בהמשך לפוסט הקודם (אותו אמשיך לעדכן ככל שיגיע אלי מידע מעודכן יותר), הנה הודעה משמחת מדורון צברי: "שכחת את 'המדריך למהפכה' (לשעבר 'הקרב על האגרה'). יש ראף-קאט. עובדים עכשיו על השלמות. בתחילת 2008 יהיה עותק". מוסיף לרשימה בפוסט הקודם, ומתייק בהחלט ברשימת המסקרנים.

=======

ועוד בהמשך לפוסט הקודם: איזה מהסרטים החדשים כבר יהיה מוכן ויוקרן בפסטיבל חיפה? אני מהמר על הסרט של עמוס גיתאי (חיפאי במקור), שיגיע לחיפה אחרי מסעותיו בוונציה ובטורונטו. ואם הסרט של משה מזרחי כבר גמור, לא מן הנמנע שגם מזרחי וגם בת זוגו, מיכל בת אדם, יציגו שם את סרטיהם החדשים.
בתגובות לפוסט הקודם נכתב ש"הבוגד הקטן" ו"גוטל בוטל" יהיו בחיפה.

=======

שני סרטים עצמאיים שאני מוסיף לרשימה:
"אנטארטיקה" של יאיר הוכנר, המיועד לצאת בקיץ 2008, עליו עידכן הוכנר בפוסט הקודם.
ו"אני ביאליק" של אביב טלמור, מוקומנטרי העוסק בקשר שבין הבמאי ובין המשורר הלאומי, שנמצא כעת בעריכות ובהשלמות, אחרי מענקי השלמת הפקה מהקרנות.

זה מעלה את סך כל הסרטים שאמורים להיות מוכנים לבכורה במהלך תשס"ח ל-28. אני מניח שכפי שקורה לרוב חלק מהם יתמהמהו קצת ויחכו ל-2009, אבל המספר הזה בכל זאת נשמע מרשים.

=======

אחרי שש שנים של שדרוגים, עוד זכרון, עוד הארד-דיסק, עוד חומרה, עוד ברדק, הגיע סוף סוף הזמן לעבור למחשב חדש, חזק, נקי, מהיר. כבר יומיים שאני משייט עם המכונה החדשה, אבל כמו עם כל חפץ שאנחנו נוטים להתרגל אליו ולקחת כמובן מאליו – נעל, מכונית, בן זוג – גם כאן עם חדוות החדש יש גם לא מעט היסוסי הסתגלות. ולא מעט עבודת התאמה. איפה האנטי-ספאם שלי? איפה רשמתי את הססמה לכניסה למערכת עריכת הבלוג, עכשיו שהקוקיז שלי פורמטו? ואיפה שמתי את גיבויי המועדפים ופנקס הכתובות שלי? שלא לדבר על זה שכל קבצי "סינמסקופ" נשארו על המחשב הישן ועדין צריכים לעבור למחשב החדש. בקיצור, המחשב עובד סופר-מהר, הבעלים שלו עדיין עובד לאט.

למרבה המזל, בכל פעם שנכנסתי לבלוג של עצמי – במשך כ-36 שעות כשהייתי ללא יכולת לעדכן או לערוך אותו – מצאתי תגובה של סטיבי שהפנתה לאיזשהו פלא אי שם ברשת, שהתמוגגתי לקרוא. אז הנה, בשעה שאני ממשיך לשחק עם הרזולוציות של מסך ה-LCD החדש ולבדוק אותו ואת רמקולי הסראונד בעמדת הפיקוד הטרנס-בלוגית על "The Lookout" של סקוט פרנק, קבלו כמה לינקים שסטיבי השאירה מאחור, ושכדאי לכם לבדוק.

1. דיון נפלא על הסחרחורות שעושות מצלמות ה-hand-held בסרטים כמו "זהות אבודה" ו"בעלים ונשים". רוג'ר איברט מתחיל את הדיון, בעקבות הצפת תחיבלת הדואר שלו בתגובות כועסות של צופים שיצאו עם כאבי ראש מהסרט. והוא ממשיך אצל דיוויד בורדוול – הפורמליסט האחרון, שהיה לשבריר אי שם ב-1994 סוג של מושא חיקוי אקדמי עבורי – שמסביר מה בדיוק גורם לנו למצוקה בעיניים, ומה המשמעות הקולנועית של זה. והוא מצרף ציטוט מעולה של במאים הונג קונגיים: "צילום מהכתף הוא מצוין כשרוצים להסתיר עיצוב תפאורה רע. ומשחק רע. ובימוי רע". אני נוטה להסכים, אם כי אכן יש מקרים (מאוד ספורים) בהם הצלחתי לחיות בשלום עם צילום רועד.

2. בלוג העוסק בקמפיין נגד הפלות לוקח את טרילוגיית ג'ייסון בורן וקורא אותה כסרטים העוסקים במחאה נגד הפלות, כשג'ייסון בורן – שמתחיל וגומר את הטרילוגיה כשהוא צף מחוסר הכרה במים – הוא המטאפורה לעובר שארגונים רבים, בעלי ראשי תיבות, רוצים להפיל אותו, אבל הוא נלחם להישאר בחיים, להיוולד. לבסוף דמות האם היא שמצילה אותו.

3. לינק מצוין ממגיב אחר בשם "ארטיום" המפנה לטקסט שכתב ג'ונתן רוזנבאום – בדרך כלל המבקר של ה"שיקגו רידר", הפעם בהופעת אורח ב"ניו יורק טיימס" – שכותב משהו כמו "עם כל הכבוד לאינגמר ברגמן, הוא כבר לא ממש רלוונטי לחיינו".לא מלמדים אותו באוניברסיטאות, לא עושים לו רטרוספקטיבות, קשה להשיג את סרטיו. הוא כבר מזמן לא במרכז הדיון הקולנועי, בשעה שיוצרים אחרים – בני זמנו או קודמיו – עדיין משמעותיים (אורסון וולס, גודאר). בעוד שעמיתיו עסקו בעולם המודרני, העכשווי, ברגמן סלד מהעכשיו וניסה לשמר את העבר. וסרטיו היו תיאטרליים. מה שיפה בטקסט הוא שבאמת ניכרת בו נימה של כבוד לבמאי, זו לא התקפה שלוחת רסן עליו, אלא עמדה שמנסה להגיד "עם כל הכבוד ליוצר המת, הוא פחות משמעותי ממה שנדמה שהוא היה". חומר קריאה משובח, מעורר מחלוקת וראוי לדיון (הלינק מפנה להעתק של הכתבה בקבוצת דיון קולנועית שמיד מתחילה להתווכח עם התזה).

4. ולבסוף, לינק ישן של סטיבי אבל ראוי: פסקול "נודל" להורדה במלואו מהאתר של מלחין הסרט, חיים פרנק אילפמן. מאוד אהבתי את הקטע הבא, הנקרא "המזוודה":

היוזמה לאייטם שהתפרסם ביום שישי ב"7 לילות" הגיעה מאיתי סגל, אחד מעורכי המוסף. ההצעה המקורית היתה למצוא חופן סרטים ישראליים מסקרנים שייצאו בשנה הבאה. אלא שאני התקשיתי להחליט מה מסקרן אותי ומה מפחיד אותי. אין אף יוצר ישראלי שסרט שלו אמור לצאת בשנה הבאה שאני מחכה בכיליון עיניים לסרטו הבא. אני אמנם מחבב, למשל, את סרטיו הלא שגרתיים של יגאל בורשטיין, אבל "אצבע אלוהים" שלו הוא סרט שאני חושש ממנו. לכן התלבטתי איך להגיש את הטקסט. הלכנו בסוף על הבחירה האישית, הסרטים שנראים לי מסקרנים. ועל כן הרשימה היתה כמעט מלאה (ככל שידעתי עליה) אבל לא לחלוטין. כאן אעלה כאן גרסה חלופית של אותו טקסט, מלאה ואינפורמטיבית יותר, אליה נוכל להתייחס ככל שתשס"ח מתקדמת.

פורסם ב"7 לילות", 17.8.2007

השבוע יתחילו חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לבחור איזה סרט יזכה בתואר "הסרט הטוב של השנה" בטקס שיתקיים ב-20 בספטמבר. יבול 2007 הכיל 16 סרטים שהיו כולם מועמדים לפרסים. אז בשעה ש-770 החברים בעלי זכות הבחירה שוברים את הראש איזה סרט היה הכי טוב לדעתם, אנחנו נישיר מבט שנה קדימה, אל קיץ 2008, רגע לפני הבחירות לפרסי אופיר תשס"ח. נכון לעכשיו, יש כבר 23 סרטים בשלבים שונים של הפקה שעשויים להיות מוכנים במהלך 2008 ולהתמודד על האופיר הבא. זו רשימה ראשונית בלבד, לחלוטין לא סופית, שכמובן יכולה להתנדנד לשני הכיוונים: סרטים נוספים יצטרפו אליה, סרטים אחרים שהפקתם תתמהמה, ייפלו (וגם השמות עשויים להשתנות). אבל ככה, פחות או יותר, תיראה תמונת המצב של הקולנוע הישראלי בשנה הבאה. האם מסתתר ברשימה הסרט שיביא 300,000 צופים? האם בשנה נטולת סרטים של יוסף סידר ושמי זרחין יצוץ שם חדש שיפתיע את כולם? האם יספיק אבי נשר להביא את "הר אדוני" שלו במהלך 2008, או שצריך כבר לשבץ אותו ל-2009? חלק מהסרטים ברשימה מסקרנים ומבטיחים, חלק מאוד מפחידים אותי, וחלק נשמעים תמוהים ומיותרים לחלוטין. אבל מכיוון שזה לא הוגן לשפוט סרט על סמך תקצירו כפי שדווח בעיתונות, הרשימה תישאר חפה מציניות, ועניינית לחלוטין. אז גיזרו, שימרו והמרו בעצמכם: האם מסתתר כאן שובר הקופות הבא של הקולנוע הישראלי? יצירת מופת קטנה? קלאסיקה שתיכנס לפנתיאון? או שלא?

לפני צילומים:

"חנה מ.".
הדרמה "עבדי השם" שביימה הדר פרידליך, בוגרת בית ספר מעלה, הוצגה בפסטיבל קאן לפני חמש שנים. וללא ספק מדובר באחת היוצרות המסקרנות בארץ. כך שיש לא מעט שמחכים לסרט העלילתי הארוך הראשון שלה (וזהו בסך הכל אחד משני סרטים בלבד ברשימה שבוימו על ידי נשים). האם זה יהיה הנציג הישראלי בקאן הבא? אבל: העלילה נשמעת קצת "אסקימוסים בגליל" – קשישה בקיבוץ שמסרבת לצאת לפנסיה, ומנסה להוכיח שעדיין לא פג תוקפה.

תוספות:
"שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ
"אנחנו לא לבד" של ליאור הר-לב (במאי) ויזהר הר-לב (תסריטאי)
"ביום השלישי" של משה איבגי (כבמאי).
"פובידיליה". תסריט ובימוי: יואב ודורון פז.
(הסרטים האלה יצטלמו במהלך 2008, אבל לא בטוח שיהיו מוכנים בשנה הזאת. יש סיכוי שנמצא אותם ברשימת סרטי 2009).

בצילומים:

"לבנון".
שנה אחרי "בופור" של יוסף סידר יגיע סרטו של שמוליק מעוז, שכבר זכה להתעניינות מצד מפיקים אירופאיים, העוסק ביום הלחימה הראשון של מלחמת לבנון ב-1982. למרות שהטרוניה "מה, עוד פעם לבנון?" בוודאי תישמע – ויש עוד את סרט האנימציה המלחמתי של ארי פולמן על לבנון שנמצא בעבודה – התסריט של מעוז זוכה לשבחים בכנסי קופרודוקציות בהם הוצג להשגת מימון. הצילומים יתחילו בקרוב (עדכון: הצילומים התחילו בשבוע שעבר).

"אביב 41".
סרט השואה של אורי ברבש המצטלם ממש עכשיו באירופה עם ג'וזף פיינס ("שייקספיר מאוהב") בתפקיד הראשי. האם נצליח לשכוח את "מלח הארץ"?

"אצבע אלוהים".
סרטו החדש של יגאל בורשטיין, יוצר אידיוסינקרטי, שסרטים סהרוריים ופילוסופיים, אך מתחבאים תחת עלילה עממית. במקרה הזה, שני מוכרי אלטע זאכן לא יוצלחים (אלון אבוטבול ומשה איבגי) נקלעים לעלילה הזויה. בורשטיין הוא הוגה דעות, וסרטיו – "אושר ללא גבול", "זמזום" – לרוב חכמים רעיונית, אבל מתסכלים קולנועית. להנאה מלאה צריך להנמיך ציפיות.

בעריכה:

"אבידות ומציאות".
שבי גביזון, האיש מאחורי "שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה", חבר לדנה מודן, שכתבה את התסריט. מדובר בסדרה בת עשרה פרקים לערוץ 2, אבל שמתוכננת לעלות קודם כל כסרט לבתי הקולנוע. ובזאת קיבלתם את כל מה שמגרה, אך גם מפחיד, בסרט הזה. גביזון ומודן? נשמע שילוב מושלם. אבל סדרת טלוויזיה שתוצג בקולנוע? האם זה יהיה ראוי לצפייה על מסך גדול?

"אדם בן כלב".
הבמאי אמריקאי, השחקנים אמריקאים, בריטיים, גרמנים וישראליים, השפה היא אנגלית, אתר הצילום רומני. האם "אדם בן כלב" – שבכורתו כרגע מתוכננת לפסטיבל ברלין בפברואר 2008 – יהיה בכלל זכאי להיות מועמד לפרס אופיר? הסרט הזה מסקרן מאוד: הוא גם הפקה שיש לה ייחוס מכובד, וגם יש סיכוי שעצם הגדרתו כ"סרט ישראלי" עשוי להרתיח לא מעט טהרנים. ובכל זאת, בזכות המפיקים, הספר, התסריטאי, השחקנים והמימון, זהו סרט ישראלי. לפחות בחלקו.

"עץ הלימון".
הצוות שהביא את "הכלה הסורית" המצוין חוזר בסרט נוסף. ערן ריקליס מביים, סוהא עראף כותבת. גם כאן יש קצת תחושה של "מה, עוד פעם?", אבל מצד שני יש תחושה של בטחון בצוות. חלק מהסקרנות קשור בצד הוויזואלי: על הצילום הופקד ריינר קלאוסמן הגרמני, שעשה עבודה נפלאה ב"עם הראש בקיר" וצילם את "הפלישה" עם ניקול קידמן, שעולה השבוע באמריקה.

"מלח ים"/"צ'ה צ'ה צ'ה".
שני סרטים קטנים עצמאיים, עניים בתקציב שביים איתי לב ("5 דקות בהליכה"), מתוך פרויקט שאמור להכיל חמישה סרטים, שכל אחד מהם מתרחש במהלך סוף שבוע אחד. "מלח ים" מתרחש בים המלח, "צ'ה צ'ה צ'ה" מתרחש בצפת. הסרטים נמצאים בעריכה, ובחיפושים אחר משקיעים נוספים. סרטים כאלה עשויים להיות מרוחים וחובבניים, אבל "5 דקות בהליכה" חשף יוצר עצמאי מסקרן מאוד, שבחר בדרך הפקתית מעוררת הערכה, ושמאוד מתחשק לראות את פרויקטיו הבאים.

"הבודדים".
השנה מלאו 20 שנה לבכורת "בלוז לחופש הגדול". בשנה הבאה יחשוף רנן שור את סרטו העלילתי הארוך השני, והראשון מזה 21 שנה (היה איזשהו בית ספר כלשהו לקולנוע שהסיח את דעתו בין לבין). הסרט, העוסק באסירים בכלא צבאי, מפגיש את שור עם הצלם דוד גורפינקל. גורפינקל היה צלמו הקבוע של אורי זהר, שור היה עוזר הבמאי של זהר ברוב סרטיו. אבל: השאלה הגדולה, האם זה יהיה סרט קולנוע או מניפסט פוליטי?

"מופע החיים של גוטל בוטל".
עיבוד קולנועי מוזיקלי למופע הקברט של נתי אורנן. הפקה קטנה של דניאל סיון ("המלחמה של גיורי") עם פוטנציאל פולחני. אבל: יש גם פוטנציאל להתקשקשות.

"איים אבודים".
אחרי שכתב את "אהבה קולומביאנית" ואת "החולה ההודי" עובר עכשיו רשף לוי גם לתפקיד הבמאי, בסרט המתרחש בשנות השמונים ומבוסס על זכרונותיו הפרטיים ממשפחתו מרובת האחים, ומוכת האסונות.

"שבת שלום מרדונה".
סוף שבוע בחייו של מחבל מתאבד, שמגיע לתל אביב, לא מצליח להפעיל את מטען הנפץ, ומתיידד עם קשיש ניצול שואה, ועם נערה חוזרת בשאלה. הבמאי הוא דרור זהבי. השם איום, הסיפור נשמע מעורר היאנחות. אבל יש את הילי ילון בתפקיד הראשי.

"בדרך אל החתולים".
לא רק עיבוד לקניוק יש לנו השנה, גם לקנז. חורחה גורביץ, שהתחיל כצלם קולנוע (בין השאר ליגאל בורשטיין) ועבר לביים סרטים קצרים ותיעודיים, הפך את הספר לסרטו העלילתי הראשון. ריטה זהר, לראשונה בסרט ישראלי מאז "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", בתפקיד הראשי.

"הכל מתחיל בים".
סרטו החדש של איתן גרין – עם יובל סגל בתפקיד הראשי – מתרחש על חוף הים של תל אביב. תפילתי היא שהסרט הזה יהיה יותר "אזרח אמריקאי" הנהדר ופחות ו"חלומו של הנרי" הלא נהדר.

"חסר מנוחה".
עמוס קולק חזר ארצה אחרי שהות ארוכה בחו"ל, וזה הסרט הראשון שהוא מביים בארץ מאז "להב חצוי" (האיום) מ-1992. משה איבגי ורן דנקר מגלמים אב ובנו הנפגשים אחר ניתוק ממושך. לקולק יש עדת מעריצים, בייחוד בפריז, אבל אני עוד לא נתקלתי בסרט שלו שאהבתי.

"רוסון".
סרטם של ירון שני וסקנדר קופטי שוזר חמישה סיפורים המתרחשים בין שכנים יהודים וערבים ביפו.

"מחכים לסאלח א-דין".
סרטו החדש של עלי נאסר ("שביל החלב", "בחודש התשיעי") מספר על גבר הנקרע בין תשוקתו לאשה, מחויבותו למסורת הערבית והלהט המהפכני שבו.

"סוף שבוע בגליל".
סרטו החדש של משה מזרחי. מצד אחד משה מזרחי הוא הבמאי הישראלי היחיד עם אוסקר בבית (על "כל החיים לפניו" הצרפתי). מצד שני, זהו סרטו הראשון מאז "נשים", שמעולם לא הוקרן מסחרית בארץ. אז לחשוש או לגעוש?

"המדריך למהפכה"
(לשעבר "הקרב על האגרה"). סרטו של דורון צברי המשלב עלילה בדיונית עם חומר תיעודי ועוסק במתרחש ברשות השידור.

"אנטארטיקה".
סרטו השני של יאיר הוכנר. מבטיח להיות גדוש בולבולים.

"אני ביאליק"
מוקומנטרי שביים אביב טלמור על קשרי המשפחה של הבמאי עם המשורר הלאומי.

מוכנים:

"רחמים".
קומדיה שחורה של יניב אמודאי בה שוכר יגאל עדיקא הלוזר המדוכא את שלום אסייג הרוצח השכיר, כדי שיתנקש בחייו. נשמע כמו התחלה של סרט של אקי קאוריסמקי. מעניין איך זה ממשיך. מה הסרט הזה עושה ברשימה? לפני יותר משנה סיפר לי מישהו שאני סומך עליו שהוא ראה קטעים ושזה סרט שצריך לשים עליו עין. אלא שאז הסרט די נעלם איפשהו בחדרי העריכה.

"כבוד".
סרט הגנגסטרים של חיים בוזגלו.

"התנתקות".
עמוס גיתאי משחזר את ההתנתקות מגוש קטיף, עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי.

"הכתובה".
מנחם גולן בגרסה קולנועית שנייה למחזה של אפרים קישון.

"הבוגד הקטן".
אחרי קנז וקניוק, יש גם עמוס עוז. הבמאית האמריקאית לין רות מעבדת בישראל את "פנתר במרתף". עם רמי הויברגר ואלפרד מולינה בתפקידים הראשיים.

בשעה טובה! אחרי עשר שנים של יסורים, לארס פון טרייר מנפיק סוף סוף סרט קליל ומהנה, ולרגעים די מבריק – "הבוס הגדול". ועדיין, גם כשהוא מייצר דיוורטימנטו חביב, הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לעצבן את צופיו, הפעם עם שיטת צילום גחמנית בשם "אוטומוויז'ן".

לפני שנתיים, בסוף 2005, רגע לפני שיצא בארץ "מנדרליי", סרטו הקודם של לארס פון טרייר, כתבתי עליו כך: "עד 1997 חשבתי שלארס פון טרייר הוא אחד הבמאים החיים הטובים בעולם. לראייה: סרטיו הראשונים, האפלים, האקספרסיוניסטיים ועוצרי הנשימה 'מגיפה', 'אלמנט של פשע', 'רכבות לילה' ושני חלקי 'הממלכה'. מאז 1998 אני חושב שהוא אחד הבמאים הכי איומים בעולם. לראייה: סרטיו המיוסרים, המייסרים ולפעמים המכוערים – 'האידיוטים', 'רוקדת בחשיכה', 'דוגוויל' וכעת 'מנדרליי' ('לשבור את הגלים', ששבר קופות בישראל, מהווה לשון מאזניים בין התקופות – חלקו נפלא, חלקו איום)".
לפני כמה שנים ישבתי וחישבתי שלארס פון טרייר, שהשנה מלאו לו 50, הוא הבמאי שכתבתי עליו הכי הרבה מילים. עד 1997 באמת חשבתי שהוא הדבר הגדול והגאוני ביותר שקרה לקולנוע. אלא שאז הוא התחרפן.
השבוע מגיע לקולנוע סרטו החדש, "הבוס הגדול". וראו זה פלא: מדובר בקומדיה. ובקומדיה מצחיקה, שנונה, ואף חכמה למדי. ועוד פלא: זה הסרט הראשון של פון-טרייר מזה תשע שנים שדובר דנית, מאז "האידיוטים". פון טרייר, יליד דנמרק הממעט לצאת את ארצו, מצלם את כל סרטיו במולדתו או בשבדיה השכנה, ולרוב באנגלית. אבל נדמה לי שבכל פעם שהוא מנסה להשיק מחזור יצירתי חדש בחייו, הוא מתחיל אותו עם סרט בדנית.
אלה שעוקבים אחר פון-טרייר מהשנים האחרונות עשויים לשאול: רגע, מה זאת אומרת קומדיה בדנית? מה עם החלק השלישי בטרילוגיה שלו, אחרי "דוגוויל" ו"מנדרליי"? continue reading…

"וואלה" הקפיצו לי את הפיוזים שלשום. פתאום הם קוראים "וראייטי" וידעים ש"בופור" נקנה להפצה? פתאום הם לא מחכים לקומוניקטים מהיחצנים? אני מתערב אתכם שהם קראו על ההפצה האמריקאית של "בופור" אצלי, אבל בגלל שהאגו שלהם גדול מדי לתת קרדיט לקולגה על אייטם שכבר פורסם במקום אחר באינטרנט, הם מצאו מקור חלופי וציטטו ממנו (ייאמר לזכותם שהיו פעמים בהם הם כן נתנו לי קרדיט, אבל היו יותר פעמים בהם אייטם שלהם פורסם בסמיכות מחשידה לשלי כשהם טוענים ש"הם עבדו עליו במקביל"). עד כה האמנתי להם, אבל אני כבר לא מאמין להם, ואני חושב שזו בעיה עקבית של התקשורת הישראלית – בין השאר בגלל היעדר ערכים אתיים נאותים, וחינוך לערכים כאלה מצד עורכים שבעצמם לא בקיאים באתיקה – בו צריך לתת קרדיט (או סתם לינק, אחרי הכל, זה אינטרנט), מתוך ידידות, קולגיאליות, כבוד, למי שממנו למדת על הידיעה. אני יכול להבטיח לכם שאני מקפיד על זה, אם כי כשאני רואה אייטם כמו זה של "וואלה" על "בופור" אני לפעמים תוהה למה אני טורח.
שימו לב מה קיבלו קוראי וואלה אתמול: ידיעה על יציאת "בופור" באמריקה, ידיעה על הסרטים הישראליים בפסטיבל טורונטו וידיעה על הסרט התיעודי "פאקט ביי פאקט". גם אם כתבי וואלה מעולם לא נכנסו ל"סינמסקופ", את כל הידיעות האלה קיבלתם כאן לפני כולם.

===========

לידיעת כתבי הקולנוע ב"וואלה": ב"הוליווד ריפורטר" התפרסמה הבוקר ביקורת מחמיאה על "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן.

===========

תוספת, 11:30:

גם עמוס גיתאי יהיה בטורונטו. סרטו "התנתקות" יוקרן במסגרת ה"מאסטרים" המכובדת (לצד סרטים חדשים של אריק רוהמר, מנואל דה אוליברה, קרלוס סאורה, קלוד שברול וטאקשי קיטאנו). "הסודות", "מדוזות" ו"ביקור התזמורת" יוצגו במסגרת "קולנוע עולמי עכשווי" הכללית יותר. על פי ההודעה לעיתונות הזאת של פסטיבל טורונטו, ישראל – עם ארבעה סרטים – היא אחת המדינות הבולטות השנה בפסטיבל, לצד אוסטריה וספרד (גם ארבעה סרטים) ויותר מיפן, הודו והונג קונג (שלושה סרטים) ומסין (שני סרטים). אגב, כל ארבעת הסרטים האלה הם קו-פרודוקציות עם צרפת ולכן מופיעים גם ברשימת הנציגות הצרפתית.

==============

אחרי שיונייטד קינג שמחו לספק כמעט מדי שבוע נתוני קופה מעודכנים ואמינים לגבי "אביבה אהובתי", "בופור" ו"הסודות" היה מפתיע מאוד שבמשך שלושה שבועות הייתי צריך לרוץ אחרי יחצני "נודל" ולנדנד כדי לשמוע מה שלום הסרט בקופות. אבל הנתונים לא הגיעו. מצד אחד , זה סימן לכך שיש מה להסתיר. מצד שני, שמעתי מאנשים המקורבים לסרט שהמצב בקופות דווקא מעודד – בייחוד בהתחשב בכך שהסרט לא יצא עם אותו מספר עותקים עצום של הסרטים האחרים. אבל מספרים לא קיבלתי. עד אתמול.
יחצנית הסרט מוסרת ש-55,000 איש כבר ראו את "נודל".

===========

יש סרט חדש עם אודרי טוטו, הבמאי הוא קלוד ברי הוותיק. אני השתעממתי.
לעומת זאת, "זהות אבודה" (The Bourne Ultimatum) הוא סרט פעולה פשוט משובח. הנה ביקורתי:
continue reading…

"אינדי-ווייר" דיווח הלילה: חברת קינו רכשה את זכויות ההפצה בארצות הברית של "בופור". הסרט מתוכנן לצאת בתחילת 2008, תחילה בניו יורק, לוס אנג'לס ובוסטון, ערים נוספות יוספו בהמשך.
"בופור" הוא הסרט השלישי מבין חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר שנקנה להפצה אמריקאית. "ביקור התזמורת" יופץ גם הוא בתחילת 2008 על ידי סוני קלאסיקס (שהפיצה באמריקה גם את "כנפיים שבורות") ו"מדוזות" יופץ בנובמבר על ידי חברת צייטגייסט.

========

בטח כבר קראתם: דיוויד לינץ' יגיע ארצה באוקטובר וייפגש עם סטודנטים לקולנוע, יוצרים וקהל. לינץ' מן הסתם יישמח לדבר על סרטיו, אבל הוא בעיקר מסתובב כעת בעולם כדי לקדם את המדיטציה הטרנסנדנטלית, ואת אופני היישום שלה בחינוך וביצירה.
ואם כבר לינץ': הנה ראיון מעט תמוה איתו שנערך השבוע לרגל יציאת "אינלנד אמפייר" בדי.וי.די, בו הוא מתפעל – בין השאר – מיופים של ברווזים. הראיון הזה הצית את סקרנותם של אנשי "ניו יורק מגזין" שהלכו ופישפשו בארכיון הראיונות של לינץ' ומצאו שחיבתו ל"טקסטורות של חיות מחמד" איננה חדשה: הנה ראיון עם לינץ' מ-1980, לרגל יציאת "איש הפיל", בו מספר לינץ' על חתול מת שהוא קיבל מווטרינר, כדי שהוא יוכל לנתח אותו ולשמור את אבריו בבקבוק. למה? כדי לבחון את הטקסטורות שלו. אני רק עוזר לכם להכין שאלות לקראת המפגש שלכם איתו באוקטובר.
ולינץ' אחרון (ויה MCN): כך נראה תשדיר השירות אותו ביים לעיריית ניו יורק כדי לשכנע (או להבהיל) את התושבים לשמור על עירם נקייה. אני קורא לו "איש הפיל פיסת נייר".

אלרגיים לאבק כוכבים

מתחיל להיראות ש"אבק כוכבים", הסרט שביים מתיו ווהן על פי ניל גיימן, ייכנס למגירת הפלופים שהפכו לסרטי פולחן. מ"בלייד ראנר", דרך "עיר אפלה" ועד "סרניטי". הוא יצא בסוף השבוע באמריקה ולא הצליח להכניס אפילו עשרה מיליון דולר. הטריילר לסרט, המציג ברשת ג.ג, אכן נראה מבולבל ומקושקש וקשה להבין מה הסרט מנסה להיות. אבל אן תומפסון טוענת שהסרט הזכיר לה את "הנסיכה הקסומה", והיא שלפה מהמדף את ספרו של וויליאם גולדמן, שכתב את הספר ואת התסריט לסרט ההוא של רוב ריינר, ובו הוא מספר על תלאות השיווק של "הנסיכה הקסומה", שאף אחד מאנשי השיווק לא ידע איך למכור אותו ולמי, ואיך הסרט נהיה להיט רק כשיצא בקלטות וידיאו. שווה קריאה.

מבזבזים את הזמן

בשנת 2000, כשיצא באמריקה סרטו של אדם סנדלר "ליטל ניקי", כתבתי במדורי ב"העיר" – בבוקסת שוברי הקופות הקטנה בצד המדור, באות קטנה – שהשם העברי שנבחר לסרט על ידי חברת פורום פילם הוא "שטן על זמן". השם הזה נשמע לי כל כך אידיוטי ומחליא, ובעיקר מעליב את קהל הצופים הפוטנציאלי של הסרט, שהצעתי ששקיות הקאה יחולקו בקופות למי שירצה להקיא מהשם. ובזאת, רבותיי, התחיל הסכסוך הגדול שלי עם פורום פילם. לא כי כתבתי משהו רע על הסרט. אלא כי העזתי לבקר את מנגנון בחירת השמות המיסטי, האלוהי, הקבלי, של הוד רוממותו המפיץ. אני נזכר בסיפור הזה עכשיו, כי אני רואה שחברת א.ד מטלון, בת בריתה של פורום פילם לעסקים ושותפתה לחרם המבקרים, תרגמה את שם הסרט "Superbad" ל"חרמן על הזמן". ושוב אני חש את עוויתות הגועל תוקפות את בטני. ואז גם זעם: למה, בשם תשע נשמותיו של אירווינג ת'ולברג, ירצה מפיץ להגעיל ולהעליב ככה את צופיו? גם בהנחה שהסרט מיועד אך ורק לבנים בני 15, האם כל הבנים בני ה-15, לדעת משפחת מטלון, הם ילדים כה אידיוטיים שהם ייראו סרט בשם "חרמן על הזמן", יחטפו זקפה בלתי רצונית וחשק עצום לרוץ לקופות למצוא פורקן? וכמו תמיד אני לא יכול שלא לשאול: האם השמות האלה, בסופו של דבר, לא מעידים על העומק התרבותי והאינטלקטואלי של הוגיהם?
והכי מדכא: אני קורא בעיתונות האמריקאית ש"Superbad" מסתמן כאחת ההפתעות של הקיץ. סרט נעורים גדוש זימה אבל כנראה די מצחיק. והוא מגיע מהיוצרים של "Knocked Up" (שגם זכה בעברית לשם האידיוטי, "הדייט שתקע אותי", שנראה לי שמישהו שם בג.ג נורא-נורא מבסוט ממנו וחושף שמדובר במשחק מילים מהולל). ושניהם, לידיעת ירון טן-ברינק, מבוססים על תסריטים מקוריים. כך שיכול להיות שיש לנו גל חדש ומסקרן של סרטי נעורים, אבל בישראל מנסים לגרום לנו להפנות מהם מבט נבוך, כי כבר השם כל כך יוצר תחושה שמדובר באשפה נחותה.

אין עשן בלי נאש

שמעתי שיר. התלהבתי ממנו. העליתי אותו לאתר לפני שבועיים. ותראו מה נהיה: האלבום של קייט נאש – הריאנה של החנונים – הגיע השבוע למקום הראשון בבריטניה ואותו שיר נבחר ב"7 לילות" למקום הראשון ברשימת הפלייליסט של המוסף. הפכתי מיינסטרים. ואולי אני צריך ללכת לעבוד בחברת תקליטים.

טריפ LCD

וזה הדיסק שהכי נטחן אצלי בשבועות האחרונים: Sound of Silver של LCD Sound System. זה תענוג אמיתי. הוא נשמע לרגעים כמו טוקינג הדס מסוף שנות השבעים, ימי העבודה שלהם עם בריאן אינו. ואז קצת כמו בלונדי, או דיבו מימי רוברט פריפ. וזה קטע הפתיחה המופלא, שפשוט נשמע כמו הרצועה שנפלה מ"Here Come the Warm Jets" של בריאן אינו.

מסתובבת שמועה שסופי מרסו – גברת שגעון של מסיבה בכבודה ובעצמה – תגיע לפסטיבל חיפה הקרוב עם הסרט הראשון בבימויה, "La Disparue de Deauville".

=========

שאלה: איך קוראים לסרט ההוא שייצא בעוד כמה חודשים מאת במאי קליפים לא אמריקאי, בעל המראה שנות השמונימי ומציג גיבורים שמצלמים גרסאות VHS ביתיות ללהיטי הקולנוע של ימי הווידיאו?
תשובה:
1. "Be Kind Rewind" של מישל גונדרי.
2. "Son of Rambow" של גארת ג'נינגס.

========

חברת ג.ג קיימה אתמול אירוע לעיתונאים בגלובוס-מקס בקרית ביאליק, פלוס הקרנה של גרסת ה-IMAX ל"הארי פוטר ומסדר עוף החול" (שהמערכה האחרונה שלו מוצגת בתלת מימד). רד פיש ולונג ג'ון מ"עין הדג" היו באירוע והם מדווחים.

========

הטקסט לו חיכיתי: וודי אלן על אינגמר ברגמן ב"ניו יורק טיימס".

=========

לאתר הזה היכנסו רק כשיש לכם שפע זמן. אני שרפתי עליו כמעט חצי יום. זה איזשהו מיזם של HBOשלא לגמרי הבנתי האם האתר הוא הדבר עצמו או רק טיזר לדבר גדול יותר. אבל האתר עצמו הוא חתיכת יופי. נקודת מפגש בין קולנוע, אינטרנט, מחול, וידיאו ארט, מיצג, תיאטרון חזותי ותרגילים בהלחנה. בכניסתכם לאתר אתם עפים בין בנייני ניו יורק הלילית עד שאתם מתמקמים מול חלונותיהם של שמונה דירות בבניין בן ארבע קומות. אתם יכולים להדליק ולכבות את האור בכל צמד דירות ולעקוב אחר העלילה הנפרסת בהם, או ללחוץ על כפתור "חשוף הכל" בתחתית המסך ולצפות בכל שמונה העלילות מתמזגות ביניהן. ואתם יכולים להחליף את הפסקול מצד שמאל. בברירת המחדל אתם מקבלים קטע של קלינט מנסל (המלחין של סרטי דארן ארונופסקי) שנקרא "AutoComplex". כל הקטעים, מעדכן מנסל בבלוגו במיי-ספייס, נכתבו במיוחד לפרויקט הזה. ויש שם עוד קטע של מנסל, וקטע של טדי שפירו ("השטן לובשת פראדה") ושל קרלוס די מאינטרפול ושל ההרכב הצרפתי M83. והכי נורא: בצד שמאל למטה יש לכם אופציה להיכנס למסך הורדות בו תוכלו להוריד כל סרטון בנפרד, או את כל קיר החלונות עם המוזיקה שלו. ויש עוד בניינים ברחבי ניו יורק, אליהם אפשר להגיע מתפריט המסתתר בתחתית המסך כשהאתר רק עולה. וכך הורדתי את כל הסרטונים וצפיתי בחבורת האנשים המשחקים סטריפ פוקר כשלדירה נכנס השכן מהקומה מעל ואשתו הכורעת ללדת. באיש המציע נישואים לחברתו בשעה שבקומה מתחתיו קשישה אחת מתה. בזוג ההומואים שעוברים לגור יחד ומשפצים את הדירה בשעה שבקומה מעליהם מנסה רוצחת סדרתית לחתוך את קורבנה הטרי לחתיכות קטנות. ובעל המשפחה מקומה א' שמנסה לצאת מהבית ולחמוק לדייט שקבע עם המפתה החושנית מקומה ד'.

הנה, עד שתמצאו את הזמן לשבת ולפשפש בכל מה שיש באתר הזה, שלושה קטעים מוזיקליים אמביאנטיים למדי, אבל שלושתם מתפתחים למשהו סוחף יותר לקראת סופם, שהורדתי ממנו.

1. קלינט מנסל, AutoComplex

2. M83, Une Nuit Pour Nous (הסיפור עם הרוצחת הסדרתית שעוברת מדירה אחת לדירה שניה, והדייר שנתקע בין הקומות)

3. קלינט מנסל, I Can Feel You Slipping Away (הצעת נישואים בקומה אחת, מוות בקומה מתחת)
?action=forceDL

הנה מקבץ ראשון של סרטים שיוצגו בפסטיבל ונציה המתקרב ושכבר יש להם מפיצים ישראלים:

"Sleuth" של קנת בראנה (הרימייק) – פורום פילם
"Far Notrh" של אסיף קפדיה – פורום פילם
"In the Valley of Elah" של פול האגיס – יונייטד קינג
"עולם חופשי" של קן לואץ' – קולנוע לב
"החלום של קסנדרה" של וודי אלן (עם צילום של וילמוש זיגמונד ופסקול של פיליפ גלאס) – יונייטד קינג
"אני לא שם" של טוד היינז – יונייטד קינג

ל"Redacted" של בריאן דה פלמה אין מפיץ ישראלי.

==========

אני מחבב את ירון טן-ברינק ואת כתיבתו. ואני מחבב את זה שהוא מדי פעם צץ כאן בבלוג ומגיב כך שרק אני אדע שזה הוא. אך בעוד ביקורות הטלוויזיה שלו משעשעות אותי, שני דברים שהוא כתב בשבועיים האחרונים גורמים לי לחשוב שאולי כדאי שהוא יתרחק מביקורות קולנוע. זה התחיל במשפט שהוא כתב במדור הטלוויזיה שלו, למחרת מותו של אינגמר ברגמן. הוא לעג לערוץ 2 על שבחר באבי נשר להספיד את ברגמן. כצופה אתה יכול לשנוא את כל סרטיו של נשר – כשם שרוב השבדים שנאו את סרטיו של ברגמן – אבל דווקא כעיתונאי ועורך אתה אמור להבין שהליהוק של נשר כמספידן היה די מושלם. כי מעטים האנשים בארץ שבאמת לוקים בסינפיליה כמו נשר, ושגם יודעים להתנסח, וששמם גם מוכר לקהל הרחב. את מי רצית לראות מספיד אותו, את ענר פרמינגר? באותו יום בחרו ב"וויינט" לראיין את עמוס גיתאי כדאי להספיד את מיכלאנג'לו אנטוניוני. גם גיתאי הוא לא היוצר הכי אהוד בתקשורת הישראלית, ובכל זאת הבחירה בו כדי לדבר על אנטוניוני היתה מדויקת ונכונה.
ואתמול ב"7 לילות" טן-ברינק, מכל האנשים בעולם, מביא את השניצר ויורק את נבואת ה"הוליווד מתה" השנתית שצצה אחת לקיץ איפשהו. אויה! המשכונים, רימייקים, עיבודים לסדרות. איכה נפלה הוליווד? איה היצירתיות? אנה אבדו יצירות האמנות של ימי העבר המפוארים.
הבעיה שלי עם הטרוניה הזאת היא בעיקר שכבר שמענו אותה. זעקת "הקולנוע מת" נשמעת אחת לשנה מאז שהקולנוע נולד. קול בקולנוע? אויה, הקולנוע מת. צבע? הקולנוע מת. מסך רחב? הקולנוע מת. סטריאו? הקולנוע מת. אפקטים? הקולנוע מת. מוזיקה פופולרית בפסקול? הקולנוע מת. סקס בסרטים? הקולנוע מת. ועכשיו זה "הצילו! 'הרובוטריקים' הרגו את הקולנוע". ואני מנמנם לי מול הטקסטים האלה. ובחלומי אני נזכר ש-2007 עוד לא נגמרה. ושיש לנו בדרך עוד פול תומס אנדרסון חדש, ווס אנדרסון חדש, והאחים כהן חדש, ויש סרטים חדשים בעבודה של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי ורוברט זמקיס. וכבר היה לנו את "זודיאק" ואת "רטטוי" השנה. וכולם עצמאים לכאורה, אמנים בזכות עצמם, אבל נסמכים על ממון הוליוודי. ואני רואה שפע ג'אנק לילדים, כמו בכל שנה ובכל קיץ, חלקו מבדר, חלקו נלעג, את רובו נשכח בעוד כמה שנים, כשם שאנחנו שוכחים את הסרטים המביכים מ-1942 או מ-1972 וזוכרים רק את הסרטים החשובים והיפים והמרגשים אליהם אנחנו עורגים באומרנו "פעם היו סרטים". וכשם שנשכח בקיץ הבא שכבר מישהו כתב "הקולנוע מת", או "היצירתיות ארזה את חפציה ועזבה את הוליווד" ובשנה הבאה יבוא מישהו חדש ויכתוב אותו הדבר.

=======

ואם אתם כבר ב"7 לילות" תקראו איזה ראיון נפלא ומרגש העניק יורם קניוק למאיה בקר. איזה באסה שאין למוסף הזה אתר אינטרנט שאפשר ללנקק אליו.
ואם כבר "איפה האינטרנט?": כבר נמאס לי להגיד "איפה האתר של 'העיר'?". אז במקום זאת אשאל: איפה האתר של תמר קרוון? גם את הצילום המקסים של שירה גפן פרי מצלמתה הייתי רוצה להיות מסוגל ללנקק כאן, כמו גם את פנכות הראיונות שהיא עושה עם מצולמיה, שברוב השבועות מצליחות לרגש אותי. קרוון מראיינת את מושאיה, אבל ברוב המקרים בסך הכל מנסה לפענח את עצמה דרכם. זה מסוג הדברים שיעבדו מצוין בספר בעוד כמה חודשים, כשיצטברו מספיק צילומים ומספיק ראיונות.

=======

מה זה השם הזה "תפוס ת'גלים", מישהו יכול להסביר לי? מצד אחד, זה נראה כמו גרסת הערסים ל"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר, שלו היה יוצא היום בטח היו קוראים לו "שבור ת'גלים". מצד שני, זה חלק מטרנד משונה ואידיוטי מהשנים האחרונות, אחרי "תפוס ת'כריש" ו"תזיזו ת'רגליים". טרנד שמולו בא לדפוק ת'ראש בקיר. אני לא חושב שמתרגמי השמות בארץ מסתובבים בחברה כל כך איכותית אם זו השפה שהם שומעים ברחוב. ואם זו השפה המדוברת, האם הייצוג הכתוב שלה אכן עובד? האם זה לא נראה ג'יבריש, שיבוש מוחלט, עיוות כמעט בלתי קריא של מילים? או חמור מזה: האם זו השפה שנראית להם מתאימה לקהל שלהם. מה, הם חושבים שאנחנו גם עילגים וגם מטומטמים?

========

ועוד על "תפוס ת'גלים", שאחד החתומים עליו הוא אש בראנון. אש בראנון חתום על בימוי "צעצוע של סיפור 2" לצד ג'ון לאסיטר. ב-1999 כשיצא הסרט הזה, שחשבתי שהוא טוב יותר מהמקורי, התחילה להסתובב באינטרנט השמועה הבאה: "צעצוע של סיפור 2" היה אמור להיות סרט שיופק רק להפצה בווידיאו ודי.וי.די, אלא שבראנון כנראה עשה עבודה כה טובה שכשלאסיטר ראה שני שליש מהסרט הגמור הוא החליט להשתלט עליו, להוציא אותו לבתי הקולנוע ולשים את שמו כשותף לבימוי למרות שחלקו בתהליך היה מזערי. כשראיינתי את לאסיטר לקראת יציאת הסרט שאלתי אותו על השמועה הזאת, הוא הכחיש אבל הסביר שככה בנויה שיטת העבודה בפיקסאר, שהוא מפקח על הכל בתוקף תפקידו כבוס הגדול. העובדה שבראנון עזב את פיקסאר אחרי "צעצוע של סיפור 2" מעידה אולי שמישהו שם, למרות הכל, נותר עם בטן מלאה.

========

עכשיו בבתי הקולנוע: סרטים של הבמאים אוקסיד פאנג, קאו המבורגר ובראד בירד. אני מת על השמות האלה.

=======

ואני בפיגור עם הטענת ארכיוני הפרטי האינטרנטה, לכן הנה מקבץ ביקורות לא-ארוכות ממדוריי ב"פנאי פלוס" מהשבועות האחרונים.
continue reading…

טוני ווילסון מת. מנצ'סטר חפוית ראש.

האיש שבעצם המציא את סצינת המוזיקה המנצ'סטרית, תחילה כשעיתונאי ושדרן, ובהמשך כבעלים של הלייבל פאקטורי, וכשותף למועדון ההאסיינדה, הוא היה שותף לאחת התנועות המוזיקליות שהכי הסעירו אותי. הוא גילה והחתים את ג'וי דיוויז'ן. ואז את ניו אורדר. האפי מאנדייז. לא חושב שהסטון רוזז, הלהקה שהכי הסעירה אותי בתחילת שנות התשעים, היו נולדים בלעדי הנוכחות שלו.

סיפורו הגיע לקולנוע בזכות מייקל ווינטרבוטום ב"אנשי המסיבות", שווילסון היה שותף להפקתו. סטיב קוגן גילם אותו שם. באחרונה הוא הונצח כדמות ב"קונטרול", הסרט של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן. הפעם גילם אותו קרייג פרקינסון, וגם כאן ווילסון היה שותף להפקה.

ווילסון נאבק כבר שנה בסרטן הכליות. אבל ב-NME מדווח שהוא מת אתמול בבית החולים במנצ'סטר מהתקף לב. הוא היה בן 57. וכמו שהוא היה אומר בתוכנית הטלוויזיה החלוצית שלו בסוף שנות השבעים: And so it goes.

=========

ואולי זה באשמתי. לפני כמה ימים כתבתי כאן פוסט שאיזכר גם את "קונטרול" וגם לינק לרשימת הבמאים הכי קשישים שעדיין בחיים. ותראו מה קרה בתוך שלושה ימים מפרסום הפוסט: גם טוני ווילסון, הקשור ל"קונטרול" מת. וגם הבמאי בן ה-90, מל שייבלסון, שהיה אחד מראשי הרשימה (ועכשיו לא יהיה לריי פרייד מנוס אלא להתחיל למחוק את השמות בזה אחר זה מעמוד המוות שלו). שייבלסון מוכר לקהל הישראלי בתור הבמאי של "הטל צל ענק", הסרט ההוליוודי מ-1966 על הקמת צה"ל, בו גילם קירק דאגלס את האלוף דוד מרכוס. גם חיים טופול היה שם.

רציתי לקבל קצת פרטים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע, לעשות קצת סדר. הפניתי למנכ"ל האקדמיה, אילנה שרון, כמה שאלות: כמה חברי אקדמיה יש? מתוכם לכמה יש זכות בחירה? מתוכם כמה הצביעו בפועל למועמדים? כמו כן: אם אכן יש סרט ישראלי שמבחינת תקנון האקדמיה האמריקאית אינו יכול להיות מועמד לאוסקר הזר, איך יבחר הסרט שיחליף אותו? ומי אחראי לבדוק את עמידת הסרטים בתקנון של האקדמיה האמריקאית? האם זו אחריות מפיקי הסרטים או אחריות האקדמיה? הנה תשובותיה:

– מספרם של חברי האקדמיה – 916
– מתוכם בעלי זכות הצבעה השנה – 770
– בהצבעה שהתקיימה הצביעו בפועל יותר ממחצית בעלי זכות ההצבעה.
– באחריות מפיק הסרט להצהיר בפני האקדמיה האמריקאית על עמידתו בדרישות תקנון האוסקר.
– האקדמיה הישראלית אחראית להליך הבחירה בלבד.
– במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע"י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני.

למותר לציין, שעדיין לא נבחר אף סרט (ההצבעה בסבב השני כלל עדיין לא החלה). ומתוך החמישיה המועמדת, כל אחד מהסרטים המועמדים יכול להיות הזוכה.

לפי כך, הסוגייה הנ"ל אינה עומדת על הפרק ובשלב זה, איננה רלוונטית.
כל מפיקי הסרטים המועמדים מודעים לדרישות התקנון האמריקאי ומבחינתם, הם עומדים בקריטריונים.

========

את שלל ההסתייגויות שלי מנוהלי הבחירה של האקדמיה הישראלית לקולנוע פרשתי בפעם הראשונה באופן מרוכז, מסודר ומפורט בדיוק השבוע לפני שלוש שנים בכתבת השער של "העיר" ב-5 באוגוסט 2004. עיקר טענותיי היו:
1) בשנה בה יש מעל עשרה סרטים, צריך לקיים הצבעה כפולה, הראשונה לצמצום הרשימה לחמישה מועמדים. השנייה לבחירת הזוכה מבין חמשת המועמדים. הסעיף הזה השנה מיושם.
2) יש לשנות את תקנון האקדמיה כך שיהיו זכאים להתמודד על פרס האקדמיה רק הסרטים שהופצו מסחרית בבתי קולנוע באותה שנה, ולא הסרטים שהופקו (וצריך לקבוע תנאים להפצה כזאת – מינימום זמן, מינימום מסכים, מינימום ערים, מינימום פרסום – כדי שלא ישובץ סרט לשבוע בבית גבריאל, רק כדי שיוכל להכריז "כשיר אני").
התקנה הזאת גם תעלים מרשימת הסרטים המועמדים כ-2-3 סרטים קיקיוניים בשנה שממילא יגנזו. ובעיקר, תכריח את חברי האקדמיה להתמודד עם סרטים שזכו כבר לקבלת פנים מצד הקהל. שימו לב שבאופן עקבי זוכה הסרט שבזמן ההצבעה (לא בזמן הטקס) עוד לא יצא למסכים. התחושה היא שחברי האקדמיה בארץ בזים לסרטים שכבר הצליחו (אחרת אני לא מבין איך הפך "בופור" מהסרט הכי מפורגן באפריל, לסרט הכי נשכח באוגוסט), ורוצים להאמין שהצלחתו של הסרט הזוכה תהיה רשומה על שמם, בזכותם.
ציון נאנוס סיפר לי שבמסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני כחודש לפרסום המועמדויות הוא שאל את יו"ר האקדמיה, מארק רוזנבאום, למה התחרות היא בין סרטים שעוד לא הופצו לקהל, והלה ענה: "אנחנו עדיין לא אמריקה. חלק מהסרטים זקוקים לקידום של הפרס". וזו גישה שמציבה את הפרס במרכז, במקום את הסרט.
3) יש לבטל את התקנה האידיוטית שאוסרת על אנשי צוות ושחקנים זרים להיות מועמדים לפרסים בישראל. זו גזענות מתקנת? לא הבנתי את ההגיון מאחורי החוק הממש מטומטם הזה.
4) הכי חשוב: כל עוד האקדמיה הישראלית לקולנוע היא האחראית על בחירת הנציג הישראלי לאוסקרים, יש לפצל את הבחירה לשתי קטגוריות נפרדות: "הסרט הטוב ביותר" ו"נציג ישראל לאוסקרים". ולבחון איך זה עובד.
5) במקביל, צריכים למצוא דרך להוציא את הליך הבחירה הזה מידיי האקדמיה ולהעבירה לידיה של ועדת מומחים, שאת תוצאותיה יהיה אפשר לבחון בתום 3-5 שנים, ולחדש את מינוייה, או לפזרה, בהתאם להישגיה.
6) ומה בעצם עושה האקדמיה חוץ מלחלק פרסים? האקדמיה צמחה במספר החברים בשלוש השנים האלה. כל חבר משלם כ-250 שקלים בשנה דמי חבר. על מה? על הזכות להצביע במרץ לטקס פרסי הטלוויזיה ובספטמבר לטקס פרסי הקולנוע? וממילא שני הטקסים האלה ממומנים על ידי הזכייניות המשדרות את האירוע. אז זה מה שעושה האקדמיה? מפיקת פרסים? בכתבה ענה לי רוזנבאום שהאקדמיה פועלת כגוף מחנך וכלוביסט למען הקולנוע. רשימת פעילויות והישגים לא ראיתי. אבל מה עם שימור, הנצחה, תיעוד? אם הקרנות הן הגופים המפיקים, האקדמיה צריכה להיות הגוף המשמר. הפרסים, לפיכך, צריכים להיות רק חלק מזה, אבל לא העיקר.

ובעיקר, טענתי, איך זה שחברי האקדמיה עצמם, אלה שמצביעים היום, אבל יתחרו מחר, לא קמים ומבצעים הפיכה באקדמיה, ומשנים את חוקיה למשהו שנראה קצת יותר כמו שנת 2007.

הנה דוגמה:
בכתבה מ-2004 טענתי ש"ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה" או "הכלה הסורית" הם לדעתי הסרטים היחידים שיש להם סיכוי להגיע לאיזשהו הישג בקרב חברי האקדמיה האמריקאית.
בעקבות פרסום הכתבה ניגש אלי מישהו שהיה מתומכי "מדורת השבט" והוכיח לי, באותות ובמופתים, כמה אני טועה. כמה לסרטים ההם אין שום סיכוי, ועד כמה החשיבות שאני מקנה לקיומו של מפיץ אמריקאי היא מופרזת ולא מעודכנת. הוא גם יצא נגד הקריאה שלי להפריד בין הבחירה לסרט הטוב והמועמד לסרט הזר, וטען שזה נכון וצודק שהסרט שמוגדר הטוב ביותר של השנה הוא זה שייצג את ישראל באוסקרים. הכל, באותו רגע, נשמע לי הגיוני. לפחות ברמה האמנותית. אולי באמת ההתייחסות שלי לפרס היא צינית מדי, תחרותית, הישגית, ולא מביאה בחשבון איכות ואמנות. אלא שבשבועות האחרונים אני חושב על אותו חבר האקדמיה רבות, אני משתוקק להיתקל בו שוב, ומתוך תקווה שהוא שומר אמונים לסרטיו של יוסף סידר, ואם הוא בעד "בופור" השנה, לשאול אותו האם הוא עדיין חושב כך כיום. ובמילים אחרות (ודי בדומה למה שרוזנבאום עונה לי בכתבה, אבל בהפוכה): כל אחד מאמין שהשיטה עובדת, כל עוד הסרט שלו הוא הפייבוריט לזכייה.
ונדמה לי שדווקא במצב הזה, בו "הסרט הטוב ביותר" הוא גם "שגריר ישראל לאוסקר", מתחילים להתערבב בהליך הבחירה שפע שיקולים לא רלוונטיים. אני שומע את זה מחברי אקדמיה, ואתם קוראים את זה גם כאן בתגובות. חלק אומרים "למי אכפת מהאוסקר, אנחנו מצביעים לסרט הטוב ביותר". חלק אומרים "ברור שלסרט הזה והזה יש יותר סיכויים באוסקר בגלל הצלחותיו האלה והאלה, לכן נבחר בו". ואלה שתי הצהרות בעייתיות לגוף שאמור גם לבחור את הסרט הטוב ביותר, וגם את הנציג לאוסקר, אבל שעד לפני שלוש שנים לא העלה על דעתו שזה לא חייב להיות אותו סרט. ואם זה כן אותו סרט, אדרבא: אז יזכה הסרט המוביל ב-14 קטגוריות, ולא רק ב-13.

(וכדאי לכם לקרוא את הכתבה ההיא מלפני שלוש שנים. היא די מסמנת התחלה של משהו שקרה לקולנוע הישראלי שרק הלך וגדל מאז)