לפני הכל: מודעת דרושים. למיזם אינטרנט שנמצא בשלבי הקמה דרוש/ה מעצב אתרים די אשפי (או מעצבת) עם יכולויות איפיון אתר. אם יש לכם ניסיון, תיק עבודות וזמן פנוי להרמת העסק פנו למייל yraveh@www.open-it.co.il/orange

==========

עוד קצת שמועות בעסקי הקולנוע בארץ: מבין עשרות האנשים שענו למודעה של עיריית הרצליה המחפשת מנהל/ת לסינמטק המקומי הנמצא בשלב הקמה, צומצמה הרשימה לשבעה מתמודדים סופיים. כל אחד מהשבעה נתבקש להכין הצעה (פרוגרמה) לניהול הסינמטק בשנתו הראשונה. בסוף השבוע שעבר הגישו השבעה את הצעותיהם ועתה הם מחכים לשלב הסינון הבא. למרות שעיריית הרצליה הבטיחה למשתתפים לשמור את זהותם בדיסקרטיות, מישהו שם כבר התחיל עם חוסר תשומת הלב ושלח לכל השבעה מייל כשכתובות האחרים גלויים. כך גילו המועמדים שבין המתמודדים יש כמה שמות מרשימים למדי כמו עקיבא טבת, קולנוען ("עטליה") ולשעבר מנהל מגמת הקולנוע בקמרה אובסקורה; עודד הורביץ, מפיץ סרטים ("סרטי אורלנדו"); איתי קפלינסקי, מנהל תחום השיווק וההפצה בקרן הקולנוע הישראלי; ונעה רון, עד לא מזמן מנהלת מחלקת קשרי חוץ בבית הספר סם שפיגל.

==========

אבל אם נביט בכל מה שקורה כרגע בארץ במבט מקרו, ולא מיקרו, נראה תנועה ערה ודי מסקרנת של ופעילות קולנועית נמרצת: בצמוד לסינמטק תל אביב בונים בניין חדש, בצמוד לסינמטק ירושלים בונים בניין חדש, סינמטק חדש מוקם בהרצליה, מגה פלקסים חדשים נבנים בראשון לציון ובקריות, ומשהו יקרה – מתישהו – על הציר שבין קרן הקולנוע ופסטיבל ירושלים, כך שגם הכל יתרענן.

===========

מתברר שיש יותר ממפיץ ישראלי אחד שמעוניין ב"קונטרול" של אנטון קורביין להפצה מקומית. בעקבות התלהבותי מהסרט הוא התקשר אלי בסוף השבוע ועידכן אותי שחברת ההפצה הבינלאומית של הסרט דורשת 50,000 דולר רק עבור הזכויות, עוד לפני רכישת עותקים, תרגום ופירסום. כדי שמפיץ יחזיר את ההוצאה של הפצת סרט בעלות כזאת הוא צריך למכור בין 17 ל-20 אלף כרטיסים (תלוי באיזה בית קולנוע הוא יציג את הסרט, וכמה תהיה החלוקה בינו ובין בעל בית הקולנוע). השאלה היא האם "קונטרול" יצליח להביא כמות צופים כזאת. ההנחה היא שלא. במילים אחרות: נא לא לפתח ציפיות שמישהו יוכל להרשות לעצמו. אבל יש בעיני בעיה נוספת, והיא התזמון. המחיר הגבוה שדורש המפיץ הוא בזכות העניין שהסרט זוכה לו לפני בכורתו, ובזכות הבאז המוצלח שקיבל בקאן. הסרט אמור לצאת באנגליה ובארצות הברית בספטמבר. אם הוא לא יהפוך להצלחה עצומה יש להניח שמחיריו יתחילו לרדת. עכשיו זה כבר משחק של תזמון: האם מחיר הסרט יגיע לרמה שתהיה רלוונטית למפיץ ישראלי בשעה שהסרט עדיין יהיה רלוונטי לקהל היעד שלו? ההנחה שלי היא שבאיזור פברואר בטח יהיה אפשר להשיג עותקים זולים של הסרט והזכויות בטח יגיעו במחיר נמוך יותר, אבל האם בשלב הזה לא יגיע כבר די.וי.די לאוזן, או שחובבי ג'וי דיוויז'ן יורידו את הסרט באינטרנט, ובכך יצומצם ממילא הקהל המצומצם גם ככה של הסרט?
לא קורה לי הרבה שמפיצים מתקשרים אלי לספר על תלאותיהם בעולם ההפצה, אבל בכל פעם שאני שומע סיפורים כאלה אני אומר בקול רם "ברוך שלא עשני מפיץ".

=========

רשמו ביומניכם: פסטיבל אנטון קורביין ענק, כאן ב"סינמסקופ", ביום שישי בבוקר.

==========

על חיבתי לבלוג מעורר הבלאגנים של ניקי פינק כבר כתבתי, ובעבר ניסיתי לגייס אותה למאבק המבקרים בחרם המפיצים בארץ. אלא שבשבוע שעבר הבלאגן הזה קצת נשך אותה בחזרה. לפני שבועיים פרסם העיתונאי ג'ייקוב ברנסטין (שימו לב לייחוס: הוא הבן של נורה אפרון וקרל ברנסטין) פרופיל מקיף על פינק, המבוסס על ראיונות שערך איתה ועל שיחות עם 40 עמיתים, מקורבים ואויבים. על פי דיווח ב"ניו יורק פוסט" פינק כנראה חטפה את הג'ננה (השפה היא של הפוסט לא שלי) למקרא הכתבה ובמשך ארבעה ימים נעלמה מהבלוג שלה. בימים האלה היא דרשה מהעיתון "Women's Wear Daily"* להסיר את הכתבה מהאתר שלו, בטענה שברנסטין פרסם ציטוטים שלה שהיא אמרה לו אוף-דה-רקורד. ולבסוף, האתר נענה, הכתבה הוסרה, ופינק חזרה לבלוג שלה כאילו כלום לא קרה מבלי להזכיר את הסיפור הזה במילה (ה"פוסט" מעריך שזה היה חלק מהדיל, שהם יסירו את הכתבה והיא לא תתקוף אותם). אלא שדיוויד פולנד, מחרחר ריבים מקצועי בעצמו, שלף את הטקסט מהרס"ס שלו ופרסם את כולו בבלוג שלו. פינק, אנו למדים, היא יהודיה אמידה בת 53, חולת סוכרת שממעטת לצאת מהבית, ושמודה שהיא לא מסתדרת היטב עם סמכות, ונזרקה מכל עיתון אפשרי, גם כי תקפה במדוריה את האנשים החזקים ביותר, אבל גם כי עלו שאלות של אמינות בדיווחיה, אותן היא מכחישה. וגם כי היא התקשתה לעמוד בדד-ליינים (יש שם סיפורי בלהות עליה נעלמת לעורכיה בימי סגירה). הבלוג, לכן, הוא המדיום המושלם בשבילה. אבל, כפי שברנסטין מראה, היא מייצגת גם את מה שטוב בבלוגים וגם מה שרע. האמת, היא נשמעת טיפוס מרתק. וכמי שעובד בעיתונות, עם דד ליינים, וכל הבלאגנים, קשה לי שלא להזדהות עם אישיות הבורדרליין שהיא חושפת כאן. זו לא כתבת הפרופיל הראשונה שנכתבה על פינק, ובכולם הסאבטקסט השגור הוא "ניקי פינק משוגעת", אבל זה כנראה הפרופיל הראשון שדרך על איזושהי יבלת אצלה שגרם לה לאיבוד עשתונות.
*) אגב, Women's Wear Daily הוא כמו ה"וראייטי" של עולם האופנה, עיתון חדשותי, אבל הוא מוכר מחוץ לעולם האופנה בזכות מדור ביקורת התקשורת המשובח שלו, שגורם לו להיקרא גם מחוץ לבתי הקונפקציה בשדרה השביעית במנהטן.

===========

כנופיית שודדים פורצת בשבועות האחרונים לבתי הפאר הענקיים של ראשי אולפנים, מוזיקאים וכוכבי ספורט שגרים בבוורלי הילס, בל אייר, הולמבי הילס ואנסינו. על פי ה"לוס אנג'לס טיימס" החבורה כבר שדדה קרוב ל-7 מיליון דולר ובין השאר פרצו לטירה של וויליאם פרידקין ושרי לנסינג, לבית של ג'ון טיילור מדוראן דוראן, ולבית של אחת הבכירות בדיסני-איי.בי.סי. ברוב המקרים הפריצות נעשו בסופי השבוע, כשבעלי הבתים היו מחוץ לעיר (ויה פורטפוליו).

============

סרטונים לספתח השבוע:

1.
את ג'יימי סטיוארט אתם אולי זוכרים בזכות הסרטונים המאוד משעשעים שהכין בדירתו לסיקור פסטיבל הקולנוע בניו יורק. המגזין "פילם-מייקר" פנה לסטיוארט שייקח לסיבוב ניסיון את תוכנת העריכה החדשה של אפל "פיינל קאט סטודיו 2". סטיוארט כתב ביקורת, אבל הוסיף לה גם סרטון, קטן וחביב, 4 דקות אורכו, בשם "12.5 שניות אחר כך".

2.
זה כנראה יהיה הטרנד הגדול של 2007: טריילרים פיקטיביים. ואני בעד! בפרק של "הפמליה" ששודר בשבוע שעבר ב-HBO הוצג טריילר פיקטיבי לסרט על פבלו אסקובר בו מככב וינסנט צ'ייס, גיבור הסדרה. הסרט-שבתוך-הסדרה קצת מזכיר את "שאיפות" של טד דמי, אבל יש בו כמה הברקות. בקיצור, זה סרט שהייתי שמח לראות. הוא נקרא "מדאין" והטריילר (לסרט שלא קיים, אני מזכיר) נמצא ביו טיוב (ראו בהמשך), או באיכות טובה יותר באתר ה"רשמי" של ה"סרט".

צליל ה"פטוינג" ששמעתם בשבוע שעבר היה קולו של מיתר הסבלנות שלי פוקע. ישבתי ב"הארי פוטר ומסדר העוף בגריל" ולמעט כמה רגעים בהם הערכתי את עיצוב הסצינות וההמחשה הוויזואלית של העולם הרולינגי, לא יכולתי שלא לחוש תחושה משונה: אני משועמם עד שורשי שערי.
הספר החמישי, ממש כמו הרביעי, שיעמם אותי, ובספרים אני לא מפגין את אותה מחויבות ואופטימיות כמו בסרטים. כשהוא משעמם אותי אני משליך אותו הצידה. את הספר השישי אני כבר לא מתכנן לקרוא בכלל. והספר השביעי? נו, הארי פוטר אינו טוני סופרנו – מה גם שאני לא מאמין לרגע שיש איזושהי סכנה שרולינג תרע לו בסוף הסדרה – לכן נכנסתי כבר לאחד מאתרי הספוילרים וקראתי את תקציר הספר, מי מת, מי חי, מי מנצח, מי מפסיד. אולי אקרא את הספר, ויש סיכוי שהסרט השביעי יהיה מוצלח. על הסרט השישי אפשר כבר עכשיו לדלג. (הנה לינק לאתר התקציר והספוילרים של הארי פוטר השביעי, הספוילרים מופיעים מיד בראש העמוד, אל תיכנסו אלא אם אתם רוצים לדעת מי מת ומי חי תוך שניה).
מצד שני, גם אני – כמו כולם – סקרן לראות לאן כל העסק הזה הולך. גם אני רצתי לראות את הסרט. ואני מבין כל אחד ואחד שמרגיש שהוא חייב לראות מה קורה, בייחוד מעריצי הספרים. לכן הצלחת הסרט לא מפתיעה, או מצערת או מאכזבת, וזה סרט אחד בו אני יודע בו הביקורת עליו מיותרת. כל מי שבא אליו יודע בדיוק למה הוא בא. אני כאן רק כדי להגיד לכם: זה בסדר להתאכזב, זה חלק מהחיים.
הנה הביקורת שלי – צר לי, כשאני משועמם אני כותב בשיעמום: continue reading…

אם חשבתם שהחרמת מבקרי הקולנוע מהקרנות עיתונאים היא המצאה של א.ד מטלון הישראלית, מפיצת פוקס בישראל, ושל תיאטראות ישראל, רשת בתי הקולנוע המציגה את סרטי מטלון, ושל צמד יחצניהם הנועזים, שעבודתם הנוכחית היא למנוע כיסוי תקשורתי במקום לעודדו, עכשיו מתברר שאולפני פוקס כנראה עוקבים אחרי מה שקורה כאן ומבחינתם הניסוי הצליח: פוקס הכריזה מלחמה על מבקרי הקולנוע האמריקאים. אלא ששם, ראו ראו, המבקרים מתחילים להשיב אש. ופוקס יוצאת מזה ממש גרוע (אני מהמר שזה עניין של חודשים עד שסגן נשיא האולפן לענייני פרסום ושיווק יתעופף משם).
זה התחיל בהחרמת כמה מבקרי אינטרנט בשיקגו. ואז כל מבקרי שיקגו הכריזו סולידריות והחרימו בחזרה את כל סרטי פוקס. ואז ג'פרי וולס דיווח על החרם של מבקרי שיקגו, וזה גרם לאנשי פוקס להתקשר אליו ולבשר לו שהוא מוחרם מכל סרטי האולפן. בתגובות לשני האייטמים של וולס תמצאו דיווחים של עיתונאים ומבקרים משיקגו ומיאמי שמבשרים שהגבלות על הקרנות עיתונאים, מהסוג שהמבקרים בניו יורק ולוס אנג'לס לא מכירים, נמצאות בתוקף מצד פוקס כבר למעלה משנה. תל אביב היא מיאמי.
ועכשיו, במה שנראה כמו התקף פראנויה בקנה מידה גלובלי, פוקס חושפת את מנגנון הסינון הפסיכוטי שלה לעולם. הקרנת העיתונאים האמריקאית של "משפחת סימפסון" תתקיים במקביל להקרנה הישראלית: יום אחד לפני הבכורה בבתי הקולנוע. וזה ממשיך להידרדר: פוקס הודיעה השבוע שהיא פורשת מ"קומיק-קון", כנס הקומיקס, פנטזיה והאנימציה הענק בסן דייגו, בו מציגים כל האולפנים את הפקות הפנטזיה/מד"ב שלהם מול 123,000 חובבי קומיקס. אם בהתחלה היה נדמה שהם נלחמים במבקרים זוטרים, עליהם לא סמכו בשמירה על הסכמי אמברגו (קרי, שמירת הביקורת עד תאריך פרסום מוסכם), עכשיו נדמה שפוקס בונה סביב עצמה חומה גבוהה ומנתקת את עצמה מהיקום. מבקר קולנוע, שג'פרי וולס טוען שהוא מהבכירים במבקרים און-ליין, מצוטט אצלו שלא לייחוס ("אנחנו" זה מבקרי האינטרנט):

"Fox has declared war. We've been on the receiving end of this for a few years, and no one gave a shit because it was just us. Now that Fox is widening their attitude to everyone, people are now paying attention. Fox hates critics. Fox hates the press. Fox hates their audience. That is the truth."

מאחורי הקלעים של הראיון עם בונג ג'ון-הו
(אם היתה לי מחלקת שיווק הייתי מפרסם את הטקסט הזה בחסות אחד מתאגידי האלקטרוניקה הענקיים של קוריאה)

ראיונות טלפוניים יכולים להיות מוצלחים, אבל הם גם יכולים להיות מאכזבים. תלוי עם מי מדברים ולאיזה צורך. ראיון טלפוני לא יכול להיות באמת מעמיק, זו כמעט תמיד תהיה שיחה אינפורמטיבית שתתאים לראיונות היכרות עם יוצרים צעירים, שמספקים רקע על עצמם ועל הפרויקטים, או לאייטמים עיתונאיים כלליים קטנים עם אנשים מעט יותר מוכרים. אבל מי שרוצה להוציא ראיון שיתאים לכתבת מגזין עם יוצר או שחקן בעל שם, המדיום הטלפוני הוא די מזעזע, אלה ראיונות שנעשים בדעה מוסחת, זה הסרט-הנע היחצני הכי פחות פרסונלי.
בשלושת השבועות האחרונים ראיינתי בטלפון את ראיין פלק (הבמאי של "חצי נלסון") ואת גוראן דוקיץ' (הבמאי של "חותכי ורידים, סיפור אהבה"), שניהם יוצרים צעירים שערכתי איתם ראיונות קטנים, לא נורא מתוחכמים, בעיקר מסקרנות לשמוע מה התוכניות העתידיות שלהם, אחרי שסרטיהם כבר זכו להצלחה נאה – לפחות ביקורתית – בפסטיבלים. כשהוצע לי לראיין את בונג ג'ון-הו בטלפון טיפה נרתעתי. מצד אחד, כל עוד אתה כותב לעיתון ולא לבלוג, לך תמכור אותו לעורכים שלך. במאי קוריאני? כן, נו. הוא קוריאני, אבל תחשבו שזה ראיון עם דיוויד פינצ'ר או מ. נייט שמאלאן, הוא בסדר הגודל הזה. כן, אבל הוא קוריאני. נכון, אבל בונג הוא כבר סוג של סופרסטאר ברוב העולם והוא כבר הותיר חותם קולנועי משמעותי שבשיחה מעמיקה יותר, פנים אל פנים, אפשר היה קצת לחטט בתוכו. טוב, נמצאת אכסניה. עכשיו לעבודה. שיחה טלפונית עם בונג ג'ון-הו? למה הסכמתי? זה יהיה מפח נפש, קודם כל שלי כעיתונאי, שנית שלי כמבקר שסקרן לשמוע במאים מנתחים את סרטיהם ודנים במשמעויות שלהם. יהיה קשה להיכנס לסוגיות של משמעות, סגנון, שפה בשיחה כזאת.
ואז התחיל הבלאגן הטכני. בונג רוצה שתהיה מתורגמנית על הקו. "אבל קראתי ראיונות איתו", מחיתי, "הוא יודע אנגלית". ככה הוא רוצה. מתורגמנים בראיון טלפוני זה עוד יותר גרוע. השיחה עוברת עוד פילטר שמצמצם את האנושיות. לכו דעו מה המתורגמן השמיט בתשובה, או עיוות בשאלה.
בשעה היעודה נתבקשתי להתקשר למשרד ההפצה הקוריאני של הסרט, להעלות על הקו את סוכנת המכירות שתתפקד כמתורגמנית ואז לעשות שיחת ועידה ולהעלות את בונג על הקו. ואז אני מגלה – אוי לחלטורה – ששירות שיחת ועידה לא עובד אצלי. וחוץ מזה, מיסטר בונג, שהיה אמור להיות זמין לראיון עכשיו, עדיין לא התפנה. הוא מסתובב איפשהו ברחבי סיאול.
בזמן שמנסים לאתר אותו, אני מדבר עם אינה, אשת ההפצה הקוריאנית. מסביר לה את המצב עם שיחת הוועידה. "צר לי, מיסטר בונג דורש נוכחות של מתורגמן בראיון". אפשר לדחות את הראיון? "לא, הוא טס היום ליפן לחודשיים. זו הזדמנות אחרונה. מעדיף לעשות ראיון באי-מייל?". ראיון באי-מייל זה עוד יותר גרוע ונחות מראיון טלפוני. אי אפשר לעשות פולו-אפ לשאלות, וגם אי אפשר לדעת מי באמת עונה לך על השאלות.
בונג נמצא. הוא ברחוב, בדרך לפגישה. השעון מתקתק. הוא מצטער על האיחור, אבל מזכיר שבעוד חצי שעה הוא כבר אמור להיות בעיצומו של משהו אחר. עכשיו כל רגע של התקשקשות טכנולוגית בא על חשבון השיחה. ועדיין אין מתורגמנית על הקו.
אני מוצא פתרון: אני מתקשר לאינה מטלפון אחד (בזק) ושם על ספיקר; מתקשר לבונג בטלפון אחר (סלולרי) ושם על ספיקר (אני מדגיש את זה כי עורכיי ב"פנאי פלוס" יצטרכו להתמודד בסוף החודש עם שני חשבונות טלפונות לקוריאה). הרמקולים צמודים זה לזה. שניהם שומעים אותי היטב. אני שומע את שניהם מצוין. אבל הם לא שומעים האחד את השניה.
הם מנסים לתקשר, צועקים זה לזה בקוריאנית, מנסים לחדור את פילטר הקונדנסר של מסנן הרעשים במיקרופון הסלולרי. לשווא. "בוא ננסה לעשות את זה באנגלית", אני מציע. אינה נזעקת מהפניה הישירה שלי אליו, "בבקשה אל תעשי לי את זה, הוא לא יסכים". בונג אומר משהו ברצף. אינה שומעת משהו, אבל הוא לא אותה. "אוקיי", הוא עונה באנגלית, "בוא נעשה כמה שאלות באנגלית". אני נאנח לרווחה, ניצלתי. מתחילים לדבר. על "המארח" סרטו האחרון, על "זכרונות של רצח", סרטו הקודם והמופתי, וקצת על "טוקיו", סרט האנתולוגיה שהוא מצלם ממש עכשיו ביפן, סרט שיכיל שלושה סיפורים קצרים, בבימוים של מישל גונדרי, לאוס קאראקס ובונג.
ואז הוא נתקע. משהו עם אחת התשובות באנגלית לא מסתדר לו. הוא זקוק לעזרה תרגומית. עוד רגע של מבוכה. זהו, הלך הראיון? "רק רגע", מבקש בונג. רחשי התלחשויות ברקע. "עוד רגע", הוא מבקש. ועוד דיבורים ברקע.
"אוקיי", אינה אומרת לי. "מיסטר בונג התקשר אלי עכשיו לנייד שלי מטלפון נוסף. כשהוא ירצה שאני אתרגם הוא יידבר אלי ואני אתרגם לך".
וזה הרגע בו ניסיתי לצפות בכל הסצינה הזאת ממרומו של לוויין תקשורת. שלושה אנשים, אחד בתל אביב ושניים בקצוות סיאול, עומדים עם שש שפופרות, אחת בכל אוזן, מהאחת בוקעת קוריאנית שוטפת, מהשניה אנגלית. אני שואל אותו משפופרת אחת, הוא שומע אותי בשפופרת השניה הצמודה לאוזנו, ועונה בקוריאנית לתוך שפופרת שלישית, היא שומעת אותו בשפופרת הרביעית, ועונה באנגלית לשפופרת החמישית, שמובילה אל השפופרת השישית שצמודה לאוזני.
וכך, כשמופע האקרובטיקה הסלולרי הזה מתרחש בשידור חי, אני מנסה גם לשאול כמה שאלות, שאולי עוד יהיה אפשר להוציא משהו מהשיחה.
"המארח", סרט אימה מעולה שנעשה בשנה שעברה, שהוא גם דרמה משפחתית וגם סאטירה פוליטית, וגם הלהיט הגדול ביותר בתולדת קוריאה ישודר מחר (שבת) בהוט פריים. ככה נראה הראיון הסופי.

הפוסט הזה היה אמור להעלות כבר ביום שני, אבל שלל אירועי הוט ותנודות מבקרי הקולנוע דחו אותו. אז למי ששכח: היה פסטיבל קולנוע בירושלים, הוא ננעל בשבת. הנה כמה משפטים ופסקאות לסיכומו.

1. לחבר השופטים בתחרות העלילתית לוהקו השנה מפיקה, מנהלת פסטיבל, עיתונאי קולנוע לשעבר, חוקר ספרות ובמאי תיעודי. בפסטיבל ונציה הקרוב מתגאים שחבר השופטים שלהם יהיה מורכב כולו מבמאים ובמאיות: נשיא חבר השופטים יהיה ז'אנג יימו ולצידו יישבו ג'יין קמפיון, פול ורהובן, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, קתרין ברייאה, עמנואלה קריאליזי ופרזן אוזפטק. לא שאני חושב שחבר שופטים אחר היה בוחר בירושלים זוכים אחרים – הסרטים די דיברו בעד עצמם, בין אם צפה בהם קהל של עמיתים או פלבאים – אבל קשה להתחמק מהעובדה שככל שהמוניטין של השופטים גדול יותר, כך גדל גם המוניטין של הפרס.
ובכל מקרה, זו היתה שנה איומה להיות בה שופט בוולג'ין. עם סרט כמו "ביקור התזמורת" בתחרות השופטים היו במצב בעייתי. אם הם נותנים את הפרס לסרט הרי שהם יידמו לחותמת גומי שממילא מהללת את הפייבוריט, ואם הם לא היו נותנים לו את הפרס היתה קמה מחאה איומה שכן זה לא יתכן שאחד הסרטים הכי אהודים ומעוטרים כרגע בעולם לא יזכה להכרה במולדתו. למזלם של השופטים "ביקור התזמורת" היה באופן ברור ומובהק הטוב מבין השבעה, כך שהאמירה האישית שלהם נשמרה לפרס השני, הציון לשבח מטעם חבר השופטים שהוענק ל"וסרמיל". אני חשבתי של"תהלים" מגיע יותר, אבל שניהם סרטים דומים באופיים הקולנועי – שאלות האמונה והדת ב"תהלים" אולי הרתיעו את השופטים בשעה שהעיסוק החילוני בסוגיות של חברה, קליטה וגזענות ב"וסרמיל" נראו נוחות יותר לעיכול. "וסרמיל", כמו "תהלים", הוא פרויקט קולנועי שאינו לטעמי האישי, אך אני יכול להעריך את נסיונותיו, גם אם להצטער על המקומות בהם הוא כושל ולא מצליח לסחוף את הצופים ולטלטל אותם באמת. אני, אגב, חשבתי ש"החוב" טוב משניהם.

2. בשנים קודמות ההודעה לעיתונות המסכמת את הפסטיבל מכילה מידע על הזוכים בפרסים ומוסיפה כמה משפטי גאווה על כמות הכרטיסים שנמכרו השנה, והעלייה במכירה לעומת שנים קודמות. השנה המשפט הזה לא הופיע בהודעת הסיכום. פניתי ליחצני הפסטיבל – אלה שבעבודתם עם לקוחות אחרים חושבים שהחרמת מבקרים מהקרנות מוקדמות היא טקטיקה יחצנית מוצלחת – וביקשתי את הנתון הזה. קיבלתי תשובה "הנושא בבדיקה", ומאז דממה. המסקנה המתבקשת, עד שיגיע מידע רשמי שיסתור את זה: היתה נפילה השנה במכירות הכרטיסים לפסטיבל. מסקנה שנראית הגיונית למראה האולמות הלא-מלאים בסופי השבוע. בשנים קודמות סופי השבוע היו מפוצצים, מלאים עד אפס מקום, כל סרט היה להיט. השנה פחות (אם כי, היו בהחלט סרטים שהיו סולד-אאוט, אבל נדמה לי שפחות מבעבר). וכמו שכתבתי בתחילת הפסטיבל, זה היה גם פסטיבל מבורדק יחסית, חיפאי שכזה, ושיבוצי הסרטים, שהיו כה מוקפדים בשנים קודמות, נראו השנה נטולי תשומת לב. בהחלט יכול להיות שתנאי השדה בהם הופק הפסטיבל השנה – על ארגזים, ממשרדים זמניים בבנייני האומה, תוך לחץ תמידי סביב השאלה האם יהיה בניין הסינמטק מוכן בזמן לפתיחה – גרמו להסחות ובלבולים ולתחושה שעצם קיום הפסטיבל הוא הישגו האמיתי, ומנעו מאנשי התוכנייה להשקיע את הריכוז הרגיל שלהם בשיבוץ מדוקדק.

3. אני מסרב להתגעגע ל"קקאו", בית הקפה של הסינמטק שהלך והידרדר מאז נפתח כביסטרו המצוין של אייל שני ואוקיינוס, ועד שהפך למלכודת אימים של מורעבי הפסטיבל שהיו נלכדים בו דקות ארוכות עד קבלת שירות, במחירים שערורייתיים ובאוכל שבימי הפסטיבל היה מגיע במגוון טעמים לא מוצלחים. "לבן", המסעדה החלבית שנפתחה במקום, הגישה לי ריזוטו פטריות מוצלח. אבל השירות בשעות הפסטיבל עדיין רעוע. אבל יש דבר אחד בו "לבן" נופל מ"קקאו": בימי הפסטיבל הפעיל בית הקפה הקודם דוכן כריכים ליד הכניסה לאולם הגדול. כריך הרוסטביף המעולה שלהם היה מחזיק אותי יום שלם. הקפה הקר שלהם היה מהטובים שהוכנו בארץ. לעומת זאת, דוכן הכריכים החדש מגיש מאפים שמגיעים ארוזים בקופסאות ממאפיה חיצונית, וכריכים לא מוצלחים שנעלמים במהירות בבוקר ואז לא נראים שוב. הקפה הקר הפך לברד לא טעים. הסינמטק הפך למקום בו קרקורי הבטן המורעבת של אורחי הפסטיבל מטביעים את צלילי הסרטים.

4. באולם בבית מורשת בגין יש מקרן וידיאו מעולה. לא היי דפינישן אמנם, אבל הטופ-אוף-דה-ליין של הלואו-דפינישן. מקרן הברקו מושאל לתקופת הפסטיבל ומוחזר ליבואן בסופו. אל תחפשו אותו שם ביום יום. אבל מצד שני, מומלץ בפסטיבלים הבאים לזכור להתרחק מהקרנות הפילם בבית מורשת בגין. הקרנת הפילם מצומצמת לחלק קטן מהמסך, הקטן ממילא. פריים פצפון בחלק העליון של המסך.

5. ובכלל, בתור פסטיבל הסרטים הבכיר של ישראל, די נמאס שתנאי ההקרנה של פסטיבל ירושלים מזכירים את אלה של עיירת שדה בבנגלדש ב-1974. זה אידיוטי, ולמעשה גם מעליב, שגם בקולנוע סמדר וגם באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים עדיין עושים "הפסקה להחלפת גלגל" באמצע הסרט. מה זה אוטו עם פנצ'ר שצריך להחליף לו גלגל? ג'יזז קרייסט, 2007!

6. אני עומד בתור לשלם עשרות שקלים על פירורי קרואסון מהבוקר וניגשת אלי ליה ון-ליר. "עוד פעם אתה מפטר אותי?", היא כועסת. באמצע הפסטיבל שוב התחילו להסתובב השמועות על כך שון ליר תסיים את כהונתה בראשות הפסטיבל. דיווחתי על השמועות האלה, וצירפתי את הכחשת אנשי הסינמטק. כל מי שאני מדבר איתו יודע מאיפה מגיעות השמועות ומה מטרתן. "את הרי יודעת למה יש את השמועות האלה ומי מפיץ אותן, לא?", אני שואל את ון ליר. "לא!", היא עונה בפסקנות, "אני אשאר כאן עד מתי שאני ארצה". ואחרי שנה וחצי של שמועות על כך שיש אנשים מאוד מאוד קרובים אליה שמנסים להזיז אותה הצידה, אני כבר מאמין לה.
יש, מתברר, שני סוגים של שמועות. אלה שמסגירים סוד פנימי שממילא יתפרסם תוך זמן קצוב, והשמועה היא רק הדלפה שהתזמון שלה לא נקבע על ידי יצרן הכותרת. ויש שמועה שעצם קיומה היא הכותרת, ומציגה עדות למאבקי כוח פנימיים, או אי שקט מבעבע. מה שקורה עכשיו בעולם הפקידות של הקולנוע הישראלי הוא כזה: עצם מבול השמועות הוא הניוז. הניוז הוא שיש רצון עצום לתחלופה במשרות הבכירות, והמון דיבורים על כך מאחורי הקלעים, אבל משהו תקוע. כלום לא זז. וכשהגלגלים תקועים, השמועות רצות. אם כלום לא קורה, אז לפחות זורקים ספקולציות. פסטיבל ירושלים 2007 היה עבורי פסטיבל השמועות הגדול. כמות המידע "אוף-אוף-אוף דה רקורד" שהגיע אלי מדי יום – ואנחנו מדברים על שיחות עם האנשים הכי בכירים בתעשייה – היתה עצומה. וכולם, כשניסיתי לאשש אותם, הוכחשו מיד.
שמועה 1: "ליה עוזבת את הפסטיבל, כתרי שחורי מחליף אותה. זה סגור, זה סופי, זה יקרה בספטמבר". את תשובת ון ליר כבר שמעתם, מה גם שאותה שמועה בדיוק הסתובבה באותו פסטיבל בדיוק לפני שנה. בסוף יהיה ספטמבר אחד בו היא תהיה נכונה, אבל רק כי כמה ספטמברים כבר עוד נותרו לנו בחיים הקצרים האלה.
שמועה 2: "יש מתיחות גדולה, כמעט נתק, בין קרן ירושלים ובין סינמטק ירושלים". ניסיתי להשיג תגובה מדוברי קרן ירושלים לכך, אך הם לא חזרו אלי. המממ…
שמועה 3: "כתרי עוזב את הקרן בכל מקרה, יש כבר שני מפיקים שסומנו כיורשים פוטנציאליים". שחורי מכחיש בתוקף, וכבר נמאס לו מהשמועות שהוא במרכזן ושדי מציקות לו. הוא מצהיר שהוא לא הולך לשום מקום, לפחות עד שלא יפתרו תסבוכות פסטיבל ירושלים, שהולידו את וולקנו השמועות האלה בפסטיבל קאן לפני שנה וחצי. הוא לא הודיע על פרישתו, לא אמר להנהלת הקרן שצריך לחפש מחליף וכל מי שמציג את עצמו כמועמד להחלפה עושה את זה מטעם עצמו למטרות קידום עצמי.
שמועה 4: "מפיק X: הציעו לי לנהל את קרן הקולנוע". שמעתי את זה מיותר ממפיק אחד או מפיקה אחת. מי שסיפר לי את זה, סיפר לי גם שהוא השיב בשלילה להצעה.
שמועה 5: "אבינעם חרפק עוזב את פסטיבל ירושלים ועובר לתל אביב". כמעט נכון: חרפק עוזב את העיר ירושלים ועובר עם משפחתו לגור ברמת גן. הסיבות לכך, הוא אומר, אישיות ומשפחתיות לחלוטין. הוא מבהיר שהוא ממשיך את עבודתו בסינמטק ובפסטיבל כרגיל, רק עם נסיעות הלוך ושוב מגוש דן לירושלים.

7. והיו גם סרטים. על "קונטרול" של אנטון קורביין, הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, אכתוב בהרחבה ממש בקרוב ויותר מפעם אחת (חפשו התחלה של זה כבר בסוף השבוע הזה כאן).
עוד הישג קולנועי שהסעיר אותי היה "טקסידרמיה" של גיאורגי פולפי ההונגרי. סרט די בלתי נשכח. מאתגר את מנגנוני ההקאה, אבל סרט עם חוצפה, תעוזה, כשרון וחוש הומור חולניים ומחליאים. מצד אחד אני מחפש את הסרטים שמעיזים, שחוצים את הקווים, שמנפצים טאבואים חברתיים של יצוג, אבל לפעמים זה גם פוגע בסרט, או הופך אותו בלתי ניתן לצפייה, או שהפרובוקציות שלו סתם ילדותיות. "יבוא/יצוא" של אולריך זיידל חצה קווים אדומים שבאופן אישי לא יכולתי להתמודד איתם (הסצינה התיעודית בתחילת הסרט בה מנסות אחיות נטולות חמלה להחדיר עירוי לזרוע של תינוק בן חודשים ספורים היתה לי קשה מנשוא לצפייה או לבחינה חיצונית בעיניים קולנועיות, פשוט כי שימוש בילדים ובתי חולים בסרט עלילתי לוחץ לי על כפתורים אישיים שאני לא רוצה שיילחצו). "טקסידרמיה", היה, סוג של יצירת מופת, למי שהצליח לשרוד אותה עד הסוף (וקשה שלא להסב מבט מהמסך מדי פעם, כשההפרזות שם יוצאות משליטה). ב"טקסידרמיה" כל הפרשה גופנית אפשרית זכתה ליצוג, כל התנהגות אנושית בהמית נחגגה, סקס בוטה, אלימות מוקצנת, אבל הכל מוצג בסטריליות מצולמת לעילא ומוארת למופת של מוצגים במוזיאון למדע וטבע. להבדיל מ"יבוא/יצוא" האוסטרי בו כל הגועל נפש – הפרשות, מוות, כיעור – הן תיעוד של רגעים אמיתיים, משפילים ומביכים, האדם נחגג בשיא בהמיותו, ב"טקסידרמיה" יש גם מעין האדרה של הכיעור האנושי, הפיכתו לאסתטי, אבל יש גם מגננה קולנועית פורמליסטית, שיוצרת חיץ תודעתי בין הסרט ובין הצופה. זה לא אמיתי, אנחנו מרגיעים את עצמנו (להבדיל מהצחנה הכה אמיתית של "יבוא/יצוא"), זה סרט גדוש אפקטים, מסוגנן, מלאכותי, אבל שמנסה לגרום לנו להאמין שכשבן אדם מסיר לעצמו את מעיו בטקס חניטה עצמית זה קורה באמת מול עינינו. זה כמו מיצג הקזת דם של אורי קצנשטיין, כמו עבודות הדם וזרע של אנדרס סראנו, או תהליך ההכנה למיצגי הפגרים המשומרים של דמיאן הירסט.

יום די פרוע של כותרות קולנוע מקומיות. אחרי שהיה לנו את נחמן אינגבר ואת אורי קליין בבוקר, הנה עוד מבקרי קולנוע בכותרות היום.

1.
דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג" (ובנוסף לכל, כמי שמדווח על כל זה, עליי להוסיף שהיא חברה שעובדת עם חבריי), תפסיק לכתוב את ביקורות הקולנוע בעיתון בעוד שבועיים. בבלוגה "ולווט אנדרגראונד" כתבה דבורית לפני דקות ספורות: "אחרי 14 שנים במעריב, מהן שמונה שנים (פחות חודשיים) ברייטינג, נפרדות דרכינו". הבשורות הטובות: הבלוג "ולווט אנדרגראונד" ממשיך כרגיל.

2.
ומי יחליף את דבורית ב"רייטינג"? דה-וואן-אנד-אונלי, מועמד מגיבי "סינמסקופ" לפוליצרוסקופ מסוף השבוע האחרון, קבלו אותו, הישר מוויינט, אהרון קשלס. קשלס, שהביקורת שלו על "הרובוטריקים" היא הטקסט האחרון שלו בוויינט, התפטר מהכתיבה באתר לפני שבוע, אחרי שמכסת ביקורותיו, כמו גם הבלוג שלו עם אורי שחורי, הלכה והצטמצמה. בהתחשב בכל זה, קשה לטיפוס אייטיזי שכמוני שלא לקרוא את שורה הסיום של קשלס בביקורת על "רובוטריקים", כמכתב שיחרור: "יי פי קיי יי מאדר פאקר!". קשלס, תגובה? "יש לי רק מילים טובות לאנשי וויינט, ובעיקר לרענן שקד שגילה אותי ולשחר מגן שגידל אותי בחמש השנים האחרונות".

3.
עדיין צפוף בבתי הקולנוע בארץ. השבוע התחרות היתה בין "רובוטריקים", "רטטוי", "שרק השלישי" ו"מת לחיות 4.0". מי אתם חושבים שניצח. שימו הימורים. ובינתיים, אזכיר שמיום חמישי ייכנס לכל העסק הזה גם "הארי פוטר ומסדר עוף החול", כך שהצפיפות תהיה גדולה יותר. לא אתפלא אם מנהלי רשתות הקולנוע לא דופקים את הראש בקיר שהמגה-פלקסים המתוכננים עוד לא מוכנים להשקה במה שמסתמן כקיץ די נאה בקופות גם בארץ.
אוקיי, מספיק עם ההימורים. הנה התוצאות: המנצח השבוע הוא "רטטוי", שעקף את "שרק השלישי" ומכר כבר 104,000 כרטיסים בעשרה ימים (וכמעט 40,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השני, "שרק השלישי" שבשלושה שבועות מכר כמעט 220,000 כרטיסים (מתוכם כ-38,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השלישי, אויה: "הרובוטריקים", שמכר כמות מרשימה מאוד של כרטיסים בסוף שבוע אחד – כמעט 35,000 – אבל לא הצליח לייצר בארץ את הטירוף שעשה באמריקה (ואולי אין ברירה אלא להתחיל לדובב כאן גם סרטי פעולה). ובמקום הרביעי: "מת לחיות 4.0" (שאין לי נתונים מעודכנים לגביו כרגע).
ומה הכי מצחיק? שהמפיצים בארץ עדיין לא משחררים את נתוני שוברי הקופות המקומיים. למה? מכל סיבה פולנית אפשרית, ומחשש שמישהו במס הכנסה יעקוב אחר ההכנסות שלהם. אנשים משונים מאוד, מפיצים. איפה מגדלים אותם?

4.
גם מבקרי קולנוע הם טיפוסים די תמוהים. זה אני יודע מעדות אינטימית. במודעה לסרט הישראלי החדש "נודל", שעולה בעוד שבוע וחצי (הערב הפרמיירה) מופיע ציטוט של ביקורת של אלברט גבאי על הסרט בו הוא נותן לו חמישה כוכבים ומצוטט כאומר "אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר. לא להחמיץ, תתרגשו עד דמעות". על החתום: אלברט גבאי, ערוץ 1. אלא שאלברט גבאי עוד לא ביקר את הסרט בשום מקום (למעט התייחסות קצרה בראיון עם אורי לוי מלפני שבועיים על הקולנוע הישראלי). אז מאיפה הגיע ציטוט של ביקורת בת חמישה כוכבים שעדיין לא פורסמה? כי אלברט גבאי העביר את הציטוט ישירות למשרד הפרסום של הסרט.
זה דבר איום בעיני. הרי סדר הדברים בעיתונות הוא כזה: העיתונאי מתבטא, יש לו עורך שמבקר אותו, מפעיל שיקול דעת, ואז הדברים מתפרסמים. מכאן, יש יחצנים ופרסומאים שקוצרים ציטוטים למודעות, ויש עיתונאים כמו גבאי שנורא אוהבים לראות את שמם על מודעות (נשבע לכם שהטקסט של גבאי מופיע באות גדולה יותר משמה של במאית הסרט, איילת מנחמי). אם גבאי מעביר את הטקסטים שלו ישירות לפרסומאים, הרי שבפועל עולה הרושם שהוא עובד עבורם, ולא עבור המערכת שמשלמת את משכורתו ומביעה את אמונה בו. מבחינה אתית זה פסול בעיני, אבל גבאי – כמו גם שרי רז – מספסרים כבר תקופה ארוכה בציטוטיהם, עוד לפני שהם מגיעים לכדי שידור. למה? אולי כי את מודעות הפרסום רואים יותר אנשים מאשר את תוכניותיהם הזניחות? וכך, הם עושים נזק איום לכל מקצוע הביקורת והעיתונות, כי עולה התהייה מי העורך שלהם? היחצנים או הבוסים שלהם? אצל מי הם עובדים? ואגב, ביני ובין יוצרי הסרט אוסיף: לא יודע אם ביקורת אוהדת של אלברט גבאי היא מה שיעזור לכם למכור את הסרט. בקיצור, בזיון גדול.

עודכן. 13:30

הכותרת של "וואלה! ברנז'ה" הבוקר: נחמן אינגבר יהיה מבקר הקולנוע של "ישראל היום", החינמון של אדלסון. וזה מגיע עם דאבל-פאנץ': איקי שובל יהיה הבוס שלו, כעורך התרבות של העיתון. פששש… בית מיקרודף הולך לחגוג כאילו זו 1989. שובל הוא אכן מאושיות התרבות הוותיקות של "מעריב", משם הגיע גם עמוס רגב, עורך "ישראל היום". אבל עורך?! שובל היה במשך שנים אחראי על תחום הפירסום בסקציות התרבות של "מעריב". סוגר דילים, מארגן שת"פים, מקצה עמודי פרסום ומערכת. אבל עורך?!
עדכון: עורך? לא. הפרסום ב"וואלה" היה שגוי. איקי שובל יעשה את מה שהוא יודע לעשות היטב: יהיה אחראי המודעות בתחום התרבות. עורכת התרבות היא אילנית אייל.
אבל הבשורה על אינגבר מרתקת אף יותר. לפני כשלוש שנים פרש אינגבר מתחום הביקורות והתמסר לעבודתו כמנהלה האמנותי של קרן יהושע רבינוביץ'. תחת הנהגתו הופקו בקרן הזאת כמה מההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה: "אור", "עטאש", "אביבה אהובתי" ו"בופור". אינגבר היה יועץ אמנותי לקרן עוד קודם, אך אז היה זה בהתנדבות, לפני שעובה תקציב הקרן והיא הפכה שקולה בגודלה לקרן הקולנוע הישראלי המתחרה. וכך, אחרי שעזב את משרת הכתיבה האחרונה שלו, ב"טיים אאוט", אינגבר הפך כמעט בין לילה ממבקר קולנוע מטיל אימה – בשנות השמונים ותחילת התשעים ב"עיתון תל אביב" הוא כתב כמה מהביקורות האגרסיביות ביותר שנקראו בעברית – לפרטנר יצירתי שזכה לתמיכה מקיר לקיר ולאהדה של המון קולנוענים ששיבחו את יכולתו לקרוא תסריטים, להמר על השונה וללוות פרויקט עם הערות נבונות. באחרונה איים אינגבר בהתפטרות מהקרן, כשההנהלה הציבורית שלה ביטלה את תמיכתה בסרט "Jaffa" של איל סיון, למרות שאינגבר והלקטורים ראו בסרט פרויקט ראוי לתמיכה ומחו נגד פסילה על רקע צנזורה פוליטית. אינגבר לבסוף חזר בו מהתפטרותו.
נחמן, משרת המבקר היא במקום הג'וב בקרן רבינוביץ' או בנוסף?
"בנוסף. אני ממשיך להקדיש לקרן רבינוביץ' את מיטב שעותיי. וכמו שההוראה באוניברסיטה לא באה על חשבון העבודה בקרן או השנים הקודמות בהן כתבתי ביקורות במקביל לתפקידיי בקרן כך גם עתה האחד לא יבוא על חשבון השני".
ומה לגבי כתיבה על קולנוע ישראלי?
"הבהרתי לעורכיי במפורש שאני לא כותב על קולנוע ישראלי. גם מבחינת הקרן אין להם שום בעיה עם עבודתי כמבקר, כל עוד אני לא מתקרב לסרטים ישראליים".

אילנית אייל, עורכת התרבות של "ישראל היום", מי יכתוב לכם על סרטים ישראליים.
"שאלה טובה, אין לי מושג. רוצה להציע מועמדות?"
חס וחלילה, אני מתקשר לבקש תגובה לאייטם לא לחפש עבודה. וחוץ מזה ב"פנאי פלוס" משלמים מצוין. אז איך זה יכול להיות שבעיתון "ישראל היום" לא יהיו ביקורות על סרטים ישראליים?
"יהיו יהיו. אני במגעים עם כמה אנשים, פשוט עוד לא נסגר שום דבר".
אז לא תהיה לכם ביקורת על "נודל" שיוצא בשבוע הבא?
"אני עוד לא בטוחה שהעיתון בכלל ייצא בשבוע הבא".

אני חייב להגיד שאורי קליין יצא ג'נטלמן. אין לי מושג אם הוא היה עד או ער לדיון העז סביב ביקורותיו כאן (וכאן וכאן), אבל למקרא הטקסט שלו הבוקר בו הוא מסכם את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים, עולה התחושה שלפחות הדיה הגיעו לאוזניו. וכך, בטקסט מנוסח היטב, מודע לעצמו, והמתייחס למחלוקות סביב הסרטים והגישות השונות לבקר אותם, הוא מרחיב את עמדתו, ומסביר לעומק מה כה הפריע לו ב"החוב" וב"זרים". כמו ויכוח אידאולוגי בין התומכים בנסיגה מהשטחים הכבושים ובין אלה המעדיפים את העמקת ההתנחלויות והנצחת השלטון הישראלי בהם (אם כי אין לי מושג מי הוא מי בדימוי הזה), הרי אין לצפות שיבוא אחד ויכריז: וואלה, פתאום קלטתי שצריך לסגת ושכל תפיסת עולמי היתה שגויה והרסנית. אלא הוא פשוט מוצא ניסוח אחר להדגשת עמדותיו. וזה מה שקליין עושה הבוקר, והוא עושה היטב. פסקה לדוגמה:

הקולנוע הישראלי כיום הוא מהות יצירתית ואמנותית עשירה, מרתקת וסואנת, הפועמת ביעילות מרשימה במרכזה של ההוויה הישראלית התרבותית. הקוראים את המשפטים האלה עשויים לתמוה כיצד אני יכול לטעון את הדברים האלה אם גם ביקרתי קשות רבים מהסרטים הישראליים שהופקו בשנים האחרונות; אך זו יכולה לשמש הוכחה לדברי דווקא. חיוניותה של תעשיית קולנוע נמדדת גם בתגובות העזות שהיא מעוררת, בעד ונגד; האדישות היא האויבת הגדולה של האמנות, כל אמנות, ולא זכורה לי עוד תקופה שבה כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים מעורר תהודה כלשהי.

פסקה קודם עונה קליין לקביעתו של דיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, שאמר בראיון ב"גלריה" שהקולנוע הישראלי נמצא כעת בפריחה. "אינני בא להתווכח עם קביעתו של קוסליק; להיפך אפילו. אם יש לי הסתייגות מהדברים שצוטטו לעיל, הרי זה אך ורק מצמד המלים 'בתקופה האחרונה'. משהו טוב קורה בקולנוע הישראלי זה זמן רב הרבה יותר; עוד לפני שהחלו להפיק בישראל כל שנה מספר סרטים מכובד ביותר, והקהל חזר לצפות בהם אחרי שנים ארוכות של נתק".
וזו מחלוקת ראשונה ומרכזית בין תפיסתי ובין תפיסתו של קליין. אני רואה בבכורת "ההסדר"/"חתונה מאוחרת" פתיחה של עידן חדש בקולנוע הישראלי, שהוא שונה לחלוטין ממה שקרה בו קודם. והעדות: הקהל והפסטיבלים התחילו להגיב אליו. אוקיי, היו גם כמה סרטים ישראליים טובים בין 1980 ל-1999, אבל הם היו ספורדיים, אקראיים. בשנים האחרונות נדמה שנוצר כדור שלג יצירתי שמעבה את עצמו, ושהוא גם תחום מבחינה דורית. זה דור חדש לגמרי עם ארסנל קולנועי שלא היה קיים כאן קודם.

סלע מחלוקת מהותי נוסף ביני ובינו נותר בהתייחסות שלנו ל"החוב" ול"זרים", לא בהערכה הנקודתית – אני גם יכול להגן על שני הסרטים האלה עד נקודה מסוימת, ומשם אין ברירה אלא להודות שהם לא עובדים – אלא בתפיסת העולם הבסיסית ממנה נובעת הביקורת. קליין כותב, תוך התייחסות לעובדה שהסרטים מומנו על ידי קופרודוקציות זרות:

חמורה מכך היא הדרך שבה המבט הכפול, לכאן ולשם, משפיע על עיצוב הנושאים שבהם עוסקים חלק מהסרטים האלה, ובראשם "החוב" ו"זרים". בשניהם בחרו היוצרים לעסוק בנושאים "גדולים": השואה ב"החוב", הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב"זרים"… רצונו של הקולנוע הישראלי למצוא חן הוא טבעי ולגיטימי; אך המאמץ הרב מדי שסרטים מסוימים משקיעים בניסיון להתחבב גם פה וגם שם עלול בסופו של דבר להניב יצירה שתעורר תמיהה במקום שבו חשיבותה היא הגדולה ביותר – כאן.

במילים אחרות, קליין מאשים את שני הסרטים האלה בציניות. עשייתם חפה מכנות או יושרה אמנותית, כך אני מבין מדבריו, וכל מטרת הפקת הסרט היא כדי למצוא חן בעיני מנהלי קרנות זרים, לקטורים בפסטיבלים בינלאומיים וקהל אירופי. וכאן אני חולק לגמרי. אין לי הוכחות, זה עניין של תחושה והזדהות. אני לא רואה שום מניפולטיביות צינית בסרטים האלה, וכן רואה בהם כנות גדולה, רצון ליצור סרט ז'אנרי (וזה החידוש בעיני, בכך שהז'אנר הוא זה שסוחב את עגלת המשמעות, ולא הנושא) אבל שעלילתו ייחודית לדמויות ישראליות. אני מבין לחלוטין את המנוע היצירתי ממנו שני הסרטים האלה נבעו, ואני מעריך אותם כי אני חושב שהם לקחו סיכונים מעניינים מאוד. מכאן, זה כבר פער הדורות. והבדלי טעם. אז כן, יש בשני הסרטים האלה בעיית מיומנות קשה, בוסריות, פער מצער בין שאפתנות והגשמתה. במילים אחרות, יש לי תחושה שעל הנייר הייתי אוהב את שני הסרטים האלה הרבה יותר. מה שהכשיל אותם זה הביצוע הטכני, לא האידאולוגיה. וכאן עמדתו של קליין עומדת בסתירה לשלי, בעיקר כי נדמה לי שהוא מאשים סרטים נוספים מהשנים האחרונות בהתחנפות הזאת, בשעה שאני רואה בהם צילום רנטגן חושפני מאוד של יוצריהם.

אבל בעיקר, בראבו לקליין ולעורכיו על המאמר הזה. לפעמים הטון חשוב יותר מהתוכן. וזה שהוא מצא לנכון להתייחס לכך שיש המבקרים אותו (ושוב, קטונתי מלקחת את הקרדיט הזה) הניב טקסט שיש בו ענווה ומודעות עצמית. אולי משהו שמדי פעם אני גם צריך לנסות ליישם בבואי לכתוב על אחרים.

בלי שום קשר להתלהבות שלי בשבת, אני שומע שיש סיכוי שנראה את "קונטרול" של אנטון קורביין בסינמטק תל אביב בחודשים הקרובים. מתנהל משא ומתן בנושא. עידכונים, אתם יודעים איפה.

============

הוט הזדרזה הבוקר לעשות סדר בענייני המכרז (בקשה להצעה) להפעלת ערוצי הסרטים והנה הגיעה ההודעה הרשמית: דורי/ספייק זכתה, בדיוק כפי שהערכתי כאן אתמול אחרי שיסמין טי.וי הכריזה על פרישתה.
מתוך ההודעה לעיתונות: "בין השינויים המתוכננים הוספת שלושה ערוצים חדשים (בתוספת לארבעה שכבר קיימים) לחבילת הערוצים, ערוץ פרימייר, שישדר סרטים מובילים מהעולם בהקרנות בכורה; ערוץ סרטי ילדים, שישדר את מיטב הלהיטים של סרטי הילדים האהובים, בנוסף, הקמת ערוץ HD.
"היקף ההצעה מוערך בעלות שנתית שבין 17.5-22.5 מיליון דולר למשך שלוש שנים, ונחשב למכרז התוכן הגדול ביותר בטלוויזיה בישראל".

===========

אגב, אני שומע מטכנאי יס שהיה אצלי שגם ביס עומדים לעבור לשידורי HD עד סוף השנה ושכמה אלפי מנויים כבר נמצאים בניסוי של שידורי היי דפינישן.

============

ומהבוקר אני מקבל סמ"סים מכל הקולגות של יסמין טי.וי השואלים אותי מה הולך לקרות עכשיו עם החברה של יוסי עוזרד. עניתי לכולם שאין לי מושג. אבל יש לי כמה ניחושים לא רעים. תייקו תחת "ספקולציות": קודם כל, אני מניח ומקווה שכמה מאנשי התוכן של יסמין יעברו לספייק. ערוץ הוט פריים במיוחד הוא נכס שספייק תעשה שטות אם לא תשמור עליו. יוסי עוזרד, לעומת זאת, מגשים עכשיו את חלומו הוותיק – להיות מפיק קולנוע. ההצלחות של "ביקור התזמורת" ו"מרגל השמפניה", והפקות בעבודה כמו "אדם בן כלב" הופכים את עוזרד ושותפו אהוד בלייברג לשחקנים מרכזיים בעולם ההפקה, ולא הפרוגרמינג. וחוץ מזה, העובדה שלעוזרד ולבלייברג יש גם לא מעט קשרים עם חברות הפצה חו"ליות עשויה לגרום להם להישאר בתחום התוכן, בהקמת ערוצים עצמאיים ובמכירת חבילות סרטים לדורי/ספייק. אני גם מניח שעכשיו, רגע לפני תום עידן יסמין והמועמדויות של "ביקור התזמורת" עוזרד יפציע בראיון חגיגי ("גלריה"? "מוסף הארץ"?) ויחשוף את תכנוניו.

גם אני הגעתי ל-Facebook אם כי עדיין לא לגמרי ברור לי מה אעשה שם. הצעות יתקבלו בברכה. אם אתם כבר שם בואו להצטרף לקבוצת www.open-it.co.il/orange שתוקדש להחלפת מתכונים למאכלים המתוארים בספריו של דאגלס אדאמס.

======

אם לא הייתם כאן שלשום: את "ברונו" כבר ראיתם? זה היה ב-1993. בתפקיד ברונו: שלמה בראבא (נראה את סשה ברון כהן עושה סרט על ברונו ולא מסתבך עם עוד בוגר "זהו זה"). ביים: אמנון וינר.

=======

אמור להיות יום עם לא מעט אקשן בבלוג, אם אצליח לעמוד בתוכניותיי, אז כדאי לבקר כמה פעמים. ועד אז:

סטארי ביקשה מאנדיי מורנינג מיקס (משהו שהייתי עושה כאן פעם, לפני המון שנים) ואני עדיין מחפש ווידג'ט נורמלי שינגן רצפי מוזיקה. ועד שאמצא, הנה פלאשבק מטורף, פלילי בכמה מדינות מזרח אירופאיות, לחצי הראשון של שנות השמונים עם ארבעה שירים שיכולים לגרום לגברים מבוגרים וחסונים ליפול על ברכיהם בבכי. לסדר השירים יש חשיבות.