הר אדוני (״הסודות״, ביקורת)
לידיעת 450 אלף הצופים של "סוף העולם שמאלה" ומועדון מעריצי "הלהקה": אבי נשר, אחד הבמאים הגדולים של הקולנוע הישראלי, חוזר עם סרט חדש. "הסודות" הוא סרט מסחרר ויפה על אמונה, מרד ואחווה (וגם קצת סקס)
(מתוך "פנאי פלוס", 13.6.2007)
אחת לכמה שנים יוצא לי הרהר בסרטיו של אבי נשר ולנסות לפענח את סוד הקסם שלהם. מה יש בהם שכל כך מסעיר אותי, מה יש בהם שמושך אליהם קהל כה רב, ומה יש בהם שמצליח להרגיז לא מעט צופים אחרים, בעיקר במאים עמיתים וכמה מבקרי קולנוע. ההירהור התחדש לפני שלוש שנים, כשיצא "סוף העולם שמאלה". מדובר בסרט שמשך אליו כמות עצומה של צופים. הוא אף זכה לביקורות לא רעות (אם כי הביקורות הרעות היו עוינות למדי). אבל עמיתיו של נשר לתעשיית הקולנוע התעלמו מהסרט והפנו לו גב בטקס פרסי האקדמיה. לפני כשנה נדרשתי לעיון חוזר ב"זעם ותהילה", סרטו של נשר מ-1984, שהוא לא רק סרטו הטוב ביותר בעיני, אלא גם אחד הרגעים המופתיים בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט הזה יצר בצאתו כמות עצומה של עוינות, והוא למעשה ההפקה המאז'ורית היחידה של נשר שנחלה כשלון חרוץ (היו לו שני סרטים נוספים, "הפחדנים" ו"שוברים", שאיש כמעט לא ראה, אבל הם מראש הופקו כסרטי ביניים זניחים ומאולתרים). ועתה מגיע סרטו החדש, "הסודות". שוב, נדמה שהאקדמיה תתעלם. שוב נדמה ששלושה-ארבעה מבקרים יחמיאו, שלושה-ארבעה מבקרים יסרבו להתלהב, ושניים-שלושה מבקרים יקטלו בזעם ובכעס ומתוך עלבון אישי. בתור יוצר שמאחד לא מעט צופים, נשר הוא במאי די מפלג. פרדוקס.
נדמה לי שאני מצליח להבין מה יש בסרטיו של נשר שכה גורם לי לחבב אותם, ואולי הסיבה הזאת היא גם מה שמרתיעה יוצרים עמיתים ממנו: נקודת הייחוס הראשונה במעלה והעיקרית של נשר בבואו לביים סרט היא הקולנוע עצמו. סרטיו קולנועיים למהדרין. לעומת זאת, נקודת הייחוס של רוב הבמאים הישראליים, לפחות מאז שנות השמונים, היא קודם כל המציאות. חלקם מתקשה להבדיל בין מציאות וקולנוע, וחלקם מצליח לנסח את המציאות באמצעים קולנועיים. אבל אצל נשר יש קודם כל קולנוע – מבנה, דרמה, צורה, דימוי – ורק אז יש את המציאות.
הסיבה לכך, לדעתי, היא שנשר הוא אחד היוצרים הישראלים הבודדים השולטים באופן שוטף באידיום הקולנועי האמריקאי (איתן פוקס, מהבחינה הזאת, די ממשיך את דרכו, וגם יוסף סידר מנהל דיאלוג מרתק בין תבניות קולנועיות ובין סוגיות ריאליסטיות). עבור רובו של הקולנוע הישראלי, שניסח את שפתו, צורתו וגינוניו בהשראת הקולנוע האירופאי והמזרח אירופי, גישה כזאת היא בגדר חטא.
בעיה נוספת היא שסרטיו של נשר אף פעם אינם מושלמים. לעיתים יש בהם משהו גולמי. לעיתים הפתרונות הדרמטיים קלים מדי. לעיתים יש ויתור על ניואנסים אנושיים לטובת פנייה לנוסחאות תסריטאיות נוחות. הדבר הכי אטרקטיבי בסרטיו של נשר – השימוש העקבי שלו באנסמבל של דמויות, המעקב המתמשך שלו אחר יצירתה של קהילה אד-הוק מקבוצת פרטים שחברו יחד באופן מקרי – הוא לעיתים גם נקודת התורפה שלו. כשיש קבוצת דמויות, קשה לשרטט את כולן באותה רמה של דיוק. ויש דמויות שבדרך הולכות לאיבוד.
"הסודות" הוא כמעט כמו יצירה-אחות ל"סוף העולם שמאלה", אך לעיתים היא גם הנגאטיב המושלם. ההוא היה בדרום, זה בצפון. ההוא היה צרוב שמש וצחיח, וזה מוריק, עשיר במים ואפלולי. ההוא התרחש באיזור נמוך, מכתשי, מצוקי, וזה מתרחש על ראש הר. ההוא נע באופן בלתי יציב בין הקומדיה העממית ובין המלודרמה, וזה, המלודרמטי יותר, מגובש ושלם בהרבה. אבל שניהם עוסקים במושג "עלייה". שם זו היתה העלייה ארצה, והניסיון לאזן בין ציונות והגשמה אישית. כאן זו עלייה לרגל, מעשה פולחני דתי, ריטואליסטי (וסרטיו של נשר עשירים בריטואלים), והניסיון לאחות בין האמונה שבלב, זו שאי אפשר להתווכח איתה, ובין ההיגיון השכלי, זה שדורש תשובות לשאלות הבלתי פתורות. אך מה שמרתק בשני הסרטים הוא שנקודת המוצא של הסרט נותרת בלתי מעורערת: כשם ש"סוף העולם שמאלה" לא הטיל ספק במפעל הציוני, רק ניסה להבין איך מיישמים אותו כשמגיעים מתרבות כה שונה, כך "הסודות" מתייחס בכבוד עצום, ומעורר הערכה, אל הדת והאמונה. לעומת סרטים רבים אחרים העוסקים בעולם הדתי ולמעשה מבקרים את עצם אקט האמונה, כשמשהו שהוא נטול הומניות (לדוגמה "קדוש" של עמוס גיתאי או "חופשת קיץ" של דוד וולך), "הסודות" מצטרף לחופן סרטים זעום שמקבל על עצמו את האמונה באלוהים ולא מפקפק בה ("אושפיזין", כמובן, היה כזה. אבל "הסודות" מצטרף ל"אהבה אסורה" היפה של יוסי זומר, כסרט מלא אמונה, הוליוודי בחיצוניותו, שיוצר על ידי במאי חילוני). זה כמעט מהלך אנטי-מודרני מנקודת מבט ישראלית, אבל אני לא יכול שלא להעריך אותה. כשם שנשר נהג אמפתיה בלוחמי הלח"י השנויים במחלוקת בסרטו "זעם ותהילה", לצורך נראטיב העוסק במחיר שמוכן אדם לשלם על האידיאולוגיה שלו, כך הוא נותן לגיבורות "הסודות" לחיות בשלום עם אמונתן, מבלי לערער אותה, אבל דורש מהן למצוא דרך לאזן בין הציווי האלוהי והציווי שבלב. זה מה שנקרא בדרמה "קונפליקט".
שתי גיבורות הסרט (אניה בוקשטיין ומיכל שטמלר – השניה היא התגלית של הסרט והיא פשוט מופלאה) מנסות לעזור לאשה זרה המחפשת גאולה בסמטאות צפת (פאני ארדן). כאן, לטעמי, טמונה מגרעת מסוימת של הסרט. סיפורה של האשה הזרה מאפשר לנו להתוודע לעולם הגברי ומרובה האיסורים בו חיות הגיבורות, ומאפשר לשתיהן להתאחד סביב מטרה משותפת למרות השוני ביניהן. אבל מרגע שהשתיים כבר מיודדות, תפקידה של ארדן למעשה מסתיים והיא מתפוגגת מהסרט. שחקנית החיזוק הופכת לנקודת תורפה. אבל בהיעדרה, הסרט חוזר אל נקודת הכובד המרכזית שלו: הקשר בין שתי הבנות, שבהיעדר איש שיבין לליבן הופכות את חברותן לאינטימיות, שגולשת להתאהבות. כל המערכה האחרונה, בה צריכות הבנות לבחור האם הן חיות בעולם שהן מייצרות לעצמן או בעולם שהוכתב להן, הוא המדויק ביותר בעיני. סוף הסרט – ובזה נשר תמיד היה מעולה – מרגש ומושלם.
אך "הסודות" אינו ממשיך רק תימות שטופלו כבר ב"סוף העולם שמאלה", אלה ממשיך קווי עלילה וסגנון שטופחו כבר קודם בסרטיו הקודמים. נשר הוא בעיני אוטר, יוצר בעל ראיית עולם עקבית, ויזואלית ותכנית. עלילות סרטיו מקומיות מאוד, אבל מאופננות על תבניות קולנועיות קלאסיות: "הלהקה" היה מיוזיקל; "דיזנגוף 99" היה סרט התבגרות/נעורים; "זעם ותהילה", פילם נואר. "סוף העולם" ו"הסודות" בנויים על תבנית המלודרמה, כש"הסודות" לעיתים מעוצב ומואר כסרט מכשפות. הוא עשיר בדימויים חזותיים: מוטיב המים, השימוש בקומפוזיציות של מעגלים וקשתות, כאילו שעולם הקבלה בו משוטט הסרט מוצא תרגומים לצורתו החיצונית. נכון, הוא לא מושלם, אבל יש בו שלמות. זהו סרט קולנועי מאוד, שבורא עולם פרטי משל עצמו, ומצליח לחתן בין דרמה ישראלית לעשייה בינלאומית. זהו סרט שהקהל הרחב ייהנה ממנו, אבל למבקרים ולעמיתים בשום פנים ואופן אסור להתעלם ממנו.
תגובות אחרונות