אם מישהו מקוראי הבלוג נוסע מחר (שני) מירושלים לתל אביב אחרי הצהריים אחרי "תסמונות ומאה שנה" או "הטמאים", או קודם, ויש לו מקום מאחור למבקר קולנוע עם קלקול קיבה, אנא צרו קשר במייל.
עדכון, יום שני: תודה למציעים ולבעלי הלב והכוונות הטובות. נמצא טרמפ שהחזיר אותי למקלדת שלי, זו שלא מדלגת על אותיות (כלומר, דילוגי אותיות מעכשיו הן באשמתי ולא באשמת המקלדת של הלפטופ הקשיש). הווירוס בבטן מתחיל להתפייד, תודה לדורשי שלומי במדרגות הסינמטק (סוף סוף נמצאה דרך לבדוק רייטינג בבלוג). אהיה מחר (שלישי) לשעות ספורות בפסטיבל, בעיקר בפאנל שאני מנחה בבוקר במשכנות שאננים ובאירוע שאני אחד הדוברים בו אחרי הצהריים. אמשיך את הפסטיבל ברצף מחמישי עד שבת. אני חייב לכם עדכונים על הסרטים שראיתי. בעבודה. המשיכו לעדכן מה קורה גם ביומיים הקרובים בהם אעדר.

ב-28 במאי 2006, לפני 13 חודשים וחצי, פרסמתי את הידיעה שהקדימה את זמנה: ליה ון ליר תפרוש מניהול פסטיבל ירושלים והסינמטק המקומי. אני הייתי הראשון שפרסם את זה, אבל רבים מאנשי תעשיית הקולנוע הישראלית דיברו על כך במהלך פסטיבל קאן הקודם. אלא שהמהלך שהיה מתוכנן אז, בו יחליף כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, את ון ליר בניהול הפסטיבל, מעולם לא קרה. הפוסט ההוא גרר מלחמה לא פשוטה בין הצדדים. "עשית בלאגן גדול", אמר לי איש קולנוע בכיר בשנה שעברה.
והנה זה קורה שוב. בעודי מסתובב בפסטיבל, אני שומע שוב אנשים מדברים על כך. עיתונאי שכותב לעיתון בחו"ל סיפר לי שהדיבורים על כך פשטו גם בפסטיבל קארלובי וארי השבוע. אבל כעת אני מחכה לשמוע כשהעסק יהיה סגור. בקיצור: כולם מדברים על זה, חלק בטון יודע, חלק ספקולציות וקרעי שמועות, אבל איש לא מאשר.
ובינתיים, תראו מה קורה ב"וראייטי", עיתון התעשייה המוביל בהוליווד: ב-23 ביולי ייצא לאור גיליון מיוחד של "וראייטי" שיוקדש לקולנוע הישראלי. "זו הפעם הראשונה ש'וראייטי' מפנה זרקור כזה למדינה אחת", נכתב במייל שנשלח באחרונה לגורמים בתעשיית הקולנוע כדי לעניין אותם בפרסום בגיליון. ומה יכיל הגיליון מבחינה מערכתית? בין השאר את הדבר הבא: We will also be highlighting the fact that Lia Van Leer is leaving the Jerusalem Film Festival
המייל הזה הגיע לכל המפיקים, מפיצים, מנהלי קרנות וסינמטקים. כשאני מחפש תגובות או אישוש לידיעה אני נתקל בסירוב מוחלט. בסינמטק ירושלים לא יודעים על מה אני מדבר.

היומיים הראשונים בפסטיבל ירושלים מאופיינים בעיקר בתקלות. ובמשפט ההתנצלות הקבוע "גמרו את השיפוץ לפני יומיים". הבוקר התחיל הסרט "יוגה בע"מ*" באיחור של 25 דקות אחרי שהמקרין לא הצליח להפעיל את מקרנת הווידיאו. 25 דקות איחור על הסרט הראשון של היום זה נזק שקשה להדביק בהמשך היום. הסרט הבא, "הגרמני הטוב", התחיל כבר באיחור של חצי שעה. ובאמצע ההקרנה תקלות נוספות עיכבו אותה. ואחרי שנה של שיפוצים – עובדי הסינמטק טוענים שהמקום נראה עכשיו כמו בנק – המקרנה הימנית באולם הגדול עדיין מזייפת: לוקח לה כחצי דקה להיכנס לקצב, ועד אז היא מציגה את הסרט בהילוך איטי וסאונד מעוות.

הנה כמה מהסרטים שראיתי עד עכשיו:

"רטטוי" (ראיתי ביס פלנט בשישי בבוקר, בדרך לירושלים. מה שמזכיר לי שהקולנוע הזה נפתח בדיוק לפני שנה, ערב פתיחת הפסטיבל הקודם, משונה שאיש לא חגג לו יום הולדת).
בראד בירד הוא אחד התסריטאים הכי גדולים שעובדים כרגע בהוליווד. התסריט של "רטטוי" הוא מופת של כתיבה קלאסית, הבנויה באופן מושלם ושמצליחה להיות גם בידורית וגם להגיד דבר או שניים על החיים, באופן רציני. לא אתפלא למצוא את התסריט של "רטטוי" מועמד לאוסקר, ולא רק בזכות המונולוג הבא, בו מהרהר מבקר מסעדות אימתני מה המשמעות של עבודת הביקורת. דמיינו את הטקסט בקולו של פיטר אוטול (ואל דאגה, הסרתי ממנו כל מה שעשוי להיראות כספוילר):

In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. Last night, I experienced something new, an extraordinary meal from a singularly unexpected source. To say that both the meal and its maker have challenged my preconceptions is a gross understatement. They have rocked me to my core.

בירד מתקרב ברמת הכתיבה שלו לזו של בילי וויילדר. "רטטוי" אמנם מזוהה כסרט אנימציה, אבל אפשר לתייק אותו מיד כיצירה אינסטנט-קלאסית, המושפעת מוויילדר, לוביטש והוקס הרבה יותר מאשר מוולט דיסני.
לא פעם אני רוטן – לפעמים בכתב ולפעמים עם עצמי – כשאנשים שופטים סרטים על פי העלילה או הסיפור שלהם. סרט הוא הרבה יותר מרק סיפור, ולעיתים סיפור יכול להיות אלמנט זניח או בלתי קיים בסרט גדול. ולפעמים ה"סיפור" קיים, אבל לאו דווקא באופן הכי קונבנציונלי. במקרה של "רטטוי" זה סרט שעיקר אמנותו מצויה באופן בו יוצרו שולט במיומנות ה-story-telling. השליטה הטכנית הנשגבת בענייני אנימציה היא כבר עניין כמעט מובן מאליו אצל פיקסאר. "רטטוי" הוא אחד השיאים של סרטי האנימציה האמריקאים.
ואם להמשיך את הדיון שהותחל לפני כמה ימים בתגובות, אפרופו "מת לחיות 4" והאם יש קשר בין גדולה (Greatness) ויומרה. "רטטוי" הוא סרט שיש בו גדוּלה. הוא בסף הכל סרט חסר יומרות, מיינסטרימי, שמנסה להיות בידור המוני לכל המשפחה. אבל פיקסאר, להבדיל מכל אולפן הוליוודי אחר, מפגינה כמות עצומה של בטחון עצמי. הם מאמינים במוצר של עצמם ולכן הם לא מרגישים צורך להגיש אותו לעוס למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מתחיל בשם: שם בצרפתית המכיל 11 אותיות שהאמריקאי הממוצע לא יידע איך מבטאים. ובסרט זה נאמר במפורש: "רטטוי" היא מילה שלא מעוררת תיאבון. לא מעט בגלל שיש בתוכה Rat. זה ממשיך בזה שהסרט הזה אינו המשכון ואינו מבוסס על סדרה, קומיקס או ספר. זה אחד הסרטים הבודדים הקיץ שהוא מקורי לחלוטין. הלאה: הוא מתרחש בפריז, עיר שהאמריקאי הממוצע אמור לשנוא מאז המלחמה בעירק. ולבסוף: הגיבור שלו הוא עכברוש, חיה שמזוהה עם זוהמה ולא עם חמידות. ובירד ושות' לקחו את כל זה, והפכו את זה לסרט מבריק (ברובו, ההתחלה שלו קצת מסורבלת, אבל הסוף שלו אלוהי ומפצה על הכל) שעוסק בדיוק בכך: בפער שבין הדימוי החיצוני והמהות הפנימית, וביכולת לשפוט על פי התוכן ולא על פי דעות קדומות.

"ראיון". סרטו הטוב ביותר של סטיב בושמי כבמאי (אם לא סופרים את שני הפרקים המעולים שביים ב"הסופרנוס"). הסרט נקנה להפצה בארץ על ידי נצחונה גלעד, הוקרן כבר מתורגם לעברית ואמור לעלות בסינמטק בשבועות הקרובים (בתרגום היה שמו העברי "ראיון לילי" על כך אני יכול רק להגיד: אנא, לא!). "ראיון" מבוסס על סרט הולנדי של תיאו ון גוך, הבמאי שנרצח על ידי פונדמנטליסט מוסלמי ברחובות אמסטרדם לפני כשנתיים. רובו של הסרט מתרחש בלופט ניו יורקי ומתאר דינמיקה בין עיתונאי ובין כוכבנית שאמורים לקיים ביניהם ראיון. בושמי הוא העיתונאי, סיינה מילר – בתפקיד מעולה – היא המעיין לינדסי לוהן המתראיינת. הוא כתב מלחמות ופוליטיקה שנשלח על ידי עורכו לראיין אותה כמעין עונש. הוא מזלזל בה ובראיון. היא מנסה להוכיח לו שאפשר לראיין שחקנית באותה רצינות בה מראיינים פוליטיקאי, ושיש בנאדם מאחורי כותרות הטבלואידים. הדינמיקה האינטימית/תיאטרלית מצליחה לא לשעמם, גם כשחלק מהתפניות נראות צפויות מדי, ובאופן מפתיע למדי הדיון המתפתח מוביל לעיסוק נבון למדי בתרבות הרייטינג, פוליטיקה, עיתונות, אמנות, בידור ובעיקר המתח התמידי בין המינים, שכנראה תמיד יש בו אלמנט של ניצול ומאבקי כוחות. אלא שבסרט הזה היחס מנצל/מנוצל כל הזמן מתהפך. (הגרסה המקורית של "ראיון" תוקרן באוגוסט בערוץ יס 3).

"דיקסי צ'יקס: סתמו ותתחילו לשיר". סרט תעודה פוליטי/מוזיקלי מוצלח מאוד שביימה ברברה קופל על להקת הבנות הכי מצליחה כרגע בעולם. התיעוד מתחיל ב-2003 כשהדיקסי צ'יקס יוצאות לסיבוב ההופעות העולמי הגדול בתולדותיה, ובהופעה בלונדון, רגע לפני הפלישה לעירק, אומרת מלאני נטלי מיינס, סולנית הלהקה (ואשתו של אדריאן פסדר מ"גיבורים") – ואחת הזמרות האמריקאיות הכי כריזמטיות כרגע, עם המראה של בלינדה קרלייל מהגו-גוז והחוצפה של סוזנה הופס מהבנגלס – שהלהקה מתנגדת למלחמה ו"אנחנו מתביישות שהנשיא שלנו בא מטקסס" (מדינת המוצא של חברות הלהקה). שש המילים האלה גררו אחריהן שלוש שנים של קמפיין אגרסבי מצד אירגוני ימין שקראו להחרים את הלהקה, לשרוף את הדיסקים, למנוע השמעות ברדיו וזה הגיע אף לאיום במוות. וכך סרטה המותח ולרגעים המרגש של קופל עוקב אחר שלוש השנים האלה. מצד אחד זהו מותחן פוליטי, שמראה עד כמה אמריקה היא מדינה חשוכה, אלימה ובלתי סובלנית. ויש כאן גם מנגנון שהוא אוניברסלי: מי שהיו רגע אחת בצמרת, ובשניה אחר כך המעריצים שלהם מפנים להם עורף. ובמקביל, זהו סרט מוזיקלי בו הבנות מתאוששות מטראומת הפרשה, מתרכזות במשפחותיהן, ואז ניגשות להקליט אלבום חדש, בהפקת ריק רובין, תוך שהן מפנות גב לקהל הקאנטרי ובעצם מתחילות את הקריירה מחדש. סוף הסרט לא נמצא בו: בחודש שעבר זכתה הלהקה בשפע פרסי גראמי על האלבום הזה, והוכיחה שההימור השתלם.

עוד על סרטי השבת, "פרספוליס" ו"2 ימים בפריז", מחר. עוד מחר: סיכום מקבץ ראשון של סרטי תחרות וולג'ין. ועוד מחר: סקופ מדהים. אני רציני.

============

*) ואחרי עיכוב של 25 דקות התחיל סרט איום ונורא שניסה להציג את הצד הקפיטליסטי המושחת של עסקי היוגה שהיו אמורים להיות רוחניים. הסרט הוקרן מדי.וי.די ולווה בתרגום איום ונורא לעברית. לא מעט משפטים בעברית אמרו את ההפך המוחלט מהמקור באנגלית, פעמיים התייחסו ל-Indians כאל אידיאנים במקום להודים, הצירוף "ארצות הברית והמערב" הופך ל"מערב ארצות הברית", סטודיו ליוגה הפך לאולפן, והיו עוד שפע טעויות שרק הפכו את הסרט הדל הזה למביך ומרגיז כפליים.

האיחוד האירופי החליט להשיק קמפיין לקידום הקולנוע האירופי עם מונטאז' של 44 שניות עם קטעי סקס מ-18 סרטים. פוליטיקאים שמרנים מאנגליה מזועזעים מהשימוש בסקס לטובת קידום האיחוד האירופי. פוליטיקאים פולנים מזועזעים מסצינת הסקס ההומואי מתוך "חינוך רע" ששולבה בקליפ.

הקליפ המשעשע, שכותרתו הוא "בואו נתאחד/נגמור יחד" (NSFW) אחרי הקפיצה:
continue reading…

מחר (שבת, 21:30, בית שמואל) בפסטיבל ירושלים, ההקרנה של "חותכי ורידים, סיפור אהבה", סרטו של גוראן דוקיץ' על פי "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת. דוקיץ' וקרת יהיו בהקרנה ויענו לשאלות הקהל אחריה. הנה הראיון שלי עם דוקיץ' (פורסם ב"7 לילות", 6.7.2007).

אחרי ששככו חגיגות הפרסים והבכורה של "מדוזות", הנה מגיע עוד פרק ב"עלילות אתגר קרת בדרך להוליווד". הסרט "חותכי ורידים, סיפור אהבה", שיוקרן בשבת בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא הגרסה האמריקאית הקטנה והמקסימה לנובלה "הקיטנה של קנלר" מאת קרת. בתפקיד קנלר (או נלר, כפי שמבוטא שמו באמריקאית): טום ווייטס. בתפקיד חיים, שהפך לזיה בסרט, פטריק פוג'יט, הנער מ"כמעט מפורסמים". זהו סרט מסע המתרחש בעולם הבא, ובו מגלים כל אלה שהתאבדו שהחיים שאחרי אפרוריים יותר מאלה שמהם ברחו. כאן הם כבר תקועים, בלימבו נצחי, מפחדים להתאבד שוב, מהחשש שהעולם הבא-הבא יהיה אפילו גרוע יותר. וכך במין מיקסוס בין "הקוסם מארץ עוץ" ו"אורפיאוס", יוצאים כמה מתאבדים למסע בחיפוש אהבתו הנכזבת של הגיבור. האווירה השמימית שלו, ובשילוב בין מסע, רוחניות, אהבה ורוקנרול, הסרט הזכיר לי קצת את "זיווג משמים" המקסים והלא מוערך דיו של אלן רודולף.
על "חותכי ורידים" חתום כבמאי ותסריטאי גוראן דוקיץ', קרואטי בן 41, שלמד בבית הספר לקולנוע בזאגרב והמשיך לתואר שני במכון הקולנוע האמריקאי, ומאז הוא חי באמריקה, מנסה להשיק קריירה. "חותכי ורידים" הוצג בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה וחצי, זכה לביקורות נהדרות, היה מועמד לפרסי הקולנוע העצמאי, ובחודש הבא יופץ סוף סוף בבתי הקולנוע בארצות הברית. בישראל, נכון לעכשיו, אין לו מפיץ. כשהתקשרתי לדוקיץ' בביתו בלוס אנג'לס – אופס! נשמע שהערתי אותו – אמרתי לו שאני מקווה שיגיעו מפיצים להקרנה בירושלים, ואני מקווה שהתגובות של הקהל יהיו חיוביות ומי יודע, אולי מישהו יהמר על הסרט כאן. זה מאותם סרטים שבשנות השמונים היו הופכים לסרטי פולחן בקולנוע פריז, תמוז או בית לסין. וחוץ מזה, הסרט הזה בוודאי יותר אתגר-קרתי מ"מדוזות", לפחות מנקודת המבט של מעריציו כסופר.
כשאני שואל את דוקיץ' איך בכלל הגיע לספר הזה ומאיפה הוא מכיר את קרת, מתברר שמי שעשה את החיבור בין כולם הוא גור בנטוויץ', הבמאי של "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" (קרת היה שותף לכתיבת "משהו טוטאלי"). בנטוויץ' ודוקיץ' נפגשו בפסטיבל לסרטי סטודנטים בתל אביב ב-1992, ואז בפסטיבל לסרטי סטודנטים במינכן. שנים אחר כך שניהם נפגשו שוב בלוס אנג'לס. "גור הוא חבר טוב שלי", מסביר דוקיץ', "וגור גם חבר של אתגר. כשאתגר הגיע ללוס אנג'לס לקדם את ההוצאה לאור של 'הקיטנה של קנלר' באנגלית גור קרא לי לבוא איתו לאירוע הקראה מהספר בחנות ספרים. שם פגשתי את אתגר בפעם הראשונה. אחרי שאתגר חזר לתל אביב לקחתי את הספר, קראתי ומאוד אהבתי. גור נתן לי את הטלפון שלו והתקשרתי ואמרתי לו שאני רוצה לעבד את הספר לסרט, אבל שאין לי אגורה לשלם לו על הזכויות. אתגר אמר לי שיש לו כבר הצעה מבמאי צרפתי שרצה לקנות את הזכויות, אבל שהוא בכל מקרה לא ימכור לאף אחד לפני שהוא יראה תסריט. אז למרות שלא היו לי הזכויות ישבתי לכתוב תסריט, שלחתי לאתגר, הוא אהב והרשה לי לצלם את הסרט בלי לשלם על הזכויות".
על התסריט של "חותכי ורידים" עבד דוקיץ' בסדנאות התסריט של סאנדאנס, שם הוא יצר קשר עם כמה מפיקים שעזרו לו להשיג את מיליון הדולר שהסרט עלה.
איך השגת את טום ווייטס?
"אני מעריץ גדול שלו וממש רציתי אותו לתפקיד של קנלר. שלחתי את התסריט לסוכן שלו, ווייטס אהב והסכים. הוא היה השחקן הראשון שהתחייב לסרט, ומאותו הרגע האחרים פשוט הגיעו בזכותו. הוא מאוד עזר".
חוץ מהעובדה שהוא זמר מעולה, הוא גם כבר שיחק אצל ג'ים ג'רמוש, רוברטו בניני ופרנסיס פורד קופולה. היה קל לעבוד איתו כשחקן?
"זה מצחיק כי הייתי מבקש ממנו דברים וטום כל הזמן היה אומר לי 'שמע, אני לא באמת שחקן מקצועי, אני לא בטוח שאני יודע איך לעשות מה שאתה מבקש', ואז היה עושה את זה מושלם על הטייק הראשון".
אתה יודע שאתגר קרת די מפורסם בישראל? ספריו מאוד מצליחים כאן.
"כן. אני יודע. אבל עכשיו הוא נהיה יותר ויותר מפורסם גם באמריקה. הוא היה כאן בלוס אנג'לס לפני חודשיים ואני רואה שהוא מקבל יותר ויותר כתבות. ואני זוכר שהוא גם הגיע לקדם ספר שלו בקרואטיה, וקיבל המון תשומת לב מהתקשורת".
הסרט ייצא רק באוגוסט למסכים באמריקה, יותר משנה וחצי אחרי שהוצג בסאנדאנס. למה זה לקח כל כך הרבה זמן למצוא מפיץ?
"היו לנו כמה הצעות בדרך, אבל הרגשנו שהן לא מספיק טובות לסרט שלנו, אבל הנושא הקודר גם הרתיע לא מעט מפיצים, היו כאלה שחששו מסרט שעוסק בהתאבדויות. בסופו של דבר הכל קרה לטובה כי המפיץ שלנו מתכנן להוציא את הסרט בקיץ ב-500 בתי קולנוע, שזה המון לסרט עצמאי קטן".
החששות של המפיצים האחרים היו בגלל מחאות נגד הסרט כי הוא מציג התאבדויות. הם חששו מתביעות נגד הסרט?
"כן, זאת אמריקה ותמיד יהיה מי שיתלונן. איך שהסרט הוצג בפעם הראשונה התחלנו לקבל מכתבים מארגונים העוסקים במלחמה בהתאבדויות שכעסו עלינו שאנחנו עושים סרט שמציג התאבדות, ועוד סרט שמתייחס להתאבדויות בהומור".
אבל אני מניח שהם לא ראו את הסרט כי קשה להגיד שהסרט מעודד התאבדות. הוא מציג את העולם הבא עבור אלה שמתאבדים כמקום עוד יותר מדכא לחיות בו מאשר העולם הזה.
"כן, חלק מהם ראו וחלק מהם לא ראו. זה לא משנה להם. תמיד יהיו קבוצות מוסר שמרניות שימחו נגד הסרט, ומבחינתי זה טוב מאוד. כל מחאה כזאת היא טובה מאוד לסרט.
אחת ההברקות הגדולות בסרט היא המוזיקה שלו. כשזיה נכנס לבר מתנגן ברקע השיר "האהבה תפריד בינינו" של ג'וי דיוויז'ן, להקה שסולנה התאבד בתלייה (ואגב, סרט עלילתי עליו ועל הלהקה יוקרן בפסטיבל ירושלים. שתדעו). ואז מתחיל להתברר שכל המוזיקה בעולם הבא היא של מוזיקאים שהתאבדו. לעומת זאת, המוזיקה המוצמדת לדמותו הסהרורית של יוג'ין (ארי בסיפור המקורי) היא של להקת הפאנק הבלקני השמחה גוגול בורדלו. מתברר שיוג'ין האץ, סולן גוגול בורדלו, ומי שגנב את ההצגה בגרסה הקולנועית של 'הכל מואר', הוא אחת ההשראות לדמות הזאת. "יוג'ין האץ הוא חבר שלי. כשקראתי את הסיפור של אתגר דמיינתי אותו בתפקיד של ארי מהספר. הדמות בתסריט מבוססת על הדמות שכתב אתגר, אבל גם על יוג'ין. ואגב, גם קצת על הדמות של גור בנטוויץ'. נדמה לי שגם אתגר ביסס את הדמות הזאת על גור. בסוף יוג'ין לא היה יכול להיות בסרט אז רק קראתי לדמות הזאת על שמו. ושמתי את המוזיקה שלו".
פגשת פעם את אריק קנלר, הסוכן והקמע של אתגר קרת והאיש שעליו מבוססת דמותו של קנלר בסיפור? הוא מאוד לא מזכיר את טוס ווייטס.
"כן, פגשתי אותו כמה פעמים. מאוד חיבבתי אותו. אבל ברור שאין שום קשר בין הקנלר האמיתי ובין הדמות שנקראת קנלר בסרט שלי".

"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה מבדר אבל אחרי שנקבעו חוקי הסדרה, שהופרו במערכה השלישית של הסרט השלישי, מגיע הסרט הרביעי ומתייחס אליהם כאל בלתי קיימים. "מת לחיות" הראשון היה מותחן ורטיקלי, אנכי. הוא היה מופת של צמצום עלילתי וריכז את כל מערכותיו בין קומותיו של גורד שחקים אחד. עוד לפני קטעי הפעולה פורצי הדרך ועוצרי הנשימה, הוא התהדר בתסריט מופלא ושינה את חוקי המשחק של הקולנוע ההוליוודי: מעתה היה ברור שגם קטעי פעולה צריך לתסרט, ולא רק לסמוך על רעיונותיו של במאי הסקנד-יוניט. סיקוונס התרסקות המסוק על גג מגדל נקטומי הוא סרט פעולה בזעיר אנפין, שלוש מערכות, כמעט אפס דיאלוגים. עידן חדש נולד.
סרטי ההמשך לא עמדו בסטנדרטים של עצמם, לא מעט בגלל שכולם – כולל סטיבן סיגל וז'אן-קלוד ואן דאם – הלכו ועשו את ה"מת לחיות" שלהם. סרטים 2, 3, ו-4 מבוססים כולם על תסריטים או ספרים שהמותג "מת לחיות" נכפה עליהם. ב-2 ו-3 החוקיות נשמרה לרוב הסרט: צימצום מסגרת הזמן והמקום. וכך גם החוקיות הגאומטרית. מול האנכיות של הסרט הראשון היה הסרט השלישי אופקי, נע על ציר ה-X ללא ציר ה-Y (ואם ג'ונתן הנסלי, התסריטאי, היה מצליח למצוא דרך להשאיר את העלילה כולה רק במנהטן, הסרט השלישי היה משתווה לראשון באיכותו). לסרט השני היה מבנה של קונוס: נקודת מוצא אחת – טרמינל שדה התעופה בוושינגטון די.סי – שהלכה והתרחבה באופן שווה לכל הכיוונים, ויצרה מעין שרוול אוויר שהכיל בתוכו את המטוסים המיועדים לנחיתה. פתיחת העלילה למרדף מחוץ לשטח שדה התעופה היא נקודת התורפה של הסרט.
במילים אחרות: עוצמתם של סרטי "מת לחיות" היא בכך שהם פועלים תחת חוקים מאוד מצומצמים, ולכן יש הגיון בסיסי בכך שאיש אחד יכול להכשיל בכוחות עצמו את שלל המזימות וההרפתקאות. סרט 4 לא שם קצוץ על כל זה. זהו, בפשטות, סרט מרדפים משטרתי, היי-טקי, מהזן הכי סטנדרטי (לפחות מבחינת בניית העלילה). כשבתו של ג'ון מקליין נחטפת על ידי הנבל התורן הבנתי מה הבעיה הגדולה של הסרט: זה לא "מת לחיות", זה "נשק קטלני". מי שהגה את הסרט זרק לפח את כל מה שייחד את שלושת הסרטים הראשונים וחשב שזו רק דמותו הצינית הכל-יכולה של ברוס וויליס.
כל מה שנותר מ"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה שמנסה להיות מאוד עדכני בעלילתו (מישהו פרץ למחשבים הממשל באמריקה!) אבל למעשה נראה כמו שאריות מתסריטי מותחני האינטרנט של 1997.
מי שמרוויח מהסיפור הזה הוא לן ווייסמן, בכסא הבמאי. כמו ילד בחנות ממתקים עצומה ועם תקציב כנראה בלתי מוגבל הוא רק היה צריך לשבור את הראש כדי להגות סצינות פעולה, ואז לראות אותן מתגשמות. מה שמחבר אותן זו לזו זה לא תסריט – ל"אין לה אלוהים" של חיים מרין וינקול גולדווסר היה הגיון פנימי עמוק יותר – אלא יותר דברי קישור. הבעיה העיקרית עם הדמיון של ווייסמן היא שהוא לא מדמיין, הוא נזכר. כל מה שהוא חולם, ג'יימס קמרון כבר עשה. התנגשות בין מסוק וכלי רכב? "שליחות קטלנית 2". מטוס קרב יורה על גשר ומישהו קופץ עליו? "שקרים אמיתיים". וזו פעם שניה השבוע – אחרי "רובוטריקים" – שאני רואה סרט פעולה ענק, מלא פיצוצים, עם האקרים שמנסים לפרוץ לכל מיני דברים, ואני שואל את עצמי "איפה ג'יימס קמרון כשצריך אותו"?
ובכל זאת, "מת לחיות 4", בעיקר בראשיתו, הוא שרשרת מבדרת מאוד של set pieces, סצינות פעולה ענקיות שעומדות בפני עצמן בהן מוכיח לנו ג'ון מקליין שהוא לעולם לא מדמם למוות ושעצמותיו לעולם לא נשברות. הסרט דינמי, ברובו בלתי משעמם, מצחיק דיו, עם כמה שוטים באמת טובים, כמה רגעים מפתיעים לטובה (ממש בהתחלה יש סצינה נאה מאוד בה מערכת הרמזורים בוושינגטון קורסת וממבט עילי נראים צמתים שבכולם מתנגשות מכוניות זו בזו, ועוד סצינה חביבה מאוד בה שולח הנבל הנוכחי הודעת וידיאו המורכבת ממונטאז' של נאומי נשיאי ארה"ב) וגיבור שלהבדיל מהפעמים הקודמות, לא באמת צריך להיות שם, חוץ מהעובדה שהוא פשוט מין קאובוי כזה, שחייב להציל את העולם.
אבל ווייסמן, שבאמת מתעלה על עצמו ביחס לשני סרטי Underworld שקדמו לסרט הזה, רחוק מלהיות במאי אקשן מופתי. ג'ון מקטירנן, אייכה. האיש שביים קטעי פעולה ומרדף בדייקנות של נוירוכירורג, אפילו בסרט כמו "אחרון גיבורי הפעולה". ריצ'רד דונר, אייכה? מרדף המכונית האדיר, הענק, המופלא, ב"נשק קטלני 4" הוא בדיוק מה שחסר ל"מת לחיות 4" כדי להפוך לבלתי נשכח. אפילו מייקל ביי הצליח להתעלות על עצמו בסצינת המרדף-וזריקת-סירת-המירוץ ב"בחורים רעים 2". דברים מתפוצצים זה כיף. לכן "מת לחיות 4" הוא סרט מבדר מאוד. אבל אין בו גדוּלה.

=========

אני הולך לבלונד רדהד. החוזרים מפתיחת פסטיבל ירושלים עדכנו עוד הערב: איך "רטטוי"?

=========

בלאגן גדול, עצום ומאוד מאוד מבאס עם המלונות ימנע ממני לשרוץ כל השבוע בירושלים. באמצע השבוע אצטרך לנסוע הלוך ושוב. מי שנוסע בבקרים וחוזר בערבים או בצהריים, מוזמנים להשאיר הודעות כאן או במייל, אזדקק לטרמפים. ואם כבר, נצלו את הבלוג כדי לתאם הסעות בינכם ובין עצמכם. "סינמסקופ" למען טרמפים לכולם וצמצום פליטת גזי החממה.

=========

עוד קצת המלצות מפסטיבל ירושלים, ויה מדורי השבועי ב"פנאי פלוס". כל מי שרואה משהו בפסטיבל, מוזמן לדווח כאן איך היה.

===========

שרה אדלר וז'אן לוק גודאר על השער של "פנאי פלוס". אני מאושר. רגע מופלא.

היכנסו לפוסט הזה רק אם ראיתם את הפרק האחרון של "הסופרנוס", או אם אין לכם בעיה לקרוא עליו ספוילרים.

אגב, אל דאגה: תגובות מהפוסט הזה לא יופיעו בתיבת "תגובות אחרונות" בטור הצד השמאלי. האתר ימשיך להיות נטול ספוילרים לפרק הסיום של "הסופרנוס" לטובת מי שלא רוצה להיחשף אליהם באופן מקרי.

continue reading…

טפסי ההצבעה לסיבוב הראשון של פרס אופיר נשלחו ואמורים להגיע בכל רגע ל-700 חברי האקדמיה המשתתפים בבחירה. כפי שפורסם כאן לראשונה לפני שנה, 2007 תהיה השנה הראשונה בה מתבצעת ההצבעה בשני שלבים: שלב אחד לבחירת חמישה מועמדים בכל קטגוריה מתוך 16 הסרטים האפשריים, ואז סיבוב הצבעה שני בו יבחר הזוכה בכל קטגוריה מבין חמשת המועמדים הסופיים.

לחברי האקדמיה יש מהיום עשרה ימים בדיוק למלא את הטפסים ולשלוח בחזרה לאקדמיה. ההצבעה תינעל ב-14.7.2007 (הו, כמה סמלי: היא נפתחת ביום העצמאות האמריקאי וננעלת ביום הבסטיליה הצרפתי). עשרה ימים אחר כך, ב-24.7.2007, תתקיים מסיבת עיתונאים בה יוכרזו שמות חמשת המועמדים בכל קטגוריה.

המטלה שעומדת בפני חברי האקדמיה היא כזאת: לסמן חמישה מועמדים מועדפים, לא יותר ולא פחות, מבין ה-16 בקטגוריית הסרט. "בקטגוריית הסרט, מי שלא יסמן 5 מועמדים, קולו בקטגוריה זו יפסל!!", כותבת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, באותיות ענק בצבע אדום מסומנות בקו תחתון במייל שנשלח אמש לחברי האקדמיה. בשאר הקטגוריות צריך לסמן מינימום שלושה מועמדים ומקסימום חמישה.

בסוף יולי יוקרנו בסינמטק תל אביב חמשת הסרטים המועמדים.

מבדיקה לא מדגמית, אבל אני חושב שדי מייצגת, שערכתי בשבועות האחרונים מסתמן להפתעתי ש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין מוביל בפער די עצום על "בופור" של יוסף סידר, הסרט שהיה הפייבוריט לזכייה (שלי לפחות) לפני דקה וחצי. יהיה מאוד מעניין לראות מה יקרה בסיבוב השני, כשהקולות שיתבזבזו בסיבוב הראשון על סרטים מעוטי סיכוי כמו "החוב" או "תהלים" יצטרכו לבחור מועמד חדש לתמוך בו.

על פי הערכה שלי, ארבעה סרטים כבר הבטיחו את מקומם בחמישיה:

"בופור"
"ביקור התזמורת"
"מדוזות"
"נודל"

הסרט החמישי הולך ומסתמן כ"חופשת קיץ" של דוד וולך, שזכה בפסטיבל טרייבקה. ההפתעה היחידה שיכולה למנוע מ"חופשת קיץ" להגיע למועמדות לפרס הסרט היא אם "הסודות" של אבי נשר יצליח להשתחל פנימה. כן כן, זו תהיה חתיכת הפתעה.

הרשו לי להסביר: בשבועות האחרונים בעודי משוטט בהקרנות האקדמיה מתשאל חברי אקדמיה על העדפותיהם, גם הם עצמם לא ידעו להסביר לי איך תתנהל הבחירה. האם בשלב הראשון הם יצטרכו לבחור סרט אחד או חמישה. אף אחד מהאנשים איתם שוחחתי לא ציין את "הסודות" כבחירה ראשונה שלו, אבל כמה וכמה דירגו אותו כחמישי אפשרי ברשימה. מכיוון שעל פי המייל שהגיע מהאקדמיה אמש, הבחירה במועמדים אינה מדורגת על פי סדר עדיפות (בשונה מהאופן בו מתבצעת בחירת המועמדים באקדמיה האמריקאית*) הרי שיש סיכוי ש"הסודות" יזכה ליותר איזכורים ממה שהיה צפוי לסרט כה מותקף.

בקטגוריית הסרט התיעודי צפויה גם תחרות מאוד צמודה ומתוחה, ומאוד מאוד איכותית. גם כאן אני צופה שארבעה סרטים כבר בטוח בפנים:

"מלון 9 כוכבים"
"שלוש פעמים מגורשת"
"מרגל השמפניה"
"הבטחוניים"

המקום החמישי יילך ל"בלעין חביבתי" המאוד אהוד בקרב חברי האקדמיה, אבל עדיין יש סיכוי ש"המלחמה של גיורי" יתגנב מאחוריו ויחטוף לו את המקום.

ועכשיו, 700 חברי אקדמיה יקרים, ספרו לי (בעילום שם, אם עדיף לכם): למי אתם מצביעים?

*) נו, אתם יכולים להיות בטוחים שעד שהאקדמיה הישראלית עושה משהו אחד טוב, גם אותו הם עושים עקום. ההצבעה למועמדויות באוסקר מתנהלת באופן שונה, המייצג לא רק כמות של קולות אלא גם סדר עדיפויות. חברי האקדמיה נדרשים לדרג את חמשת המועמדים שלהם על פי סדר עדיפות. ספירת הקולות מתחילה אך ורק אם הסרטים שנמצאים בעדיפות הראשונה. ואז עוברים לספירת הסרטים בעדיפות השניה. עם 6000 חברי אקדמיה, כך קראתי בעבר, בברוב המקרים אין צורך לספור את הסרטים בעדיפויות 3-5 כי כבר צומצו חמישה סרטים שיצרו פער כזה שהעדיפויות הבאות לא יוכלו להדביק. כך נבחרים הסרטים שלא רק הכי הרבה חברי אקדמיה אוהבים, אלא שחברי האקדמיה הכי אוהבים. השיטה של האקדמיה הישראלית לכאורה נשמעת סבירה והגיונית, אבל כש-500 איש – וזה המספר המקסימלי של חברי אקדמיה שיצביעו בפועל – יבחרו חמישה סרטים, יש המון סיכויים ששלושה סרטים יזכו למספר קולות גבוה ובולט, אבל שלושה-ארבעה סרטים נוספים, הבאים בתור, יהיו עם מספר קולות שווה. ומה אז? תהיה רשימת מועמדים של 6-7 סרטים, במקום חמישה? קצת אידיוטי, לא? אני לא מצליח להבין איך האקדמיה, ביחוד אחרי התיקו של השנה שעברה, לא ממגנת את עצמה מעוד מצב כזה.

==========

והיום ב-22:00 ב-יס: פרק הסיום הסופי לגמרי של "הסופרנוס". למי שהצליח להתאפק עד עכשיו. בחצות אקפיץ לראש הבלוג את הפוסט "הסוף-רנוס" מלפני שלושה שבועות. ואחר כך הפוסט הזה יילך לישון עם הדגים.

חי נפשי האינפנטילית, "רובוטריקים" הזה הוא חתיכת סרט כיפי.

==========

משונה. איפה הקומוניקטים? על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הביא "שרק 3" כמעט 84,000 צופים לבתי הקולנוע בישראל בשלושת ימי סוף השבוע האחרון. זו כמות די מטורפת. כזכור, בתחילת הקיץ מיהרו מפיצי "שודדי הקריביים: סוף העולם" לפרסם הודעה לעיתונות שהסרט שבר את שיאי הבכורה בישראל עם כ-95,000 כרטיסים, אלא שהם שכחו – או לא שכחו – לציין בכמה ימים, כי זה היה סוף השבוע הארוך של שבועות, כך שהוא היה ארוך לפחות ביום אחד מסוף השבוע נטול החג של בכורת "שרק השלישי". מצד שני, בזמן שלוקח להקרין "שוה"ק:ס"הע" אחד אפשר להקרין את "שרק השלישי" פעמיים.
"שרק השלישי" הוריד את "הסודות" מהמקום הראשון בישראל השבוע, שם היה שבועיים. אני שומע, אך עדיין בלי מספרים סופיים, שכבר שלושה סופי שבוע הוא נשאר יציב עם כ-20,000 כרטיסים. כאמור, הוא חצה השבוע את רף 100 אלף הכרטיסים.
וכמה "מדוזות"? אין לי מושג. אף אחד עוד לא ענה לי. אולי מחר?

===========

הנה מיזם נאה ומאוד מסקרן שאולי יעניין חלק מכם, ואולי תרצו לשלוח אותו הלאה. זה המייל ששלח אורי בן-דב, שהוא בין יוזמיה של תחרות חדשה לכתיבת סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה: "עינת הייתה חברה קרובה שלי שהתאבדה לפני כמעט שנתיים. היא היתה קוראת מיומנת וכותבת מוכשרת, ומדע בדיוני היה אהוב עליה במיוחד. זו השנה הראשונה של התחרות, ואנחנו מעוניינים למשוך אליה כמה שיותר אנשים מוכשרים. לכן אנחנו צריכים שכמה שיותר אנשים ישמעו אליה". כל הפרטים על התחרות: כאן.

===========

האם קם המיזם שיתחרה בשליטה המוחלטת של IMDb כאינדקס הסרטים המוביל? קבלו את TCMDb, מאגר המידע הקולנועי החדש של ערוץ TCM המבוסס על קטלוג הסרטים המקיף של ה-AFI, שלמעשה עולה כעת בפעם הראשונה לאינטרנט. דייב קר הפנה ואני מצרף למועדפים שלי.

==========

על מה עבד אדוארד יאנג לפני מותו? על סרט אנימציה. הנה עדכון, הספד ומסר מאלמנתו. מצחיק, מותו לא דווח בשום מהדורת חדשות, ואני לא ראיתי גם בעיתונים (עדכון: הנה צדיק בסדום). ובצדק כנראה, מנקודת המבט של האדם הממוצע זה האיזוטריה של האיזוטריה. אפילו אני, כפי שדיווחתי אמש, התקשיתי עם סרטיו בתחילה. אבל בעולם המקביל, האינטרנטי, הפסטיבלי, הבלתי-הוליוודי, של הקולנוע כאמנות, כיצירת מופת, מותו של יאנג היא הידיעה המרכזית של השבוע נכון להיום.

יש כתב עת קנדי לקולנוע בשם "סינמה סקופ" שקם ב-1999. יש גם כתב עת איטלקי, "סינמסקופ". והיה רגע בסוף שנות התשעים של"פרמייר" היה מדור חדשות בתחילת המגזין בשם "סינמסקופ". למרות שאת הצירוף "סינמסקופ" כמובן שלא אני המצאתי – המותג שייך לאולפני פוקס המאה ה-20 מאז תחילת שנות החמישים – אני חושב שבינואר 1996 הקדמתי את כל אלה שציינתי קודם בכך שקראתי למדור ביקורות/ניתוח/ניוז על קולנוע בשם הזה, שגם מנציח את הפריים הקולנועי האהוב עלי – סרטים בסינמסקופ אשכרה מרגשים אותי יותר – גם מנסה לבטא אג'נדה של "התייחסות לקולנוע בפריים רחב", וגם נראה קצת כמו "סקוּפ" (ואכן, רבים מבטאים את השם הזה עם שורוק במקום עם חולם, אבל זו תופעה ישראלית מוכרת, ראו השיבושים המקומיים ל"אינטרקוּם" ו"סלקוּם").
בכל מקרה, ה"סינמה סקופ" באנגלית יותר דומה ל"מערבון" מאשר למדורים שלי, ויש שם לא פעם מאמרים ארוכים ומלאי להט על הסרטים שלא תקראו בעיתונות היומית (וגם מאמרים מסורבלים, תמוהים ובלתי נסבלים). כתבת הסיכום של מארק פרנסון בגיליון האחרון (לא כל הגיליון מגיע לאינטרנט) עניינה אותי משתי סיבות. קודם כל, אחרי שהוא הלך וקטל כמעט את כל הסרטים שזכו להתלהבות בקאן – חוץ מגאס ואן סאנט, אבל פררה, אוליבייה אסייאס והסרט הקוריאני הכה-מסקרן "שמש סודית" – הוא ציין לטובה את הסרט הצרפתי "השאלה האנושית", שלא שמעתי על הרבה מבקרים שהזכירו אותו. מה שגרם לי לסמן את הסרט, שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב, ברובריקת ה"רוצה לראות".
והדבר השני הוא משפט כמעט אגבי, בו הוא מסכם את פרויקט האנתולוגיה "לכל אחד הקולנוע שלו". הנה (מקרא – HHH זה הו הסיאו הסיין):

(Highlights: Oliveira, HHH; lowlights: well, many, but let me just say I doubt I’ll see another Gitai film.)

===========

הנה כתבה ממש מצוינת מ"הניו יורק טיימס", שאני מניח שתתורגם בימים הקרובים ב"הארץ", על הפנייה של בכירי במאי סין לעבר הבלוקבסטרים המפוארים והיקרים (ולמי ששאל בעבר בתגובות לגבי לינקים לאתרים בהרשמה: ככל הידוע לי אני מפנה רק ל"ניו יורק טיימס" ול"לוס אנג'לס טיימס" הדורשים הרשמה. זה בחינם, וזה מאוד מומלץ, כי יש שם חומרים שקופי-פייסט קטן לא יצליח לתמצת).
הכתבה מתמקדת בשלוש הפקות הענק האחרונות של מיטב במאי סין: "קללת פרח הזהב" של ז'אנג יימו, "ההבטחה" של צ'ן קאיגה ו"הנשף" של פנג שיאוגנג.
התסכול אותו הבעתי, מנקודת מבט של צופה, בביקורתי על "קללת פרח הזהב" הופך לדילמה עטופה בפרדוקס בכתבה של "הניו יורק טיימס" מבייג'ין: ז'אנג יצר סרטים קטנים שזכו להצלחה, פרסים ושבחים בכל העולם, אבל חלקם הוחרמו ונגנזו על ידי המפלגה במולדתו בגלל הביקורתיות החברתית שלהם. כעת הוא עושה, זה הסרט השלישי, מופעי ראווה פשיסטיים, אימפריאליים, פטריוטיים, שזוכים להצלחה עצומה בסין, גרמו לו לפיוס עם הממשלה (ששכרה אותו לביים את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ב-2008), אבל עכשיו הוא מקבל במולדתו ביקורות איומות ונוראיות בעיתונותץ ומצד קולגות, והכי חמור: אפילו בטאוני המפלגה הקומוניסטית מוקיעות את סרטיו האחרונים כ"חלולים וצמאי דם". פשוט אי אפשר לרצות את כולם, אה?
המספרים מסחררים. "קללת פרח הזהב" עלה 45 מיליון דולר, יותר מכל סרט סיני אחר. הוא הכניס בסין בלבד 38 מיליון דולר, מה שהופך אותו לסרט השני הכי קופתי בתולדות סין (אחרי "טיטאניק" שהכניס 44 מיליון דולר), אבל בגלל שהסרט לא ממש הצליח מחוץ לסין, זה כנראה יהיה להיט ענק שיפסיד כסף (אם כי, על פי המתואר בכתבה, כמות השת"פים המסחריים סביב ההפצה היו כה רבים ועצומים שאני מניח שאיש לא הפסיד כאן את ביתו). ז'אנג בנאי ארמון קיסרי מצופה זהב שבנייתו נמשכה חמישה חודשים, שכר 20,000 ניצבים וקנה 3 מיליון חרציות.
ולא רק המבקרים קוטלים את הסרטים האלה, גם עמיתיהם הצעירים של הבמאים האלה. המוכר שבהם הוא ז'יה ז'אנג-קה, הבמאי של "העולם" ושל "חיים דוממים" (הזוכה בפסטיבל ונציה האחרון). בקיצור אופרה – אבל לא בגרוש, במיליארדי ין.

===========

אחרי שסוף סוף גמרתי לעבוד על הגרסה המלאה שלי לראיון ה-6,500 מילה עם אבי נשר, הרגשתי הקלה. זהו, מה שרציתי להגיד נאמר, נכתב, עכשיו סוף סוף אני חופשי ופנוי לעבור הלאה לשאר המטלות על שולחני. בכל זאת, בונג ג'ון-הו מחכה לי. ואז התחיל כל הסיפור עם כתבת האודישנים. ראיתי אותה באינטרנט לפני שהתחיל כל הבלאגן, חשבתי שהיא פרומו מצוין לסרט, ובעיקר עפתי לתקרה מאגם רודברג. עד שבת חשבתי שהיא בובת פורצלן יפה, בשבת ראיתי אותה מגירה רגש באופן שהדהים אותי. אם הייתי קולנוען הייתי יושב עוד באותו לילה לכתוב סרט (נואר-מותח) לאגם רודברג ודנה עדיני (עם סצינת שחייה לילית בעירום, כמובן). עכשיו: אני מעולם לא עשיתי, לא ראיתי ולא נכחתי באודישן. אני לא במאי ולא שחקן. אתמול התחלתי לקבל תגובות על זה שמדובר בחטא מקצועי גדול, הפרת אמון. קודם כל, לא ידעתי. אתם מוזמנים לעדכן אותי, שחקנים ובמאים המבקרים כאן, כי אני מניח שיש כל מיני גישות. האם אודישן הוא שטח פרטי ואינטימי וחסוי בין השחקנים ובין יוצרי הסרט? האם זו אקס-טריטוריה? אני שואל בכנות, מה מקובל? בכל מקרה, הרמתי גבה ועניתי "נו, האם עולה על הדעת שמי שהופיעה בכתבה לא ידעה על כך?".
וכאן, החזית העממית לשיחרור ישראל מאבי נשר מיד הנצה בתגובות בבלוג בהיותי קצין העיתונות הראשי שלו. ואני, יו נואו, אינני. האם זו עדות לשפלותו או לחוסר רגישותו? יתכן. האם צדקה רובי פורת שובל? אולי. לא יודע איך זה קשור לכאן, אבל אולי. האם זה גורם לי לחשוב משהו אחר על סרטיו? לא. בעיקר התחושה היא שאבי נשר – בתוך הברנז'ה – כרגע can do no right. גם אם יקרוס האגף המערבי של סי אנד סאן והוא ירוץ אל בינות ההריסות לחלץ נערה גוועת, יבואו אלה שיטענו שהם הרגישו שזה היה כמו אונס. ניצול. תרגיל שפל למען הרייטינג. רבאק, אונס? ומה היה הניתור המשונה הזה של יובל אברמוביץ' "כאדם וכשחקן" (וכעמיתי לשעבר לבכיר עיתוני הפפרצי בארץ) שפתאום רץ לשח"ם? העסק, כך אני מניח, נורא פשוט ונורא ברור: שחקניות, עשו משהו ללא אישורכן? פגעו בזכויותיכן? עשו קופה על גבכן? ביזו אתכם בפומבי? תבעו את הסרט, את ההפקה. זה ביזנס. ובשם האלוהים, אל תגידו שאחרי שהרגשתן מנוצלות עוד תופיעו לאודישן הבא לסרט של אבי נשר. איפה השכל? אה, ועצה טובה לחיים, וזה טיפ חינם לכולם: אל תספרו סודות אינטימיים מביכים על החיים כשיש מולכם מצלמה. גם אם הבמאי הוא נזיר טיבטי שנשבע לעשות רק טוב לכל ישויות היקום. דיוויד או ראסל יכול לספר לכם על זה.
אבל אם אכן שודרו קטעים ללא אישור השחקניות, או אישור שניתן באמצעי מרמה, זה איום, זה פסול, זה מגונה. אתם יכולים להיות בטוחים שבאודישנים הבאים לסרט רב תקציב בהפקת האחים אדרי כולם כבר יגיעו עם חוזים מוכנים מראש, מה בדיוק אפשר ואי אפשר לעשות עם האודישנים, ובעיקר: כמה זה יעלה.
אבל זו בכלל לא השערורייה הגדולה של סוף השבוע. מזמינים את מוני מושונוב, צבי שיסל ואריק אינשטיין לשיחה על דיסק לשירי ילדים, ולשער המוסף שמים רק צילום של אינשטיין, בלי איזכור לקיומם של חבריו לידו. אשכרה, הרגשתי שאנסו אותי. סימה בטח התקשרה כועסת.

=========

אה, ובזמן שקראתם את הפוסט הזה "הסודות" חצה את קו מאה אלף הכרטיסים.

=========

והכי חשוב: אם פספסת את הבלוג הלילה – אדוארד יאנג, הבמאי הטייוואני הגדול, מת. קראו את הטקסט הנפלא של חגי לוי על יצירת המופת שלו "אחת ושתיים".