אנשי האוזן השלישית הרימו פרויקט מבדר למדי בו הם ביקשו ממבקרים ויוצרים לבחור את הסרטים שהם מגדירים "גילטי פלז'ר". בדרך, כל אחד מהם (מאיתנו) מנסה להסביר מה זה בעצם "גילטי פלז'ר" (Guilty Pleasure). כמו שבעולם התזונה יש את המאכלים שאנחנו אוכלים ונהנים מהם למרות שברור שהם מזיקים לנו, כך גם בסרטים. למרות שאני לא חסיד של אסכולת "סרט כל כל רע שהוא טוב" (בשבילי סרט רע הוא פשוט רע), עדיין יש כמה פרמטרים שהמצאותם בסרטים יכולים להציל לי אותם – בחבורה שבחרתי לפרויקט הלכתי על השילוב סקס/אלימות. יש שפע סרטים ישראליים, למשל, שהם רעים, משובשים, שגויים, מוחמצים, אבל יש בהם משהו – שחקן, רעיון, או (במקרה של "המאהב", למשל) שפע עירום שעשוי להצדיק צפיות חוזרות. או, במקרה של "דחויי השטן" של רוב זומבי או סרטי "המסור", שפע אלימות (שמחתי לראות ששמוליק דובדבני שותף לחטאי).
חלק מהבחירות של משתתפי המדגם הזה מעולות. חלקן תמוהות. הן בעיקר מצביעות על הבדלים תהומיים של טעם. כשאודי אלוני בוחר ב"תעלת בלאומילך" כגילטי פלז'ר אני רוצה לדפוק את הראש בקיר. הרי זה בעיני בכיר סרטי הקולנוע הישראליים, לא הנאה אסורה כלל, אלא הנוצץ בסרטי הפנתיאון. מצד שני, לפחות אני יודע שאם אמצא עצמי תקוע בחדר אחד עם אודי אלוני, יהיה לנו לפחות סרט אחד שנוכל לצפות בו יחד. (ואם כבר, הרי ש"מחילות" שלו – עם סצינת הפטמות המרקדות שבו – עשוי להפוך לגילטי פלז'ר עתידי שלי).
הבחירה של אבי נשר ב"צבע הלילה" של ריצ'רד ראש היא הברקה. הסרט הזה הוא פשוט התגלמות ה"גילטי פלז'ר". גם כאן דפקתי את הראש בקיר, אבל כי לא חשבתי עליו בעצמי. זה אכן סרט רע על פי כל קריטריון, אבל יש בו מספיק סצינות – כמה קטעי פעולה מרשימים, ושפע סצינות סקס נלוזות – כדי להישאר מולו בלי לזפזפ בשעת לילה מאוחרת.
הנה הפרויקט. והשאלה מתבקשת: מה הגילטי פלז'ר שלכם?

=========

התמסרו לגילטי פלז'ר שלכם: ערכו מסיבות סרטי ג'ון יוז. הנה ההוראות (ויה MCN). "בת 16 הייתי" אכן גילטי פלז'ר. אבל "שמתי ברז למורה" הוא סרט מבריק מסוגו. כתוב, מבוים, משוחק וערוך מוזיקלית באופן מושלם. רק פלז'ר, בלי שום גילטי.

===========

"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן נמצא בשבוע הבכורה שלו בצרפת במקום ה-17 בטבלת שוברי הקופות הצרפתית. 25,944 איש ראו אותו השבוע, ב-67 עותקים. 13,000 מהם בפריז. הנה הטבלה.

==========

אנשי עין הדג הקדימו אותי, אבל זה אייטם ראוי למיחזור: דארן ארונופסקי סגר את הבלוג שלו במיי-ספייס והשיק אתר משלו ובו בלוג חדש, בו הוא מבטיח לעדכן בשבוע הקרוב מה יהיה סרטו הבא. והבונוס: ארונופסקי הקליט בסלון ביתו בניו יורק ערוץ קומנטרי ל"המעיין". אנשי פוקס לא רצו לצרף ערוץ כזה לדי.וי.די, אז ארונופסקי מציע את ערוץ האודיו להורדה או להאזנה באתר, במקביל לצפייה בסרט. הדי.וי.די של "המעיין" יצא באחרונה גם בארץ. תנו לו כמה חודשים עד שיגיע למדפי השלושה בעשר שקל ואז קנו אותו. זה סרט לספרייה הביתית.

===========

מה עשתה שרה סילברמן בראש השנה? פתחה את טקס פרסי האם.טי.וי עם הבדיחה: "איימי וויינהאוס יהודיה, לא? כי אם לא, מישהו צריך להגיד את זה לפרצוף שלה".

ואיזה קליפ זכה ביום חמישי בפרס הבימוי? "What Goes Around" של ג'סטין טימרבלייק. אפוס וידיאו-קליפי כמו פעם: 9 דקות של סרט קצר, מעין מלודרמת שנות החמישים בה אשה המוצגת כמופקרת מבחינה מינית נידונה למוות בלהבות. סקרלט ג'והנסון היא האישה הארורה. את התסריט כתב ניק קסאווטס, והבמאי/צלם הוא סמואל באייר ("Smells Like Teen Spirit" של נירוואנה). גילטי פלז'ר בריבוע-בוע (ואללי, זה הקטע השני עם ג'סטין טימברלייק שאני שם בבלוג בשבוע האחרון, אחרי ה"Dick in a Box" שלו עם אנשי "סאטרדיי נייט לייב" מערב החג. כן, הפכתי בת 14):

בלילה, כשרובכם עדיין ישנתם עם מזגן כי החום והלחות עדיין בלתי נסבלים, ישראל עברה פתאום לשעון חורף. לגמרי "עיר אפלה", לא? אבל עכשיו כשהרווחתם שעה אחת בונוס, תוכלו לנצל אותה על ידי השלמת מה שהחמצתם כאן בארבעת ימי החג:

1. שני שירים לחג: צוות "סאטרדיי נייט לייב" קיבל אמי על שיר המציע רעיון למתנה לחג. והצמד "פלייט אוף דה קונקורד" מנסה לפתות.

2. אצבע הזהב תשס"ז: הפרסים השנתיים של "סינמסקופ" לסרטים הישראליים שהוצגו בקולנוע מספטמר 2006 עד ספטמבר 2007. ובונוס: השתתפו בדיון – בעד או נגד עירום בבלוג.

3. "ביקור תזמורת": עכשיו הביקורת.

4. "מלך של קבצנים" ו"ראיון לילי": אחד שכן, אחד שלא.

5. ניל גיימן חוזר. בשנה שעברה ניל גיימן ביקר בפסטיבל אייקון. השנה סרט המבוטסס על כתביו פותח את אותו פסטיבל. שמא ישונה שמו לפסטיבל גייקון? הפוסט מכיל ראיונונצ'יק קטנטן עם גיימן שערכתי בשנה שעברה, רגע לפני בואו ארצה.

לפני שנה הגיע ניל גיימן לישראל כאורח פסטיבל אייקון. רגע לפני בואו ראיינתי אותו טלפונית קצרצרות ל"7 לילות". בעוד שבועיים שוב תהיה לגיימן נציגות באייקון, כשהסרט "אבק כוכבים", המבוסס על ספרו, יפתח את הפסטיבל.

פורסם באוקטובר, 2006, "7 לילות" של "ידיעות אחרונות":

ניל גיימן, אחד מסופרי הפנטזיה האהודים והפוריים כרגע בעולם, יגיע השבוע לביקור בישראל, כשהוא בעיקר מסוקרן. "יצא לי לפגוש לא מעט מקוראיי הישראליים. הם מציגים את עצמם באירועי חתימת ספרים או בכנסי פנטזיה, והרושם שאני מקבל מהם הוא שחובבי מדע בדיוני, פנטזיה, אימה וקומיקס בישראל הם מיעוט נרדף. אני לא מצליח להבין את זה".
– אני מניח שכל קוראיי המדע בדיוני בארץ יצליחו אך בקושי למלא את האולם בסינמטק תל אביב.
"אני מאמין שיש יותר מזה, אבל מסקרן אותי לנסות להבין למה זה קורה אצלכם. הרי תביטו סביבכם, המדע בדיוני והפנטזיה ניצחו. תראו את טבלאות שוברי הקופות ואת רשימות רבי המכר. זה מה שהעולם צורך כרגע, חוץ מישראל". continue reading…

שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון: "מלך של קבצנים" ו"ראיון לילי".
continue reading…

ביוני ראיתי לראשונה את "ביקור התזמורת" וכתבתי את רשמיי הראשונים כאן. כעת ראיתי את הסרט בפעם השנייה. הסרט יוצא להקרנות בסוף השבוע. זו ביקורתי מגיליון ערב ראש השנה של "פנאי פלוס":

continue reading…

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.9.2007

זו השנה השנייה בה אני מחלק כאן – במסדרונות האחוריים של גיליון "היפים והנכונים" – את פרס אצבע הזהב (כך זה נראה בשנה שעברה). מה שהתחיל בשנה שעברה כשעשוע אלטרנטיבי לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע מתחיל להיראות השנה כאופציה למסורת ארוכת שנים. מי יודע, אולי בסוף אף יפוסל הפסלון, שהרי אצבע זקורה נוספת תמיד שימושית, ובוודאי אצבע זקורה מוזהבת הניתנת באופן שוויוני גם למצטייני השנה, אך גם לגרועים שבה. כל מה שראוי לדיווח בשנת הקולנוע העברית היוצאת.
ביום חמישי הבא יחולקו פרסי אופיר. אלה הפרסים הרשמיים. הבכירים. אני טוען שעם 15-20 סרטים בשנה ראוי כבר ליזום פרסים נוספים, חלופיים. פרסי אצבע הזהב שלי הם ניסיון לדירבון בכיוון. ובהתאם, חלק מהקטגוריות רציניות לחלוטין, אבל חלקן אוויליות, מתוך רצון להזכיר שהקולנוע הוא גם שעשוע ובידור, אבל גם יותר מזה.
והכי חשוב: פרסי אופיר מחולקים בין הסרטים הישראליים שהופקו באותה שנה. הסרטים מוצגים בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע בהקרנות סגורות. חלק מהסרטים עוד לא יצאו להקרנות מסחריות, או שיוצאים בצמוד לטקס. פרסי אצבע הזהב מציגים את מה שנראה לי הגיוני וראוי יותר: המועמדים הם אך ורק הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע בארץ בין חלוקת הפרס הקודם ובין הגיליון הנוכחי. 15 סרטים במספר. כולם סרטים שהקהל היה יכול, באופן פוטנציאלי, לראות בעצמו. ולכן, אלה פרסים שיש סיכוי שיש לכם מושג איך נראים הסרטים להם הם מחולקים. וכך, בשעה שפרסי אופיר מתקדמים זו שנה שניה לעבר פוטו-פיניש בין שני סרטים – "בופור" ו"ביקור התזמורת" – אני פטור מהדילמה. "ביקור התזמורת" עולה רק בסוף השבוע הזה לכן יהיה זכאי, על פי התקנון הפרטי שלי, לקבל את הכבוד המגיע לו בפרסי אצבע הזהב תשס"ח, בדיוק בעוד שנה.

continue reading…

אם מישהו כאן נתקע ללא מתנה לראש השנה, הנה רעיון מקורי מאת צוות "סאטרדיי נייט לייב": Dick in a Box

.
.
.
.
ואז, אחרי שהמתנה נפתחה, אפשר לעבור לעסקים.
הנה הצמד הקומיזיקלי, "Flight of the Conchords" עם גרסה שלהם לשירי הפיתוי של בארי ווייט:

.
.
.
.

שנה טובה.

רוצים לאחל שנה טובה האחד לשני? רוצים לאחל שנה טובה לבמאי, שחקן או סרט? רוצים לאחל לעצמכם משאלה קולנועית שתתגשם בתשס"ח? התגובות פתוחות לברכותיכם ומשאלותיכם. ומחר, כאן, המצעד הישראלי השנתי.

שתי תזכורות:

1. בגלל קריסת ספק הניוזלטר הקודם כל 800 האיש שקיבלו כל בוקר את תמצית כותרות האתמול לתיבת הדואר צריכים להירשם מחדש. תיבת הכנסת כתובת המייל נמצאת בטור הצד משמאל.

2. אני מפציץ היום. אבל זה לא אומר שבארבעת ימי החג יהיה כאן שומם. הו לא. מחר יהיה כאן מצחיק מאוד. מחרתיים: המצעד השנתי. ובשישי-שבת: "ביקור התזמורת", "מלך של קבצנים" וניל גיימן.

ורגע לפני שיום השנה השישי לאירועי 9/11 מגיע לסיומו הנה הקטע שכתבתי עליו לגיליון "פנאי פלוס" שיצא אתמול.

דור הדיילי שואו

שש שנים אחרי 9/11. כ-3000 איש נהרגו, ארבעה מטוסים רוסקו, שני מגדלים נפלו. אבל בחלוף שש שנים, מה נותר לנו מלבד כמה מקטעי הווידיאו המצמררים ביותר שאי פעם תועדו? כרגע זה נראה יותר כמו יום השנה שישי ליום בו הכל קרס, וכלום לא קרה. ג'ורג' בוש, הנשיא האמריקאי, הישווה באחרונה את 9/11 למתקפה היפנית על פרל הרבור: אלא ששש שנים אחרי פרל הרבור העולם כולו נראה אחרת לגמרי, מתאושש, משתקם. ואילו שש שנים אחרי 9/11 נדמה כאילו הכל רק הולך ומתפורר.
אני רואה את זה גם בתחום הכיסוי שלי, הקולנוע. 9/11? זה פאסה. השנה כשמבקר קולנוע שעדיין מדבר על "אמריקה שאחרי 9/11" הוא נשמע מנותק. אמריקה כבר לא חיה אחרי 9/11, היא הצליחה לדרדר עצמה עמוק יותר, אל הלבה הרותחת של עירק. היבול הקולנועי ההוליוודי הצפוי לנו בהמשך השנה, שמתפקד כברומטר מוצלח להלך רוח ציבורי, יניב הרבה סרטים העוסקים במלחמה בעירק. האמריקאים מצויים מרחק שנה מבחירות לנשיאות ונדמה שהאולפנים משקיעים כסף רב כדי לזעוק: די לכיבוש.
ישראל וארצות הברית מעולם לא היו קרובות יותר נפשית מאשר בימים אנושים אלה. לאמריקאים זה קרה בספטמבר2001, אצלנו זה היה 11 חודשים קודם: אוקטובר 2000, פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. מאז, שתי המדינות פנו למדיניות של בהלה, הפחדה וגזענות והציגו עצמן כמי שבעיצומו של מצור מפני מתקפה מוסלמית. אלא ששש ושבע שנים אחרי, פתאום מתברר שהאסונות הפכו לחומר גלם ציני בידי השלטונות, שבשמם נעשו דברים איומים. באמריקה קם דור חדש, צעיר, פקחי, שאקרא לו "דה דיילי שואו ג'נריישן". דור שבקיא באופן אינטואיטיבי בביקורת התקשורת של נועם חומסקי, שרואה את הבולשיט שהשלטון מוכר לו, ומגיב אליו באמצעות תוכניות סאטירה נשכניות כמו "דה דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט. בחירות 2008 יהיו שעת המבחן שלו: האם הדור שרואה אצל ג'ון סטיוארט איך הנשיא משקר, מלהג ומחבל במדינתו ייתן לממשיכי דרכו את קולו, או למי שמציע חלופה? ישראל, לעומת זאת, חפה מכל זה. אנחנו כאן עסוקים בלהרכיב רשימות שחורות של מי לא רשאי לעלות על במה ולרקוד סטפס כי אין לו פרופיל קרבי. אין לנו אף ג'ון סטיוארט שייצג את אלה שמאסו בשחיתות, בספין, בהסחות הדעת הלאומניות מהנושאים העיקריים שאיש לא מטפל בהם. אצלנו יש רק טוקבקיסטים, והם תמיד שונאים, כועסים, בזים, סולדים ממשתמטים ומתעבים ערבים. הם אלה שמכתיבים את הלך הרוח הלאומי כאן. ואיש לא שם לב שהם הפאנץ'-ליין העגום בתקופה שכבר שש שנים נראית כמו בדיחה שחורה אחת גדולה.

"עין הדג" עושים לפרסי אופיר כבוד מוצדק ומתייחסים אליו (כמעט) כמו לאוסקר, עם תחזית מקדימה מאת הפינגווין וחידון הימורים נושא פרסים. בחלק מקטגוריות אני מסכים עם נבואת הפינגווין (סלאח בכרי) אך בחלק אנחנו חלוקים (אניה בוקשטיין? אין סיכוי). את התחזית שלי אפרסם כאן בתחילת השבוע.

=======

אגב, מי מקוראי הבלוג יהיה ביום חמישי הבא בטקס אופיר וכול לסמס דיווחים שוטפים מהאולם? אנא הציעו את שירותי הסימוס שלכם במייל yraveh@www.open-it.co.il/orange

========

ועוד תחזיות לתשס"ח: "עכבר העיר אונליין" ביקש מכמה אנשי קולנוע לנבא מה יקרה לקולנוע הישראלי בשנה הקרובה (כחלק מפרויקט תחזיות גדול יותר). דרור שאול ומשה אדרי היו מאוד אופטימיים, והלוואי ומה שהם חוזים יקרה. אני, אחרי שנת אופוריה, הייתי פסימי יותר.

========

ג'פרי וולס ראה את "התנתקות" של עמוס גיתאי בטורונטו. טוב, לא ממש ראה. הציטוט שלו:
I bailed on Amos Gitai's Disengagement after 40 minutes.

========

פשששש… הקולנוע הישראלי פשוט לא עוצר. והפעם, הכותרת שהרטיטה מיליונים: "הכתובה" של מנחם גולן יפתח את פסטיבל מונקו. תראו, אמנם שני סרטיו האחרונים של גולן היו איומים, אבל יש לי מעט רספקט לאיש, ואני בורדרליין-מסוקרן מהניסיון שלו לעבד שוב את "הכתובה" של אפרים קישון לקולנוע. אבל לפתוח את פסטיבל מונקו לא נשמע לי לא הישג ולא כותרת. הרי אחרי הכל זה אחד הפסטיבלים הכי קיקיוניים בעולם שהעניק בשנים קודמות את פרסיו לסרטים הנודעים… אממ… אה, הלא נודעים בכלל בשום מקום. האם פסטיבל מונקו הוא "פסטיבל נשיקת המוות"?

=========

רק לפני ששה ימים נתקלתי בכותרת העוסקת בשובו לבימוי של סטיב ליסברגר, הבמאי של "טרון", והיום מפרסם ה"הוליווד ריפורטר" ש"טרון 2" יוצא לדרך. הבמאי הנבחר הוא ארכיטקט לשעבר. בדיוק כמו עמוס גיתאי.

=========

"סקרין" מדווח שרומן פולנסקי פרש מבימוי "פומפיי". מבחינתי אלה בשורות טובות. אחרי "אוליבר טוויסט" הייתי שמח לראות את פולנסקי מביים סרט שאינו הפקת ראווה תקופתית עם סטים ענקיים.

==========

את הדיווח הנמרץ ביותר מטורונטו תמצאו באתר של רוג'ר איברט, שהתנפל על סרטי הפסטיבל ברעב משולהב. אתמול הוא כתב, בין השאר, על "ביקור התזמורת":

Eran Kolirin’s “The Band’s Visit” is a charming sleeper of a comedy from Israel, about the mistaken visit of the Alexandria (Egypt) Municipal Policeman’s Band to perhaps the smallest hamlet in Israel. The band conductor (Sasson Gabai) is ferocious with an underling who put them on the wrong bus, and Ronit Elkabetz plays Dina, the proprietor of a snack shop that is literally the entire downtown.

During a long, hot day and night, the band members and locals interact (often in English, their common language). Dreams and disappointments are reviewed, truths are told, and romances start out as doomed and go downhill. If you are at all familiar with the uniquely deadpan comedies of the Finnish director Aki Kaurismaki (“The Match Factory Girl,” “The Man Without a Past”), you will recognize some of the same qualities here, as downbeat characters recognize shared misery over Israeli-Egyptian lines. In its sad way, it is very funny.

שיעשעה אותי ההשוואה שלו לקאוריסמקי. זוכרים את התגובה שלי אחרי הצפייה הראשונה שלי בסרט? הביקורת שלי על "ביקור התזמורת" אתמול בגיליון ראש השנה של "פנאי פלוס" בדוכני העיתונים, ובהמשך סוף השבוע גם כאן.

===========

ועוד בלוג המדווח מטורונטו, מאת כתבי רויטרס, ובו אני קורא שהסרט החדש של דיוויד קרוננברג (שייקרא בעברית "סימנים של כבוד"), מכיל את אחת מהסצינות האלימות והגרפיות ביותר בתולדות הקולנוע.

============

ויה ג'ף וולס: הפרסומת החדשה לנייק שביים מייקל מאן. המוזיקה היא מהסרט שלו, "אחרון המוהיקנים":

מעולם לא הייתי בפסטיבל אייקון. בכל סוכות אני שורץ שבוע בחיפה, משתומם מהעובדה שהקהל החיפאי נורא אוהב לדבר בסרטים, ולא יצא לי לראות איך נראה פסטיבל המדע בדיוני התל אביבי. מדי פעם בחדשות בטלוויזיה מקדישים לאירוע איזו דקה של צבע, בעיקר כדי לצחוק על חשבונם של הנערים והנערות שכה קשורים לדמויות במשחקי התפקידים שהם מוותרים על המודעות העצמית שלהם ומגיעים לבושים בדמותם לאירוע. אבל זה חלק מהמשחק, ואני לא הייתי פחות גיק באיזור הבר מצווה. מה שהרתיע אותי בשנים הראשונות של "אייקון" היתה העובדה שהרגשתי שהסינמטק מופקר לידיהם של חובבי מד"ב ופנטזיה, ולמעשה מה שקורה שם זו צפייה קבוצתית בעותקי VHS של הפרקים האחרונים ב"בבילון 5". ואז הגיע ה-DVD וחוץ ממרתוני "באפי" לא הרגשתי שאני מחמיץ משהו. אלא שאני שם לב שבשנים האחרונות מתחילים להגיע לשם סרטים שאני רוצה לראות, ושאני יכול לראות רק שם: "סולאריס" של סודרברג. "סרניטי" של ג'וס ווידון. והשנה, השנה ה-11 של הפסטיבל, אני מעיין בתוכניית הסרטים ולא יכול שלא לתהות לעצמי: האם בקצב הזה תוך 3 עד 5 שנים כבר אוכל לוותר על פסטיבל חיפה ולהעדיף את אייקון על פניו?
תראו איזה דברים נהדרים יש שם השנה:
סרט הפתיחה: "אבק כוכבים" של מתיו ווהן (על פי ניל גיימן). סרט מרובה פגמים, כמעט טרי-גיליאמי באופיו, אבל מאוד-מאוד (מאוד) מהנה.
סרט הנעילה: "28 שבועות אחר כך", סרט ההמשך ל"28 יום אחר כך" של דני בויל. יש לי קצת מנת יתר של זומבים מהשנים האחרונות, אבל החצי השני של הסרט הזה פשוט מצוין. (הוא הוקרן אתמול לעיתונאים כשהוא אמנם מלווה בלוגו א.ד מטלון, אבל ללא תרגום. הייתי מהמר שזו הזדמנות לצפות בו לפני גניזה).

וביניהם, הקרנות עותקי 35 מ"מ של:
"Wristcutters: A Love Sory". הסרט האמריקאי על פי "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת.
"The Host" (למי שלא ראה אותו בירושלים).
"אדון המושי" היפני.
"אין כמוך" ("Krrish") ההודי (מיוזיקל על גיבורי על). (הנה כתבה מ"הניו יורק טיימס")
"דם ושוקולד" האמריקאי (אנשי זאב)
"חיזרים מרושעים" (חטיפת חיזרים תוצרת אנגליה)
"חסרי מנוח" (סרט אמנויות לחימה דרום קוריאני)
"7 גמדים" (שובר קופות גרמני שהוקרן בירושלים לפני שלוש שנים וראוי למעמד פולחני. סרט נורא מצחיק, בכיכובו של הקומיקאי הגרמני שאני כה מחבב, אוטו ואלקס).
"מופע הקולנוע של רוקי" (אלא מה)
"אפורושידו" (אנימה יפנית)
"מלך הנהר" (מותחן על טבעי קנדי)

אני אוהב את זה שמארגני הפסטיבל – שאגב, אין לי מושג מי הם – טורחים לציין בדפי המידע באיזה פורמט מוקרן כל סרט. הפסטיבלים האחרים לא טורחים. הם חושבים שלקהל לא אכפת או שהוא ממילא לא מבדיל. אנשי "אייקון" מכבדים את קהלם יותר, והם מבינים שהקרנה של "The Host" ב-35 מ"מ היא אירוע, אבל הקרנתו בדי.וי.די היא בדיוק ההפך מאירוע.
ונראה שגם המפיצים מתחילים לשים לב לקהל הזה ולהעניק סרטים לפסטיבל. בקיצור, יש ברשימה הנ"ל לא מעט סרטים שאני ממש מצטער שאחמיץ, גם כאלה שכבר ראיתי קודם בירושלים.