יום די פרוע של כותרות קולנוע מקומיות. אחרי שהיה לנו את נחמן אינגבר ואת אורי קליין בבוקר, הנה עוד מבקרי קולנוע בכותרות היום.

1.
דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג" (ובנוסף לכל, כמי שמדווח על כל זה, עליי להוסיף שהיא חברה שעובדת עם חבריי), תפסיק לכתוב את ביקורות הקולנוע בעיתון בעוד שבועיים. בבלוגה "ולווט אנדרגראונד" כתבה דבורית לפני דקות ספורות: "אחרי 14 שנים במעריב, מהן שמונה שנים (פחות חודשיים) ברייטינג, נפרדות דרכינו". הבשורות הטובות: הבלוג "ולווט אנדרגראונד" ממשיך כרגיל.

2.
ומי יחליף את דבורית ב"רייטינג"? דה-וואן-אנד-אונלי, מועמד מגיבי "סינמסקופ" לפוליצרוסקופ מסוף השבוע האחרון, קבלו אותו, הישר מוויינט, אהרון קשלס. קשלס, שהביקורת שלו על "הרובוטריקים" היא הטקסט האחרון שלו בוויינט, התפטר מהכתיבה באתר לפני שבוע, אחרי שמכסת ביקורותיו, כמו גם הבלוג שלו עם אורי שחורי, הלכה והצטמצמה. בהתחשב בכל זה, קשה לטיפוס אייטיזי שכמוני שלא לקרוא את שורה הסיום של קשלס בביקורת על "רובוטריקים", כמכתב שיחרור: "יי פי קיי יי מאדר פאקר!". קשלס, תגובה? "יש לי רק מילים טובות לאנשי וויינט, ובעיקר לרענן שקד שגילה אותי ולשחר מגן שגידל אותי בחמש השנים האחרונות".

3.
עדיין צפוף בבתי הקולנוע בארץ. השבוע התחרות היתה בין "רובוטריקים", "רטטוי", "שרק השלישי" ו"מת לחיות 4.0". מי אתם חושבים שניצח. שימו הימורים. ובינתיים, אזכיר שמיום חמישי ייכנס לכל העסק הזה גם "הארי פוטר ומסדר עוף החול", כך שהצפיפות תהיה גדולה יותר. לא אתפלא אם מנהלי רשתות הקולנוע לא דופקים את הראש בקיר שהמגה-פלקסים המתוכננים עוד לא מוכנים להשקה במה שמסתמן כקיץ די נאה בקופות גם בארץ.
אוקיי, מספיק עם ההימורים. הנה התוצאות: המנצח השבוע הוא "רטטוי", שעקף את "שרק השלישי" ומכר כבר 104,000 כרטיסים בעשרה ימים (וכמעט 40,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השני, "שרק השלישי" שבשלושה שבועות מכר כמעט 220,000 כרטיסים (מתוכם כ-38,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השלישי, אויה: "הרובוטריקים", שמכר כמות מרשימה מאוד של כרטיסים בסוף שבוע אחד – כמעט 35,000 – אבל לא הצליח לייצר בארץ את הטירוף שעשה באמריקה (ואולי אין ברירה אלא להתחיל לדובב כאן גם סרטי פעולה). ובמקום הרביעי: "מת לחיות 4.0" (שאין לי נתונים מעודכנים לגביו כרגע).
ומה הכי מצחיק? שהמפיצים בארץ עדיין לא משחררים את נתוני שוברי הקופות המקומיים. למה? מכל סיבה פולנית אפשרית, ומחשש שמישהו במס הכנסה יעקוב אחר ההכנסות שלהם. אנשים משונים מאוד, מפיצים. איפה מגדלים אותם?

4.
גם מבקרי קולנוע הם טיפוסים די תמוהים. זה אני יודע מעדות אינטימית. במודעה לסרט הישראלי החדש "נודל", שעולה בעוד שבוע וחצי (הערב הפרמיירה) מופיע ציטוט של ביקורת של אלברט גבאי על הסרט בו הוא נותן לו חמישה כוכבים ומצוטט כאומר "אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר. לא להחמיץ, תתרגשו עד דמעות". על החתום: אלברט גבאי, ערוץ 1. אלא שאלברט גבאי עוד לא ביקר את הסרט בשום מקום (למעט התייחסות קצרה בראיון עם אורי לוי מלפני שבועיים על הקולנוע הישראלי). אז מאיפה הגיע ציטוט של ביקורת בת חמישה כוכבים שעדיין לא פורסמה? כי אלברט גבאי העביר את הציטוט ישירות למשרד הפרסום של הסרט.
זה דבר איום בעיני. הרי סדר הדברים בעיתונות הוא כזה: העיתונאי מתבטא, יש לו עורך שמבקר אותו, מפעיל שיקול דעת, ואז הדברים מתפרסמים. מכאן, יש יחצנים ופרסומאים שקוצרים ציטוטים למודעות, ויש עיתונאים כמו גבאי שנורא אוהבים לראות את שמם על מודעות (נשבע לכם שהטקסט של גבאי מופיע באות גדולה יותר משמה של במאית הסרט, איילת מנחמי). אם גבאי מעביר את הטקסטים שלו ישירות לפרסומאים, הרי שבפועל עולה הרושם שהוא עובד עבורם, ולא עבור המערכת שמשלמת את משכורתו ומביעה את אמונה בו. מבחינה אתית זה פסול בעיני, אבל גבאי – כמו גם שרי רז – מספסרים כבר תקופה ארוכה בציטוטיהם, עוד לפני שהם מגיעים לכדי שידור. למה? אולי כי את מודעות הפרסום רואים יותר אנשים מאשר את תוכניותיהם הזניחות? וכך, הם עושים נזק איום לכל מקצוע הביקורת והעיתונות, כי עולה התהייה מי העורך שלהם? היחצנים או הבוסים שלהם? אצל מי הם עובדים? ואגב, ביני ובין יוצרי הסרט אוסיף: לא יודע אם ביקורת אוהדת של אלברט גבאי היא מה שיעזור לכם למכור את הסרט. בקיצור, בזיון גדול.

עודכן. 13:30

הכותרת של "וואלה! ברנז'ה" הבוקר: נחמן אינגבר יהיה מבקר הקולנוע של "ישראל היום", החינמון של אדלסון. וזה מגיע עם דאבל-פאנץ': איקי שובל יהיה הבוס שלו, כעורך התרבות של העיתון. פששש… בית מיקרודף הולך לחגוג כאילו זו 1989. שובל הוא אכן מאושיות התרבות הוותיקות של "מעריב", משם הגיע גם עמוס רגב, עורך "ישראל היום". אבל עורך?! שובל היה במשך שנים אחראי על תחום הפירסום בסקציות התרבות של "מעריב". סוגר דילים, מארגן שת"פים, מקצה עמודי פרסום ומערכת. אבל עורך?!
עדכון: עורך? לא. הפרסום ב"וואלה" היה שגוי. איקי שובל יעשה את מה שהוא יודע לעשות היטב: יהיה אחראי המודעות בתחום התרבות. עורכת התרבות היא אילנית אייל.
אבל הבשורה על אינגבר מרתקת אף יותר. לפני כשלוש שנים פרש אינגבר מתחום הביקורות והתמסר לעבודתו כמנהלה האמנותי של קרן יהושע רבינוביץ'. תחת הנהגתו הופקו בקרן הזאת כמה מההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה: "אור", "עטאש", "אביבה אהובתי" ו"בופור". אינגבר היה יועץ אמנותי לקרן עוד קודם, אך אז היה זה בהתנדבות, לפני שעובה תקציב הקרן והיא הפכה שקולה בגודלה לקרן הקולנוע הישראלי המתחרה. וכך, אחרי שעזב את משרת הכתיבה האחרונה שלו, ב"טיים אאוט", אינגבר הפך כמעט בין לילה ממבקר קולנוע מטיל אימה – בשנות השמונים ותחילת התשעים ב"עיתון תל אביב" הוא כתב כמה מהביקורות האגרסיביות ביותר שנקראו בעברית – לפרטנר יצירתי שזכה לתמיכה מקיר לקיר ולאהדה של המון קולנוענים ששיבחו את יכולתו לקרוא תסריטים, להמר על השונה וללוות פרויקט עם הערות נבונות. באחרונה איים אינגבר בהתפטרות מהקרן, כשההנהלה הציבורית שלה ביטלה את תמיכתה בסרט "Jaffa" של איל סיון, למרות שאינגבר והלקטורים ראו בסרט פרויקט ראוי לתמיכה ומחו נגד פסילה על רקע צנזורה פוליטית. אינגבר לבסוף חזר בו מהתפטרותו.
נחמן, משרת המבקר היא במקום הג'וב בקרן רבינוביץ' או בנוסף?
"בנוסף. אני ממשיך להקדיש לקרן רבינוביץ' את מיטב שעותיי. וכמו שההוראה באוניברסיטה לא באה על חשבון העבודה בקרן או השנים הקודמות בהן כתבתי ביקורות במקביל לתפקידיי בקרן כך גם עתה האחד לא יבוא על חשבון השני".
ומה לגבי כתיבה על קולנוע ישראלי?
"הבהרתי לעורכיי במפורש שאני לא כותב על קולנוע ישראלי. גם מבחינת הקרן אין להם שום בעיה עם עבודתי כמבקר, כל עוד אני לא מתקרב לסרטים ישראליים".

אילנית אייל, עורכת התרבות של "ישראל היום", מי יכתוב לכם על סרטים ישראליים.
"שאלה טובה, אין לי מושג. רוצה להציע מועמדות?"
חס וחלילה, אני מתקשר לבקש תגובה לאייטם לא לחפש עבודה. וחוץ מזה ב"פנאי פלוס" משלמים מצוין. אז איך זה יכול להיות שבעיתון "ישראל היום" לא יהיו ביקורות על סרטים ישראליים?
"יהיו יהיו. אני במגעים עם כמה אנשים, פשוט עוד לא נסגר שום דבר".
אז לא תהיה לכם ביקורת על "נודל" שיוצא בשבוע הבא?
"אני עוד לא בטוחה שהעיתון בכלל ייצא בשבוע הבא".

אני חייב להגיד שאורי קליין יצא ג'נטלמן. אין לי מושג אם הוא היה עד או ער לדיון העז סביב ביקורותיו כאן (וכאן וכאן), אבל למקרא הטקסט שלו הבוקר בו הוא מסכם את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים, עולה התחושה שלפחות הדיה הגיעו לאוזניו. וכך, בטקסט מנוסח היטב, מודע לעצמו, והמתייחס למחלוקות סביב הסרטים והגישות השונות לבקר אותם, הוא מרחיב את עמדתו, ומסביר לעומק מה כה הפריע לו ב"החוב" וב"זרים". כמו ויכוח אידאולוגי בין התומכים בנסיגה מהשטחים הכבושים ובין אלה המעדיפים את העמקת ההתנחלויות והנצחת השלטון הישראלי בהם (אם כי אין לי מושג מי הוא מי בדימוי הזה), הרי אין לצפות שיבוא אחד ויכריז: וואלה, פתאום קלטתי שצריך לסגת ושכל תפיסת עולמי היתה שגויה והרסנית. אלא הוא פשוט מוצא ניסוח אחר להדגשת עמדותיו. וזה מה שקליין עושה הבוקר, והוא עושה היטב. פסקה לדוגמה:

הקולנוע הישראלי כיום הוא מהות יצירתית ואמנותית עשירה, מרתקת וסואנת, הפועמת ביעילות מרשימה במרכזה של ההוויה הישראלית התרבותית. הקוראים את המשפטים האלה עשויים לתמוה כיצד אני יכול לטעון את הדברים האלה אם גם ביקרתי קשות רבים מהסרטים הישראליים שהופקו בשנים האחרונות; אך זו יכולה לשמש הוכחה לדברי דווקא. חיוניותה של תעשיית קולנוע נמדדת גם בתגובות העזות שהיא מעוררת, בעד ונגד; האדישות היא האויבת הגדולה של האמנות, כל אמנות, ולא זכורה לי עוד תקופה שבה כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים מעורר תהודה כלשהי.

פסקה קודם עונה קליין לקביעתו של דיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, שאמר בראיון ב"גלריה" שהקולנוע הישראלי נמצא כעת בפריחה. "אינני בא להתווכח עם קביעתו של קוסליק; להיפך אפילו. אם יש לי הסתייגות מהדברים שצוטטו לעיל, הרי זה אך ורק מצמד המלים 'בתקופה האחרונה'. משהו טוב קורה בקולנוע הישראלי זה זמן רב הרבה יותר; עוד לפני שהחלו להפיק בישראל כל שנה מספר סרטים מכובד ביותר, והקהל חזר לצפות בהם אחרי שנים ארוכות של נתק".
וזו מחלוקת ראשונה ומרכזית בין תפיסתי ובין תפיסתו של קליין. אני רואה בבכורת "ההסדר"/"חתונה מאוחרת" פתיחה של עידן חדש בקולנוע הישראלי, שהוא שונה לחלוטין ממה שקרה בו קודם. והעדות: הקהל והפסטיבלים התחילו להגיב אליו. אוקיי, היו גם כמה סרטים ישראליים טובים בין 1980 ל-1999, אבל הם היו ספורדיים, אקראיים. בשנים האחרונות נדמה שנוצר כדור שלג יצירתי שמעבה את עצמו, ושהוא גם תחום מבחינה דורית. זה דור חדש לגמרי עם ארסנל קולנועי שלא היה קיים כאן קודם.

סלע מחלוקת מהותי נוסף ביני ובינו נותר בהתייחסות שלנו ל"החוב" ול"זרים", לא בהערכה הנקודתית – אני גם יכול להגן על שני הסרטים האלה עד נקודה מסוימת, ומשם אין ברירה אלא להודות שהם לא עובדים – אלא בתפיסת העולם הבסיסית ממנה נובעת הביקורת. קליין כותב, תוך התייחסות לעובדה שהסרטים מומנו על ידי קופרודוקציות זרות:

חמורה מכך היא הדרך שבה המבט הכפול, לכאן ולשם, משפיע על עיצוב הנושאים שבהם עוסקים חלק מהסרטים האלה, ובראשם "החוב" ו"זרים". בשניהם בחרו היוצרים לעסוק בנושאים "גדולים": השואה ב"החוב", הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב"זרים"… רצונו של הקולנוע הישראלי למצוא חן הוא טבעי ולגיטימי; אך המאמץ הרב מדי שסרטים מסוימים משקיעים בניסיון להתחבב גם פה וגם שם עלול בסופו של דבר להניב יצירה שתעורר תמיהה במקום שבו חשיבותה היא הגדולה ביותר – כאן.

במילים אחרות, קליין מאשים את שני הסרטים האלה בציניות. עשייתם חפה מכנות או יושרה אמנותית, כך אני מבין מדבריו, וכל מטרת הפקת הסרט היא כדי למצוא חן בעיני מנהלי קרנות זרים, לקטורים בפסטיבלים בינלאומיים וקהל אירופי. וכאן אני חולק לגמרי. אין לי הוכחות, זה עניין של תחושה והזדהות. אני לא רואה שום מניפולטיביות צינית בסרטים האלה, וכן רואה בהם כנות גדולה, רצון ליצור סרט ז'אנרי (וזה החידוש בעיני, בכך שהז'אנר הוא זה שסוחב את עגלת המשמעות, ולא הנושא) אבל שעלילתו ייחודית לדמויות ישראליות. אני מבין לחלוטין את המנוע היצירתי ממנו שני הסרטים האלה נבעו, ואני מעריך אותם כי אני חושב שהם לקחו סיכונים מעניינים מאוד. מכאן, זה כבר פער הדורות. והבדלי טעם. אז כן, יש בשני הסרטים האלה בעיית מיומנות קשה, בוסריות, פער מצער בין שאפתנות והגשמתה. במילים אחרות, יש לי תחושה שעל הנייר הייתי אוהב את שני הסרטים האלה הרבה יותר. מה שהכשיל אותם זה הביצוע הטכני, לא האידאולוגיה. וכאן עמדתו של קליין עומדת בסתירה לשלי, בעיקר כי נדמה לי שהוא מאשים סרטים נוספים מהשנים האחרונות בהתחנפות הזאת, בשעה שאני רואה בהם צילום רנטגן חושפני מאוד של יוצריהם.

אבל בעיקר, בראבו לקליין ולעורכיו על המאמר הזה. לפעמים הטון חשוב יותר מהתוכן. וזה שהוא מצא לנכון להתייחס לכך שיש המבקרים אותו (ושוב, קטונתי מלקחת את הקרדיט הזה) הניב טקסט שיש בו ענווה ומודעות עצמית. אולי משהו שמדי פעם אני גם צריך לנסות ליישם בבואי לכתוב על אחרים.

בלי שום קשר להתלהבות שלי בשבת, אני שומע שיש סיכוי שנראה את "קונטרול" של אנטון קורביין בסינמטק תל אביב בחודשים הקרובים. מתנהל משא ומתן בנושא. עידכונים, אתם יודעים איפה.

============

הוט הזדרזה הבוקר לעשות סדר בענייני המכרז (בקשה להצעה) להפעלת ערוצי הסרטים והנה הגיעה ההודעה הרשמית: דורי/ספייק זכתה, בדיוק כפי שהערכתי כאן אתמול אחרי שיסמין טי.וי הכריזה על פרישתה.
מתוך ההודעה לעיתונות: "בין השינויים המתוכננים הוספת שלושה ערוצים חדשים (בתוספת לארבעה שכבר קיימים) לחבילת הערוצים, ערוץ פרימייר, שישדר סרטים מובילים מהעולם בהקרנות בכורה; ערוץ סרטי ילדים, שישדר את מיטב הלהיטים של סרטי הילדים האהובים, בנוסף, הקמת ערוץ HD.
"היקף ההצעה מוערך בעלות שנתית שבין 17.5-22.5 מיליון דולר למשך שלוש שנים, ונחשב למכרז התוכן הגדול ביותר בטלוויזיה בישראל".

===========

אגב, אני שומע מטכנאי יס שהיה אצלי שגם ביס עומדים לעבור לשידורי HD עד סוף השנה ושכמה אלפי מנויים כבר נמצאים בניסוי של שידורי היי דפינישן.

============

ומהבוקר אני מקבל סמ"סים מכל הקולגות של יסמין טי.וי השואלים אותי מה הולך לקרות עכשיו עם החברה של יוסי עוזרד. עניתי לכולם שאין לי מושג. אבל יש לי כמה ניחושים לא רעים. תייקו תחת "ספקולציות": קודם כל, אני מניח ומקווה שכמה מאנשי התוכן של יסמין יעברו לספייק. ערוץ הוט פריים במיוחד הוא נכס שספייק תעשה שטות אם לא תשמור עליו. יוסי עוזרד, לעומת זאת, מגשים עכשיו את חלומו הוותיק – להיות מפיק קולנוע. ההצלחות של "ביקור התזמורת" ו"מרגל השמפניה", והפקות בעבודה כמו "אדם בן כלב" הופכים את עוזרד ושותפו אהוד בלייברג לשחקנים מרכזיים בעולם ההפקה, ולא הפרוגרמינג. וחוץ מזה, העובדה שלעוזרד ולבלייברג יש גם לא מעט קשרים עם חברות הפצה חו"ליות עשויה לגרום להם להישאר בתחום התוכן, בהקמת ערוצים עצמאיים ובמכירת חבילות סרטים לדורי/ספייק. אני גם מניח שעכשיו, רגע לפני תום עידן יסמין והמועמדויות של "ביקור התזמורת" עוזרד יפציע בראיון חגיגי ("גלריה"? "מוסף הארץ"?) ויחשוף את תכנוניו.

גם אני הגעתי ל-Facebook אם כי עדיין לא לגמרי ברור לי מה אעשה שם. הצעות יתקבלו בברכה. אם אתם כבר שם בואו להצטרף לקבוצת www.open-it.co.il/orange שתוקדש להחלפת מתכונים למאכלים המתוארים בספריו של דאגלס אדאמס.

======

אם לא הייתם כאן שלשום: את "ברונו" כבר ראיתם? זה היה ב-1993. בתפקיד ברונו: שלמה בראבא (נראה את סשה ברון כהן עושה סרט על ברונו ולא מסתבך עם עוד בוגר "זהו זה"). ביים: אמנון וינר.

=======

אמור להיות יום עם לא מעט אקשן בבלוג, אם אצליח לעמוד בתוכניותיי, אז כדאי לבקר כמה פעמים. ועד אז:

סטארי ביקשה מאנדיי מורנינג מיקס (משהו שהייתי עושה כאן פעם, לפני המון שנים) ואני עדיין מחפש ווידג'ט נורמלי שינגן רצפי מוזיקה. ועד שאמצא, הנה פלאשבק מטורף, פלילי בכמה מדינות מזרח אירופאיות, לחצי הראשון של שנות השמונים עם ארבעה שירים שיכולים לגרום לגברים מבוגרים וחסונים ליפול על ברכיהם בבכי. לסדר השירים יש חשיבות.

במהלך פסטיבל ירושלים שוחחתי עם לא מעט אנשי טלוויזיה בקשר למכרז של הוט להפעלת ערוצי הסרטים (עליו דיווחתי בעבר כאן וכאן). הניוז שהסתובב בין אנשי הטלוויזיה והפרוגרמינג בשבוע שעבר היה שענני תקשורת בראשות אודי מרון לא עברה לשלב הבא, ובמכרז נותרו ארבע קבוצות: יסמין טי.וי, בראשות יוסי עוזרד, המפעילה הנוכחית של ערוצי הסרטים; יונייטד קינג, בראשות משה אדרי; מפל תקשורת, בראשות ליאורה ניר, יאיר דורי וקלייר אלבז; וטלעד, לשעבר זכיינית ערוץ 2. ההנחה בקרב לא מעט מהאנשים ששוחחתי איתם, חלקם קשורים ישירות למכרז, או שהיו קשורים בו, היתה שסיכויי הזכייה הטובים ביותר הם של יסמין טי.וי, ושממילא כל המכרז הזה נראה כמו ניסיון של מנכ"ל הוט הטרי, דוד קמיניץ, לגרום ליסמין להוזיל את עלות ערוצי הסרטים ובדרך להשיג כמה ערוצי סרטים נוספים לממיר.

אלא שבסוף השבוע הפילה יסמין טי.וי פצצה: החברה פרשה מהמכרז. אנשים המקורבים למכרז סיפרו לי שההחלטה התקבלה בשבוע שעבר. הוט המשיכה לנהל משא ומתן עם יסמין טי.וי במקביל למכרז, עד שהחברה הבינה שבסכומים שהוט מוכנה להשקיע בהפעלת הערוצים יכולות להתקיים רק שתי אפשרויות: או הפעלה באיכות סבירה שתיעשה בהפסד כלכלי, כלומר סיבסוד של הזוכה את הערוצים של הוט; או הפעלת הערוצים באיכות ירודה עם תוכן זול, כדי לעמוד בסכום שהוט מקציבה. האמנם? תגובת דוברת הוט: "לכשיתקבלו תוצאות המכרז נוציא הודעה מסודרת, שאני מקווה שיענו על שאלותיך".

בעודי מלקט את פירורי הסיפור הזה לא יכולתי שלא לתהות האם הכרזת הפרישה, שבירת הכלים המפתיעה, היא לא עוד תחבולת משא ומתן בין יסמין והוט. פניתי לקבל את תגובת יסמין לכך שמדברים על פרישתה וציפיתי להתחמקות אלגנטית שתשאיר את כל הדלתות פתוחות. תגובת יוסי עוזרד מיסמין: "בסוף השבוע החליטה יסמין לפרוש מהמכרז". וכל זה קרה כשאותו יוסי עוזרד עומד בראש חבורת המפיקים של "ביקור התזמורת", הסרט שזכה בפרס העלילתי בוולג'ין. סוף שבוע מריר מתוק.

אז מה יהיה מינואר 2008 עם אנשי יסמין, חלקם מאנשי הפרוגרמינג המוכשרים בארץ? והאם עוזרד ושות' פונים בזאת באופן בלבדי לכיוון הפקה, בזכות הצלחת "ביקור התזמורת"? תשובות לשאלות האלה אין לי. ההנחה המעודכנת בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה היא שהקבוצה שמובילה כעת לזכייה במכרז תהיה זאת בראשות קלייר אלבז (שהיתה אשת הרכש הסופר-מבריקה של איי.סי.פי בימיו של עוזרד כמנכ"ל החברה).

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.7.2007

משימה בלתי אפשרית: האם אפשר לכתוב ביקורת אינטליגנטית על סרט נטול אינטליגנציה? "רובוטריקים", הסרט החדש של מייקל ביי ("ארמגדון", "פרל הרבור") הוא סרט רובוטים-מהחלל-מתפוצצים-ומתעופפים מהזן המהנה ביותר, הכי גילטי-פלז'ר בעולם. כל עוד יש סרטים כאלה בקיץ, מצידי שכדור הארץ ילך ויתחמם – הסרטים האלה ממזגים את המוח. וגם, לטוב ולרע מנוונים אותו. ברמה הכי חיצונית, זהו בעיני סרטו הטוב ביותר של מייקל ביי, במאי פעולה גרנדיוזי שסרטיו היו תמיד מנופחים מדי ליהנות מהם (חלקים מ"בחורים רעים 2" היו לא רעים). והנה, באופן יחסי, הסרט הזה קליל, משעשע ולא לוקח עצמו ברצינות. הוא פשוט בוכטות של מרדפים ופיצוצים ואפקטים שגורמים לגלגל העין לזלוג החוצה מרוב עומס ויזואלי. זהו סרט הגריינדהאוס האמיתי: עזבו את ההפוך-על-הפוך-אני-יותר מתוחכם-מכם של קוונטין טרנטינו, ביי מביים עכשיו את ה"חסין מוות" האמיתי, דיאלוגים שנונים, נשים דעתניות, ומכוניות מהירות.
אחרי שנים בהם ינק באופן בלעדי מפיטמתו של ג'רי ברוקהיימר – מפיק שחושב ש"ניואנס" זה שם של מדינה ליד אריזונה – ביי מצא לעצמו פרטרנר חדש ולא צפוי: סטיבן ספילברג. זה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לו. אמנם ב"איילנד", סרטם המשותף הקודם, התוצאה היתה מבישה, אבל ב"רובוטריקים" השידוך נראה מושלם. ביי רוצה לביים סרטי מלחמה ואסונות, "ארמגדון" פינת "בלק הוק דאון" (וביי כבר שנים מחקה באופן אינפנטילי את כל מה שרידלי סקוט עשה קודם). ספילברג רוצה להפיק סרטי צעצועים לילדים. "רובוטריקים" הוא "הגוניס" פוגש את "תקלה מופלאה" פוגש את "נס ברחוב 8" פוגש את "גברים בשחור". רובם ממילא בהפקת ספילברג. תוסיפו קצת "כריסטין" של סטיבן קינג ו"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" ותקבלו קומפוט רדיאטורים סימפטי, לכל מי שמחבב את גיבוריו קיברנטיים.
אבל הרשו לי למצוא ב"רובוטריקים" – גרסה קולנועית היפר-גרנדיוזית לסדרת אנימציה שהצעצועים שלה היו הדבר היחיד הטוב בה – יותר עומק ממה שחוקי לחפש בסרט מסוג זה. האם זה סרט אידיוטי? כן, אבל זה יותר מזה: זאת אנדרטה לאידיוטיזם התרבותי של העולם המערבי בעשור הראשון של המאה ה-21. בעוד 500 שנה, כשארכיאולוגים יחפשו שרידים לתרבות שלנו רגע לפני שהיא הכחידה את עצמה, הסרט הזה יהיה קפסולת זמן מפלילה. הסרט הזה, בשעה הראשונה שלו, עושה עבודה לא רעה בתיעוד קריסתה של התרבות המערבית. ההורים שמנסים להיות כל כך קולים מול ילדיהם שהם מאמצים גינוני אופנה וסלנג (קונים בלינג לכלב הצ'יוואווה. "מה לעזאזל היה הדבר הזה שנקרא בלינג?", אני רואה את עצמי שואל את עצמי בעוד עשר שנים כשאתקל בביקורת הזאת בארכיון). הילדים, לעומת זאת, נטולים כישורים חברתיים, איבדו כל יכולת ורבלית קוהרנטית, ועוסקים בהרס סביבתי ועצמי. הממשל, בהתאמה, עסוק בהשמדה גלובלית. ואז כשמגיע איום חייזרי על הקיום בכדור הארץ הממשל האמריקאי נאלץ לפנות לבני הנוער כדי להציל את ישבנו, פשוט כי בני הנוער האינפנטיליים יותר בוגרים וחכמים מהנשיא ושריו. יפ, "רובוטריקים" הוא גם קצת סאטירה.

השעה הראשונה של "רובוטריקים" (ויש יותר משעתיים של סרט) משעשעת מאוד. היו שם רגעים בהם צחקתי ממש. אה כן, ואין שם שום זכר לרובוטריקים. זו אקספוזיציית סרט אסונות טיפוסית: דברים איומים קורים ברחבי העולם, אמריקה מתכוננת למלחמה, ובינתיים נער פרברים חינני וגיקי מנסה לנהל את חייו מבלי לדעת שהוא תכף יהיה זה שיצטרך להציל את האנושות. בשלב הזה של הסרט, בעודי ממלמל בתוך מוחי, "בוא'נה, אחלה סרט" ותוהה האם אוכל להראות את פניי ברחוב אם אתן ארבעה כוכבים לסרט של מייקל ביי*, נכנס לתמונה מנהיג הרובוטריקים, אופטימוס פריים, וקצת דופק את העסק. פתאום כל הטון משתנה, פתאום מסרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, הוא הופך לסרט רציני מדי. הדמויות המכאניות בלתי קוליות, בשפתן ובהתנהגותן. רובוטים ענקיים המתנהגים כמו ילדים קטנים זו החלטה אמנותית מזעזעת. המערכה השלישית, המוקדשת כולה לקרב ענק בדאונטון לוס אנג'לס, בין הרובוטריקים והשקרניקים – אני לא מאמין שכרגע כתבתי את המילה "שקרניקים" בביקורת קולנוע – מחזירה את הפוקוס לנושא שלשמו התכנסנו: אקשן. וזה נראה מצוין.
וכאן נחשף ההבדל בין ג'רי ברוקהיימר כמפיק ובין סטיבן ספילברג. ברוקהיימר חף מציניות, הוא היה מפיק את "הרובוטריקים" כשיר הלל לעוצמה האמריקאית. אצל ספילברג ושות' זהו רק סרט, מה שנקרא movie-movie, לא יותר, לא פחות. אני רואה את זה כי הסרט מכיל המון ציטוטים מסרטים אחרים, ובעיקר מתייחס ללוס אנג'לס לא כעיר אמיתית, אלא כסט ענק לסרטים אחרים. אם הצלחתי לקטלג היטב את אתרי ההתרחשות של הסרט, הרי שכל מקום בו צולמה סצינה משמעותית הוא מוניומנט לאומי, מקום שכבר הונצח בעשרות סרטים קודמים. תעלות המים מ"שליחות קטלנית 2", מצפה הכוכבים מ"מרד הנעורים", סכר הובר מ"סופרמן", אגם המלח מ"נשק קטלני". והדמויות עצמן מדברות על "אי.טי", "הגרמלינס", פרדי קרוגר, וולברין ו"ארמגדון".
בסדרה המצוירת אפשר היה להתמקד בקרבות בין הרובוטריקים והשקרניקים (אני לא מאמין שעוד פעם כתבתי את המילה "שקרניקים" בתוך טקסט רציני). אבל בסרט הוליוודי, שצריך דמויות אנושיות כדי לעורר הזדהות – בת בשביל הקהל הגברי, בן השביל הקהל הנשי, ג'ון טורטורו בשביל הקהל הבוגר והציני, ונער שחור שמן בשביל הקהל השחור השמן – שם הסרט הופך כמובן למושאל: הטרנספורמרס, אלה שעוברים טרנספורמציה, הם כמובן הגיבורים שלנו. ולא הרובוטים. כן, הגיבורים שלנו יעברו תהליכי התבגרות ויתמודדו עם מושגים כמו אומץ, אחריות והקרבה עצמית (ובסצינה אחת גם עקרבה עצמית).
הערה תזונתית: "רובוטריקים" הוא חטיף. הוא לא הארוחה עצמה. יש לצרוך אותו בכחלק מהרגלי תזונה קולנועיים מאוזנים. מי שיעביר את הקיץ בצפייה רק בסרטים מסוג זה יגמור את החמסינים עם טמטום ממאיר. אבל אם כבר החברה שלנו לוקה במגיפה פושה של צרעת תרבותית, אז שתהיה חיננית כמו זה, ולא כמו "שודדי הקריביים 3" או "שרק השלישי" שהיו דלים בהומור וביצירתיות. לפחות שהרעל יהיה טעים.

(*) לבסוף, בעיקר בגלל הברדק בחצי השני שמדלל את ההנאה של החצי הראשון, נתתי לסרט שלושה כוכבים וחצי

הזוכים בפרסים בפסטיבל ירושלים:

סרט עלילתי: "ביקור התזמורת", ערן קולירין

סרט תיעודי: "ילדי השמש", רן טל
ציונים לשבח: "חלום של אידיוט", דני סירקין ועדו בהט; "האזרח נאווי", ניסים מוסק
פרס העריכה: רון גולדמן על עבודתו ב"אריס סאן" ו"ילדי השמש"
פרס הצילום: איתי נאמן על "סטפן בראון"

דרמה: "אדומים", עמיר מנור

ברוח החופש, עלילתי: "פרספוליס"
ברוח החופש, תיעודי: "לחצות את הגבול"

סרט קצר: "דרכים", ליאור גלר
ציונים לשבח: "משעולים", הגר בן אשר; "כתם", אלה שרייר

רשימת הפרסים המלאה, סכומי הזכייה ונימוקי השופטים, במסגרת פינתנו "עשה קופי-פייסט לקומוניקט", אחרי הקפיצה.
continue reading…

למכירה: blurb

בסיכומו של דבר, את שלושת הסרטים הטובים של השנה עד כה ראיתי בפסטיבל ירושלים, הישג לא רע לפסטיבל. הישג מזעזע לעולם ההפצה הישראלי שאף אחד מהם לא מגיע לבתי הקולנוע כאן. והשלושה הם: "הגרמני הטוב" של סטיבן סודרברג, "קונטרול" של אנטון קורביין ו"המארח" של בונג ג'ון-הו. אפשר להוסיף להם גם את "פפריקה" של סטושי קון. "הגרמני הטוב" ו"פפריקה" כבר בדי.וי.די (או ממש תכף), "המארח" בשבת הבאה כבר בהוט פריים. זה משאיר רק את "קונטרול" כסרט שעוד אפשר להושיע. מפיצים, שימו לב למשפט הבא:

"קונטרול" הוא כרגע הסרט הטוב ביותר של 2007 – יאיר רוה, סינמסקופ

אני שונא שונא שונא כששמים ציטוטים שלי על כרזות, אבל במקרה הזה אם זה יועיל להבאת הסרט אראה בכך מצווה, צדקה וחובה: מפיצים, המשפט הזה יכול להתנוסס על מודעות הסרט כבר מחר מישהו מכם יחשוב שדי בו די להצדיק את הפצתו (ובזריזות, שלא יגיע סרט טוב ממנו מעכשיו ועד סוף השנה). ולא רק שיבוא מפיץ שיביא, אלא שיידע לעשות ממנו משהו. לא כמו ש"חמישה כוכבים" הרגו בארץ את "שבעה צעדים" עם הפצה כושלת. הצלחה קטנה, שקטה, פולחנית, הקרנות חצות בסינמטקים, הרחק מהקניונים, אולי בקולנוע גת, אולי רק בעותק אחד, ליצור צפיפות באולם, כדי שהצפייה בסרט תהיה לצד עשרות אנשים בכל פעם, כאילו זו הופעה חיה, ולא באולמות קטנים ושוממים.
ארחיב על הסרט בקרוב.

=========

לאבד קונטרול

ושוב זה קורה: כשרואים יותר מדי סרטים ברצף נראה כאילו הם מתחילים לשוחח זה עם זה. ב-14:00 אתמול ראיתי את "סטאלאגים, שואה ופורנוגרפיה בישראל". נתח נכבד מהסרט מוקדש ל"בית הבובות" של ק. צטניק, המספר על בתי הזונות שפעלו באושוויץ והיו מזוהות כחטיבת השמחה. ומשם ל"קונטרול", על ג'וי דיוויז'ן (חטיבת השמחה), הלהקה שנטלה את שמה מספרו של ק. צטניק, בסרט שכמו כמה מחברי הלהקה מציג אובססיית שואה מפתיעה. "קונטרול" מאזכר פעמיים את מרלון ברנדו. פעם אחת בציטוט "I coulda been a contender" מתוך "חופי הכרך", ובפעם השניה באיזכור של ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו". סרט תיעודי על ברנדו הוצג בפסטיבל.

==========

אפרופו אנטון קורביין: זה רק בראש שלי או ששיה (שאייה) לה-בוף (לבף) נורא דומה לדייב גאהן מדפש מוד כשהוא היה בגילו?

==========

ביילין!

לפני 14 שנה כתבתי 14 פינות מתוך 17 בסדרת וינייטות לערוץ 2 שאך זה הוקם בשם "ברונו". שלמה בראבא היה ברונו, וחברי משכבר הימים, אמנון וינר, ביים, הגה, הזה והבריק. ועכשיו, בפעם הראשונה, אפשר לראות לקט של כמה מהפינות האלה באינטרנט. יש שם כמה דברים משעשעים למדי. את הפינה של "A Hard Day's Night" גם צילמתי (כמו גם כמה שוטים, המגורענים והרועדים בפרק "הקרב על הפוטאש"). למרות שהפינה של "לילה של יום מפרך" היתה מושפעת מריצ'רד לסטר, מי שבקיא בעבודותיו של אנטון קורביין יזהה שם לא מעט שוטים שפשוט גנבתי ממנו.

סוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע בארץ: "שרק השלישי" נגד "מת לחיות 4" נגד "רטטוי". מי ניצח? המספרים די צמודים, אבל ההובלה היא של "שרק השלישי" שהגיע ביום ראשון (על פי בוקס אופיס מוג'ו, לא על פי מודעות ג.ג בעיתונים) ל-150,000 כרטיסים. אחריו "רטטוי" עם כ-35,000 כרטיסים ביומיים (הסרט יצא ביום שישי), ואחריו "מת לחיות 4" עם דיווח של 33,000 כרטיסים בארבעה ימים. ו"הסודות" הגיע כבר ל-125 אלף צופים.
בגלל שאין כאן סטטיסטיקות מוסדרות של נתוני קופות ישראליים אני לא יודע עד כמה זה יוצא דופן ששלושה סרטים מוכרים יותר מ-30,000 כרטיסים בסוף שבוע אחד. אבל נראה שהיה סופשבוע צפוף באולמות.

========

"אירינה פאלם", "אחרי החתונה" ו"קין", סרטים מהצד שאני פחות אוהב של הקולנוע – ריאליסטי מדי, חשוף, רציני – אבל חלק מהם עשויים מספיק טוב כדי שאבלע את טעמי האישי ואסחף אחריהם. הנה שלוש ביקורות קצרצרות + טעויות הגהה.

=======

הסתובבתם בשבוע האחרון בסינמטק ירושלים ותהיתם איך הכל ייראה כשיגמרו לבנות את האגף החדש? אם הבנתי נכון, אז ככה: השטח בו נמצא בזמן הפסטיבל חדר העיתונות – בו יושבים עיתונאים, מפיקים ומנהלי פסטיבלים זרים, אוכלים תפוצ'יפס ושותים שוופס בטעמים – הוא בעצם הכניסה לאולם הקולנוע השלישי שייבנה. גרם מדרגות מאותו איזור יוליך כלפי מעלה לקומה נוספת, בו יוקם אולם וידיאו בן 50 מושבים, ולצידו ספריה אודיו-ויזואלית עם עמדות צפייה אישיות בסרטים וחומרי ארכיון. ומתוך הספריה הזאת תהיה יציאה למעין גג/פטיו לקבלות פנים המשקיף לחומות העיר. לפחות זה מה שהבנתי שהולך להיות מצפייה בסרטון הדמיה (walk-through) המתאר איך יראה הסינמטק הירושלמי הגמור בעוד שנה. זה הסרטון, וזה האתר המציג את שיפוץ הסינמטק ומציע גם לכם, תורמים יקרים, לתרום 10,000 דולר ומעלה ולזכות בכסא על שמכם באולם ההקרנה. אם היו לי 10,000 דולר הייתי תורם ומבקש שיקדישו לי את כסא 1 בשורה 11.

=========

אלק בולדווין ביים סרט לפני שש שנים, אז קראו לו "השטן ודניאל וובסטר". כיום, כשהסרט סוף סוף מגיע למסכים באמריקה תחת השם "קיצור דרך לאושר", מבקש בולדווין: אל תלכו לראות אותו. שמו של הבמאי שחתום עליו, הארי קירקפאטריק הוא פסבדונים. בולדווין הסיר את שמו מהסרט כבמאי וכמפיק, אבל כשחקן הוא עדיין שם.

=========

כמה כותרות ויה ג'ף וולס:

ב-2008 ייצא די.וי.די עם גרסה בת שלוש שעות ל"זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. רוצה! כל כך אהבתי את "זודיאק" שחצי שעה נוספת ממנו נראית לי הצעה מענגת.

=========

מייקל מור vs. וולף בליצר בשידור חי ביום שני בסי.אן.אן. רגע טלוויזיוני משובח:

הוויכוח הזה המשיך למחרת (שלשום) אמל לארי קינג (חלק ראשון, שני, שלישי) ובאתר של מייקל מור. הכל כמובן נסוב סביב סרטו החדש של מור, "Sicko", הסרט התיעודי שנכון לרגע זה אף מפיץ לא מתכנן להביא ארצה.

==========

ליאונרדו דיקפריו רוצה להגיד לכם משהו:==============

והדיון סביב הסוף של "הסופרנוס" ממשיך בלהט. הפעם מצית אותו ראיון עם צלם פרק הסיום, אליק סחרוב, שנשאל בין השאר מה אומר הבלאק בסוף הפרק. בפוסט של ג'ף וולס יש את הציטוט של תשובתו והבערה מחודשת של הדיון מה קרה בסוף. שימו לב לתגובה מספר 7. לא קונה את המסקנה, אבל היא מנומקת יפה. (כמובן שבתוך הלינק הכל מוצף ספוילרים איומים למי שעוד לא ראה את פרק הסיום). את התגובות לזה אתם מוזמנים להשאיר בפוסט המוקדש לפרק הסיום של "הסופרנוס", שהכניסה אליו מותרת רק למי שיכול להתמודד עם הספוילרים.