בסוף השבוע הבא יגיע ארצה גוראן דוקיץ', הבמאי של "חותכי ורידים, סיפור אהבה", סרט מסע חמוד מאוד על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת. אם היה לי בית קולנוע הייתי מבקש מהפסטיבל את העותק של הסרט, אחרי הקרנתו הירושלמית, ומרים בתל אביב דאבל-פיצ'ר, שני סרטים בכרטיס אחד, אירוע חד פעמי בו יוקרנו "חותכי ורידים" ו"מדוזות" גב-אל-גב, פלוס שיחה חיה עם דוקיץ', קרת וגפן על הבמה. הקרנת חצות נשמע כמו זמן טוב, לא? אם לחברים שלכם יש בית קולנוע אתם מוזמנים להציע להם את הרעיון הזה. לא אדרוש עמלה.

===========

יש רגעים של קורת רוח במקצוע שלי. אחרי שבשבוע שעבר רדפתי טלפונית ברחבי לוס אנג'לס אחרי גוראן דוקיץ', כדי לראיין אותו לפני בואו לירושלים, אתמול עברתי סרט מתח שהפך לקומדיה של טעויות כשחייגתי עשרות פעמים לסיאול כדי לתפוס את בונג ג'ון-הו. אני חושב שבונג הוא אחד מגדולי במאי הקולנוע בעולם כרגע ובעצם השיחה היה משהו מרגש. את הראיון שלי עם דוקיץ' תוכלו לקרוא בסוף השבוע הבא, והראיון עם בונג יתפרסם בעוד שבועיים.

==========

כנראה שביקורת קולנוע היא עבודה מסרטנת. בעוד רוג'ר איברט חוגג יומולדת 65 תוך שהוא נאבק בסרטן בלוטות הרוק שמונע ממנו לדבר, נפטר אמש ג'ואל סיגל, המבקר המשופם של תוכנית הבוקר של איי.בי.סי "גוד מורנינג אמריקה" מאז 1981. סיגל נלחם בסרטן המעי, אבל המשיך לשדר את פינותיו עד לפני שבועיים. הוא היה בן 63 במותו.
סיגל זכור כמבקר שלפני שנה שעט החוצה באופן קולני מהקרנת העיתונאים של "מוכרים בלבד 2" (באופן שאינו מקובל בקרב מבקרי קולנוע), ועורר עליו את זעמו של קווין סמית, במאי הסרט, שכתב עליו בבלוגו "שמוק עם שפם הוא עדיין שמוק" וחיסל חשבונות עם טעמו של סיגל (סמית לא היה היחיד שלעג לסיגל על כך שהוא מתלהב מיותר מדי סרטים). בלינק הזה תמצאו הקלטה של הופעתם המשותפת של סמית וסיגל בתוכנית רדיו, אחרי כל הפרשה הזאת. ההקלטה נגמרת במשפט "הגיע הזמן לפרוש, ג'ואל". מעניין איך יראה ההספד של קווין סמית.

===========

מארק רייבנהיל, מחזאי בריטי שחתום בין השאר על "שופינג אנד פאקינג", כותב בלוג באתר של "הגרדיאן" ובפוסט משלשום הוא יוצא נגד הדיקטטורה של הסיפור והעלילה הבנויה היטב. הוא קורא לשרוף את הספר "סיפור" של רוברט מקי, שאחראי לרעה החולה הזאת. קטע לדוגמה:

Recently, a playwright told me that he was advised by one major theatre to read McKee's Story. This is a book about writing a Hollywood movie! It's frustrating for us writers. But it's disastrous for you as an audience member or reader

============

בספר שאכתוב בקרוב "ג'ק-אס, בוראט ומייקל מור: איך סרטי הגונזו שינו את הוליווד", לאייטם הבא יהיה מקום של כבוד בהקדמה. מייקל מור סיפר בראיון השבוע שהוא פגש את סשה ברון כהן בפסטיבל טורונטו האחרון. כהן סיפר לו שהוא שאב השראה לדמותו של בוראט מסרטיו של מייקל מור. מור ענה שהוא מעולם לא התאבק בעירום עם אף מנכ"ל חברת ביטוח או תאגיד אחר בסרטיו, והבין שבסרט עליו הוא עבד אז, "Sicko", שיצא אתמול באמריקה, הוא יצטרך ללכת עד הקצה, כמו בוראט. כך נולדה הסצינה הכי טובה בסרט בה לוקח מור כמה מאנשי כוחות החילוץ בגראונד זירו שסובלים מאז 9/11 מבעיות רפואיות קשות שלא זוכות לכיסוי מביטוח הבריאות האמריקאי, מעלה אותם על סירה ומשיט אותם למפרץ גוואנטנמו בקובה, כדי לדרוש שגיבורי 9/11 יקבלו טיפול רפואי לא פחות מזה של עצורי אל-קעידה בבסיס חיל הים האמריקאי שם. רק כשהם על הסירה עלה על דעתם שחוץ מהצלפים שעומדים על מגדלי השמירה, יש גם מוקשים ימיים במפרץ הזה. בסופו של דבר זוכים האמריקאים, בטוויסט מופלא, אירוני ומרגש, לטיפול מסור דווקא בבתי החולים הציבוריים של קובה הקומוניסטית.

"חצי נלסון" ישודר היום (שבת) ב-21:30 בערוץ יס 1, ויוקרן בשבוע הבא בפסטיבל ירושלים. הנה ראיון טלפוני שקיימתי בשבוע שעבר עם במאי הסרט.
continue reading…

שמתי את הלינק הזה בצד ותכננתי להתייחס אליו כבר ביום שלישי אבל התגובות לפוסט "1982" היו כה סוחפות שלא רציתי להפריע. ואז, כרגיל, החיים סחפו הצידה. אבל הכתבה הזאת, של נירית אנדרמן מ"הארץ", על האופן המעט תמהוני בו מקצה מועצת הקולנוע תקציבים לפסטיבלים קיקיוניים ובכך מחלישה את הפסטיבלים המובילים, צריכה להיות מתויקת ולזכות לדיון נרחב. אלא שנדמה לי שדיון כזה עדיף שייעשה מול בול עץ מאשר מול מועצת הקולנוע שלעיתים עולה הרטשם שיצאה לשלאף-שטונדה לפני כשנתיים ומאז לא התעוררה ממנו.
למעשה, הדבר החשוב ביותר בכתבה הם שני הגרפים המאוד ברורים שמספרים את הסיפור כולו. תמיכת מועצת הקולנוע בפסטיבלים בשנת 2005 מול התמיכה בשנת 2007. הסכום הכללי נשאר זהה, מספר הפסטיבלים זינק, התמיכה הצטמקה:

מתוך "הארץ"

תמיכת מועצת הקולנוע בפסטיבלים התחילה כרעיון יפה שלבסוף בוצע באופן שערורייתי. המועצה קבעה סט של קריטריונים שאירוע העומד בהם יוכל לזכות בתמיכה ממנה. ומה שקרה אז שהפסטיבלים, שנעשים מתוך אהבה ומחויבות, דוללו על ידי לא מעט אירועים שנוצרו על ידי יזמים/מפיקים/ראשי עיר ממולחים שראו בכך דרך להשיג מימון לקריירות שלהם.
הבעיה עם המועצה היא שנדמה שהאופן בו היא מחלקת את התמיכה בפסטיבלים נעשה באופן רובוטי. וכך, הסכום הגלובלי של התמיכה בפסטיבלים נותר קבוע, אבל הנתחים רק הולכים ונהיים קטנים יותר.
ושוב, הרעיון היה טוב: למה שיהיו רק פסטיבלים בירושלים וחיפה? למה לא לעודד עוד פסטיבלים בעוד ערים? אבל – צר לי – רוב הפסטיבלים שזוכים כעת לתמיכה לא מהווים באמת תחרות לירושלים וחיפה, לא הזרימו דם חדש בסצינת הפסטיבלים, לא יצרו טון עריכתי בעל נוכחות, רובם אפילו קיקיוניים להחריד. אז מה עושים? האם מועצת הקולנוע יכולה ורשאית לסנן פסטיבלים לא רק על פי אחוז הסרטים הישראליים שהם מציגים אלא גם על פי קריטריונים של איכות. זו הרי נקודה כואבת. מי יגדיר איכות? זה שאני חושב שפסטיבל אילת מיותר, לפחות במתכונתו הנוכחית, לא אומר שאין אנשים אחרים שלא חושבים שפסטיבל אילת הוא הטוב בפסטיבלי העולם, ואם לא העולם לפחות דרום הארץ. אני גם חושב שפסטיבל הנשים ברחובות הוא דבר משונה למדי, שיש לו בוודאי צידוק תרבותי, אבל לא קולנועי (לפחות לא באופן בו נאצר הפסטיבל הזה עד כה). בקיצור, כל הנושא הזה צריך לזכות לעיון מחדש, לקביעת קריטריונים שיעידו על איכויות הפסטיבל לאורך זמן, ולהצלחתו. אין הגיון להחליש את הפסטיבלים היחידים שעושים עבודה טובה ולחזק פסטיבלים שלא מציעים לקהל דבר. הרעיון הוא ליצור תחרות אמיתית, שרק תגדיל את ההיצע הקולנועי, אל מעבר לטעמם של אבינעם חרפק ופנינה בלייר, אבל רוב הפסטיבלים המתחרים בהם כרגע שוט לא מספקים את הסחורה (ושוב, אני מכליל, אבל נדמה לי שכבר כתבתי מספיק פעמים אילו פסטיבלים ראויים בעיני ואילו הם לא יותר מאירועים יחצניים שעושים שימוש קלוקל במילה "קולנוע").

==========

ובצירוף מקרים מצמרר: למחרת פירסום הכתבה הזאת ב"הארץ" השבוע נפטרה חן סדן-שלח, לשעבר יחצנית ג.ג ויחצנית סרטים עצמאית, ובשנים האחרונות מיוזמות פסטיבל הקולנוע באילת והמנהלת האמנותית שלו. חן סדן היתה אשתו של המפיק ריקי שלח. "סינמסקופ" משתתף בצערו של שלח.

=========

ועוד אייטם של אנדרמן ב"הארץ": יותר ויותר סרטים בורחים מוולג'ין במקום לרוץ אליו. אם זה נשמע קצת מוכר לקוראי "סינמסקופ" זה כי כבר כתבתי את זה כאן. ובצירוף מקרים נוסף: קודמה של אנדרמן בתפקיד כתב הקולנוע של "הארץ", גואל פינטו, יהיה אחד השופטים בפרס וולג'ין השנה, בקטגוריה העלילתית והתיעודית. לצידו ישפטו אריאל הירשפלד, דן סיטון, עזיזה טאן וקלאודיה לנדסברבר. אני מנסה להבין האם ניתן ללמוד משהו מהרשימה הזאת על הסרט שיש לו הסיכויים לזכות השנה. לכאורה הפייבוריט אמור להיות "ביקור התזמורת", ונראה לי ששתי השופטות הזרות יתלהבו מהסרט הזה מאוד. אבל האם שלושת השופטים המקומיים יעדיפו סרט אחר, אקספרימנטלי יותר?

מציאות או חלום? ממשי או מטאפורי? "מדוזות", סרטם הנפלא ומרובה הסמלים של שירה גפן ואתגר קרת, עוסק באופן עדין וקסום בדמויות נשיות אבודות וטובעות בתל אביב

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.6.2007

החיים של בתיה מטפטפים ממנה. החבר שלה עזב, הבוס מתעמר, אמהּ לא שמה לב אליה. ובכלל בתיה לא מצליחה להסתנכרן לעולם הזה. תגובותיה איטיות, מהוססות, ונדמה שכל מה שמסב עונג לאחרים גורם לה סבל: היא אפילו נדרסת על ידי אוטו גלידה. continue reading…

ההחלמה של רוג'ר איברט כנראה מתקדמת היטב. השבוע הוא החזיר בשעה טובה את מדורו המעולה "Answer Man" ממנו למדתי הפעם שהבמאי הסנגלי אוסמה סמבנה מת באחרונה בגיל 84. סרטו האחרון היה "מולאדה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים.
ואיברט חגג השבוע יום הולדת 65 ומלאת 40 שנה לעבודתו כמבקר וקיבל מתנה: הספד בעודו חי מאת ידידו ועמיתו ריצ'רד קורליס, המבקר של "טיים". פייר, טקסט מרשים על אדם באמת יוצא דופן.

========

הכתבה ששברה את ליבי: טרזים ("תא קטלני", סרט שהתמוגגתי ממנו) מימן לעצמו סרט חדש בשם "The Fall" אותו צילם במשך שנים ברחבי העולם, באתרים אליהם הגיע בעבודתו כבמאי פרסומות, אבל המבקרים שראו את הסרט בטורונטו קטלו ועכשיו אף אחד לא מעוניין להפיץ את הסרט. ספייק ג'ונז ודיוויד פינצ'ר הם המפיקים האחראים. פינצ'ר אומר בכתבה: "ככה היה נראה 'הקוסם מארץ עוץ' אם טרקובסקי היה מביים אותו". חייב לראות את הדבר הזה.

========

מה משותף ל"מדוזות" (שעולה היום), ל"קין" (שגם עולה היום) ול"נודל" (שעולה ב-26.7)? לשלושתם שם של מילה אחת, נכון. אבל יש גם את מוטיב הילד הנטוש. גם ב"קין" וגם ב"נודל" יש ילד או ילדה שאמם מבקשת מזר לשמור עליהם לרגע ואז נעלמת. "קין" לוקח את זה לכיוון המטריד, "נודל" הולך לכיוון הדרמה-הקומית מחממת הלב ומפשירת נשמה, וב"מדוזות" יש ילדה שמופיעה משומקום וכמו ב"נודל" גורמת לגיבורה להתמודד לראשונה עם המושגים "אחריות" ו"הורות".

========

היום בעוד שבוע מתחיל פסטיבל הקולנוע בירושלים. הנה הסרטים מהפסטיבל שאתם יכולים לראות כבר היום בדי.וי.די באוזן השלישית (ואני מניח שלא רק שם):

"גשמי קיץ", "אשה על החוף", "אחרי החתונה", "תקווה, יראת האל", "אני קיבורגית ואין לי בעיה עם זה", "הגרמני הטוב", "המארח", "קרנבל מלוכלך", "טאג'ה: המהמרים", "תפיסת נלסון", "אנדי וורהול: סרט תיעודי", "דיקסי צ'יקס", "נופים מתועשים", "קייטנת ישו".
ו"תפיסת נלסון" בשבת ביס (בשם "חצי נלסון") ו"חצי סהר" כבר שודר שם.

=========

רחוב מאנה ממש קרוב אלי. וגם לראיין גוסלינג, שכנראה שוהה בשכונה שלי בעת הביקור שלו בארץ. חלפתי על פניו שלשום, אבל עד שקלטתי שזה הוא כבר הייתי בצד השני של הכביש. תראו בשבת ביס את "חצי נלסון", הוא באמת שחקן מצוין.

=========

צפוי סוף שבוע עמוס בבלוג, עוד לא החלטתי בדיוק איך לפזר את שלל החומרים. סיכום של הפרק הלפני אחרון של "הסופרנוס" ששודר אמש, ושוב במהלך הסופ"ש, ביס; הביקורת שלי מ"פנאי פלוס" על "מדוזות"; הראיון הטלפוני שערכתי עם ראיין פלק, הבמאי של "חצי נלסון", גם הוא מ"פנאי פלוס"; ואת הגרסה המלאה, יותר מ-5,000 מילה אורכה, לראיון שלי עם אבי נשר שנערך לאורך כמה שבועות ושיתפרסם מחר ב"7 לילות". כדאי לרפרש מהערב ובמשך השישי-שבת-ראשון כי כל החומרים יעלו בזה אחר זה. המון מילים לקרוא.
בינתיים, הנה גרסאות הדפוס לביקורות שלי על "מר ברוקס" (סביר) ועל "Sicko" של מייקל מור (עכשיו באינטרנט הקרוב לביתכם") ועל "לפברק מחלוקת", הסרט התיעודי המבקר את מייקל מור ושיטותיו שיוצג בפסטיבל ירושלים.

בזכות טורו האחרון של ישי קיצ'לס ב"העיר" למדתי ש"Hot Fuzz"* יצא בארץ ישירות לדי.וי.די. מיד נקבעה הקרנה. מועדון מעריצי "Shaun of the Dead" התכנס והכניס את הסרט למכשיר. מאה ומשהו דקות אחר כך האור עלה והיינו עם דמעות בעיניים. מרוב צחוק, כי הסרט הזה מצחיק נורא; מרוב התרגשות, כי חבורת אדגר רייט וסיימון פג, יוצרי Shaun of the Dead** ו-Spaced, באמת מוכשרים בטירוף; ומרוב עצב וכעס, כי הסרט הזה לא יוקרן בארץ ולא יהפוך לשיחת העיר, לפריט צפיית חובה, לאירוע מכונן של חובבי קולנוע צעירים.
אני באמת רוצה לדעת איך נראתה הקרנת הסרט מול נציגי UIP בישראל (ג.ג). כמה אנשים היו באולם? ואיך הם הצליחו לצפות בסרט ובסופו להגיד "נהההה, בואו לא נוציא אותו". איך? על פי איזה הגיון? אילו שיקולים? כי בדמיוני זה אחת משתי אופציות: או שהם בהו במסך ולא חשבו שזה מצחיק או מוצלח, ואז אני מזועזע מזה שאלה שומרי הסף של ההפצה בארץ, שלא קולטים גדולה של יצירת פופ כשהם רואים אותה; או שהם ראו, צחקו, התגלגלו על הרצפה מצחוק, כססו ציפורניים במערכה האחרונה הנפלאה, וכשעלו האורות הם אמרו "מצחיק, אבל לא יילך בארץ, אף אחד לא יבין את זה". שזה גם מזעזע. אנא אנא, אנשי ג.ג, אנא שילחו לי דיווח מפורט על ההחלטה להעלים את Hot Fuzz מהמסכים. אנא אימרו שזו היתה דרישה של יוצרי הסרט שקוראים לחרם אמנותי על ישראל בגלל הכיבוש, אנא אימרו שהמפיץ הבריטי דרש תנאי הפצה יקרים ובלתי אפשריים.

Hot Fuzz הוא פרודיה מופלאה על סרטי משטרה בריטיים ואמריקאיים. אחרי סיקוונס פתיחה מעולה, ערוך דק-דק לצלילי "גודי טו שוז" של אדם אנט, בו אנחנו מתוודעים להישגיו הנעלים של שוטר המקוף הכי מהולל בלונדון, הוא מיד מקודם אך מועף לכפר נידח. דמיינו את "האקדח מת מצחוק" פוגש את "ברז'ראק" בתוך עלילת "איש הקש" (Wicker Man). הבדיחות על חשבונו של המותחן הבריטי הפגאני, עם ציטוטים מ"צ'יינטאון", הופכים את "Hot Fuzz" לאחת הפרודיות הקולנועיות הטובות מאז "סודי ביותר".
אבל מה שהופך את רייט ופג לכה מוצלחים, כאן ממש כמו ב"Shaun of the Dead", הוא שבמערכה השלישית הפרודיה מתאדה והסרט לוקח טוויסט לכיוון הדבר עצמו. בסרט הקודם שלהם הם צחקו על סרטי זומבים, אבל בסוף הסרט היה מבהיל ומטריד כמו סרט זומבים אמיתי. וכאן, המערכה האחרונה מלאת קרבות יריות, מרדפים, אלימות, מתח וטוויסטים שלא היו מביישים כל סרט מתח הוליוודי רציני. וכך, כשהוא נע כמטוטלת בין הלעג לז'אנר וההערצה לו, Hot Fuzz הוא פשוט בידור משובח וחכם של צוות יוצרים מוכשר בטירוף.

תזכורת מהאייטיז: שלושת הסרטים הראשונים בסדרת "סיוט ברחוב אלם" לא הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ. אלא שאז קרה דבר משונה: הם הפכו ללהיטים בווידיאו. עד כדי כך, ש"סיוט ברחוב אלם 4" כבר הגיע לבתי הקולנוע (ואחריו כל השאר). כך שאני מניח שאם Hot Fuzz יהיה הצלחה בדי.וי.די אולי יש סיכוי שהסרט הבא של אדגר רייט וסיימון פג כבר יוקרן בבתי הקולנוע בארץ. נההההה, אין סיכוי.

* "שוטרים לוהטים"
** "מת על המתים"

ברוכים הבאים לפוסט ה-600.

6a00cd9789c155f9cc00d09e7596bfbe2b-mp3
השיר הזה יצא באלבום ב-1983, אבל יצא בסינגל ב-1982. יש בו את סולו הפסנתר האהוב עלי (בפסנתר: ג'ולז הולנד מהסקוויז). ויש לו פייד-אין נורא ארוך, אז האזינו לדממה בפתיחה בסבלנות.

פורסם לפני חמש שנים. "העיר", אפריל 2002:

2002 תהיה שנה אדירה בקולנוע. היסטורית. היא חייבת להיות כזאת, פשוט חייבת. ולא, זו לא נבואה, או אינטואיציה, זו מסקנה הנובעת ממחקר אמפירי, גם אם מופרך משהו, שאני שוקד עליו כבר שנים. המחקר הזה נטול נימוקים, אך יש בו מסקנה: 2002 צריכה להיות שנה גדולה. וגם 2012. ו-2022. וכן הלאה.
כמו ג'ון נאש, גיבור "נפלאות התבונה", שניסה למצוא נוסחאות מתימטיות שיסבירו תבניות התנהגותיות שנראות לכאורה שרירותיות או אקראיות, כך אני מנסה למצוא אלגוריתם מדעי שיסביר את עולם הקולנוע. האם אפשר, על סמך נתונים חיצוניים, לחשב אם סרט יהיה טוב או רע לפני הצפייה בו? האם אפשר לצפות שנה בה היבול הקולנועי יהיה רע במיוחד, או טוב במיוחד? האם אפשר למצוא נוסחה שתסביר קריירות של במאים? (שכפי שכבר שאלתי כאן ב-28.2 בקשר לקריירת הסלאלום של רוברט אלטמן). ובכן, גם אחרי 12 שנים, המחקר עדיין בשלביו הראשוניים, אבל באחרונה הוא הניב פריצת דרך ראשונה. זהו, אם כן, הפייפר הראשון לתיזה אקדמאית שתושלך מכל המדרגות גם בפקולטה למתימטיקה וגם בחוג לקולנוע. ובכל זאת: שמתם לב שהשנה השלישית בכל עשור מניבה יבול מדהים? לא יודע למה בכל עשור דווקא השנה הזאת בולטת במיוחד. האם זה קשור למצב רוח עולמי או להיערכות כלשהי של כוכבי הלכת, ואולי זה סתם הרגל קוסמי. אבל עובדה, זה קורה. הספקנים שביניכם ינסו לטעון שהקביעה הזאת ממילא מושפעת מטעם אישי, אך זו טענה קנטרנית.
חשדותי התעוררו כשהבטתי ברשימת מאה הסרטים האהובים עלי בכל הזמן (כמו עולם ב"עיר אפלה" הרשימה הזו משתנה בקיצוניות מדי לילה, ולכן מעולם לא פורסמה). שני הסרטים הראשונים בה – "אי.טי" ו"בלייד ראנר" – נוצרו ב-1982. אני יורד במורד הרשימה ומגלה עוד ועוד הפתעות: "באטמן חוזר" ו"כלבי אשמורת" הם מ-1992. "הסנדק" מ-1972. "לורנס איש ערב" מ-1962. "שיר אשיר בגשם" מ-1952. "קזבלנקה" מ-1942. כל הסרטים הכי אהובים עלי נוצרו, כאמור, בשנה השלישית של כל עשור. והנה, אנחנו שם ברגע זה. איזה סרט מ-2002 יהיה יצירת מופת שתשנה את פני הקולנוע?

1982 היתה השנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. בעיני. continue reading…

שני (היום), 22:00, הוט פריים. ממש כדאי: "חזק-חלש-חזק", סרט על הפיקסיז. כמה נהניתי ממנו? איך שהוא נגמר גלגלתי את הדי.וי.די לאחור (געגוע לעבר הסלילי) והתחלתי את הסרט מיד שוב. גם כי ההתחלה שלו עצומה, ויש דעיכה מסוימת לקראת סופו, אבל בעיקר כי הוא פשוט הלהיב אותי.

"מי החליט לאחד את הפיקסיז?", שואל כתב האן.אם.אי את צ'רלס תומפסון, אק"א פרנק בלאק, בראיון טלפוני המצולם בתחילת הסרט. "זו הלהקה שלי, אז זו היתה ההחלטה שלי", שואג תומפסון. הוא מוסיף צחקוק בסוף כדי שכולם יבינו שזה בצחוק, אבל אם יש דבר אחד שברור מ"חזק-חלש-חזק" הוא שזה ממש לא בצחוק. השאלה "של מי הלהקה הזאת" היא שפירקה אותה, ועד סוף סיבוב ההופעות הזה, בו התאחדה הלהקה לקיץ אחד ב-2004 ובמהלכו תועדה, תפרק אותה שוב. (צפו כאן בחמש הדקות הראשונות של הסרט). continue reading…

ולווט חשפה לפני כשעתיים: דן דאור ואדם אבולעפיה הם מבקרי הקולנוע החדשים של "העיר" במקום ישי קיצ'לס. זיווג מעניין. דאור, המבוגר, הרציני, המומחה לכל מה שקשור לסין ולסינית והמו"ל של חרגול. אני מנחש שהוא יופקד על הסרטים האיכותיים, הכבדים. מולו, אבולעפיה הצעיר, שקראתי כמה טקסטים מוצלחים מאוד שלו ב"גלובס", שבטח יופקד על הסרטים הפופיים יותר. נשמע קצת כמו הזוג המוזר. יהיה מסקרן לראות איך יעבוד הציוות הזה.

===========

ועכשיו אני חושף: המספר הזה עוד לא הוצלב אבל אני שומע שעוד 21,000 איש צפו בחמישי-שישי-שבת ב"הסודות". בתום עשרה ימים מכר הסרט 57,000 כרטיסים. אבי נשר, אגב, יקבל בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים אות הוקרה. גם כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, וארמנו אולמי, הבמאי של "קבקבי העץ", יזכו באות הוקרה על פועלם.

============

סמ"ס מסין: "אביבה אהובתי" זכה בפרס התסריט בפסטיבל שנחאי. סמ"ס מסיאטל: איתן פוקס הגיע למקום השני בפרס הבימוי בפרסי הקהל של פסטיבל סיאטל על "הבועה". סמ"ס ממרילנד: "סובנירים" של שחר כהן וחליל אפרת זכה בפרס הקהל בפסטיבל סילברדוקס לסרטים תיעודיים.

===========

רוצים לנהל בית קולנוע של רשת לב? הנה ההזדמנות שלכם.

===========

לאנשים הקשורים ל"החוב": הייתי אמור להגיע להקרנת האקדמיה של הסרט ביום ראשון שעבר, אך סיבות בריאות מנעו ממני. אנא עדכנו בתגובות או במייל אם מתקיימות בקרוב הקרנות נוספות.

==============

ובהמשך הערב: למה אתם חייבים לצפות מחר ב"חזק-חלש-חזק", הסרט התיעודי המ-ע-ו-ל-ה על הפיקסיז, שישודר מחר ב-22:00 בהוט פריים.

ופתאום ישי קיצ'לס חותם את מדורו השבועי ב"העיר" במילים: "זה המדור האחרון שלי. היה כיף". רגע, מה האחרון? קיצ'לס, כך דווח ב"ולווט אנדרגראונד" לפני כמה שבועות, עובר לגור לתקופה בחו"ל (באמסטרדם, לשם הוא עובר בעקבות בת זוגו) אבל ימשיך לכתוב את מדורו. ופתאום "מדורי האחרון"? אני שומע ב"העיר" שגם העורכים לא ממש ידעו שזה הולך לקרות ופחות או יותר קיבלו את הבשורה כשהגיע הטקסט של המדור. איתמר בן כנען החליף את קיצ'לס בעריכת מדור התרבות, כרגע לא ידוע מי יחליף את קיצ'לס בכתיבת ביקורת הקולנוע בעיתון. קיצ'לס עוזב את "העיר" קצת פחות משלוש שנים אחרי שהגיע לעיתון להחליף אותי כמבקר הקולנוע שם. אלה היו שלוש שנים לא סימפטיות במיוחד בתולדות "העיר". בקיץ 2004 החליף איתן מרקוביץ' את אמנון רבי. תוך חודשים בודדים נטשו את העיתון כל אנשי רבי (ואני בתוכם) ומרקוביץ' הביא את אנשין מ"כל העיר" הירושלמי (ובהם קיצ'לס). אך בתוך שמונה חודשים התפטר מרקוביץ' והוחלף על ידי יוסי קליין. קליין הובא כדי לבצע מהפכה: להפוך את "העיר" לחינמון המתרכז בתכנים קצרים וצרכניים ברובם. ביקורת הקולנוע, כמו רוב מדורי התרבות האחרים, הוגלו ל"עכבר העיר". ואז הגיע אורי שאלתיאל, החזיר את הקולנוע לעיתון, הושיב את קיצ'לס על כסא עורך התרבות, והעיתון חזר להימכר בעבור חמישה שקלים. רוח "העיר" הישנה התחילה שוב לנשוב בקטנה בין דפיו. אבל חילופי גברא תכופים במערכת העידו שכנראה לא הכל יציב שם. זה בוודאי סמלי שחוץ מפרידתו של מבקר הקולנוע של העיתון השבוע מתפרסמת שם גם ביקורת מסעדות די קטלנית על "אורנה ואלה", שנחשבה עד עכשיו למעין מסעדת הבית של "העיר". במושגי שינקין, זה כמעט רצח-אם. להיכנס לאורנה ואלה ולחסל ביריות את מעוז התמיכה האחרון של "העיר" בתל אביב. ניסיתי להבין מקיצ'לס מה קרה אבל לא זכיתי לתשובה. כל מה שהוא אמר לי היה שהוא בארץ עד סוף יולי, יכתוב בסוף השבוע הקרוב את הפריוויו לפסטיבל ירושלים, ושהוא מקווה להמשיך לכתוב מדי פעם כתבות קולנוע לעיתון, אבל לא ביקורות. עיתון אחר? אולי, קודם מנוחה מכתיבה. בלוג? יכול להיות.

========

ביום חמישי דיווחתי כאן שהשבוע עקף "שודדי הקריביים 3" את "ספיידרמן 3" במכירות הכרטיסים בארץ. בשישי כתבה ניקי פינק שמתחיל להסתמן שבסיכום נתוני הקופה הכלל-עולמיים יש סיכוי שהשודדים אכן ינצחו את ספיידרמן. "שודדי הקריביים" עומדים כרגע על 840 מיליון דולר ו"ספיידרמן" על 875 מיליון דולר, אבל השודדים עוד מוכרים כרטיסים בעולם ולכן כנראה יעקפו את העכביש. בקופות האמריקאיות נראה ש"ספיידרמן" (330 מיליון) יישאר המוביל על "שודדי הקריביים" (275 מיליון).

==========

"ניו יורק מגזין" מדווח: מורגן פרימן יגלם את נלסון מנדלה בסרט קולנוע שצילומיו יתחילו בקרוב. הכינו את פרס האוסקר של 2009. "אם פורסט וויטאקר יכול לזכות באוסקר על גילום מנהיג אפריקאי מנוול, מורגן פרימן עוד עשוי לזכות בפרס נובל על התפקיד הזה".

==========

זה הכי קרוב שאני אגיע להקרנת העתונאים של "מת לחיות 4": 8 הדקות הראשונות של הסרט מוצגות ביאהו. נו, שמונה דקות מפתות למדי: אלפי קליעים, קפיצות מגגות, מכוניות דוהרות. יאמי. מה שכן, 8 הדקות האלה מיד מעוררות געגוע לג'ון מקטירנן, אחד מגדולי במאי האקשן של הדור האחרון, והאיש מאחורי "מת לחיות" 1 ו-3. הוא היה מביים את קטעי הפעולה האלה באופן יותר ממוקד, ברור ופחות היסטרי. ובכל זאת, נראה לי ש"מת לחיות 4" הולך להיות סרט שאחבב מאוד.

==========

ובהמשך לציפייה לקראת השקת הדי.וי.די האולטימטיבי של "בלייד ראנר": צפו להכרזה דרמטית של אולפני וורנר בכנס קומיק-קון בעוד חודש, שם כנראה יוכרז רשמית מה יכיל המארז המחומש, והאם הסרט – בגרסתו האולטרה-משופצת – גם יופץ מחדש בבתי הקולנוע לפני הפצת המארז.

===========

לאינטרפול יש שיר חדש. מה שמזכיר לי: "קונטרול" של אנטון קורביין, על ג'וי דיוויז'ן, יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים פעמיים – ביום רביעי, 11.7, ב-22:00 באולם רבקה קראון, ובשישי 13.7 ב-16:00 בסינמטק 1.

ועוד בשורות מתוכניית הפסטיבל: "פפריקה" של סטושי קון יוקרן עם תרגום לעברית. האם זה אומר שמתוכננת לו הפצה אחרי הפסטיבל? והפסטיבל מכיל גם רטרוספקטיבה מסרטי האוונגרד של קנת אנגר, כולל הסרט התיעודי עליו. נשמע כמו אירוע חובה.

===========

והנה תמונה ראשונה של הריסון פורד בתפקיד, מהסט של "אינדיאנה ג'ונס 4" שצילומיו התחילו השבוע. קרדיט צילום: סטיבן ספילברג.

============

רוצים לכתוב ביקורות קולנוע? עין הדג זקוק לכם.