יותר מדי אקשר נפשית לפרויקט ומרוב נואשות לעשות אותו אני אתחיל להתפשר".

"הר אדוני" יהיה הסרט הראשון שנשר יביים שלא יהיה מבוסס על תסריט מקורי פרי עטו אלא על עיבוד ממקור ספרותי. הפרויקט השני, "החברים", מסקרן לא פחות. במה שנשמע כמו חיבור בין סופר לקולנוען, באופן המזכיר את העבודה של יוסף סידר ורון לשם על "בופור", נשר עובד כעת עם אמיר גוטפרוינד על סיפור רחב יריעה שהם רוקמים במשותף, שגוטפרוינד יהפוך לספר ונשר יהפוך לתסריט.
איך נולד הפרויקט הזה?
"זה התחיל קודם כל מזה שהעבודה שלי מול ארי דה-לוקה היתה מאוד מהנה. תמיד נרתעתי מעיבודים לספרים, כי אין ברירה אלא לשנות דברים ותמיד הסופר יוצא לא מרוצה מהתהליך ומתלונן שזה לא היתה כוונתו. ולמה לי כתסריטאי להיכנס למקומות האלה? הרי גם אני שונא כשמשנים לי את התסריט. אבל דה-לוקה היה מאוד מעורב בעבודה, ושיתף פעולה והוא היה מרוצה ועבדנו על העיבוד יחד. זה היה כמו לנגן ג'ז עם מוזיקאי מאוד מוצלח. ואז לדודי זילבר (המפיק של "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות", כמו גם "אביבה אהובתי" ו"בופור") היה רעיון: לעשות סרט שיתעד את סיפורו של הדור שלי. סרט שיתחיל ב-1968 ויגמר ברצח רבין ב-1995. הבנתי שזה יכול להיות סרט בו אני אברר עם עצמי מה זה הדבר הזה שמושך אותי למדינה הזאת".
אז למה ספר ולא ישר לכתוב תסריט מקורי?
"כי אחרי שדודי זילבר הציע את הרעיון הבנתי שהסרט הזה חייב להתחיל מספר. זה רעיון כל כך רחב יריעה שמישהו צריך לכתוב אותו על גבי 500 עמודים לפני שמנסים לכווץ אותו לסרט. קראתי את 'שואה שלנו' ומאוד נהניתי ופנינו לאמיר. העבודה איתו מרתקת. עבדנו יחד על הסיפור והוא ישב לכתוב גרסה לספר שהוא כבר שלח לי. הוא ביקש שאכתוב לו כל הערה שיש לי. אמרתי לו 'אוקיי, על אחריותך' וישבתי וכתבתי 40 עמודים של הערות והצעות ושאלות. ובדיוק היום קיבלתי את הגרסה השנייה. כבר מעלעול ראיתי שחלק מהצעותיי הוא קיבל וחלק לא".
ואיך זה הופך לתסריט?
"השלב הבא הוא שאני צריך לשבת ולכתוב מזה תסריט. אבל אני רוצה להכריח את אמיר שכל מה שחסר לי לתסריט, כל דבר שהוא חור עלילתי או חור של דמות, שנמציא יחד, שאני לא אמציא משהו לתסריט שלא נמצא בספר".
למעשה, לכל סרט שביימת בארץ אפשר היה לקרוא "החברים", זה נושא שאתה כמעט מכור לו.
"זה דבר שאני מכיר רק מישראל. זה נורא ישראלי. זה שאתה עם אותם חברים שלושים ומשהו שנה, אני לא מכיר את זה מאמריקה. את איציק צחייק ואת שרון הראל פגשתי בצבא בהפרש של חמישה ימים זה מזו. הוא היה באפסנאות היא היתה במחלקת מחקר. כמעט ארבעים שנה אחרי ואנחנו עדיין עושים סרטים יחד. זה משהו פלאי, חיבורי הנפש האלה עם אנשים שאתה אוסף במהלך החיים. הרעיון עם הספר של גוטפרוינד הוא לעקוב אחר קבוצת נערים משיכון בחיפה מ-1968 עד 1995 ודרכם לנסות להבין את סוד הקסם הנוראי של המקום הזה, של האהבה הזאת למדינה הזאת".
נשמע קצת "קסם הנעורים".
"לא ממש. זה מין פורמט ספרותי דיקנסי של עלילה שנמשכת שנים ומתפצלת לכל מיני כיוונים. אני מניח ש'קסם הנעורים' זו ואריאציה אחת שלו. אני יותר חשבתי לכיוון של 'ידע הבשרים' של מייק ניקולס. כולם תמיד נורא מתלהבים מ'הבוגר' של ניקולס, אבל אני אוהב יותר את 'ידע הבשרים', שגם עוקב אחר כמה חברים לאורך שנים. מה שמרתק אותי בדמויות של גוטפרוינד זה שהם כמו ננסים החיים בפאתי ההיסטוריה. דברים גדלים קורים לידם, אבל הם לא קשורים אליהם. קח למשל את מה שקורה עכשיו בשדרות. זה מין אירוע היסטורי כזה שנופל עלינו ואנחנו בתל אביב לא מרגישים אותו. אבל בתוך כל זה מתקשר אלי אבנר פיינגלרנט באומללות שהוא צריך להעביר את הפסטיבל שלו משדרות לנתיבות כי נופלים עליהם קסאמים ותוך ארבעה ימים הוא צריך לארגן אוהל ענקי כדי להכיל בו את הפסטיבל. והוא מצליח לארגן את הכל חוץ מדבר אחד. אז הוא מתקשר אלי ושואל אותי אם זה בסדר ש'הסודות' יוקרן במונו. ואני אומר לו 'לא, זה לא בסדר'. כי למרות הקונטקסט, והקאסמים שנופלים, עדיין 'הסודות' זה החיים שלי ומבחינתי זה לא בסדר שהוא יוקרן במונו. ואלה החיים כאן, קסאמים נופלים אבל אתה מודאג מהסאונד של הסרט שלך. זה מרתק אותי בחוויה הישראלית, כי אתה חי תחת מהלכים היסטוריים כל כך גדולים והרי גורל אבל לך מה שחשוב זה מונו או סטריאו. והכתיבה של גוטפרוינד עוסקת בדיוק בדברים האלה".

אני לוקח לקרוא את שני התסריטים שנשר כתב ובהם הוא עסוק כיום. האחד, "הר אדוני" הוא סיפור אנושי, כפרי קטן, עם טוויסט אגדתי, ועם סוף מופלא ומרגש. מה שבעיקר בולט בתסריט זה המינוריות והליריות שלו. זה אחד התסריטים היפים שקראתי באחרונה. השני הוא "העכבר הטוב", תסריט לסרט הוליוודי שנשר כתב בסוף שנות התשעים ושהוא כולו פיתולי עלילה מותחים וקומיים, עם סיפור ריגול גדוש בציטוטים ל"הקוסם מארץ עוץ" ובעלילת חתול ועכבר בה כולם בוגדים בכולם והטוויסטים מכים בצופה עד הפריים האחרון. סרט ז'אנרי שנון, מבדר, דחוס וקצבי. זה למעשה, התסריט שהחזיר את נשר ארצה. ב-2001 הוא כבר היה בתחילתה של העבודה לקראת צילומי הסרט, עם תחקיר וחיפושי לוקיישן בברלין ועם ג'ף ברידג'ס סגור לתפקיד הראשי. אירועי 9.11 מוטטו את ההפקה הזאת. ואז נפטר אביו של נשר והוא החליט שהוא רוצה לחזור ארצה, אחרי יותר מ-12 שנה בה חי בלוס אנג'לס, בה נולדו גם שני ילדיו. בזאת תמה האפיזודה ההוליוודית שלו, במהלכה ביים שני סרטי פעולה צנועים אך בעיני משובחים מאוד: "דופלגנגר" עם דרו בארימור ו"פצצת זמן" עם מייקל בין. "הפולחן", סרט אימה נוסף שביים אמנם הפגיש אותו עם רוברט זמקיס וג'ואל סילבר שהפיקו, אבל כבר היה פחות מוצלח.

אחרי שנים בהם התסריט של "העכבר הטוב" היה תקוע במיראמקס הצליחה שרון הראל לקנות אותו מהם. הראל הפכה מאז "דיזנגוף 99" וסרטי דולף לונדגרן שהפיקה בתחילת שנות התשעים לאחת הנשים החזקות בתעשיית הקולנוע הבריטית. עכשיו היא מנסה לשכנע את נשר לביים את "העכבר הטוב", לאזן את הסרטים דוברי העברית באיזה מותחן דובר אנגלית שיהיה קל למכור בעולם. אבל נשר מהסס. "אני לא מצליח להבין את המשיכה שיש למדינה הזאת עלי", הוא אומר לי כשאני מנסה להבין מה החזיר אותו ארצה. "אני מוצא עצמי במצב מטורף בו למשל, נורא חשוב לי שהבת שלי תגדל בארץ. אבל לא ברור לי למה. אני פתאום לא רוצה לביים פרויקטים שיחייבו אותי לא להיות כאן, או להיעדר מהארץ לתקופה ארוכה".
למה? הרי כבר ניהלת קריירה בחו"ל, מה השתנה?
"זה מה שאני רוצה לבדוק. זה התחיל אצלי עוד לפני 'סוף העולם שמאלה'. ולמה זה קרה לי פתאום, זו בדיוק השאלה שאני רוצה לשאול את עצמי בפרויקט הזה עם גוטפרוינד. אתה יודע, אני עושה סרטים על דברים שאני לא יודע, לא על דברים שאני כן יודע. אני עושה סרטים כשיש לי את השאלות ולא כי יש לי את התשובות. זו הסיבה שכל סרט לוקח לי המון זמן, כי במשך הזמן אני מברר עם עצמי מה העניין. ומרתק אותי סיפור האהבה הנואש שלי עם המקום הזה. אי אפשר להאשים אותי בפטריוטיות-יתר או בלאומנות, אבל חשובה לי ההמשכיות. אולי כי אני בן למהגרים אז באיזשהו מקום אני רוצה שההגירה הזאת תיעצר איפשהו. תמיד קינאתי במשפחות מטוסקנה שגרות 600 שנה על אותו צלע הר ומעבדים את אותה אדמה".
היתה תקופה בה הייתי בטוח שאחרי שהצלם אדם גרינברג והעורך דב הניג כבשו את הוליווד ועבדו בהפקות האקשן הכי גדולות, שאתה תהיה הבא בתור. שאתה תהיה הבמאי הישראלי שיהיה חתום על "שליחות קטלנית 3" או 4.
"מיציתי את הסרטים האלה. באיזושהי נקודה, ואני ממש זוכר את הרגע, זה היה ממש לפני 'חוקר המס', שהרגשתי שמישהו כמו ג'יימס קמרון תמיד יעשה את הסרטים האלה טוב ממני. צריך באיזשהו מקום להיות עדיין בן 17 כדי ליהנות מהעשייה של הסרט הזה. צריך להתלהב יותר מטכנולוגיה מאשר מאנשים כדי לעשות את הסרטים האלה כמו שצריך. וגיליתי שאני מתלהב יותר מאנשים, אני מתגעגע לישראליות, אני רוצה לכתוב על אנשים שאני מכיר, כמו הלהקה, או דיזנגוף או הסודות.
"יש משפט שאני תמיד נזכר בו, שאמר לי דוד גורפינקל (שצילם לנשר את 'זעם ותהילה' ואת 'סוף העולם שמאלה'). בתקופה שגרתי בלוס אנג'לס הייתי מגיע מדי פעם בסוף העבודה על סרט לביקורים בישראל והיינו אוכלים יחד ארוחות ערב. באחד המפגשים ראיתי שפניו נפולות. שאלתי אותו 'מה קרה? אין עבודה?' והוא ענה 'אני דווקא עובד הרבה'. 'אז למה אתה לא שמח?'. והוא ענה: 'כי אורי (זהר) בירושלים, אתה בלוס אנג'לס ואין עם מי לצחוק'. ומאז הצירוף הזה, 'אין עם מי לצחוק', הפך נר לרגלי. כששרון ואני עובדים יחד אז יש עם מי לצחוק. ואני זוכר את החוויה הזאת מהימים האחרונים שלי באמריקה. מצד אחד אני עובד (ב"הפולחן") עם דאג מילסאם, שצילם לקובריק את 'מטאל ג'קאט', מצד שני אני לא נהנה מהעבודה, ואני לא מבין למה. ועכשיו עם כל הקשיים שהיו בהפקת 'הסודות' לפחות היה עם מי לצחוק, היינו שוב השלושה, שרון, איציק (צחייק) ואני".
נו, זו החבורה. אותה חבורה שעומדת בבסיס כל הסרטים שלך.
"בדיוק".

חלק ב': ובו יסופר על הקריירה ההוליוודית * הייטקיסטים וקבליסטים נפגשים בבכורת "הסודות" * הטראומה של "זעם ותהילה" * אבי נשר ודובר קוסאשווילי מציגים * המפגש המחודש עם שרון הראל, אחרי 20 שנות שברון לב * האם יש קארמה של סרטים? * המפיק של "הלהקה" מתפרק * האם אבי נשר הוא "בן זונה גדול"?

תמהיל משונה של אנשים הגיע לפרמיירה של "הסודות" בסינמה סיטי. מצד אחד, כוכבי הסרט, ובראשם מיכל שטמלר, התגלית המופלאה של הסרט הזה, ואדיר מילר וגורי אלפי, שגונבים את ההצגה בתפקידים מדויקים להפליא. מצד שני, אנשי תקשורת ותעשייה, החשודים הרגילים באירועים כאלה. אבל יש שתי קבוצות שבדרך כלל לא רואים בבכורות לסרטים. האחת היא חבורת המיליונרים. נחמיה למלבאום, ממקימי אמדוקס, ודורון סבג, אספו האמנות והבעלים של או.אר.אס, שמתוך אמונה בתסריט ובבמאי השקיעו מכספם הפרטי בסרט שתקציבו הסופי הגיע ל-2.4 מיליון דולר. השנייה היא החבורה החרדית, שעזרה להפקה באימון השחקנים ובכתיבת התסריט. למשל, הקבליסט מנחם שבתאי, שייעץ לנשר על מושגי הקבלה ותורת הסוד בעת העבודה על הסרט. בתום ההקרנה ניגש שבתאי לנשר והביע את התפעלותו מהתוצאה הסופית. נשר ניסה להבין ממנו האם יש סיכוי שקהל דתי יאהב את הסרט. הטיתי אוזן לשיחה כי התשובה סקרנה אותי: "בהחלט", ענה הקבליסט, "קהל דתי יזהה הכל ויאמין שהכל אמיתי. תהיה לו אולי בעיה עם שתי הסצינות (הכוונה לשתי סצינות העירום של בוקשטיין ושטמלר), אבל הן קצרות". נשר נראה נרגע למשמע הנבואה.
מה מידת החרדה אחרי "סוף העולם שמאלה"? אתה בלחץ מהסיכוי ש"הסודות" לא יצליח כמו "סוף העולם שמאלה"?
"ברור לי שזה לא יכול להצליח כמו 'סוף העולם שמאלה'".
למה זה ברור?
"אני נורא הופתעתי מההצלחה של 'סוף העולם שמאלה' ואני לא יכול להסביר או לנתח את זה. ולכן זה נראה לי דבר חריג. נראה לי שסרט ישראלי מאוד מצליח מגיע למספרים של 'אביבה אהובתי' ושל 'בופור', שזה בסביבות ה-300 אלף כרטיסים. סרט שמגיע ל-250 אלף צופים זה יוצא מן הכלל. אפילו 150 אלף זו הצלחה מכובדת. אנשים שוכחים כמה זה קשה לסרט ישראלי להצליח. לכן, כדי למדוד הצלחה צריך להסתכל על הציר שבין 'אדמה משוגעת' ל'אביבה אהובתי'. 'סוף העולם שמאלה' זה מחוץ לגרף, זה לא יכול לקרות שוב. אבל אני מודה, אהיה מאוד מאוכזב אם אנשים לא יבואו לראות את הסרט. אני עושה את הסרטים שלי כדי שהקהל יבוא. כדי שהוא יהיה חלק מהדיאלוג שאני מנהל".
זה כבר קרה. אחרי ההצלחות הגדולות של "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" עשית את "זעם ותהילה" והסרט הזה נרצח. בביקורת, בתקשורת ובקופות. זו חוויה טראומטית?
"מאוד. 'זעם ותהילה' מאוד טילטל אותי. התגובה היתה כל כך אלימה, ובמידה מסוימת היא נראתה לי אלימה בצורה לא מוצדקת. לעומת זאת, התגובות בעולם היו כל כך טובות. ואני הייתי בהלם שהתרבות הישראלית סירבה לקיים דיאלוג עם הסרט הזה. ובעקבות 'זעם ותהילה', והתגובות שהוא קיבל בחו"ל יכולתי לנצל את הסרטים האמריקאיים כדי לקיים דיון שהוא לא לאומי, אלא אישי, עם עצמי: מי זה האיש הזה שכל כך קשור בנימיו לישראל, אבל כמבקר קולנוע הוא מכור לבי-מוביז אמריקאיים. ואפילו הבי-מוביז המסחריים האמריקאיים שיקפו משהו מהאישיות שלי. דרו ברימור ב'דופלגנגר' נערה עם פיצול אישיות, ואני הרגשתי את הפיצול הזה אצלי, בין הישראליות לאמריקאיות. מייקל בין ב'פצצת זמן' מתעורר בוקר אחד ומגלה שאין לו מושג מי הוא בעצם. ואני הייתי כזה. לא ידעתי מי אני ולאן אני שייך".
אז הוליווד, שתמיד נראית מכאן כמו סוג של חלום לכל קולנוען, היא בעצם סיוט?
"בכלל לא. אני מהאנשים הבודדים שאין להם מילה רעה על הוליווד. עברתי שם חוויה נהדרת. המעניין הוא שאני מעולם לא הצלחתי להתרגל לכך שעשיית סרטים היא קריירה. כבר ב'הלהקה' אני זוכר שאמרתי לכולם שיכול להיות שנגלה שאין לי מושג מה אני עושה ושלא ייצא כלום וזה יהיה סרטי הראשון והאחרון. מבחינת מקצוע, הצד שתמיד היה לי יותר קל איתו זה להיות מבקר הקולנוע. זה שאוהב קולנוע, ולא זה שמתפרנס מלעשות קולנוע. אני מקנא בעבודה שלך. ויש בי כנראה שני צדדים שונים לחלוטין כקולנוען. הקולנוע שאני עושה בישראל הוא לחלוטין אמוציונלי לעומת הקולנוע שעשיתי באמריקה שהיה מבחינתי לגמרי שכלתני. את הבי-מוביז עשיתי בתור מבקר הקולנוע שניהל דיאלוג עם סוג הקולנוע שאהבתי לראות כצופה, הסרטים של דון סיגל, למשל. זה היה המסע שלי בתוך הסרטים שאהבתי כמבקר. סוג של תרמילאות קולנועית".
אולי זו הבעיה שלך עם הבימוי של "העכבר הטוב", כי זה לחזור לאחור? לביים מהאינטלקט ולא מהרגש?
"אולי. אבל בעיקר כי עדיין לא מצאתי את עצמי בסרט הזה, אני עוד לא יודע מה אני רוצה לברר לעצמי איתו. לעשות סרט זה להיכנס למחויבות של שנתיים, וקשה לי להתחייב על סרט כמו 'העכבר הטוב' שצרך להיות מצולם בחו"ל בזמן שבארץ מתנהלת מעין מלחמת קסאמים. אני לא יכול להתנתק מזה. וחוץ מזה, אני מבין מה אני מחפש בסרטים כמו 'הר אדוני' ו'החברים'. אם 'סוף העולם שמאלה' היה סרט על אבא שלי ותחושת הזרות שלו, 'הר אדוני' מבחינתי זה סרט על אמא שלי. אמא שלי היא גיבורה. היא היתה בשואה ובאופן הכי איום שאפשר, אבל כיום השואה היא לא חלק מהחיים שלה בכלל. אחרי שאבא שלי נפטר הבנתי שהאנשים האלה לא יהיו איתנו תמיד וכדאי לברר איתם את העניינים לפני שיהיה מאוחר מדי. אז 'הר אדוני' זה הבירור שלי עם הדור של אמא שלי, של אנשים שיצאו מהשואה, העבירו את השואה אלינו בד.נ.א, אבל השואה כאילו כבר לא חלק מהחיים שלהם, החיים נמשכים. 'החברים' זה פרויקט בו אני מברר לעצמי את הדור שלי ואת החיבור שלי למקום הזה. ואת 'העכבר הטוב' אני כנראה עוד לא ממש מבין. זה פרויקט משעשע, ואולי אני לא מספיק משועשע כרגע כדי להתמסר לו. ואולי זה המהלך החכם ששרון עושה, היא מחכה בסבלנות עם הפרויקט הזה, מזכירה לי שהוא קיים, וממתינה שאהיה משועשע מספיק כדי להסכים לעשות אותו".

כשנשר התחיל את הקריירה שלו כבמאי, ב-1978, התזמון שלו היה מושלם. האבות המייסדים של הדור הקודם בדיוק פינו לו את הזירה. כשהוא צילם באולפני הרצליה את "הלהקה", רוב שטח האולפן ומשאביו הופנו להפקה שהיתה אז היקרה בתולדות הקולנוע הישראלי: "השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון (גורפינקל, במסגרת פינתנו "איזה עולם קטן", צילם לקישון). "השועל" היה הסרט שריסק את קישון וגרם לו לנטוש את הקולנוע. אורי זהר היה כבר אחרי "הצילו את המציל" ובעיצומו של תהליך החזרה בתשובה. ב"הלהקה" הוא מופיע בתור עצמו לרגע קטן, במחווה סמלית שנראית כמו העברת הלפיד לדור הבא. נשר רוצה עכשיו לעשות דבר דומה לדור הבא של הקולנוענים בארץ. "מאוד מרגש אותי מה שקורה עכשיו לקולנוע הישראלי. דיברו רבות על תור הזהב של הקולנוע הישראלי בשנות השבעים, אבל מה שקורה עכשיו הוא בעיני הרבה יותר נפלא. תראה איזה יופי של במאים יש עכשיו. דובר קוסאשווילי, יוסף סידר, ניר ברגמן, שמי זרחין, יובל שפרמן, שבי גביזון. המפגש המחודש שלי עם שרון גרם לכך שאנחנו מדברים על אולי להקים איזו חברת הפקה שתוכל לעזור לעודד את הבמאים כאן. לי, למשל, נורא חשוב עכשיו לעזור לדובר לחזור לביים. הוא במאי נהדר".
הוא חטף את הבלוז אחרי "מתנה משמיים"?
"כן. ויש לו סרט שהוא כתב בשם 'קישתא' שלדעתי יקח לו עוד זמן עד שהוא יגייס לו את הכסף, אבל אני מקווה שעד אז הוא יביים סרט נוסף. אז יש לו את 'התגנבות יחידים' של יהושע קנז ויש לו תסריט שלי שנתתי לו, רק שיביים. זה תסריט שנקרא 'חטאים', שאני כתבתי אבל אני לא רוצה לביים, ואני חושב שקוסאשווילי יכול לעשות איתו דברים נהדרים. לא משנה לי במה הוא יבחר, אבל הוא מישהו שחייב מהר לעשות עוד סרט, ואם אני יכול לעזור בזה, מה טוב".

איריס נשר, אשתו של אבי, היא צלמת ואמנית שתערוכת היחיד הנפלאה שלה ננעלה בגלריה רוזנפלד לפני כשבועיים. סר רונלד כהן, בעלה של שרון הראל, הוא אחד האנשים העשירים באנגליה, יו"ר קרן אייפקס ובאחרונה אחד הבעלים של בזק ותנובה. כשנשר היה עסוק בכתיבת תסריטים בהוליווד, הראל הקימה את חברת ההפקה הבריטית קפיטול, שמימנה והפיצה סרטים כמו "ספיידר" של דיוויד קרוננברג ו"גוספורד פארק" של רוברט אלטמן. באחרונה מכרה הראל את קפיטול. "הסודות" הוא פרויקט הבכורה של מיזם הקולנוע הטרי שלי "נוטינג היל פילמס" (על שם השכונה הלונדונית בה היא גרה). אבל למרות שנראה שאין דבר טבעי יותר מאשר שיתוף הפעולה בין בני הזוג לשעבר, שהפיקו במשותף את "הלהקה" ואת "דיזנגוף", מתברר שמתחת לפני השטח היה אוקיינוס של מערבולות רגשיות. "הסודות" הוא למעשה הפעם הראשונה שנשר והראל עובדים יחד – והפעם הם רק עובדים יחד – אחרי יותר מעשרים שנה של ניתוק.
איך נוצר החיבור המחודש עם שרון הראל?
"'סוף העולם שמאלה' נורא הצליח והייתי אמור ליהנות מזה, אבל פתאום בתוך כל זה נורא היתה חסרה לי שרון. פתאום נראה היה לי מאוד עצוב שאנחנו לא בקשר. וכמובן שלא היינו בקשר בגללי. עבדנו יחד וחיינו יחד והיתה לנו זוגיות מאוד אינטנסיבית וב-1984, בגלל שהייתי בחור צעיר ונמהר, זה נגמר בינינו, ונגמר לא יפה. בגללי".
ומאז 84' ועד היום לא הייתם בקשר?
"מעט מאוד. דווקא ברגע בו הרגשתי מאוד מרוצה, אחרי ההצלחה של 'סוף העולם', ניסיתי לעשות חשבון נפש ולהבין עם מה בחיים שלי אני לא מרוצה. והבנתי שזה האופן שבו נגמר הקשר עם שרון. הבנתי שזה דבר שמצריך תיקון, אבל לא ידעתי איך עושים זה".
"הסודות" הוא סרט שעוסק בתיקון, במובן הרוחני, הקבלי. זה בא משם?
"בהחלט. המצחיק הוא שהתסריט הראשון שכתבתי בימיי, עוד לפני 'הלהקה', היה סרט שכתבתי כששרון ואני עוד גרנו בניו יורק ב-1977. הוא נקרא 'תיקון חצות'. זה היה מותחן קבליסטי הזוי לחלוטין העוסק בשבתי צבי וביעקב פרנק ומתרחש על רקע בוא המשיח. אני כתבתי את התסריט בעפרון על בלוק נייר צהוב ובלילות אחרי הלימודים שרון היתה מדפיסה אותו על מכונת כתיבה ישנה של רמינגטון. ואז אולפני פוקס קנו אופציה להפיק אותו. סרט לא יצא מזה. והנה כיום שוב המושג הזה 'תיקון' חזר לעניין אותי. וכמו שאמרתי, אני עושה סרטים על דברים שאני לא מבין. ואז אני מתחיל לעשות תחקיר. וככה הגעתי להדר גלרון שכתבה את ההצגה 'מקווה' שמאוד אהבתי, והיא הצטרפה אלי לכתיבת התסריט, והיא גילתה לי את כל העניין של המרד הפמיניסטי בעולם האורתודוקסי, ואז גיליתי שיש משהו כמו 18 מדרשות של בנות בצפת וזו מהפכה שקטה שמתחוללת ממש עכשיו ויש באמת כאלה שמאמינות שבסופו של תהליך תהיה אישה רבה אורתודוקסית. כי הרי המלחמה שלהם אינה ביהדות או באמונה. הסרט לא מטיל ספק לרגע באמונה או באלוהים. המרד שלהם הוא נגד דיכוי האשה על ידי הגבר, על ידי ההלכה שנכתבה על ידי ממסד דתי גברי ועתיק".
ואיך שרון הראל נכנסה לתמונה?
"זה סיפור פלאי. הוא התחיל כשהבימה החליטו שהם רוצים להעלות את 'הלהקה' כמחזמר. אחרי תקופה ארוכה בה התנגדתי, התקשר אלי משה אדרי ואמר ששרון הסכימה להעלות את 'הלהקה' בהבימה ונותרתי האחרון שעוצר אותם. אמרתי לו שיסדר בינינו פגישה ושתסביר לי למה היא הסכימה, ואם היא באמת רוצה בזה אז אני אסיר את התנגדותי. וככה נפגשנו לראשונה אחרי תקופה ארוכה וזה היה מפגש מאוד מרגש והתחלתי לעבור תיקון פרטי משל עצמי, שהיה בו הדהוד מהתיקון שנעשה בסרט. בכלל, אני נוטה להאמין שבעשיית סרטים יש משהו מהמיסטי. שאם עושים משהו טוב ונכון, מתחילים לקרות מיני צירופי מקרים שאי אפשר שלא לחשוב שהם מיסטיים או רוחניים".
זה המקום בו הייתם מצפים לראות קריאת ביניים שלי, הלועג לבמאי שחושב שיש משהו מיסטי בעשיית סרטים. אלא שאני מסכים איתו לחלוטין. לפחות כך זה נראה מהצד של הצופה, של המבקר. צירופי מקרים, סגירת מעגלים, השקות מצמררות בין הבדיון לחיים, בלא מעט סרטים תמצאו את זה. זו אחת הסיבות שקולנוע היא אמנות עם כזאת עוצמה, עבורי לפחות. חלקיקים מתוכה, אני חייב להודות, בלתי מפוענחים.
סליחה, עצרתי אותך עם הערת ביניים עבור הקוראים. תמשיך.
"היא שאלה אותי על מה אני עובד עכשיו, סיפרתי לה על 'הסודות'. בסוף הפגישה היא ביקשה לקרוא את התסריט. נתתי לה. בעולם שלי כולם מבקשים לקרוא, מתוך נימוס. אז נתתי לה את התסריט, מתוך נימוס. לא האמנתי שהיא באמת תקרא. כעבור כמה ימים היא שלחה לי מייל בו היא מספרת שקראה בטיסה ובכתה ואהבה. בשלב הזה רציתי לשאול אותה אם היא רוצה להיות שותפה לסרט, אבל לא היה לי נעים שייראה כאילו כל המפגש הזה היה הדרך שלי לגרור אותה להפקה. כמה חודשים אחר כך, כשהיא כבר הצטרפה להפקה, היא אמרה לי שהיא מאוד נעלבה מזה שהיא סיפרה לי כמה היא התרגשה מהתסריט ואני לא מציע לה להצטרף לסרט. בכל מקרה, בכל השבועות שאחרי הפגישה הזאת יצא לנו להיפגש לא מעט ב'הבימה' סביב ענייני 'הלהקה'. היינו כמו שני קיפודים. היא היתה מאוד פגועה ואני הרגשתי מאוד אשם. אני לא התעניינתי בכלל בכל מה שקשור ל'הלהקה', זה לא עניין אותי, לא הבנתי למה צריך את זה. אבל ניצלתי את הפגישות סביב ההצגה כדי ששרון ואני נוכל ללכת לאכול יחד ארוחות בוקר ולדבר. וזה היה תהליך שלא היה שונה ממה שעוברת אנוק, הדמות של פאני ארדן, בסרט. מצד אחד הרצון לתקן, מצד שני הסירוב להתנצל על מה שהיה".

אם מדברים על חיבורים מיסטיים, על קארמה של הפקה, הרי שגם הגעתו של הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ מוסיפה הרהור כמעט על טבעי. אברמוביץ', שצילם בצרפת סרטים בהפקת לוק בסון ונבחר על פי תיק העבודות שלו, הגיע לישראל, פגש את אבי נשר, השניים צמצמו את עיניהם מניסיון להיזכר מאיפה השני מוכר לו, עד שהם קלטו: זה היה על הסט של "דיזנגוף 99". לעוזר של ז'אן בופטי, צלם הסרט, קראו חנן והוא היה מתנדב צרפתי בקיבוץ שעבד קצת בסרטים, ובעיקר ידע גם צרפתית וגם קצת עברית וכך היה יכול לשמש מתורגמן בין ההפקה לבין הצלם. חנן אברמוביץ האסיסטנט מ-1979 הוא כעת מישל אברמוביץ', הצלם של "הסודות".
"אבל הקארמה הכי מופלאה היתה ב'הלהקה'", מלבה נשר את האש המיסטית. "את התסריט המקורי כתבנו שרון ואני בארבעה-חמישה ימים בניו יורק. וכבר היה לנו מפיק ישראלי. הרעיון היה לבוא ארצה לשלושה-ארבעה חודשים, לצלם את הסרט מהר ולחזור לאמריקה, כי הרי פוקס בדיוק קנו תסריט שלי ואני האמנתי שייצא מזה סרט. המפיק הזה הפיק לפני כן סרט בשם 'הגן' (עם שייקה אופיר ומלאני גריפית) והסרט מאוד נכשל. וכששרון ואני נחתנו בארץ אסף אותנו איציק צחייק בשדה התעופה ופניו נפולות. שאלתי אותו 'מה קרה' והוא ענה 'המפיק התפרק'. מתברר שבעקבות הכישלון של 'הגן' נשאר לו כסף להשקיע בסרט אחד בלבד, והוא החליט לוותר על 'הלהקה' ולהפיק את 'חצי מיליון שחור' של שייקה אופיר".
קארמה? נשמע סיפור בלהות.
"או, אז למה זה קארמה? כי אם המפיק לא היה מתפרק יכול להיות שהיינו מצלמים את 'הלהקה' מהר-מהר עם התסריט ההוא והיה יוצא מזה איזה קשקושון קטן. אבל עכשיו היינו תקועים בארץ, בלי מפיק והחלטנו שאנחנו לא חוזרים עד שלא עושים את הסרט וככה היו לנו חודשים לחזור אל התסריט, לעשות תחקיר, ללהק כמו שצריך ויצא מה שיצא. אז אני מאמין גדול בזה שלסרט יש איזושהי קארמה משלו, שצריך לחכות ולראות האם הסרט נועד להיות או לא".
"אולי", מוסיף נשר הרהור, "זאת הבעיה שלי עם 'הר אדוני' כרגע. עדיין לא הבנתי את המיסטיקה של הסרט. כשסרט נעשה מתוך אמת וכוונה גדולה כל החלקים בפאזל שלו נופלים במקום. ב'הר אדוני' זה עוד לא קרה. אבל ב'הסודות' היה רגע בו התחיל להרגיש שהכל נופל למקומו בצורה מופלאה. ואז הבנתי שאנחנו עושים משהו נכון".
אחרי ש"זעם ותהילה" הותיר טראומה מצלקת, בא "סוף העולם שמאלה" והוסיף תחושה כבדה בפני עצמו. מצד אחד, ההצלחה העצומה אצל הקהל. אבל מנגד, הסרט זכה להתעלמות מעליבה מצד עמיתיו הקולנוענים של נשר. הסרט לא זכה למועמדויות בכירות בפרסי אופיר ב-2004. קשה היה להתעלם מהתחושה שיש כאן איזשהו עניין של חיסול חשבונות, שמשהו בנשר מצליח להרגיז את עמיתיו למקצוע.
שמע, אני שומע סיפורים עליך כבר שנים, והם לאו דווקא מחמיאים. יש אנשים עם בטן מלאה עליך, ואני לא מדבר על רובי פורת שובל. אנשים שעבדו איתך בעבר וחשבו שאתה יהיר, מתנשא, לא מתייחס לצוות. ואחרים, שלא עבדו איתך, שמסתמכים על הדימוי המשתקף, הראיונות, השמועות, וחושבים עליך כמי שרואה עצמו סופרסטאר, כוכב רוק, שכל העסק הישראלי קטן עליו.
"באמת?".
רגע משונה. אני הייתי בטוח שאני מדווח על תחושה שקיימת בקרב כמה מעמיתיו, לאו דווקא הקרובים, אבל מעין רינונים ודימויים שבטח מתישהו כבר הגיעו לאוזניו של נשר.
"תראה, צריך להבין שכשעשיתי את 'הלהקה' ואת 'דיזגוף 99' הייתי במאי נורא צעיר ומאוד מבוהל. הייתי בן 24 כשביימתי את 'הלהקה'. אז חוץ מהתיקון שלי כלפי שרון יכול להיות שאני צריך לעשות תיקון כלפי עוד אנשים שעבדו איתי בתחילת הדרך. מרוב שהייתי חסר ניסיון הייתי במאי מאוד קשה, מאוד קשוח ומאוד שקוע בעצמי. כשאתה בחור צעיר בן 24 והסרט הראשון שלך הופך למשהו ענק, והסרט השני שאתה מביים גם מצליח, זה פשוט מטיס אותך לרכבת שדים וגורם לך לעשות דברים שנראים כאילו אתה לא בנאדם. בצילומים של 'הלהקה' שרון היתה מעירה לי שאני לא אומר בוקר טוב לצוות. והיא צדקה וזה היה לא בסדר מצידי. אבל אני לא אמרתי בוקר טוב לא מתוך התנשאות אלא מתוך פאניקה, כי הייתי בטוח שברגע שנעשה את השוט הראשון שתכננתי כולם יבינו שזה שוט מאוד מטופש ולא מוצלח".
וכיום?
"כיום אני אוהב באופן אישי ואמיתי כל מי ששותף לתהליך הזה. אני רואה את התרומה של כל אחד ואחד בסרט, את המקומות שבהם הם מביאים את עצמם. הדבר הכי מרכזי בחוויה הקולנועית שלי זו הסולידריות. אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את הסרטים הראשונים שלי בלי שרון ואיציק. בוא ניקח את סצינת הלבן המפורסמת ב'הלהקה'. ביום בו היא היתה אמורה להצטלם שרון ואני קמים בבוקר, נכנסים למכונית ואני יודע שבאופן שבו היא כתובה כרגע היא לא תעבוד. הסצינה שאמורה לסגור את הסרט לא הולכת לעבוד. ויש לנו 30 קילומטרים לנסוע עד צריפין שם צילמנו ואני צריך למצוא דרך לשכתב את הסצינה. עד שהגענו כבר מצאנו פתרון וזה מה שצולם. מאז אני כבר יותר יודע מה אני עושה, כבר יש פחות בהלה, ואני יודע איך לשתף פעולה עם שאר השותפים לעשייה. אז אני רוצה לנצל את הפורום הזה כדי להתנצל בפני כל מי שלא אמרתי לו בוקר טוב. זה לא היה מרוע לב אלא מתוך חרדה קיומית אמיתית. אבל זה נכון, הייתי פעם במאי מאוד קוצני. היה רגע בצילומים של 'הסודות' שאדיר מילר בא למישל אברמוביץ ואמר לו 'איזה מקסים האבי נשר הזה', ומישל עונה לו במבטא הצרפתי שלו, 'נכון, וזה משונה כי ב'דיזנגוף 99' הוא היה בן זונה'".

חלק ג': סוף יוני 2007. "הסודות" כבר בקולנוע. הביקורות, כרגיל שסועות. מתסכל? * ומה הקטע עם הבחורות הערומות? * ועל הרצון הילדותי להכרה גורפת

אבי נשר מתחיל להרגיש את הדז'ה וו. סרט חדש שלו יוצא לבתי הקולנוע, הברנז'ה מתנפלת עליו בגילויי איבה, והקהל מתנפל על הקופות. בסוף השבוע הראשון לצאת סרטו החדש "הסודות" צפו בסרט כמעט 21 אלף איש, בתום עשרה ימים המספר הוא כבר 57 אלף. יותר מ"סוף העולם שמאלה" באותו פרק זמן. לא ברור מה זה אומר לגבי מספר הכרטיסים הסופי, אבל לפחות בשבוע הבכורה נרשם קרע בין חלק גדול מהמבקרים הבכירים בכלי התקשורת המרכזיים, שלא אהדו את הסרט, ובין הקהל שבא להציץ לבנות המדרשה מתחת לחצאית. וזה משונה, כי בשנים האחרונות נרשם איחוד היסטורי בין הקהל והביקורת בכל הקשור לקולנוע הישראלי. הסרטים שהפכו שוברי קופות – "אביבה אהובתי", "בופור", "חתונה מאוחרת" – גם זכו לשבחים מצד הביקורת והעמיתים בתעשייה. ואז בא נשר ומחזיר את העסק לשנות השבעים, אז המבקרים נחרו בבוז כלפי הסרטים שזכו להצלחה קופתית. בין השאר ל"הלהקה", סרט הבכורה של נשר. "יש כאן משהו שמאוד מזכיר את התהליך שהיה עם 'סוף העולם שמאלה', וגם את התהליך שקרה עם 'הלהקה', 'דיזנגוף 99' ו'זעם ותהילה')", אומר נשר כמה ימים אחרי בכורת סרטו, כשהמתח והחרדה אל מול קבלת הפנים הצוננת של התעשייה התחלף באנחת רווחה אל מול תגובות הקהל. "אז מה זה אומר? שגם הסרט הזה נועד להצלחה וזכות בדיעבד בסטטוס של 'נכס צאן ברזל' אבל בזמן אמת צפוי לזכות לגילוי איבה מצד האקדמיה? התשובה כבר ידועה. איך יכול להיות שחלק מהמבקרים ומחברי האקדמיה ראו סרט אחד והקהל ראה סרט אחר? וב'קהל' אנחנו מדברים על פרופסורים לפיזיקה, נהגי מוניות, מורים לספרות, רס"רים בקבע, סופרים נחשבים וכו'. וזה הוא בדיוק אותו קהל של 'בופור', 'אביבה אהובתי', 'הכלה הסורית', 'כנפים שבורות' ו'חתונה מאוחרת'. אני מרגיש שיש כאן משהו מגמתי".
זה מתסכל? או שאהדת הקהל מספיקה לך?
"התשובה המיידית, הילדותית, העצובה, היא: כן, זה קצת מתסכל. אבל אז אני נזכר בדרכה של נעמי ב'הסודות' ואדי הקצב ב'זעם ותהילה', ואל בנג'מין ב'חוקר המס' וניקול ושרה ב'סוף העולם שמאלה' ואני מזהה שגם אני, כמו הדמויות שלי, מתנגח עם ראשי, וזה מכאיב, בסוג של קיר, ושבעצם ההתנהלות הפנימית של הסרט חוזה את ההתנהלות החיצונית של הסרט".
אז מה יש באבי נשר וסרטיו שכל כך מכעיס את האקדמיה וחלק מהמבקרים? הרי בואו נודה עם יד הלב: "הסודות" אינו פחות טוב מ"דיזנגוף 99". אז איך האחד הפך לסרט פולחן שכיף לראות שוב ושוב בטלוויזיה, ואילו האחר, החדש, זוכה בקרב כמה ממכריי הטובים לנחירות בוז מתנשאות. האם זה רק התרפקות רטרואקטיבית, הגעגוע לנוסטלגיה? ואולי יש משהו בנשר עצמו שפשוט מעצבן את עמיתיו. גם את זה שמעתי לא מעט בשבועות האחרונים. התחושה היא שהוא לא "אחד משלנו". וכך, כשהוא היה קולנוען צעיר הוא זכה לבוז מצד מבקרים קשישים שלא הבינו מה הוא רוצה, ואחרי שחזר מגלותו בלוס אנג'לס הוא כבר הבמאי המבוגר, הוותיק, המנוסה, המקצוען שנחשב מיושן מדי בקרב עמיתיו הצעירים יותר. "אני בפירוש מרגיש שיש אנשים שמנסים לחבל בסרט", אומר נשר. "אבל כך גם היה בסרטים הקודמים. אפרים קישון עבר חוויה דומה. גם אורי זהר. כשאני עובר את המתח הזה בשבועות שלפני יציאת הסרט, אני לפעמים מבין למה זהר ברח מהכל וחזר בתשובה".
הרשו לי להרים את המסך ולאפשר לכם הצצה מאחורי הקלעים של כתבה זו. כבר שנים שחיפשתי תירוץ ובמה לראיין את נשר באריכות וביסודיות על סרטיו. יש לו גוף עבודות מרשים ומפואר ועקבי להפליא. הוא בעיני אחד הבמאים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי. אבל במערכת "7 לילות" ניטש ויכוח ער, סוער, יצרי, סביב הסרט ויוצרו. היו חסרות רק שתי משכתבות מעורטלות ואפשר היה להפוך את זה לסרט של אבי נשר. במאי משמעותי? היו כאלה שלא היו מוכנים לשמוע על כך. "במאי בינוני", "אשמאי זקן", "שבע רצון מעצמו", "מתחנף", "יחצ"ן מעולה ולא במאי". משפט ששמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים היה "מה הפטיש של האיש הזה עם עירום", לו עניתי "אותו פטיש שהיה לסם פקינפה עם קליעים. אני דווקא מעריך את זה". אבל אני לא המרואיין כאן.
נדמה לי שרוב הביקורות השליליות או המזלזלות התמקדו בקשר הלסבי בין שתי הגיבורות ובעירום. זו פעם שלישית שאתה מציג בחורות מעורטלות ובחורות מתגפפות, אחרי "דיזנגוף 99" ו"סוף העולם שמאלה". מה אתה עונה לאלה שמאשימים אותך בניצול ציני של העירום או בנטייה לאירוטיקה זולה?
"זה אירוני בעיניי שמתעסקים דווקא עם הלסביוּת ועם הצדדים המיניים של הסרטים שלי. בחיים שלי תשוקה, ולעיתים אובססיה, שיחקו תפקיד מרכזי, לטובה ולרעה, ותהליך הנגיסה בפרי עץ הדעת ריתק אותי. ובקשר ליחסים שבין שתי הבנות בסרט: בכל סרט שביימתי בישראל היתה מערכת יחסים של חברוּת בין שניים הנפגשים בתחילת הסרט. בסרטים המוקדמים שלי הם שני בנים: גידי וסוויסה ב'הלהקה' ו'דיזנגוף 99', ג'וליאנו מר ורוני פינקוביץ' ב'זעם ותהילה'. בסרטים המאוחרים אלו שתי בנות. בכל הסרטים האלה יש תהליך חקירה של גבולות מיניים. ב'הלהקה' מנחם עיני מספר שהיה לו ניסיון הומוסקסואלי וכי הוא 'אוהב כל דבר יפה, לא חשוב אם זה גבר או אישה'. ב'דיזנגוף' כולם בודקים כל גבול אפשרי, ב'זעם ותהילה' יש התנזרות מוחלטת, גם סוג של בדיקת גבול, מכל קשר אמוציונלי או מיני. ב'סוף העולם שמאלה' יש נשיקה בין שתי הבנות שבאה במפתיע וגם נעלמת במפתיע, שהיא פועל יוצא של חיפוש זהות והגדרת זהות כשהאקט הרומנטי והמיני המשמעותי הוא של נטע גרטי עם המורה הצבר איתו היא בודקת את הגבולות שלה. במובן זה בדיקת הגבולות של נעמי ומישל מצטרפת ללייט-מוטיב שקיים אצלי כבר קודם. כל מבקר רשאי כמובן להתחבר או לא להתחבר ללייט-מוטיב של יוצר אבל לפקפק בלגיטימיות האמנותית של המוטיב – זו כבר אמירה בעייתית של אנשים המבקשים שליטה בלעדית על סדר היום התרבותי.
"אלונה קמחי, שמאוד אהבה את הסרט, וחשה שדווקא יש בו תום, אמרה לי שהיא בכלל לא ראתה בסצנות האינטימיות פטיש או מניפולציה מסחרית, אלא איתור הרגע שבו אתה נעשה מודע לכוח המשכר, ההרסני, והממכר של תשוקה. היא אמרה שבחייה זה היה רגע מכונן. גם בחיי".
אז אחרי שכבר את התהליך הזה כמה פעמים, למה אתה עדיין נסער ממנו? אתה לא צופה מראש שמה שקרה הוא שיקרה?
"לפעמים יש הרגשה שזה באמת אידיוטי. שאני נלחם מלחמה גדולה שעניינה לא הצלת חיי אדם או תיקון עוול חברתי אלא התעסקות במשהו שבעצם, כדברי היצ'קוק, הוא "רק סרט". אולי באמת כדאי שכבר אתבגר. אבל למרות שיש משהו נלעג וביצתי בהתכתשות הזו עם חלק מהברנז'ה, אני מוצא עצמי נגרר למלחמה הזו כי סרט הוא כמו ילד, ואתה חייב לעשות הכל כדי להגן עליו מפני רוחשי הרע. ואז אתה מרגיש קצת פחות אידיוט כי להילחם על האגו שלך זה קצת פתטי אבל המלחמה כאן היא על הילד המשותף לך ולחבריך ושותפיך ליצירה. ומכיוון שקולנוע היא אמנות יצירה משותפת, אתה מופקד על הגנת 'הילד שלנו'".
וזה לא בכלל קשור לאגו?
"זו מלחמת תרבות. והיא לגיטימית. המבקרים שקוטלים את סרטיי הם אותם מבקרים שקטלו גם את 'חייל הלילה' ואת 'ליקוויד סקיי', סרטים בהם אני תמכתי כשהייתי מבקר. וזה יהיה נאיבי מצידי לחשוב שזה אי פעם ישתנה. אז כן, יש לאמנים צורך מטופש מגוחך שכולם יאהבו אותם. לצערי זהו צורך אבסורדי שיש גם לי, ואני עושה כל מאמץ להיפטר ממנו. אני חייב להודות שעוד לא לגמרי הצלחתי. אין לי עור עבה במיוחד ואני פגיע כמו כל אחד אחר, אבל יש רגעי חסד מופלאים. יום אחרי שהסרט יצא לבתי הקולנוע ניגשו אלי לפחות חמישה אנשים, כל אחד בנפרד, להודות לי עבור הסרט ולומר לי איזה חוויה מפעימה זו היתה עבורם. זהו רגע שבו אתה חושב שאולי תעשה עוד סרט, ושבו אתה מבין שקולנוע נעשה כדי לגעת באנשים ולגרום להם לחשוב ולהרגיש, וגם לצחוק ולהסתחרר. ברגע כזה אני מבין שאולי יש משהו מוטעה בצורך להכרה גורפת".

אחרית דבר: ועכשיו, מה עושים עם 6,500 מילה של שיחה על קולנוע?

מכירים את הסיפורים על הבמאי שהובא לביים מותחן והביא לאולפן סרט איטי באורך שלוש שעות, בשחור לבן, עם המון דיבורים, והאולפן ביקש שהוא יצלם קצת השלמות כדי שהסרט יהיה קצר יותר, צבעוני עם יותר דם וסקס? זה פחות או יותר הסיפור שלי עם כתבת אבי נשר, שפורסמה השבוע ב"7 לילות".

למען הסר ספק, אני חתום על הכתבה, כתבתי אותה ועומד מאחוריה לחלוטין, אני רק טוען – בסוג של הלקאה עצמית, וגם אכזבה קולקטיבית – שהגרסה הזאת מציגה רק חלק אחד קטן בסיפור המלא שנקרא "אבי נשר".

1.
במהלך חודש מאי התחלתי לחפש משכן דפוס לפרסום הראיון שלי עם נשר. אני הצהרתי מבעוד מועד שאני רוצה לעשות איתו ראיון שונה ממה שנעשה עד עכשיו. כל הראיונות שאני קראתי עם נשר בשנים האחרונות היו מאוד אפולוגטיים. כולם היו סביב הנושא "הביקורת השמיצה, הקהל אהב" וגם "אתה הביג שוט שהיה באמריקה וחזר ארצה והברנז'ה לא מוכן לקבל אותו לחיקה". האג'נדה שלי היתה אחרת לגמרי: אני חושב שאבי נשר הוא אחד הבמאים החשובים ביותר של ישראל, ואחרון היוצרים הישראליים שהתחילו לפעול בשנות הששים והשבעים שיש להם עדיין רלוונטיות לימינו (להבדיל מדן וולמן, צפל, מנחם גולן ואורי ברבש). רציתי לראיין אותו ביושבי כמבקר קולנוע, כמי שבקיא בסרטיו, בתבניות הנשנות ביצירותיו, בתימות שהוא חוזר עליהן, רציתי לראיין אותו כבמאי בעל חשיבות, כבמאי שמקומו בקאנון מובטח. רציתי לראיין אותו כמי שיצא לו לשוחח איתו המון פעמים בעבר, בדפוס, על במות בפאנלים, ובאופן אישי, ויודע שהבקיאות של נשר בקולנוע עוצרת נשימה, שהוא חוקר סרטים כהכנה לסרטיו, שהוא עוקב אחר כל מה שקורה בארץ ובעולם בקולנוע. כמה מביקורות ומאמרי הקולנוע הטובים ביותר שקראתי בעברית נכתבו על ידי נשר בשנות השבעים והשמונים. ובעיקר, רציתי לראיין אותו באופן שעניין אותי. לא עוד פעם ההתנצחות עם הביקורת, לא עוד פעם "האקדמיה התנכלה ל'סוף העולם שמאלה'". פשוט כי כל אלה כבר נכתבו עשרות פעמים קודם. רציתי ראיון שיתייחס לחשיבותו של אבי נשר בנוף הקולנועי בארץ כמובנת מאליה.

2.
יש לי חלום – כן, עוד אחד – לכתוב את הגרסה ישראלית ל"הקולנוע האמריקאי" של אנדרו סאריס, ולקטלג שם את הבמאים הישראלים הגדולים ביותר. זה יהיה, אם יהיה, ספר סובייקטיבי מאוד ומן הסתם קונטרוברסלי כי הוא ישים בצד את אלה שהביקורת הוותיקה בארץ מיתגה בתור "האוטרים" של הקולנוע הישראלי, אלה שהושפעו מהגל החדש הצרפתי, וינסה להשיב את הכבוד לשלושת הבמאים הכי חשובים שפעלו בארץ, הרחק מאהדת הביקורת: אפרים קישון, אורי זהר ובועז דוידזון. אבי נשר, לדעתי, הוא הבא בתור אחריהם. ואת כל היוצרים האלה (חוץ מקישון, אותו החמצתי, דבר שאני לא סולח לעצמי) אני רוצה לראיין באריכות, מאוד מאוד באריכות, על קולנוע, על השפעות, על השראה, על בחירות אמנותיות, על התהליכים היצירתיים. ורק בסוף קצת על המצוקות שנובעות מהפער העצום לרוב שבין הביקורת והקהל. זה לא מקרי כלל שארבעת היוצרים האלה ברחו מכאן: קישון פרש מקולנוע ועבר לשוויץ, דוידזון עבר לאמריקה, זהר עבר לירושלים ולקב"ה ונשר גם פנה הוליוודה, אבל לפני שבע שנים חזר. והוא לא רק חזר כמנצח, הוא אכן ניצח. עם שני סרטים מרשימים מאוד, שכנראה – כמו עם כל סרטיו – בעוד 20 שנה יזכו להתרפקות פולחנית גם מצד מבקרי העתיד.

כמובן שלא הספקתי לגעת בשמינית מהחומרים האלה ביושבי עם נשר, והשיחה לא פעם זלגה למקומות לא מתוכננים. קבענו שני מועדים להיפגש. אך כשנפגשנו בפעם הראשונה, במשרדו, שרצתי שם כך כך הרבה שעות שהספקתי לשאול אותו את רוב השאלות שתכננתי. קראתי גם את שני התסריטים העתידיים שלו. התלוויתי אליו לפרמיירה של "הסודות", והשלמתי פרטים שהיו לי חסרים ושאלות שלא נשאלו במייל ובטלפון.

3.
אלא שעורכיי חשבו שהתוצאה הסופית איומה. בשלב הזה הסרט עוד לא יצא למסכים, והתגובות הראשונות מהקרנות האקדמיה היו די שליליות. התחושה בברנז'ה היתה "אבי נשר הולך לחטוף" (בטון של שמחה לאיד): גם ביקורות רעות וגם כשלון ודאי בקופות. אני טענתי שאבי נשר לרוב עקבי – חלק מהביקורות ישנאו, חלק יאהבו והקהל יבוא, לפחות בשבועות הראשונים. אבל הדרישה היתה ברורה: איפה היחס למבקרים, לאקדמיה, איפה ההתייחסות לעירום, לליהוק של שחקניות צעירות? ידיד אפילו התעצבן באוזניי על זה שנינט וביבי נתניהו הגיעו לפרמיירה של "הסודות" (למה נינט? כי היא עבדה עם נשר כששרה את שיר הנושא של "סוף העולם שמאלה". ולמה ביבי? אולי כי הוא רוצה להיות קרוב לווינרים, בתקווה שמשהו מזה ידבק בו). ואני נאנח ורוטן: אבל זו בדיוק הכתבה שכבר פורסמה על נשר לפני שלוש שנים. למה שידור חוזר, למה לא להמשיך הלאה, לטעון משהו חדש. מצד שני, מה אני מבין ברייטינג. אני הרי כבד כזה. כותב המון מילים.

אני חשבתי שהשיחה שלי עם נשר הניבה כמה רגעים מאוד מרגשים. אהבתי את הקטע בו הוא מדבר על הפגישה המחודשת שלו עם שרון הראל, 20 שנה אחרי שהוא פגע בה ושבר את ליבה. אהבתי את האופן בו הוא מדבר בחיבה על דובר קוסאשווילי, לו נתן תסריט שלו בהצעה שיביים. בראיונות כאלה, לפני בכורת סרט חדש, שואלים בדרך כלל "איך נולד הרעיון לסרט", "מה היו הקשיים בהפקה", "איך ליהקת" וכו' וכו' שאלות של making-of. במקרה הזה, בגלל שהנחתי ש"הסודות" יקבל את מכסת הפרסום והיחצנות שלו, עניין אותי דווקא לשמוע מה קורה עם כמה מהפרויקטים העתידיים של נשר, והאם הם עדיין קורים או נגנזו. דיברנו על העבר, דיברנו על העתיד, כל מה שנראה לי כמו ראיון שלא מיחצן את הסרט ישירות, אלא מנצל את העובדה שהבמאי מתראיין כדי לדבר על עבודת הבימוי.

4.
בניסיון להציל את הכתבה הזאת הצעתי לחזור לנשר בסוף השבוע הראשון ליציאה עם שלל הביקורות, ולראות מה הוא עונה להן. בשלב הזה, בשיחותי עם אנשים שונים בתקשורת ובקולנוע, ליקטתי את טרוניותיהם עליו, אותן אני מצטט בכתבה. פניתי גם לכמה אנשים ששמעתי מהם בעבר שיש להם בטן מלאה על נשר, שהשתמע משיחות מסדרון ישנות שהוא עשה להם משהו שפגע בהם, כדי שיגידו משהו, אפילו שלא לייחוס, שהוא יגיב ואולי תתברר אחת ולתמיד הסיבה ליחס הכה עוין שהוא זוכה לו מנתח לא מבוטל של עמיתיו. האם זו באמת סתם צרות עין, או שנשר אכן רמס, הרס ועשק אנשים שעבדו לצידו? אבל איש לא היה מוכן לספר כלום. הקונפליקט גבר: מצד אחד רצוני כמבקר להצהיר שמדובר בבמאי מהותי וחשוב, ומצד שני המטלה העיתונאית שהוטלה עלי לנסות לחשוף איזושהי פרוורסיה איומה או חטא בעברו של נשר. מישהו אפילו השמיע באוזני את הטענה הבאה: "הרי לא יכול להיות שכל הבחורות האלה בסרטים שלו רוצות להתפשט, זה חייב להיות בכפייה או בלחץ או באמצעים לא הגונים".

אני צריך להודות שגם לבטחון העצמי שלי יש גבולות. האם אני מנסה להגן על השטן? מצד אחד איש לא הסכים לספר לי על משהו איום ונורא שנשר עשה, מצד שני כמות הספקולציות, הקונספירציות והרמיזות רק הלך וגבר. אני מנסה להתייחס רק לסרטים, אבל אולי אני מחמיץ משהו אחר?

האם יש לי הסבר? למעשה כן. כשביקרתי על הסט של "סוף העולם שמאלה" גם ראיתי את זה קורה. נשר, כמו המון במאים אחרים, יכול להיות מאוד עוקצני ולא תמיד הכי עדין ומנומס כשדברים לא נעשים כפי שביקש. זה מה שראיתי. מעדותו בכתבה, כשהוא היה צעיר זה היה כנראה בוטה יותר. ואני מניח שבתום הצילומים, לא כל אנשי הצוות שעבדו איתו הרגישו שהם זכו להערכה שהם הרגישו שמגיעה להם. יכול להיות שאנשים מרגישים – דבר שגבר אחרי הסכסוך המתוקשר שלו עם רובי פורת שובל – שנשר לקח לעצמו קרדיט על דברים שאחרים עשו בשבילו. אבל ככל שאני מחפש אנשים שיספרו לי מה הוא עשה ככה אני מבין שהכל בסופו של דבר מבוסס על תחושות ולא על אירועים, וכשאני שומע סיפורים אני גם מבין שרובם מגיעים מהקולנוענים הוותיקים יותר, אלה שעבדו עם נשר בשנות השמונים, תקופה שהוא עצמו מודה שהוא היה בה קוצני יותר.

ולכן זו לא כתבת תחקיר על אבי נשר, כתבה שבכל מקרה לא אני האיש לעשותה. במאים גוערים ועוזרי הפקה נעלבים, ככה זה תמיד. כל עוד אין אלימות פיזית – כמו הבמאי הישראלי ההוא שבעט בעוזר צלם – זה לא ממש שונה מהתנהלות בכל מקום עבודה הייררכי. אבל נדמה לי שזיהיתי דפוס: כל במאי שמצליח קצת יותר מדי מתחיל לחטוף, והוא יחטוף קודם כל מעמיתיו הקרובים ביותר מאחורי גבו, הרבה לפני הביקורת. ראיתי את זה קורה לדובר קוסאשווילי ב"מתנה משמיים". וזה קורה בשניות אלה ממש ל"בופור" באקדמיה. וזה ימשיך לקרות ליוסף סידר, האיש הכי אהוד כרגע בתעשייה, אם חס וחלילה ימשיך להצליח, או רחמנא ליצלן, ייצא לביים כמה סרטים באמריקה. ואז זה יקרה לערן קולירין. וכן הלאה. וחוששני שזה כנראה חלק מהעסק, בוודאי בתעשייה שמונה פחות מאלף איש.

לחובבי טקסטים ארוכים: התמלול הכמעט מלא של השיחה שלי עם אבי נשר.

חלק א'
ובו יסופר על הפרויקטים האפשריים של אבי נשר עם אמיר גוטפרוינד וארי דה לוקה * אני קורא את התסריטים החדשים של נשר * נשר מתלבט אם לביים מותחן ריגול אמריקאי * ודוד גורפינקל אומר משפט יפה ומרגש

חלק ב'
ובו יסופר על הקריירה ההוליוודית * הייטקיסטים וקבליסטים נפגשים בבכורת "הסודות" * הטראומה של "זעם ותהילה" * אבי נשר ודובר קוסאשווילי מציגים * המפגש המחודש עם שרון הראל, אחרי 20 שנות שברון לב * האם יש קארמה של סרטים? * המפיק של "הלהקה" מתפרק * האם אבי נשר הוא "בן זונה גדול"?

חלק ג'
"הסודות" כבר בקולנוע. הביקורות, כרגיל שסועות. מתסכל? * ומה הקטע עם הבחורות הערומות? * ועל הרצון הילדותי להכרה גורפת

חלק ד'
אחרית דבר

ולמי שהחמיץ: הביקורת שלי מ-2004 על "סוף העולם שמאלה", בה אני מספר על מפגשי הראשון עם נשר. והביקורת שלי על "הסודות".

בסוף השבוע הבא יגיע ארצה גוראן דוקיץ', הבמאי של "חותכי ורידים, סיפור אהבה", סרט מסע חמוד מאוד על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת. אם היה לי בית קולנוע הייתי מבקש מהפסטיבל את העותק של הסרט, אחרי הקרנתו הירושלמית, ומרים בתל אביב דאבל-פיצ'ר, שני סרטים בכרטיס אחד, אירוע חד פעמי בו יוקרנו "חותכי ורידים" ו"מדוזות" גב-אל-גב, פלוס שיחה חיה עם דוקיץ', קרת וגפן על הבמה. הקרנת חצות נשמע כמו זמן טוב, לא? אם לחברים שלכם יש בית קולנוע אתם מוזמנים להציע להם את הרעיון הזה. לא אדרוש עמלה.

===========

יש רגעים של קורת רוח במקצוע שלי. אחרי שבשבוע שעבר רדפתי טלפונית ברחבי לוס אנג'לס אחרי גוראן דוקיץ', כדי לראיין אותו לפני בואו לירושלים, אתמול עברתי סרט מתח שהפך לקומדיה של טעויות כשחייגתי עשרות פעמים לסיאול כדי לתפוס את בונג ג'ון-הו. אני חושב שבונג הוא אחד מגדולי במאי הקולנוע בעולם כרגע ובעצם השיחה היה משהו מרגש. את הראיון שלי עם דוקיץ' תוכלו לקרוא בסוף השבוע הבא, והראיון עם בונג יתפרסם בעוד שבועיים.

==========

כנראה שביקורת קולנוע היא עבודה מסרטנת. בעוד רוג'ר איברט חוגג יומולדת 65 תוך שהוא נאבק בסרטן בלוטות הרוק שמונע ממנו לדבר, נפטר אמש ג'ואל סיגל, המבקר המשופם של תוכנית הבוקר של איי.בי.סי "גוד מורנינג אמריקה" מאז 1981. סיגל נלחם בסרטן המעי, אבל המשיך לשדר את פינותיו עד לפני שבועיים. הוא היה בן 63 במותו.
סיגל זכור כמבקר שלפני שנה שעט החוצה באופן קולני מהקרנת העיתונאים של "מוכרים בלבד 2" (באופן שאינו מקובל בקרב מבקרי קולנוע), ועורר עליו את זעמו של קווין סמית, במאי הסרט, שכתב עליו בבלוגו "שמוק עם שפם הוא עדיין שמוק" וחיסל חשבונות עם טעמו של סיגל (סמית לא היה היחיד שלעג לסיגל על כך שהוא מתלהב מיותר מדי סרטים). בלינק הזה תמצאו הקלטה של הופעתם המשותפת של סמית וסיגל בתוכנית רדיו, אחרי כל הפרשה הזאת. ההקלטה נגמרת במשפט "הגיע הזמן לפרוש, ג'ואל". מעניין איך יראה ההספד של קווין סמית.

===========

מארק רייבנהיל, מחזאי בריטי שחתום בין השאר על "שופינג אנד פאקינג", כותב בלוג באתר של "הגרדיאן" ובפוסט משלשום הוא יוצא נגד הדיקטטורה של הסיפור והעלילה הבנויה היטב. הוא קורא לשרוף את הספר "סיפור" של רוברט מקי, שאחראי לרעה החולה הזאת. קטע לדוגמה:

Recently, a playwright told me that he was advised by one major theatre to read McKee's Story. This is a book about writing a Hollywood movie! It's frustrating for us writers. But it's disastrous for you as an audience member or reader

============

בספר שאכתוב בקרוב "ג'ק-אס, בוראט ומייקל מור: איך סרטי הגונזו שינו את הוליווד", לאייטם הבא יהיה מקום של כבוד בהקדמה. מייקל מור סיפר בראיון השבוע שהוא פגש את סשה ברון כהן בפסטיבל טורונטו האחרון. כהן סיפר לו שהוא שאב השראה לדמותו של בוראט מסרטיו של מייקל מור. מור ענה שהוא מעולם לא התאבק בעירום עם אף מנכ"ל חברת ביטוח או תאגיד אחר בסרטיו, והבין שבסרט עליו הוא עבד אז, "Sicko", שיצא אתמול באמריקה, הוא יצטרך ללכת עד הקצה, כמו בוראט. כך נולדה הסצינה הכי טובה בסרט בה לוקח מור כמה מאנשי כוחות החילוץ בגראונד זירו שסובלים מאז 9/11 מבעיות רפואיות קשות שלא זוכות לכיסוי מביטוח הבריאות האמריקאי, מעלה אותם על סירה ומשיט אותם למפרץ גוואנטנמו בקובה, כדי לדרוש שגיבורי 9/11 יקבלו טיפול רפואי לא פחות מזה של עצורי אל-קעידה בבסיס חיל הים האמריקאי שם. רק כשהם על הסירה עלה על דעתם שחוץ מהצלפים שעומדים על מגדלי השמירה, יש גם מוקשים ימיים במפרץ הזה. בסופו של דבר זוכים האמריקאים, בטוויסט מופלא, אירוני ומרגש, לטיפול מסור דווקא בבתי החולים הציבוריים של קובה הקומוניסטית.

"חצי נלסון" ישודר היום (שבת) ב-21:30 בערוץ יס 1, ויוקרן בשבוע הבא בפסטיבל ירושלים. הנה ראיון טלפוני שקיימתי בשבוע שעבר עם במאי הסרט.
להמשך הקריאה…