בעקבות בקשת כמה קוראים, הנה עוד שתי אפשרויות להאזנה למיקס-טייפ מהבוקר:

1. נגן הפלאש הבא, שינגן לכם את השירים ברצף, או יאפשר לכם לדלג ישר לשירים שאתם אוהבים.

2. הורדת השירים, כולם או רק אלה שאתם אוהבים, והטענתם באופן יחידני בנגן ה-MP3 המועדף עליכם. מכאן.

3. הגרסה מהבוקר, האזנה לקובץ הערוך ברצף או הורדה שלו:

אוקיי, הקיץ הזה הכניע אותי. עד עכשיו חשבתי שהכל די חינני – הרחובות הריקים מאדם (לאן כולם נסעו?), ריבוי הצרפתית באוויר (היה טרנספר בצרפת שלא דווח עליו?), כתיבת המדורים והבלוג כששתי ילדות בחופשה מנסות למשוך את תשומת ליבי (כבר כילד ידעתי שהחופש הגדול הוא קללה), התנועה הדלילה במסדרונות הבלוג (לאן כולם נסעו??), ובעיקר התחושה ששום דבר משמעותי לא קורה כרגע בעולם הקולנוע.
אז חזרתי אחורה בזמן, ודליתי תריסר משירי הגל החדש-סינתיפופ שהכי אהבתי באיזור 1980-1982 וערכתי מיקסטייפ חלומי. הכל כאן מסונתז, מעובד, מתוכנת, הכל עם סינתיסייזרים עתיקים, אבל באופן משונה רוב השירים נוגעים ללב, עוסקים באהבות נכזבות, עולם מתפורר. הצליל מדע בדיוני, התכנים רומנטיים. כנערון בתחילת שנות השמונים הייתי מאוהב בשירים האלה, אבל במקביל האזנתי לסדרת המיקסטייפים של יואב קוטנר על הביטלס, "מסע הקסם המיסתורי". אז עכשיו תורי לנוסטלגיה בת 20, וזה אם תרצו "מסע הקסם האלקטרוני" שלי.

54 דקות. 12 שירים. רובם שירים מוכרים, אבל בכוונה לא בחרתי את השיר הכי מוכר של הלהקה, אלא שהיה הלהיט השני הכי גדול של אותו מבצע באותה תקופה. וממילא חיבבתי יותר את הלהיטים הקטנים יותר מאשר את הגדולים יותר.
הליגה האנושית? לקחתי את "Being Boiled" ולא את "Don't You Want Me". אני זוכר כששמעתי את "Being Boiled" לראשונה, לא שמעתי מעולם שיר שנשמע ככה (ואני משוכנע שהמאפר-שהפך-זמר סטיב סטריינג' גנב ממנו כשהוציא את "פייד טו גריי" של ההרכב שלו, ויסאז'; אם מיומנויות המיקסוס שלי היו טובות יותר הייתי מוכיח את זה במאש-אפ ראוי).
אולטרווקס? לא "וינה" המוכר, אלא "White China", שהיה גם הוא להיט ענק אבל נשכח במרוצת השנים.
תמרונים תזמורתיים בחשיכה (הימים ימי רשת ג', כל שמות הלהקות תורגמו למשעי), או OMD בקיצור? לא "אנולה גיי" שעדיין מנוגן בגלגל"צ אלא "מזכרת" המושלם מהאלבום הנפלא שבא אחריו, "אדריכלות ומוסר".
קים וויילד? לא "הילדים באמריקה" הסופר-פופולרי, אלא "מראה מהגשר" המרגש יותר. וכך הלאה.

הנה רשימת הרצועות (כוכבית, *, מסמלת שיר שהעדפתי לשים את גרסת המקסי-סינגל "12 שלו):

01- Human League – Being Boiled*
02 – OMD – Souvenir
03 – Godley and Creme – Under your thumb
04 – Kim Wilde – View From A Bridge
05 – Depeche Mode – See You*
06 – Ultravox – White China
07 – Heaven 17 – Let Me Go
08 – Yazoo – Nobody's Diary*
09 – Visage – Mind Of A Toy
10 – Landscape – Einstein a Go Go
11 – Gary Numan – Are 'Friends' Electric
12 – Talk Talk – The Last Time

מי שרוצה להוריד את הקובץ (50 מגה גודלו) ולשמוע בנגן ה-MP3 שלו, הנה הלינק להורדה.
ואולי אמשיך עם מיקס אייטיזי נוסף. לא אלקטרוני, אלא יותר רוק, תופים ושטויות. אדם והנמלים מצד אחד ושירי ההיתולים המקסימים של ניל וג'ו דולצ'ה מאידך. אתם תכריעו על פי התגובות.
ולאיזה להיט אייטיז אלקטרוני אתם הכי מתגעגעים?

בשורה מפתיעה ומסקרנת ממשרדו של עלי ג'פאר, המסקר את הקולנוע המזרח תיכוני לעיתון ההוליוודי "וראייטי": בערך בעוד שבועיים תתחיל מערכת העיתון להוציא לאור מוסף שבועי שיעסוק באיזור, עם דגש על הקולנוע הישראלי. המוספון הזה יהיה נגיש לקריאה באתר של "וראייטי" או כניוזלטר הנשלח לתיבות האימייל, אבל לא יופיע בשלב זה בדפוס. הבשורה הזאת מעידה על כך שגם ב"וראייטי" שמו לב שמשהו קורה בצד הזה של העולם שראוי לסיקור ממוקד ושוטף, קודם כל עבור הקהילה עצמה.

========

ביום שישי נכתב ב"דה מרקר", בטור המחייכים של השבוע, שסך ההכנסות מסרטי הקיץ שברו שיא ועברו את 4 מיליארד הדולר. יכולת החיזוי שלהם מרשימה. השיא הזה נשבר היום. בפעם הראשונה בתולדות הוליווד חצו הכנסות הסרטים בארבעת החודשים שבין 1 במאי ועד 1 בספטמבר את רף ארבעת מיליארד הדולר, ובכך נשבר השיא הקופתי של 2004. ניקי פינק מדווחת, ומוסיפה טבלה של עשרת הסרטים הקופתיים של הקיץ:

via deadlinehollywooddaily.com

======

רגע של פרסום עצמי: סופי מרסו תגיע לפסטיבל חיפה. "הארץ" דיווח על זה היום. "וויינט" דיווחו ביום שישי. אני בישרתי על זה כבר בשבת לפני שבועיים. כאן לרוב אני מוסיף עקיצה לכיוון הכתבים שמחכים לקומוניקטים מיחצנים במקום לקרוא מה שקורה מתחת לאף שלהם, אבל הפעם אוותר.

========

ועוד פרסום ראשון שלי: סרט הפשע הישראלי העצמאי "מפטיר" יתחרה במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה. אחרי "ימים קפואים" ו"חופשת קיץ", פסטיבל חיפה ממשיך למצב את עצמו כפסטיבל שמסכים לתמוך בקולנוע ישראלי עצמאי, גם ללא עותק פילם (שהוא תנאי להתקבל לתחרות וולג'ין בירושלים). אני בקונפליקט לגבי התקנה הזאת: מצד אחד אני מסכים עם רוב הפסטיבלים בעולם שסרט עלילתי מסחרי באורך מלא צריך להיות מוקרן אך ורק בעותק פילם או בעותק היי-דפינישן, מצד שני קשה להתכחש לרצף התגליות של פסטיבל חיפה, שהזניק את הסרטים האלה להצלחות בינלאומיות והאמין בהם ראשון.

========

אני מוסיף את "מפטיר" לרשימת הסרטים המוכנים להקרנה שייצאו במהלך תשס"ח. ומצרף לשם גם את "סיפור גדול" של שרון מימון וארז תדמור, שמתחיל את צילומיו ב-28 בנובמבר.

========

"קונטרול" של אנטון קורביין זכה בשני פרסים בפסטיבל אדינבורו – פרס הסרט הבריטי הטוב ביותר ופרס השחקן (סם ריילי). זה סתם תירוץ בשבילי לחזור ולהזכיר כמה אהבתי את הסרט הזה אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים.

=========

דבורית שרגל מדווחת בבלוגה שאתמול (שבת) בהצגה יומית של "חופשת קיץ" בקולנוע לב האולם היה מלא עד אפס מקום.

=========

בגלל שקריאה בעיתון "העיר" כרוכה אצלי במידה לא מבוטלת של כאב לב, מהזן המקצועי-ז'ורנליסטי, אני לרוב דוחה את הדפדוף בגיליון עד שכבר לא נותר לי מה לקרוא (אני קורא את "הארץ נדל"ן" לפני שאני מגיע ל"העיר"), וכך רק היום קראתי על מנוי הסינמטק שהתפרע בכניסה לאולם אחרי שהקרנה במסגרת הפסטיבל הברזילאי התארכה וגרמה לאיחור בהקרנה שאחריה. מצד אחד, האיחורים בסינמטק כה תכופים, כה רבים וכה בלתי נסבלים שזה ממש נס שזה לא קרה עד עכשיו. אבל בעיקר לא יכולתי שלא לתהות: האם המנוי המתנפל הזה אינו אותו האיש שמופיע גם כאן בתגובות תחת הכינויים "ידיד הבלוג"/"סתום בלחיצה"/"חתום למחיקה"/"גילעד" ושצץ בבלוגים אחרים תחת שמות כמו "קלישאי" ו"עוכר שמחות". נשמע אותו פרופיל: הסינפיל הטפיל המרעיל המפיל.

===========

היעדרו של אהרון קשלס מ"וויינט" מתחיל להיות מורגש. את משבצת מבקר-הסרטים-שדובדבני-לא-רוצה-לראות מאייש עכשיו ארז דבורה, מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אלא שהביקורת שלו על "הדייט שתקע אותי" קצת בלתי נסבלת. לא זו בלבד שהמבקר מצליח להתייחס לסרט ללא הומור, או לקרוא לבמאי ג'וד במקום ג'אד, או לכתוב שהרולד ראמיס ביים את "בית החיות" (ראמיס רק כתב, ג'ון לנדיס ביים), הוא גם כותב דבר הבל בפסקה האחרונה. אני לא יודע אם לדבורה יש ילדים או אין, אבל סצינת הלידה ב"הדייט" מצמררת בריאליזם מהפך הקרביים שלה. אכן, אני מסכים, שסוף הסרט שמרני וקונפורמי במסריו, אבל לא בייצוגיו. הסצינה הזאת הדהימה את הנשים באיזורי.

כתבי הבידור והקולנוע עוסקים בזמן האחרון גם בדיווחי פלילים. הנה מקבץ לא נעים מהיום-יומיים האחרונים (תייקו תחת: עונת המלפפונים):

– הבמאי ג'ון סינגלטון דרס למוות בשישי בבוקר הולכת רגל בת 57 שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה. זה קרה בלוס אנג'לס, סינגלטון, שביים את "2 מהיר, 2 עצבני", נהג ב-4X4 של לקסוס. מדיווח המשטרה נשמע כאילו האשמה בתאונה היא הולכת הרגל שקפצה מול המכונית. הבמאי היה ללא השפעת סמים או אלכוהול. ולשוטר שאחראי על החקירה קוראים ג'ייסון לי.
– בתחילת אוגוסט נשדדה סוויטה במלון סוהו גרנד בניו יורק בה שהתה קירסטן דאנסט. הגנב לקח תיק יד ששווה 13 אלף דולר, 2,500 דולר במזומן, שתי מצלמות דיגיטליות, כרטיסי אשראי ואייפוד. הגנב תועד במלמת הבטחון במלון ונלכד. כעת מתנהל משפטו.
– ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו", נשדד השבוע ברחוב ברומא בסמוך למשרדו. שני אנשים ניגשו אליו, האחד הכה אותו בראשו ואז הם לקחו ממנו את הארנק, הטלפון הנייד והשעון. טורנטורה הגיע לבית החולים שם עבר בדיקת CT לוודא שלא נגרם נזק מוחי.
– ביל מוריי נעצר בשטוקהולם אחרי ששוטרים הבחינו בו נוהג שיכור בקלנועית של מגרשי גולף. למרות שהודה שהוא שתוי, הוא סרב לבדיקת נשימה והעדיף בדיקת דם. מוריי מוכר כמי שמעדיף לשחק גולף מאשר לשחק בסרטים מאז שיחק ב"מהומה במועדון" לפני 25 שנה. הוא הוזמן לטורניר גולף בשבדיה. הוא שוחרר בערבות וכנראה כבר שב לאמריקה. אם יימצא שאחוז האלכוהול בדם שלו היה גבוה מהמותר הוא יועמד לדין.
– גם היילי ג'ואל אוסמנט נעצר כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול וסמים, והואשם גם באחזקת מריחואנה. הם גדלים כל כך מהר.

עמיתיי מתעלפים מ"חופשת קיץ". לא חושב שנתקלתי בכזה דבר מימיי. דובדבני. קליין. שניצר (בביקורת מצוינת).
ואכן, מדובר בסרט בכורה מרשים מאוד. לכן כשאורי קליין כותב "זו יצירה שלמה ובשלה של אמן אמיתי" אני מהסס לגבי ה"שלמה ובשלה", אבל מסכים לחלוטין עם האבחנה שדוד וולך הוא "אמן אמיתי". צריך להיות קצת חרדי כדי להיות אמן אמיתי, להמיר אובססיה אחת בשנייה.
אבל הטקסט הכי משכנע של סוף השבוע הוא דווקא המונולג של וולך עצמו לאלון הדר ב"מוסף הארץ". לרגעים זה גולש ללהג בלתי מובן, אבל לרוב זה טקסט של איש יצירתי, גועש המחפש תשובות ומצא את הקולנוע ככלי להתנסח בו. ההשפעות של ברגמן, דרייר וקישלובסקי מורגשות, וראויות להערכה, אבל וולך איננו ברגמן או קישלובסקי עדיין. כך שאני נוטה לומר לעמיתיי "תרגיעו". ייתכן שלוולך מסתתרת יצירת מופת בשרוול, אבל "חופשת קיץ" היא עדיין רק טיוטה, מרשימה מאוד, בדרך לשם.
את הביקורת שלי על הסרט, המובאת כאן בגרסה ארוכה יותר מזו שנדחסה לדפי הדפוס ב"פנאי פלוס", אני מציע לקרוא רק למי שכבר ראה את הסרט. המחמירים יגידו שהיא עמוסה ספוילרים. אלא שבסרט, שמתחיל מהסוף ואז עובר אחורה בזמן, אין איזשהו סוד שנחשף בסופו ושאני מגלה. ובכל זאת, מי שרוצה לראות את הסרט – והוא אכן ראוי לצפייה – שיילך ואז יבוא להתווכח איתי כאן.

"חופשת קיץ" הוא סרט בכורה קטנטן ומרשים שזועק "אין אלוהים", ואז מוכיח שיש

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.8.07

"חופשת קיץ", יצירת הבכורה של דוד וולך, הוא סרט קטן, שנולד כדרמת טלוויזיה לפני שהורחב לסרט באורך מלא. יש בו ציר עלילתי אחד, שלוש דמויות ואין בו עלילות משנה. מצד אחד זה יוצר תחושה של דלות, של חוסר פיתוח. אבל מצד שני דווקא הצמצום יוצר איזושהי צלילות. יש משהו מרוכז ומדויק בסרט הזה.
צפיתי ב"חופשת קיץ" פעמיים. בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה לפני כשנה, לשם הגיע כשהוא עדיין מוקרן מקלטת וידיאו. אחרי שזכה לציון לשבח כיצירת ביכורים בפסטיבל הוא הודפס בעותק פילם, הוקרן בפסטיבל טרייבקה בניו יורק וזכה שם בפרס הסרט הטוב ביותר. כעת, רגע לפני עלייתו להקרנות מסחריות בארץ (ורגע אחרי שהפתיע רבים והתברג לחמישיית הסרטים המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע) צפיתי בו שוב. והסרט הזה, עלי לציון בהתפעלות מהולה בתסכול, הוא סרט בכורה בוסרי, אבל עם רגעים מרשימים מאוד. ובעיקר, הוא סרט שכדאי לשים לב אליו. הוא עושה עבודה טובה בתרגום רעיונותיו לצורה ולאימג'ים, אלא שהוא כושל פה ושם בהחלטות בעייתיות, כמו גם בסתירות פנימיות. זה סרט פולמוסי, שבבסיסו זעקת מחאה, או קריאה לעזרה, אך לעיתים נדמה שהמסר של היוצר משתלט על הדרמה.
על כל דבר משובח בסרט יש רגע מאכזב. אולי לכן קל להתמיד לסרט את המילה "בוסרי". הוא חושף פוטנציאל מרשים, אך כזה שלא תמיד מצליח להיות ממוקד ומלוטש. הנה, לדוגמה, שתי הסצינות הראשונות בסרט. השוט הראשון: תקריב על פניו של אסי דיין, אותו די קשה לזהות בתחילה מתחת לזקן העבות של הדמות אותה הוא מגלם: רב ליטאי מחמיר וקפדן. המצלמה מסתתרת מאחורי ערימות ספרי הקודש על שולחנו, מציצה בו כמבין חרכי ירי. והרב פורץ בבכי. אלא שהבכי הזה, ברגע הזה של הסרט לפני שאנחנו מכירים את הדמות, וגם באופן בו הוא מבוצע, יוצר תחושה של אי נוחות. אני בספק אם מריל סטריפ היתה יכולה לפרוץ בבכי בשוט רצוף אחד ובכזה קלוז אפ, כך שהמטלה שדרש הבמאי מהשחקן שלו היתה די אימתנית. משהו בסצינה הזאת נראה צורם, משוחק, לא נעים. הסצינה הבאה: הרב, עשתונותיו חזרו אליו, עולה לשאת תפילה מול קהלו בבית הכנסת. האולם מלא, אבל כסא אחד ריק. continue reading…

24 באוגוסט הגיע לסיומו. אפשר לחזור לנשום.

מעניין מה חושבים ראשי ג.ג בקוראם את התגובות באינטרנט לשם שהם נתנו ל"Knocked Up". האם הם רואים את שלל התגובות הקטלניות ומחככים ידיים בהנאה ואומרים "כן! הפכנו את הסרט לאירוע תקשורתי! כולם מדברים עליו! כולם משננים את שמו! אנחנו מלכי המיתוג והשיווק!", או "אוי ואבוי, מה עשינו? ההמונים צובאים על שערי המצודה ולפידים בידיהם!". או "אינטרנט? מה זה? ומי בכלל קורא את זה?".

בתחילת מאי 2001 יצאתי מהארון במדורי ב"העיר" והתוודיתי ש"עין הדג" הוא אחד מאתרי הקולנוע האהודים עליי. הסיבה לכך: ההברקה שלהם לפרסם טופס באמצעותו יוכלו גולשיהם להזמין כרטיס מהקופאים מבלי שיצטרכו לבטא את שמו המביך של הסרט. והיה אז צונאמי של אידיוטיות באולמות. היזכרו נא. ועכשיו הם מכים שנית, לכבוד בכורת "הדש"א". הנה האייטם והטופס.

אלא שתוך חודש נזדקק כבר לטופס חדש, שיכיל גם את "הדש"א" וגם את "חעה"ז", וגם ל"תפוס ת'גלים" מגיע מקום של כבוד. ו"מבול של צרות".

=======

כמו שאומרת ולווט:

לחם עבודה

זה הגיע במייל:

לחברת גלובוס גרופ, מחלקת הפצת סרטים דרוש/ה – רכז/ת הפצת סרטים. דרישות התפקיד – ניסיון במשרד פרסום (עדיפות לתקציבאות) שנה לפחות – חובה! אנגלית ברמה טובה מאוד. שליטה מלאה בתוכנות מחשב. הנעת תהליכים ומשימות שיווקיות, ייזום שיתופי פעולה, עבודה שוטפת מול משרד פרסום, משרד יח"צ ונציגים בחו"ל. "ראש גדול". יוזמ/ת. עצמאי/ת. מוטיבציה גבוהה. העבודה בכפיפות למנהלת הפצה. המשרה מלאה באיזור ת"א. למתאימים נא לשלוח קו"ח ל-dorit@globusgroup.co.il
יש לרשום בכותרת – קורות חיים לתפקיד רכז/ת הפצת סרטים.

ואני מוסיף שלוש דרישות משלי לתפקיד:

1. עברית ברמה טובה מאוד (זה "איזו מין שוטרת")
2. טעם טוב בבחירת שמות הסרטים.
3. הדלפה שיטתית של טבלאות שוברי הקופות לבלוגר החמוד שדרכו הישגתם את העבודה.

את הלינק לבלוג הדי מטורף הזה השאיר כאן אתמול הפינגווין, מוותיקי הבלוג. קודם כל, שימו לב למיזם הפיסכופתי: הברנש הזה הלך ומיפה את ההתרחשויות הקולנועיות ב-50 מדינות ומנסה לנבא איזה סרט תשלח כל מדינה לאוסקרים (חלק א': אפגניסטן עד ישראל; חלק ב': איטליה עד וייטנאם). מה למדתי, למשל? שפורטוגל היא המדינה ששלחה הכי הרבה סרטים אבל מעולם לא היתה אפילו מועמדת. שגרמניה היא אלופת האוסקרים של השנים האחרונות. שצרפת בוחרת את נציגיה לאוסקר על ידי קריטריונים שמאפשרים רק לסרטים שזכו להצלחה קופתית והופצו בעולם להיכנס לרשימה. שבוחרי הנציגים ההולנדיים מפגינים בקיאות בטעם האוסקרי. ושזו מסתמנת כשנה די חלשה מבחינת ההיצע העולמי. הבלוגר עלום השם, שאמנם לא ראה את רוב הסרטים שהוא כותב עליהם, אבל מפגין בקיאות מרשימה בקולנוע העולמי, אפילו מעודכן בנעשה בישראל, באמצעות הדיווחים של "הג'רוזלם פוסט". הוא מהמר ש"בופור" ינצח את "ביקור התזמורת" על חודו של קול. (שני מגיבים לפוסט, שניהם ישראליים, אחד מהם הפינגווין עצמו, מבהירים ש"ביקור התזמורת" הוא המועמד המוביל).

ובינתיים, הולנד היא המדינה הראשונה בעולם שכבר בחרה את הסרט שייצג אותה באוסקר. הנבחר הוא הסרט "דוסקה" של הבמאי יוס סטלינג. הסרט עוסק במבקר קולנוע המאוהב בקופאית בבית קולנוע, ושחייו משתנים כשלביתו מגיע רוסי מיסתורי בשם דוסקה.

ובחזרה לבלוג המנבא אילו סרטים יהיו מועמדים מכל מדינה: "דוסקה" בכלל לא הוזכר אצלו תחת הרובריקה ההולנדית. כך שהמיזם נאה ומרשים, אבל לא בטוח עד כמה הוא גם יהיה אמין.

==========

אם יש למישהו כוח להוריד 17 עמודים ב-PDF ולדפדף בהם בין 349 הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו הקרוב, הנה הלינק. כל השאר, הנה התקציר לתוכנייה המלאה כפי שנחשפה שלשום. מזהים שם סרטים שאתם רוצים לראות?

==========

בחודש מאי שאלתי את מנהלי רשתות הקולנוע הגדולות בארץ מתי יוקמו אולמות קולנוע דיגטליים, היי-דפינישן, 3D, בישראל. תשובתם היתה חמקנית. זה לא יקרה בעתיד הקרוב, כך הבנתי, לפחות כל עוד עלות ההקמה של האולמות האלה תיפול בלעדית על בעלי בתי הקולנוע. עלות רכישה, התקנה ושידרוג של כל אולם לשיטת 3D-דיגיטלית, נמסר, היא כ-120 אלף דולר. באמריקה יש כרגע 3000 אולמות המצוידים במקרנות היי-דפינישן, מתוך 36,000. האולפנים עובדים קשה כדי לשכנע את בעלי בתי הקולנוע שהעתיד הוא דיגיטלי ושיבצעו את השדרוג. עד סוף 2008 הוליווד מצפה שיהיו כבר 15,000 אולמות דיגיטליים-תלת מימדיים. אחת הדרכים שלהם לשכנע הוא לעזור לרשתות לממן את את השדרוג. ככל הנראה באמצעות התחייבות להוזיל עלויות הפצה ומחירי עותקים.
אבל מה עם שאר העולם? האם רק אמריקה תהיה מוכנה להקרנה דיגיטלית לכבוד "אוואטר" של ג'יימס קמרון? הרי כבר הוכח שהעולם מחוץ לאמריקה מכניס להוליווד 60 אחוז מכלל הכנסותיה. אלא שאיש לא עוזר לבעלי בתי הקולנוע בעולם לממן את המעבר להקרנה דיגיטלית. בכנס בעלי בתי קולנוע באוסטרליה נשמעה על כך התרעמות באוזניהם של בכירי הוליווד שהתארחו. תשובות לא היו להם. (הנה הידיעה בנושא, ויה MCN).
שדרוגים כאלה כבר קרו בעבר, בעיקר בתחום הסאונד. ואני מניח שמה שקרה אז, יקרה גם עכשיו. הוליווד תגמור לטפל בבתי הקולנוע האמריקאיים, ואז תגלה בהיסטריה שבשאר העולם עדיין מפגרים מאחור. בעלי בתי הקולנוע בעולם יאיימו שאם האולפנים לא יושיטו עזרה הם לא ישדרגו. הוליווד תיכנע, תמצא דרך להפוך את העסק לרווחי לבעלי בתי הקולנוע המקומיים, ותיתן תקופת חסד בו כל מי שישדרג יקבל כך וכך הטבות בעלויות הפצה או בעת חידושי חוזי הפצה. ואז, שנתיים אחר כך, הוליווד תאיים בעצמה שכל מי שלא שידרג לא יוכל להציג באולמותיו המיושנים את סרטיהם החדשים. ככה עד 2012 כולם יהיו דיגיטליים.

========

כמה כותרות שדגתי מדף הניוז של "פליקסטר": יהיה גם באטמן שלישי עם כריסטיאן בייל. יהיה אוסטין פאוארס רביעי. יש טריילר חדש ומדמם ל"30 ימים של לילה", סרט הערפדים של דיוויד סלייד (בהפקת סם ריימי) המבוסס על רומן גרפי האהוב עליי מאוד. ויש גם סצינה מתוכו שנראית די מצמררת (זהירות, הקטעים אלימים למדי). מישה ברטון מצטלמת במוסקבה לסרט בבימויו של רולנד ג'ופה המבוסס על סיפורן של בנות להקת ט.א.ט.ו. יש דיווח מצולם ביו-טיוב.

=========

ואם אתם חובבי "מסע בין כוכבים": בשעה שבע בערב שעון לוס אנג'לס יוקרן בבכורה פרק חדש של "מסע בין כוכבים" בכיכובו של ג'ורג' טאקיי. את הפרק – המוגדר כפרק אבוד ממסעות האנטרפרייז המקורית – כתבו מעריצי הסדרה. שם הפרק: Star Trek: New Voyages "World Enough and Time". אלא שבמקום הפקה סטודנטיאלית זולה הם הצליחו לגייס להפקה במאי שעבד בסדרות "מסע בין כוכבים" ואת תמיכתו של ג'יי.ג'יי אברמס. הפרק יוקרן באינטרנט במקביל להקרנת הבכורה העולמית בבוורלי הילס (דורש רישום מוקדם). עדכנו כאן איך היה.

ראיתי הבוקר את "סופר-בד" (או "חעה"ז", בעברית), והוא אכן כל מה שמובטח: לידה מחודשת של סרטי הנעורים, בגרסתם הכי גסה, פרועה, הורמונלית אבל כמובן עם מילוי תמים, טוב לב ואבוד. זה לא "אמריקן פאי", סרט שדי שנאתי, אלא יותר מהכיוון של "בית החיות", דרך "פורקי" ועד "זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט". יש בו דיאלוגים ששווים זהב, עלילת משנה שגונבת את ההצגה, ושעה ראשונה היפר-אקטיבית שפשוט מפילה מצחוק (החצי השני הוא קצת יותר סטנדרטי, צפוי ולרגעים גם משתפן).
למרות שג'אד אפאטו הוא רק מפיק הסרט, והוא לא חתום על התסריט או על הבימוי כמו ב"הדייט שתקע אותי" או ב"בתול בן 40", אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש הזה פיצח איזשהו קוד, ושקיץ 2007 הפך אותו למלך של הוליווד: בקיץ בו כל סרט מצליח עלה לפחות 150 מיליון דולר להפיק, אם לא יותר, האיש הזה יוצר סרטים זולים, ב-30 מיליון דולר גג, שמכניסים לאולפנים טונות של כסף. סיבת ההצלחה שלו? נדמה לי שבעוד המפיקים הגדולים מנסים לנחש "מה הקהל יאהב", אפאטו לא מתעניין בזה. יש פשוט הרמוניה בין הטעם שלו והטעם של קהל היעד שלו. ואולי הקהל, שמקבל תוצרת הוליוודית מושקעת אבל נטולת ליבידו, רוצה לראות קצת סרטים שייראו כמו שיחות הסלון הכי מסטוליות שלו. וזה נכון, לדעתי, לאו דווקא לבני נוער.

כשנולד המגזין "עלמה" והוצע לי לכתוב בו, רציתי להשיק בו מדור שיציג את הקשרים הקהילתיים הסמויים בין במאים ושחקנים. הכתבה שלי על סופיה קופולה היתה גרסה מילולית לרעיון גרפי בו מתבררים הקשרים – חלקם ישירים, חלקם עקיפים – בינה ובין יוצרים כמו פול תומס אנדרסון, ווס אנדרסון ודיוויד או. ראסל. לפעמים הקשר הוא זוגי (דרך בעלה לשעבר, ספייק ג'ונז), לפעמים הוא משפחתי (דרך אחיה, רומן קופולה, או דרך הבן דוד שלה, ג'ייסון שוורצמן, או אמא שלו, טליה שייר, אחותו של פרנסיס פורד קופולה), ולפעמים הקשרים קצת יותר אבסטרקטיים.
לגיליון מספר 2 רציתי לכתוב על היקום של בן סטילר. סטילר הוא מהאנשים האלה שמקבצים סביבם חבורה קבועה ויצירתית של אנשים, והם מרבים לעבוד יחד. אם אצל סופיה קופולה זו מנטליות משפחתית, אצל סטילר זה נראה יותר כמו חבורת שהתגבשה במעונות בקולג'. לבן סטילר ולג'ים קארי היו בשנות התשעים את אותם מנהלים. סטילר, קארי וג'אד אפאטו עבדו יחד ב"כייבל גאי", סרט מבריק שסטילר ביים עם קארי לפי תסריט של אפאטו. אפאטו התחיל את דרכו בשואו-ביזנס ככותב מערכונים וגגים לקארי, ואחר כך היה תסריטאי ב"המופע של בן סטילר". אפאטו היה גם מיודד עם אדם סנדלר: השניים היו שותפים לחדר בקולג'. ומכאן, כמו כדור שלג, החבורה הלכה וגדלה, וכולם הוחתמו אצל אותם מנהלים: וויל פארל, אואן ווילסון, וינס ווהן, אדם מקיי, סטיב קארל. כמעט כל הקומדיות הכי מצליחות בשנים האחרונות הגיעו כחבילות מן המוכן שתפרו המנהלים. הם חיברו את סטיב קארל לג'ים קארי ב"ברוס הגדול מכולם". הם פיתחו בעצמם את "בתול בן 40" ומכרו אותו סגור ומלוהק ליוניברסל. והם דאגו שכל אחד יופיע כאורח אצל האחר. זוכרים את קרב הרחוב מ"והרי החדשות"? או את הופעת האורח של וויל פארל ב"לדפוק חתונה". עד "בתול בן 40" ג'אד אפאטו היה די באחורי הקלעים של החבורה הזאת. הוא עזר בפיתוח, ייעץ לתסריטים, אבל לא היה לו פרויקט משלו. אולי זה קשור לכך שגם "כייבל גאי" וגם "זרוקים ויורמים", סדרת הטלוויזיה שלו, נכשלו. אפאטו קיבל קרדיט כמפיק ב"והרי החדשות" ו"לילות טלדגה" וכמפיק הוא מלווה את הסרטים הבאים של אדם סנדלר, וויל פארל וסת רוגן.
אלא שאז "בתול בן 40" הצליח. ופתאום התחילו לשים לב לשם שלו, גם אלה שלא זוכרים אותו מכותרות הסיום של "המופע של לארי סנדרס". ואז הצליח "הדייט שתקע אותי". והשבוע הצליח "סופר-בד". ופתאום, כל מה שאפאטו נוגע בו הופך לזהב. ופתאום הוא לא רק הלוויין הנלווה לחבורת הקומיקאים המצליחנים, אלא הוא זה שטיפח חבורה חדשה משל עצמו: סת רוגן, אוון גולדברג, ג'ונה היל. ופתאום כולם רוצים לעבוד איתו: ג'ייק קסדן ("תודה שעישנתם") הפיק את שני סרטיו האחרונים איתו. דיוויד גורדון גרין, אחד השמות הגדולים בסצינת הקולנוע העצמאי האמריקאי, מביים לו עכשיו קומדית מסטולים בשם "אקספרס האננס", מאת היוצרים של "סופר-בד".
וכל זה רק ההקדמה. רשימת הפרויקטים שלו – כמפיק וכתסריטאי – נשמעת מצחיקה מאוד. אין כאן הישגים קולנועיים דגולים, אין כאן (עדיין) המצאה של שפה ויזואלית חדשה, אבל יש יכולת אבחנה מילולית, ויכולת הגשה קומית, שהופכים את הסרטים האלה לכל הפחות למהנים מאוד. "הדייט שתקע אותי" – שמציג תפיסת עולם מעט מורכבת יותר מזו של "סופר-בד" – הוא סרט מוצלח יותר, הוא מצליח ללחוץ על כל הנקודות, הוא מצליח להיות סרט אימה קיומי באותה מידה שהוא קומדיה. "סופר-בד", העוסק בתסכולי ההתבגרות, הוא מאותם סרטים בהם ההנאה היא לצחוק על הדמויות, להביט עליהם מלמעלה, להגיד "תודה לאל" שזה לא אנחנו. "הדייט שתקע אותי" הוא סרט שמצליח ללפף יחד את כל הצופים – רווקים, נשואים, בנים, בנות, צעירים, מבוגרים – ולירות להם חצים קטנים של הזדהות במקומות הכי מצחיקים, שהם גם המקומות הכי כואבים. הסרט הזה הוא אינסטנט קלסיקה.
וזו הביקורת שלי עליו מגיליון "פנאי פלוס" השבוע.

שתי עיניים: "הבועה" של איתן פוקס עולה בארצות הברית בשמונה בתי קולנוע ב-7 בספטמבר. מה הקשר בין "הבועה" ובין "הדייט שתקע אותי"? בפסקול של שניהם מופיע שיר של ברייט אייז (קונור אוברסט). "הבועה" עשה את זה קודם, כשאוברסט עוד היה בפרינג' של הפרינג', ושירו הוא הראשון שנשמע בפסקול, כשאוהד קנולר נוסע הביתה לתל אביב אחרי שירות המילואים שלו. ב"הדייט שתקע אותי" מופיע שיר חדש יותר בקליפ של סוף המערכה השניה, וכמובן שעכשיו אחרי שהוא נחשף לקהל של בני נוער באחד הסרטים הקופתיים של הקיץ הוא כבר לא יהיה יותר בפרינג' של הפרינג'. לשיר מתוך "הבועה" יש קליפ מקסים שביים ג'ון קמרון מיטשל ("שורטבאס").

שתי נסיכות: שני פסטיבלי קולנוע יתקיימו בישראל בשבועיים הקרובים – פסטיבל קומיקס ואנימציה בתל אביב בסוף השבוע הקרוב ופסטיבל סרטי נשים ברחובות ביום רביעי בעוד שבועיים. בשניהם יוצג סרט בשם "נסיכה". אבל בכל אחד זו נסיכה אחרת. בפסטיבל התל אביבי זה סרט האנימציה הדני המסקרן, שהיה אמור לצאת להקרנות בארץ בקולנוע לב וכנראה נגנז (הוא יוקרן בפסטיבל מקלטת בטה). בפסטיבל הרחובותי זה סרט התבגרות גרמני על ארבע בנות.

שני מחשבים: אפרופו פסטיבל האנימציה. צפיתי בכמה מהסרטים הקצרים שיוצגו במקבצים השונים. אחד מהם הוא סרט קנדי בשם "Command Z", קליפ מפופס לשיר מוחמץ התוהה איך היו נראים חיינו אם אפשר היה לעשות בהם undo כמו במחשבים. בעברית תורגם הסרט ל"קונטרול Z". וזה שיעשע אותי, הפער התרבותי הטכנולוגי הזה: האנימטורים הקנדים עובדים על מחשבי מק ושם עושים undo עם קומנד-Z, אבל ישראל היא מדינת פי.סי ברובה, בה הפקודה היא "קונטרול Z". אם אפשר היה לעשות undo לסרטי אנימציה הייתי מבקש שמישהו יעשה את הרעיון הזה מחדש, והפעם לא כגימיק קופירייטרי, אלא כרעיון עלילתי, מד"בי, פילוסופי, בו אפשר להשיב לתקן טעות אחת אחרונה. ואילו השלכות יהיו לכך.

שני ראיונות: חן חן עידכן בתגובות – רגע לפני שעולה "ראיון לילי" של סטיב בושמי בסינמטק, יוקרן ביס 3 ביום שישי הסרט ההולנדי המקורי עליו הוא מבוסס, "ראיון" של תיאו ואן גוך.

שני ישראליים: מתחיל להיראות ש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין משחזר אחד לאחד את המסע הבינלאומי של "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן. "כנפיים" התחיל את דרכו בפסטיבל ברלין (שם זכה בשלושה פרסים), נקנה על ידי סוני, זכה בוולג'ין, זכה בפרס האקדמיה הישראלית, התקבל לפסטיבל טוקיו (שם זכה בפרס הראשי). ועכשיו "ביקור התזמורת": התחיל בקאן (שם זכה בשלושה פרסים), נקנה על ידי סוני, זכה בוולג'ין, התקבל לפסטיבל טוקיו. עכשיו נותר לראות איך זה ימשיך מכאן: יזכה באופיר? יזכה בטוקיו? (אגב, גם "מדוזות" יהיה השנה בפסטיבל טוקיו).

שני חנונים: העבירו את הזמן עד בוא "סופר-בד" עם "קלארק ומייקל", עשרה פרקים בני עשר דקות המתעדים את מסעם רב התסכולים של מייקל סרה (שמככב ב"סופר-בד" אבל זכור יותר כג'ורג' מייקל בלות' מ"משפחה בהפרעה") וחברו קלארק דיוק למכירת סדרת טלוויזיה לרשתות השונות. הפרקים הם ניסוי של רשת סי.בי.אס ביצירת תוכן בלעדי לאינטרנט (לידיעת נענע-10), והם בהחלט משעשעים.